מבֹהל – זה היה אפיו הנפשי של גבורנו האחרון, ובשם אחר לא אדע לסמנו. הוא היה ארך-קומה ודל-בשר ושערותיו האדמדמות היו פרועות ולא מסורקות היטב, והיו סרוחות ויורדות עד עיניו, והוא היה מְיַשְׁרֵן בכל פעם בידו, בְּדַבְּרוֹ. ושום דבר אחר לא עשה חוץ מדבור. להתוכח לא אהב, ובעיקר לא עמד כלל על דעתו, אבל הוא היה מודיע, מוציא מפיו שטף דברים ורעיונות ודעות והגיונות ושיחות, מלואים ויסודות, כללים ופרטים, והכל בערבוביה, הכל בלי מוקדם ומאוחר, בלי ראשית ואחרית ובלי תכנית. שום איש מאיתנו לא ידע, מה הוא רוצה ועל מה יתן נפשו. ולשמואל ידעוני, כך שמו, לא היתה נפש מסומנה, כי-אם צרור של רגשות ושל מחשבות בלי סמל ובלי דמות. הוא לא ידע מעולם, מה יבדילו מאחרים ובמה שונות דעות אותו ספר, שהוא קורא עתה, מדעותיו הוא. מתוך כל נגיעה באיזה דבר-רוח, כבר נכנס בו אותו הרוח ומלא אותו וטשטש אותו. מוחו, מהותו, כל אשר בו – היה ככתב על-גבי כתב וכשרטוטים על-גבי שרטוטים. הוא אינו יודע במה לסיים ובמה להתחיל, במה לחייב ובמה לסתור. צודקים, צודקים כל הטוענים, אם לכאן ואם לכאן, והכל ישר ונאמן, ברור וקיים; גם דבר והפוכו. –

היונים, היהודים, הפרסים ועמי המערב שונים זה מזה, ואינם שונים, ואפילו הרוסים הקטנים גם אלה בני-אדם המה. היהדות היא דת, והנה עניני הצלב גם כן דת וגם אמונה. תורת האיסלם כבר ידועה היא; וכשאתה מעמיד זו מול זו, תמצא, כי מה שכתוב כאן כתוב גם שם. כאן יסודות, עיקרים וסעיפים, ושם שרשים וענפים; ואם תרצה, תהפוך ותעשה את הטפל עיקר, את שלבי-הסולם לטפס בהם – גדר. אין ימין ואין שמאל בעצם, כי-אם מצד היחס שבין זה לזה; ואפילו דבר שברצון הוא עדיין – כבר נחשב ונולד בהגיון. והנה גם ההגיון גם הרצון, וגם הדת גם האמונה, גם המדע גם הרגש, גם הזַכְרוּת גם הנַקְבוּת – הכל, הכל, כל אחד נכנס לתחום חברו. הלילה הוא רק חולית היום, והיום הוא קץ הלילה. ואנו מערבים אור בחושך ומכסים על פני האור. מי יפריד ומי יציב תחומין? שקר ואמת, אהבה ואיבה, מלחמה ושלום – הכל רק כּסוּת לגוף, העור הוא גם כן כסות לבשר ועצמות; זה יונק מזה, וזה יונק מזה. ולאידך, הרי אפשר להציב גבולות ללילה ויום, לטוב ולרע, למועיל ולבלתי-מועיל; הרי אפשר להבדיל בין הגֵו ולבין הרוח, בין מורד ובין מעלה, בין נמוך ובין גבוה. הלא כך וכך כותבים אלה ודנים אלה ומבארים אלה. והלא זה כתוב בשם זה וזה בשם אחר, ושני המחברים היו חושבים והוגים. הנך מת, ועוד הפעם הרי אתה חי. הנך ישן, ואחר-כך אתה מתעורר. לטומאה יש טהרה ולחולי – רפואה. ושוב חוזר המתרפא ונופל למשכב. הלז היום מבקר חולים, ולמחר יחלה בעצמו. היום יֵעָנִי ולמחר יֵעָשֵׁר, ולהפך. גלגל חוזר בעולם, במחשבה, בחברה, בעניני המדינה ובעמים. אין גבולים וקובעי גבולים. אין מִספָּרים וקובעי מִספָּרים. והנפש, וביותר נפשו של שמואל ידעוני, היא רעבה וצמאה תמיד. פעם היא חוטפת מזה, ופעם מזה. ידעוני חפץ לערבב את הכל ולבאר את הכל. הוא כבר בא לאיזה גמר בדעתו לפי-שעה; ושוב הוא עוקר את תחומיו בעצמו. הוא בלי אהֹל, אין גג לראשו, ושוב הוא מכוסה בכריו ובכסתותיו עד להֵחָנֵק. אתם עדיין אנכם יודעים אותו, גם אם דברתם אתו יום אחרי יום. הוא בעצמו אינו יודע, למי הוא שייך וּלְמָה הוא שייך ומה טיבו בעולם.

הוא יושב בחדרו ושותק, סוגר עניו בעוד היום מאיר, וחושב מעשה זה לנסיון דבר שברצון. שוב הוא פוקח עיניו ומרים ספר אחד ממקומו על השלחן ומניחו על ספר שני. ואחר-כך לוקח את השני שמתחתיו מניחו על גבי הראשון, ולזה הוא קורא בחירה… עבינגהויז, מורו בחכמת-הנפש בבית-מדרש-המדעים, כבר יכול היה להרצות על נסיונות כמו אלה שיעור שלם. שיטות בעניני מחשבה אפשר לבנות על כל דבר פשוט בחיים ועל כל מגע אצבע ביד או ברגל. אפשר לנו לצייר אדם בלי ראש, בלי אברים; אפשר לנו לצייר, כי השמים הם מתחת והארץ היא ממעל. הנסיון והמוחש לא יְשַׁנֶה בשום אֹפן את כח הדמיון, ומה הוא הדמיון, אם לא מציאות בתוך מציאות? תרתי – ואף-על-פּי-כן חד. הנך אוהב ואויב. שני רגשות נפשיים דרים אצלך ביחד, ואי-אפשר לומר: כאן יגור יצר זה, וכאן יגור יצר זה. הכל מתפרד והכל מתערב זה בזה. אפילו צמחים הם אוכלי בשר ויונקים מן הבשר. זהו מין שטף בבריאה; והנך נתון בה ובחללה, והנך בעצמך חלק ממנה. אנו אוכלים את הלחם, ואנו חושבים על-אודות הלחם ועל-אודות המחיה והכלכלה ובכלל. אלה הם חיים בתוך חיים… הכל הבל והכל טוב. הכל נשקל בכף-מאזנים; ואף את המאזנים נוכל שוב לשקול במאזנים אחרים. אמרו בעצמכם: לאיזה חוף נגיע בכל אלה, ואם באמת ישנו חוף?

וכעולם כן גם האדם. גם שמואל ידעוני הוא מתעשר ומתרושש, תופס הרבה ומעבד הרבה. תכלית מסוימה בחיים אינו יודע, ובדבר הזה הוא גם-כן דומה לאחרים. הללו נאחזים בדברי דמיון, והוא רוכב על-גבי הדמיון. הוא יכול לבַטֵּל הכל ולחייב הכל. הוא מתפלץ ושמח, מאמין וממאן, הוא גם הולך על ארבע, גם יעוף בכנפים. זה אך חמשה זמנים, שהוא שוקד על דלתות בית-הלמודים; והוא כבר שאב מכל החכמות ומכל מדעי-הרוח כדי לגימה ולגימה. אין לו מה לסיים ולגמור, כי בעיקר לא התחיל כלום. הוא יודע את יום המחר במחשבה ויום אתמול שוב נעוץ בעוד יום אתמול.

הוא שוקד על דלתות בית-הלמודים זה אך חמשה זמנים, וכבר היו לו בבירה יותר מעשר דירות. אין לו כל רגש-קבע במושבו, והוא מחליף את חדריו בכל פעם. ואם כי נקל לו לעזוב חדר, אשר שכר, לא בנקל ישכור אחר. הוא מטפס ועולה, מטפס ויורד בימים שבין חדר לחדר בכל בתי הרחובות שבפרורו לחַפֵּש לו מעון; והוא רושם לו כל דירה ודירה, את צד החיוב שבזו ואת צד החיוב שבזו. ולבסוף, אחרי אשר הרבה מצא ואינו יודע במה לבחור, הוא מטיל פשוט גורל, והיה החדר, אשר יעלה בגורל, יהיה לו למושב לאיזה שבועות, כי בתוך-כך הוא כבר מחפש לו מעון חדש. מעין דרך כזה הוא לו גם בעניני אהבה. בעיניו מוצאות חן כל התלמידות בעלות פנים נקיים בבית-המדרש, ובעיקר יכול הוא לאהוב את כלן, אבל אינו יודע במי מהן לבחור? ענין האהבה והקִרבה לנערה – זהו כבר דבר שבמחשבה ובשירה. הוא הולך לטייל וחוזר על עקביו, באשר אין לו מגמה ידועה. הלא יכול הוא לבקר את גן-החיות, לנסוע לאיי העיר ואו לבוא באותן שעות גופא לבית-מקרא-העתונים ולבלות שם את העת. הגידו בעצמכם: אֵיך יַתְוֶה לו אדם דרך ובמה יבחור, אם בהרבה יכול הוא לבחור?

* * *

ימים עברו וזמנים חלפו, תלמידים שבחבורה כבר גמרו את למודם והלכו להם, וידעוני עודנו יושב בבירה וטוען עם עצמו, טוען עם אחרים בכל מיני ענינים מדעיים, ועוד לא בא לאיזה מעבר ולאיזה סימן. חדל בו הרצון לפעול וחדל בו כח הדוחה. ולמה ימהר דרכו? ומה אמנם ברור בכל ים האפשרויות? חדשי השנה צריכים להיות עשרה במקום שנים-עשר; והיה יום ראש-חודש לשבתון ולא יום השבת. היהודים הם ממציאי השבת והמילה, אות אחרי אות, ובעיקר – הברית הנקיה היא בלי אות. אלה הם קטעי מחשבותיו המפורשות על בית-ישראל גרידא; והשאר כבר התערב בקטעי מחשבות וברעיונות אחרים. הוא קם בבקר יום אחד ובמוחו התנוצץ רעיון חדש, איך לכונן בית-מדרש-המדעים על יסודות אחרים לגמרי. הוא מתנגד גמור לכל דבר הבחינה וגם לענין שמיעת השיעורים. הוא עמל להבין, מה זה ענין האכילה לאדם ומה מותרו מן הבהמה? הוא החל לפקפק גם בקיום המין… הוא מצא, כי הכל משנה את דרכו. ביום השלישי בשבוע היה הדבר, והוא רואה יום שלפניו ויום שלאחריו, וההֹוֶה אינו ככף-המאזנים. הכל נשטף בזרם הזמן; והנך יושב על הספסל ורגליך האחת נתונה על השניה, והנך מסתכל בזמן. הרי כתלים, והרי תקרה, והרי רצפה, גבולים מכל עבר, והזמן חודר מזה ומזה ואינו נראה. האלהים רוכב על הזמן, האפס ממשש בהויה, הנך קם ונופל… הנך שוכב ומתעלה. סובבת סובבת כל המכונה שבראשך. “משתגע” יאמרו עליך; והנך לוקח את לשונך בידך ומתחיל משכה. עוקרים לך שינך, דוקרים לך עינך. נתחרשה הבריאה, והנך מתפלש בעפר ערום כביום הולדתך…

הוא פתח את דלת חדר בעלת מעונו, והוא אך לבוש כֻּתָּנְתּוֹ לבשרו, ומפיו יוצא ריר. ויחל להתוכח עמה על-דבר מציאות העולם. התפלצה האשה, ובנה, שהיה אז בחדר, מהר אל השוטר, העומד על משמרתו ברחובות.

לא אאריך. ידעוני הובא לבית-חולים. ויהי רעש גדול מתחילה בין בני-החבורה. ושום איש לא ידע, מדוע בא עליו כזאת. הוא גם לא מצא מַרְפֵּא, וישָׁאר מטושטש במוחו גם כאשר יצא מבית-החולים. רוב החברים כבר שכחוהו. ואני, שמלאכתי להציב ציונים לחיים ולמתים, אֶחרות גם לו אבן ותעמוד בבית-מועד!