זכורני בעודני נער בדרום רוסיה, צופה הייתי בימי הסתיו בנדודי הצפרים, ולבי – יגון-געגועים משכהו אז שמה, אל הארץ ההיא אשר שמה הצפרים תבואנה…
הנה כלה הקיץ, חג האסיף יחלוף, מתקדרים עבים, עולים ומאפילים כל זוהר וכל צוהר-תכלת בשמים. עלים, פאר הקיץ והדרו, נופלים כמושים, מתגוללים כאשפה בקרב חוצות, ורוח בזעפו יטאטאם… וכבת קול יוצאת ומיללת, בארובת הגגות תבוא ותהגה נכאים, בכה תבכה בלילות על הקיץ הגווע, תקום בבוקר – החסידות שעל גג הסוף שבקצה העיירה – אַיָן? אנה באו הן ובניהן יחד?
אומרים: בככר של שפת הנחל, שמה נועדו יחד כל החסידות מכל הכפרים שבסביבה, מחנה גדול אחד נאספו – ובשירה אחת עפו מכאן.
ושאר הצפרים היכן?
הנה הסנוניות שבעיירה מתחת כל גג נאספה כל הקהילה לבית-הכנסת. שם על גגו, על ראש כפּתו, ועל שיני החומה והזיזין שלמעלה עמדו, והרוח עליהן מטפחת ברביבי גשם, והן מתכנסות לתוך כנפיהן המרושלות ומרעידות, לקנן לא יבואו ועוּף לא יעופו. ולמה הן ממתינות? –
ממתינות – והקהל הולך הלוך ורב, מכל הסביבה נאספו קהל גדול מאד, יחידות מתעופפות לפעמים סביב המחנה – כמפקדי כל הצבא. והנה יצא צפצוף-תרועה אחד – וירוֹמו יחד…
כרשת אחת שחורה פרוּשׂה, שטה ומפליגה שם בקדרוּת הענן, נישאה מן העין – ונתיתמה העיירה.
את המראה הזה בעיני ראיתי ולבי, לבי נער, הגה, בכה בקרבי נכאים: מי יתן לי אֵבר כסנונית – ועם המחנה הזה התעופפתי מפה גם אני!
והנה הגיעה השעה ואף אני כצפור נדדתי.
אל ארץ אחרת ביקשתי מפלט לי מארץ מולדתי, אשר כבן-חורג הייתי לה. ואל ארץ חמה, גם אנכי באתי, אל ארץ קדומים ארץ אבותי הקדמונים באתי לתור לי מנוח – לבנות קן לי לבנַי יחד.
והנה גם פה בארץ הזאת פגשתי במחנות-שמים אלה.
פגשתים בחזירתן שמה אליכם, בני מולדתי, בדרך שובן לארצותיכם ראיתים…
באחת ממושבות יהודה, בבית ידידי, אשר ב“נס-ציונה” הקטנה, שם עמדתי ומן החלון הפתוח נשקפתי מערבה; צופה הייתי בשקיעת חמתו הנהדרה של יום שבט. האויר הפושר נתמלא גוני-פז וארגמן, וירקרק – גבעות ועצי-פרדס נחפו זהב – והנה ברד, כעין ברד שחור נופל שם מעבר לפרדס…
רגע – ואלפי סנוניות מלאו את המושבה.
אלו בענפי האילנות ובראשי הגגות נאחזו, ואלו עודן מתעופפות ברחובות לבקש מנוח.
והנה שלוש מהן אל חדרי בעד לחלון באו וקנו להן שביתה, שתים על ארון הספרים ואחת על התמונה, תמונת הרצל; עמדו והביטו על סביבן, ראו כי נפרדו מעל חברותיהן – והתחילו מתעופפות אילך ואילך עד שמצאו חור החלון, וָימלטו. והנה שוב באו נתעופפו שתים אל הבית, ויחד זו אצל זו עמדו להן על תמונת הרצל אף נרדמו שם.
ואני עודני משתאה ומביט לחוץ – הלהשתקע במושבה הקטנה הזאת בא הנה כל המחנה הכבד והעצום הלזה?
אבל למחרת הבוקר אך נפתח החלון ביקשתי את הצפרים, חפּשה עיני בחוץ – ואף סנונית אחת לא מצאתי עוד…
הן אך ללון נטו במושבה, אך כעוברי אורח חנוּ בה לפני הפליגן אל מעברי הים הגדול, – ואני לא ראיתי בצאתן, בצאת הסנונית שמה אל המקומות ההם, ארץ מגורי נעורי…
אולם ימים אחדים אחרי-כן, ראיתי בצאת החסידות בהפליגן אל עבר הים.
רוכב הייתי אז על הסוס ויוצא בבוקר מיער חדרה, – והנה גם שם נזדמן לי לראות באורחת-מצרים אחת, שם, על יד הבצה, קהל-חסידות מטיילות, קהל גדול ונהדר, מאות מאצילי העופות הללו, על מצע דשא ופרחי-פרחים בקומה זקופה יתהלכו. כל אחת לעצמה פוסעת לה ומטיילת בשתיקה, הן ודאי, גם צפרדעים, גם לטאות שם במקום הבצה ימצאו לסעוד את לבן.
עברתי ביניהן והן אך פינו דרך לי ולסוסי, ולא נבהלו להתעופף מן המקום אשר אווּ להן. אך בעוד שעה, בעלותי ההרה בואך זכרונה-יעקב – משנתגלה לי הים, והנה בין זה הים ובין תכלת השמים חבל עופות נמשך, קו אחד ארוך רותת נישׂא במרום – והן הן החסידות!
הן עזבו כבר את בצת-חדרה ובקהלן יחד יסעו הלאה, יעברו עד בואן שמה, אל אותם הכפרים השאננים, ששם בתים קטנים ולבנים, גגות-סוּף יחבושו,–
התסור אחת מהן גם אל עיירתי מקום מגורי נעורי? –
הו, שאו שלום, מלאכי האביב, שאו שמה ברכה עוף השמים!
ונעלמה כל העדה – –
ובעודני נוסע ברוב שׂרעפי וזכרונותי – והנה שוב עדה, עדת חסידות אחרת נוסעת – והיא נישׂאה מעלה, ברום מעל ראשי ממש תנשׂא – והנה כנקוּדה נעקרה משם, מחבל הנוסעים – חסידה אחת בין הסלעים נפלה…
דפקתי סוסי ואַטהוּ שמה, חפשׂתיה – ומצאתיה… זקנה עלובה: – כמה פעמים עברת עבור ושוב דרך יבשות וימים, מירכתי צפון אל ירכתי דרום ומירכתי דרום אל ירכתי צפון – והנה בא יומה ותפול…
יחד בחבורה אל קִנה הרחוק התאמצה עוד לעוף עם בנותיה, יחד עם רעותיה התנשאה מעל גדות הנילוס ותעף, עד כי עייפו רפו כנפיה – ויפול פגרה במדבר הזה…
דומני, כי בנפלה שמעה אזני קול מר בא ממרום, בהתעופף החבורה הלאה מבלי נטות מדרכה, דרך השמים – –
צר, צר לנופל, אך מן הדרך אין לסור – קדימה! קדימה ואם כי צר צר לנופל בדרך…
ובצר גם אל לבי ירדתי ומרטתי מאברות המתה שתים מנוצותיה היותר גדולות, להיותן לי לזכרון.
ובאחת מהן – הנה אני כותב עתה את דברי אלה לכם, בנים, לזכרון!
לכם – בבוא עתכם לעוף – – – קדימה, קדימה! –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.