שמי רפאלו יאסון. נולדתי במלינה להוריי מורדי ואנג’לינה לבית הנדל. אתמול חל יום־הולדתי הארבעים ושניים.

אני כותב אוטוביוגרפיה משום שחיי כלים.

המשפט הזה מתהלך עמי כבר חודשים אחדים ולא מעז: ירא מפני המלה הכתובה, תחליף החיים.

אבל הרחק מכל אהוביי ומיודעיי, בחדר הממוזג, מבעד לחלון גינת פטיו, קקטוסים, הכל פלסטיק, חיוך האחיות ורק ידיעה עמומה שכאן יוסטון, טקסס, אם כי, – לו הרים אותנו עבדו הכושי של אלדין בלילה למדבר אחר, איש לא היה מבחין.

הכושית המנקה, האחיות, איש לא יבין את הכתוב. איש לא יקרא. לעצמי אני משחזר, ברגעי השיפיון המתמעטים. כל עוד אכתוב אפשר אאריך רוח.

לא הייתי איש של מעשים גדולים. בכל זאת מנסה להאמין: החיים לא לריק. אם מצוקה נכנסת לביתך, אינך יכול לבעוט בה אל מעבר לסף.

הזיכרון הראשון שלי הוא מהיותי בן שנתיים. אני בטוח בזמן ובמועד בדיוק של שניה: היתה רעידת אדמה. ישבתי על השטיח, סמוך לאח המבוערת. מכוח הצעקות סביב הרמתי עיניי לתקרה וראיתיה מתנודדת. גבישי הקריסטל הרעישו מבוהלים בנברשות.

כך שהפחד הוא אויב ותיק.

בהיותי בן חמש, בגן הילדים, השתוקקתי יום יום לנגוע בשערותיה של יפהפיה אדמונית. אם קרבה אליי בפינת המשחקים הייתי משתתק, מבקש שהנמשים יפלו עליי כגשם קייצי. פעם ראיתי את ידידי אורל נושק לה בסתר. הבובה נשמטה מידה. היו לה עיניים צוחקות.

רצתי מחצר גן־הילדים להציץ על קצות האצבעות בחלונות בית־הספר, על הלוח נרשמה שאלת חשבון. מיד צעקתי בקול דק לתוך שתיקתם את התשובה.

“טוב מאד! מי זה ענה?” הסב המורה פניו לכיתה.

מאז הפך הדבר הרגל להקיפני בחצר עם שאלות לוח־הכפל.

צעיר הייתי מאחי בשנה. כאשר הגעתי לכיתה א' התברר שאף הוא עלה כיתה. העניין הקניט מדי שנה. אם כי לא לאורך זמן –

אני זוכר את ההנאה החושנית ממגע הגיר בלוח הצפחה.

בגיל תשע זרקתי לחצר את סיכת העניבה, תכשיט יקר, זהב משובץ ושמי חרוט בו באותיות מסולסלות. באותו זמן החילותי מבקר בתנועת־נוער והמדריך הסביר מלים חדשות: בורגנות, דקדנציה. הוריי היכו אותי, כדרכם. הייתי, לדעתם, מרדן עיקש.

אפשר לומר שהמכות היו לחם־חוקי. לאכול מיעטתי. כיוון שלא אכלתי, ספגתי מכות.

כך שהסבל הוא אויב ותיק.

באותה תקופה התקיימו משפטי העולם נגד פושעי המלחמה. ידעתי את העיתונים מלה במלה. הדודים היו באים לחקור מפי בחיוך מתאנח את הפרטים.

את שידורי הטלוויזיה שלהם כאן ביוסטון, טקסס, אני מתעב: גבר רב־און מתפרקד בדשא מתחת לעץ תפוחים. נערה ארוכת שיער ואיברים נושרת לחיקו, מתמסרת לבושם המומלץ.

לאחר הניתוח הראשון נזדמנה בדצמבר, בשדה לא רחוק מן הבית, שבת של שמש. עדר ורועיו. הקיפו סביב, מלחכים, הטלאים דצים בשכרות רחש מנוע אווירונים המכונאי מכוון את קול הרמקולים במגרש הדרייב־איין הרועה נותן חיוך טוב שלום נביחת כלב מרחוק השמש באה והולכת בין העננים פעמוני העדר קולותיו המתרחקים רר הי ס מהה ממההה הכאב בין הצלעות בא והולך

כאן באה יום יום מתנדבת עם עגלת הספריה. אין לה אף ספר מספריו של Kierkegaard. רק רבי־מכר, מאות עמודים. אנשים מוכנים לשלם הרבה בשביל השיכחה, שלא יגמר לעולם סיפורו של הזולת.

בין חפציי המעטים מן הבית יש עמי ספר ישן, האוטוביוגרפיה של דרווין. יפה הוא בקריאה החוזרת כבראשונה: – – זכורני כי בהימצאי בפתח־התקווה־הטובה, בארץ־האש, חשבתי בליבי שלא אוכל להפיק תועלת גדולה יותר מחיי מאשר בהוסיפי דבר־מה לידיעות הטבע – –

הן דברים אלה ממש יפים גם כאשר מדובר בטבע האדם. או החיים.

ובמקום אחר: – – לעת הזאת יאזלו בוודאי כוחותיי ואני אהיה מוכן לקראת Nunc dimittis – – זהו ביטוי לטיני, מעיר המתרגם, שמשמעותו – יכול אדם למות לאחר שתקוותיו הגדולות ביותר נתגשמו בחיים.

שלא כדרווין, לעצמי אני משחזר.

בהיותי בן שתים־עשרה הייתי לצדיק עיוור.

מלכתחילה נועדתי להיות מלאך, אחד ממקהלה של מלאכים משוררים, אלא שקולי נצטרד. בפתאומיות היה מתקשח, עורב שחור ליד מעיין מפכה.

מדרך הטבע הוא, משהה המנצחת ידה על גופי, ידה לא מגיעה עד לראשי, מראי כבן תשע ואילו המנצחת גמדת. חטוטרת כצעקה פורצת לה מתוך הגב. שיכבו על המחצלת, השמש טובה לעצמות. עיצמו עיניים ילדים, עיניי נבהלות למגע שרץ ידה על אשכיי.

באותו רגע חדל להיות מלאך.

לא גורשתי. ממש כמו באגדות, הילד ששיחק את הצדיק חלה. מבקש רשות למלא את מקומו. לא מבקש, מתחנן. משנן את התפקיד, בסתר לאור הירח המלא. המלים מדלגות מן הלב לדפים, עד שסוף־סוף הותר לו לצאת מן המכלאה.

ראוני, מהלך עם מקל, העיניים פקוחות ולא רואות אלא את הצפון. נבחר להביא את הטוהר אל החולין. המלאכים מזמזמים ברקע, המנצחת נאלמת. וכבר פטור מכל מגע עימה. לא ילד, לא גבר, צדיק אני. והתשוקה הזאת אל הקדושה, האימה מפני החיים ופחיהם, מאז.

אה, קללה הצדיק השפל! לא השכלת להיות בשר־ודם ללא נקיפת־לב, להיהנות אל החיים ומדוחיהם. אות קין זה של היוצא־דופן ניתן בך מבלי להישאל. היית שב ואומר, שבעתיים, שבעים ושבעה. מבלי למצוא ניחומים, וכל מעשה שביקשת לעשותו, שליו, הפעם יקרה הדבר, אדמה לשאר האדם, – היה בא זה ומצליף, שונה אתה שונה.

מאז אותה שקיעה על המזח לחוף המרינה שוקעת בי דממה. אם אשבות רעב יאכילוני בצינורות להכאיב. את שתיקתי איש לא יזין ברעשיו, בקולות טלוויזיה, בהמולת הטורחים סביב מיטתי. שתיקתי דומעת, כמו נר כבה, עד בוקר יעוֹרו ואפוג. תמצא במיטתי רק שלולית מעטה.

הסיפורים יפים בעיני דרווין, בהסתייגות, שלא יסתיימו באסון, – “דבר שיש לצאת נגדו באופן חוקי”. סיפור חיי לא היה נושא־חן בעיניו.

עייף אני מכדי לצאת באופן חוקי נגד היד המתעתעת.

יש רגעים מול שקיעה: אפילו השמש נואשת אז מלהאמין בבוקר.

בהיותי כבן ארבע־עשרה החלה להציק לי לראשונה אהבת נערה. היה ערב אביבי חם, האביב הרביעי שלנו כמהגרים. עדיין הקפידו עימי על לבישת בגדים חמים. פרפר לבן ניתקה משער הבית היפה בשכונה, לוחשת:

“רוצה להיות חבר שלי?”

יתכן שהעולם הוסיף לרחוש. מכונית חלפה אולי מדי פעם. בתוכי דממה. אמנם היה כל יום נסיון נוסף לשנות את הסמנמנים, לקצץ בשיער, בּשם. אפילו אצבע למצוץ, כדרך ילדי המקום. כיום זה מצחיק.

“בשביל מה?”

“כי אתה מוצא־חן בעיניי.”

פניה לא נראו היטב בחשיכה. האם אותה זה מצחיק. חשבתי, נחכה ליום.

“אני לא צריך את זה.”

הביתה הגעתי במרוצה.

אחר־כך למדתי מן השמועה את שמה, שתלמידת בית־ספר פרטי. אביה בעל מכבסה. היתה מגיחה כל אותו קיץ בבגדים דקים, לבנים תמיד, בהתקפה ממונעת: בשעות הצהריים, כאשר הורינו נחים בלב שוקט, אני יורד לי מן הגבעה, דרכי עוברת על פני ביתה, להשליך אבנים קטנות בים. ליד השער, סנדל לבן אחד על המדרכה, השני על דוושת האופניים ומיד בתזזית עולה, קרובה מאד, נכונה להפיל.

שנינו שותקים.

היא מצליחה לאבד את שיווי־המשקל, האופניים מתיזים ניצוצות מן השמש, נופלים בינינו בזהירות. אני ממתין בלי לנוע, נזהר שלא לנגוע בשערה, כבר לא מהגר, איש המקום הגס בנימוסים. תלתליה זורחים, בהירים כעיניה הנפערות אליי, ירוק עז מן הים. וכל העת ידה האחת מחליקה בפיזור נפש מרוכז את האבק מן החצאית הלבנה, כאשר היא מפליגה לביתה אף אני זקוף מאד, צועד אל הים, להשליך אבנים בירקותו, בקצף, באילמותי הנכאה. אחר חוזר לחצר ביתנו, לגגו השטוח של מבנה קטן, מחסן הדיירים. חבוי על ידי מסך ענפים עשירי עלווה. פעמים מנער מן ההזיות קול ציחקוקים, לא חצאיותיה הלבנות, ילד וילדה, אפשר אחד מהם אחיה, כבני חמש, מסתתרים להסיר תחתוניהם ליד קיר המחסן. בוחנים זה את זו בכל חמשת החושים. מן הגג מציץ בהם צדיק עיוור בהשתאות. מבקש לבוא בגלגול אחר.

לא ידעתי אז שאני מכלה את הקיץ האחרון של ילדותי. זכורני את חוסר־הישע, ההרגשה שהחיים חידה כפוייה שלעולם לא אפענח. אי־משם נשתלחה אצבע מסנוורת בנזיפה. בקשת רחבה, מרחוק, ניצבו המורים, מקהלה יוונית, ואהבת, ואהבת; ההורים שלא דיברו כלל, מלבד על החסר להם, הכסף. בהתגוששות יום־יומית, מי הצודק, תשוקתה של אימי לשמלה חדשה, לנעוריה, כיסופיו של אבי לחיבה, מצליפים בבנם מוסר על חטא כשלונותיהם, על שתיקתו, המרדנית לדעתם. מה טעם בצעקה כשאין שומע. ובני גילי מזה. התלחשויות הבנות, מריבותיהן הקטנות. כשהבנים שקועים בהן, מתעוררים לעוג סביב כתף חשופה, קריצת־עין.

בקצה האופק עץ יחיד, – תנועת הנוער, דבקתי בגזעו הדק.

המדריך צעיר מן המבוגרים ומבוגר דיו מבני־גילנו. הבטחה של גאולה בלהט דרשותיו, מתן טעם לסבל.

למשל, משטר המים הקשה בטיולים למדבר.

לפני כל טיול היה אבי נועל את בריחי הדלת ומקפיד להסתיר את המפתחות בחדרו. בבוקר היציאה לטיול עליי להשכים ראשון, בהתגנב, בעוד כל בני הבית ישנים, לשחרר את בריחי הדלת. לנעול את הנעליים ברחוב אחר, לא בן־יפתח, המלקות שאב מכה בן השב ממסע מפרך ממיתות את הכוח לאהוב.

ולא היה מי שיאמר, ילד, הנורא מכל הוא להסתגל לחוסר־אושר.

עדיין לא כתבתי על אחי. ממנו בא במצחי האות.

“כמה שהם שונים,” היו דודיי מלטפים את בלוריתו השחורה. אמרו עליו שהוא ילד יפיפה, רך ומשיב נשיקות. מחמד הדודות. בפינת הטרקלין הייתי אני כובש עיניי בספר. לקרוא למדתי מעצמי כבר בגיל ארבע. לבסוף היה מישהו נזכר לשבח את פיקחותי. מעודי לא הכינותי שיעורים. קורא הייתי אותם בעל־פה מתוך מחברת ריקה.

אחי אהב מאד להתיפות מול הראי. עשויים היינו להיות ידידים.

שנתיים לאחר בואנו לארץ החדשה נדרס למוות. מכונית פגעה באופניו והסתלקה.

בשנתו האחרונה השתדל מאד, ויתר על שעשועים. ציוניו השתוו לשלי, אז חשבתי שאין זה הוגן.

אחר מותו אסרו עליי לרכב על אופניים, אולי איסור יחיד שלא המרתי.

בהתגנב היתה גם היציאה למחנה־עבודה בכפר. הביטחון שהכל בר־חלוף מלבד הטוב הצפוי מגן מפני עריצות המבוגרים, מפני רשעות הנעורים. ואולי כלל לא זה. אולי רק החרדה מפני הטוב המנוכר מרחיקה אל רע אחר שכבר הסכנת לו מיום שעמדת על דעתך. האושר מאיים בזרותו. חותם של חוסר־אושר מילדות מיירא מפני מהפכה של טוב.

היה בינינו נער שמן ומשתטה. במחנה־העבודה, רכובים על ענפי־זית לשעות מסיק שוממות, שימש מטרה נעה.

“אני לא מבין מה מחזיק אותו אצלנו,” אמרתי לנערה בסמוך.

“ואותך?”

אמת. תמיד נמצא מחוץ למעגל ציחקוקיהם. בנים בנות קוראים בקול מצטווח מתוך ספר המאייר אופני מישגל. מעבירים מיד ליד, סמוקים כבתוך ריגשה של השבעה. ילדים.

לאחר העבודה מותר היה לשוטט בגפך. להכיר שדות ריקים בשקיעה, ארנב מבוהל. נשירת אגס.

בשעות של כעס הרגל היה בידי אימי לקרוא, למה את אחיך לקח האלוהים. למה לא אותך.

עוד במלינה ואני בן שש נולדה להם בת, ילדה יפיפיה.

אני זוכר איך בשובנו, אחי ואני, מבית־הספר, אבא קורא בעסק גדול אל חדר־העבודה.

מהיום והלאה

אחריות

היה זמן, הרף־עין, בו מותר היה להתגנב בשבתות אל מיטתם. מחובק בחיק אם לנשק לעור הרך של צווארה.

חזרנו ממחנה העבודה מבוסמים אל החידוש הצפוי, גימנזיסטים.

עניין זה של היפוך הציפיות קורה ודאי לכל. השוני הוא בטיב הצלקות. כוחו של הפוגע ניזון מחולשתו של הפגיע. ככל שהפוגע צובר שרירים מן התרגול. כן גדלה פגיעותו של האחר. חושיו משתבררים, כיהלום המלוטש.

חייב היית להישאר בעיר ולדאוג לעצמך

לנו אין כסף בשבילך

וגם אינך ראוי

כשאני חושב על כך כעת, באיזו פראות נלהבת מטילים עצמם אנשים צעירים לתוך החיים, הלב גס בכל רמז מכשול, דילוגי המשוכות במישור אין־קץ, אשליה של מעלה פסגות, –

באותם ימים התרוצצתי בהרבה משרדים עד שלבסוף כשרתי ללמוד בתיכון ערב לנערים־עובדים. נמצאתי במקומי עם חבורת משוניי, נפגעים בטרם־קרב, נושכים בשרם לקראת מטרה שמילדות, מינקות היו הכל סביב דוחקים, דעת, דעת. בשעות ערב עד לילה כילינו נעורינו מושכים צעיף אחר צעיף מעל פסל מת. פעמים, עדיין דימדומים, ברחוב נעצרת חבורת גימנזיסטים, הם בדרכם לתנועת־נוער או לקולנוע. בחדר כיתתנו, בצוותא עם כעשרים נערים ונערות שכולם השכימו אפשר בשעה שש בבוקר, כוס תה חפוזה, נסיעה ארוכה לעבודה בחברת מבוגרים תשושה, מתקיימים מכריך או מעוגה רפוסה, מכינים שיעורים בשעה הקצרה שבין עבודה ללימודים וכבר רכונים לקרוא בלדה, פרק בהיסטוריה, אצים להצביע אל הלוח, הניצחון עם תרגיל שנפתר כהלכה, חיבור המביא את ידו של המורה על כתפיך בחיבה. ברחוב נעצרת חבורת גימנזיסטים, הם בדרכם מתנועת־נוער או מקולנוע. שימחתם קטנה מצערנו על יום לימודים שכּלה, שלא לתת מבט בחלון, כל אשר מעבר לו כלה זר לרעבוננו.

היתה בחבריי ללימודים גאווה סמויה, שונים מכל הנוער העובד. והשלמה נבונה.

במשכורתי הראשונה רכשתי אנציקלופדיה של ממציאים. אחר־כך הלימודים בערב הם תת־תזונה. אוגר בסתר. מתגעגע לנעורים.

המדריך בתנועת הנוער הציע להכניסני לפנימיית לימודים בכפר בקעת־ניצנים לחוף נהר ויובליו, בריכות דגים, שם כל בוקר נושקת העין מרחבים והמורים נוהגים בידידות. יש מילגה לחברי תנועה החדשים בארץ.

נבהל מסירובי העז.

בעיר אגרתי כסף, מייחל לבוקר אקום מן החלום הרע, אלך לגמנסיה. העולם גם כך התגשם גלות בתוך גלות. ולא היה מי שיתרה, נער, הנורא מכל הוא להיסתגל לחוסר, עבודתי פשוטה, לטפל בדואר משרדי המרכז־החקלאי. את המכתבים הנכנסים יש למיין ולחלק מחדר לחדר, בששת הקומות. אחר כך, מאולם גדול בו גחונות עשרות כתבניות, מובא אליי הדואר היוצא לשם ביול ומשלוח. כמו־כן ניצבת אצלי מכונת שיכפול להדפסת חוזרים, מלאכה הדורשת מיומנות מעטה. פעמים נשאר זמן להכנת שיעורים או לקריאה. לפני בואי העסיקו במקום שתי בחורות, מנהלת כוח־האדם מברכת כל בוקר בטוב את פינתי. פעם בשבועיים מגיע סוכן של הוצאת ספרים לחלק למנוייו ספרים חדשים ומרשה לעיין בהם. קיטוני ללא חלון, נורת ניאון דולקת כל שעות היום מעל לדלפק.

בשבתות, עייף מכדי לצאת אל השמש. מאחר לישון.

זכורני שבת כווייה, הקיצותי פתאום

למרגלותיי ניצבו צוחקות אימי ואחותי היפה, ילדה בת עשר, נחשלת בלימודיה. בין בוהן לאצבע רגלי השמאלית היה תקוע קטע עתון. דלוק. אימי קמצה בכפה קופסת גפרורים, מקבלת מאחותי את הגפרור הכבוי.

רק אעצום עיניים והצחוק ההוא שלהן באוזניי

גמרתי אומר להוציא את אחותי מן הבית. בבקעת־ניצנים תשתפר. כאן אין לה סיכוי.

כל יום רשום ביומנה רע רע.

לבסוף השתכנעו ההורים שאין טוב מזה. ניאותו לממן במשכורתי את לימודיה. קיבלנו מן הפנימיה רשימת ציוד. תוך ימים אחדים היו כל חסכונותיי צרורים בתוך שמיכה חדשה, חולצות, לבנים, כלי מיטה.

החידוש שיחד את אחותי להיפרד מעל הורינו, לשמוח. לאחר שלוש שעות נסיעה הוּרדנו בתחנת האוטובוסים של בקעת־ניצנים, רק שתינו והצרור על גבי, שלושה קילומטרים של דרך עפר אל שער המשק. היתה שעת צהריים קיצית כמו פרי שנשתייר על העץ, כבדה בחום, בשתיקה מן הקולות העירוניים, ברחש חיי הסתר של כל החי והצומח לעצמו, ופטפוטי אחותי המתאמצת לשמח את המשא מעליי. עצי התמרים, המטפלת, אנשי המקום, הכל ספקו כפיים. מיד ניתן לנו חדר ללינת לילה.

הקטנה הביאה מסרק שאקלע את צמתה. המסרק נתקע להכעיס בשיער הרטוב. נרעדה פתאום ביבבה.

עם בוקר האירה הזריחה שדות עד קצה האופק, בלא בית. רק אני. כף ידה הלחה לא משה מתוך ידי, שנינו יחד עזובים. קח את אחותך היחידה וספר לה בדרך שאת הכל אתה עושה מאהבה

תכתוב

תבוא לביקורים

ילדה טובה.

נער הייתי ולא ידעתי שאף את הפיקדון הזה עשוי אני לאבד

בלילה נזכרתי איך פיסת החול דוחה את הים בלך ושוב. הים בסבלנות אין־קץ מחלחל. אין לה מנוס מפניו. כל ביאה שלו מותירה בה משהו מלחותו, היא כבר אחרת. מתרככת. גם כאשר נסוג, עדיין בה, הולך ובא. לולי היתה לו חוף היה חדל להיות ים, נהפך לאסון. לולי היה לה ים היתה נהפכת ליבשה סתם. החוף והים אוהבים בתכלית, בהבנה מפוקחת

אבל Kierkegaard זה אני. ידעתי זאת כאשר, באקראי, קראתי את סיפור אווזי־הבר – –

הכתיבה: שיחת מלים אל מלים, ספר אל ספר. אם כי נולד ומת לפניי ניתן להכירו נפש את נפש, כיסוף את כיסוף. והשמחה: על פני מרחב הזמן פזורים שונים נוספים. אם כי אני, לשהות חמיקה, זכיתי לסיואר אחותי, החיים מפרידים. ואילו Kierkegaard אחי, מאמין, מטיף לדת אמת, איש מת עוד ב־1855, – המוות לא יפריד בינינו. מבינים שנינו, הנלעגוּת אינה אובייקטיבית אלא צורך לאחרים. התגוננותם אין־אונים מפני היוצא־דופן. מבין אני את פנייתך לאלוהים כהשלמה עם הבדידות. ניחומים מדומים, מקנא אני בך אחי הדני על שנולדת בדור אחר. אצלך האמונה היא מעבר מן הטרקלין אל הכנסייה שבחצר, אבינו שבשמיים אמתלאה מצויינת לשיחת אדם עם נפשו במר נפשו. איש לא יניד ראש. אבינו שבשמיים, המודה בך מודה בתבוסה. הבדידות לוקחת שלל.

רוצה הייתי לראותך חי בעולמי. חשוף. למרות שאתה סופר. למרות שהכתיבה כמוה כהמצאת אבינו שבשמיים, תקוות סתר שיהיה שומע. תקווה מתבדה כל בוקר למראה הדפים על הכר, בתוליים

איש לא ירשום, בעוד מאה שנה, רפאלו אחי, אהבתיך. אתה אני ואני אתה. פיסת החול והים. גם אם נדחה בלך ושוב. חילחלת

Nunc dimittis