לתלמידותינו היקרות וכל קוראי “העבריה”!

ברכתנו שלוחה לכלכן עם הופעתה הראשונה של “העבריה” בשנה זו, השנה השביעית לקיומה. אחרי חפש ארוך מדי התחלנו שוב להוציא את ירחוננו ועם קוראינו הסליחה על האחור.

בודאי ידועים לכם הקשיים הטכניים בהשגת חמרים. בגלל איחור זה קשה עתה לכתוב את המאמר הראשי “בעקבות הימים” ולהסביר את כל המאורעות שעברו עלינו במשך הזמן. קשה לחזור באריכות על דברים נשכחים ולכן נעבר רק ברפרוף על כמה מאורעות שעברו עלינו בתקופה זו.

*

עוד תזכורנה תלמידותינו ותלמידי בתי הספר את החפש הגדול, עת שנפרדנו ונתרחקנו לזמן ארוך מהסביבה שהרגלנו להיות יחד יום יום במשך שנה שלמה. איש איש הלך למקומו ולמשפחתו, והרבה מאתנו עזבו את העיר והלכו להתאכסן בבתי קרובים־רחוקים, לקיטנות ולמקומות מרגוע. הרבה רשמים התחדשו לנו, ובעינינו ראינו הרבה דברים שלפני כן היו סתומים לנו או לא די ברורים. גם אלו, שנשארו במקומם התפתחו בימי החפש, שהם ימי המנוחה העוזרים לתלמידים לעכל את כל החומר והרשמים אשר ספגו במשך השנה, ואחרי המנוחה יכולים הם לחזור בכחות מחודשים ללמודים.

*

עדיין לא שככו הדי הרעש שקם במדינתנו בימי ההכרזה על הרחבת הצנע. כזכור תקף אז את תושבי המדינה אימה ופחד: הסוחרים והקונים, החרשתנים והיבואנים – כלם נבהלו לשמוע על קיצוב בהלבשה והנעלה. כנראה שחששו פן נחזור לתקופה הטרום־היסטורית ונצטרך להתלבש כאדם הראשון. וגדולה היתה הדאגה לנו הירושלמיים, כיצד נעבור יחפים ברחובות עיר הקדש הזרועים אבנים, אך זה היה פחד שוא. לא רק שאין רואים ברחובת העיר אנשים בלבוש האדם הקדמון, אלא שעדיין באים לתיאטרונים ולנשפים במלבושי פאר והדר. תקותנו גדולה שלא ירחק היום והנקודות יעלמו ולא יזכרו עוד במדינתנו לא נקודות ולא שוק שחור, ויקוים בנו הפסוק: “אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו”, והשוק השחור יהפך לשוק לבן שופע כל טוב.

כן עוברים במדינתנו מאורעות גלים גלים, ועלינו לפעמים להתכופף ולפעמים לעלות למרומי הים עד שנזכה להגיע לחוף מבטחים. לפני החגים חזרנו לבתי הספר וזמן קצר אחרי זה חגגנו את חגי ישראל: ימי הזכרון, ימי התשובה, ימי צום וימי שמחה, ושוב חזרנו למאורעות יום יום. ובחיינו האזרחיים והפוליטיים שמחות – שמחת ה"מכביה". ומי לא ישמח בראותו קיבוץ גלויות מכל קצוי התבל, בהתאסף נוער ישראלי מהעולם כלו להפגין את כוח שריריו – גבורי ישראל יורשי שם המכבים, המסמל את גבורת ישראל בכל הדורות. התחילו התחרויות למכביר, זה מנצח את זה ואלו את אלו, אך בני הארץ יצאו המנצחים. כן זה יאה וכן זה נאה למדינתנו המתחדשת!

*

כך עבר הקיץ ורוחות הסתיו החלו מנשבות. הצמחים החליפו צבעם והמאורעות שוטפים. ופתאם נשמעה ידיעה שהסעירה את הלבבות והדהימה את כל האומה: ראש הממשלה התפטר וממשלת ישראל הראשונה נפלה. ואת כל האשמה מטילים על החזית הדתית. “הייתכן להעמיד דרישות כמו חוקת השבת, שמירת הכשרות ועוד דרישות קיצוניות כאלה”? ראש הממשלה אובד עצות. הוא מוצא את עצמו בין הפטיש והסדן – אלו בדרישותיהם ואלו בהתנגדותם. אכן אין ברירה אלא התפטרות ובחירות חדשות. אך העולם היהודי כלו נסער: “הייתכן? הממשלה הראשונה, ממשלה דמוקרטית למופת, המסמלת לכל העולם ‘כי מציון תצא תורה’, וכבר מתפרקת?” מלאכי שלום השתדלו להחזיר את העטרה לישנה, והצליחו. דברו עם זה ועם זה – ושלום על ישראל, לא יותר מאשר חילופים קלים לטובת הצנע. וגם גל זה עבר והכל נשאר כמו שהיה.

אך לא עבר זמן רב ומאורע חדש וחשוב מתרחש בכל הארץ: בחירות לעיריות ולמועצות המקומיות. ופה התחילה שוב התרוצצות כבדוד רותח. כל העם היושב בציון – בעיר ובמושב, בצבא ובמעברות – כלם עסוקים. כל מפלגה וזרם בישראל מאמץ את כל כחותיו להשפיע ברוב טובו על הבוחרים. לא חסרים מסיבות וממתקים. רמקולים על הגגות, הגזוזטראות וברחובות, ואיש את רעהו מתחרה בסחורתו, כמו בשוק. כל מפלגה בישראל החליטה שרק היא זכאית לעמוד בראש עניני הישוב. אך כל ההכרזות שניתנו בקולי קולות לא עשו תמיד את הרושם המקווה, כי לא תמיד האזן שומעת מה שהמכריז רוצה שתשמע. יש גם מה שחושב ומבין. אך כל זה הוכיח שמדינתנו נוהגת ככל המדינות הדמוקרטיות הותיקות. תעמולה בכתב ובעל פה, ולבסוף זכינו לתור נוסף על כל התורים – תור הקלפי, שהתחיל ב־6 בבקר וארך עד 12 בלילה. 18 שעות רצופות הלך והעם לבחור – תעודת כבוד לעם חי ועצמאי! והנה קמו העיריות והמועצות החדשות, ואנו מחכים לקיומן של ההבטחות שניתנו בזמנן על ידי המפלגות שניצחו בבחירות אלו.

*

ובסוף סקירתנו על מאורעות המדינה, על העבר הקרוב וההוה, נתבונן עתה לעבר הרחוק, לתקופות מהפכניות הדומות לתקופה זו בה אנו חיים, כפי שמצווה עלינו לקיים בחג החנוכה ע"י הדלקת הנרות, ברכת “על הנסים” ואמירת הלל והודיה לד' שעזרנו בימים ההם בזמן הזה. בהשוותנו את הנס שארע לעם ישראל בתקופת החשמונאים לתקופתנו אנו, נדמה שבזמן הזה קרה לנו גם גדול יותר, ואולי הנס הגדול ביותר בהיסטוריה מאז יציאת מצרים. אך היכולים אנו להתפאר שזכינו מפני שדורנו עולה בצדקתו על כל דורות תקופת הגלות הארוכה? כמובן שלא. המקור לזכות ולנס גדול זה הוא כנראה הרצון ואמונת העם, שלא חדל להאמין בהבטחת חזון הנביאים, ואלפי שנים שמר ישראל את התורה וחי חיי גלות בתקוה, שעוד תגיע עת פקודתו. עת זו הגיעה כשנתמלאה סאתם של אנשי הרשע ששפכו דם ישראל כנחלי מים בארץ נכריה וארורה. מי מאומות העולם שראה את השמדת רבבות מבני ישראל, עוד האמין בתקומת עם זה, השבור והרצוץ, אשר כל משעבדיו השפילוהו עד עפר, ואפילו הטובים שבהם התאמצו להפכו לעבד עבדים ולטפוס שפל. עם קטן זה נלחם בחרוף נפש ונצח, כנאמר: כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, ועתה עוד יתרומם ויגיע להיות עם יושב בארצו ומגשים את יעודו הנבואי. לא קלה היתה הדרך עד הגיעו לגאולה. תפקיד קשה היה לעם זה. הוא היה צריך להקים את היסודות, לבנות את הארץ, להלחם על קיומו ולהרוס את קירות הברזל של הגלות. ולפעמים היו אלה לא קירות ברזל בלבד אלא קירות של אבנים טובות, משוזרות בזהב. הוא היה צריך לעבור דרכים זרועי מוקשים עד בואו לארץ, להתגבר על גלי האוקינוסים ולפוצץ שערים נעולים. ולא פעם לא זכו בניו הנאמנים להגיע למחוז תקותם הגואלת, ונשארו במצולות ים. גם המאושרים שזכו להגיע לארץ אחרי עברם שבעה מדורי גיהנם, לא נכנסו ישר לגן עדן ולא נהנו כאן משלחן ערוך כל טוב. פה רק התחילה העבודה והמלחמה, בפנים עם חיות טרף ומבחוץ עם נחשים ארסיים, אויבים שארבו בכל סמטה ובכל זוית לדקור כל גב כפוף בעבודתו. כל הסמטאות והדרכים העקלקלות שמילאום חידקים וקוצים, לא ראינום בזמן פריחתן. ידענו עליהן רק מתוך ספר הספרים שלנו, ובכל זאת משך אותנו כח נסתר ונתן לנו את העז להתגבר, אף שהכל היה זר לנו. איש את רעהו לא הכיר, דמינו כדור ההפלגה בזעיר אנפין, שפות שונות ותרבויות שונות ומשונות, הרגלי חיים שונים: חסידים, מתבוללים, מחוסרי תרבות ובעלי תרבות זרה – כלנו יחד הופענו בחזית אחת בלי להדבר מראש. בלי להתפקד ובלי מפקד עמדנו מול אויב מלומד מלחמה, בעל כושר פוליטי מפותח, שכלי זינו משוכלל לרב ועמים מושחתים עומדים לפקודתו. ובכל זאת נצחנו והשגנו מדינה שהוכרה על ידי כל עמי העולם. האם הנצחון הזה אינו נס שקורה פעם אחת בהיסטוריה? אך האם ידענו עתה להתעלות על ידי הנס כאבותינו באותן תקופות הדומות לזמננו? עוד שומעים אנו את קולם של מנהיגי העם בדורות ההם בברכה, שירה והודיה לאלקי ישראל על הנסים ועל הנפלאות, וקולם מצלצל באזנינו במשך כל הדורות; הוא עדיין מצלצל באמרנו את שירת ההודיה בכל יום, שירי אבות האומה בעת הצלה שהכירו בנס. ואיה שירת דורנו? האם נוספה לנו עתה שירת הודיה של דורנו? האם לא שאבנו גם אנו מאותו מעין הגבורה העילאית ממנו שאבו אבותינו בכל הדורות? בשירתנו עתה תלוי המשך כחנו לדורות הבאים. מתי יפתחו עיני עורים לראות נכוחה את התקופה המזהירה והמענינת ביותר בהיסטוריה; לראות את הגשמת חזון נביאי ישראל אשר חזו לפני אלפי שנים? והלא קבוץ הגלויות לבד המתגלם לעינינו מספיק להוכיח את הנס הגדול. עם שהיה אלפיים שנה נפוץ בגולה התאחד עתה לכבוש את ארצו הנתונה בידי זרים זה דורות רבים. כל אלה שמלאו את תפקידם ועזרו להשיג את הנצחון: יושבי הארץ ויושבי התפוצות – זכותם וגבורתם תעמד לעד. בעובדה שכל העם לקח חלק בגאולת הארץ רואים אנו את הגאולה האמיתית והשלמה. כבושנו זה עולה על כל הכבושים של העבר למן כבוש הארץ על ידי המפקד האלקי יהושע בן נון, כי גם בזמנו לא היה כבוש הארץ שלם, היות והעם היה עדיין מפורד לשבטיו. רק כאשר העם היה מאוחד בימי דוד ושלמה הגיע לשיא האושר הלאומי והמדיני. אך תיכף אחרי זה חלה עוד פעם ירידה והתמוטטות שנסתיימה בחרבן הבית הראשון. גם בתקופת שיבת ציון לא היתה זו עדיין גאולה שלמה, גם אז לא זכה העם לעצמאות והארץ היתה נתונה תחת שלטון זרים עד מלחמת החשמונאים. בתקופה זו התחיל העם לקום לתחיה מדינית, וגבולות ארצו התפשטו והתרחבו. אבל לכך זכה רק אחרי דורות של מלחמות ושפיכות דמים מבפנים ומבחוץ. והנה גם תקופה זו לא ארכה זמן רב, והתחילה ירידה, שנמשכה עד חורבן בית שני. החורבנות באו כתוצאה מהמריבות בין המושלים והעם, כי השלטון עבר אז בירושה מאב לבנו, ודבר זה היה בעוכרינו. עתה זכינו לכבש את הארץ בגבולות הרבה יותר רחבים מהכבושים הראשונים, ועוד זכינו לממשלה שנבחרה בצורה דימוקרטית על ידי כל העם. התפתחות זו צריכה לחזק את תקותנו שעתה אנו עומדים לפני גאולה שלמה, ועוד נזכה ליום שתוגשם בארץ ישראל הבטחת הנביאים כי “אמת, שלום ומשפט שפטו בשעריך”, וישראל תשמש אור לכל הגוים.

לפתיחת הספריה בבית הספר לשנה החדשה    🔗

בקראנו ספר מפליגים אנו לאחד המסעות המענינים ביותר. בעולם הספרים שמורים לנו תענוגות אשר נשאף אליהם בכל לב אך לא נוכל להגשימם במציאות. גם בכחכן, תלמידות צעירות, יכולות אתן להגיע לעולמות האושר, לרכוש שטחים נרחבים ולפתח את מחשבותיכן, אם רק תתמדנה בקריאת ספרים.

כל הנסיונות שבני האדם קנו להם בחייהם, כל הרגשות והמחשבות הנעלות מצאו את מקומם בספרים, והם פתוחים לפניכן ויכולות אתן ללמוד לדעת ולהשכיל. הכל עובר נובל ושוקע, רק הספרים של יצירות גאוני הדור נשמרים לעד. וגם בכחכן אתן להשאיר לדורות את מחשבותיכן ורשמיכן רק אם תעלינה את זה על הכותב וזה ימסר לדפוס. ואז רבה תהיה שמחת הנכדים והנינים כאשר יקראו: את אשר כתבה סבתא בהיותה תלמידה.

על ידי הספרים זכה האדם לאל־מות. אנו מקבלים מהספרים השראת רוח עליונה, חכמה, ואמונה, ולומדים להוקיר את האמנות. לכן המורה־דרך הטוב הוא הספר הטוב.

בכל יצירה ספרותית חשובים עד מאד התוכן והצורה החיצונית, כי האדם במבט ראשון מתרשם מן הצורה החיצונית ואחר כך מבחין בטיב התוכן של הספר. ושני הדברים הללו, צורה חיצונית נאה ותוכן טוב, חשובים מאד ביצירה ספרותית. ודבר זה מכוון אף אליכן צעירות, ובעיקר לאלו המוסרות את חבוריהן עבור “העבריה”.