כשהגיע אלכסנדר פן ארצה מברית־המועצות היה עלם בן כ"א, משורר ששיריו הופיעו בדפוס ונקראו בנשפי־שירה במוסקבה, שפת שירו היתה רוסית ובין עמיתיו להופעה בנשפי השירה נמנו גם “אריות” כסרגיי ייסנין וכוולאדימיר מאיאקובסי.

אפשר שהוא לא היה מודע לכך שהצליח לצאת את רוסיה הסובייטית “בשעה ה־11”, אך אין ספק שחש במעומעם את המחנק הגובר והולך בתחומים שהיו יקרים לליבו. הוא יצא משם שנתיים לאחר שסרגיי ייסנין שלח יד בנפשו ושלוש שנים לפני שמאיאקובסקי איבד את עצמו לדעת. כשנה לאחר עלייתו ניטלה הליגאליות ממפלגת פועלי־ציון, שהיתה המפלגה היחידה המותרת בברית־המועצות, כמובן פרט למפלגה הקומוניסטית.

את שיריו הראשונים בארץ־ישראל כתב עדיין ברוסית (הנוסחים הראשונים של “מכתב אל האשה”, “אהבה חשמלית”, “פלישת הרובוטים” ו"שיחה עם אליהו הנביא"). רק ב־1929 החל לפרסם את שיריו העבריים, כשאברהם שלונסקי משמש לו שושבין. אך את שירו העברי הראשון “עדיין – לא!”, שנכתב כשנה לאחר שהגיע למולדת גנז עשרים ושמונה שנים, עד שבחר בו לפתוח את מיבחר שיריו המייצג ביותר: “לאורך הדרך”.

כשהביא שיר זה בראש ספרו, ב־1956, עדיין הוסיף פן להתייחס לצעדו הראשון בשפה החדשה כאל יצירה שלא בשלה כל צרכה וכינהו “ניסיון פיוטי”.

לאמיתו של דבר “עדיין – לא!” הוא שיר מגובש, שכל מי שנותן את דעתו על התפתחותה של השירה העברית הארצישראלית אסור לו להתעלם ממנו.

והרי השיר:

כל מי שישמע שיר זה (ופן יותר מכל משורר עברי בדורות האחרונים, כתב את שיריו גם לאוזן ולא רק לעין) יבחין כבר משמיעה ראשונה עד כמה מצויינת ההתאמה בין הצליל לבין המשמעות והתחושה. תחושתו של איש הצפון הפוגש בארץ הצחיחה והלוהטת, בארץ שאדמתה סלעית ונוקשה והגרון בה ניחר, מוצאת לה ביטוי בריכוז גבוה של צלילי “חו” (חול, יכול, אוח, חוד, מכורה ועוד) וכן של צלילי ה"ק" (זורק, נאקו, לקרוא, עתיק ועוד).

אנטי תיזה לשירי “חיבת ציון”    🔗

הביטוי הצלילי המוצלח של המפגש עם הצחיחות והנוקשות הוא רק פּן אחד של “עדיין – לא!” מתחתיו חבוי פּן אחר, חבוי העימות האלים בין תמונת ארץ־ישראל שצויירה על ידי השירה העברית בגולה לבין חוויית המיפגש של עולה מאירופה המזרחית עם ארץ־ישראל הממשית של אותן שנים.

שירת “חיבת ציון” ואחריה שירת ביאליק ודורו ציירו תמונה אידילית של ארץ־ישראל כמקום שבו ימצא יהודי כל מה שחסר לו בגולה: מול טחב המרתפים – השמש, מול העיירה הצפופה – מרחב שדות וכו'. תמונה זו נספגה בכל החינוך העברי ונקלטה כמעט אצל כל יהודי שהיתה לו זיקה לארץ־ישראל.

כמה פסוקים משירו של ביאליק “איגרת קטנה” (מן הגולה לאחי בציון) הם דגם מייצג לתמונה אידילית זו: “שדות בר, נחלת אבות ומרחב ודרור… אתה המאושר, לך מרחב מסביב, די אוויר לנשימה, די שמש, די צל… לא תזרע אל קוצים… מדוע לא תביט השמש אלי?”

הכמיהה לשמשה של ארץ־ישראל ולשמש בכלל היא מוטיב נפוץ לא רק אצל ביאליק ושניאור, ופּן, בשירו העברי הראשון פוגש בשמש הנכספת הזו והנה היא “גיהינום צלוי”. דהיינו – מקור לייסורי תופת. הוא מבקש את שדות הבר (בלשונו “אדמת פתי”) והנה הם “צבר וחול”, כלומר נטולי פוריות. הרי זו כמעט התרסה אירונית ישירה ל"לא תזרע אל קוצים" שב"איגרת קטנה". ביאליק יודע כי לאחיו בציון “די אוויר לנשימה” (ועוד יהודה הלוי אמר “אוויר ארצה – מחיי נשמות”). בא פן ומכריז שאוויר זה הוא “שרב אשר אפו חרה”. המרחב והדרור שבשירו של ביאליק הופכים כאן לניגודם – ל"חיים על חוד החוֹח".

מסתבר כי בשיר מוצגת מציאות נוּקשה לעומת חזון ורוד, או, אם תרצו, לעומת האשלייה.

איתמר אבן־זוהר הפנה את תשומת ליבי לכך שהאנטי־תיזה בשיר זה לשירו של ביאליק יכולה לנבוע גם מן הנטייה של הפוטוריזם הרוסי (ופן היה תלמיד אסכולה זו) לקרוא תגר על הקלאסיקה הלאומית.

מאבק פנימי    🔗

עיון מדוקדק יותר בשיר יגלה בו מאבק בין שתי עמדות נפשיות, שכל אחת מהן מגובשת בצירוף מילים. מצד אחד המציאות הטופחת על פניו, כשהיא מנוסחת ב"חיים על חוד החוח", שבולט בהן הצליל “ח”. מצד שני מנסח הוא את הכמיהה ההיסטורית לארץ־ישראל המוסיפה ללהוט בו במילים “טירוף עתיק נותן בי אש־קולו”. בצירוף זה בולט צלילו של ה"ט".

מהלכו של המאבק הפנימי מתבטא בחזרה משולשת על זוג המילים “איני יכול”. החזרה המשולשת אינה דחייה משולשת של ארץ־ישראל, אלא שלושה שלבים בהחלשותיה של דחייה. הסימן החיצוני לדירוג הוא בסימני הפיסוק. בפעם הראשונה בא אחרי ה"איני יכול" סימן קריאה, בפעם השנייה הוא בא בלתי צמוד לשום סימן פיסוק ובפעם השלישית באות אחריו שלוש נקודות, אך הדירוג נבנה בדרך מורכבת יותר מאשר בשימוש בסימני פיסוק.

בפעם הראשונה מוצג ה"איני יכול" כפרידה מוחלטת, ביחוד כאשר הוא בא אחרי צירוף המילים “אני זורק לך בגלוי”. המעלה על דעתו של הקורא את הביטוי העממי “זורק לה את הגט”.

בבית השני מנצל אלכסנדר פּן את המתח שבין סיום השורה השירית לבין סיומו של המשפט (והבית השני מהווה כולו משפט אחד). סיום השורה הראשונה בבית השני יוצר רושם שהמשורר בא לפרט את הדברים שאותם הוא דוחה דחייה מוחלטת. בשורה ראשונה היא ‘אינו יכול’ “את נאקוֹ של אוֹח”, בשורה שאחריה הוא מצרף ל"נאקו של אוח" את “החמסין” אשר “אפּוֹ חרה” והדחייה באה לשיאה במיטאפורה “חיים על חוד החוח”, אך משהגיעה הדחייה לשיאה מתברר כי אין זו דחייה מוחלטת אלא הסתייגות. מתכוון הוא לומר – לא שאיננו יכול לשאת את כל אלה, אלא שאין הוא יכול להזדהות איתם, לאהבם: אין הוא יכול לקרוא להם “מולדת – מכורה”.

בואה של ההסתייגות לאחר שיא הרושם של הדחייה יוצר את האפקט של היפוך הכיווּן, והאפקט מתחזק כאשר הבית השלישי נפתח במילים “טירוף עתיק נותן בי אש־קולו”, כי משנחלשה הדחייה חוזרת ופועלת בו הכמיהה העתיקה, אך הוא מתנצל “אבל איני יכול…” אין הוא יכול להתמכר לכמיהה זו והמילים האחרונות “עדיין – לא!” ממלאות תפקיד כפול. הן מבהירות שההסתייגות היא זמנית, היא תחלוף, אך הסיום בתיבה “לא!” אומר לנו שהתהליך המיוסר עדיין לא נסתיים.

שירו הראשון של פן הוא גם הד לתחושה של דור של חלוצים שהמפגש עם הארץ המם אותם, בגלל הניגוד בין הרושם הראשון לבין צפיותיהם, אך משחלפה התדהמה הראשונה חוזרת הכמיהה לציון ותופשת מחדש את מקומה בליבם – כשהיא הרבה פחות תמימה, אך הרבה יותר מחושלת.