מאמר שלישי ואחרון

ח.    🔗

שבועות אחדים לפני אוקטובר 73' הופיע בישראל הרומאן “אודיסאה 67'”, אשר מלחמת יוני 67' משמשת לו נושא מרכזי.

גיבור הרומאן של אברהם פסקא הוא בחור ישראלי בשם גיורא, שחי שנים רבות בפירנצה, נשוי לאיטלקיה, לא־יהודיה. הספר פותח בפיסקה –

“אבי הוא פאשיסט יהודי. יהודים פאשיסטים מזדעזעים מהצירוף, זה פשוט לא מסתדר להם. איפה ראית יהודי פאשיסט. גרמני כן. איטלקי אולי. לא יהודי.”¹

בעיני גיורא, אביו הוא ריאקציונר, בעל רוח לאומנית של “אתה בחרתנו”, גיורא סופג את המשקע הזה מילדותו, ובורח מפניו כשהוא מתחיל לעמוד על דעתו, ולבסוף משתקע בפירנצה עם אשתו הלא־יהודיה, זה שיאו של הנסיון לברוח מזהותו הישראלית־יהודית, ולחיות חיים של שלווה, מחוץ להיסטוריה של עמו. גיורא סולד לשמוע שבחי ישראל במלחמתה בערבים מפי קרובי משפחת אשתו, פאשיסטים איטלקיים לשעבר, אך מתנגד גם לביקורת הקטלנית המוטחת כלפי ישראל מפי חוג חבריה של אשתו, שמאלניים איטלקיים.

שעת המשבר לישראל, ערב מלחמת יוני 67', היא גם שעת משבר בחייו, והוא עוזב את אשתו, קורע את המירקם הדק של יחסים חדשים שארג סביבו באיטליה, וטס לישראל, להתגייס. הוא לוקח חלק בקרבות השריון בסיני. המלחמה קצרה. ישראל חזקה. הערבים נמלטים. וגיורא עוזב את הארץ מיד לאחר תום הקרבות, מבלי לעלות אפילו לירושלים, לראות את הכותל, כי הוא בז לסנטימנטאליות הלאומית הזאת, וחוזר לאיטליה.

גיבורו של פסקא כמו מתרעם על עצמו על האטאביזם שמתעורר בו כל אימת שנשקפת מלחמה חדשה באופק ישראל, והוא רץ לקחת חלק בה, למרות שסולד מן ה"פאשיזם הישראלי". הספר כתוב מנקודת מבט הרואה את ישראל כמעצמה בעלת כוח, העתידה לנצח את הערבים המסכנים בכל מלחמה, ואשר אין נשקפת סכנה ממשית לקיומה. וכל אלה גורמים לבטים קשים לגיורא; הוא שולל, מנקודת ראות קוסמופוליטית, שמאלית, – את החגיגיות הלאומית, ולכן גם בז לצבאיות, ועם זאת אינו יכול שלא להליחם, כאשר יש צורך בכך. אך הניצחון רק מוכיח לו עד כמה השתתפותו במלחמה היתה חולשה של פאציפיסט, המתפתה לקחת חלק בהרפתקאות בעלות אופי “פאשיסטי”.

*

האם פרספקטיבה יהירה זו של כוח, שהשפיעה על מחנה הניצים כמו גם על מחנה היונים בישראל, לפני אוקטובר 73' – היתה מפרנסת את ספרו של פסקא אילו נכתב באיחור של חודשים אחדים, אחרי אוקטובר 73'? – אני משוכנע שאלמלא נכתב הספר לפני מלחמת יום הכיפורים, לא היה נכתב כך לאחריה.

את שינוייה של הפרספקטיבה, שכולנו היינו שותפים לה בטרם פרצה מלחמת יום כיפור, היטיב להגדיר ד"ר עמוס שפירא, במאמרו “בחזרה לדמותו של דוד” (נובמבר, 1973), באמרו כי – “דוד הנער, הניצב כשהקלע בידו למול הענק גוליית, המזויין מכף רגלו ועד ראש, הוא דמות המעוררת אהדה רבה. אהדה ממין זה אפפה את ישראל לפני מלחמת ששת הימים. מימדיו הפאנטאסטיים של נצחון הבזק הישראלי חוללו את התהליך המוזר של ‘גולייתיזאציה’ לגבי דמות דוד הישראלי.”². הוא מוסיף ואומר, כי הגישה הישראלית הטיפוסית כלפי העולם, הספוגה ביטחון עצמי, האיצה את התהליך של ה"גולייתיזאציה" והגבירה את אי־ההבנה וחוסר האמון בעולם למניעינו וּלמהלכינו.

“התופעה של ביטחון עצמי מופגן, המהול בחרדות הנובעות מעמקי התת־מודע הקיבוצי שלנו, תרמה לא מעט לעירפול תדמיתנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים. קשה, אם לא בלתי אפשרי, להיות דוד וגוליית בעת ובעונה אחת. התהליך של ‘דה־גולייתיזאציה’ של תדמית ישראל החל עם מתקפת־הפתע המאסיבית בצהרי יום־הכיפורים. האיום הברוטאלי בהתערבות צבאית סובייטית האיץ והגביר תהליך זה. בין אם אנו מאושרים מכך ובין אם לאו, ישראל חוזרת לדמות דוד.” (שם)

ט.    🔗

ערב יום הכיפורים תשל"ג, 1973, נדפס בעיתון “הארץ” סיפור של יצחק בן־נר, “שקיעה כפרית”. גיבורו, בן כפר בעמק, חי בסיוט, בפחד מפני אסון נורא כי יבוא – “אני מלא פחד מן המחשבה על היום שבו יקום מישהו מן היקרים לי בכפר־הולדתי ויתייצב בדרך המובילה אל הכביש הראשי וישא עיניו אל העולם ויראה את הקטסטרופה הדוהרת כמערבולת־אבק בדרך, נכונה לגרוף הכל ולערבל הכל בתוכה ולהרוס הכל ולהפוך הכל לענן של שבבים – ואזי, באין מגן, יישמד כל הירוק הזה, כל השלו, היקר והטוב הזה, שנצבר כאן על הגבעה הקטנה, בפינת הדרך; יישמד לעד. אימת הקטסטרופה הזאת היא שאוחזת בי בכל פעם שאני מהרהר בה; ושוב, מבקש אני להסביר, לא בגיני, אלא בגין המקום ויעודו ובגין אנשיו ותכליתם. מבקש אני למנוע אותם מלפקוח את עיניהם. ככל שיאחרו להבחין ברוע המסתער עליהם לכלותם מן העולם החוטא הזה, כן ייטב. על־כן מבקש אני, לעיתים, לצאת לפני כולם לפרשת־הדרכים שבשערי כפרי ולתייצב שם ולפרוש זרועותי ולא להניח לדבר לקרות. אולי יכול אני לגונן על כפרי ועל יושביו.”³

גיבורי סיפורו של יצחק בן־נר, “ניקול” (1975), הם ברקו, מפקד־חטיבה בצה"ל, ומזכירתו־אהובתו, ניקול. מלחמת יום הכיפורים היא החטא הקדמון של שניהם, הנקודה ממנה החלו ענייניהם הפרטיים להתפורר ולהידרדר בתוך ההתפוררות וההידרדרות הכללית. ביום השישי הגורלי, ערב יום כיפור, הם עלו מסיני לבלות את השבת. בגלל קאפריזה של ניקול איחר ברקו את פתיחת המלחמה; לשווא התקשרו עימו מיחידתו הצבאית; איחורו של ברקו, בצירוף מישגים אחרים שלו, ביום הקרבות השני, בחילוץ חייליו שנלכדו במעוזים על גדות הסואץ, מביאים, לאחר זמן לא רב, להדחתו מן הצבא, ללא האשמה ומשפט.

ברקו פושט מדיו ומתמסר ללימוד הבחינה המשפטית של פרשת הדחתו, כדי לטהר את שמו. ניקול נישארת לחיות עימו. שניהם גרים יחד, במופגן, בדירה אחת בתל אביב (ברקו נשוי, אך חי בנפרד מאשתו), אבל חייהם עתה שוב אינם מה שהיו לפני המלחמה. וניקול, לאחר נסיונות שאינם עולים יפה להינתק ממנו, נעשיית תמצית קלונו –

“והיא עמו. אין הוא מבקש להינתק ממנה ואינו מבקשה שתינתק ממנו, היא עמו. כמו חותם המאשר את אשמתו. כמו כבל הקלון⁴ את שניהם זה לזה.”⁵

ניקול וקלון – זוהי כמעט אותה מנגינת מילים. אף שסיפורו של בן־נר הוא סיפור ריאליסטי, קשה שלא להבחין בסמליותו. ניקול והציבור הישראלי, כיסוד הנשיי, ברקו וצה"ל – כיסוד הגברי. הערצתה הרומאנטית של ניקול (והישראלים) לברקו (ולצה"ל) לפני מלחמת אוקטובר 73', והאכזבה המרה (לה גרמו השניים והשניים, שחטאו בתענוג ובשיכחה), זו האכזבה שבאה לאחר העונש, לאחר החטא הקדמון, וראשיתה באותה נקודה ממנה החל תהליך התפוררותם של האהבה, השלמות, ההערצה, העונג, והחיים אשר נידמו כמלאי יפעה וחסרי אחריות. ואילו עתה בא תור ההתפכחות, ועמה רצונו, או הכרח גורלו, של איש הצבא, להצדיק עצמו ולנער מעליו את האחריות לקלון, לשגיאות שנעשו, לקרבנות, למפלה, למחדל; אך כנגדו קמים האשה (והציבור הישראלי), המשמשים לו מזכרת עוון, מזכרת קלון, על כי לא עמד בציפיותיהם המופרזות ממנו, ועל כן הם מתעללים בו, מעשה אוהב נכזב, כדי לשבור בו כל מה שהעריצו פעם ואהבו ללא כל ביקורת.

אך האם ניקול (והישראלים) נקיים מחטא? – ודאי שלא. לא על פי הסיפור, ולא פי אורח החיים הישראלי לפני אוקטובר 73. ולכן כה אכזרית מלחמתה של ניקול בברקו, כי היא רוצה להכריחו לאחת מן השתיים: להתמוטט כליל מתוך הכרת אשמתו, או – להעניק לה כל אותו ביטחון ששאבה מיישותו בטרם מעד; והדבר השני שהיא מבקשת ממנו הוא בלתי־אפשרי; ברקו אינו יכול להזיז למענה את מחוגי הזמן לאחור.

אנו מוצאים כאן תבנית של התנהגות כמו־כפייתית. האופיינית לסיפורי בן־נר. גיבוריהם מבוססים בביצה של חיי־תחליף, חיים מזוייפים, מבוזבזים ופאתטיים. ומפעמת בקרבם כמיהה עזה, ולעיתים מרושעת, להשיג את הבלתי־אפשרי ולהחזיר את העבר, או לגלותו מחדש בהווה – ונילווה על כמיהה זו פחד עמוק מפני התגשמותו של המצב הבלתי־אפשרי הזה, העלול להתגלות כתפלצתי וכסיוטי, בהיעשותו חלק מן ההווה והעתיד.

וכל הנתיבים הללו – התפוררות האהבה, חיי התחליף, האלימות, הרשעות, הפחד, הסיוט, הכמיהה לבלתי־אפשרי והפחד מפני התממשותו, על רקע ישראל ומלחמותיה – מוליכים לקראת סיפורו האחרון של בן־נר, “אחרי הגשם”.(1976)

הסיפור הוא מעין “אוטופיה שחורה”, ומתוארת בו תל־אביב לאחר המלחמה הבאה. מגיעות בו לידי קיצוניות המגמות שקיימות בהווה בישראל, אך אולי אין רוצים להכיר בכל חריפותן: זרות ואיבה. אלימות כמוסה וגלוייה. מצב פוליטי לא יציב מבית ומחוץ. חשש להתפוררות. שימוש בסמים ונוקשות של משטרה. קיצוניות מימין וקיצוניות משמאל, המביאות לקיטוב של מעין מלחמת אזרחים.

הסיפור פותח באווירה ריאליסטית, תל־אביבית, מוזרה מעט; ולאט־לאט מתברר כי מסופר בו על עיר אפלה, בגלל מחסור בדלק, אשר בריונים מסתובבים ברחובותיה, והשלטון בה קשוח וקצר־יד כאחד. חלקים רבים בעיר הרוסים, בגלל המלחמה. ולתושבים המוכים, ולאזרחי הארץ כולה, רק שתי תקוות להיגאל:

“אם ימצאו נפט, יהיה לסינים אינטרס זה מה שאנחנו צריכים. קשר עם סין ונפט. זה יחסל את התלות שלנו, אחת ולתמיד.”⁶

ברחובות צועדים חבורות של “גושניקים”, כניראה – צעירים דתיים, בכיפות, והם מתנהגים כקלגסים, מטילים פחד; ואם מישהו מעיז לקרוא לעומתם: “אתם הבאתם כל זאת עלינו, פאשיסטים!” – הם מתנפלים עליו ושוברים את עצמותיו, כמעשה יום־יום.

קיים מחסור חמור במזון, שכבת האינטליגנציה מדולדלת. האוניברסיטאות סגורות. והתכנסויות עקרות של חוגים שמאליים, המקווים לשנות את המצב, רק מדגישות את חוסר התקווה.

העיר מצוייה תחת שלטון של משמר מקומי אלים, המתנהג כאילו שיתף פעולה עם מעצמה זרה, ועוצר אנשים מכל הסוגים: “עריקים, אנשי הגוש (דתיים), שלומניקים (שמאלניים), נערי כנופיות, ערבים, נערות־סמים ותמהוני רחוב.” – “עם אחר הללו. עם אחר, אנשי המשמר,” אומר המספר. “עם אחר החיילים שבגבולות. עם אחר אנשי השלום. עמים נבדלים הגושניקים והמסוממים ונערי הכנופיות. עם אחד בחיפה ועם אחד בתל־אביב ועם אחר בחולון ובבת־ים. הכל מתפרד במשטמה גדולה.” (שם)

כאורפיאוס בשאול מסתובב המספר בלילה בעיר המוזרה הזאת, מחפש את אחותו המכורה לסמים; פוגש באשתו האהובה, שעזבה אותו וחיה עם אדם אחר; ומוכה ונרדף הוא מנסה לתקן ולהחזיר את הדברים אל מקורם, כמו בטרם נשברו; לקוות לעתיד מפואר, כפי שהיתה האהבה בראשיתה –

“תחזיקי מעמד, את מוכרחה. כשיעבור הכל אבוא אליך, להשיבך אלי. אני יודע שבזה את רוצה. אני יודע. שנינו נשוב ונתחייה זה בזה. האהבה תתחייה. רק תחזיקי מעמד בכל כוחך. אל תיסחפי. אל תניחי לעצמך להיסחף אל הייאוש המתוק הזה, לשקוע באבדון הזה. החזיקי מעמד. אחר כך יבואו מים צלולים כאוויר־הרים וישטפו הכל והבשר יתפורר לעפר והעפר לאבק והאבק יהיה לשכחה גדולה. רק אנחנו ניוותר, חסונים כאלונים על שפת הנחל. קווי לכך. קווי לכך. האמיני בי וחיי.” (שם)

אך האשה כבר אבודה, חולה, מפוחדת וחסרת כוח. ואין אפשרות להחזיר את ההתרחשויות לאחור, למקורן. הסיפור האפוקאליפטי מסתיים בתמונה מאקאברית ואירונית, של המוני אדם, היוצאים לפנות בוקר מבין הבתים ההרוסים והמדורות, שמחים כי נתגלה מאגר עצום של נפט במקומות רבים בישראל. וזוהי, כביכול, הגאולה.

י.    🔗

כל דור של צעירים, ואנו רואים זאת בכל נסיון חדש לתגובה פאציפיסטית, וכחלק מן ההלם שלאחר כל מלחמה או תקופת התשה ממושכת בגבולות – כל דור צעיר נוטה לחשוב ששורשי הסיכסוך הערבי־ישראלי נולדו ב־1973, או ב־1967, 1956 או 1948, או אולי אפילו לאחר השואה. לכן חשוב לחקור ולראות מה היה בעבר, אף כי ההתחקות אחר השורשים עלולה גם לייאש בהביאה לפאטאליזם מסויים.

הגישה שלי, במחקרי, העתיד להיקרא בשם “צל הפרדסים והר־געש”, אינה רק ניתוח ספרותי, או רק תיאור היסטורי, אלא מיתודה כוללת, המנסה לראות את ההיסטוריה הנפשית של יחסינו אל הערבים מסוף המאה הקודמת ועד תקופתנו, ואת תחושות המלחמה והמצור, על פי השתקפויותיהן הספרותיות, וזאת מתוך הנחה, שבספרות בא לידי ביטוי הריתמוס האמיתי של המציאות האנושית, אשר קשה להבחין בו לעיתים מבעד למחקרי ההיסטוריה, ספרי זכרונות, כרכי דוקומנטאציה, ויכוחים פוליטיים או ניתוחים פורמאליסטיים של טכסטים ספרותיים.

*

קיימת בישראל דילמה חינוכית קשה. אם אתה חוזר לאותו מישור ערכי, אשר איפיין את תקופת העליות הראשונות לארץ־ישראל (דוגמת הפאתוס הברנרי), ואשר התפורר עם דור 1948, ואם אתה מחנך לאור ערכים, וביניהם לכך שהמצור אינו נצחי, וכי יבוא שלום, והערבים יקבלו אותנו כי אנו מביאים ברכה למזרח התיכון, וכי הציונות ואחוות־העמים עתידות ללכת יד ביד, ועוד כהנה וכהנה ערכים, הרחוקים מהגשמה מיידית – אז אתה צבוע, או נאיבי וטיפש. שהרי המציאות טופחת על פניך שנה אחרי שנה ומלחמה אחרי מלחמה.

אך מצד שני, אם בכתיבתך, בחייך, ובהבנתך את התקופה וספרותה – אתה נעשה ריאליסט, אתה הולך אחר צד אחד, בולט וטראגי, בתחושתו החריפה של ברנר, אבל אינך תופש את כולו, את הרגשת האין־ברירה שלו, שהיא חזקה אפילו מן האמונה בכוחה של האידאה לשנות את המציאות, ועם זאת אינה מביאה לפאטאליזם. וכך, הסכנה היא שכאשר אתה נעשה ריאליסט בישראל, אתה נעשה פראגמאטיסט, מאבד את המתח המפרה שבין ערכים ומציאות, ובסופו של דבר מוצא את עצמך פאטאליסט. אתה מבין מה קורה סביבך, ורואה את המצב מפרספקטיבה נכונה, ותופש ששורשיו של הסכסוך עמוקים ביותר – ואז, מרוב ריאליזם ושפיות דעת, אתה חדל להאמין ביכולת שלך לשנות את המציאות, ואתה שוקע בפאטאליזם, שהוא אולי סוג מסויים של ליבאנטיניות, ועלול להשתלב באיזור בצורה הגרועה ביותר שיכולה להיות.

והסכנה הרבה ביותר היא כי בתהליך ההתפכחות הנמשך והולך יחול אצלנו, הישראלים, אובדן מוחלט של האמונה, כי יש קשר בין מעשינו הטובים והרעים, לבין עמדת הערבים כלפינו, ורצונם בברית שלום עמנו.