אידה ודוד שכבו בנסיגה הרעה והמכאיבה של שנתם: שעון־ חול, שהחומר היחיד שבו, זרם דרך הצוואר הצר של נשואיהם מהאחד לשני, עד אשר אחד מהם – פעם הוא, פעם היא – היה מרוקן, בהשאירו את השני עמוס במסת הזמן של היותם יחד. והחול שטף ומלא את החדר ונמס והפך לזכוכית, בעוד השמש, המוסתרת מאחורי העצים, יקדה ביתר שאת. בחדר זה של הבית הגוסס, פקחה אידה את עיניה.
מיד, התחילה בבניית חדר אחר, פרט לאחר פרט: הדלת הכבדה שתסגור עליה כאשר בנה, יהושע, כבר לא יזדקק לה; ורדים בנחושת, שמחתה היחידה; הרהיטים הקודרים הפונקציונליים וקירות לבנים… אבל היא מהרה מדי, ואגרטל הנחושת הסתובב כמו סביבון ופיזר את כתרות הוורדים אשר התגרו בעיניה. החלום נס.
דוד זו לרוחב שטחה העצום של מיטתם, ויהושע פרץ לתוך החדר והתנגש בגלי־החול, כדרכו כל בוקר, עמד ליד המיטה רק כדי לזרוק מבט חטוף באמו ובאביו, ולוודא ששניהם נוכחים יחד, בטרם יוכל להתחיל ביומו.
*
לבדה בבית, אידה התפכה על גבה וקפלה את זרועותיה מאחורי ראשה. עיניה נעו אל הקיר שטוף־השמש שממול מיטתה והיא התבוננה בצללי העלים שבחוץ, אשר לבשו צורות חדות: גולגולות ופרחים; ליצנים ונמרים; אנשים בוכים ומתנענעים. ובמרכז הקיר – נתפסה היא במראה שתלתה שם, אידה הסתכלה שוב בצלליות הנעות, אשר שקעו ורעדו כמו מסגרת מסביב למראה, ותהתה אם צורות אלה אמנם קיימות במציאות, כעין תעתועי אור ואוויר, מירז' של התרחשויות אמיתיות, המשתקפות על קיר ביתה. אולי המתים מנסים “להגיע” אליה…
היא חשה תחושה חזקה של צורך, אחריות, להנציח את הדמויות: היה בכאבם איום, זדון, שאסור לה להניח להם להימלט.
הטלפון צלצל והיא שחררה את כפות־ידיה הקמוצות כדי להרים את השפופרת.
“עדה?”
“לא, זאת אידה מדברת.”
“טוב, ובכן אידה. שמעי, זוכרת, נתת לי טרמפּ במכונית שלך…”
“מי מדבר?”
“שוחחנו… נתת לי את מספר הטלפון שלך, אלא שחשבתי ששמך עדה, לא אידה.”
“טעית במספר”, אמרה וניתקה את הקשר.
הוא נשמע כמו אדם שבא בתום־לב לכתובת ונפגש במבט תוהה. “אני לא זוכרת…” היא מלמלה ובאמרה מלים אלה, נפלה על הכרים מלאת בחילה: היא עשתה מאמץ לזכור! כאילו היה זה אפשרי.
אולי הייתה מטרה לבדיחה מכוערת. בדיחה מכוערת, קולעת.
*
“יתכן שמישהו מתבדח על חשבונך”, אמר דוד.
“יתכן שמישהו הסתכל בי והחליט שכדאי לנסות…”
“יתכן”, אמר דוד והמשיך לגרוף את העלים על הדשא.
“לך לעזאזל”, היא אמרה.
*
אבל במטה, אמר דוד, לפני שהתקבץ בחלקו הוא של שנתם:
“הוא עוד יכול לבוא לכאן. זה לא מצחיק, בעצם.”
“לא, זה לא מצחיק.”
בליבה, פקדה עליו אידה לשתוק. אם הוא ימשיך, יברחו הזדון והכאב, שאותם התאמצה להחזיק בתוכה פנימה, כמו כספית המתחלקת ומכפילה את עצמה לגרגרים אין ספור, תתגלגל עד קצה הארץ, תסתחרר בבקיעים, כאשר היא שואפת להתחבר אל צור מחצבתה של הזדון, של הכאב; ודמותה של אידה שטה על פני הכספית, משתקפת על מסך איזה־שהוא, קיר־צללים איזה־שהוא, אשר ילכוד אותה; מישהו המחכה בשקט ובצפיה, והמחזיק בתוכו את הכספית שלו לקבל אותה ויתהה אם המתים מנסים להגיע אליו.
“מעניין מי הבחור הזה”, אמר דוד.
“לך לישון”, אמרה אידה, אבל עכשיו הכספית התפצלה והתפוררה בקצוות. גרגרי הכאב נעו בגופה וזרמו לקצות אצבעותיה. היא קמצה את כפות ידיה כדי לעצור בפניהם להימלט, הרימה אותן והורידה מכה על רקתו. עיניו נפקחו לרוחבן, התחדדו והוא חייך:
“לילה טוב.”
הגיע הזמן להניח ללילה להמשך, הלילה הארוך. אך אידה לא היתה מסוגלת להחזיק עוד את כספית הכאב, אשר זרמה וזרמה לקצות אצבעותיה. מהר, בטרם תגיע הכספית לאדמה אמרה:
“הגיע הזמן, דוד. הגיע הזמן שתלך.”
היה זה כאילו שעון עצר את מחוג־הדקות שלו, בטרם יעשה תנועה קלה שבקלות, אשר תדחוק את הזמן למימד אחר. אבל גם כאשר דוד ענה “כן, הגיע הזמן”, לא התקדם המחוג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות