תקתוקו העמום של השעון פסק. מנדל, שהיה מנמנם באפלולית, הקיץ בבהלה. הכאב חזר ובא, כאשר היטה אוזן לשמוע. הוא לבש את בגדיו הקרים, שאפפוהו בצינה מרה, ובזבז דקות בשבתו על קצה־מיטתו.
“יצחק”, נאנח לבסוף.
במטבח היה יצחק, פיו התמיה פעור, והוא מחזיק שישה בוטנים בכף־ידו. בזה אחר זה הניחם על השולחן.
“אחת… שתיים… תשע”.
הוא אספם אחד לאחד והופיע בפתחו של החדר. מנדל, בכובע רחב מכפי מידתו ובמעיל־עליוֹן ארוך, עדיין ישב על המיטה. יצחק הסתכל בעיניים ואוזניים קטנות, שיער עבות מאפיר את צדי ראשו.
“לישון”, אמר בקול מאוּנפף.
“לא”, מילמל מנדל. הוא קם כנחנק. “בוא, יצחק”.
הוא כיוון את שעון־היד הישן שלו, אף כי מראה השעון הגדול שעמד מלכת עורר בו בחילה.
יצחק ביקש להגישו אל אוזנו.
“לא, מאוחר מדי”, מנדל הרחיק את שעון־היד בקפידה, הוציא מן המגירה את שקית־הנייר הקטנה, עם הקמוּטים והחמישיוֹת, ושילשלה לתוך כיס מעילו־העליון. הוא סייע ליצחק ללבוש את מעילו שלו.
יצחק הביט באחד החלונות האפלים, אחרי־כן במישנהו. מנדל בהה בשני החלונות האטומים.
לאיטם ירדו במדרגות, באור הקלוש, מנדל הולך ראשון ויצחק מסתכל בצללים הנעים על הקיר.
לאחד הצללים, שהיה ארוך, הציע אחד מבוטניו.
“רעב”.
בפּרוזדור למטה השקיף הזקן מבעד לזכוכית הדקה. הלילה, ליל־נובמבר, היה קר ושומם. בפותחו את הדלת שירבב ראשו החוצה בזהירות. אף כי לא ראה דבר. מיהר לסגור את הדלת.
“גינצבורג, זה שבא לראות אותי אתמול”, לחש על אוזנו של יצחק.
יצחק מצץ אוויר.
“אתה יודע, למי אני מתכוון?”.
יצחק סרק את סנטרו באצבעותיו.
“הוא האיש, עם הזקן השחור. אל תדבר אליו ואל תלך עימו, אם יבקש ממך”.
יצחק גנח.
“לאנשים צעירים הוא לא כל־כך נטפל”, אמר מנדל בהירהור שני.
היתה שעת ארוחת־הערב והרחוב היה ריק, אבל חלונות החנויות האירו באור כהוי את דרכם אל הפינה. הם חצו את הרחוב העזוּב והמשיכו. בקריאת־שמחה, הצביע יצחק על שלושת הכדורים הזהובים. מנדל נתחייך אך היה תשוש כאשר הגיעו לבית־המשכּוֹנוֹת.
המשכּוֹנאי, אדום־זקן ומרכיב משקפיים במסגרת־קרן שחורה, ישב ואכל דג־לבן באחורי חנותו. הוא הפנה את ראשו, ראה אותם ושב לגמוע את התה שלו.
לאחר חמש דקות יצא אליהם, טופח על שפתיו חסרות־הצורה בממחטה לבנה גדולה.
מנדל, נושם בכבדות, הושיט לו את שעון־הזהב הבלוי. המשכונאי הסיט את משקפיו אל מצחו וחבש משקפת על עינו. הוא הפך את השעון בידיו פעם אחת. “שמונה דולרים”.
האיש ההולך־למות ליחלח את שפתיו הסדוקות.
“אני זקוק לשלושים־וחמישה, ויהי מה.”
“אז לך אל רוטשילד”.
“לי עצמי זה עלה שישים”.
“ב־1905”. המשכונאי החזיר את שעון־היד. זה פסק מתיקתוקו. מנדל כיוונן את השעון אט־אט, והוא חזר לתקתק בקול נבוּב.
“יצחק מוכרח לנסוע אל דודי, לקליפורניה”.
“זאת ארץ חופשית”, אמר המשכונאי.
יצחק, שהיה מסתכל בבאנג’וֹ, הצהיל קולו בצחקוק.
“מה יש לו?” שאל המשכונאי.
“יהא אפוא שמונה דולרים”, מילמל מנדל, “אבל איפה אשיג את השאר עד הלילה?”
“כמה בעד כובעי ומעילי?” שאל.
“זה לא מיקח”. המשכונאי נכנס לאחורי הסורג ומילא טופס של כרטיס. הוא נעל את השעון בתוך מגירה קטנה, אך מנדל עוד שמע אותו מתקתק.
משיצאו לרחוב, שילשל את שמונת הדולרים לתוך שקית־הנייר, ואז פּישפּש בכיסיו אחר פּתק. משמצאו אימץ עיניו לקרוא את הכתובת הרשומה עליו לאורו של פּנס־הרחוב.
בשעה שהיו מדשדשים לעבר הרכבת התחתית, הצביע מנדל על השמיים המבוּזקים.
"יצחק, ראה כמה כוכבים יש הלילה.
“ביצים”, אמר יצחק.
“קודם נלך למר פישבּיין, אחר־כך נאכל”.
הם ירדו מן הרכבת במנהטן העילית והוצרכו ללכת מהלך של כמה גושי־בניינים, עד שאיתרו את ביתו של פישביין.
“ממש ארמון”, מלמל מנדל וציפה לרגע של חמימות.
יצחק נעץ עיניים חרדוֹת בדלתו הכבדה של הבית.
מנדל צילצל. המשרת, אדם בעל פאות־לחיים ארוכות, בא אל הדלת ואמר כי האדון והגברת פישביין סועדים בשעה זו ולא יוכלו לקבל פני איש.
“שיאכל במנוחה, אבל אנחנו נחכה עד שיגמור”.
“בוא שוב מחר בבוקר. מחר בבוקר מר פישביין ידבר אתך. הוא לא עושה עסקים ולא צדקה בשעת־ערב זו”.
“בצדקה אני לא מעוניין –”
“חזור מחר”.
“אמור לו, זה עניין של חיים או מוות”.
“חיים או מוות של מי?”
“אם לא שלו, אז שלי”.
“אל תהיה פיקח מתחכּם שכזה”.
“הבט לי בפנים”, אמר מנדל, “ואמור לי, אם יש לי זמן עד מחר בבוקר?”
המשרת נתן עיניו בו, אחר־כך ביצחק, והכניסם פּנימה באי־רצון.
חדר־הכניסה היה אולם גבה־תקרה ועצום־מידות, ציורי־שמן מרובים על כתליו, ובו שפעת ריפּוּדי־משי, שטיח פרחוני עבה מתחת לרגליים ומדרגות־שיש.
מר פישביין, אדם כרסתני וקרח ובעל נחיריים שׂעירים, רגליו הקטנות נתונות בנעלי עור משובח, ירד במדרגות בדילוגים קלים, מפית גדולה תחוּבה לו תחת כפתור של מקטורן־טוּקסדוֹ. הוא נעצר על השלב החמישי של המדרגות ובחן במבט את הבאים לבקרו.
“מי בא בליל־שבת אל אדם שיש לו אורחים, לקלקל לו את ארוחת הערב?”
“סלח לי שאני מטרידך, מר פישבּיין”, אמר מנדל, “אלמלא באתי עכשיו, לא הייתי יכול לבוא מחר.”
“בלי הקדמות נוספות, אמור באיזה עניין באת. אני אדם רעב”.
“רעב”, היליל יצחק.
פישביין היטיב את משקפי המצבט על אפּו. “מה יש לו?”.
“זה בני יצחק. כך הוא כל ימיו”.
יצחק יילל כחתול.
“אני שולח אותו לקליפורניה”.
“מר פישביין לא תורם לטיולי תענוגות אישיים”.
“אני אדם חולה, והוא מוכרח לנסוע הלילה ברכבת אל דודי ליאוֹ.”
“לעולם איני נותן לצדקה בלתי־מאורגנת”, אמר פישביין.
“אבל אם אתם רעבים, אזמינכם למטה, למטבח שלי, יש לנו הערב בשר־תרנגולת עם מעיים ממוּלאים”.
“כל מה שאני מבקש הוא שלושים־וחמישה דולרים לכרטיס־רכבת אל דודי בקליפורניה. שאר הכסף כבר יש לי”.
“מיהו דודך? אדם בן כמה?”
“בן שמונים־ואחת, שיחיה ויאריך ימים”.
פישביין פרץ בצחוק. “שמונים ואחת, ואתה שולח לו את רפה־השׂכל הזה”.
מנדל, מנענע את שתי זרועותיו, קרא: “בבקשה ממך, בלי שמות־גנאי”.
פישביין הסכים עמו בנימוּס.
“במקום שהדלת פתוחה, שם אנחנו ניכנסים הביתה”, אמר האיש החולה. “אם תרצה בטובך לתת לי שלושים־וחמישה דולרים, יברך אותך אלוהים. מהם שלושים־וחמישה דולרים למר פישביין? לא כלום. בשבילי, בשביל הנער שלי, זה הכל”.
פישביין נזדקף מלוא קומתו.
“תרומות פרטיות אני לא תורם – רק למוסדות. זאת מדיניותי הקבוּעה”.
מנדל כרע על ברכיו החוֹרקוֹת על השטיח.
“בבקשה ממך, מר פישביין, אם לא שלושים־וחמישה, שמא תיתן עשרים”.
“לווינסון!” קרא פישביין בכעס.
המשרת בעל הפּיאות הארוכות הופיע בראש המדרגות.
“הראה לחבורה זו היכן הדלת – אלא־אם־כן רוצה הוא לסעוד את ליבו תחילה, לפני שהוא עוזב את הבית”.
“מה שיש לי, לא ירפּא אותו בשר־תרנגולת”, אמר מנדל.
“לכיווּן זה, בבקשה”, אמר לווינסון ברדתו.
יצחק סייע לאביו לקום.
“הבא אותו למוסד”, יעץ פישביין מעבר למעקה־השיש. הוא מיהר ועלה במדרגות, ומיד נמצאו שניהם בחוץ, רוחות מצליפות בפניהם ומעכבות אותם.
ההליכה אל הרכבת־התחתית הייתה מייגעת. הרוח נשבה באבלוּת. חסר־נשימה, ליכסן מנדל מבטים אל הצללים. מהדק את בוטניו באגרופו הקופא, דבק יצחק אל אביו. הם נכנסו לגינה ציבורית לנוח רגע על ספסל־אבן מתחת לעץ חסר־עלים, בעל שני ענפים. הענף הימני העבה היה מוּרם. השמאלי, הדק, היה תלוי ומשתפל. ירח חיוור מאוד עלה לאיטו, וכן עלתה ובאה לקראתם, כאשר קרבו אל הספסל, דמותו של זר.
“מועדים לשמחה”, אמר האיש בצרידות.
מנדל נפנף בזרועותיו המדולדלות, כאילו אזל כל דמו. יצחק ייבב חלוּשוֹת. פּעמון התענבּל והשעה היתה רק עשר.
מנדל פלט צעקה נוקבת ומיוסרת, כשנעלם הזר המזוּקן בין השיחים. שוטר הגיע במרוצה, ואף־על־פי שחבט בשיחים במקלו, לא העלה דבר. מנדל ויצחק נחפּזו לצאת מן הגינה הקטנה. כשהביט מנדל לאחוריו, ראה את העץ המת והנה זרועו הדקה שלוחה כלפי מעלה וזרועו העבה תלויה מדולדלת, מנדל גנח.
הם עלו על חשמלית וירדו ליד ביתו של ידיד מימים־עברו, אך זה מת לפני שנים. באותו גוש־בניינים נכנסו למסעדה והזמינו שתי ביצים מטוגנות בשביל יצחק. כל השולחנות היו תפוסים עד אפס מקום פּרט לאחד, שסוֹעד יחיד הסב אליו, אדם מסורבל, אוכל מרק עם כּוסמת. אחרי הצצה אחת באיש יצאו בחיפּזון, אף שיצחק בכה.
למנדל היתה עוד כתובת אחת רשומה על פּתק, אולם הבית היה מרוחק מדי, בשכונת קווינס, על־כן עמדו באחד הפּתחים, מרעידים מצינה.
מה אוכל לעשות, חשב בקדחתנות, בשעה קצרה אחת?
עלו על דעתו הרהיטים שבדירה. הכל גרוטאות, אך אולי זה יכניס דולרים אחדים. “בוא, יצחק”. שוב הלכו אל המשכונאי, לדבר עמו. אבל בית־העסק שלו היה חשוך וסגור היטב בשער־ברזל. טבעות ושעוני־זהב התנוצצו מבעד לסורג.
הם עמדו מכוּוצים מאחורי עמוד־טלפון, שניהם קופאים מקור, יצחק ייבב.
“ראה את הירח הגדול, יצחק. כל השמים לבנים”.
הוא הורה בידו, אך יצחק מיאן להביט.
מנדל חלם רגע על השמים, שהם מוארים באור גדול, יריעות ארוכות של אור משתרעות לכל הכיוונים, תחת כיפת־השמים, בקליפורניה, יושב הדוד ליאו, שותה תה בלימון. מנדל חש חמימות, אך הקיץ וצינה אחזה בו.
מעבר לרחוב עמד בית־כנסת ישן־נושן, בנוי לבנים.
הוא הלם בדלת הענקית, אך איש לא הופיע. הוא המתין עד שחזרה אליו נשימתו וחזר ודפק בייאוש. לבסוף נשמע קול פסיעות בתוך הבית. דלת בית־הכנסת נפתחה בחריקה על צירי־הנחושת הכבדים.
גבאי לבוש כהים, מחזיק נר נוטף בידו, לטש בהם את עיניו.
“מי דופק בשעת־לילה זו וברעש כזה בדלת בית־הכנסת?”
מנדל השיח לפני הגבאי את צרותיו. “בבקשה ממך, הייתי רוצה לדבר עם הרב”.
“הרב אדם זקן. עכשיו הוא ישן. אשתו לא תניח לך לראותו. לך הביתה ושוב מחר”.
“מחר כבר שבקתי חיים לכל חי, אני אדם גוסס”.
אף שהגבאי נראה כמפקפּק, הורה על בית־עץ ישן שעמד בסמוך. “הנה, שם הוא גר”. הוא נבלע בתוך בית־הכנסת, נרו הדולק מטיל צללים על סביבותיו.
מנדל, עם יצחק האוחז בשרוולו, עלה במדרגות־העץ וצלצל בפּעמון. לאחר כמה דקות יצאה אל המירפסת שלפני הבית אשה רחבת־פּנים, בעלת־גוף ובעלת־שׂיבה, עוטה חלוק קרוע מעל לכתונת־הלילה שלה. היא אמרה בהדגשה, שהרב ישן ואי־אפשר להעירו.
אך בעודה עומדת על דעתה, הגיע הרב בצעדים כושלים אל הדלת. הוא הקשיב רגע ואמר: “הרוצה לראות את פני, אנא ייכנס”.
נכנסו לחדר מגובב כלים. הרב היה אדם זקן וכחוּש, כתפיו שחות, וזקנו – קווּצת שׂיער לבן. לבוש היה גלימת־לילה של פלאנל, ולראשו כיפּה שחורה; רגליו היו יחפות.
“אבוי לי”, התאוננה אשתו, “נעל נעליים או שמחר תבוא, בלי־ספק, דלקת־הריאות”. היא היתה עבת־כרס, צעירה מבעלה. אחרי שנתנה עיניה ביצחק הסבה את פניה.
מנדל הסביר, אגב־התנצלות, את תכלית ביקורו. “כל מה שעוד נחוץ לי הוא שלושים וחמישה דולרים”.
“שלושים־וחמישה?” אמרה אשתו של הרב “למה לא שלושים־וחמישה אלף? למי יש כל־כך הרבה כסף? בעלי הוא רב עני. הרופאים נוטלים כל פרוטה”.
“ידידי היקר”, אמר הרב, “אילו היה לי, הייתי נותן לך”.
“יש לי כבר שבעים”, אמר מנדל בלב כבד. “כל מה שאני חסר הוא עוד שלושים־וחמישה”.
“אלוהים יתן לך”, אמר הרב.
“בקבר”, אמר מנדל. “הם נחוצים לי הלילה, בוא, יצחק”.
“חכה”, קרא הרב.
הוא מיהר ונכנס לתוך הבית, וחזר ויצא, בידו קפטן עם ביטנת פרווה שהושיט למנדל.
“יאַשה”, צווחה אשתו, “לא את מעילך החדש!”
“יש לי המעיל הישן. מי זקוק לשני מעילים לגוף אחד?”
“יאשה, אני צועקת”.
“מי יכול לבוא בין עניים, הגידי לי, במעיל חדש?”
“יאשה”, צעקה, “מה יעשה האיש הזה במעילך? הכסף נחוץ לו הלילה. המשכונאים ישנים”.
“אם־כן, שיעיר אותם”.
“לא”. היא חטפה את המעיל מידי מנדל.
הוא החזיק בשרווּל, מתגושש עמה. אותה אני מכיר, חשב.
“שיילוק”, מלמל. עיניה התנוצצו.
הרב נאנק והתנודד מתוך סחרחורת. אשתו פלטה צעקה, כשחילץ מגדל את המעיל מידיה.
“רוּץ”, קרא הרב.
“רוץ, יצחק”.
בריצה יצאו מן הבית וירדו במדרגות־העץ.
“עמוד, גנב”, קראה אשת־הרב.
הרב לחץ את שתי כפות־ידיו אל צדעיו וצנח לרצפה.
“הצילו!” בכתה אשתו. “התקף־לב! הצילו!”
אולם מנדל ויצחק כבר היו רצים ברחובות, נושאים בידיהם את הקפטן החדש של הרב, ולו ביטנת־פּרווה. אחריהם, בדממה, רץ גינזבורג.
השעה היתה מאוחרת מאוד כאשר קנה מנדל את כרטיס־הרכבת, בקופה היחידה שעדיין היתה פּתוחה.
לא היתה שהוּת להתעכב ולאכול כריך, לפיכך אכל יצחק את בוטניו, ושניהם מיהרו אל הרכבת, רצים על־פני התחנה העזובה, רחבת־המידות.
“אז בבוקר”, התנשף מנדל תוך כדי ריצה, “יבוא אדם שהוא מוכר כריכים וקפה. אכול, אבל קבל עודף. כאשר לקליפורניה הרכבת תגיע, יחכה לך בתחנה הדוד ליאו. אם אתה לא תכיר אותו, הוא יכיר אותך, אמור לו שאני שולח את מיטב דרישות־השלום”.
אך משהגיעו אל השער היוצא אל הרציף, נמצא השער סגור, והאור כבוי.
מנדל, נאנק, חבט בשער באגרופו.
“מאוחר מדי”, אמר אוסף־הכרטיסים, והוא אדם מסורבל ומזוקן, נחיריו שעירים, וריח מפוקפק נודף ממנו.
הוא הצביע על שעון־התחנה. “כבר אחרי שתיים־עשרה”.
“אך אני רואה, שעדיין עומדת שם הרכבת”, אמר מנדל, מדדה בצערו.
“זה עתה יצאה – בעוד דקה אחת”.
“דקה זה מספיק. רק פּתח את השער”.
“מאוחר מדי, אמרתי לך”.
מנדל היכה על חזהו הגרוּם בשתי ידיו. “בכל לבי אני מבקש ממך את החסד הקטן הזה”.
“חסדים קיבלת מספיק. בשבילך הרכבת נסעה. כבר היה עליך להיות מת בחצות־לילה. אמרתי לך כך אתמול. זה המיטב שאני יכול לעשות”.
“גינזבוּרג!” מנדל נרתע מפניו.
“ומי זולתו?” הקול היה מתכתי, העיניים הבריקו, הבעת־הפּנים היתה מבוּדחת.
“לעצמי”, התחנן הזקן, “איני מבקש דבר, אבל מה יהא על הנער שלי?”
גינזבורג משך קלות בכתפיו. “מה שיהיה יהיה. זה לא בתחום אחריותי, יש לי די דברים לחשוב עליהם בלי לדאוג למישהו שחסר לו בורג בראשו”.
“מהי איפוא אחריותך?”
“ליצור את התנאים. לסבּב שיקרה מה שקורה. אני לא בעסק האנתרוֹפּוֹמוֹרפי”.
“יהיה עסקך אשר יהיה, היכן רחמיך?”
“זאת לא הפּרקמטיה שלי, החוק הוא החוק.”
“איזה חוק?”.
“החוק העולמי הקוסמי, לכל הרוחות, זה שאני חייב לציית לו בעצמי”.
“איזה מין חוק הוא זה?”, קרא מנדל. “למען השם, אינך מבין מה עבר עלי בחיי עם הנער המסכן הזה? הבט בו. שלושים ותשע שנים, מיום שנולד, אני מחכה שיתבגר, ואינו מתבגר, מבין אתה מה זה ללב של אב? למה אינך מניח לו לנסוע אל דודו?” קולו גבר, ועכשיו היה צועק.
יצחק יילל בקול גדול.
“מוטב שתירגע, שמא תפגע ברגשותיו של מישהו”, אמר גינזבורג בקריצה כלפי יצחק.
“כל חיי”, צעק מנדל, וגופו מרטיט, “מה היה לי? הייתי עני. סבלתי ממחלות. כשעבדתי, עבדתי קשה מדי, כשלא עבדתי, היה רע יותר, אשתי מתה צעירה לימים, אך אני לא ביקשתי דבר מאיש. עכשיו אני מבקש מעשה־חסד קטן. הואל־נא בטובך, מר גינזבורג”.
אוסף־הכרטיסים חיטט בשיניו בגפרור.
“אינך היחיד, ידידי, יש אנשים שחלקם גרוע מזה. ככה זה בארץ הזאת”.
“כלב שכמותך”. מנדל השתער על גרונו של גינזבורג והתחיל חונקו. “ממזר שכמותך, אינך מבין, מהו להיות אנושי?”
הם נאבקו אף אל אף, וגינזבורג, שעיניו המשתוממות הלכו ונתבלטו, התחיל צוחק. “אפס שכמותך, אני ארסק אותך לחתיכות”.
עיניו נדלקו בחימה, ומנדל חש קור נורא מנשוא, כפגיון של קרח שפולש לתוך גופו, וכל אבריו מצטמקים.
הנה אני מת בלי לעזור ליצחק.
המון נתקהל סביבם. יצחק ייבב בפחד.
דבק בגינזבורג, ביסוריו האחרונים, ראה מנדל את עומק אימתו משתקף בעיניו של אוסף־הכרטיסים, אך הוא גם ראה שגינזבורג, הבוֹהה בבבוּאת עצמו בעיניו, רואה איך משתקף בהן שיעוּר זעמו האיום שלו. לעיניו של מנדל נתהבהב אור כאור־כוכבים, אור מסנוור שהוליד חשכה.
גינזבורג היה כנדהם. “מי אני?”
אחיזתו בזקן המפרפר רפתה קמעה קמעה, ומנדל, ליבו פועם אך כהוא־זה, צנח לארץ.
“לך”, הפטיר גינזבורג, “הבא אותו לרכבת”.
“תן לעבור”, פקד על שומר.
ההמון נתפלג, לפנות דרך. יצחק סייע לאביו לקום, ובצעדים כושלים ירדו שניהם במדרגות אל הרציף, שם המתינה הרכבת, מוארת ונכונה לצאת לדרכה.
מנדל מצא ליצחק מושב בקרון וחיבקו בחופזה. “עזור לדוד ליאו, יצחק’יל, וכן זכור את אביך ואת אמך.”
“היה נחמד אליו”, אמר לקונדוקטור, “הראה לו, היכן כל דבר”.
הוא המתין עד שזזה הרכבת לאיטה. יצחק ישב בקצה מושבו, פניו מאומצות ומביטות בכיוון מסעו. משנסעה הרכבת, עלה מנדל במדרגות, לראות מה היה על גינזבורג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות