=

המחבר כתלמיד במקוה־ישראל

במסרי לפירסום ספר זה רוצה אני למלא משאלתם של רבים מידידי וקוראי, להוציא במקובץ את פרי־זכרונותי, שהדפסתי בכתבי־עת שונים ובזמנים שונים. אין זה ספר אוטוביוגרפי. בספר צנוע זה אני מתכוון להחיות רק כמה מחוויות־הנוער, שיווּ בשבילי נקודות־אור־ומפנה, שסימנו את דרכי והביאוני עד הלום. בפרקים מקוטעים אלה איני רואה אלא מה שקורין בצרפת “היסטוריה קטנה”, והמבהירה ומבליטה לפעמים קווים מסוימים של ההיסטוריה הגדולה.

אני מתברך שבני־גילי, הציונים הוותיקים, שיחד עברנו כברת־דרך זו “בעקבות הבילו”יים", יטבלו שוב, בקראם פרקי־זכרונותי, בטל שחרותם ויתרעננו. כמו כן יורשה לי לקוות, שגם הנוער ילמד מתוך דפים אלה להרגיש ולהבין את התזוזה הרומנטית שבראשית מפעל קוממתנו ותחייתנו. אמנם בהשוואה לממדי משימותינו כיום, כשזכינו לראות באתחלתא דגאולה, נראית ראשית זו דלה וזעירה, אבל – אחריתה מי ישורנה? –

בכתבי את השורות הללו נזכר אני בחלומותינו מלפני יובל שנים. אז התפללנו שהבריטים יבואו ויפרשו עלינו את כנפי ליברליותם ויגאלונו מידי התורקי, הנרפה והנוגש… לאחר פחות מיובל שרינו עם אותם הבריטים ונאבקנו אתם על גאולה ועצמאות, וכשאיחולינו הפכו מציאות – היינו כחולמים. ואשרינו שזכינו לכך!

דור דור וחלומותיו. איחולי כיום שהדור החדש, שכה הגדיל לעשות, יממש גם הוא בקרוב בימינו את חלומותיו על גאולה שלמה.

תל־אביב, תשרי תשי"ב

א. חרמוני

בארץ

---

 

בעקבות ה"בילו"יים    🔗

(העפלתי לפני יובל שנים)

א.    🔗

בן י"ד הייתי כש"שמתי לדרך פעמי", באביב תרנ"ח, לעלות ארצה, מעיירה ליטאית, דרך אודיסה. אבי היה מוותיקי חובבי־ציון, מוּרשה הועד האודיסאי, מטיף ועושה לציון, משאת־נפשו. כחלוץ המשפחה שלחני ללמוד את תורת עבודת־האדמה “בבית־הספר לכורמים ויוגבים” – מקוה ישראל.

פחד הציונות המדינית, אשר החלה את פעולתה בתעמולה רעשנית כלפי פנים וכלפי חוץ, נפל על הממשלה התורקית, שהיו מכנים באותם הימים “השער הגבוה” וגם “האדם החולה”. והימים ימי התקוממויות, מרידות והפיכות במקידוניה, באי־כרתים, בלבנון, בתימן וימי־הטבח הראשונים בארמנים. “השולטן האדום” עבדול חמיד, שחרד מאוושת עלה נידף ביער המדיניות, ראה בכל צל של תנועה חדשה, ממשית או דמיונית, שנגעה, בעקיפין או במישרין באיזו פניה שהיא של ממלכת עותומן הנרחבה, צבאות של מהפכנים מסוכנים, המתנקשים בו ובשלטונו … ויהי כששמע אותו שולטן, שהיהודים מתאספים במרכז־אירופה לקונגרס ומצהירים בפומבי על קימום מולדת בארץ־ישראל העתיקה, הנמצאת בווילאַיאֵט בירות, גזר מיד על כניסתם של היהודים לארץ זו. הוא לא פירסם “ספר לבן” ולא הרבה בדרשות והצהרות אנטישמיות־הומניות. הסתפק במלה התורקית הקצרה “יוֹק” (לא): ושערי הארץ נסגרו לפני היהודים.

יפו שימשה אז כעיר־נמל הראשית של הארץ. עיר־נמל בלי נמל – בחינת סגי־נהור – שהיתה אז מפורסמת ולא לטובה, במזרח כולו בסלעי־המגור שלה, אשר בלב־הים, כשנים־שלשה מילין מהחוף. סלעים אלה היו עוצרים את האניות מהתקרב אל החוף ומסכנים גם בימים כתקונם את אלו, שעגנו בקרבתם, ולכן נאלצו להשליך עוגן במרחק רב מן העיר. את הנוסעים ומטען הסחורות היו מורידים בסירות בלב־ים; ובימי־הגשמים, כשהים גועש־רותח וגבעות גליו, עטורי־קצף, כאילים ירקדו, עולים לאופק ויורדים תהומה, והסירות הגדולות והקטנות נדמו מרחוק כקליפות אגוז מפזזות, – בימי־סער אלה היו האניות בורחות מפחד הסלעים הללו כמפני מגפה, ומסתתרות בנמליהם של בירות אשר בלבנון ובפורט־סעיד אשר במצרים.

ועל מדרגות הנמל־כביכול שביפו, היינו על מדרגות בית־המכס העתיק, שאשיותיו טבלו במי־הים, ישבה ועדה ממשלתית תורקית: פקידים תורקיים וערבים במדים מרושלים ומרופטים, וביניהם גם יהודי אחד, בלי־מדים, עם תרבוש אדום על ראשו, מסוחרי־המקום, ששימש תורגמן. וכשהיתה עוגנת בין הסלעים, פעם בשבוע או שבועים, אנית־נוסעים או אנית משא, היו חברי ה"ועדה" מזדרזים ויושבים על דרגשיהם ושרפרפיהם הנמוכים וכניסה לבית־המכס, מעשנים ברצינות מרובה, מתוך עצב ושעמום, נרגילות ארוכות, כשעשן הטבק הבוער בארוּבת־פח עובר דרך צנור־גומי ארוך, מסתנן ומבלבל מים עכורים בבקבוק רחב: בול־בול־בול!… ופי־הצנור כסיגריה בין שפתותיהם. בין בליעה ובליעה של העשן גומעים קהוה ריחני מתוך ספלים זעירים… וה"עולים" מהאניות עוברים לפניהם כבני־מרון. חברי־הועדה מנפים אותם בעיניהם הלאות כבכברה ומחפשים את ה"בלתי־ליגאליים" שביניהם, שעלייתם אסורה: היהודים מרוסיה ורומניה (רק עליהם חל אז האיסור); וכל מי שהכירו כיהודי רוסי או רומני, מחזירים אותו בלי שאלות־ומענות לאניה. אבל יש שלאחר השתדלות מרובה ומתן “בקשיש” שמן בסתר – מאחורי הפרגוד או מתחת לשרפרף – לוקחים מאת המאושר את ה"בסבורט" (פספורט –דרכיה) שלו ונותנים לו בגודל־לבב, “פתקה אדומה”, המחייבת את האיש לעזוב את הארץ אחרי תום שלושה ירחי תיור. בעלי הפתקה האדומה היו נשארים, כמובן, בארץ גם לאחרי ירחי־התיור, בלי שהמשטרה העלובה תאלצם למלא את התחייבותם. ורבים מאלה, שלא זכו אפילו בפתקה האדומה והוכרחו לשוב לאניה, היו חוזרים ליפו או לחיפה מאלכסנדריה או מבירות, לאחר שבועים או שלושה שבועות כ… מטען סחורות, בתוך חביות ריקות או מתחת לקרשי־עץ. וראש הסוורים ביפו, עלי המפורסם, היה מורידם תמורה נפוליוני־זהב מבריקים, בחשכת הלילה, מאחורי לבית־המכס הנזכר ומביאם לבית־מלון יהודי, שבו היו מוצאים מקלט בטוח. ולא נדירות היו גם התאונות.

ב.    🔗

כף היו עולים באותן השנים החלוצים והמעפילים, בלי שזכו אפילו לשמות־תואר אלה.

בגפי שולחתי בגילי לאודיסה; וזו היתה נסיעתי הארוכה הראשונה. מ. ל. לילינבלום וזלמן אפשטין, חברי הועד האודיסאי, שאבי הפקידני לידיהם, נהלוני בעצותיהם. רמל"ל התיחס אלי כסבא חביב ולא הסתיר ממני את קושי “העפלתי”. אבל כיוון שקיבל אז ידיעה מיפו, כי המהגרים מבין חובבי ציון, שעזבו את אודיסה כירח לפני, נכנסו לארץ בהסוואה רוסית, עם הערב־רב של הציילנים, והיות שדיבורי הרוסי מצא חן בעיניו, יעץ לי לרכוש חולצה אדומה, אבנט כחול ומוקים גבוהים ומבריקים. וכהופעתי לפניו בהתחפשות פורימית זו נהנה להתפעל: “מולודיעץ, ממש – שייגץ!”

אבל המזל לא האיר לי פנים. באניה, שבה הפלגתי, היו רק כשלושים צליינים רוסים, מהעולים לטבול במי־הירדן. כי היה זה אחרי הפסח, ונסעו רק הנמושות, הנחשלים מבין עולי־הרגל. (אגב, עולי־רגל ממש, שהיו מכתתים במשך שבועות וחדשים את רגליהם בכל קצוי רוסיה עד הגיעם לאודיסה)… וכשאניתנו עגנה, אחרי נסיעה של עישרה ימים ב־"נמלה" של יפו, וכבר התכוננתי להתערב בין הכנופיה הקטנה של הציילנים הרוסים, כדי לרדת אתם, צף פתאום על סיפון האניה, ברנש חסון ותמיר עם שפם צהוב מסולסל יפה, על ראשו ספק־כיפה־ספק־תרבוש שחור ונמוך עם נוצה גבוהה וססגונית באמצע, וכולו עטוף במדים לבנים ומשונים: מין קפטן, שירד עד ברכיו; ממתניו ולמטה היה מעיל זה, הרכוס באמצעו באזור־מתכת צר, רחב־שוליים ועשוי קיפולים, שרישרשו בלכתו מסביב לברכיו. מכתפיו ירדו על שרווליו מעין כנפים ארוכות רקומות ארגמן ותכלת. דומה היה בעיני לאחד, שהתחפש בשמלת מחולל. ושמלה זו היתה מתנופפת, מתרוממת ומתנפחת, בהתנועעו, וגם “כנפיו” היו מתנשאות וטסות. על חזהו של ברנש־טווס זה התנוצצו אותות־כבוד לרוב מנחושת־קלל וכסף. בידו אחז חרב דמשקאית עקומה, שהיתה צמודה לאבנטו…

זה היה ה"קאוואס" – שומר הסף – של הקונסול הרוסי. הוא ולא אחר, ברוסית ליוואנטינית משובשת ובהברה צורמת הכריז בקולי־קולות: “הנני שליחו של כבוד הקונסול הרוסי. היהודים, נתיני רוסיה יורדו על־ידי הקונסול בכבודו. הוא מחכה להם על החוף… ובכן יהודים, הבו, איפוא, את דרכיותיכם ואסדר עם כבוד הקונסול את כניסתכם”…

הודעה “רשמית” זו הרסה לכאורה את כל התכנית שלי והפרה גם את עצת הרמל"ל. רגע נדהמתי ואבדו עשתנותי. אולם חיש־מהר התאוששתי, ואמרתי בלבי: אולי כנים דבריו של נציג הקונסול, והממשלה הרוסית רוצה מטעמים מדיניים כלליים להגן על נתיניה היהודים בחו"ל. לא מאהבתם אותם, אלא בשביל להרחיב את שדה־פעולתה בארץ־הקודש ובמזרח הקרוב. שמעתי כבר מעין זה, ועל מקרים בודדים קראתי גם בעתונים…

ומתוך היסוס ותוחלת הושטתי לקאוואס היווני של הקונסול הרוסי את דרכיתי. ושעות ארוכות עמדתי על סיפון האניה וציפיתי לשובו. סוף־סוף בא ובחיוך־תככים ועינים מלאות צחוק־רשע הוא מחזיר לי את הדרכיה. על אחד הדפים האחרונים כתוב וחתום בידי הקונסול הרוסי, שהרשות המקומית אינה מרשה לבעל התעודה לרדת לנמל יפו בגלל יהדותו…

מובן שזו היתה התעללות ביהודים. אכן, נודע לקונסול הרוסי, שכמה יהודים ירדו ביפו כעולי רגל, והוא הערימם והקדים תחבולה לערמומיותם.

זה היה בשתים אחר־הצהרים. האניה צריכה הילה להפליג בארבע לפורט־סעיד. לא נשאר לי אלא לנסות את מזלי ולהתפרץ אל החוף בהפתעה, כעולה־רגל רוסי שאיחר משום־מה, אולי אצליח…

וכך עמדתי פתאום, כמעט יחיד, עטור זאטוטים ערבים סקרנים, בלבושי הרוסי, לפני ה"ועדה".

אחד מהחבריא, תורקי שמן, קרא בקושי את שמי בדרכיה, ובאי־אמון גלוי שאלני: – רוסי־פרבוסלבי?!

נעניתי בנענוע ראש: כן הדבר!

הצטלב איפוא! ציווה ברוסית.

מלאכה זו לא למדתי בבית־אבי וגם אנשי חובבי־ציון שבאודיסה לא חלמו על “אמצאה תורקית” זו…

כל חברי ה"ועדה" הערבית־תורקית, וגם היהודה בתוכם, פרצו בצחוק פראי, למראה מבוכתי וכשלוני: עשתי אות־צלב קתולי…

–ובכן, חביבי! קרא השמן מתוך התקפת־צחוק, שהניעה את כרסו ככדור־גומי על גלים סוערים, ובכן – תחזור הביתה ותלמד להצטלב פרבוסלבית …חה־חה־חה!…

–יאללה, חביבי! קרא השמן מתוך התקפת־צחוק חדשה, יאללה! חושה!…עוד מעט והאניה עוזבת את יפו…

אין אונים הורדתי אל הסירה, שהתנודדה על הגלים המפזזים. הים, שקודם לכן היה שוקט, כחול ושקוף, שינה את מראהו וצבעיו, והתחיל פתאום מתנועע ומכרכר… נדמה לי שגם הוא מהתל ולועג לאדי, ומתנועע בקצב עם כרסו העגולה של אותו תורקי שמן: חה־חה־חה!..

תחזור ותלמד להצטלב פרבוסלבית…חה־חה־חה!…

ג.    🔗

האניה הפליגה מיד לפורט־סעיד. משם נסעתי דרך המדבר לאלכסנדריה, ביום חמסין לוהט בקרון פתוח, כשסערת חול הפכה את הארץ כולה לכבשן, והחול הדקיק, הצורב, מגרד ומגרה, חודר לפה, לנחירים ולעינים ; ומים לשתות אין… באלכסנדריה מצאתי פקודה טלגראפית מאת יהושע אייזנשטדט־ברזילי, מנהל משרד הועד האודסאי ביפו, לשוב באניה ליפו…

אירע נס גדול: בהודו הרחוקה פרצה מגפת־הדבר, והצי האנגלי, שחנה שם (כתריסר אניות־קרב) בא להסתר בין סלעי ים־יפו. יהודי עיר זו וביחוד בני־הנוער, התחילו יוצאים בסירות להסתכל –ולו גם מרחוק, באניות־מלחמה בריטיות, כי לא בכל יום מתרחשת הזדמנות כזו… וראש הסוורים הערבים, עלי, הנזכר לעיל, שטיפל אז בהורדת המהגרים היהודים, השתמש בטיוליהם בסירות של צעירי היהודים סביב אניות־הקרב הבריטיות להוריד גם מספר מעפילים (מובן, תמורת “בקשיש” כפול!). מאניות־הקרב היו שטים בסירות לעבר אניות־הקרב, עושים כמה הקפות סביבן, מסיירים – כביכול אותן האניות האפורות היפות, ואחר־כך מורידים את המעפילים ישר על החוף, במרחק־מה מבית־המכס; ו"הבלתי־ליגליים" נכנסים ישר ליפו, כלעיר פרזות, ממש תחת חוטמיהם של חברי “הועדה”, היושבת על מדרגות בית־המכס, מעשנים את הנרגילות, שותים קהוה, מונים בהחבא, בכיסיהם, את נפוליוני ה"בקשיש" וכאילו מחכים ללקוחותיהם היהודיים “הרגילים”.

(זו הפעם היחידה, אגב, שצי־המלחמה הבריטי סייע, בגזרת השמים, כביכול, להעלות יהודים על חופי ארצנו, ויזכר גם זה לטובה.. .)

וכך העלוני, אחרי נדודים וטלטולי־דרך במשך חודש ימים, בערב שבועות התרנ"ח על חוף יפו והביאוני בבית־מלון יהודי מחשש “עין רעה” עוד לא עברו שעתיים מעליתי, ומר ברזילי הנזכר בא לזרזני, לעזוב מיד את יפו, כי חשש פן יראני מישהו מאנשי־ה"ועדה" ויכיר בי את עולה־הרגל הרוסי שכל־כך הצחיקם, מפני שלא ידע להצטלב.

בחפזון עזבתי את יפו ונסעתי ב"דיליג’נס" לראשון־לציון. כבישים עוד טרם יסוללו בארץ. הדרך היחידה, שקשרה את יפו לירושלים ושהיתה ראויה פחות או יותר לשם זה, גם היא מלאה אבנים, חריצים וחתחתים. אם ניטול מה"דיליג’נס" את שמו הצרפתי, שהכניסה, כנראה, הפקידות של הברון־הנדיב, תשאר עגלה כפרית, מהפשוטות והבלתי־נוחות ביותר. עגלה זו היתה פתוחה לגמרי לקרני־השמש הלוהטת בקיץ ולגשמים ולרוחות בחורף. יותר מ"מנין" יהודים היו מיושבים על קרשים ערומים, בלי זכר לריפוד. העגלה היתה רתומה לשני “נשרים”, ולמרות השם “דיליג’נס” לא מיהרו ולא נחפזו הסוסים כל עיקר, וכשהיו מגיעים לחולות־חולון של היום, היו “הנשרים” – כאילו לוקחו מספוריו של רבי מנדלי – מחכים עד שהנוסעים יורדים, במחילה מכבודם, ומשרכים בכבדות את רגליהם, או שהיו אפילו מסייעים להדוף את העגלה…

כיוון שערב שבועות היה וסמוך לשקיעת השמש, רצה עגלוננו לקצר את הדרך, ונעבור דרך "מקוה־ישראל, לעבר החולות שעל שפת־הים, כמו שנוסעים גם כיום בשעת־החירום.

חרדת־קודש אחזתני, כשיצאנו מתוך חצר־ה"חן", שם חנה ה"דיליג’נס" ונכנסנו לתוך העולם החדש והבלתי־ידוע של פרדסי־יפו, המלבלבים־מוריקים ומפיצים ריחות מתוקים משכרים. בלב פועם מחדוה נשמתי את האויר המבושם והמעורר… והנה עברנו על גינות־הפרחים של “מקוה־ישראל” בבוסתן שלפני הבנין המרכזי של בית־הספר, ואראה את התלמידים עודרים ומשקים את ערוגותיהם… אמנם כל זה היה מוּכר לי מתוך תיאורים בעתונים, חוברות, ספרים ותמונות שראיתי בבית־אבא, וכל־כך קרוב ללבי. והלא לכל זה התגעגעתי! והנה זה כחודש ימים, שאני נודד דרך ימים ומדבריות, כדי להשיג גן־עדן זה …והנהו לנגד עיני, ואני יכול לנגוע ממש בידים בעציו, פרחיו ובצעירים העובדים!…התפעלותי גדלה והלכה מרגע לרגע, התרגשות זו, שלא יכולתי עצור בעדה, השתקפה בודאי בהבעת פני ומשכה עלי את עיניו העליזות והסקרניות של בחור בהיר ועצבני, כבן עשרים ומשהו, בחתימת זקן מחודד – לפי האופנה של הימים ההם. הוא שוחח עברית רהוטה וספרותית עם עלם שני על ענינים, שעמדו אז ברום־עולמנו: הפתקה האדומה, חוסר פועלים יהודים בארץ, הקפאון בעבודה הלאומית וכדומה. אגב, זו היתה השיחה הראשונה בעברית חיה, ששמעתי בארץ. הספסרים שהורידוני, בעלי בית־המלון, עגלון ה"דיליג’נס" ויתר הנוסעים דיברו אידית בהברה ביסארבית.

הצעיר בהיר־העינים פנה פתאום אלי:

– הנך חדש בארץ ואתה נוסע בטח בפעם הראשונה בדרך זו? …מתי הגעת ארצה, ומהיכן?

סיפרתי לו בקצרה חלק מהרפתקאותי. סיפורי ריתקו, כנראה, סמוך לראשון לציון – והנסיעה “ראשונה” נמשכה אז יותר משתי שעות! – כבר שוחח עמדי כעם ידיד וותיק והציגני למופת לפני יתר הנוסעים כ"גבור־חיל" והוסיף מתוך התפעלות: “הלואי והיו באים בכל אניה עולי־רגל שכמותך למאות”…

הידיד החדש היה יוסף וויתקין, ששימש אז מורה בגדרה.

ד.    🔗

את חג־השבועות, יום־המנוחה, הראשון, החג במלא־המובן, גם בלבי פנימה, מאז עזבתי את בית־הורי, בליתי בראשון־לציון.

כיום “ראשון” היא עיירה תעשיתית, וכל אחד מפרברי הפועלים והפקידים, הזרועים עתה בין פרדסים וכרמים, גדול לאין ערוך מהמושבה “ראשון־לציון”, כמו שהכרתיה לפני יובל שנים. אז היתה “ראשון” אחת המושבות היפות שלנו ביהודה. פרדסים עוד טרם ניטעו. על הגבעות סביב וגם במישור, עד תלוליות־החול הלבנות שעל שפת־הים בקצה האופק – כרמי־גפן ושקדים לרוב וגם חורשות־זיתים נדירות. הבתים היו רובם מקומה אחת, עם מרפסת פתוחה, וסביבם גינות עם שיחי־פרחים, עצי־סרק: תות־ואיקליפטוסים. רק בית־הכנסת התרומם לתפארה על ראש גבעה נישאה, בקצה הרחוב הראשי, מגגו ומעלה מעל כל הבתים, ונשקף על פני המושבה והסביבה. ואף כי גם היקב, בקצה המושבה השני, היה בנוי לתלפיות, בית־הכנסת הוא שתפס את המקום הראשון; ובשעת התפלה היו צעירי המושבה מסתובבים סביבו.

אותו חג שביליתי במולדת לא אשכח. כהוזה וחולם התהלכתי במושבה זו, העטופה זוהר ורוויה בשמי־האביב. נדודי המופלאים בים ובמדבריות, בין אנשים, שאפילו את שפתם לא הבינותי ונשארו לי חצי־פראים, מילאו את לבי הצעיר יגון טמיר ופחם ללא־שם. וכאן, בין אנשים זרים – והאח! – כה קרובים, כאילו מצאתי סוף־סוף את עולמי, שכה ערגתי לו. ארוכות טיילתי באותו יום עם ידידי הגדול והחדש, יוסף וויתקין, שנשאר גם הוא לחג ב"ראשון" ושלא פסק מלספר לי מתכניותיו ושאיפותיו..

המורה הצעיר הזה ליבב אותי מהרגע הראשון, כשעוד ישבתי אתו ב"דיליג’נס" ומאזין לשיחתו עם חברו. משכוני פניו העדינות, המוארכות והגלויות, עיניו הגדולות, התכולות והבהירות כל־כך, פיו המחייך, עטור שפם וזקנקן צהבהב־כהה. הוא היה אז כבן כ"ד, אבל לי, הצעיר ממנו בעשר שנים, נדמה לבא־בשנים. וזוכר אני: לא הכל הבינותי מהמונולוגים הארוכים שלו, אבל הרגש הרגשתי, שבחור עצבני וסוער זה, שואף לחבק את העולם כולו ולעשות גדולות. קודח היה באותו יום ומדבר גבוהה־גבוהה על הגולה ועל כל הטוב והמעולה שבה שחובה להעלות ארצה; ולבו עבר על גדותיו. הבעיה, איך לרכז את מיטב בחורינו, לא נתנה לו דומי, ויבקש אזנים קשובות ולב רגש וסופג להשתפכות־פשו…

זכור לי יפה אותו ליל מוצאי־החג, שבליתי אתו בגן הנהדר סביב “בית העם” שבמושבה (הראשון ממוסדות מסוג זה בארץ בימים ההם). שדרת הדקלים סמוך ל"בית העם" היתה גם אז שדרה נאה, שכל עיר דרומית באירופה היתה מתגאה בה. כיום, אחרי שהתמרים גדלו ומתרוממים אל על בגובה של יותר מעשרים מטר, ומשם יניעו ונופפו ברצינות אל לובליהם הירוקים וכאילו יברכו את הסביבה כולה – כיום שדרה זו היא כלילת יופי ופאר־הנוף… מרפסת נרחבה התרוממה אז בכניסה ל"בית העם". ועליה ניגנה באותו ערב תזמורת־"ראשון". בשביל כפר קטן היתה זו תזמורת די גדולה ודי טובה, ונצוחו של מנהל היקב אז, משוגע לדבר מוסיקה… על כל פנים היתה התזמורת העברית הראשונה והיחידה בארץ ובעולם כולו. באותו ערב השמיעה מנגינות יהודיות עממיות ידועות של צונזר וגולדפדן וקטעים מאופירות מפורסמות. אולם גם נגונים ערבים השמיעה תזמורת זו, ואלה עשו עלי את הרושם העמוק ביותר. ביחוד התרשמתי מקהל המטיילים, האכרים ובני־משפחותיהם. גם ערבים, פועליהם ו"משרתיהם" של האכרים, התערבו בקהל… בפעם הראשונה ראיתי אז בחיי קהל כה יהודי וכה חפשי מטייל לו להנאתו, ואינו מפחד מפני שוטר, גוי שכור או סתם־"שגץ" חצוף ומשתולל… הרגשתי את עצמי בבית, במולדת. הכל – שלנו: העצים, הבתים, התזמורת, הקהל ואפילו שמי־התכלת! –

והנני מתהלך בין המון זה עם אחד חולם בהקיץ…

יוסף וויתקין מזמזם את מנגינות התזמורת, ונושא, אחרי הפסקה את מדברותיו: “בעוד יובל שנים יתנוססו כפרים כאלה למאות בארץ כולה, לארכה ולרחבה, מצדון עד עזה ומדן ועד באר־שבע, וכל העולים לא יוסיפו עוד לדבר בבלילי־ז’רגונים וגם לא צרפתית, כמו שהנהיגה פקידות הברון רוטשילד בין הנוער שב”ראשון". שפה אחת תהי לכולנו: העברית!"…

באותו לילה מצאתי שילומים ונחומים על ירח־התלאות, שעבר עלי בהעפלתי, מיום עזבי את בית־אבי. וכל המרירות, שנצברה בלבי הצעיר, כאילו התנדפה; וארגיש את עצמי מחוּדש וחפשי – – –

תלמידי מקוה־ישראל בעבודה

קבוצת תלמידים במקוה־ישראל בלבוש בדואים

 

ברית־דמים    🔗

א.    🔗

כשהונח לי קצת מסבל־הדרך, מהרפתקאותי המשונות ומשפע החויות בעולמי החדש, סרתי לבקר ב"מקוה ־ישראל", מחוז־חפצי. וחבר בגילי, שעלה גם הוא ירחים מספר לפני, מעיר ליטאית אחת הסמוכה לעיירתי; בנו של חובב־ציון גם הוא. גם בלבו של אביו פעם פתאום הרעיון לשלוח את בנו הצעיר כחלוץ לפני המשפחה למען ילמד ב"מקוה–ישראל" את עבודת־האדמה לתורה ולמעשה. ויתישב הנער ב"מקוה", אצל אחד מפקידי בית־הספר, על מנת להתכונן למבחן.

שפת־הלמודים במוסד זה, שנוצר על מנת לגדל דור של אכרים יהודים בארץ־האבות, היתה אז צרפתית. חברי זה ואני ידענו עברית כהלכה וגם השכלתנו הכללית היתה מספיקה בשביל להכנס לבית־ספר חקלאי מסוגו של “מקוה־ישראל”. אבל צרפתית לא ידענו, והיינו זקוקים להכנה. תופעה מוזרה ומתמיהה, שבאה כתוצאה מהשתלשלות הנסיבות בקרב היהדות הצרפתית, והטעונה ביאור בימינו.

כידוע נוסד בית־הספר על ידי חברת “כל ישראל חברים” והיוזמים היו אדולף כרמיהו וקרל נטר, המנהל הראשון של “מקוה ישראל”, שנפל חלל, בעטיה של מחלה ממארת, על שדה־פעולתו ונקבר בין כרמי המוסד. חברה זו היתה בראשיתה יהודית־לאומית ונלחמה בגאון בעד זכויות היהודים בכל מקום ונגד השמצת שמנו. כרמיהו, נטר וראשי חברת כי"ח היו יהודים גאים ולפי מושגינו אנו – כמעט ציונים. אחרי מלחמת 1870 השתלטה הלאומנות בצרפת, ופחד אחז את תושביה היהודים, פן יחשבום לבלתי־צרפתים ולנוטים אחרי גרמניה; וכך גברה ביניהם השאיפה להתבולל, להנמיך את קומתם היהודית ולטשטש עד כמה שאפשר את עצמותם. וכך נהפכה חברת כי"ח לסוכנות־תעמולה צרפתית – במובנה הצר והקלוקל – במזרח הקרוב, ובתי־הספר שלה פשטו את צורתם היהודית מסורתית ונהפכו לקני־הפצה לתרבות צרפתית מזויפת ליוואנטינית. תהליך זה גבר ביחוד בימי ענין דרייפוס. לא זו בלבד שחברת כי"ח גרשה מבתי־הספר שלה כל סימן של יהדות לאומית, אלא במוסדות־חנוך אלה, לרבות גם בבתי־הספר שלה בארץ ישראל, גברה והלכה האיבה הגלויה לעברית. ובתי־ספר הללו היו אז כמעט היחידים בארצנו, פרט לבית הספר לבנות ביפו, שיסדו חובבי־ציון ושעתידו העסיק כל כך את אחד־העם. ומגוחך ומעציב כאחד, שעם הופעתה של הציונות נהפך בית־הספר “מקוה־ישראל”, שנוסד מטעמים לאומיים ולשם צורך לאומי (“לחנך כורמים ויוגבים יהודיים בארץ ישראל” – תקנות ביה"ס –) למצודה צרפתית, כביכול.

זו היתה האווירה התרבותית־לאומית, ששררה בימים ההם ב"מקוה־ישראל" (והשם, כידוע, מחייב!). ולבית־ספר זה שולחנו, כאמור, על ידי אבותינו התמימים, כדי לקבל בבית־ספר זה את אימוננו כחלוצי־תחיתנו..

חברי הנזכר העתיר עלי לבלות אחד הלילות בחברתו והבטיח לי שלא אתחרט. ברצון נעניתי להזמנתו, וגם הוא מלא את הבטחתו: אותו לילה היה לאחת החוויות העמוקות והצורבות שבחיי.

ב.    🔗

בערב, כשהתלמידים חזרו מעבודתם בשדה, בכרמים ובפרדסים, הכניסני לחברת צעירים אחדים מה"כנופיה הציונית העברית": בניהם או קרוביהם של חובבי־ציון מפורסמים, הנה אחד בחור כארז, יעקבסון, אחיו של הד"ר אביגדור יעקבסון, שבסוף ימיו היה שגרירם של הציונים בג’נבה ובפאריס. והנה שני האחים בנינסון ממינסק, אביהם אחד מעמודי־התווך של “חובבי־ציון” ואחותם בילויי"ת, אשתו של אחד הבילויי"ם הראשונים הורוביץ מגדרה (כיום – הסבתא של הבילויי"ם, וכמעט השרידה היחידה מחבורה עילאה זו, והברי מ"מקוה", אדמירל ב… ארגנטינה). כולם בחורים רכים בשנים, בני שש עשרה, אבל העבודה הקשה בשדה והתזונה הגסה והגרועה שבבית הספר גרשה את טל־השחרות מעל פניהם, ונסכה עליהם קשישות רצינית שלא לפי גילם…

עם רדת הלילה עלינו לישון על הגורן. זו היתה עונת הקציר. החיטה נקצרה ונצטברה ערמות־ערמות אלומות. על יד הגורן הועמדה מכונת־דישה, מוכנה לעבודה; ועד שנתיבשה החיטה, נשאר הגדיש על הגורן. וכיון שחששו מגנבי־ליל, מבין הערבים השכנים או מצד הבדואים הנודדים ופושטים בקמה ובקציר, היתה מינהלת בית־הספר שולחת לילה לילה פלוגות תלמידים מהחסונים ביותר, שישנו את שנתם באויר הצח והקריר של הלילה הקיצי וישמרו על הגדיש והמכונות. שעות ארוכות ישבנו על ערמות האלומות וספרנו באותו לילה איש־איש את הרפתקאות נסיעתו עד הגיעו הלום.

זה היה ליל שמורים בשבילנו בכל המובנים, ריחות העצים המבושמים והריחות החריפים של השדות והגורן נסכו עלינו רוח־קסמים. לרגעים נדמה לנו שהדבור מיותר, מפריע את הרמונית ליל־קיץ זה והשתיקה יפה. ונשכב פרקדן ועינינו הפקוחות לרווחה חותרות אל על, אל השמים העמוקים ומלאי־סוד. כהוזים ומוקסמים רבצנו. אבל רוחנו ערה ותוססת, ואין העין יכולה לשבוע מהיופי המופלא־מסתורי שבשמי־לילה אלה. ברקיע התכול ומכוסף מירח משגע קורצים ומרמזים רבבות כוכבי־זהב, כסף ואזמרגדן. הנה מתקרבת כנופיה של ילדים פרטים זועקים, מיללים וצורחים בקולות חדים קורעי־לב. היבבות מתקרבות, מתרחקות ושוב מתקרבות, כמעט בקצב, כמו על פי פקודה. צמרמורת עוברת בבשרך. העדת־ילדים מזי־רעב הם, הבאים מן המדבר?… לא, מסבירים לי חברי, זוהי יללת תנים, אלה השועלים הקטנים, המחבלים את הכרמים. בלילות יוצאים הם ממאורותיהם ומתנפלים עדרים־עדרים על הגפנים… ושם, במרחק, על הדרך ירושלימה צועדות אורחות גמלים אין סופיות, לאטם יצעדו, צליל־פעמוניהם חד־גווני, דהה ומישן ונבלע בדומית הלילה. פתאום משתפכת אי־שם שירה ערבית נוגה ונוקבת, המלווה לחן חרישי וצרוד־במקצת של מכה בחליל.

והנה חבורת בדואים מתקרבת בכידוניהם, רחמיהם ומקלותיהם העבים והמסומרים. בראשם פוסע בצעדי־און ענק רחב־כתפים, ולשמאלו אץ בחור גוץ, המרחיב את צעדיו כדי לא להנתק מחברו. רגע נצנץ במוחי זכר הספורים שקראתי על התנפלויות שודדים ערבים ובדואי־המדבר, הפושטים על מושבותינו… כח דמיוני מתלהב, צינת־פחד אוחזתני, הנני קופץ בחרדה ממשכבי ומעיר את חברי שהתחיל מתנמנם:

– חיים, האין אלה גנבים בדואים?

חברי חיים פוקח את עיניו, ממצמץ בהן, זורק מבט לעבר ה"בדואים" ופורץ בצחוק.

– אל פחד! הלא זהו יעקבסון, שהכרת קודם… והשני, הנמוך בעל השפם הקוזקי קרוזה שמו, אחד מטובי הרוכבים שבבית־הספר, בחור מצוין, גם הוא מרוסיה ועומד לגמור את “מקוה”…

על יעקוסון זה כבר הספקתי לשמוע שלא בפניו ספורים מפליאים וכמעט אגדתיים. בחור זה, כבן עשרים, עומד גם הוא לגמור את בית־הספר, אחרי שבלה בו יותר מחמש שנים. הוא בעל אגרוף והגברתן של בית־הספר. מפורסם הוא כגבור בסביבה כולה וחיתתו על כל גנבי הכפרים הערבים מסביב, ואפילו הפראים שבין מתגוששי הכפר הסמוך, יזור, הששים לכל התנגשות והתאגרפות, מסתייגים מהכנס בקרב אתו. למראהו מעמידים גם המחוצפים וה"מזיקים" שביניהם פנים של ילדים תמימים, שאין בכחם וברצונם לנגוע בזבוב. ואלה שספגו ממכותיו וטעמו את תנופת אגרופי־הפלדה שלו כנוהו בתואר “הגבור המוסקובי”. אבל בפנימיה של “מקוה” היה בחור זה מפורסם גם כגרגרן. לא זו בלבד שהיה אוכל לתיאבון את “מטעמי” בית־הספר, שכל התלמידים היו בוחלים בהם, הוא היה יכול לבלע כפרפראות, בלי התאמצות יתרה, חביתה מעשר ביצים ומקנח את סעודתו בחתיכת גבינה, הראויה להתכבד בה, ולא היה מסרב לסיימה באבטיח, ענבים ובכל מיני תרגימא אחרים.

והנה התישבו שני הבדואים המדומים על הגדיש למראשותינו. השיחה נסבה על נסיעתי והרפתקאותי. שניהם דברו רוסית צחה כ"קצפים" מלידה, כי עברית לא למדו, מפני שלא היו זקוקים לה, כנהוג בימים ההם, ואת שפת בית־הספר, צרפתית, עוד טרם ידעתי… נתגלגלה השיחה על הורינו, חיבת־ציון ועל הקונגרסים הציונים. יעקוסון ספר על אחיו הכימאי, שלמד בברלין ושהיה שם אחד הציונים הפעילים שבאגודה הציונית האקדמאית שנוסדה שם. “עתה הוא ממשיך את עבודת־התעמולה שלו בנגב־רוסיה”. בהשפעתו של אח־ציוני זה בא המספר הנה, אף כי חשב את עצמו לרוסי גמור ומימיו לא שאף להשתלם בחקלאות, וביחוד לא בארץ־ישראל. “חלום־נעורי היה להיות לקצין רוסי, בחיל־הרוכבים. כל בני משפחתנו הרגישו את עצמם רוסים לכל דבר ורחוקים היו מהיהודים והיהדות. אבינו שמש כשופט־המחוז. הוא נמתנה עוד בימיו של אלכסנדר השני, הצר הליברלי, והיה השופט היהודי היחידי, שנשאר על כנו, אף כי לא המיר את דתו”…

– חד בדרא ממש! העיר חברי חיים.

– אחי אביגדור, – סיים יעקובסון את ספורו – נעשה ל"פלשתינה־פיל" (חובב־ציון) עוד כשישב על ספסל בית־הספר התיכוני. עוד במחלקות האחרונות הלך לבו אחרי הרומאנטיות שבתנועה זו. שם הכיר אחד התלמידים ששמו אוסישקין וזה יסד בבית־הספר הריאלי אגודה של מתלמדים “חובבי־פלשתינה”. השפעתו של אוסישקין גדלה כל כך על חבריו, עד שאביגדור אחי, שלא ידע כלום מהיהדות התחיל אפילו להנזר ממאכלי־טריפה. דבר זה נודע לחבריו היהודיים, שהיו מתיחסים לאדיקות פתאומית זו בלגלוג. ויהי היום, כשאביגדור אכל בשעת ההפסקה הגדולה כריכי בשר מרוחים בחמאה, שאלוֹ אחד מחבריו כדי לקנטרו: “הלא אמור אמרת שהנך נזהר מאכילת טריפה, ואיך תאכל כריכים אלה?”

הלא אין בזה משום טריפה – ענה אביגדור בתמיהה – בקשתי את אמי שתקנה בשר כשר, והלא גם החמאה כשרה!

כך שוחחנו וספרנו עד חצות. עם חצות קמו ה"בדואים" והלכו להקפות־המשמר שלהם בגרנות ובכרמים. התחיל יורד עלינו טל קריר. התעטפנו בשמיכותינו, ותרדמה כבדה נפלה עלינו ושנתנו ערבה לנו.

ג.    🔗

ימים רבים אחרי אותו לילה על הגורן נשאתי בחובי את הרושם, שעשה עלי אותו “הגבור המוסקובי”. אולם סופו המר של מכירי זה עשה עלי ועל חברי רושם כבד וקודר. ביחוד – הלויתו וקבורתו שנהפכו לאחת הטרגדיות הקשות והמדאיבות, שהיינו לה עדי־ראיה.

סופו בא בחתף, כשלשה ירחים אחרי פגישתנו על הגורן. בחור בעל־גוף זה, שלא שאף לגדולות ונצורות, שלא התהדר אפילו בגבורתו ורוחו התמימה הובילתו בדרך ישרה, שהתוו לו, בחור זה מת מיתה משונה וטרגיקומית. ביחוד היתה קבורתו משונה, נדירה ומסמרת.

גרגרנותו היא שהיתה בעוכריו. מתוך התנצחות ילדותית התערב בתהחרות לזוללות. הגזים בזלילה ונתבקעו מעיו. הד"ר הלל יפה בא־כחם של חובבי־ציון ביפו ורופא “מקוה ישראל” אז – ידיד משפחת יעקובסון ברוסיה – הכיר במצבו הנואש של הבחור ולקחו לביתו. כל עמלו של האיש והרופא המצויין לא הועיל; והמסכן נתאבק במשך שבועים עם מר־המות.

הייתי מבאי־ביתו של הד"ר יפה, כי על פי המלצת הרמל"ל הוא השגיח על מהלך למודי. באחד הימים בקשני לבוא לביתו, לסעוד את יעקובסון החולה, כי עליו היה להעדר לשעה־שתים מביתו עקב ענין צבורי תכוף. שעה ארוכה ישבתי על יד מטתו של הגוסס, שהיה כבר נטול־הכרה. נשימתו היתה כבדה ומרוסקת. מכאוביו היו, כנראה, ללא נשא. לרגעים היתה מתפרצת מגרונו אנחה־אנקה מזעזעת, מלווה כמה הברות ברוסית וצרפתית.

כעבור ימים מספר שבק חיים. כמעט כל תלמידי “מקוה ישראל” ומוריהם באו להלוית חברם ותלמידם הטוב והחביב. בית־העלמין שביפו היה אז מאחורי העיר העתיקה לא הרחק משפת־הים. כמאתים מבחורי “מקוה” הצטופפו משך שעות ארוכות סביב ביתו של הד"ר יפה; הארון עוד טרם הוצא, ואנשי ה"חברה קדישא" היו יוצאים ובאים, הולכים וחוזרים ומלחשים. הצעיר שמת לא כגבור־בקרב או בהתגוששות עם אויבים או מתחרים, אלא – עקב תאונה אוילית..

והנה בלכתנו, באבל חרישי, מאחורי לארון שמעתי אחדים מהמלווים מתלחשים. “עם עקש הם אנשי ה”חברה קדישא"! עוד לא קרה כדבר הזה!"

ואמנם התרחש משהו מעציב עד למאוד, מחריד ומבייש.

כשנגשו אנשי ה"חברה" לטהר את המת, גילו שלא הוכנס לבריתו של אברהם אבינו וסרבו לטפל בקבורתו. אולם כיון שמנהל “מקוה־ישראל” ובא־כחם של “חובבי־ציון” דרשו שיביאו את המת לקבורה, נאותו אנשי החברה אחרי התיעצות עם הרבנים להביאו לקבר־ישראל, אחרי שימולו את בשרו על יד הקבר.

וכך נעשינו עדים לטכס מהנדירים ביותר: ברית־מילה של בר־מינן על יד קבר פתוח.

לטקס הברית נגשו בין־השמשות, כשכדור־השמש – כדור ענקי ולוהט – טבל בקו המבדיל את האופק מהים. מעל הרי יהודה הרחוקים ממולנו החלו יורדים במהירות צללים כהים, שהתפשטו והלכו כצעיף קודר על בית־העלמין שבבקעת־החול, לא רחוק מהים. דכי גליו, בהשברם על סלעי־החוף התערב עם נגוניהם של המוהל והחזן. אנו, מאתים חבריו של הנמול, שבאנו ללוותו לבית־עולמו, עמדנו נדכאים והמומים. מתוך תזוזה, שברון־רוח ותמיהה התבוננו לנעשה על ירכתי הקבר, שעוד טרם נסתם עליו הגולל. זה היה מחזה מטיל אימה וחרדה, שרק אמן כזולה או דוסטויבסקי היה יכול להביע במלים. כי איך נתארו, אנו הדלים, פולחן זה, הנערך כרגיל סמוך למיטת־יולדת, מתוך אושר ודיצה ושנהפך, על יד הקבר, המחכה למתו, לשואה, המקפיאה את הדם? –

משנגמרה ברית־דם זו עטפה חשכה את בית־העלמין ואת הנוף כולו. את כולנו בלעה עלטה. הקברנים הדליקו אבוקות ונרות־שעוה ולאורם הורידו את הגופה, עטופה בטלית ותכריכים המגואלים בדם־הברית.

נסתם הגולל ונגמר מחזה־ הבלהות.

לאורן הרועד והקופץ של הנרות והאבוקות מבהיקות דמעות ממאות עינים צעירות. אולם שתיקת־היגון הכבדה לא הופרעה על ידי בכיות. גלמוד נקבר כאן הצעיר, ללא אם וללא אחות.

בדומית־אבל עזבנו את בית־הקברות, על כולנו נוסך רוח־עועים, שעוד ימים רבים הדריך את מנוחתנו והסעיר את לבבותינו.

 

מקוה ישראל בראשית המאה    🔗

(למלאת 75 שנים להוסד בית־הספר)

כאמור לעיל נמצאתי חצי שעה אחרי העפלתי על חוף יפו ב"דיליג’נס" לראשון לציון. מעין עגלת־משא כפרית פשוטה, בלתי מכוסה ובלי קפיצים, שנתמלאה חיש־מהר בתריסר וחצי נוסעים, ספק־פועלים ספק־אכרים, עם סלים גדושים ירקות, פירות, ביצים ותרנגולות – ממש ההיפך ממה שראיתי בעיירתי שם היו הכפריים מביאים את תנובתם העירה.

הנסיעה מיפו לראשון, כשנים־עשר קילמטרים – אמנם דרך־חול, בלי זכר לכביש – נמשכה ברכב זה לפחות שעתים. פעם ביום היה יוצא “דיליג’נס” זה מראשון ליפו וחוזר אחר־הצהרים לראשון, והנוסעים לודי־חנין – מנס־ציונה היה קיים השם בלבדו – לרחובות, עקרון, גדרה וקוסטיניה היא באר־טוביה (זה היה אז כל רכושנו הלאומי ביהודה) מוכרחים היו לחפש לעצמם בראשון הזדמנות נסיעה: חמור או סוס לרכיבה, או ללכת ברגל…

היה זה בשעות הראשונות של צהרי יום חמסיני מלא זוהר, כששמש פז הקרינה משמי תכלת שקופים ועמוקים שפע של אלומות־זהב על כל הפרדסים המלבלבים בירקרק־כהה וכשפרחי התפוזים והלימונים הצחורים, המסתתרים בין העלים הדשנים, שולחים לנחירינו גלי ריחות מתוקים ומשכרים, ובאופק הרחוק מתרוממים דקלים ברוממות רצינותם וגאותם, וכאילו סוככים המה על הנוף כולו בלולביהם הפרושים בלי נוע, בכותרת, כחרמשים וכחרב המתהפכת.

כחצי־שעה אחרי שעזבנו את ה"חן" – אכסניה משונה זו לסוסים, חמורים וגמלים ולכלי־רכב שונים ומשונים: דיליג’נסים וכרכרות מרופטות, – ההומה כשובך ומלא זוהמה וחלאת־אדם, נטינו מדרך המלך וסבבנו, דרך שדרת עצי תות מצלים, את רחבת גינת־הפרחים שלפני הבית המרווח והמרכזי של המדרשה והפנימיה החקלאית “מקוה־ישראל”. בית מורם זה בשתי קומותיו ובגג הרעפים האדום והמשופע, עם ארובת־היונים שבאמצע, הבנוי בסגנון של בית־אחוזה בנגב צרפת, העטור יער עצי איקליפטוס ועצי סרק אחרים עם צמרות מסונפות, חלק מהודו על כל הסביבה והזכיר טירות שאננות מבודדות שבנגב־אירופה.

השרב כאילו נסך תרדמה על הבהמה והאדם. נשתתקו השיחות בדיליג’נס והסוסים משכו את הכבודה בעצלתים. אולם בעברנו על ירכתי גינות־הפרחים, מפתיעתנו הפעילות הרותחת שעל רחבה זו. כמה תריסרים עלמים, כמעט נערים, מבני 13 ומעלה, במגבעות־תבן רחבי־שולים ובחולצות תכולות רחבות בלי אזור, אצים בפחי־מים שממלאים בברז הסמוך, אחרים סוחבים סלי זבל, ויש שעודרים בחריצות באת ובמעדר או מנקים במגרפות את ערוגותיהם. "אלה המה תלמידי “מקוה” – מסביר לי שכני – המטפלים בגינות־הפרחים שלהם: עודרים, משקים, מזבלים. לכל אחד מהם ערוגה משלו, שעליה גאותו. הטיפול בפרחים הוא בשבילם מעין ספורט ושעשוע, הנעשה בין שעות העבודה והלימודים, ולכן כן “יחפזון”.

הריהו – מהרהר אני – גן־העדן, שאליו שלחני אבי. כאן אלמד לאחוז באת ובמחרשה, וכך אממש את חלומותיו היפים של חובב־ציון נלהב זה ואהיה החלוץ למשפחתנו, שתעלה גם היא לעבד את אדמת המולדת ולשמר… הכל כמו שצייר המשורר והצייר מאנע על אחת ממעטפות “האסיף”…

לתמהוני הרב נודע לי, שעלי להתכונן בשפה הצרפתית, שפת הלימודים ושפת הדיבור, בימים ההם בבית־ספר זה, שייסר קרל נטר בשם ראשי חברת “כל ישראל חברים”, כרמיה ואחרים.

כארבעה חדשים נשארו עד בחינות־הכניסה. התיחדתי ב"נוה ־שלום" ביפו ושקדתי על שפה זו ודקדוקה תחת השגחתם של ד"ר הלל יפה ויהושע ברזילי, זכרונם לברכה – כהמלצתו הטובה עלי של הרמל"ל. את הבחינות עברתי בהצלחה רבה, כאחד הראשונים – דומני השלישי במספר הסדורי.

עם כניסתי כתלמיד לפנימיה זו נפקחו עיני ואווכחה, כמה אני רחוק מתקותי וחלומי. בבית ספר זה שררה אוירה דחוסה של קסרקטין עם משמעת קשה וכל המגרעות התלויות בפנימיה ליואנטינית. לעבריות ולארץ־ישראליות, במובנה הלאומי, התיחסו בשלילה גמורה ואפילו בלעג. ראש ה"אליאנס" היה אז נרציס לוין, יהודי טוב “באהלו”, אולם חלש באפיו וצרפתי ב־150 אחוז כלפי חוץ. השליט הראשי במנגנון הכי"ח היה מזכיר החברה, ביגר, מתבולל קיצוני. בגלל התעמולה האנטישמית וענין דרייפוס הנמיך את קומת כי"ח, טישטש את דמותה הכלל־יהודית ועשה הימנה “אליאנס צרפתית” גרידא, ובעטיו נהפכו בתי הספר של חברת “כל ישראל חברים” לקני־תעמולה צרפתים בתרגום ליואנטיני, ושאיפתם העילאית של גומרי בית ספר זה, שנוסד, ככתוב בתקנותיו, “לחנך כורמים ויוגבים בארץ־ישראל”, היתה לזכות ולהישלח לפאריס להשתלם בלימודים… וכך ראינו את גומרי מקוה ישראל מתפזרים בכל הארצות ועד ארגנטינה הגיעו; ורק המעוט־דמיעוט מביניהם נשארו בארץ, בתורת חקלאים או פועלים, פקידים נמוכים, לבלרים בבתי־מסחר ואפילו… עגלונים, כמו שנראה להלן.

אכן, גם דבר והיפוכו ראינו אז ב"מקוה־ישראל". במכון צרפתי־ליואנטיני זה שימש אז כמורה לעברית יהודה גרזובסקי, (גוּר), שהתפרסם כאחד המורים המצוינים שבבית־הספר לבנות ביפו (נסיונם הראשון של חובבי־ציון ליצור בית ספר עברי מודרני, מקדש מעט, שעליו נכתבו מאות מאמרים, ורבים מביניהם גם ע"י אחד־העם) ושכבר אז יצאו לו מוניטין כסופר־פדגוג וכבלשן. אין ספק שיהודה גרזובסקי העמיס עליו את העול הזה כשליחות וכמצווה, וכשנכנס בעול זה, האמין שיצליח ויכניס בסביבה רקובה זו קצת מהרוח העברית הצחה; אלא שהקליפה היתה אטומה ומוצקה יותר מדי – – רוב תלמידי מקוה ישראל באו מבתי הספר ל"אליאנס" שבערי תורכיה, בולגריה ומצרים; כי בית ספר בינוני זה שימש להם מעין מכינה והכשרה בשביל פאריס; ואם כי התלמידים האלה היו מצטינים בידיעותיהם בצרפתית, הרי בנוגע לעברית היו בורים גמורים. ואותם צריך היה מר גרזובסקי ללמד ראשית הקריאה; בעוד שאנו, העברים האחדים, היינו כבר קוראים מובהקים של ספרותנו החדשה ואחדים מאתנו כבר השחיזו בסתר את עטיהם ושלחו מ"מקוה־ישראל" את מאמריהם הראשונים ל"הצבי" ול"המליץ" ואתנו היה גרזובסקי משוחח בשעוריו על הספרות העברית החדשה…

כי כמנין עברים היינו ב"מקוה", בניהם של חובבי־ציון ידועים כבלומברג (הררי), בנינסון, לוברסקי ועוד, שנשלחו כמוני לחלוצי־המשפחה, כדי להשתלם בחקלאות. (האחים בנינסון היו גיסיו של הביל"ואי הורויץ ז"ל; וצעיר האחים התעלה, הודות לכשרונותיו במתימטיקה, למדרגת אדמיראל בארגנטינה). ויסדנו מעין חבריא עברית, שעבדה לכאורה “במחתרת”, כדי לייהד ול"עברר" את הסביבה ולהלחם – לפעמים בגלוי – בתופעות ההתבוללות ובפרחי־הגולה המורעלים והמרעילים ביותר.

בודד היה מורנו גרזובסקי בחברת המורים הליואנטינים, שבתרבותם נשארו קרח מכן וקרח מכן: מהמערב סיגלו לעצמם את הליטוש והברק החיצוניים, ותחת שכבה שטחית מגוהצה זו, שהביאו אתם מערי סוריה ומארוקו – ריקנות, בוקה ומבוקה. היו אמנם בין מורינו גם פאריסאים אמתים ויהודים מאלזאס, שראו את עצמם – וביחוד הראו את עצמם – כצרפתים לכל דבר, – שלא ידעו אפילו צורת “אלף” ושהתגאו בזה! כזה היה מורנו מטה, שהיה נוזף בנו, כשלא ידענו את שעורי הבוטניקה שהורה לנו, בזו הלשון: “הנך יודע את הבוטניקה כמו שאני יודע עברית!” (מימרה שגורה בצרפת)…

וזכור לטוב מורנו איינהורן ז"ל, ציוני ועברי נאמן, יליד וארשה, אדם אהוד וצנוע. חניך הישיבות, בקי בתלמוד ובספרות החדשה. הוא גמר את בית הספר העליון לחקלאות במונפליה, אולם בענותנותו וחולשתו לא יכול להשתלט על התלמידים החצי־פראים מבגדאד, ברוסה ומוסול הוא הורה לנו את תורת הכימיה, וכשהיה מתחיל בניגונו ובמבטאו הוולוז’יני “לאואזיא היה אור”… היתה המחלקה כולה שרה כמבטאו ובניגונו הוא את סוף הפסוק: “אין דבר נוצר ואנבד בטבע”; או בערבי החורף כשאיינהורן, קצר הרואי, היה מתעמק במחשבותיו, היו הבריונים מכבים פתאום את המנורות ומתחילים לגעות, לנהור ולנבוח… מחבריו המורים סבל לא פחות מאשר מהתלמידים; וכשרבו השערוריות בשעוריו, עזב את משרתו וחזר לוארשה.

*

זכינו בימים ההם במקוה ישראל גם לימי אורה אחדים ולחויות מעודדות, ומהן מהסוג של חויות בלתי־נשכחות ושאינן נמחות. כאלו היו הופעתו הפתאומית של הרצל וקבלת פני וילהלם־קיסר, שנכנסו לאוצר האגדות.

חויה מעין זו היתה בשבילנו גם פגישתנו בביתו של מורנו יהודה גרזובסקי עם אחד־העם, שקיבל לשיחה ארוכה משלחת מבין חבורתנו. גם כותב השורות הללו זכה להיות במשלחת זו. ואת תוכן שיחתנו הכניס אחד־העם ב"אמת מארץ־ישראל" שלו (“על פרשת הדרכים”, כרך 2 ע"ע קס"א קס"ב) ובאותו קטע מצאתי רבים מהדברים שהרציתי לפניו. והיפלא ששיחה זו נשארה חקוקה בזכרוני, כאילו התקיימה תמול־שלשום.

אולם המומנטים האלה, מעטים היו. גדול היה סבלנו בסביבה זו, שהתנכרה לשאיפותינו והיתה עוינת את נושאיהן; אחרי החויות המעודדות, שהזכרתי, פרצה בבית־ספרנו שביתת המחלקות העליונות.

כשנכנסתי, בשנת 1898, כתלמיד לבית־ספר זה, היתה תקופת הלימודים בו חמש שנים; (לפנים, בימי נטר והירש הם נמשכו שבע שנים רצופות). בשלש השנים הראשונות היו לומדים חצי־יום וחצי־יום עובדים בגן ובשדה. תלמידי שתי המחלקות האחרונות היו עובדים כל היום ושומעים שעורים מעטים בשעות הערב. הם עבדו כפועלים במשק החקלאי של בית־הספר וגם כמשגיחים וכראשי־דוכנא (מדריכים בלשוננו היום) לגבי תלמידי המחלקות הנמוכות. קבעו להם שכר־עבודה מצער, כשני גרושים ליום, פחות ממה שהיו מקבלים אפילו הפועלים הערבים מהכפר יאזור. כפר זה, שבו התרוממו לפני כיבושו ע"י צבא־ההגנה בתי־אבן וביטון משתים ושלוש קומות, התעשר מעבודה זו. משך דורות, במקוה־ישראל. בימי נעורי היה הכפר הזה תלולית של זבל ואשפה מימים קדמונים, שעל מדרונה ולרגליה היו פזורות בקתות עלובות, מאורות מחמר וכמעט מערות בלי חלונות ודלתות ומובן בלי זכר לגגות. דוגמא מאלפת, איך אנו מנצלים את הערבים … מוכתר הכפר, עבדול־עזיז, שמש במקוה־ישראל משגיח ראשי ומנהל־העבודה בפרדסים ובגני הירקות. המנהל, האגרונום ניגו, והמורים היו מתיחסים אליו בכבוד רב. (עוד בימי הירש היה ערבי זה מתעלל בביל"ויים, שעבדו בהשגחתו וגם לנו היה מציק).

את הפרוטות המעטות של שכר־עבודתם היו זוקפים על חשבון התלמידים־הפועלים, והיו הגרושים מצטרפים לחשבון כמה נפוליונים, “נדוניה”, שהתלמידים היו מקבלים ביום עזבם את בית הספר להלבשה ולהוצאות הדרך לנסיעה לארצות השכנות, כדי לחפש שם עבודה, מהטעמים שפרשתי לעיל. היו גם “פטריוטים” ארצישראליים נדירים, שמיאנו לעזוב את הארץ, וכיון שלא היתה להם כל אפשרות “לבוא אל הנחלה” בחקלאות, הם היו קונים בנפוליונים כרכרה וסוסים שנים, ומעבירים כעגלונים את הצבור הירושלמי מבין החומות לשכונות החדשות, בשכר מטליק אחד (2.5 מילים) והם שהיו אבי־אבות הדיליג’נסים וה"אוטובוסים" למיניהם.

והנה באחד הימים נתקבל מהמרכז הפאריסאי – מטעמי חסכון גרידא או מטעים אחרים – צו להפסיק את התשלומים לתלמידי המחלקות הגבוהות, ומבלי כל התראה הודיעו להם, שלא יוסיפו לקבל עוד שכר־עבודה, ודינם כדין יתר החניכים. תלמידי המחלקות העליונות התקוממו נגד שרירות זו, התנגדו ולא יצאו לעבודה, וכשהמנהל התפרץ בחרפות ובגדופים ואיים שיכריחם בכח לצאת לעבודה, עזבו את בית־הספר והלכו בהפגנה סוערת לראשון־לציון. שביתה זו הסעירה את רוחנו וזעזעה גם את הישוב כולו, והשובתים מצאו אז תמיכה ועזרה אצל אכרי חברון, וגם אחדים מהאכרים, שעמדו ברשות עצמם, ברחובות, סיעו להם. אנו, התלמידים הצעירים, נשארנו כצאן בלי רועה, וההנהלה נדהמה כל כך ממפנה זה, עד שראתה הכרח לעצמה להודיע את דבר “המהפכה” במברק למשרד המרכזי בפאריס. וכיון שהשתמשה, באותו מברק, בפועל “Se sont révoltés’ “התמרדו” – עצרו בלשי האילדיז־קיוסק את הטלגרם, ומיד הבהילה הממשלה המרכזית מקושטא את הפחה מירושלים, ששלח את ה"קיימקם" (נציב המחוז) להתחקות על ה"ריבולוציה" ביפו… פחד זה, שנפל על ההנהלה, פן תסגור הממשלה את “קן המורדים”, הוא גם שגרם שהתלמידים, שבתוך לבם פנימה אהבו את ה"קסרקטין" שלהם, יחזרו מלאי־חרטה, כביכול, לבית־הספר. וכך חוסלה המהפכה. אולם הדכאון והמרירות שבלב נשארו.

*

עננים כבדים כיסו, עם גמר המאה ה־19 את שמי הישוב הקטן והדל; והמשבר לא אחר לבוא. מתכון אני לישובנו החקלאי החדש, היינו לתריסר המושבות שביהודה ובשומרון, שכולו היה מבוסס על כרמי הגפן ועל היין, שלפי חשבונות ה"מעשיים" שבין חובבי־ציון צריך היה להמכר בנקל “לקידוש ולהבדלה” בכל רחבי הגולה. לשם זה נוסד אז ה"כרמל". אולם היהודים עם קשה־עורף, והם העדיפו את יין־הצמוקים על יין־הכרמל היקר שלא טעם לחכם. וגם בסביבתו של הברון החלו לרגון ולרנן על יין ארץ־ישראל “שידחוק חלילה את יינות צרפת”, וכך ימצאו אולי דופי בפטריוטיותם הצרפתית של הישראליים הפאריסאים; והברון החליט, תחת לחץ בני־משפחתו, למסור את המושבות ליק"א.

וכך זכינו במקוה־ישראל לביקורו של אחד ממנהלי יק"א, מר מאירסון שהתפרסם לאחרי עשרות שנים כמייסד אסכולה פילוסופית צרפתית חשובה. מאירסון זה, שמוצאו היה גם הוא מוארשה, כברגסון, היה בעל קומה וצורה, וזקן רחב ושחור היה עוטר את פניו היפים, המביעים והאצילים. מרחוק היה מזכיר במקצת את הרצל, אלא שקומתו של הרצל היתה זקופה ותמורה, ומאירסון הגבוה הלך שחוח, כשגבו כפוף קצת כאילו נשא עליו עול בד, ובניגוד להרצל, שקרן אור וחמימות, היה מאירסון זעום־פנים, ולא פעם הופתענו לראותו מתהלך, בבוקר, הנה ושוב לאורך חצר בית־ספרנו, כשבוהניו תחובים בבית־השחי של חזיתו. דומה היה אז לבעל־כנף ענקי, השואף להתרומם אל על, כשעיניו שולחות מבטים קודרים.–

---

היתה לנו “במקוה” ספריה צרפתית די עשירה. בהשתדלותו של מר גרזובסקי רכשו אז גם את ספרי “תושיה”. וזוכרני, שהתחמקתי באחת השבתות לפינת החורשה הסמוכה לבית המרכזי ואתעסק ברומן “הרעב” של קנוט המסון. פתאום נגעה יד בכתפי. הרימותי את עיני, והנה המנהל הזועם והקפדן – “הנמר” – ניצב לפני.

– מה הספר הזה?

– “הרעב” של קנוט המסון.

– של מי?

– של קנוט המסון…

המנהל פקח את עיניו לרווחה. כמשתאה, הרגשתי שהוא טרם שמע שם זה.

– ומה התוכן?

מסרתי את תוכן הפרקים, שזה עתה קראתי.

– וזה מענין אותך? מוטב שתחזור שוב על שעורי “כיצד מזבלים”…

ומענין שגם אחד־העם הקדיש ב"השלוח" של אותה שנה אחד הפרקים הקצרים מה"ילקוט הקטן" לבעיה זו ("על פרשת דרכים, כרך 3 עמוד ה' “סם חיים”) ואלה דברי אחה"ע בקיצור

“במכ”ע “הצבי” היו"ל בירושלים באו באלו הימים מאמרים אחדים, אשר היו בעיני כמו הד קול החדשים והטבעיים ההולכים ומתפתחים כעת בארץ אבותינו. שמא יחשוב הקורא למצוא פה רמז על הפלפולים והחדושים “להרחבת הלשון”… אינו אלא טועה… בקצרה, המאמרים הם על… הזבל.

מאמר אחד מתחיל כך: “עוד מעט ויגיע זמן זיבול הכרמים”… ומאמר אחר הוא דרוש, שדרש אחד מתלמידי “מקוה־ישראל” לפני חבריו. ה"דרשן" הזה לא בא לבאר “מדרש פליאה” ולא לעקם את הכתובים, כי אם פשוט, פתח ואמר: “אדוני! חפצי בדרושי זה לבאר חשיבות הזבל ופעולתו על הצמח”…

ריח השדה, ריח הטבע הבריא עולה באפנו מן הזבל הזה, ואנו מרגישים כי למרות כל דלותו ומגרעותיו של הישוב החדש יש בו מעין סם חיים לעמנו, כי לאט־לאט מעביר הוא אותנו מעולם אחד לעולם אחר. מדרשותיו של המגיד מקעלם לדרושו של אותו תלמיד"…

לשם “האמת ההיסטורית” יש להוסיף ל"סם חיים" לירי זה שתי טפות לענה, שאחד־העם לא ידע עליהן בשעה שכתב השתפכות־נפש זו על הזבל: א) הדרוש היה בצרפתית, ואחה"ע קרא את תרגומו העברי ב"האכר העברי", הוספה ל"הצבי". ב) “הדרשן” לא עבר “לעולם אחר”, אלא נשאר ב"עולם האחד" – סוחר בתוך עמו.

 

אחד־העם במקוה־ישראל    🔗

א.    🔗

“מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. על פתגם זה אפשר להעמיד את מצב־הרוחות בארץ בתחילתו של חורף שנת תר"ס. שנתים לאחרי השיחה ההיסטורית של 28 באוקטובר 1898 בין קיסר גרמניה ויוצר הציונות המדינית בשערי מקוה־ישראל. פגישה זו בין קיסר אדיר, “חולש על גויים”, ובין עתונאי־פיליטוניסטן, החולם על תחית עמו הבזוי והנרדף, עוררה תמהון, הערצה ומנוד־ראש בעולם העתונאים והדיפלומטים. הקיסר בא מבעד ענני האבק והתפאורת התצבאית, אשר אהב, רכוב על סוס ומוקף גדודי יאנוצ’ארים באשיבוזוקים מקושטא, פלוגות שומרי־המלך מפוטסדם, מיניסטרים, גנרלים, חבוש קסדת־מלחמה מוזהבת ומכודנת, ועטוף, כאדון־צבאותיו, במדיו המבהיקים ואיש־שיחתו־היהודי יפה־הרוח, בעל קומה וצורה, הדור בהליכותיו, אצילי וכנסיך־אגדה וכאחד ממלכי המזרח העתיקים, לבוש בגדי־נסיעה פשוטים וקלים כאחד התיירים בארצות־החום, עם משלחת קטנה. לפתע הופיע בארץ־האבות העתיקה, שעל רצונו לקוממה, להחיותה ולעשותה שוב לארץ הבנים הנהו מכריז זה שנים אחדות באזני העולם הנאור. והנהו עומד אצל שער־כבוד בראש מאות תלמידים של בית־ספר יהודי לחקלאות וחולק כבוד לקיסר, העולה ירושלימה. והקיסר עוצר את התהלוכה, מטה את סוסו לעבר העתונאי הזה ונכנס אתו בשיחה ידידותית־כביכול, בנעימה כמעט לבבית במעמד של מאות עדי־ראיה…

פגישה זו, לאורה המסנוור של חמה דשלהי־דקייטא – ובבימוי זה – גרמה לתזוזה עמוקה בין נציגי ישוב־החלוצים הפעוט, והיתה לרבים מה"קולוניסטים" של אותם הימים לחויה נוקבת וצורבת. היא הלהיבה גם את דמיונם של המצפים לגאולה בגולה, ואצל אחדים מחמומי־המוח עוררה בגלל השיחה התיאטרלית “קבל עם” ושעשתה לה כנפים, תקוות משיחיות של אתחלתא דגאולה… באותם הימים בטוחים היינו, שדף חדש “באותיות זהב” נוסף בספר העתיק של תולדותינו וששיחה זו תשמש מפנה בדברי ימינו. גם אחד־העם, שעמד עם הרצל בקשרי־מלחמה ומתח עליו בקורת קשה על צעדיו הדיפלומטיים בחצר־השולטן ופרסומם והוכיח, שתקות הרצל לפעול בדרך הדיפלומטית בדמיון יסודה¹ לא ביטל את כל ערכה של פגישה זו. מענינת הגבתו של “השלח” על מאורע זה: באחת מסקירותיו החדשיות של סוף שנת 1898, סמוך לאותה פגישה, כותב הד"ר מ. אהרנפריי (השלח 4 ע"ע, 477/8:… הדיפלומט שבמכ"ע “העולם” (כוונתו לה “Welt” הגרמני, בטאונו הרשמי של הרצל והדיפלומט שבמכ"ע “העולם” הנהו – הרצל) משתדל זה ירחים אחדים להכניס גם כוונות ציוניות בנסיעות וילהלם השני, כמו שמשתדלים מצדדים אחרים לראות בנסיעה זו כוונות מדיניות אחרות… האפשר להתוכח ע"ד “מגדלים פורחים באויר” (!) כאלה? וילהלם השני הוא לא רק קיסר אדיר, כ"א גם אדם גדול, ולבו מלא שאיפות נשגבות (ההדגשה שלי א. ח.) חלוקת העולם הישן קרובה לבוא, והוא שואף לקחת בה חלק הגון, אולי החלק היותר חשוב… ולכן יבוא עתה ברוב פאר והדר לירושלים עיר־הקודש; אבל אם תביא נסיעתו גאולה ליהודים, ואם יש איזה יחס בין נסיעה זו לבין הבטחת הרצל – בלונדון – הימים הקרובים ידברו.." ²

דברים אלה נכתבו, כאמור לפני הפגישה וסמוך לה. בכרך הבא של “השלח”, 5, המכיל את חוברות ינואר–יוני 1899 איננו מוצאים שום הגבה על פגישה זו, לא במאמריו הראשיים של העורך, לא ב"ילקוט הקטן" שלו וגם לא בסקירותיו של “העברי” (אהרנפרייז) ולא בסקירות הפיליטוניות החדשיות “מחשבות ומעשים” של א. ל. לוינסקי. בסוף הכרך הזה (“השלח” 5, 571) אנו מוצאים מאמר לא ארוך “שאלה אחת קטנה”, החתום א. ס., פתח־תקוה (אליהו ספיר), ובו אנו קוראים: “והצעד האחרון שצעדה הציוניות בלקחה לה את מלך אשכנז לפרקליט ומליץ ובתמכה את הפוליטיקה האשכנזית בארץ אבותינו, הצעד הזה הרחיק אותנו עוד יותר ממטרתנו. דברי מלך אשכנז, אשר דבר לצירי הציונים, היו לשיחה בפי כל, והפירושים והביאורים עליהם רבו מדאי… נניח כי הבטיח להמליץ ולהטיב להציונות וכי גם יקיים את הבטחתו. אך הן גם לפני זה כבר הבטיח לבני ארצו ודתו האשכנזים ויעורר אותם להשתמש בשעת־הכושר הזאת בנסיעתו לא”י…"

ב.    🔗

עברו שנתים. ולא זו בלבד שפרשה היסטורית זו, שהתגוללה לפני עינינו נהיתה לאגדה ולחלום־יום־קיץ, בחינת לא יאומן כי יסופר, – נתברר לכל, לרבות מעריצי הרצל הנלהבים ביותר, שהרפתקה דיפלומטית זו בשערי “מקוה־ישראל” נהפכה לכשלון מדיני, שהוכיח פעם נוספת, בראיה רטרוספקטיבית, כמה היה הקיסר הגרמני האחרון שטחי ונבוב, וכמה היתה סביבתו – בילוב, אוילנבורג והכנופיה כולה – ספוגה רעל אנטישמי

כשנתברר כשלון זה, בלי אומר ודברי־בקורת, נשתלטו על הישוב כולו ועל יודעי־סוד שבין פעילי הציונות אשר בגולה השליה ויאוש. היתה זו תחילת הסוף לחלומו הנשגב של הרצל: החלום ושברו – תרתי משמע; כי אכזבה מרה זו היא ששברה את לבו של המנהיג הגדול, כפי שמעידות כמה וכמה רשימות ביומניו. נקרע הצעיף הוורוד של התקוות המזהירות, וההבטחות היפות היו לאל. על הרקע של אכזבה מדינית זו צפו ועלו עובדות מכאיבות של חוסר־ישע כללי בישוב הצעיר; ובמושבות המעטות עם קומץ הפועלים החקלאים והאכרים־הכורמים החלו להאנח תחת עקת חוסר־עבודה ורעב… אמנם אין לכשלונו המדיני של הרצל, לכאורה, יחס ישיר לנעשה אז בישוב. אפשר שהישוב היה מגיע לאותו המצב גם לולא נפגש ייצר הציונות המדינית עם קיסר גרמניה. אבל כזה היה אז מצב־הרוחות בישוב; ולשם הבנת התיחסותו של אחד־העם לישוב המיואש, עלי להזכיר כמה פרטים שאולי נשכחו. רוב המושבות ביססו אז את עתידן על הגפן ועל היין והאכרים, בעלי הכרמים, השתעשעו בתקוה, שלחמם בטוח ושולחנם ערוך, להם ולבניהם. האין הברון, הנדיב הידוע, הטוב והמטיב, משלם להם במיטב כספו בעד ענביהם? צריך רק להשגיח על הפועלים, לחכות לבציר ולהביא את סלי־הענבים על דבשת הגמלים ליקבים בראשון־לציון וזכרון־יעקב, ומטר הנפוליונים לא יאחר לבוא מקופת האדמיניסטרציה של הברון שיחיה… אולם פתאום נעשה ברור לברון ולעושי־דבריו, שאין היין הארץ־ישראלי יכול להתחרות בטעמו, באיכותו ובמחירו עם היינות הצרפתיים. ואלה ממיסדי ה"כרמל" שקוו כי אדוקי ישראל שבגולה ינהיגו ל"קדש" ול"הבדיל" דוקא על יין אחיהם הכורמים והיוגבים שבארץ, נתאכזבו אף הם מרה. תעמולתם המאומצה של חובבי ציון, להנהיג את יין המושבות שבא"י והאתרוגים המעטים – התוצרת היחידה אז בארץ – בין יהודי־התפוצות העלתה חרס.

ואף הברון נשתנה פתאום יחסו לכל העסק הזה של היין. כנראה השפיעו בימים ההם על שנוי היחס הפתאומי ל"הובי" הישובי שלו לא רק “מרי” בני ראשון־לציון ואי־ציותם לפקידות, אלא גם טעמים לאומיים־מסחריים צרפתיים, כביכול, פקידיו ואנשי־סודו הכניסו ללבו, קמעה־קמעה, רגשי־חרטה על כל עסק־היין הארץ־ישראלי, שיצר באחת משעות־הרצון שלו. פקידיו העליונים, שבתוך צרפתיותם הכפולה והמכופלת לא יכלו להבין את “חולשתו” זו לישוב הארצישראלי, פקחו לאט־לאט את עיניו על

מאנשי המחתרת העברית במקוה־ישראל

תמונה מספר 5 חרמוני

עדלאידע של מורי מקוה־ישראל

מימין לשמאל: פרחי, מטה, ברגמן, לבסיר, גרזובסקי (גור), איינהורן

יהודה גרזובסקי־גור; יהושע אייזנשטדט־ברזילי יחזקאל סוכובולסקי־דנין הפטרונים של המחתרת העברית במקוה־ישראל

קרל נֶטֶר מייסדה של מקוה־ישראל

“דירעקטאר” הירש מנהל מקוה־ישראל אחרי קרל נטר* *

יוסף נֶיגו – מנהל מקוה־ישראל

אחד־העם בראשית המאה (מארכיון בית אחד־העם)

יהודה גרזובסקי־גור: מורה לעברית במקוה־ישראל

יוסף ויתקין – המורה והסופר (תמונה מתוך הארכיון הציוני המרכזי)

ההפסד, שהיין הארצישראלי עומד לגרום למסחר היין הצרפתי, השרוי גם הוא בהתחרות בתוצרת הספרדית והאיטלקית. (אחרי מלחמת־העולם שינה הברון את דעתו והתקרב לציונות המדינית “כפי שהבין אותה”).

כמה היה אבי־הישוב שמח בתחילת עבודתו בישוב הארץ, שזן־גפן זה או אחר מסוג גפניו בצרפת, הידועים לתפארה, נקלט יפה בחולות ראשון־לציון או על גבעות זכרון־יעקב ועשה פרי־הילולים. והנה הרעל, שבני משפחתו טפטפו בלבו יום־יום, כשהיו מלגלגים ל"שגעונו הארצישראלי" וגם השפעתם של פקידיו בארץ ובפאריס, שהאמין בישרם ובחיבתם לרעיון הישוב (ו"חיבה" זו, אפילו אצל הטובים שביניהם, היתה רק “מצות אנשים מלומדה” ולא באה אלא לאחוז את עיניו של הנדיב הידוע); ומאידך גיסא – התמרורים והנרגנות, ששבע מאותם האכרים, שחשבוהו למעין זהב שלא יכזב עד דור שלישי ורביעי, – כל זה הפך את לבו לילד־שעשועיו. פתאום נקעה נפשו של הברון מכל הגפנים, הכרמים, היקבים ומכל מושבותיו בארץ. ובלי שום מעבר פנה עורף לילד־טפוחו; ובמקום חיבה ונדיבות, אבהות ושכלול – הסתייגות וזעם, עקירה וחיסול! בישוב – משבר, ויאוש בלבבות. מושבותיו של הברון עוברות לידי היק"א. חברה זו, שירשה את הונו העצום של הברון הירש, היתה ידועה כדודה אכזרית, והיו ממשלים אותה לאחת שעקרה את לבה, והכניסה במקומו מכונת חשבון. אבל רק מהאכרים ומצרותיהם היתה מקשה את לבה, ולא מפקידיה; הסנונית שביניהם–ושהיה דומה לבעל־חי ממין אחר לגמרי, – היה איזה מר חיים, ספרדי־ליוונטיני־פאריסי, גוץ, שמנמן, עגלגל־סגלגל בעל פנים ורודים־תכולים, בלי הבעה מיוחדת, שפתח את “מפקדתו” במקוה ישראל. מכל עסקנותו הרבה היינו רואים אותו רוכב שעות רבות ביום להנאתו על סוסה ערבית אצילה ויחסנית, שבקושי היה עולה עליה. לבהמה זו היו, כנראה, געגועים עזים למדבר, כי לפעמים קרובות עד מאד היתה מתפרצת מהאורוה, משתוללת ודוהרת בשדות ובחולות־הים, וקול צהלתה היה מחריד את כולנו. רק אחד מחברינו, גברתן, התמחה וידע לעצור את הסוסה הפראית ולמתגה. בשכר זה עלה לגדולה ונתמנה לפקיד באחת המושבות שבארגנטינה.

אחריו בא, לשם העברת מושבות הברון לרשותה של היק"א, אחד המנהלים הראשיים של היק"א. מר מאירסון (הפילוסוף אמיל מאירסון, שהתמכר אחר־כך למחקרים ועמד בראש אסכולה פילוסופית מפורסמת בצרפת). מרחוק היה לו דמיון־מה לדיוקנו של הרצל. גם את פניו הפקחים והיפים עטר זקן שחור ורחב; גם הוא היה גבה־קומה, אלא שלא היה תמור וזקוף כהרצל; קצת שחוח, כמי שנושא עול טמיר שקוע בתוך עצמו; פניו זועפות ועיניו זועמות־עצובות. שנתים בדיוק, אחרי שהופיע הרצל במקוה־ישראל ראינו באותה חצר דמות מענינת זו של זעום עפעפים מתהלך בוקר־בוקר ומטכס עצה עם מנהלנו האגרונום ניגו, שגם פניו הצהובים־חוורים, שפמו הבלונדי המסולסל ועיני העשת שלו לא הביעו אבהות וטוב־לב יתרים. שניהם היו מטיילים בחצר הארוכה הלוך ושוב, כשידיהם משולבות על גבם, ופתאום היו עומדים, תוחבים את בהונותיהם בבית־השחי של חזיותיהם, אחד מול השני ומוסיפים לשוחח ולהתיעץ; היו דומים אז, מרחוק לריחים, שכנפיהם עמדו מהסתובב, או לבעלי־כנף, המתכוננים להתרומם אל על… את המשבר, שדכא אז את נבטי ישובנו, יכולנו גם אנו, תלמידי מקוה ישראל, למשש ממש בידים. החלה הגירה מהארץ לעבר־הים, לארצות מערב־אירופה, לאמריקה ואפילו לאוסטרליה. אלה שלפני שנים מועטות עלו ארצה כמעפילים, עברו מדברות והתגנבו בנמלי יפו וחיפה, בהתחבאם בחביות ריקות או תחת משא־קרשים, עקב גזרת “הפתקה האדומה”, וסבלו ועמדו בגבורה במערכה בעד זכותם להתקשר עם אדמת ארץ־האבות – תש כח סבלם. וכשפרץ משבר־היין, והגפן, אשית הישוב, נהיתה למשענת קנה רצוץ, חדלו להאמין בעתידם בארץ ואחד־אחד עזבו, כמתגנבים ובהחבא, מלאי־בושה, את המושבות. בין המהגרים הללו לארצות רחוקות היו גם ידידינו מנוער המושבות. וביניהם אליעזר מרגולין, שירד לאוסטרליה ושחזר ארצה, כעבור עשרים שנה, כמפקדו של הגדוד העברי הראשון במלחמה הקודמת. הוא ה"קולונל מרגולין", שמת הרחק מהמולדת, בבדידות ומתוך ערגה לבלות את שנותיו האחרונות בארץ בה השקיע את כח נעוריו ובה נלחם בשנות־העמידה. ולא עמדה לו זכותו למצוא בה לעת זקנתו משרה מתאימה.. אפילו גוש הביל"ויים לא עמד אז בנסיון, והתחיל להתפורר גם הוא.

ג.    🔗

באותם הימים בא ארצה אחד־העם, המשבר הביאו. זו היתה נסיעתו השלישית ארצה, אחרי שכבר גילה לעיני חובבי־ציון פעמים את האמת מארץ־ישראל. הבקורת שלו, שלא ידעה רחם והצודקת ברובה, על מעשיהם הדלים אז של חובבי־ציון, בממדים כה זעומים־ילדותיים, נתקבלה אפילו על חובבי־ציון הנלהבים והאדוקים ביותר. ודווקא אותה הבקורת החריפה והפסימית שלו ושבירת־האלילים הן שעשוהו לאחד העם, שלדבריו היו מקשיבים רב קשב, בחרוק־שנים וגם בתשואות; כי היה היחיד, על כל פנים הראשון, שראה והראה את פני הדברים כמו שהם באמת. אחד העם מצא את הישוב רווי יאוש והתמרמרות, עד שראה את עצמו נאלץ להטיף לאכרים דברי נחמה ועידוד, תחת הבקורת הזעומה שהיה מורגל להשמיע. כשבקר בראשון־לציון ערכו לכבודו אספה בבית־העם, ואחרי ששמע את תלונותיהם ווידוייהם של האכרים, פתח ואמר בדברי חז"ל: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד לעפר, כשהן עולין – עולין לכוכבים אמץ את לב שומעיו, בהוכיחו להם שדברי־הימים בכלל ודברי־ימינו בפרט אינם מתפתחים בקו ישר, אלא בקו נפתל ושבור, ואחרי כל ירידה באה עליה³).

ידידינו מראשון־לציון הודיעו לנו את פרטי הנאום, שעשה גם עלינו רושם, עלמים היינו עדיין, כמעט נערים, בני חמש־עשרה–שש עשרה, והחלונו לחיות ולהרגיש בהכרה ברורה, בעטיו של המשבר מסביב לנו, את צער האומה שמלא את לבותינו, ובפעם הראשונה הובהרו אז לפנינו המושגים “אכזבה לאומית” ו"משבר הישוב", ומצאנו בדברי אחד־העם נחמה פורתא. כי גם על “מקוה־ישראל” עברו אז ימי דכאון. אמנם מקוה־ישראל של אותם השנים היתה, במובן הרוחני, מוקפת חומה צרפתית־כביכול וכאילו נמצאה מחוץ לארץ־ישראל, ובה שררה אוירה מיוחדת, ליוואנטינית־פאריסאית המבזה את ה"ישוב" והעוינת את הציונות והעברית. היו לה ל"למקוה" הדאגות והצרות משלה, ול"משבר", שעבר על בית־ספרנו היה יחס רחוק למשבר הישובי המדיני־כמעט: היה זה משבר פנימי, והמשבר בישוב לא שמש אלא גורם להתפרצותו. בבית זה, שהיה מכון סגור, מנזר וקסרקטין כאחד ושימש פנימיה ליותר ממאתים תלמיד – מגיל 14–20 ומעלה שררה אז משמעת כמעט צבאית, שהנהיג עוד המנהל הירש, יורשו של קרל נטר, מיסד בית הספר. הירש זה היה יהודי אלזסי, ושרת בעת המצור על פאריס בשנת 1870 כקצין בצבא הצרפתי. מכאן להיטותו למשמעת הצבאית ולסדר־הקסרקטין, שהנהיג בממלכתו החדשה ושאת טעמם טעמתי גם אני יותר מעשרים שנה אחרי שהירש התפטר⁴).

“מקוה־ישראל” היתה מתמלאת אז ברובה מגומרי בתי־הספר ל"אליאנס" שבארצות ים־התיכון ובמעוטה – מבתי־הספר של האליאנס בעיר־הקודש ומבני אכרי מושבותינו. גם חובבי ציון שברוסיה החלו לשלוח את בניהם לבית ספר זה, בחינת חלוצים למשפחותיהם, שצריכות היו לעלות, כשהבנים “יתבגרו” ב"מקוה־ישראל" וילמדו שם את עבודת האדמה. וככה שולחתי גם אני, בהיותי בן י"ד. אולם בית־ספר זה, שנוסד על ידי ראשי חברת “כל ישראל חברים” – כרמיה, נטר ואחרים – שהרוח הלאומית של אחדות ישראל ושיבת־ציון פעמה בלבותיהם ושחלמו אפילו על קימום בית־המקדש וש"ציון תאיר באור חדש", וככתוב בתקנותיו צריך היה, לחנך כורמים ויוגבים בארץ־ישראל⁵) נהפך, בעטין של הנמכת־הקומה, בעבדות־בתוך־חירות והתבוללות זחלנית מזוחיסטית, שתקפו את את ראשי המכי"ח ונעשתה לאליאנס צרפתית־ליוונטינית במזרח הקרוב. שאיפתם העילית של גומרי מקוה־ישראל היתה לזכות להישלח לפאריס, להשתלם בלימודים, והנהלת בית־הספר היתה רואה בעין יפה, איך בוגריה עוזבים את הארץ ו"מסתדרים" – על פי רוב במסחר, בבנקים או כלבלרים אצל עורכי־דין – במצרים, בתורכיה והיו מהגומרים, שנשלחו כחקלאים אפילו לארגנטינה. סיסמתו של ביגאר, מזכירה הכללי של חכי"ח, בעל מרץ נדיר, שבגלל חולשתם של יתר חברי הועד המרכזי השתלט על המנגנון כולו, ואוכל הציונים בכל פה, היתה, ביחס לגומרי “מקוה־ישראל” “רק לא בארץ ישראל!”

אנו, “הרוסים”, כמעט כולנו ידענו עברית והיינו “ציונים מלידה” בגלל יחס הסביבה הליוונטינית אלינו הוכרחנו להתבדל ויסדנו מעין חבורה עברית, שפעלה לכאורה “במחתרת”, כדי ליהד ול"עברר" את חברינו ולהלחם לפעמים בגלוי בתופעות התבוללות ובפרחי־הגולה המורעלים והמרעילים ביותר. בעיני ההנהלה היינו לצנינים, כי היא ראתה בציונותנו בעבריותנו סימנים מובהקים של מרי, וחשדה בנו שכ"רוסים" הננו מנוגעים בנהיליזם העלול לערער חלילה את המשמעת הקסרקטינית, שעליה גאותה.

ד.    🔗

ובאחד הימים ההם והנה מבשר לנו מורנו לעברית, יהודה גרזובסקי, שאחד־העם יבלה את יום־השבת הבא בביתו. (מורה זה, הוא מר גור, מחבר המלונים שמת לפני שנה, התפרסם כבר אז כאחד המורים המצוינים שבבית־הספר לבנות ביפו וכסופר־פדגוג ובלשן. רעו ועמיתו של אליעזר בן־יהודה היה, וביתו אחד הבתים העברים הראשונים אשר בארץ. אבל תפקידו במצודה צרפתית זו לא היה מהנעימים ביותר. הכניסוהו ממש למטת־סדום; מורה לעברית – והעברית כמעט אסורה… על כל פנים אנו, העברים המעטים מצאנו אצלו ובביתו עידוד וסעד). אחד־העם, הוסיף שמע מפיו וגם מפי לילינבלום, שישנה במקוה־ישראל קבוצה של תלמידים יודעי עברית, בניהם של חובבי־ציון, והיה רוצה להפגש אתם. לעצתו של מר גרזובסקי, בחרנו במשלחת. למשלחת זו נכנסו בנו של בנינסון ממינסק (אותו התת־אדמירל בצי ארגנטינה), בנו של יונה־דוב בלומברג (ד"ר חיים הררי ז"ל), משה לובמן (כעת מנהל “הכרמל־מזרחי” בתל־אביב), מי שהיה תלמיד בית־הספר ביפו טויבנהויז⁶), כותב־השורות הללו.

שלשת הימים שנשארו עד השבת עברו עלינו, העברים שב"מקוה" בויכוחים סוערים, על מה נדבר עם אחד־העם. שרויים היינו בהשפעתם של המאורעות בבית־הספר ומחוצה לו בישוב, ואובדי־עצה ומדוכאים היינו, ידענו שב"מקוה" לא נמצא את מבוקשנו. הורינו שלחונו הנה להכות שרשים בארץ ולהאחז בה, כעובדי־אדמה, והנה תקותנו ממנו והלאה: גם הנדיב הידוע פונה עורף למושבותיו, והיק"א ההולכת בזה שלובת־זרוע עם ה"אליאנס", שולחת את גומרי בית־הספר לאנטוליה שבתורכיה, לארגנטינה, ואת הבוגרים מקורבי המנהל וממקורביו, היינו: אלה שידעו להתחבב עליו, – להשתלם בלמודים בפאריס. אומרים לפזר אותנו על כל היבשות מחוץ לארץ־ישראל….הנתנה לפני אחד־העם את מרירות לבנו? אמנם הוא מראשי חובבי־ציון ובין גדולי הסופרים יחשב; קראנו ושננו את מאמריו: “לא זו הדרך” “אמת מארץ ישראל” ובלענו כבכורה כל חוברת חדשה של “השלח”. אבל האם מחובבי־ציון תבוא עזרתנו? קופתם ריקה, וקצרה ידם מעזור אפילו לבני בילו, האובדים בענים…

ואף־על־פי־כן צעדנו בשבת בבוקר מתוך צפיה לבית מורנו העברי

הבה נשמע מה בפי אחד־העם, אולי יוציאנו למרחב מן המצב…

עד אז ראיתי מגדולי סופרינו, “ארזי הלבנון”, רק את הרמל"ל. ואודה שהרושם שעשה עלי לא היה מהעמוקים ביותר. בדמותו, בזקנו הרחב, במבטו ובחתוך־דבורו הזכיר לי את “רבי” האחרון, אחד הנמושות שבבית־המדרש לרבנים בוילנא, מין כלאים של מלמד מהטיפוס הישן ומורה “מודרני” נסיונו ליסד אצלנו “חדר מתוקן” לא הצליח והשאיר אצלי זכרונות בלתי־נעימים ביותר. אמנם לילינבלום נדמה לי פחות קרתני, יותר פקח ויותר מעורב עם הבריות, יותר אבהותי וחביב יותר, בקיצור – סבא טוב. אבל מעולם רחוק וקדום.

מר גור הציג כל אחד ואחד מששת חברי המשלחת לפני האורח הנעלה; כשעמדנו לפני אדם זה, שקומתו היתה נמוכה מבינונית, שאבריו פרופורציונליים, עדינים ותאומים לגופו הזקוף, שעליו התרומם ראש, הגדול במקצת לגבי קומתו בכלל, עם פנים מביעים אינטלקטואליות עילאית והעטורים זקנקן צהוב מחודד, עבר על כולנו, שמראה ההוד וההדר של הרצל ומאירסון פינק את טעמנו, צל של אכזבה ותמיהה: הזהו אחד העם? וזה הכל?… אבל מצחו הקמור והגבוה, מצח הוגה־דעות משך את עינינו. בעיניו הבהירות, שהבהיקו בחכמה מאחורי משקפיו, מדד את כולנו. הופעתו האריסטוקראטית, תנועותיו האלגנטיות, הסתייגותו האצילית וביחוד אופן דבורו המתון והצלול, העברית היפה והחיה ופשטות גישתו לנו, ולענינים הקרובים ללבנו, יצרו מיד בין חברי המשלחת אוירה של אמון והערצה לסופר הגדול ולמבקר הבוחן לבבות. זקן חבורתנו, תלמיד מהמחלקה העליונה, שצריך היה לדבר בשמנו, התחיל לדקלם את נאומו הקצר, שהכין על דעת כולנו. בנאום זה עליו היה לספר על אכזבותינו וסבלנו בבית־הספר כציונים וכעברים ועל תקוותינו וסיכויינו להתערות בארץ, ההולכות ורפות. אחד־העם הפסיקו בהערה, שכל זה ידוע לו, ששמע על לבטינו מפי מארחו והוא שמח לראות במקום הזה חבורה של עברים צעירים בעלי הכרה, הנלחמים באומץ ובסבל על זכותם להאחז בארץ ולהיות חלוצים למשפחותיהם בגולה, והוסיף, שברצונו היה לשמוע מפינו כמה וכמה ענינים ממהלך הלמודים בבית־ספרנו וביחוד על יחס המורים והתלמידים לעברית וכדומה.

ישבנו סביבו כשעה והוא הקשיב לתשובותינו בתשומת־לב. שאלותיו הוכיחו שבעיה זו אינה חדשה בשבילו ושהוא חדר אפילו לענינים שמאחורי הקלעים. על אחדות מהערותינו היה מגיב בהערות מעין אלו: “כך, כך הדבר… מענין…מעניין מאד…איך אמרת? לציוּנים בעברית יש אותו הערך כמו לקליגרפיה? ומהו ה”קואיצינט" (המכפיל) של הציוּנים בשפה הצרפתית? שלשה?! ושל העברית רק אחד?!…מענין!… " היתה לי, אחרי שנים אחדות, הזכות להפגש עם אחד־העם בברלין ואווכח, שלא מתוך שגרא והרגל בשיחות או מתוך עצבנות היה חוזר ושואל, כדי לשמוע פעמים אותן התשובות… נעשה לי ברי, שהטעם היה פשוט יותר. משום כבוד השבת לא יכול היה לרשום את דברינו. וכך נחרתו תשובותינו בזכרונו: ואני זוכר יפה־יפה שאת כל הערותי, שהשמעתי אז באזניו על יחס המנהלים והמורים לעברית וההבדל בציונים בין העברית והצרפתית, מצאתי כעבור שנתים במאמרו על בתי־הספר ביפו כמעט מלה במלה. ואלה דבריו שם על ‘מקוה ישראל’:

“כמאתים תלמידים נמצאו במקוה־ישראל בשנה האחרונה (תר"ס), ובהם אז כארבעים היודעים לקרוא בספר עברי, שנות הלמודים חמש, אך בשתים האחרונות עובדים התלמידים כל היום בשדה. לפי זה אין התלמידים הגדולים שבשתי המחלקות העליונות לומדים עברית כל עיקר, וזה מספיק להם שלכוח לגמרי את המעט שלמדו בשלוש השנים הראשונות, כי גם מה שלמדו אז הוא לא הרבה יותר מאפס. הלמודים השונים – מדעים, לשונות, מלאכות, שמלמדים במקוה־ישראל מספרם הוא שלשים, ובהם שני למודים עברית. לשון עברית ארבע שעות בשבוע ותולדות־ישראל – Sainte Histoire – 2 שעות. אך בשביל להכיר, איזה מקום תופסים הלמודים האלה בהפרוגרם ואיזה ערך יש להם בעיני המורה והתלמידים, – עלינו לדעת עוד גם את זאת: במקוה־ישראל נוהגים להבדיל בין הלמודים בבחינת ערכם ומגבילים זאת ממספרים שונים מן 1 עד 5 (מספר־מכפיל Coefficient א.ח.), וציון טוב או רע, שמקבל התלמיד, למשל, בלמוד שמספר ערכו הוא 5 שקול הוא כנגד חמשה ציונים כאלה בלמוד גרוע בערכו, שמספרו הוא רק 1. על פי השיטה הזאת שלשים הלמודים שבבית־הספר, כשהם נכפלים במספרי־הערכין השונים עולים לששים וששה ובסולם־הערכין הזה לשון עברית מספרה 1 ותולדות־ישראל – 2, כלומר שני הלמודים העברים יחד תופסים מקום 1/22 מכל הלמודים, ולשון עברית לבדה רק 1/66, ועתה אם נדע עוד, כי תולדות־ישראל אין התלמיד מחויב לדעת דוקא בעברית, ודי שידע להשיב בצרפתית על שאלות המורה, – הנה נבין כי גם הציונים היותר רעים בעברית לא יוכלו להוריד את התלמיד ממקומו בבית־הספר אף כמלוא השערה, ודי לו לכתוב כתיבה מהודרה Calligraphie בצרפתית שגם מלאכה זו מספר ערכה הוא 1 (בהערה מתחת מדגיש אחדה"ע: "לשון צרפתית מספרה היא, ביחד עם Dictée 3 – בשביל לחפות על חסרון ידיעתו בעברית ולעבור למחלקה עליונה, אף אם לא ידע אלף־בית, ועל כן באמת נמצאים תלמידים המסיחים דעתם במזיד מלימוד העברית, ובלי שום דאגה מקבלים מאת המורה העברי אחר כל שעור ציון של “אפס”… ואם נצרף עוד לכל זה גם מה שרוב המורים עצמם אינם יודעים ואינם מכבדים את העברית יותר מן התלמידים האלה⁷), והצרפתית שלטת במקום הזה לא רק בתור שפת־הלמודים, כי אם גם בתור תמצית התרבות האנושית, שרק היא לבדה נותנת כבוד ליודעיה, – הנה לא יפלא בעינינו, כי רק חומש מכל התלמידים יודעים לקרוא עברית, וגם הם הולכים ופורשים ממנה ושוכחים תלמודם משנה לשנה, וכי בכלל רוח גבורה דרושה לתלמיד בשביל להראות בפרהסיה חיבה יתרה לשפת־עבר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו”…

יותר משעה נמשכה השיחה, והיתה בשביל כולנו אחת החויות היקרות שלנו במקוה־ישראל, שהזכירה לנו את הרגעים הנשגבים, שזכינו לעמוד במחיצתו של הרצל. כתום השיחה אמר לנו אחד־העם, שבקורנו גרם לו קורת־רוח מרובה, כי שמח לראות לפניו בחורים היודעים ומדברים עברית, והביע את תקותו ואחוליו שכולנו נשאר אכרים עברים בארץ־המולדת וסיים: “חזקו ואמצו ואל יפול רוחכם!” לפני הפרדנו ספר את המשל הבא:⁸)

“שמעתי מעשה זה מפי אבי ז”ל, אספרהו גם לכם. באחת הערים ברוסיה היה חסיד אחד, לבוש ככל החסידים, מעיל ארוך, מגדל זקנו ופאותיו. וחסיד זה ידע לדבר ולכתוב רוסית על פי כל חוקי הדקדוק וטהרת הלשון. באחד הימים נזדמן הקיסר לעיר מגוריו של החסיד, והלה קיבל את פניו בנאום־ברכה יפה ברוסית. הקיסר השתומם לשמוע מפי יהודי כזה צחות בלשון המדינה.

לאחר זמן כשחזר לפטרבורג, שלח להזמין אליו אותו חסיד. היהודי חשש לבוא לפני המלך במלבושיו החסידיים, גילח זקנו פואותיו, והחליף בגדיו לפי טעם אירופה, ובא לפני המלך. הקיסר לא הכירו, ושאל לחפצו. כאשר הגיד לו החסיד, שהוא הוא זה, שברכו אז ברוסית, נמתלא עליו הקיסר חימה: “ולמה שינית את צורתך בבואך אלי? כל רצוני היה לראות יהודי מדבר רוסית צחה. גויים יש לי בארצי די והותר!…” הנמשל מובן מעצמו. זו הפעם השלישית, שאני בא לראותכם פה בארץ. הריני יושב באודיסה, בקרבת המושבות היהודיות אשר בפלך חרסון, ואף־על־פי־כן לא הלכתי מעולם לבקר את האכרים היהודים שם, כי כל מטרתנו היא להקים אכרים עברים פה בארץ־ישראל. אכרים צרפתים או רוסים יש די בעולם. בטוח אני בכם, שתשתדלו להיות אכרים אמתיים, עברים במלא מובן המלה"…

אחוליו של אחד־העם לא נתקיימו. לצערנו אף אחד התלמידים שהשתתפו בשיחה זו, לא נעשה אכר עברי אמתי. יצאו מהם פרופיסור לבוטניקה שהתפרסם באמריקה, תת־אדמירל בארגנטינה (טויבנהויז ובנינסון, הנזכרים לעיל), סוחר־יין בתל־אביב וסופרים שנים, אף לא אכר אחד; וחבל!

ועל אכזבה שניה מעין זו שנחל אחד־העם ביחס ל"מקוה־ישראל", עוד בחייו, כשפרסם באחת החוברות הראשונות של “השלח” “ילקוט קטן” בכותרת “מס חיים” (על פרשת דרכים 1, ע"ה) על הרצאה של אחד התלמידים “על הזבל” כבר סיפרנו לעיל בפרק “מקוה־ישראל בהתחלת המאה”

*

בהכיני את פרק זכרונותי זה לדפוס נתקלתי בהערתו של ידיד־נעורי, הררי, שמת בלא עת, ברשימתו (ע' לעיל), שהוא הזכיר פעם לאחד־העם את השיחה שנהל אתנו בשנת תר"ט, ב"מקוה־ישראל": “אחה”ע שמח לדעת כי הייתי באותה “מלאכות”. גם נדמה היה לו שבאחת מרשימותיו יש זכר לדבר"

חשוב חשבתי: “באחת מרישמותיו” פירוש הדבר בפנקסי־רשימותיו, פנקסי־הכיס של אחה"ע ששמשו לו מוצא ובסיס למאמריו, והשמורים בארכיון אחד־העם שבספריה הלאומית. הודות לאדיבותם של אפוטרופסי הארכיון (מר שלמה גנוסר בנו של אחה"ע והפרופ' ד"ר יוסף קלוזנר) המציא לי מר שוחטמן מהספריה הלאומית – ולכולם נתונה בזה תודתי – את העתקת הדפים מפנקס־הכיס, שבהם מדובר על בקורו ב"מקוה־ישראל" בשנת תר"ס. הרשימות כתובות רוסית, אבל בסדר עברי, היינו צריך לקרוא את דפי הפנקס מהסוף להתחלה ולדפדף מימין לשמאל. “בפנקס כיס זה, כותב לי מר שוחטמן, הכל רשום רוסית חוץ מהעמודים הראשונים, שרשומים עברית אבל הסדר הוא עברי, ז.א.: מימין – לשמאל”.

רשימה על אותה משלחת שבה השתתף הררי ז"ל וכותב־הטורים לא נמצאה בפנקס זה. ודאי התכוון אחד־העם, בדברו להררי על “אחת הרשימות, שבה יש זכר לדבר”, לדבריו על “מקוה־ישראל” שבמאמרו “בית־הספר ביפו” קטע שהבאתי לעיל.

אולם גם ברשימות הרוסיות ישנן שורות מענינות, שאותן אביא, מתורגמות, בסדר שנרשמו בפנקס־הכיס, בזה:

יוםו' 19/11 כ"ט כסלו (התאריך העברי – עברית). בבוקר בקור במקוה־ישראל (ג"כ עברית) אצל ניגו⁹), חיים גרזובסקי, ביום שיחה עם אייזנשטט¹⁰) וגרוז. (גרזובסקי)

שבת 20 לנובמבר ל. כסלו (עברית) (באותה שבת קבל את המשלחת שלנו). בבוקר עיינתי בתיק של בית־הספר ביפו. קריאת עתונים וירחונים. שיחה עם גרוזובסקי על תכנית־הלמודים במקוה ־ישראל.

יום ששי, 26 לנובמבר (8 דצמבר) – התאריך הרוסי – ו' טבת (עברית). בערב אצל גרזובסקי במקוה ישראל.

בקרתי בבית־התפלה. שיחה עם ניגו על אודות חדרה.

9/22.3 בשעה עשר במקוה ישראל.

ניגו: “במקוה” אין כמעט מחלות עינים. הסבות האמבטיות והניקיון… ¹¹

אין עתיד לתלמידים הנשלחים פאריסה; חיים בבית־הספר למורים¹² ושומעים שעורים ב"מכון החקלאי". לון¹³ הצהיר שהם יהיו אכרים פשוטים. ובכן – למה לפאריס עם חייה המיוחדים (גרוז).

ב־1/2 12 ב"ראשון". שנוי מהיר במצב־הרוח של (האכרים או המושבות) עקב יחסו של מאירס¹⁴

 

מהתחלותיה של מקוה־ישראל    🔗

(עוללות ועלילות)

לאחר שנוסדו פתח־תקוה וראשון־לציון, עם ראשית העפלתם של הב"ילויים, נתקלו המתנחלים־החלוצים בקשיים עצומים מפאת אי־ידיעה טירונית ואי־יכולת חומרית ורוחנית… אבדה עצה מ"חובבי־ציון" ופנו לעזרה על ימין ועל שמאל. הרב שמואל מוהליבר, הרש"מ, אחד מהחשובים שביוזמי רעיון שיבת ציון, יצא למערב־אירופא כדי “לעשות נפשות” בקרב מנהיגי היהודים העשירים ושבפרנקפורט ופאריס; ובהשפעתם של חובבי־ציון שבבירת צרפת, וביחוד זו של ארלנגר והרב הראשי של צרפת, צדוק הכהן, נתקבל לשיחה על ידי הברון הצעיר אדמונד רוטשילד, שהתחיל להתענין בגורלם של המתנחלים ב"סאמארין" וב"ראשון־לציון. הברון נאות לנסות לישב בארץ־ישראל יהודים, שהיו חקלאים מנעוריהם ברוסיה ופולין. לצורך זה בחרו הרש"מ וה"חובבים", שעמדו לימינו, אחת העיירות שבתחום־המושב אשר ברוסיה הלבנה, עשר משפחות של יהודים אדוקים, שהתפרנסו מגננות וממזרע תבואות. (חבורה זו היא שיסדה אחר־כך את עקרון).

על יחיאל בריל, המו"ל ועורך “הלבנון” במאינץ, שהיה המתווך בין הרש"מ וחובבי־ציון שבפאריס, הועמסה השליחות הקשה והחשובה, להביא את המשפחות הללו אל נחלה בארץ־האבות, לבססן שם על הקרקע, כדי שיהיו למשל ולמופת, בעבודתם ובהתנהגותם, למתנחלים האחרים, הצעירים מרוסיה ומירושלים, שנכשלו עד אז בנסיונותיהם החקלאיים הראשונים. הוסכם בין הרש"מ וחובבי־ציון שבפאריס, שאם לא תמצא בשביל המועמדים החדשים קרקע אחרת, יושיבום על אדמות “מקוה־ישראל”. מנהל בית־הספר הזה בימים ההם, הירש, יהודי אלזסי, התנגד בהחלט להתנחלות “הרוסים” בבית־הספר שלו. החלו בגלל זה בינו ובין בריל וכוחים, שנהפכו לחיכוכים ושנגמרו בתגרה גלויה, וה"דירעקטאר" הירש אסר, לבסוף, על בריל לבקר את אנשיו ב"מקוה־ישראל" שנתקבלו שם, בתורת נסיון, כפועלים חקלאים. בריל ראה הכרח לעצמו לשוב למאינץ בידים ריקות, בלי לגמר את שליחותו, ובלב מלא מרירות ואכזבה. שם הוציא ספר – יותר נכון, מחברת עבה, בפורמט זעיר “של־כיס”, המכילה קצת יותר ממאתים עמוד – בשם “יסוד המעלה”. בחלק “הראשון” של ספר זה (החלק השני לא ראה אור ויש לחשוב שגם לא נכתב) מתנה בריל בפרטיות מיאשת את כל הרפתקאותיו ולבטיו בשליחות זו. מענין, שבריל, המו"ל, העורך ובעל בית הדפוס מתאונן בהקדמה, בגוף המחברת וב"אפילוג" “שכלתה הפרוטה מכיסו, שמשפחתו גוועת ברעב ושהוא שסידר את אותיות הספר בעצם־ידיו”.. חלק גדול מספרו זה – ולדעתי הפרקים המענינים ביותר – מקדיש בריל ל"מקוה־ישראל" ולמנהלו. מתוך ספר פלסתר זה, שהופיע בשנת תרמ"ג במספר קטן של טופסים, מהטעמים הנזכרים, ושהיה, על כן, ליקר־המציאות בימינו, אביא את האפיזודות האופייניות ביותר – עלילות ועוללות – ככתבן וכלשונן הקטעים האלה יראו לנו באופן מוחשי לא רק את התפתחותו של בית־הספר, “מקוה־ישראל”, בכל המובנים, אלא גם את הדרך שעברנו בהתפתחות לשוננו ובסגנון הפולמוס כי עורך “הלבנון” היה ידוע בזמנו כ"סייפא ופרא" וכפולמוסן חריף. יחד עם זה אביא לצד אותן האפיזודות מתוך “יסוד המעלה” חוויות אישיות – מאותו השטח, אם אפשר לאמר – והמקבילים לאלו של בריל, שאירעו גם לי עשרות בשנים לאחר־כך, כתלמיד מקוה־ישראל, ואחר־כך כעתונאי.

 

סלע המחלוקת בין בריל ומנהל “מקוה־ישראל” הירש    🔗

בריל טען: “הלא מפורש אמרו הרצ”כ (ר' צדוק כהן) ור"מ ערלנגר (מ"חובבי־ציון" שבפאריס), בהמתיקנו סוד יחדיו, כי להאנשים האלה (לאכרים מרו"ס) תנתן אחוזת־נחלה במקו"י ובהימים אשר יעמדו בנסיון לראות אם הם מוכשרים לעבודת האדמה הנה כתוב מפורש ובאר היטב במכתבו של הרצ"כ כי ישבו האנשים האלה בהבתים אשר במקו"י…

“ויען אותי הדירעקטאר: “הלא ידעת את המאמר המורגל בפי הצרפתים? “היה מחמיר על עצמך וסבלן נגד אחרים”… ואמרתי לו האנשים האלה לא ישבו בפאריס כמונו, והנם אכרים תמימי־דרך ההולכים בתורת ה' ולא אוכל לתתם לשבת בראשון־לציון (!)… בראשונה רצו להקנות להם מקום בבית־התפלה החדש ואחר־כך באחד מחדרי־השינה, מלאו בשבילם 10 שקי־תבן לשינה וכו' וכו'. וכשבריל “לוחץ את הירש אל הקיר”, טוען ה”דירעקטאר”: “שם בפאריס לא ידעו את אשר פה אנחנו. שדי־התבואה אשר במ”י נתתי להפלאחים מכפר יאזור לעבד אותן באריסות משך שלש שנים. ויען כי השנה שעברה היתה שנת השמיטה ואנחנו שבתנו מחרוש ומקצור"

בריל הציע לשלם לערבים פיצויים, אבל ה"דירעקטאר" ענה: “אנחנו בני איראפא באנו אל הארץ הזאת לזרוע בה זרע ציוויליאציאן וחובתנו הוא (sic) להראות כי “הן ולאו” של הציוויליזאציאן הוא צדק (!) ומבלעדי זאת לא טוב גם להאיכרים שהבאתי להאחז במקו”י. השדות האלה נתונות לחכי"ח (חברת כל־ישראל־חברים) מהשולטן להחזיק בהן מאה שנים, וככלות שנות שתי (!) יובלות תשובנה השדות לממשלה, והאנשים אשר הבאתי הלא חפצם הוא להאחז במקום אשר יהיה להם ולזרעם אחריהם לאחוזה לצמיתות".. .

ואנשי בריל רוגזים בסתר הצריף, ששימש קודם מחסן לכלי־עבודה, שלשם העבירום בינתיים: “הלחם שהם אוכלים במ”י מקולקל, פרוסת לחם חשך מזפת תארו, לא יכלו עוד להביאו לפיהם, כי טעמו כלענה ויגרמו בחצץ אשר בו את שיניהם, וכאשר שלחו העירה לקנית לחם מן השוק (הערבים) צוה (המנהל) לתת הלחם המוכן לשנים־עשר יום לפני הבהמות – וגם הבהמות לא רצו לאכול – ובעד האנשים האוכלים את פתבג “מקוה־ישראל” צוה לאפות לחם אחר: – –

---

 

מעשה בחזן ובעל־קורא    🔗

“פררו הסנדלר, שהוא חזן במק”י", מספר בריל ב"יסוד המעלה" בשם אחד מאנשיו, שהלך לירושלים, ואמרתי בלבי, שבלי ספק יצוה הדירעקטאר, שיודע בי (!) כי חזן אני, כי אהיה אנכי שליח־ציבור ביום־השבת ההוא, ונדדתי שינה מעיני(!) כל השבוע ללמוד קריאת התורה בטעמיה, ויהי ביום השבת ויקרא הדירעקטאר לאזולאי, אשר זה רגע ירד מעל הסוס אשר רכב עליו ויצו אותו להוציא רבים ידי חובתם (!) בתפלה וקריאת התורה:…

והנה מעין זה אירע גם לי בראשית מאה זו, כעשרים שנה לאחרי קרב־האיתנים שבין בריל והירש, מנהל “מקוה־ישראל”. בימי היה המנהל יוסף ניגו, שלו היתיה הזכות לאכסן לשעה קלה את הרצל ולהיות שם הגורם לפגישה ההיסטורית – כמו שחשבו בימים ההם – בין הרצל ווילהלם־קיסר ושאיסר א"כ, על פי צו מפאריס, להרצל לבקר במקו"י ¹⁵… מכון־חנוך זה לא הצטיין בדתיותו היתרה גם בימים שהייתי בו תלמיד, והיינו יוצאים ידי חובתנו בתפלה בצבור, בימי החול, כשהיינו עומדים, לפני לכתנו לעבודה במסדרון המרובע והמרווח של אולמי־הלמוד, ואחד התלמידים היה עוטף “של ראש” בלבד. כדי להטעות, כביכול, את המשגיח, שידע כמובן, את כל תחבולותינו, עומד כחזן באמצע המסדרון ומזמזם בחטופין מעין־תפלה, שרק את ראשיתה וסופה היה מבטא והיתר היה מבליע בזמזום בלתי־פוסק, כדבורה ממש, וכל טקס התפלה היה נגמר בשנים־שלושה רגעים “על רגל אחת”. בשבתות היינו מתכנסים בבית־התפלה הנהדר, שבאולם הגדול מתחת לאולמי־הלמוד, שהיה מסור עם בימה וארון־קודש יפים, כמתכונת בית־התפלה שב"רחוב הנצחון" בפאריס. טקס התפלה היה קצת יותר חגיגי, במעמדו של המנהל, המנצח על עבודת־האלוהים ומורים אחדים, אבל גם הוא נעשה במקוצר, בחפזון ובזמזום.. החזן, מבין התלמידים, שלא ידע על־פי־רוב, לקרוא בסדור־התפלה, היה מבטא רק את המלים הראשונות של התפילות וסופן, ואת היתר היה “מזמזם” כבימי־חול; וכל תפלת־השבת, עם קריאת־התורה בכללה, היתה נמשכת כחצי־שעה לכל היותר; כי מרק־שעועית עם בשר, המאכל המסורתי של שבת, היה טעים ורעבונם של התלמידים היה גדול… “החזנים” ובעל־הקורא מבין התלמידים היו עוברים לפני התיבה לפי התור. ויהי כשהגיע תורי אמרתי בלבי: הבה אתכונן לבל אכשל חלילה. עברתי כמה פעמים על פרשת השבוע–דומני שזו היתה פרשת “בלק”–בספר־התורה. ובשבת קראתי בהטעמת כל מלה ומלה… המנהל, בתפקיד הגבאי, עמד על ידי ונפתע עד מאד מקריאה תמה ואטית זו, בלי זמזום ודילוג כלשהו ושנמשכה הרבה יותר מכפי הרגיל ומקובל ב"מקוה־ישראל"! וכשעברה כמעט חצי־שעה ועוד טרם הגענו אפילו ל"הפטרה" פקעה סבלנותו, התחיל ללעוס את שפמו הצהוב המסולסל, התפרץ בכעס, שלחני בזעם למקומי ופנה בנאום־נזיפה – כמובן בצרפתית, לכל התלמידים… ומר ניגו זה, שהתקשה בקריאת פסוק עברי, הוכיחני קשה וקרא בכעס מעושה: “בושה! וחרפה שאין תלמיד־”מקוה" יודע אפילו לקרא בתורה!…

כשמונה שנים אחרי נזיפה פומבית זו, כשערכתי את “המבשר” בקושטא, בקרני אותו מר ניגו, שעזב בינתיים את “מקוה־ישראל” והיה לבא־כחה של היק"א בתורכיה, זכרנו את הימים ההם ב"מקוה" ואיך הוא למדני את “פרשת בלק”, וצחקנו…

*

מדברי הלעג והבקורת, שבריל שופך על המנהל הירש

“הבצים שיולדו במקו”י חביבים (!) מאד על הדירעקטאר הירש ולא יאמין אפילו בקדושיו שיטפלי בהם (בהן), אלא הוא בכבודו ובעצמו יוצא בבוקר אל הלולים של התרנגולים (!) ובודק כל תרנגולת באותו מקום, לדעת מי מהן תלד ביצה, ויכתבו בספר לזכרון לבל ישלחו את ידיהם (?) בהבצים אשר תלדנה התרנגולות היום. והיא (השמירה המעולה הזאת) שעמדה להירש ולמקוה־ישראל, כי בשאתו בפ' “כי תשא” את ראש הבצים לפקודיהם (!), מצא כי יש לו 3000 בצים, והתהלל בהבצים לפני מכריו, שבאו אליו והוא אליהם (!), כמו שיתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו והעשיר בעשרו, כמו (!) היתה מקור לתרנגולות, העומדת לגדk בצים"… הספור הזה – מסיים בריל – איננו לבדיחות בעלמא, אלא מעשה שהוא כך הוא!"–

 

שמה של “מקוה־ישראל”    🔗

לפני כשמונים שנה לא היתה עדיין קיימת ועדת־השמות של קה"ק. קרל נטל לא היה בקי ב"אותיות השחורות" ולא הוא שנתן את השם הנאה לביהס"פ שלו. וכך מספר בריל במחברתו: “את השם “מקוה־ישראל” “תפר” חייט ירושלמי, שעבד אצל קרל נטר. זה היה בשבת חנוכת בית־הספר, לסידרת “בחוקותי תלכו”, נטר, שהיה יהודי טוב, הצופה למרחוק, ושאמר בנאומו באספת חכי”ח בפאריס בשנת 1868, שבה הגיש את תכנית יסוד בית־הספר: " ראו, אני נותן לפניכם תכנית מוסד חדש אשר בו תוכלו לחנך את הדור הבא להרגילו לעבודת האדמה. על ידו תכינו מקום־מחבא ומפלט לאחינו, אשר היום או מחר, הרבה מהם יברחו ממקומות מושבותיהם, משנאת הגויים אליהם… ¹⁶) – נטר זה לא היה, כנראה, בר־אורין ולמדן מובהק, וכיון שחכמי עיר־הקודש ורבניה החרימו את “השקאלעס” של האליאנס, שאל נטר את החייט הירושלמי האדוק: " איזה שם בלשון הקודש יקרא לבית הזה?" החייט זכר את פסוק הפטרת השבוע שהוא: “מקוה ישראל ה' כל עוזביך יבוש” ויציע את השם “מקוה־ישראל”, שנטר קיבל; ומאז כל הבא אל האולם אשר לפני בית הספר יקרא מעל האבן אשר מקיר תזעק: “מקוה ישראל ה' כל עוזביך יבושו”…

ספור נחמד זה הוריש לנו יחיאל בריל, ואפשר שאין זה אפילו ממיטב השיר, והשם ש"תפר" אותו חייט ירושלמי מתאים ודאי יותר מהבגדים שתפר או תיקן לחניכיו של אותו בית־ספר.

והנה לפני שנים מספר הייתי עד־שמיעה, באחת המכוניות של “דרום יהודה”, לשיחה הבאה, שניהלו מאחורי שני בחורים בגרמנית של פראג.

אחד מהם הגיע, כנראה, זה עתה לארץ באחת מאניות־המעפילים והשני כבר נמצא כאן לפי דבריו, זמן מה. כשעברנו על כביש “אגרובאנק”, ו"מקוה־ישראל" נתגלתה בכל הדרה לפנינו, אומר הוותיק ל"מעפיל":

–"ראה־נא, ראה! אחוזה זו, שאנו חוצים כעת, היא “מקוה־ישראל” אחוזה יפה, הדומה לסביבות מארינבד שלנו"… ומיד הוסיף להתפעלותו ביאור פילוסופי־אלגי בזו הלשון:

"איזה עם משונה אנחנו! אנו רוצים לנצל כאן הכל. אפילו מקדושת הארץ רוצים אנו “לעשות קפיטל”!… הנה אחוזה נהדרת זו רוצים, כנראה, לעשות למקום־רחצה ומרפא (קור־אורט) וקראו לזה בשם “מקוה־ישראל” (די “מקוה” איזראעלס)!.

יעקב יוסף טובנהויז כתלמיד במקוה־ישראל במדי־שבת

יעקב יוסף טובנהויז כפרופיסור לפתולוגיה ופיסיולוגיה לצמחים באוניברסיטה של טֶקְסַס

 

העילוי מצפת (נפש לפרופ. יעקב יוסף טובנהויז    🔗

ז"ל)

כשנתקבלתי לפני יובל שנים כתלמיד ב״מקוה־ישראל" נמצא בית־הספר תחת הנהלתו של האגרונום יוסף ניאַגו, יליד אדריאנופול שבתורקיה האירופית. לאחר שהוא גמר בהצטיינות את הסמינר למורים של חברת ״כל־ישראל־חברים" בפאריס, שלחוהו מנהיגי ה״אליאנס" לבית־הספר החקלאי העליון שבמונפליה, על מנת שיירש את מקומו של הירש ב״מקוה־ישראל". גם שם הצליח בלמודיו. בעל מרץ נדיר ורב־פעלים, הוא הנהיג הרבה שכלולים במכון שעמד בראשו. אבל בנוגע לרוח בית־הספר ומגמתו המשיך את המסורת של קודמו הירש: והצרפתיות המוגזמה והנבובה, שפשתה במכון הזה, גדרה בעד כל מחשבה עברית וזיקה של רעיון־התחיה.

הזמן: שלהי דקייטא ותחילת הסתיו – העונה המעניינת ביותר לתלמידים של בית־ספר מסוג זה. מוסד זה, שעבר בימינו אלה, תוך ליבוטים ומאמצים את סף הגבורות, היה הראשון והיחיד ללימוד החקלאות בארץ ובתפוצות. מחד גיסא שרר אז בעדות המזרח שמסביב לים־התיכון מצב תרבות ירוד, ומאידך – נרגשו צפריריה הראשונים של תנועת־התחיה ב״תחום־המושב" של רוסיה ופולין וגם בכמה מרכזים יהודיים שבארצות המערב. לא יפלא, איפוא, אם ״מקוה־ישראל" הפך אז בעד אי־אלה מחובבי־ציון הנלהבים למרכז־השכלה ולמגדלור לאומי בזעיר־אנפין, לפי הרהורי־לבם החבויים..

הפנימיה של בית־ספר זה (שלא שינתה את צורתה, ודומני – גם את טיבה עד היום הזה) היתה התמזגות משונה של קסרקטין אזרחי ומנזר חילוני, עם כל סגולותיהם וחסרונותיהם, ושימשה לנו, הבנים, שנתרחקנו מעל שולחן הורינו, תחליף לבית ומולדת בכל המובנים.

בראשית ״זמן" החורף, ראשית שנת־הלימודים, היו מתקבצים בפנימיה זו כל חברינו החדשים, התלמידים הטירונים, שבאו ״מארבע כנפות הארץ". כסנוניות ראשונות היו מופיעים באיסרו חג־הסוכות בני חובבי־ציון מרוסיה הרחוקה שנשלחו על־ידי אבותיהם כ״חלוצי המשפחה", ללמוד את עבודת־האדמה להלכה ולמעשה. כך חשבו חובבי־ציון אלה להאחז בארץ, להכות בה שרשים ולהכין את ה״קולוניות״ (כמו שהיו מכנים אז את אחוזותיהם הקטנות של האכרים) למען שולחיהם.

הללו היו מגיעים ל״מקוה" על־פי־רוב אחרי עמל ויסורים אין־קץ. הדומים במידת־מה לאלה של מעפילינו מהעליות האחרונות שלפני קום המדינה.

ההורים הזריזים מבין חובבי־ציון היו מקדימים ושולחים את בניהם עוד בסוף החורף, ומימות הפסח עד סוכות היו מתכוננים המועמדים בדחילו אצל מורים פרטיים לבחינת הכניסה ולומדים בשקידה צרפתית – שפת הלימוד והדיבור בכל בתי־הספר של חברת ״כל־ישראל־חברים", היא האליאנס. במשך הירחים האלה הספיקו ״הירוקים" להתאקלם בארץ והתרגלו גם כאכילת זיתים, צברות ואבטיחים, ואפילו את טעם קדחת־המלריה ויתר המחלות שהתהלכו אז ביפו ובסביבה, טעמו…

בעקבות ה״רוסים" היו אצים ל״מקוה", מי ברכב ומי ברגל, גם חלק מגומרי בתי־הספר של מושבות ה״ברון" (וזאת לדעת: סתם ברון – הברון אדמונד די רוטשילד, ״הנדיב הידוע"). אולם רובם הגדול של הטירונים היו באים מהפרובינציה התורקית המרוחקה, והמרחקים היו אז עצומים פי ארבעה וחמשה מאשר היום; כי תורקיה ״החולה", בראשית המאה, היתה מדינה רחבה מים־עד־ים; אולם – ללא כבישים, ומסילות־ברזל מעטות היו מקשרות את עריה המרכזיות, הרחוקות זו מזו. וכמעט כל אניה המשליכה את עוגנה בין סלעי יפו, היתה פורקת מטען של נערים ו״בחורונים" מערי ״הליוואנטה", מאלה שסיימו את בתי־הספר של האליאנס בערי מצרים, ארם־נהרים, סוריה ותורכיה האירופית: טיפוסים שונים ואופיינים, שגדלו באקלימים שונים. בתרבויות זרות ומשונות ובמסורות מנוגדות. כל אחד היה כמעט טיפוס מיוחד בפני עצמו. ביחוד נחרתו בזכרוני אחדים מעולי בולגריון – חברי מאותם הימים. הנם עומדים לפני כמו חיים: חנוכה הקטנטן והסגלגל, השמנמן והיפהפי, שחיוכו הטוב לא סר אף פעם מעל פניו. זכורני, באיזו הצלחה הוא שיחק ״בהצגה המפורסמת" של מקוה, שהעלינו בפורים כמובן בצרפתית, את תפקיד…עתליה בדרמה התנ"כית ״עתליה" של ראסין. לאחרונה ראיתיו לפני כעשר שנים בקאהירו בתפקיד רציני מאד על במת־החיים הכלכליים. וגם שם הצליח והתעשר… והנה חברו הטוב ובן־עירו של אותו חנוכה – תג’ר, ההיפוך הגמור: צנום וארוך, כמוש ואדמוני, – מוקיון, המוכן בכל שעות היום והלילה למעשי קונדסות גסים ומפולפלים.

״הבולגרים" הללו היו המתורבתיים ביותר ועלו על כל חברינו הספרדיים האחרים. הם חיו ביניהם באחוה וידידות, ולחן ״השומה מאריצה" וניגונים בולגריים אחרים, היו עולים ובוקעים מהגורן או מעלית היקב, ששם היינו ישנים בלילות הקיץ…

באחד מימות הגשמים הראשונים הופיעה בכיתתנו (אחר שרוב הספסלים היו תפושים) שלישיה. היא גרמה באחדות מן השורות להצטופפות שפגעה בחברינו המצרים והקושטאים. אלה התבדלו, יסדו ביניהם מעין מועדון אריסטוקראטי, שהיה מביט על ״הרוסים״ העברים מגבוה, התגאו והצטעצעו בצרפתית האלגנטית והצלולה כביכול, שעל לשונם. הם גם הרשו לעצמם ללעוג, להתל באחרים ולבטלם; וחצי לעגם קלעו במיוחד בשלושת הבחורונים, שירדו אלינו מהררי הגליל – מצפת האדוקה ופלשו ישר לכיתתנו…

מבטאם הצרפתי של בני צפת אלה – הוא שגירה את לעגם של ״הצרפתים" מקושטא, קאהיר ואלכסנדריה. וצפתיים אלה היו: טובנהויז וסיגל – שמו של השלישי נשכח מאתי; שלושתם דברו צרפתית במלעיל דוקא ובמין רינון צפתי, שהיה בו משהו מ״החדר" ו״הישיבה".

כשסיפרו הגלילים (ששהו כמה ימים בדרכים) את ההרפתקאות שעברו עליהם, שאל אחד ה״צברות" (אם איני טועה היה זה אחי אהרן אהרנסון מזכרון יעקב), ״ואיך הגעתם אף־על־פי־כן הנה בדרכים־לא־דרכים? ואיך חציתם את הוואדים העוברים על גדותיהם?" ענה טובנהויז בפשטות ובחן ונועם. ״הגענו ליפו רכובים על פרידות “A dos des mulets” הרינון המלעילי של ״א־דו־דה מיולה", הוא שגרם לצחוקם של אסטניסינו הצרפתיים. ועוד ימים רבים היו מכנים את הצפתים ״אנשי א־דו־דה מיולה"…

אבל ״צוחק יפה – הצוחק באחרונה" אומר הצרפתי. עברו רק שבועות מעטים וטובנהויז הקטן והצעיר שבכיתה, הפליא את כולנו בכושר קליטתו ובקלות תפישתו את שפע הלימודים השונים. שתקן וצנוע היה, אך בכשרונותיו, התמדתו ובצניעותו התחבב על כולנו. גלילי זה, שהצרפתית שלו היתה צפתית מאד, הצטיין גם בחיבוריו, שהתבלטו בסגנון מעולה, אף ציוניו במדעי הטבע היו הטובים ביותר. עד מהרה היה הוא, הקטן, הראשון בכיתה. האבקות והתחרות תמידית שררו בינו ובין ברונשטיין הרומיני (בן הסופר מב"שן), שניסה לתפוס את מקום מתחרו. אצל הרומיני הייתה מורגשת התאמצות חותרת ושאיפה מלאתי קנאה להשיג את טובנהויז, להקדימו ולעלות עליו. בזמן שראשונותו של הגלילי הקטן היתה טבעית ונאה. עלם שקט זה, לא היה מתאמץ כל עיקר. הוא למד בקלות והיה כבור סיד שאינו מאבד טפה וסופג לתוכו את כל השעורים השונים.

והנער הצפתי התייחס ברצינות גמורה ללקח, שהיה מטיף לנו חבר המורים המעולה, בפיקוחו של המנהל מ’סייה ניאגו. תלמיד זה לא שעה לכל תעלולי הקונדסים של המחלקה, ביטל גם את הרנן ההיתולי של חבריו מימין ומשמאל, שהיו חוזרים בלגלוג קולני על משפטו של לבואזיה, שהיה מצטט לפנינו בשיעור הכימיה, מורנו המסכן מר איינהורן (מלומד עניו ויהודי מצוין שלא יכול היה להשתלט על הכיתה. התלמידים היו לועגים לו בפניו על מבטאו הצרפתי האידי בניגון וורשאי מובהק) עוד היום אני שומע את קול טובנהויז מפזם Rien ne crée; rien ne se perd dans la nature… ועם הקריאה היה מתנועע כלולב קדימה ואחור בתנועה חסידית, שירש בודאי מאביו ומסבו, כשהם שוחים בים התלמוד או מתעמקים בזוהר ובונים עולמות בש"י מאמרות.

זוכר אני גם את ט. כנער שקט וחביב מאד על כולם. שקדן ומתמיד היה אבל לא שואפן, המנסה לפרוץ דרכו בכוח המרפק. בנחת, כמי השלוח, היה מתקדם לאיטו, אבל בבטחה ובלי עצבנות. הוא לא היה מעדיף לימוד אחד על משנהו. לכולם – כמו גם למורים – התיחס ברצינות גמורה. אף חיבה וכבוד העניק לכולם.

כשהיה פונה אלינו מ’סייה מטה (מלרע!). היהודי האלזסי, בעל זקנקן התיש עשוי א־לה נפוליון השלישי ומוכיחנו כדרכו: ״אתה יודע בוטניקה כשם שאני יודע עברית!" (מימרא פריסאית שגורה על פי כל והמציינת כי אין הדבר מובן לחלוטין); ובאמת לא ידע המורה האמור צורת אלף. במשך 4 שנים לא שנה מלה עברית. לא היה ט' מתבטל ונבוך, כי הוא ידע יפה את שיעור הבוטניקה ובמכמני השפה העברית היה בקי ואת לשון עמו אהב בכל נפשו. ט. גם הצטרף לחבורתנו העברית – בה התגבשה מעין תנועת מרי, כלפי ההתבוללות הרשמית הליוונטינית, של הימים ההם. הוא היה מסייע לנו במיטב יכולתו, אך בלי קנאות מתרברבת.

המסורת העברית היתה טבועה בכל ישותו הגלילית. לכן אהבנוהו וקרבנוהו אלינו. וכשנתקבלנו באחד הימים על ידי מורנו העברי ר' יהודה גרזובסקי ( גור המנוח) להופיע לפני אחד העם, שהתארח ב״מקוה", צרפנו אז למשלחתנו גם את העילוי הצפתי, שהיה נחבא לכליו.

עוד בנדודי בגולת אירופה. שמעתי שהוא האחד ממשלחתנו העברית אז שעלה לגדולה, ועברי נאמן נשאר עד רגעו האחרון. הוא שאב מלא חפניו מדע במקוה־ישראל והצטיין אח"כ כאחד הבוטנאים המובהקים של ארצות הברית…

ט. התפרסם בעולם־המדע בהמצאותיו הגאוניות. הוא חיבר במקצוע הבוטניקה עשרות ספרים, ומחקריו וחיבוריו על מחלות המטעים עשו לו שם־עולם. אחת מתגליותיו היתה ריפוי מחלת הרקבון של שרשי הכותנה. המצאה זו חסכה לארצות־הברית מאה מיליון דולר לשנה. על פרשת גדולתו וחשיבותו הרבה בעולם־המדע פירסם בשעתו הפרופ. ישראל רייכרט, ממכון זיו שברחובות, מאמרים מאלפים ב״בוסתנאי". וככל שגדל ט. והתפרסם בעולם המדע כן הוסיף להתמיד גם בעבודתו הצבורית־יהודית: עמד בראש לשכת ״בני ברית" אשר בטיקסאס, יסד את ״בית הלל", שהפך במשך הזמן למועדון מרכזי של המתלמדים הדתיים והציוניים וכו' וכו'.

חבל שלא זכינו ליהנות מתורתו על הר הצופים…

ומדי אזכיר את טובנהויז צפה ועולה לפני גם דמותו המזהירה של עילוי צפתי אחר, שזכיתי להכיר מקרוב בפאריס אחרי מלחמת העולם הראשונה, הלא הוא הרופא המצויין יעקב סיגל, שהתפרסם בעולם המדע והרפואה המעשית והיה לרופא־הבית של גדולי צרפת וביניהם פואנקרה, נשיא הקהליה. הוא עבד ללא־ליאות גם בתנועת התחיה, הרבה לעזור לז’בוטינסקי, וסייע גם למפיצי התרבות העברית בבירת צרפת.

ובסוף פרק זה יזכר לטובה עוד אחד מעילויי צפת, שאתו נפגשתי בנעורי בפאריס. הלא הוא, יבדל לחיים, אלדש הגלילי. שמו האזרחי – דוב (ברנרד) שפירה. לאחר שגמר את בית־המדרש למורים של חכי"ח בפאריס, נשלח כמורה ומחנך צעיר למרוקו. אוירת הגיטו, ששררה אז בערבוביה עם השחצנות הקולוניאלית הצרפתית והריקניות הליוואנטינית בבתי־הספר של ה״אליאנס" אשר במרוקו, ושאלדש הגלילי תיאר ברוב כשרון ב״הדור" הראשון של פרישמן – שמה קץ לדרכו הפדגוגית של הצעיר הצרפתי הזה. מאז הוא עוסק באמנות, גילה ורכש תמונות של גאוני הציור, מתרגם שירי יהודה הלוי ומשוררי ״תקופת הזהב" (וגם את ״אהבת ציון" של מאפו תרגם צרפתית). חוקר במכמני השפה ועודר בספרותנו העתיקה…

לפני מלחמת־העולם השניה הרביץ תורה שמית בסורבונה ושימש כספרן ומדריך בספריה המהוללה אשר במדרשה למורים של האליאנס בפאריס.

לפני שנים מספר התישב בירושלים ומוסיף להתעמק בחקירותיו התנכיות, וחידושיו עלולים להפתיע באחד הימים את עולם המדע.

ואותו סיגל, שירד מהררי צפת יחד עם טובנהויז למקוה־ישראל. גם אתו נפגשתי בפאריס; אולם התפתחותו היתה אחרת לגמרי. בפאריס למד לדבר כן צרפתית־פאריסאית, בלי ניגון צפתי והיה סוכן מסחרי שהתרחק מכל דבר יהודי.

כך דרכו של עולם. אלה עולים ואלה יורדים.

 

פגישותי עם יוסף ויתקין    🔗

כמו תפוש־חלום ישבתי ב״דיליג’אנס"¹⁷ שעבר בדרך הומה מאדם ובהמה, בין פרדסים ודקלים. כל הטלטולים, הנדנודים, ההרפתקאות והפורעניות מיום עזבי את בית הורי הסתובבו במוחי הצעיר כמו בגלגל־בלהות, ולא ידעתי באיזה עולם הנני נמצא. לכאורה עולם חדש: שמים תכולים בהירים, בלי כל כתם־ענן, אויר שקוף, חום צורב, גמלים, חמורים ופרדות, בהמות שראיתי בפעם הראשונה… ובמרחק לפני גבעות ורוכסי הרים מאדימים (האלה הרי יהודה?)… ובתוך העגלה טפוסים מעיירתי: יהודים בעלי זקן' ומגולחים ויהודיות עטופות מטפחות או חבושות כובעים לפי האופנה; וכולם מדברים בערבוביה על ענינים של מה בכך באידית קצת משונה ממה שמדברים אצלנו… האלה הם האכרים והפועלים, שלגורלם כל כך התלהב אבא ו״חובבי־ציון"? הלא כל אורחם ושיחותיהם כמו אלה של החנונים ויושבי הקרנות שם?!– ומרגיש אני ריקניות ובדידות, ולולא התביישתי הייתי פורץ בבכי… טוב, שאין איש מהיושבים בדיליג’אנס" שם אלי לב! –

והנה לימיני מתוכחים שני צעירים בשפה, שברגע הראשון צלצולה נדמה לי אמנם מוזר במקצת, אבל שדומה לי כל כך קרוב וחביב. מתחיל הנני להקשיב ולהאזין. כן! זוהי עברית, במבטא הספרדי!… אכן, ישנם באמת אנשים, המתחילים לדבר עברית… שמעתי אמנם בבית הורי על נסיונותיו של בן־יהודה, שהחרדים אכלו עליו קורצא והתורכים הושיבוהו בבית האסורים. וגם בביתנו נסיתי לפעמים לדבר עם אחיותי עברית, אבל כמה התקשינו בזה מתוך אי־הרגל. ופה הלא שומע אני מדברים בשפה חיה שוטפת, רהוטה; והצלצול כה יפה. הנני שותה ממש בצמא כל הגה וכל הברה; ויותר הנני מאזין ומקשיב – יותר הנני מבין.

שכני ב״דיליג’אנס" מדברים על המצב הקשה, על גזרת העליה ועל שאננותם ואי־התענינותם במצב מצד חובבי־ציון…״דרכי ציון – אומר האחד – אבלות. אין נכנס ואין בא! הפחה החדש מחמיר. האם כלו כל הקצין. והארץ תישאר בשבילנו סגורה ומסוגרת?"…

שכני הרגיש ודאי בהתרגשותי וסקרנותי ושאלני:– הנוסע אתה בדרך זו בפעם הראשונה? כבשתי את ביישנותי ואספתי את כל ״העזה" ואוצר־מלי, ואענה לצעיר:

– זה עתה ירדתי מעל האניה, והנני בא מליטה. כחמשה שבועות נשארתי בדרך. פעם שלחו אותי בחזרה..

– אם כן, ברוך אתה בבואך! בואך לשלום!– קרא בחדוה. ובעליצות גלויה הושיט לי יד חמה ורכה ויחבקני ובשניה דפק על שכמי; ״רואה אני, שהנך בחור כהלכה! לפני שעה ירדת מהאניה, וכבר הנך מצא בדרך למושבות. ומדבר אפילו עברית…

– שמי ויתקין, הוסיף, באתי הנה לפני שנה, והנני מורה בגדרה, במושבה של הביל"ויים, וזה חברי – בחור טוב, פועל, העובד בכרמים …

המורה הצעיר הזה ליבב אותי מהרגע הראשון, כשעוד ישבתי שותק ומאזין לשיחתו עם חברו. פנים עדינים, מארכים וגלויים, עיניים גדולות, תכולות ובהירות, פה מחייך, עטור שפם וזקן צהבהב־כהה מהודר.

הוא היה אז כבן עשרים ושלש או ארבע, אבל לי, הצעיר ממנו בעשר שנים, נדמה לבא־בשנים, ובכל זאת שאלתי את עצמי: איפה ראיתי את הפנים הללו? דומה לי שהנני מכירו משכבר הימים… חטטתי בזכרוני ונזכרתי, שראיתי באחד הספרים החדשים אז את דיוקנו של פרץ סמולנסקין בצעירותו: וקלסתר פניו של הצעיר החביב הזה היו כל כך דומים לאותה התמונה!

– האם רב פה מספר המדברים עברית כמוך? – שאלתיו.

– אחד בעיר ושנים במשפחה! אולם מספרם ילך ויגדל ברבות הימים. הנה, בבית הספר שלנו אנו מלמדים הכל בעברית, והתלמידים מתחילים לדבר עברית ביניהם גם ברחוב ובבית. ישנן גם משפחות, שאפילו האמהות כבר מדברות עברית.

והוא התחיל לספר לי על החיים במושבות, ועל העבודה בשדה ובכרמים. עבודת יצירה ממש! גבעות חול וסלעים הפכו לגנים.. פרדסים וכרמים!…

כחוזה וכמשורר דיבר, וכולם הקשיבו לחזונו של המורה הצעיר.

בינתיים התקרבנו ל״מקוה־ישראל". ריח משכר של פרחים הגיע עד אפנו. בחצי־עיגול סביב הבית התיכוני הסתובבו המון דמויות, מזויינות בפחי מים, אתים ומעדרים.

– אלה המה תלמידי ״מקוה־ישראל", הסביר לי. פה הם מעבדים גינות פרחים. לכל תלמיד גינה שלו. זהו ממש גן־עדן! עבודה חקלאית מצויינת… לומר, זה יכול לההפך לגן־עדן! חבל רק שזהו עדיין מרכז להתבוללות צרפתית … אמרת שאתה רוצה להכנס ל״מקוה" כתלמיד: חזק ואמץ ואל יפול רוחך! שמעתי שישנם כאן עוד בני ״חובבים", יודעי עברית כמוך, המתכוננים ל״מקוה". הלואי ותגרשו את רוח ההתבוללות מהבית הזה, שיכול להיות לנו לברכה רבה!

הנסיעה בדיליג’אנס, שהתנהל לאטו בחולות שמאחורי לבית דגן נמשכה אז כשתי שעות. וכיון שהתחיל ויתקין לספר ולשאת את מדברותיו על עתידות עמנו בארץ, לא פסק עד בואנו ראשונה, שהיתה אז מושבה נחמדה, עטופה עצי אקליפטוס בין גבעות מכוסי כרמים. כאח אוהב דיבר ויתקין וכולו קורן אושר ושמחת־החיים, וכאיש שמצא את מבוקשו. האנשים שישבו בדיליג’אנס, שלא כולם הבינו, כנראה, להשתפכות נפש יפה זו, לא יכלו להסיח את דעתם ממנו. הותיקים שביניהם התבוננו למורה הצעיר במבט, שהיה בו גם מעין לעג לאידיאליסטן, שאינו יודע עדיין מהויות העולם הזה. והאחרים – בהשתוממות ובמקצת הערצה.

כל המרירות, שנצטברה בלבי הצעיר בשבועות האחרונים, כאילו התנדפה תחת קסם מדברותיו של החוזה האופטימיסטן הזה. כגשם נדבות אחרי שרב ארוך פעלו עלי, וארגיש את עצמי מחודש וחפשי.

בנסיעה זו התקשרתי בידידות מעריצה למכרי החדש, ובהזדמנות הראשונה עליתי גדרתה, מושב זעיר זה של הבילויים עם תריסר בתיו, ונהניתי מהאידיליה של חיי ויתקין בביתו של חזנוב, אחד הטיפוסים המעולים והטהורים ביותר, שהקימה לנו ביל"ו… לפעמים קרובות ביקרתי את ויתקין והתרשמתי מדי פעם מיחס החיבה וההערצה אליו מצד התלמידים, שהגדולים שביניהם היו בני עשר. הוא היה בולע אז גלי ספרים בעברית וברוסית: ולמרות היותו מעורב עם הבריות, היה מתבודד ומטייל יחידי, משך שעות. בכרמים. המקום החביב עליו ביותר היה בית העלמין הקטנטן שבגדיה עם שלושת הקברים, והיה משתטח על מצבת אחד ההרוגים במריבה עם הערבים, ושוכב וחולם בהקיץ..

במקרה ירשתי בגיל של שבע־עשרה, את מקומו של ויתקין כמורה בבית הספר בגדרה. אחרי נסיון של שנה יצאתי לשוויץ, להשתלם שם בלמודים. פעמים, כשהייתי שומע את הבקורת החריפה והזעומה על הציונות ״הבורגנית" מצד הבונדאים ואנשי ה״זיקה", שהתריסו לנוער על ״אידיאלים אנושיים כלליים מחוץ לפלשתינה", הייתי נזכר בעלם בהיר־העינים, בעבודתו החנוכית הצנועה, בהטפותיו לטהר לבות הנוער על־ידי עבודה בשדה ובכרם. ובפסוק, שהיה חוזר עליו בנגונו העצוב שהמציא: ״ואת כרמי שלי לא נטרתי" – – – עברו כמה שנים ואשמע בבאזל, על אחד הקונגרסים, שויתקין יצא את הארץ, ״על מנת לעורר את הלבבות של הנוער אשר בגולה". ואמר לי לבי, שהאיש הזה, טהר־הלב ישפוך מהקסם שבלבו ובפיו על מחנות הנוער שלנו. וכשקראתי באותן השנים ב״מגלת האש" את האגדה על ״העלם בהיר־העינים" נזכרתי ביוסף ויתקין שלא פסק מלשיר את שיר הגאולה והבנין.

 

הרצל בארץ    🔗

(זכרונות עד ראיה)

בדפי־זכרונות אלה אני קופץ לכאורה, בחיי, קפיצה של קרוב ליובל שנים. הנני דולג ביודעים על תקופות ארוכות ומסובכות, קשות ועשירות, פוסח על מדינות, יבשות ואישים, וחוזר לשחר־בחרותי, שזכיתי לבלות בארץ־האבות, לאותן שנות־חמד, כשמבעד לענני־ערפל כבדים החלו רק לבקוע ברטט קל הקרנים החוורות הראשונות של שמש־תחיתנו…

אבל אין בדעתי לרחף בשמי־הספור הרומנטיים של עולם זכרונות זה. אינני מתכוון לצלול בים רשמי־הנוער ותחושות־הבחרות, כדי לדלות מקרקעיתו חוויות מסעירות או מרתקות. אינני הולך לתעות במשעולים זונקים ובשבילם מתפתלים של ארץ נשיה פנטסטית ולחשוף בה אבני־חן מבהיקות… עומד אני בשתי רגלי על אדמה מוצקה, שממנה ינקתי מרץ, רצון ותקוה; ורק עובדות של ממש. בלי כל קישוט מליצי ומעורטלות ממחלצות דמיוניות אתן בזה: כך הוה עובדה.

והחוויות והפגישות, שאני מעלה בזה, הנן מהעמוקות ביותר שבימי־חלדי. מלבד ערכן כשלעצמן, הן שהניחו את חותמן על הוויתי ודרכי בחיים. ולא זו בלבד, שזכרונן לא מש מלבי, אלא הן נחרתו בקרבי כה עמוק ולכל פרטיהן, כאילו אירעו רק תמול־שלשום, והתרשמותי מהן לא פגה עד היום.

ידוע ידעתי אזי למרות גילי הרך, שרגעים היסטוריים, במובן המלא והממשי, רגעים נשגבים וחד־פעמיים עברו לפני עיני חברי ועיני־אני התמהות, כשלבותינו חולמים מהפתעה והתפעלות…

אמנם לא הייתי נוהג לרשום אז ביומן את המעשים והמקרים של חיי תלמיד ״מקוה־ישראל", שנראו לי כה מסכנים וחדגוניים. אבל את דברי הפגישה ההיסטורית, שאני מגולל בפרקי אלה ושעלה בגורלי להיות לה עד־ראיה, ושאת חשיבותה הגדולה חשתי בהכרה מלאה, למרות פתאומיותה וצעירותי, – את הרשמים על פגישה זו העליתי אז מיד ברטט ודחילה על גליון, ועוד באותו יום הודעתי ״שכור־נצחון" וקודח מחויה זו לאבי מכל אשר חזיתי ושמעתי באותה פגישה.

והיפלא, שהורי, שציוני מתלהב ומלהיב היה, אחד מאנשי השורה הראשונה ומהותיקים שבין חובבי־ציון¹⁸ איש סודם של העומדים בראש ציוני ווילנה, ראה בפגישה מפתיעה זו של הרצל, המנהיג הגדול והנערץ עם וילהלם קיסר, מלך גרמניה האדירה, ״חולש על גויים" בשערי ״מקוה־ישראל" סימנים מובהקים להתחלת הקץ. אמנם אבי משכיל היה וראה את ״התחלת הקץ" לפי מושגים רציונליים וריאליים, ובשעטת פרסות הפרשים התורקים והגרמנים מבני־לויתו של הקיסר – שתיארתי בפרטיות במכתבי אליו – שמע את פעמי המשיח – משיח ציוני וחובב־ציון – אם אפשר לאמר; וכשקיבל מבנו שב״מקוה־ישראל" את הבשורה המרעישה, מיהר אבי והמציאה למרכז הציוני בווילנה…

המרכז הציוני פרסם מיד את מכתבי באלפי העתקות במכתב חוזר לציוני הגליל. הגיעו אז אמנם לציוני רוסיה ידיעות סתומות ומעורפלות מקושטא על פגישות בין המנהיג והקיסר, והתלחשו גם שה״סולטן האדום" קיבל את הד"ר הרצל לראיון, אבל הבשורה שלי היתה הידיעה הברורה. המפורטת והישירה הראשונה, שהגיעה אז בדבר אותה פגישה. שהיתה בחינת לא יאומן כי יסופר"…

והעתונות העברית והיהודית ברוסיה? תשאלו.

זו שתקה מטעם פשוט: סופרי העתונים כתבו עדיין עראית, כש״הציקתם רוח בטנם" ודור העתונאים המקצועיים עוד לא קם בישראל בשביל ישראל. על־כל־פנים לא נהגו אז לשלוח תלגרמות – בגלל ה״הוצאות", וגם הצנזורה התורקית היתה ודאי מחרימה ידיעות ״סנסציוניות" ומהפכניות ממין זה, וגם המשטרה הצארית היתה ״בודקת" יפה את המודיעים.. וכיוון שהזדרזתי והייתי ״הראשון על המקום", הסגתי, בלא יודעים, את גבולם של העתונאים, שישבו בירושלים (אם היו כאלה), וזו היתה גם הריפורטג’ה הראשונה שלי, שלא ברצוני, וטרם היות ריפורטג’ה בעתונותנו.

מזכיר המרכז הציוני בווילנה היה אז י. ל. אפיל ז"ל. בספר זכרונותיו¹⁹ הוא מספר באריכות ובפרטיות על רושם מכתבי זה והשפעתו העמוקה והחיובית אפילו על מתנגדים קיצוניים וחריפים לציונות מסוגו של הרב דווילנה אז, רבי חיים עוזר גרודזנסקי, נשיא ״אגודת ישראל", שאחרי קראו את המכתב ״מהחל ועד כלה" ברוב עיון, הסמיקו פניו חליפות מרוב התרגשות… ואמר: ״הדברים המה אמת ומופלאים מאד, הגדיל ה' לעשות ע"י שליחו הד"ר הרצל… לב מלכים ושרים ביד ה', ואל כל אשר יחפוץ יטנו… רבנית! – קרא פתאום אל החדר השני – הגישי פירות לברכה ולטעימה. גדול לנו היום!"…

אולם מלבד מכתבי זה כתבתי גם לזכרון בשבילי, כמו שהזכרתי לעיל, את רשמי מהשעות הנשגבות, שזכיתי לבלות בקרבתו של מנהיגנו הגדול ולשם שלמות התמונה אני מצרף לרשימותי גם עובדות מביקורו של הרצל בירושלים, כפי שנתבררו ונתלבנו רק בשנים האחרונות.

… והנני מדפדף ברשימותי אלו. הדפים, שנשמרו בתיקים, במזודות ובמגירות, בארצות שונות ועל חופי ימים שונים, מהים התיכון עד ים הצפוני, בתקופה של קרוב ליובל שנים, צהבו. ביחוד הגביר הטחב התל־אביבי של 15 השנים האחרונות את ציהובן וגם הדיו דהתה, החווירה והלבינה. הרשימות תבעו במפגיע את תיקונן ופרסומן. והנה אחדות מהן, ככתבן וכלשונן:

א.    🔗

״הקיסר יעבור!"

זהו תוכן השמועות, הלחישות והשיחות של התלמידים והמורים, הפועלים, המשגיחים והפקידים בבית־ספרנו, כמו בארץ כולה. ובעמדך בשדה. בגן או בפרדס, ובעדרך בטוריה הכבדה, כשהשמש של סוף־הקיץ לוקה על גבך בקרניה הלוהטות, והזיעה מטפטפת מעל מצחך ודולפת כמעין לא־אכזב על צוארך ועורפך, ומשם על חולצתך התכולה… תמיד, בכל שעה ובכל מקום הנך שומע על התכונה הרבה לכבוד הקיסר והגרמנים, הפחות התורקים ואחשדרפניהם, הנלוים עליו מקושטא־הבירה… הנה מספר אחד הערבים. שחזר משליחות ליפו הקרובה, לסרג’נט" (המשגיח) שלנו, על ההכנות המרובות בעיר־הנמל. הוא מקשט, כמובן, את ספורו בגוזמאות מזרחיות ובקריאות־התפעלות שיגרתיות: לא תכיר יותר את יפו שלנו, חביבי!… כאילו רעש עבר על העיר. הרבה בתים וחומות נבלעו באדמה, חורבות וצריפים נעלמו ואינם – חלס!… הרחובות, הסמטאות, דרכם יעברו המלך וסיעתו הורחבו; ומאות פועלים עובדים ימים ולילה, לנקותם מזוהמתם וחלאתם, שנצטברו בהם במשך דורות ועידנים… הנה נגמר גם הכביש הראשון בארץ, מיפו לירושלים. ופלחים ובדואים נוהרים מכל עבר לראות בפלא החדש: דרך חדשה וישרה, ממש כרצפה, ללא גומות ואבנים…

והנה באים גם חברי ה״מקוואים", יודעי־דבר, ומספרים גם הם על גדודים ומחנות של יאנוצ’רים ובשיבוזוקים, זקיפים ופרשים גרמנים, בקסדות מכודנות ומוזהבות, משומרי־הקיסר, הבאים בים וביבשה מקושטא, מאיזמיר ומדמשק… עשרות אלפים סוסים ומרכבות, חיל כבד, העולה ירושלימה כי ביפו כבר צר המקום מהכיל את כל הכבודה הזאת…

הסרג’נט שלנו, קפדן ושחצן בכל ימות השנה, שוכח את תפקידו להאיץ בנו, ברטנו את ה״יאללה" המסורתי, כדי להצטיין כלפי מעלה, בעיני המפקחים והמנהלים, ומאזין ומקשיב גם הוא לספורים בשתי אוזניו. וכדרך־הטבע משתמשים גם אנו, הנתונים לפקוחו, במצב־רוחו הטוב של משגיחנו עומדים נשענים על הטוריות, המעדרים והמכושים ומטים אוזן לפלאים האלה, המזכירים לנו אלף לילה ולילה"…

ובשבתך אל שולחן־האוכל הארוך, וריח הכרוב המפורסם של “מקוה־ישראל” – שהיה לנו כבר לזרא, כי בו מפטמים אותנו פעמיים־שלוש בשבוע – מגיע מהמטבח לאפך: ואזניך תצילינה מרעש הצלחות והקערות מפח־ברזל, שחברי דוחפים אותן מלפניהם בשאט נפש ובחילה. והנה תבדיל בקקופוניה המשונה של מאתים תלמיד לועסים, מקישים במזלגות ובפנכות, צוחקים ומתאוננים על ״ריח הכרוב", – משפטים מקוטעים מעין: ״הקיסר הפליג מקושטא… הצי הגרמני בבירות… וזירים ופחות ביפו ובירושלים"…

…ובשכבך בערב בחדר המטות – מעין תא רחב של קסרקטין עם חמש־עשרה עד עשרים מטה, וכשמסביב משתרר שקט, הנפרע רק מיללות התנים והשועלים בפרדסים ובכרמים מסביב ובצעדיו של המשגיח הראשי המתגנב, כמו חתול, לחדרי־השינה, בסנדלי־הגומי שלו, כדי להווכח, אם כל התלמידים שכבו והתכסו לפי התקנון, ואם אין, חלילה, יצאנים, המנסים ״לפרוץ את הגדר", – גם אז תשמע שברי־שיחות על כל ההכנות ״לקראת הקיסר" בארץ כולה. ושוב סיפורים ארוכים על גייסות, מחנות וגדודים של חיל־רגלי, זקיפים, פרשים, יאנוצ’רים ובשיבוזוקים תורקים וג’נדרמים גרמנים… מתהפך הנך מצד אל צד, עוצם את עיניך ומתאמץ להרדם ולנוח. והנה שוב מעירך לחש בין שני שכניך, מימין ומשמאל. שניהם בני אכרים: אחד מ״ראשון־לציון" והשני מ״זכרון־יעקב"… האחרון מספר, שהוריו כתבו לו ע"י שליח, ש״הברון" (הנדיב הידוע: אדמונד די רוטשילד) שלח רהיטים חדשים לפקידות המושבה מפאריס. גם מבשלים מיוחדים הגיעו משם ואף כביש חדש סללו מחיפה ל״זכרין"… היתה בדעת הקיסר – סיפרו – לסייר את ״זכרון" ולסעוד שם. אולם ברגע האחרון נהפכה הקערה והתחולל, כביכול, ״אינצידנט" מדיני: הברון, כפטריוט צרפתי נלהב, רצה לקשט את מושבתו בדגלים צרפתיים… נודע הדבר לוילהלם קיסר, שכעס תמרורים והודיע שלא יבקר את מושבתו של הברון היהודי־צרפתי – – –

ב.    🔗

“הקיסר יבוא!”

המאורע מתקרב והולך, והננו מרגישים את התקרבותו שעה־שעה.. אנו מרגישים אותה בכל אברינו הלאים. העבודה הולכת ורבה, וגם הקצב שלה מתגבר ונעשה יותר מהיר ותכוף מיום ליום; מנקים, מיפים, מקשטים משפצים ומצחצחים את בית הספר לכל חצרותיו, ביתניו, משרדיו, אורוותיו, לוליו ורפתיו. מעבידים אותנו בפרך מבוקר עד ערב. עציצי־פרחים לאלפים מובאים לחצר הגדולה, ושם מציגים אותם בצורות שונות: עיגולים, מרובעים, חרמשים, כוכבים ומגני־דוד. ומהפרחים הרכבנו שני דגלים ענקיים דגי תורקי אדום עם חרמש לבן באמצע ודגל גרמני שחור־לבן־אדום. באין פרחים שחורים בעונה זו (האירוסים השחורים פורחים רק בחורף) לקחנו כתחליף פרחי תכלת־כהה. וכך דומה, בעוונותינו, הדגל הגרמני – לדגל הצרפתי.

הקיסר יעבור…

אנו עמלים כערימת נמלים ימים תמימים, מעלות השחר עד לפנות ערב. עם חשכה ומתיגעים, כדי ליפות את ״מקוה־ישראל" שלנו. שהרי אין אנו יכולים לבייש את בית־ספרנו בפני הקיסר והפמליא שלו…אדרבא! יראו מה היהודים הצעירים – קיבוץ־גלויות: בחורים מבגדד וסימפירופול, ביאלוסטוק ואדריאנופול, מינסק, דווינסק, ווילנה ואיזמיר, קאירו ואודיסה, אלכסנדריה וגלץ, טריפולי וצפת, קושטא וטבריה – יכולים לפעול וליצור בגן ובשדה, כולנו רוצים להצטיין לפני הוד מלכותו: הרי לפניך, קיסר אדיר, הגינות היפות. שאנו ״המקוואים" למדנו לנטוע ועתרת הפרחים, שטיפחנו וגידלנו!…

ובכניסה לבית־הספר, הפונה לכביש החדש יפו–ירושלים מקימים שער־כבוד, לתפארה, מלולבי תמרים, מאורנים, מעציצי ברושים וענפי איקליפטוסים ותות, שזורים וקלועים בזרי פרחים ססגוניים, ומשני עברי השער סודרה תערוכה הדורה ממחרשות, קוצרות, מכונות־דישה ושאר מכונות חקלאיות, שצובעו מחדש, לוטשו וצוחצחו עד היות להם ברק…

אכן, הקיסר יבוא… והלואי והיה כבר בא ועבר, ותמה ונשלמה עבודת אנגריה זו. באחד הרגעים, לפנות ערב, כשברכי כבר כשלו מרוב סבל וריצה, להעביר את מאות העציצים מהמשתלה לחצר המרכזית, כשבקשתי לי מקום־מיצל בחורשה הקרובה, כדי להסתר מעיני הסרג’נט הטרדן, המרגיזני ב־״יאללה" הבלתי פוסק שלו וגם מקרני השמש הבאה, והנה אחד מחברי הספרדים, שגם הוא ידע למצוא לו מקום־מקלט זה, מספר לי בלחש את החדשה האחרונה, ששמע זה עתה מהטבח שלנו, כשהתגנב חברי אל המטבח, כדי ״לסחוב" משם, בלא רואים, פרוסת־לחם טבולה בשמן־זית:

– התדע? בא ליפו איזה דוקטור חדש. אומרים שהברון שלחו, והוא ישמש בודאי בחדרה. שמו… חכה, שכחתי. איזה שם שכנזי (אשכנזי) מוזר… דומני: הרסל…

ודאי, הרהרתי, יש משהו אמת בדבריו. כי מאין ידע חברי, העלם הספרדי הזה, שספק אם בכלל שמע מימיו על הציונות, את שמו של הדוקטור הרצל …ואירעו אז שוב בחדרה כמה מקרי־מות מהקדחת הצהובה. אבל מה ענין הדוקטור הרצל, שהנהו סופר ועורך־עתונים ולקדחת הצהובה שבחדרה? –

…דין דין דין! נשמע מרחוק צלצולו העמום של פעמון בית־הספר. סוף־סוף: נגמרה עבודת־היום. כמה ארוכים עתה הימים וקשים! והנני משרך את רגלי העייפות לבנין המרכזי של הפנימיה…

– התדע? פוגש אותי חברי הטוב חיים – אחד מהכנופיה העברית והציונית שלנו, בנו של אחד מטובי חובבי־ציון שבליטה גם הוא – התדע מי היה כאן לפני שעה?… לא תדע וגם לא תנחש! הדוקטור הרצל היה כאן! הוא ולא אחר!… ולמה פערת את פיך?!… לא, איני מהתל. הוא היה כאן לפני שעה. עמדתי על ידו… אמרתי לו" שלום!" והוא ענה. צרפתית, כמובן: בונז’ור!"

– ובכן, זה נכון?! ואם כן גם דברי אותו החבר הספרדי לפני שעה קלה אינם פטפוט בעלמא?… מה אתה סח?..

– בחיי! הרצל היה כאן. גם את אולמי־הכיתות ביקר, את חדרי־השינה, ואפילו את חדר הבגדים, שהנני עובד בו ביקר…

ראשי עלי סחרחר. מעין כדור מגומי עולה בגרוני… אלמלא התביישתי הייתי פורץ בבכי: הרצל היה כאן ולא ראיתיו!…

– אל נא תעמיד פנים כאילו נחרב עולמך! – מנחמני חברי, – בעוד יומים ישוב הנה, כך אמר דוקטור הרצל בקול למנהלנו, בהפרדו מעליו. על מנת לחזור ליפו… אבל שמע־נא, איך נודע לי דבר בואו הנה, ואיך יכולתי לראותו מקרוב.

*

והריהו מספר:

״הלא ידוע לך שמשגיחנו הראשי, הבכיין, הממונה גם על הבגדים, נוהג לישון אחרי הצהרים, כיוון שהוא מבקרנו בחדרי השינה כמה וכמה פעמים בלילה, והוא גם הראשון להעירנו, בקול־הבכי שלו, טרם עולה השחר. ואני וחברי, העובד עמדי, לצרור את הלבנים והבגדים הכבוסים של התלמידים לערב־שבת, הפסקנו עבודת־נשים משעממת זו, ונכנסנו לחדר־העבודה של החייט, כדי להתבסם קצת מדבותיו על המורים ולהאזין לחדשות, שהביאו לו מיפו, והנה ה״חנטור" – הכרכרה – של המנהל באה לחצר. המרכבה עמדה, וממנה יצאה ה״מדם" (הגברת, אשת המנהל), אבל לפניה קפץ מתוך הכרכרה אדון אחד עם זקן שחור מאורך, לבוש תלבושת טרופית של תייר, ובאבירות אדיבה עזר למנהלת לרדת²⁰… אה, לו ראית את פניה השמנים עם סנטרה הכפול ואיך התחנפה והתגנדרה בעויות־חן משונות; אבל את ה״מדם" שלנו הלא ידענו מתמול־שלשום… את מבטינו ריתק האדון, שליווה אותה. איזו אצילות, איזו עדינות וענוה ואיזה יופי גברי! קומה גבוהה, זקופה ותמירה, עיניים גדולות, שחורות ומלאות ברק מחמם ומלטף. וזקן שחור וארוך מכתיר פניו השמיים האופייניים… נסיך מזרחי יפה־תואר בלבוש אירופי, יופי זה. הפתיע אפילו את המשרתת הערבית מהכובסות, שהסתכלה מתוך אשנב על הנעשה וקראה בהתפעלות: ״הביטה, חווג’ה, איזה אמיר יפה כמלאך־אללה!… ברגע זה עבר אחד המורים הצעירים. המנהלת רמזה לו: ״תקרא נא לבעלי. שיבוא מיד מהמשרד. אמור לו כי הדוקטור הרצל מווינה בא לתור את בית הספר ושאנו מחכים לו כאן"…

כן, זהו! כמה וכמה מתמונותיו ראיתי בעתונים ועל גלויות, אבל לא דימיתי שהנהו באמת כה יפה ואצילי, ממש אגדתי!– – –

בלילה ההוא נדדה שנתי. תמונת הרצל, הידועה לי יפה־יפה, רחפה. באופל הלילה, לנגד עיני הפקוחות לרווחה… הוא היה כאן, ולא ראיתיו!… התהפכתי מצד לצד ונשכתי את שפתי מרוב צער וקנאה בחברי חיים, שברכו לשלום… המאושר!

ג.    🔗

היום יעבור הקיסר… סוף־סוף! –

עוד תמול התבשרנו על כך. הקדימו להאכילנו עם רדת השמש, כמו בערב יום־הכפורים, להבדיל: ונשכב עם חשכה, במצב ״הכן". הוגד לנו, שבלילה זה יעירונו באשמורה השניה, כדי שנסיים עם שחר את ההכנות האחרונות שבאחרונות.

הפעמון, שאינו יודע רחמים, מעירנו מתוך שינה עמוקה. אברינו כבדים כעופרת, חוליותינו ושרירינו צורבים מכאב, והעפעפים מסרבות להפתח, כאילו נדבקו. אבל הפעמון באחת: דין־דין־דין! וה"סרג’נטים", האחראים בעד הסדר שבכל תא ותא, מפרשים את הצלצול בפזמונם הרגיל; קומו חבריא, המשגיח בא!".

מתרוצצים אנו באפלה סביב לברזי־המים, מתרחצים, משפשפים את הפנים והידים; והתמרונים האחרונים החלו. כבני־מרון עוברים אנו לפני המשגיח הראשי: ״בפרט השגח תשגיחו, ילדי – מצוה הנהו בקולו הממושך והבכייני, (רק כשהיה במצב־רוח מרומם היה פונה אלינו בקריאת־חיבה זו: ילדים!) – כי נעליכם תהיינה מצוחצחות כדבעי ושערותיכם מסורקות למשעי!…

צחצחנו את נעלינו עד שכאבו ידינו, ואחרי שטפלנו באריכות בתסרוקת זכינו לקבל את חבילת בגדי־השבת החדשים. לאור העששיות הרועדות אנו בולעים בחפזון את מרק־השעועית הסמיך – מרק זה אינו פחות מפורסם בארץ כולה מה״כרוב המקוואי" –, ותחת פקודת הסרג’נטים מובילים אותנו בעלות השחר, אל שער־הכבוד. משך שתי שעות מנסים לסדרנו פלוגות־פלוגות משני עברי השער. המנהל בלוית המורים והמשגיח משנים כמה וכמה פעמים מטעמי־תפאורת, את הסדר. לבסוף העמדו התלמידים גבהי־הקומה למעלה על דופני הברכה, שמאחורי לגדר הגובלת עם שער־הכבוד, בתורת קישוט: כזה ראו ותהנו!… ואותנו, הקטנים, מהמחלקות הנמוכות מסדרים למטה ימינה לשער־הכבוד… כך עומדים אנו בשורות כחיילים ממש, בלי נוע; באגפינו ולפנינו, במרחק־מה, מנהלנו, מורינו ומשגיחינו, ״מעשי קצינים". כולנו עומדים ומחכים…

בינתיים התבהרו שמי־התכלת־כהה באופק והוורידו; והוורד נהפך כעבור רגעים מעטים, ארגמן בוער; וקרניה הראשונות של שמש עולה בוקעות מהרי יהודה ומזהיבות את הנוף כולו. על הכביש שלפנינו מתחילה תנועה רבה. פלחים נוהרים העירה ועירוניים יוצאים אל השדות והכפרים שמשני צדי הכביש, כדי לראות ב״פנטסיה״.

– עוד מעט ויבא הרצל, – לוחש לי המורה לעברית, מר יהודה גרזובסקי – כבר שלחו את ה״חנטור" להביאו הנה…

זרם חם עובר בקרבי: בעוד רגעים מעטים אראנו גם אני!

---

והתנועה על הכביש גוברת והולכת. עוברים הגדודים הרגליים הראשונים, החלוץ. תרבושיהם האדומים, בין כדוני רוביהם המזדקפים לעין השמש, שהתרוממה בינתים מעל לאופק, משווים את הצבא העולה לנחל אדום, הנוהר ומשתפך לאורך הכביש.

.. תרועות חצוצרות בוקעות ממרחק. מכים בחלילים ותופים. תזמורות מבריקות מתקרבות ומרעישות, והאויר מתמלא רעש פקודות, משק חרבות ופלוגות מצדיעות ברוביהן. ולא רק האוזן קולטת המון תקיעות, תרועות וקולות רעש שונים, אלא גם העין לא תשבע משפע המדים הססגונים והצבעוניים. הנה עוברות פלוגות מלחים גרמניים במדים מבהיקים מלובן. כאנדרטות חיות וכאותומטים צועדים הם; מאחוריהם גוחה פלוגה של בשיבוזוקים תורקיים על סוסיהם הנמוכים והמתפרצים לדהור. אין הג’נדרמים הללו – שנשלחו במיוחד מקושטא הבירה, לפקח על הסדר – כובשים בניגוד לקודמיהם, את יצריהם ופראותם הטבעית, מנפנפים הם מעל לראשיהם, האפופים תרבושים ועגלים צבעוניים, את חרבותיהם העקומות והמתהפכות בלהט וברק, ולרגעים ינהמו־יצרחו כחיות־טרף… מפנים ומטאטאים הם הדרך ירושלימה מכל הערבים הסקרנים ומהפלחים התמימים, המובילים את תנובתם וירקותיהם העירה. באכזריות ידחפום, אותם, את חמוריהם וסחורתם אל השדה. ובין כל המחנה הזה בוקעת לה, פתאום, דרך – מרכבת ״מקוה־ישראל״ ועומדת לפני שער־הכבוד…

הנהו! –

מפה־לאוזן מוסרים, לאורך שורותינו, בלחש: דוקטור הרצל!…

מנהלנו ממהר לקראתו ומקבל את פניו ואת המלוים אותו באדיבות של הכנעה מרובה. וכל חבורת מורינו ונשותיהם, כמו פקידי ה״ברון" הגבוהים וגבירותיהם, שבאו הנה מכל המושבות סביב, – כולם מתבוננים ומסתכלים מרחוק באורחים כאל מחזה נהדר ומפתיע… כך תארתי לי את המנהיג: גבה־קומה, חסון, תמיר, ואם כי לא ״משכמו ומעלה גבוה מכל העם", אבל בולט ביפיו ובעדינותו. גם היום הוא לבוש, כמו מלויו, תלבושת תייר, מבד צהוב־בהיר. קובע השעם הטרופי הלבן מבליט את אצילותו השמית־אשורית וחנו הוינאי. בחברתו של המנהל הוא עובר על שורותינו, מסתכל בנו בעיניו העמוקות, וכאילו מלטף את כולנו במבט סקרני מלא חיבה ועליצות… המנהל מתיעץ אתו. ושוב משנים את סדר עמדתנו; מיישרים שוב ושוב את שורותינו. ופתאום – מנהלנו – ״הנמר", ״העריץ", שכאילו נולד לפקד, לצוות, לגעור ולנזוף – מסתייג ומנמיך את קומתו. ולא הוא, אלא הרצל עומד כמפקד בראשנו – והמנהל ומשגיחינו ומורינו מצייתים וסרים למשמעתו של האורח מווינה.

– פרחי! פונה המנהל בקול לסגנו, מהר־נא והביא לי את כפפותי הבהירות. תמצאן במגירה של ארון־הבגדים… הדוקטור סובר שעלי לשים את הכפפות; חושה־נא. עוד מעט ותעבור התהלוכה!…

ושוב משנה הרצל את סדר עמידותינו. הוא נגע בכתפי; והנני עומד בשורה הראשונה. האח! – – –

– ילדי, אתן לכם אות, כשצריך יהיה לשיר את ההימנון! אומר הוא לנו… איזו רוך של קטיפה מלטפת ואיזה חום אבהותי בקול גברי זה!… בקסרקטין ה״מקוואי" שלנו לא הורגלנו לנעימה זו.

והתנועה על הכביש מתגברת והולכת, ואתה גם הקצב. הרגע הגדול מתקרב. עוד גדודים, פלוגות וכנופיות, רכובים ורגליים זורמים בין הגדר החי של זקיפים ופרשים. התרועות והתקיעות של החצוצרות, ההכאות בחלילים והנקישות בתופים ובמצלתים למיניהם ושעטת פרסות סוסי־ערב, שרוכביהם עוצרים בכל מאמציהם בעד דהרותיהם, – כל זה מתערב לסימפוניה צבאית אדירה ומחרישה אזנים… הנה גדוד צ’רקסי במדים צבעוניים מסנוורים. על ראשי החיילים תרבושים גבוהים כארובות קטנות מעורות כבשים. לכל פלוגה תרבושים מצבע אחר: אפורים, לבנים, כתומים, ושחורים. ואחרי הצ’רקסים – כנופיה של יאנוצ’רים, מדיהם המזרחיים הירוקים רקומים זהב. ראשיהם אפופים עגלים ירוקים כנחשים. ובאוכפי סוסיהם תחובים כידונים ארוכים כתורנים ודגלים תורכיים קטנים מתנופפים בחודיהם למעלה… במרחק מה אחריהם שנים־עשר פרשים במדים אדומים רקומי־זהב, חגורים אקדחים גדולים ובידיהם חרבות ממורטות שלופות ומבהיקות בקרני השמש: שומרי הסף של השולטן, ששולחו כמשמר־לוויה של ידיד־השולטן… ולבסוף מתחילות שורות האורחים הגרמנים; כולם רכובים על סוסים אבירים, מגדודי המשמר של הוד־מלכותו, קיסר גרמניה. פרשים חסונים; פניהם ורודים ושמנים, שפמיהם של רובם הגדול עשויים יפה ומסולסלים; אולם אין בפניהם כל הבעה – כמעט מאובנים. בהשואה למדי גדודי התורקים, שזה עתה ראינום, מדיהם כמעט פשוטים: תלבושות צהובות־בהירות של תיירים עם כפתורים מזהבים וחגורות מתכת. רק קסדות הפליז והכובעים מנחושת־קלל, המכסים את צואריהם עד העורף והמחודדים למעלה ונגמרים ברומח, הצץ כאילו ממוחם ובוקע כלפי שמיא – הכובעים הללו המבהיקים לעין השמש. מזכירים את האבירים הטיווֹטוניים, שכבר צעדו ורכבו בדרך זו לפני מאות בשנים, במסעי הצלב, לכבוש את ירושלים…

…בינתיים חוזר סגן־המנהל, ארוך־הרגלים, בריצה, מדירתו של המנהל, כשכולו מכוסה זיעה, עם כפפות צהובות־כהות. הוא מוסרן למנהל בהבעה של מביא־שלל־רב. המנהל ממהר לנעלן ופונה בשאלה אלמת להרצל. האחרון מתבונן בכפפות, בוחן אותן ומניע בראשו לאות שלילה: לא, אדוני. לא יתכן… אי־אפשר! לזיג שחור זה נחוצות כפפות לבנות". המנהל נושך את שפמו הצהוב, – סימן של זעף ורוגז אצל ה״נמר" – אבל הוא מבליג ומתאפק, ופורש לעבר חבורת הפקידים והמורים, העומדים מאחורי שער־־הכבוד… לסיבות זעירות – תוצאות חשובות. אשקא דריספק חרבה ביתר; וכמו שנראה להלן, לא הוצג מנהלו של ״מקוה־ישראל" לפני קיסר גרמניה בגלל… צבען הכהה של כפפותיו, שנפסלו בגזר דינו של הרצל…

והנה הפמליא של הקיסר. שנים־שנים רוכבים המה, ובידי שני הראשונים מקלות־מרשלים מצופים זהב. הרצל נותן לנו האות; ואנו מתחילים לשיר את ההימנון הגרמני. מזמור זה שינן לנו אחד האכרים מרחובות, איש אשר ידע גם פרק בזמרה. בזעת אפיו לימד אותנו את החרוז הראשון: ״הייל דיר אים זייגערקראנץ!" בלי שהבינונו אף חצי־הברה. דומה היה לנו, שמלאו את פיותינו חצץ וצוו עלינו ללעוס יפה. למרות הזיעה המרובה העלה מורנו־לזמרה חרס ולא הצליח להכניס איזו הרמוניה בערבוביה של קולותינו… (ואגב, עזב לאחר שנים את המזמרה והמחרשה ברחובות ועלה – או ירד – ״אמריקתה", להנעים זמירות־כחזן). גם הפעם, ואולי עוד פחות מאשר בחזרותינו המרובות, אין מקהלתנו מצטיינת כלל וכלל באיחוד הרמוני; אולי מפני שעייפנו ובגלל פזרון־רוחנו מול כל המתרחש..

…והקיסר ואנשי־לויתו הולכים וקרבים. בסקרנות של הפתעה, מהולה בשחוק קל, מסתכלים הם במקהלה הצרודה, בשער המקושט ובקהל המצטופף. פתאום קורא אחד המרשלים – ודאי שר־החצר – בהרימו את שרביט־המרשל וקולו בזעף: ״נאך ניכט! נאך ניכט!" (עדיין!). והשיר נפסק בפינו באמצע החרוז… כונתו היתה: צריך שהקיסר יעבור על שער־הכבוד ויגיע עדינו, ואז מותר לנו לשיר. ואנו – הזדרזנו יותר מדי… הקיסר מביט בתמהון לעבר המרשל הזועף. ופתאום הוא מושך ברסן סוסו, היטהו אל השער, ועמד.

– בוקר טוב, אדוני הדוקטור! מה שלומך כאן? – קורא הקיסר בקול צוהל מהפתעת־פתאום ורומז בידו, האוחזת במושכות הרסן, להרצל שיגש אליו. הרצל עמד צעדים אחדים מהמקהלה, לפני שער־הכבוד. הוא הסיר את כובעו הטרופי הצחור, התקרב אל הקיסר, הרכין את ראשו בהכנעה אדיבה ובהכרת ערך עצמו גם יחד. הקיסר מטה עוד יותר את הסוס לעבר הד"ר הרצל, שקרב. כל בני־לויתו²¹ עצרו בעד סוסיהם, וכולם, גם הקיסרית ושתי גבירות־הכבוד או נסיכות, שרכבו על ידה, הצעידו את סוסיהם אחורנית, ובהתכופפו על צואר הסוס מושיט הקיסר להרצל בחביבות יתרה את ידו. הרצל מתקרב יותר, לוחץ את היד המושטה, ועונה:

– תודה, הוד מלכות! הנני מתייר את הארץ… ואיך הנסיעה של הוד מלכותו?

– חם מאד! עונה הקיסר – אבל חושבני שעתיד יפה לארץ…

הקיסר מוסיף לשוחח עם הדוקטור הרצל. המרשלים התקדמו קצת ובני־הלויה צעדו עוד קצת אחורנית. הקיסר והרצל נשארו באמצע הכביש מול שער־הכבוד והמקהלה שנשתתקה. הקיסר מדבר עם הרצל כמו עם מכר משכבר הימים. המשוחחים הנמיכו את קולותיהם, ואחרי המשפטים הראשונים אין דבריהם מגיעים עוד לאזנינו. הקיסר עושה תנועות שונות בידו ובראשו והרצל עומד בראש מרכן, כמעט בלי נוע… כולנו מסתכלים בתמהון, פעורי־פה… רבים מאתנו, ביחוד אלה, שמרגישים את ערך המחזה המתגולל לפניהם, רועדים מהתרגשות… ודומה לי שגם הגרמנים – וגם הקיסרית ואנשי הפמליא – מתפלאים על פגישה זו ועל ההפסקה, שחלה בתהלוכה, כאילו כל זה היה מחוץ לתכנית, ושולחים מבטי אהדה לאיש שיחתו המלבב של הקיסר…

השיחה נמשכה כשנים־שלשה רגעים. שוב לחץ הקיסר את ידו של הרצל, נפרד הימנו: ״להתראות, אדוני הדוקטור!“, מדרבן את סוסו. חלקי התהלוכה שנתפרקו, שוב מתאחדים, והיא זזה. הנה עובר הקיסר, מלווה על ידי הפמליא שלו, לאורך השורה שלנו, שורת המקהלה. ושוב אנו מתחילים לשיר את ההימנון הקיסרי. הפעם לא ניתן לנו האות להתחיל. פתח מישהו בשירה והאחרים נשרכו אחריו. במקהלה שלנו נכנסה, בעונותינו הרבים, ערבוביה גמורה. ממש, השטן רוקד בינינו ובין המנצח. עינינו לקיסר ולמלויו ולא למקל המנצח. המרשל, שהשתיק אותנו קודם, נעוה משמוע את ההימנון מושר באי־סדר שכזה. הוא מפנה את פניו המיוזעים ושכוסו ארגמן מכעס עצור לעברנו, ומסתפק לשלוח בנו מבטים דוקרים ומוכיחים. הימנון שכזה לא שמע ודאי גם הקיסר כמוהו לרוע. אבל אותו זה מבדח. בעברו על פנינו הוא צוחק בקול, מניע את ראשו בקצב ובעליצות, ושני הווים המהופכים של שפמו המפורסם מזדקרים… ובעברו על מקהלתנו, כה גדלה האנדרלמוסיה בתוכה עד שהוא מרים את שרביטו ומניעו אחת־שתים בקצב, כאילו רצה ״לתקן את המצב”…

ד.    🔗

…לא אדע איזה רגשות הניעו אז את לבות חברי. איני זוכר מה הביעו ברגעים ההם פני מורינו ומנהלינו; לא התבוננתי בהם. אבל ודאי שהיו מצהילות. סוף־סוף נגמר הענין בכי־טוב, והרבה יותר טוב מאשר חשבו וציפו… אולם בנוגע לי לעצמי, זכורני כי עוד במשך רגעים ארוכים עמדתי נדהם ואסתכל במאסף לתהלוכה, שגם הוא נבלע בענני אבק. קשה היה לי להנתק מהחלום הזה: שעטות סוסים גומאי־ארץ, ברק זהב, רובים, חניתות וחרבות… פקודות בתורקית וגרמנית… חצוצרות, תופים ותזמורות… פנים שמנים מחייכים, אבל סתמיים אלמוניים, לא יפים ולא מכוערים וגם לא מביעים של הקיסרית²²… קסדת זהב מכודנת על ראשו של הקיסר… שפם עשוי כחרמש עם שני ווים מהופכים… עינים צוחקות מהנאה… פנים שמנים, רצינים, וגם זועפים של מרשלים, גנרלים, פחות ואחשדרפנים… וכולם כאילו עוברים בסך לפני נסיך יהודי גאה ונהדר בזקנו האשורי הארוך. העומד בלי לבוש־מלכות, בהסוואה של תייר אירופאי על יד שער־הכבוד, מסתכל בכל הכבודה בעינים שחורות־עמוקות וכה רציניות־עצובות…

הרגשתי בכל ישותי שרגע גדול עבר עלי, רגע נדיר, שאינו נשנה… וכשהקיצותי מחלומי זה בהקיץ, ראיתי סביבי עליצות וחדוה שקטה, ושמחה פנימית עצורה מכל עבר.

וכשכולם התפזרו, והנה איזה כח טמיר אסף אותנו, את הקומץ הקטן של עשרת הבחורים הציוניים שב״מקוה־ישראל" הצרפתית מאותם הימים. כולנו עמדנו הלומי־חזון, שכורי־נצחון, ונדהמים מבלי פצות פה. עין בעין ראינו אז התחלה של תקופה חדשה, ההולכת ובאה… רגעים עברו עד שמישהו מילמל, כמדבר לעצמו: רגע נהדר… ואחר ענה: רגע היסטורי! באותיות זהב יחרט בדברי ימינו…

וכשהתאספנו, כל תלמידי ״מקוה־ישראל", בחצר המרכזית של בית־הספר, והנה הפתעה חדשה: במבוא למשרד המנהל, מול הבניין המרכזי, נערך, בגינה, שלחן ארוך. המורים והמנהל כיתרו את הרצל ומלויו, ואותו המנהל, שהיה עויין בסתר ובגלוי את הציונות, הרים כוס־יין ובחבקו את ידי הרצל קרא בהתלהבות: ״לחיי הציונות ולנצחונותיו הגדולים של הדוקטור הרצל!"

---

לכבוד המאורע ניתן לנו מבית־הספר חופש לכל היום. ונרד ליפו החוגגת לבקר את הצי הגרמני ואנית הקיסר ״הוהנצולרן", שעגנו בנמל. קבלונו שם בסבר פנים יפות, כי בינתיים נודע לרב־החובל ולקצינים דבר ביקור הקיסר ב״מקוה־ישראל" ושהייתו שם. קבלו את פנינו כמחותנים־כביכול, בבירה גרמנית ובכל מיני תרגימא. הראו לנו את כל ״שכיות החמדה" של הספינה: התותחים, מכונות הראיה והיריה; אולם מביקור זה איני זוכר שום פרט מעניין. רק זאת יודע אני היום בוודאות גמורה: מכל אניות־הקרב הנהדרות, שעליהם כה התגאו הגרמנים, מהקיסר עד אחרון השוערים וחוטבי־העצים, לא נשאר אף זכר. כולן ירדו תהומה, והגרמנים עצמם הטביעו אותן במצולות אנגליה. ומכל הנסיכים, המרשלים והגנרלים שעברו לפנינו באותו מצעד מלא־זוהר, ומהקיסר עצמו וממשפחתו – לא קיים אף שריד ופליט. נמחה שמם, וימח זכרם…

ו״מקוה־ישראל" – שתי מלחמות עברו עליה, והיא משגשגת ומתפתחת. מספר התלמידים פי שלשה או פי ארבעה. מספר הבנינים, הפרדסים וכו' – לאין שעור. במקום שער־הכבוד הארעי ״לכבודו של קיסר גרמניה" – שער ברזל יפה – לעליה ולהגנת העבודה: ״מקוה־ישראל, ה', כל עוזביך יבושו", ״מקוה־ישראל מושיעו בעת צרה". ובית־ספר זה, לפנים מצודה להתבוללות ומשתלה לפקידים ליוואנטיניים בכל התפוצות, הולך ונעשה מכון חקלאי מרכזי במדינת ישראל.. מקוה־ישראל, כה לחי! –

ה.    🔗

כשחזרתי לפני ט"ו שנים ארצה, אחרי נדודים ואחרי התרחקות של יותר מחצי־יובל – ואיני יכול לסלוח לעצמי חטא זה – ועליתי לדוכן על במת המרצים ב״אוהל־שם" שבתל־אביב, הציגני אחד מזקני הסופרים והעסקנים לפני הקהל, ואמר בין יתר דבריו: מר ח. אינו ״עולה" חדש. הוא חוזר לארץ, שבה בילה את ימי־נעוריו, כי ״חצי־צבר" הנהו: הוא היה אחד מאלה, שירד עם הרצל לקבל את פני וילהלם־קיסר"…

אמרתי אז בלבי: ״תיתי לו לסופר הנכבד על דבריו היפים. אבל בספור זה ״שירדתי עם הרצל לקבל את פני וילהלם" יש, כמו שנוכחו קוראי, פורתא של… אי־דיוק; ועל כגון דא היה ז’בוטינסקי אומר ״אל תגזימו!"

אני מזכיר את האפיזודה הבלתי־חשובה כשלעצמה, כדי לתת דוגמא ואילוסטרציה, איך נוצרות אצלנו אגדות שאין להן שחר ואיך הן עוברות אחר־כך כ״מעשיות" ל״היסטוריה הקטנה" של זכרונות ושיחות חולין ונבלעות, סוף־סוף, בהיסטוריה, פשוטה כמשמעה… ודוקא ביקורו של הרצל בירושלים – ועוד חיים אתנו רבים, שהיו עדי־־ראיה ועדי־שמיעה לביקור זה, – וירושלים, למרות קרתנותה אז, הלא במרכז בעיותינו ושאיפותינו, או סמוך למרכז, עמדה – והנה דוקא הביקור הזה נתן מקום להרבה גוזמאות והוליד הרבה טעויות. וגם לא מעט מ״מיטב השיר" נכתב עליו… וכיון שזכיתי להיות עד־ראיה בחלק היפה והמוצלח ביותר מפגישה היסטורית זו שבין הרצל והקיסר, אני חושב לי לחובה ציונית לטפל גם בחלק השני והאחרון – החלק המאכזב והבלתי־מוצלח – מפגישותיו של הרצל בירושלים, ולנקות, עד כמה שאפשר, את ה״מעשיות", והאגדות, שחוברו לרגלי ביקורו של הרצל בירושלים מהגוזמאות ומהחרולים הרוחניים, שהכניסו לתוכן, בשגגה ובמזיד.

*

הרצל נכנס ירושלימה בביש גדא, כשנרו התחיל דועך.

מיד אחרי הפגישה הנהדרה והמפתיעה ב״מקוה־ישראל", הוא אץ לעלות ירושלימה. כי, בעיקר הדבר, הוזמן לראיון עם הקיסר שם, בעיר הקודש. כך הוסכם בין הרצל והרוזן אוילנבורג, אחר־הראיון בקושטא. הפגישה ב״מקוה־ישראל" היתה אמנם ארעית, אבל לא היתה בה בשביל הרצל מן ההפתעה, כי אחרי ביקורו הראשון בבית־הספר, ואחרי שראה שם את ההכנות: בנין שער־הכבוד וכדומה, הודיע לאוילנבורג כי הוא ימצא ב״מקוה" אצל השער, כשהקיסר יעבור בדרך ירושלימה, ומרשל החצר הבטיח, שהקיסר יטה את סוסו לרגע קט לעבר הרצל. את הרצל הפתיעה אמנם אדיבותו וחביבותו היתרה של הקיסר, אבל זה היה ענין של מצב־רוח גרידא… ובכן, אחרי פגישה נהדרה זו חזר הרצל ליפו עם מלויו, והחלו לחפש את האפשרות לעלות ירושלימה. עגלה או מרכבה לא נמצאה באותו יום לא ביפו ולא בסביבה, אחרי שמר ניאגו מנהל ״מקוה־ישראל". ראה בעיניו כי הקיסר עצר את התהלוכה כולה ועמד לדבר עם הרצל כעם מכר ותיק, נפחד ונרגש מ״גבורת עצמו", שהוא בא־כח ״מוסד צרפתי־כביכול" קיבל וכיבד את מנהיג הציונות, שהיתה לו אסורה בנגיעה ובהנאה, וגרם להפגנה ציוניות רבתי. וידע מנהל זה את נפש בעליו. עובדה היא, כשבשורת הפגישה עם הקיסר הגיעה לפאריס, נתחלחלו ראשי האליאנס וחרדה אחזתם: מה יאמרו הגויים הצרפתים, שבמוסדם המפואר קיבל יהודי ווינאי, ״אוטופיסט" ציוני, את הקיסר הגרמני?! ושקיל מר ניאגו למטרפסיה בשביל חטאו הציוני ואסרו עליו לקבל ב״מקוה" את הרצל ומלויו²³… ואולי חרה לו לאדון המנהל, שקבלת־פנים זו של הקיסר נעשתה ״תחת צל קורתו" ממש ״תחת חוטמו", ואותו לא הציגו אפילו…²⁴ בכל אופן לא הציע את מרכבתו להסיע את הרצל וחבריו ירושלימה, שרות אדיב זה, שלא היה מונע מכל גוי קטן. וגם פקידי הברון מראשון־לציון, שעשו את הכרות הרצל במושבותם, חששו להציע לו מעין זה. וכך ראו הרצל ומלויו את עצמם נאלצים לנסוע במסלת הברזל הקטנה מיפו. רכבת זו יצאה בימי מלחמת השחרור מכלל פעולה; אבל גם לפני מלחמתנו זו היתה ״משרכת־דרכה" כיובל שנים אחרי אותה הנסיעה של מנהיגינו ובימי מטוס ה״רקיטה", הרדיו והטלויזיה – מתקדמת כמעט בקצב של סוס מהיר, ונמשכת בה הנסיעה מתל אביב עד ירושלים משלש עד ארבע שעות. ומה גם אז, ביחוד ביום ״גדול" שכזה! באחת וחצי אחרי הצהרים עזבו הרצל ומלוויו את יפו – וזה היה יום ששי – ורק בערב עם חשכה הגיעו ירושלימה,. אחד ממלוויו, הישיש רבי דויד שוב, מספר על נסיעה זו בספר־זכרונותיו ״זכרונות לבית דויד": ד"ר הרצל חלה בקדחת עזה מרוב הלחץ והחום ברכבת (בקרון)… הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה (מבית הנתיבות לבית המלון בירושלים), שלא לחלל את השבת"… והרצל עצמו מספר בספר ימיו, חלק ג' ע' 178: ״לאור הירח המלא הגענו ירושלימה. ברצון הייתי נוסע את מהלך חצי־השעה מבית־הנתיבה עד המלון. אבל האדונים (מלוויו) עיוו את פניהם בספק, וכן אנוס הייתי להסכים ללכת העירה למרות עיפותי והקדחת"…

קודח ועיף, וחש בלבו, הולך הרצל, נשען על ולפזון ומר שוב, ויתר מלוויו אחריו – תהלוכה מאד בלתי־חגיגית – בחוצות ירושלים, כשהיהודים האדוקים – ומי לא היה אדוק אז בעיר הקודש? – יוצאים מבית־הכנסת. חובשי ה״שטריימלך" הריחו בחוש שמהלכים – אפיקורסים מ״הישוב החדש", שבאו לחזות בקיסר, וכדי לקנטר ולהכעיס את ה״פושעים", מחללי־השבת, מברכים אותם בקול תוך לגלוג: ״גוט שבת, אידען!" זה מרגיז. כמובן, את הרצל תמרורים, ורוגז זה נהפך לתזיזה, כשהוא מכיר שוב, סמוך לבית־המלון, אותו ברנש גוץ ושמנמן עם עינים דוקרות של עכבר שנלכד בפח, שעוקב אחריו וסופר את צעדיו. הלא זה מנדל קרמר, שהרצל מזכיר לגנאי בספר־ימיו²⁵. יהודי זה – ראיתיו עוד לפני חמש שנים, כשנה לפני מותו, כשבא לבלש את בית־המלון שהתאכסנתי בו: תופעה משונה: לא אהודה ביותר – שמש כבלש אצל הממשלה התורקית וקבל תפקיד זה גם ב״משטר החדש". היה ידוע לפנים גם כ״ריפורטר" של ה״צבי" והיה מכריח את בן־יהודה לפרסם כמעט בכל גליון מאמרי תהלה ושבח ״לכבוד מעלת הפחה" האחשדרפנים וסתם פקידים תורקים וערבים, שהיה זקוק לחסדיהם, קרמר זה התפאר, שבימי בקורו של הרצל היתה בכיסו פקודה מן המוכן לאסור את הרצל, אם יווכח, שהוא מסכן את שלום הממשלה, ״ורק מפני שהוא ק., היה ציוני נאמן" – לא טעם הרצל את טעם בית־הסוהר הירושלמי…

כיון שראה הרצל את קרמר זה מסתובב סמוך לבית־המלון ויצא ונכנס לבית זה, היתה לו אכסניה זו לזרא, ואחרי שבילה בה לילה־ללא־שינה והקדחת גברה עליו, העבירוהו, בסיועם של שני יהודים גרמנים, סוחר אחד בשם גרוס וד"ר גרינהוט, מנהל בית־היתומים בירושלים, שאהדו את הרצל ורעיונו לאיכסון בבית פרטי של יהודי גרמני מידידיהם, מר מרקס ברחוב ממילא שהיה קצת מרוחק מהמרכז. אבל גם שם לא מצא מנוח. ולא זו בלבד שהמבקרים המרובים החלו להטרידו (מובן שהשמועה על בואו התפשטה חיש־מהר). בינתיים נגוזו שלות־נפשו ומנוחתו הפנימית. התחיל הרצל. הרגיש והעדין, לראות בחושו המפותח, שמשהו אינו בסדר, ש״שער מניותיו בירידה" שיחס החצר וכל הפמליא של המלוים והפקידים שונה אליו פתאום לרעה..

וכאן המקום להרים את צעיף־התעלומה מעל הסתייגותם הפתאומית של הקיסר ובני־לויתו מהרצל וחלומותיו, שהקסימום בתחלה. עוד בספרי־הימים" שלו תוהה הרצל, אחרי ראיונו בירושלים, כשהוא מחטט ומגרד בפצע הזה שהכאיב לו עד מאד וגם כשהוא מנסה לנתח אי־הצלחתו, הוא מרמז על נקודות תורפה אחדות: הנסיך פיליפ אוילנבורג רימהו, הרוזן אוגוסט אוילנבורג, מרשל־החצר, לא עמד בדיבורו, בילוב עמד כצר לו והיה מתבל את השיחות, שגילגל איתו הקיסר, ביחוד לאחרי הראיון בקושטא – במלח ופילפל אנטישמי, כפי שזה היה מקובל בימים ההם אצל היונקרים הפרוסיים (״גרד את היונקר ותמצא את הרשע האנטישמי"): ואפילו בנוכחות הקיסר אמר להרצל: ״לכם, היהודים, הרבה־הרבה כסף… שאלת הכסף לא תגרום לכם דאגה רבה. יש לכם רב… הרבה יותר מאשר לנו"…

המקרה אינה לי להפגש עם בנו של אחד החיילים האלמונים בארץ שבלי רשמיות יתרה ותקיעות בחצוצרות הפרסום, בשקט ובצנעה, הועיל הרבה להגדלת רכושנו הקרקעי בארץ. ״חייל אלמוני" כזה היה אז בירושלים רבי מיכאל ליב כ"ץ, סוחר בקרקעות, ששימש אחר־כך בא־כח האפ"ק לקנית קרקעות. לאיש הזה היו קשרי ידידות עם שרי־המדינה, ובנו, רבי משה כ"ץ, מורה וותיק בארץ, סיפר לי משיחה אחת חשובה, שהיתה לאביו, בימי־המבוכה של הרצל בירושלים, עם תופיק־פחה, מי שהיה ציר תורקיה בווינה וברלין וא"כ גם שר החצון, ושליוה את הקיסר ירושלימה. שיחה זו מפיצה. במובן ידוע, אור על ההפיכה הפתאומית ביחס להרצל והציונות, שבימים האחדים. בין הפגישה ב״מקוה־ישראל" והראיון הרשמי בירושלים. אבל בשביל הבהרת הענין עלי להקדים לסיפור על דבר שיחה זו עוד דברים אחדים.

בראיונו הראשון בקושטא עשה הרצל על הקיסר רושם מהעמוקים ביותר. הקיסר לא הגה חיבה מיוחדת ליהודים, אולם גם אנטישמי מובהק וגלוי לא היה. היו לו אפילו ״ידידים" בין היהודים: בלין, ראש ״המבורג־אמריקה ליין" וג’ימס סימון, מיסד ה״הילפספעריין", ובזה חיקה אולי וילהלם את דודו אדוארד השביעי, שהוקיר באמת יהודים אחדים, שהיו ידידיו בלי מרכאות. אבל וילהלם השני היה רומנטיקן־הרפתקן מתלהב כתבן וקש ורודף אחרי כל תפקיד רעשני, כדי לעשות רושם בעולם ולעורר תמהון והתפעלות. הוא התלהב ממראהו החצוני של יהודי פיקח ותרבותי זה, ותחת השפעת דברי הרצל התחיל לחלום על תפקיד של כורש שני, נוסף על תפקידו ״כמגין על המחמדים", שהיה משחק לפני השולטן האדום והערמומי. וכדי לגרום נחת־רוח לאדונו ולהרבות את הזוהר של ״נושא הצלב והחרמש" החדיש, עמד מרשל־החצר, הרוזן אוילנבורג על זה, שהרצל יבוא ירושלימה להתיצב שם כשליח היהודים לפני הקיסר הנוצרי הגדול, המגין על המחמדים והרוצה להושיע גם לישראל, והוא שהבטיח שהראיון העיקרי, הסיום להתחלה היפה שבקושטא, יהיה דוקא בירושלים…

אולם בין הראיון שבקושטא ובין הפגישה ב״מקוה־ישראל" אירע משהו. שנעלם מעיני הרצל. ״השולטן האדום", שחשדן גדול היה מטבעו ושפחד מכל תנועה מדינית בארצו, אמר גלויות לקיסר, שעינו רעה בציונות, מפני שהיא בעיניו תנועה מהפכנית, שתערער את יסודות הממלכה העותומנית. קרוב לודאי שתופיק־פחה, שהיה אז שר החצון, אחרי שהיה ציר תורקיה בברלין ובווינה. וששאב את שנאתו לציונות בשתי הבירות ההן, הוא, שהכניס את היתוש הזה לאזנו של עבדול־חמיד. כי דיפלומט ערום זה ידע, שאין לציונים שום אוצרות ושתנועתם מיוסדת על התלהבותם של סטודנטים ואינטלקטואליים אחדים בלבד. והא ראיה, שגם הוא. הציר בכבודו ובעצמו, לא ראה מהם אף צורת מטבע, ופוליטיקה של ממש עם מדינאים תורקים הלא מתחילים מהמלה ״בקשיש" (דורון)… ואין ספק בדבר שגם הציר הגרמני בקושטא מרשל והנסיך בילוב – אנטישמיים־חובבים – עזרו לו להבאיש את ריח הציונים בעיני השולטן וידיד הקיסר – והצליחו.

*

…הראיון ההיסטורי עם הקיסר, שבו צריך הרצל לבוא בהצעות ובתכנית מעובדה בשם עם ישראל, אותו הראיון, שיוזמו היה הרוזן אוילנבורג, שפיתה את הרצל לעלות ירושלימה²⁶, ושהרצל, אחרי היסוסים בתחלה, קיווה ממנו לגדולות ולנצורות. ביחוד אחרי שוילהלם־קיסר הבטיח לו, בהפרדו בקושטא, להיות למליץ בינו ובין השולטן וביקש מהרצל, שיאמר לו בקיצור נמרץ, מה שאלתו ובקשתו, כשהרצל ענה: ״טשרטר להתישבות יהודית בארץ־ישראל תחת חסותה של גרמניה", נאות הקיסר להצעה זו והבטיח להציע את דברי הטשרטר לידידו השולטן. והנה כאן, בירושלים, אחרי ה״אינטרמצו" הנחמד ב״מקוה־ישראל", התחולל פתאום שינוי לרעה. הראיון נדחה משום מה. את שליחיו של הרצל לפקידים הגבוהים דוחים בלך־ושוב; כפי שהוסכם עוד בקושטא, שולח הרצל את הטיוטא של נאומו, שישא לפני הקיסר בשעת ראיונו – ואין קול אין קשב: הכלר ודויד וולפזון צובאים על אהלי הקיסר ומרשל־החצר ושבים בפחי־נפש… שוב נדחה הראיון!… הרצל קודח וסובל. באחד מלילות הנדודים הוא מתחיל לקרא את ״רומא וירושלים" של משה הס. עדות לכך הננו מוצאים ברשימה שעל ספר זה, שנמצא ב״חדר הרצל", כתובה בעצם־ידו של הרצל כדלקמן: ״החילותי לקרא בליל־נדודים מ־30 ל־31 לאוקטובר שנת 1898"²⁷. לא מעט סבל הרצל, כמו גם אנשי־לויתו משלהי דקייטא. החום גבר עד מאד באותו סתיו, ומלבד תלבושת הכאקי של תיירים הביאו אתם תלבושות שחורות חגיגיות: זיג שחור ארוך, כמו שהיה נהוג אז עם בטנה של משי כבד וכדומה. והחום, הקדחת והרוגז הכבידו על לבו החלש…

והנה מה שסיפר לי מר משה כץ בדבר השיחה, שהתנהלה בין אביו ותופיק־פחה. ר' מיכאל כץ היה מידידיו של ראש העיריה בירושלים ממשפחת אל־כלדי. לאל־כלדי זה היו ידידים בחצר השולטן. הוא נפל למשכב והיה זקוק לנתוח. נסע לקושטא, ואחר־כך לווינה, והפציר בידידו ר' מיכאל כץ שילווהו. בהיותם בקושטא התאכסנו אצל תופיק־פחה (ציר תורקיה אח"כ בברלין ושר החצון). כץ היה, כמובן, אדוק ונזהר במאכלים. הפחה צוה להכין בשבילו מאכלי־כשר, וכשהכיר את תכונת נפשו, כיבדהו מאד. תופיק פחה ליווה את הקיסר מטעם השולטן, וכשבא לירושלים נפגש עם ר' מ. כץ והזמינו למרכבתו. האחרון, בהיותו זהיר וחושש מפומביות יתרה – ביחוד מעינא בישא של אוכלי־קורצא, הסתפק לברך את הפחה ולהזמינו לביתו. ר' כץ ידע מאוירת הקדחת, במובן המדיני, ששררה בסביבתו של הרצל, שחיתה תחת הסיוט: יתקבל לראיון או לאו?… וולפזון היה כמעט מיואש… והנה בליל השלושים לאוקטובר – מספר לי מר משה כץ – בא תופיק פחה לביתנו על פי הזמנת אבי, הוא בא, כפי שהוסכם ביניהם בדרך אחורית וצדדית, לבוש בגדים רשמיים, עם שרשרות זהב על מדיו הרקומים זהב ועטוף במעיל רחב. חכיתי לו בחוץ, כפי שצוה עלי אבי. כשירד ממרכבתו שאלני בתורקית: קאטזי? (כץ) – בוריון! (בבקשה!) עניתי לפי הסיסמה שהורני אבי (ואני אז בן ארבע עשרה). בבית נמצאו רק הורי, אבי ואמי, ואני שימשתי את האורח כמלצר. אפילו את השפחה שלחו, באיזו אמתלא שהיא, מן הבית. הפחה דיבר גרמנית צחה, והשיחה התנהלה בנעימה ידידותית ואינטימית, אבל כללית זכרונות מימי הביקור, על מצב היהודים בארצות שונות כיו"ב. כשיצאה אמי להכניס ״כיבוד", שאל אבי את הפחה ״ומה בדבר המשלחת היהודית?" (כאמור היה ר' מיכאל זהיר ביותר ולא רצה לשאת על שפתיו את השם ״ציונות" באזני מיניסטר תורקי) “מה היה עד כה? ומה אפשר יהיה להשיג?” הפחה רצה להשתמט: ״הנח, זה לא מעניננו"… אבל, בראותו את עיניו הנוגות של אבא, הנטויות אליו במבט אילם מלא צפיה, המשיך לאט־לאט, כאילו היה מחשב ושוקל כל מלה, ואמר: לא יצא כלום מכל זה! השולטן שלנו אוהב את יהודי ארצו, אך אינו אוהד בתנועות חדישות"²⁸. ועבר מיד לענינים אחרים. אבל תשובתו של תופיק לא הניחה את דעת אבי ושוב נטה את השיחה לאותו ענין ואמר: ״לפי דיני ישראל הולך התובע אחר הנתבע, אך אם התובע טורח ובא אל הנתבע, והלה אינו רוצה לקבלו – המצב קשה במאד־ מאד…" ואבא לא יכול להתאפק, ודמעות נזלו מעיניו. ויען תופיק פחה. צדקת, ידידי, הנני מבין לרוחך, עוד אדבר עם בילוב, אולי עוד יקבלוהו…"

כעבור יומים אחרי הביקור הזה, ברביעי לנובמבר, קבל הרצל את טיוטת נאומו חזרה. פקיד קונסולרי, ולא מהגבוהים, מסרה בשחצנות להרצל. כל החלק הציוני, עיקר הנאום, נמחק; והפקיד דרש במפגיע שהרצל יעתיק שוב על נקי ושיביא את הטיוטה הראשונה, כדי שיוכח אם תיקן באמת מה שנמחק²⁹.

ידוע שהראיון בירושלים קצץ את כנפיו של הרצל. זו היתה אחת האכזבות הגדולות ביותר שבחייו ולא נגזים, אם נאמר שבאכזבה זו אפשר לראות את מקור המחלה, שהורידה אותו אל הקבר בעודו באבו. הרצל חשב אמנם שבילוב היה המשפיע הראשי בהפיכת הקערה על פיה. כמו שראינו מתוך הערות מפוזרות היו גם גורמים אחרים, אבל שנאתם הכבושה ליהודים של מלווי־הקיסר, בילוב ותופיק־פחה, שלמד בבית־ספרם, – וגם את הקיסר עצמו אין לחשוד ברגשי־ידידות כלפינו – הספיקה, כדי להקים בין הרצל ובין עבדול־חמיד ״חומה אטומה".

*

הרבו לטפל בשנים האחרונות בעתונות הארץ בשאלת התיחסותו של הרצל לרבני ירושלים בעת ביקורו. השאלה כשלעצמה, אם הרצל ביקר או לא ביקר רב זה או אחר, אינה חשובה כלל וכלל. זה לא ישנה את אופי ציונותו המדינית של הרצל וגם את הערצתנו העמוקה לזכר המנהיג הגדול הזה. ברור וידוע, על פי רשימותיו ביומנו של הרצל, כמו לפי ספוריהם וזכרונותיהם של בני־לוויתו ושל כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, כי היחס היה שלילי לגמרי. הרצל שבע די רוגז וצער מ״רבני המחאה" באירופה המערבית. רוב הרבנים האדוקים התרחקו מהציונות, וכשנתקל, מטעמים מובנים, ב״הסתייגותו" של החכם־באשי שבקושטא, הוא רואה בזה כעין המשך מפעולתם ההרסנית של רבני־המחאה.

נקח, למשל, את ה״אפיזודה" של קבלת פני הקיסר ע"י הקהלה היהודית בירושלים. היהודים הקימו שער כבוד, ועל ידו – אוהל, שבו ישבו הרבנים הראשיים ויקירי־קרתא, שבאו לקבל את פני הקיסר. אחדים מ״הציונים־בכח" רצו שהרצל יקבל שם בשם העדה היהודית את פני הקיסר, אבל מטעמים מובנים הוא סרב לקבל עליו משלחת זו. כשהופיע הקיסר אצל שער־היהודים, התבונן הרצל למחזה מחלון בית־המלון, והוא רשם ב״ספר־הימים" שלו, כרך ג' עמ' 179: ״…לא הייתי ליד שער־היהודים מפני שהיו שם שתי מפלגות. האחת רצתה שאני אנאם את נאום הקהילה לפני הקיסר. השניה דרשה, כנראה שלא אתקע כלל אליהם עם הציונות שלי. ומכיון שלפי מה שמספרים לי, הציע החכם בשי מקושטא לחברו שבירושלים להטיל עלי את החרם הגדול, על כן אמרתי כי מוטב שלא אבוא כלל בד' אמותיהם של אנשי־מחאה מזרחיים אלה"…

אולם מישהו – ודאי אחד הירושלמים, שרצה ״לקרב את הקץ" או לרכוש לעצמו מקום במזרח האוהל שעל יד השער, הלך לבקש מקום־כבוד בשביל הרצל, וסרבו לתת, ״מפני שאין יותר מקומות פנויים". ועל אפיזודה זו כותב הרצל שם ע' 180:

“עכשיו מתברר כי האיש, שהביא לי את הזמנתה המדומה של הקהילה, אך כזב, הלך מעמי אל הפרנסים ואמר להם, שרוצה אני מאד לחכות לקיסר תחת שער־הנצחון (שער־הכבוד) שלהם. על זאת ענו הפרנסים – שלא נשאר עוד מקום פנוי ליעקב־מאיר (החכם יעקב־מאיר, אחר־כך חכם־בשי בסלוניקי ובסוף ימיו רבם הראשי של הספרדים בירושלים, היה מעורב עם הבריות וידע גם צרפתית. הרב היחידי בירושלים, שניהל שיחה עם הרצל, כשבא אליו להתנצל בשם החכם־בשי שלא הזמינוהו לקבל פני הקיסר) עניתי בצחוק, כדי שלא להביא את האדונים האלה במבוכה, לא אבקר אצלם”…

והנה ארבעים וחמש שנים אחרי שהרצל רשם את הדברים האלה, המראים בוודאות גמורה, שהתרחק מהרבנים ולא רצה לעמוד בד' אמות שלהם, בא אחד העתונאים הירושלמים ומפרסם בהארץ" מט"ז חשון תש"ד שיחה עם בעל בית־מלון ירושלמי אחד (שבו לא התאכסן הרצל), שהוא ליווה את הרצל לביתו של רבי שמואל סלנט, ושהרצל ביקר בבית הרב הזה פעמיים (!) הוא מספר: ״בשעת־הביקור ב״חורבה" של ר' יהודה החסיד הציע מר דוד שוב (הנזכר, אכר מראש־פנה, שליווה את הרצל במסעותיו בארץ) שהד"ר הרצל עם חבריו יעלו לרבה דירושלים"… והנה מוצאים אנו בספר זכרונותיו של דוד שוב ״זכרונות לבית דוד", עמוד מ' את הדברים הבאים:

״…היה בדעתו של ד"ר הרצל לבקר את החכם־באשי אלישר בביתו. בא אליו הרב החכם יעקב־מאיר… בקש סליחה מאת הד"ר הרצל, על אשר החכם־באשי לא בא לבקרו וגם אינו יכול לקבלו בביתו מפני, פשוט, פחד הממשלה. והרצל ענה בהתול: חה, המסכן!“… מלבד יחסו השלילי של הרצל לרבנים מלכתחילה, בהשפעת נסיונותיו במערב עם “רבני המחאה” והאדוקים, שלא רצו לדחוק את הקץ, נזכיר את התנפלויותיו של עתון החרדים בירושלים, שקיבל את פני המשלחת במאמר חרופים וגדופים על אשר חיללו בבואם, את השבת וכו'. ונאמנה עלי יותר עדותו של חיים מיכל מיכלין המובאה בספר ״מלכי בציון” הנ"ל, ע' 168… מיכלין הציע לד"ר הרצל לבקר את הגאון הישיש ר' שמואל סלנט, אבל הוא וויתר על זה, באמרו כי אינו חושב, שביקורו יגרום הנאה למבוקר, אדרבה – כאילו אמר הד"ר הרצל – ודאי יגרום זה לישיש צער ואולי גם נזק. ולמי תצמח תועלת מבקור זה?"…

נסיים, בכן, את הפרק הזה, בכי טוב, לאמור באי־אלו אנקדוטות אופיניות, שמראות לנו את הרצל כמו שפעל וחי. מענינות ההכנות לראיון עם הקיסר. הרצל רושם בזה אחר זה בספרי־הימים חלק ג' ע' 187:

״…אנו סעדנו עתה בשעה 11 את לבנו באכילה קלה. שנירר (ד"ר שנירר, רופא, שליווה אז את ד"ר הרצל) רוצה לתת לכולנו קצת רום, כדרך שנוהגים לעשות, לפני שיוצאים למלחמת־שנים… באחת עשרה וחצי גמרנו את ארוחתנו הקצרה. דרשתי דיאטה חמורה מצד אדוני (מלוויו), כדי שתשמר צורתם כהוגן…"

“…לבודנהיימר היה צילינדר גרוטסקי ומאנשטים רחבים ביותר, ושרוולי הכותנת בצבצו מתוכם, ברגעים האחרונים אנוסים היו למצא בשבילו מאנטשטים אחרים”… הקיסר במדים קולוניאליים ידיו בכפפות חומות – הפלא ופלא![³⁰].

ובסוף – אפיזודה ביתית, משפחתית: אידילית.

בימים הטרופים והנוראים, כשלמרות החום הנורא החלו לנשוב מאהל הקיסר וסביבתו רוחות קרות, המקפיאות את הנשמה, כשהרצל הרגיש בעליל, כי סר צלו מעליו וכי כל תקוותיו גזות והולכות, כשלא מצא מנוח בחדרו אחרי ליל־קדחת ללא־שינה, הוא יצא בעלות השחר אל המרפסת לשאוף רוח וליהנות משמי ירושלים ומהצבעים המתחלפים על הרריה, וראה איך הסבתא של המשפחה, שאצלה התאכסן, יושבת וטוחנת קפה לארוחת־הבוקר בריחיים של יד. הוא ישב על שרפרף לרגליה, לקח מידה את הריחיים, שם אותם בין ברכיו והתחיל לסובב ולטחון…

״זה היה האביר שבחבריא!" מסיים באנחה חרישית את ספורו מר שטרן, זקן כבן שמונים, גיסו של אותו מר מרקס, בעל הדירה שברחוב ממילא שאצלו התאכסן אז הרצל…

האמנם – רק בחבריא?! –

 

עם הביל"ויים בגדרה    🔗

כשיושב אני, לרגלי איזה יובל, הממשמש ובא, או עקב איזה מאורע אחר, ומתחיל לחטט בזכרונות נעורי, הצפים ועולים מ״תהום הנשיה" המתפתחים, משגשגים ופורחים לעיני־רוחי כאותם פרחי־יאפאן, ששחקנו בהם בימי ילדותנו, או כשאני מדפדף ברשימותי ויומני, מימי שחרותי, ודמויות של חברים טובים וידידים נאמנים, שאינם כבר, ודיוקנים חביבים מהימים ההם שנגוזו עוברים לפני ונעלמים כמו בסרט – לבי מתחמץ בקרבי ואיזו תוגה ללא שם כובשת את כולי… האמנם עברו כבר ארבעים, ארבעים וחמש, יובל שנים מאז? הן זה היה רק תמול־שלשום? על כגון דא אומר הצרפתי: „אין זה מחדש את נעורינו"… ואף־על־פי־כן אני שב לגרד בפצעי אלה (לפעמים הם גם פצעי אהבה). ועל כל פנים הנני מחטט בחיבה בזכרונות, ברשמים ובחוויות מאותם ״הימים הטובים", ויש שאני מגרד בתאווה חולנית גם בפצעי אהבה אלה, שנגלדו כבר לפני עשרות בשנים ושהשאירו רק בהרות אפורות בססגוניות של תת־הכרתי…

ה’תרס"א. זו השנה השלישית, שהנני מתלבט כחניך ב״מקוה־ישראל". וזה חדשים שאני שרוי במצב־רוח של שבוי בעולם זר ומתנכר. באתי לבית־ספר זה ״בשליחות קדושה" בעודני נער כמעט, כחלוץ העובר לפני המשפחה. על מנת להכשיר את עצמי ל"חיי אכר" – לא השתמשו עדיין בשם “חקלאי״ – במכון שהוקם על ידי ראשי חברת ״כל ישראל חברים”: כרמיה, נטר ואחרים, בכוונה לאומית ברורה ומסויימת, לחנך ״כורמים ויוגבים יהודים בארץ־ישראל", לאמור: בשביל ארץ־ישראל, לקומם הריסותיה… והנה, כשנתקבלתי כתלמיד, החלה לנשוב במוסד זה רוח של התבוללות מקניטה ושל שנאה תוקפנית לציונות ולתנועה הלאומית. השיחה ה״היסטורית" שהתקיימה אז בשערי ״מקוה־ישראל" והצלחותיו המדומות של הרצל הכניסו רוח עוועים בלבות ראשי היהדות אשר בצרפת וסינוורו את עיני הפחדנים והגמדים, שעמדו בראש חברת ״כל ישראל חברים", כי חששו לזכויותיהם שכבשו ב״מולדתם", שמא לא יכירו בצרפתיותם הטהורה והמלאה… הסיסמה הצאריסטית ״חוץ מיהודים" תורגמה על־ידי יורשי כרמיה לצרכיהם: ״רק לא בשביל ארץ־ישראל!" וכך חינכה אז ״מקוה־ישראל" – איזו אירוניה אכרים לייצוא!… לקפריסין, לאנאטוליה ואפילו לארגנטינה. רוב התלמידים הגומרים היו עוזבים את הארץ, אוחזים באומנויות אחרות ועוברים למסחר, כמסופר לעיל (עיין ״מקוה־ישראל בהתחלת המאה"). בין יותר ממאתים תלמידי בית־הספר היינו כמנין עברים, בני ״חובבי־ציון" מובהקים; כאווירה זו של התבוללות זולה וליבאנטינית חיינו חיי שבט מתבודד – חיי־״מחתרת" היו אומרים כיום – וצריכים היינו להלחם ולהתמודד על לאומיותנו, ציונותנו ועבריותנו!…

ונקודות־האורה שבחיי הקסרקטין ב״מקוה־ישראל", שהיתה אז פנימיה עם משמעת די קשה, כמעט צבאית, היוו אז בשבילנו ביקורינו במושבות האחרות שביהודה. ביחוד שימשה אז רחובות כמרכז הנוער. שם היינו מבלים את ימי־החופש שלנו בין בני־גילנו ובין ״חברים לדעה, למחשבה ולשאיפות״ ושם היינו מוצאים נוחם ותגמול על כל העלבונות והסבל במשך ״זמן״־הלימודים הארוך והאפור. משם היינו עורכים טיולים – ברגל – למושבות יהודה האחרות. נסיעה לגליל. נחשבה בימים ההם למאורע כביר ונדיר, ל״אכספדיציה" – כביכול. כך ביקרנו גם את גדרה. זה היה מעין ביקור של חובה, כי מושבה זו היתה המכובדה ביותר ״בארץ כולה" בגלל אידיאליות אכריה הביל"ויים.

גדרה השתרעה אז בעשרת או שנים־עשר בתיה על צלעי גבעתה. בבואנו מרחובות היינו סרים לבית הראשון שעמד למטה, שמאלה. בית זה, בן שתי קומות, כאילו הסתייג מיתר הבתים הפשוטים, מקומה אחת, ועמד לו ביחידות מהצד, בחינת אחוזה ״בועזית". גם בעל הבית הזה, שאכעוויץ מתבודד היה. הוא לא השתייך לביל"ויים ולא התערב בעניני המושבה. לא מפני שגאוותן היה. להיפך – אחד מענווי־ארץ. אדם יקר, אבל משונה במקצת, חביב ומוזר, תורני עמקן, בקי בש"ס ובספרות הרבנית כמעטים זולתו. (הרמאן שטרוק ״יצק מים על ידיו" בשנותיו האחרונות). את חידושיו היה מפרסם ב״חבצלת" של פרומקין או ב״לוח הארץ" של לונץ וחותם: שאכעוויץ, המכונה שכ"י". התורה והעבודה מילאו את כל ישותו. שעות מיוחדות לתורה לא קבע, והיה עובד ולומד בערבוביה. כשהיה יוצא לכרמו, לא שכח לקחת אתו איזו מסכת, ואפילו כשהיה הולך לרפת לדאוג לשלום בהמותיו, לא זז הספר מידו. כשהיה יוצא לדרך רחוקה" (ל״ראשון לציון", למשל, או ליפו, כדי להתנגח בהלכה עם הרב קוק או אחר גדול בתורה), היה מטעין את כלי העבודה, הדורשים את תיקונם, או את פרי־גנו על חמורו הקטן, והולך ופוסע אחרי חמורו ומעיין בספר. וכך הולך לו עד ״מחוז חפצו", מבלי להרים את עיניו מהספר. דמותו הגוצה והנמוכה, עם זקנו הארוך והרחב, היתה ידועה בנוף כולו, ואפילו הערבים לא היו נוגעים בו לרעה. יורק שטיינר המנוח סימל אותו, בלי הצלחה מרובה, ברומאן כביכול הארץ־ישראלי הראשון ״האכר התלמודי" (דער תלמודבויער")… ואודה על האמת: אנו, הבחורים הצעירים, כמעט נערים, לא היינו באים לביתו של תלמיד חכם זה, כדי להתנגח אתו בחידושי תורה: היו לו שני בנים בגילנו, והעיקר, היתה לו בת יפהפיה, משכילה ומחונכת. בעיניה השחורות מפחם בערו גחלים כה חמות וכה שובבות. לא רבות אז היו כמוה בארץ, וכדאי היה לכתת את רגלינו הצעירות מרחובות לגדרה, כדי לבלות אתה שעה קלה ונעימה.

וזוכר זאני ביקור משונה אחד בגדרה של אותם הימים, שהביאו לשינוי מפתיע בחיי.

במוצאי שמחת־תורה עלינו ברגל, בחורים אחדים מ״מקוה" ומרחובות, לגדרה. מכיון שחלונות ביתו של שאכעוץ לא היו מוארים לא התדפקנו, ונטפס הלאה לבתי הביל"ויים ולצריפיהם. והנה על ראש הגבעה, מול בית־הספר – הבנין המרכזי, בית־הכנסת עוד טרם נבנה – ערוכים שני שולחנות. מסביב להם שתי מסיבות נבדלות. המסובים, שאת רובם הכרנו, מתאמצים להעמיד פנים של דיצה ועליצות, וכל כנופיה כאילו מתחרה בשניה: מי מרבה יותר בהילולה.

קבלונו בשמחה גלויה והושיבונו בראש… ידוע ידענו כי בגדרה מפוארה זו, שכל קוראי ״המליץ" זכרו את מספר עזיה ובקרה וסכום התמיכות שקיבל באותה שנה כל אכר ואכר. אין נחת. שטן הפירוד רקד אז בין ה״מחנות" (מספר משפחותיה של המושבה – 12, היינו תריסר. לא פחות ולא יותר!) זו לא היתה מחלוקת רעיונית או ״מעמדית". כולם היו ביל"ויים, לאמר, חלוצים “חובבים” ויהודים טובים, ורעיון אחד הביא את כולם על גבעה זו, שעליה סבלו, קדחו, רעבו, נלחמו, הוכו – ובנו ונטעו… הקורבה,הצפיפות והחיים היום־יומיים, כתף בכתף, הם שגרמו למחלוקת זו ולשנאת־חינם זו. האנשים המצויינים באידיאליותם ידעו זה את זה יותר מדי. כל אחד ידע את חברו על קרביו, כליותיו, מגרעותיו, מיחושיו ושגעונותיו – ונמאסו אחד על השני. וכך נפרדה אז המושבה הפעוטה הזאת ל״ימין" ול״שמאל". אלה שגרו מצד ימין, היו עוינים את שכניהם. שגרו ממולם. רק בניו של שאכעוויץ יצאו מן הכלל. הם שדרו בכניסה למושבה שמאלה, הצטרפו לימניים". האב נשאר מחוץ ל״מפלגות" והיה מרחף בעולמותיו העליוניים …

והנה יושבים אנו, האורחים, בין שני המחנות המתכוננים לשכוח את ההתרוצצות של ימי החול ומתאמצים ״לשמוח אלי גיל", אלא שהחדווה כאילו משתמטת ומתחמקת. נתהווה איזה חלל ריק, ואנו האזרחים המכירים את המצב, משתדלים לשמש בערב זה גשר־של־שלום ומתחילים לספר בהתלהבות על ״כינוס הנוער" שהתקיים לפני ימים מספר ברחובות ועל התקוות, שכולנו תולים בהסתדרות הצעירים, שהרם תרים בגאון את דגל

ביל"ו. הסתדרות זו של צעירים – מתנבאים אנו – תגרש את היאוש והדכאון, ובישוב תתחיל תקופה חדשה של יצירה ופעולה.

גביהם של מארחינו מזדקפים ומתיישרים, עיניהם מתנוצצות, הפנים מתלהבים והפיות מתחילים למלל ולתנות מהימים הראשונים, מהסכנות והנסים… אם הנוער כאן – הכל כאן!" פוסק ליבוביץ, וסבירדלוב עונה: אמן! והשלשלת לא תפסק! יחי הנוער!" והמסובים של שני השלחנות שוכחים שהם ״ברוגז" ומריקים כוסות אחרי כוסות מהיין הגדרתי, ״מעשה ידיהם להתפאר" (בלשוננו כיום: תוצרת עצמית)… כאילו נפל החיץ המסתורי בין ה״שונאים", וכולם מדברים, נואמים, מספרים ושרים. וגם אני, הביישן, שאינני יודע כמעט לפצות פה באספה פומבית, קופץ על כסאי ומתחיל נואם גבוהה־גבוהה במליצות מצלצלות על השלום והאחדות, שצריכים לשרר בין חיילי החלוץ, הסולל את דרך עתידנו. ״הלאה הפירוד: הקץ – לטינה ולקנאה בשורות הביל"ו: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד אחרי חיי העוני שחייתם ואחרי מלחמותיכם הקשות עם שכניכם הפראים… התלכדו ואל תתפרדו וכבשו את הארץ וסולו המסילה!" קורא אני בסוף ״נאומי" – וחזנוב, המתגוגג מבכי, מחבק את צוקרמאן איש־יריבו, והקהל כולו שר את ההימנון של יחיאל מיכל פינס: „חושו, אחים, חושו!" – – –

*

למחרתו שבתי ל״מקוה", ושוב התחילה השורה הארוכה של ימי העבודה האפורים בשדה ובבית־הספר. האווירה היתה כבדה ומעיקה. שרר אז בישוב כולו משבר קשה, משבר־היין, הכרמים והאפוטרופסות. הנדיב נלאה נשוא את תלונותיהם של האכרים, תרעומותיהם של ה״חובבים" ויווכח גם משרירותם של פקידיו, ומסר, מתוך התמרמרות, את מושבותיו לידיה הקשות של היק"א, שגישתה ל״ישוב" היתה שלילית מלכתחילה.

וגזירה רודפת גזירה. הפקידות החדשה של היק"א אומרת לשים קץ לכל החלומות על יסוד מושבות חדשות. ואף תלמיד אחד מגומרי ״מקוה" לא ישאר בארץ… גם היחס לנו, העברים, בני חובבי־ציון, הורע והתחדד מיום ליום. וארגיש את עצמי נאבק בגלים זדונים והולך ומתרחק מהחוף.

ובאחד הימים, שבו הרגשתי את עצמי מדוכא ביותר ולבי עוד מלא געגועים לכל הצעירים והצעירות (בחורים וביחוד ״בחורות" עוד טרם היו בארץ), שאתם בלינו ימי־חופש כה נהדרים, ואני עובד באחד הפרדסים סמוך לקברו של נטר – והנה מתקרבת קבוצה של שלשה אנשים, הרומזים לי מרחוק: מכירי מגדרה ובראשם מר ליבוביץ. בלי הקדמות הוא מודיע לי, שהמושבה (גדרה) החליטה פה אחד להציע לי משרת מורה בבית־הספר שלה. אחרי שיוסף וויתקין, מורם, קבל משרה בבית־הספר בראשון־לציון. מאמרי, שהדפסתי זמן מה לפני זה ב״הצבי" ונאומי מצאו חן בעיניהם, ואנשי המושבה שלחו את השלישיה ״לקרא אותי אחרי כבוד"… לוא היו אומרים לי, שים־המלח כוסה פתאום שכבת־קרח ושביריחו ירד שלג, לא הייתי נפתע כמו להצעה זו. אמנם ידעתי את יוסף וויתקין שאימצני כחבר וכרע, אבל זה לא היה טעם מספיק לקבל על רגל אחת את ההצעה המפתיעה. ״המשלחת" הרבתה להפציר ולשכנע אותי, שידיעותי מספיקות בשביל המחלקות הנמוכות. אולם השאלה, איך אממש את חלומו הגדול של אבי על התנחלות בארץ ואיך אבצע את השליחות שמסר לי, לא נתנה לי מנוח; ואבקש לי שלושה ימים, כדי שאוכל להימלך ולהחליט אחרי ישוב־דעת. זו היתה המלחמה הפנימית הקשה ביותר עד אז, שהסתערה בלבי הצעיר. לילות נדודים והתייעצויות ארוכות עם חברים וידידים… ויהי ביום השלישי, כשבאו שוב הגדרתיים – וימצאוני מוכן לדרך עם חבילותי בידי. וכך נהפכתי, בגיל של שבע־עשרה. מחניך ״מקוה־ישראל" למורה ומחנך…

*

אין ברצוני לכתוב בזה את פרשת נסיונותי הפדגוגיים שבהם התנסיתי. שום דבר לא הכשירני לתפקיד מורה בבית־ספר היולי ומתהווה. הנסיון מוכרח היה להגמר בכשלון; וכך גם נגמר. זוכר אני לטובה את תלמידי החביבים ואני תקווה, שגם הם לא יזכרוני לגנאי. אולם בזכרי את גדרה של אותם הימים, מציקה לי חוויה אחת, הדורשת את תיקונה. והקוראים הרגישים וודאי שינחשו מה העיק עלי… כן, הזכרון על אותה הצעירה שבבית האכר־הלמדן. זכרון זה היה לחוויה, שיקדה בלבי שנים רבות־רבות.

״חד בדרא" הייתי אז, בגילי, בגדרה, המורה השני, הוא גם המנהל, היה כבן חמשים ומראהו כבן ששים, רווק עצבני עם מיחושים, ויבש כחרדל; ההורים רובם כבני ארבעים וילדיהם, מלבד ילדי שאכעוויץ, הטרודים כל היום בעבודה, לא הגיעו לשתים־עשרה. את הנוער במושבה הווינו או יצגנו שנינו: היא ואני. כמחנך היה עלי לשמור על ״כבודי" ושמי הטוב בעיני התלמידים וההורים. והמושגים על היחסים בינה ובינו היו אז יותר מקרתניים בגדרה הקטנטונת, שכל אחד ידע מה שהשכן מהבית החמישי יאכל בעוד יומיים־שלושה וכמה ״פאפירוסים" עשן הלז בשבת לפני שבועים – ולכן מנעתי את רגלי מביתו של שאכעוויץ, אם כי הייתי פוזל בכל פעם שעברתי על־יד בית ה״בועזי", לראות אם אינה על המרפסת. רק פעם נזדמנו על הגורן. היה זה באחד מלילות הירח של סוף האביב, כשהעולם כולו שטוף שירה. אנו שני המורים, שכבנו פרקדן על אלומות החיטה, שהתייבשו ערמות־ערמות, על הגורן שבקצה המושבה. כל אחד השתקע בחלומותיו. הוא וודאי בזכרונות נוער מהערבה האוקראינית ואני חיפשתי ברבבות הכוכבים, שרמזו לנו מהים התכול האין־סופי שמעל לראשינו, לנחש מה צפון לי בעתיד הקרוב. פתאום הופיעה היא בשמלה צחורה ושתי צמותיה השחורות והעבות מגיעות עד חזה הצעיר, ובעיניה בוערים וצוחקים שני שדים קטנים.

– התרשו לשבת בחברתכם?

– איזו שאלה! בבקשה…

התעוררנו מחלומותינו. לא שוחחנו הרבה. לא שאלנו, והיא לא סיפרה. נוכחותה בלבד הוסיפה על קסם הלילה. ישבנו שלשתנו ונקשיב להד שיר רוסי נוגה, שהגיע מאחד הבתים שבמושבה. זה היה קול מלטף וחודר של אחת מנשי הביל"ויים… ליל־פלאים זה, עם צלילי פעמוני אורחת הגמלים והניגון העצוב של הבידואי המכה בחליל והמלווה את השירה־הגניחה, שם במרחקי הערבה, לעבר עזה, – לילה זה והצעירה הנחמדה שבאור־יקרות כחלחל זה דמתה לפייה אגדתית, נסכו עלי רוח שכרון, אינני זוכר כמה שעות נמשכה ישיבה שתקנית זו, אבל פתאום עקרני חברי ה״ישיש" מחלום מתוק זה, כבר קרוב לחצות, הבה נלכה!"… קמנו, ובלי אומר לווינו את אורחתנו הנחמדה..

בלי אומר נפרדתי גם מעל חברי, אבל לא בלי רוגז: הזקנים הללו!….

לא, איש־חברה לא היה חברי הקשיש הזה. רבות השתעממתי אז בגדרה הפעוטה. והרבה ספרים בלעתי אז. לתיאבון ובלי־תיאבון. באחת השבתות, כשהשמש זרחה, השקד פרח והביל"ויים הטובים ישנו את שנת צהרי־השבת. הזדיינתי באיזה ספר חדש – דומני שזה היה ספר מדעי, פדגוגי, וארד לטייל בין כרמי המושבה. על אחת הגבעות, שעליה התרוממו שלוש מצבות־הקברים. הראשונות, הייתי מתיחד וקורא או חולם במשך שעות ארוכות… עברתי על אותו בית בן שתי הקומות, והנה היא עומדת על הגזוזטרה. ועל הרקע הלבנבן־וורוד של פרחי כרם השקדים, שהשתרע מאחורי לבית, נדמה לי, שהנה יותר יפה מאשר בכל הימים.

– לאן תלך?

– לקרוא בספר החדש, שקבלתי רק תמול; שם על הגבעה…

– אולי תעלה הנה ותקרא בחדרי. לא אפריע לך.

עליתי וקראתי… או עשיתי את עצמי כקורא, בלי הפסקה ובלי להרים את עיני מהספר. וגם היא ישבה ודפדפה – המרשעת! – בכרך של לרמונטוב ולא הפריעה.

ואת זה לא יכולתי לסלוח לי (ולה) ימים רבים…

בנדודים

 

עם וייצמן בג’נבה    🔗

עברו כמעט ארבעים וחמש שנים מאז פגישתנו הראשונה באגודת הסטודנטים הציונים שבג’נבה, ואני רואהו עוד בכל קומתו התמורה “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”, בהליכתו הגאה והאלגנטית, העירנית והרוויה פעילות מחושבה, – “כל זרת – נשיא ומנהיג” – ובהבעתו הפקחית־ערמומית והאצילית־מסתייגת. הוא היה אז אחד ה"פריוואט־דוצנטים" הצעירים שבמכללת ג’נבה, שניבאו להם עתיד מזהיר. שמו הלך לפניו כחימאי־עילוי שכבר התפרסם בין אנשי המקצוע בתגליותיו בצבעי האנילין, ובין חבריו־לדעה הציוניים – כנואם מחונן, פולמסן חריף ותעמלן משרגג, הוגה דעות מקוריות, שהתבלט מתוך השורה של נוער ה"אינטלגנציה", שניסה אפילו לשחות נגד הזרם המקובל וידע לאסוף סביבו, בכל אתר ואתר שפעל, כל בחור וטוב. ואף כי היו לו גם מתנגדים, בתוך הציונים המעטים שבין המתלמדים במכללות השווייציות – כבר אז! – היה אף־על־פי־כן מקובל על כולם כאחד המנהיגים הצעירים האמיצים, היודע “לדבר בשער” עם המתנגדים חריפי המוח והלשון, שהתיחסו אליו בכבוד; וכשבאחת מה"מושבות" שבערי־האוניברסיטה אשר בשוייץ היתה חבורה ציונית חלשה נתקפת פתאום על־ידי אריות ה"בונד" או נמרי ה"איסקרא" (“הזיקה”) הרוסית וחסר לה נואם בעל סמכות, שיפרך את טענותיהם של המתבוללים ויכם שוק־על־ירך, היו פונים לאותו הפריוואט־דוצנט חיים ווייצמן, השש תמיד אלי קרב עם מתנגדים בעלי־"פורמט" – והוא חש לעזרת חבריו־לדעה ומנצח את המתנגדים.

בג’נבה, למשל, עם המכללה המפוארת ובתי־האולפן המרובים שלה, התהלכו אז יותר מאלפיים סטודנטים ופליטים מדיניים מרוסיה, שהיוו את “המושבה הרוסית” החשובה ביותר שבשווייץ. על חייה הרוחניים של מושבה זו הטביעו את חותמם פליכנוב, טרוצקי ומרטוב (שעליו עוד ידובר להלן; לנין התבודד עדיין בד' אמותיו ולא נודע בקהל); והם שמשלו ממשלה בלתי־מוגבלה על כל הנוער הזה, אשר 95% הימנו היו יהודים מתחום־המושב, שמפאת ההגבלות האנטי־יהודיות לא נתקבלו לבתי־הספר הבינונים והעליונים שברוסיה.

ואם בברן נוצר אז משהו מעין תחליף והמשך ל"ישיבות" שבוולוז’ין ומיר, שהיווה גם משתלה לעסקנים וסמינר לגידול תעמלנים מבית־מדרשם של אוסישקין וצ’לינוב בשביל המוני הציונים הכלליים שבמזרח־אירופה, – ובין שורותיהם הדלילות של פרחי־כוהני הציונות “הכללית” התרוצצו גם פועלי־ציון וציונים־סוציאליסטים מבין תלמידיהם של סירקין וברוכוב, – הנה הקבוצה הקטנה של הציונים האקדימאים שבג’ניבה, במנהיגותו של וייצמן (הנוהים אחרי פסמניק, יריבו, היו מעטים, והם השתייכו ברובם הגדול על אגף ה"בעל־ביתי": חנוונים, רוכלים וכיו"ב) היתה יותר אחידה, ורוחו של המורה הגדול, אחד־העם, רחפה על אותה קבוצה. ובסביבה זו נרגשה כבר תחילתה של אופוזיציה לציונות הרשמית, כפי שנתגבשה במחיצתו של יוצר הציונות המדינית בווינה.

נשפי־הוויכוחים והתעמולה ב"מושבות" הסטודנטיות היו מתחילים עם עונת־הסתיו, יחד עם “זמן”־הלימודים באוניברסיטה. מובן, שכל מפלגה רצתה לעשות נפשות בין הסטודנטים החדשים, שזה מקרוב באו וכנשמות ערטילאות עוד לא מצאו את מקומם במנגנון המפלגתי. ונשף כזה היה נמשך ימים אחדים, בזה־אחר־זה, לפעמים כמעט שבוע שלם, עד שכל ראשי המפלגות וטובי דבריהן היו מופיעים על דוכן־הנאומים, כמעריפים את לקחם לקהל מאזיניהם, ושופכים בהזדמנות זו גם את כל קתונותיהם על ראשי מתנגדיהם… “יריד” מילולי זה היה מזכיר במתיחות הקנאית, ששררה בין המשתתפים, את האוירה, שמתאר היינה ב"וויכוח" הדתי שלו מימי־הביניים, בין הרב והנזיר הישועי.

זכרו של אחד הנשפים האלה, נשף־ווכוחים בין ראש ה"זיקה" ובין מנהיגיהם של ציוני ג’נבה, נחרת עמוק בזכרוני; כי אותו נשף נהפך להפגנה היסטורית, אם אפשר לומר; והרבה “דורות” של סטודנטים היו הופכים והופכים במשך “זמנים” רבים בפרטיה של אותה ההתנגשות שבין נציגי הקצוות.

*

פליכנוב, האפיפיור־כביכול של אנשי־ה"זיקה", אחד מעמודי הסוציאל־דמוקרטיה הרוסית, מיסדה ומבסס תורתה ונואם מחונן, עמקן, חריף ומרתק, פיה המפיק־מרגליות של המפלגה פליכנוב בכבודו ובעצמו פתח את הנשף בהתקפה רבתי על “כנופיה שמרנית זו של הציונים”.

נראה היה שהחלטת המרכז המהפכני הרוסי היתה גמורה אתו, לסלק ולתמיד את הציונים, “נציגי הריאקציה והפלוטוקרטיה, הצאריזם והשלטון האדום” וכו' וכו' (בימינו היו מסתפקים בתואר "נציגי הפאשיזם והאימפריאליזם הקאפיטליסטי)…

וההתקפה נפתחה בהפצצה כבדה של תותח־ענק: “…למה תתגודדו ולמה תתבדלו בגיטו מלאכותי?! – טען כלפי הציונים – המשטר הסוציאליסטי, הנה התשובה היחידה על כל בעיותיכם! במשטר זה תמצאו פדות וגאולה וגם פתרון לכל שאלותיכם וצרותיכם. המשטר הסוציאליסטי שאנו שואפים להקימו – זוהי מלכות הצדק והאמת; ומשטר זה ישים קץ לצרת־היהודים שבכל הארצות הנחשלות”.. וקחו למשל ולדוגמא את גדולי הדורות האחרונים, גואלי האנושות. האם מארקס, לאסאל ודומיהם – לרבות אדוארד ברנשטיין הריביזיוניסטי האפיקורסי – טיפלו בשאלות־היהודים? הם פרצו את חומות הגיטו, יצאו למרחב.. והם שיביאו גאולה ופדות לעולם כולו וגם ליהודים… שאיפתכם לציון אינה אלא סיוט־מדוחים מתעה. במקום לבקש מקלט בערבות אסיה – סייעו לנו לפרוץ את חומת הריאקציה כאן באירופה… בשעה שהאנושות כולה מתפרצת קדימה אסור לכם, בני־עמם של מארקס ולאסאל, לדחוף את גלגל ההיסטוריה אחורנית".

אחריו החרו סגניו: מרטוב נכדו של צדרבוים, מיסד “המליץ”, עם פניו הטיפוסיים של משכיל יהודי מ"תחום־המושב", ממש דיוקן המהפכן שעל תמונתו המפורסמת “הגולים” של הרשנברג, ברקע הקדמי של התמונה; והחברה אקסלרוד המפורסמת: פילפלא חריפתא, שלא הצטיינה בחן וביופי, אלא במענה־לשון, שפחדו נפל על כל מתנגדיה… ומובן שכל סלסול מליצי וכל “פריודה” מילולית, שביטלו את הציונות, עוררו את חסידי “הרוסים” לתשואות ומחיאות־כפיים. וככל אשר ה"רביים" ו"הרבנית" הוסיפו “להרביץ” בציונים הבורגנים והמשטרים, כן יצאו התלמידים פושקי־השפתים מכליהם…

הקבוצה הציונית הקטנה ובראשם וייצמן וסגנו אברסון, ישבו כמו אל קוצים וספגו את נשיכות העקרבים. נסיונותיהם להשיב, מיניה־וביה, בקריאות־ביניים, ממקומותיהם, לא הצליחו (המון ה"חסידים" השתיקום) והם נשכו את שפתותיהם וחיכו בסבלנות ובאדישות מעושה לכשתגיע שעתם.

רק בערב השני לווכוחים הגיע תור הציונים. אברסון – אחד האישים המענינים של הבוהימה הציונית שבג’נבה – היה הנואם הראשון. אחרי הקדמה היסטורית־פילוסופית נמלצה וארוכה נכנס בפולמוס כמעט אישי עם אותה החברה אקסלרוד והקדיח את תבשילו: פקעה סבלנותו של הרוב, ואברסון נאלץ לסיים את נאומו כמעט באמצע.

האולם כולו היה מחושמל. בשני המחנות שררה מתיחות עצומה. והנה התרוממה דמותו של המנהיג הציוני הצעיר ווייצמן עם הפנים החיוורות של איש־המדע, שהמעבדה אינה סוגרת בעדו את העולם החיצוני. עיניו יוקדות וזורקות שביבי־פקחות. זקן שחור, קצר ומחודד עוטר פניו העדינות. כל עמידתו טבעית בלי שום “פוזה” של שחקן, העולה לדוכן, אבל כולו אומר דריכות והסתייגות.

כמעט בלחש התחיל את נאומו־תשובתו. באולם השתררה דומיה, ושמעו כל מלה ומלה. אחרי הקדמה קצרה ומרוכזת פנה לפליכנוב ואמר:

"הנואם הראשון (פליכנוב), כמו הרבה מדינאים סוציאליסטיים אחרים, מייעץ לנו, היהודים הלאומיים, לקחת לנו למשל ולדוגמא את מארקס ולאסאל, שהתעלמו מהשאלה היהודית, ולרכז את כל מאמצינו לפתור את הבעיה האנושית־כללית על־ידי השלטת המשטר הסוציאליסטי בעולם. אפשר שצדקתם והמשטר הזה יביא אתו בקץ־הימין את הגאולה הכללית. הנסיונות שנעשו עד כה לא הוכיחו עדיין ולא כלום. על־כל־פנים שוכחים היועצים האלה שמארקס התכחש לעמו, ואין מביאים ראיה מבוגדים־בעמם… "

פליכנוב קפץ ממקומו כנשוך־נחש, חבש את כובעו והתכונן לצאת, וכל חסידיו, שעיטרוהו, אתו. (מנהג היה במורשון הצרפתי: כשאירעו שם מהומות ושערוריות – וזה לא היה מקרה נדיר ביותר, אלא מעשה יום־יום – היה נשיא־המורשון חובש את האיצטווין שלו והישיבה נחשבה לסגורה…) גם פליכנוב התכוון בתנועתו זו לשים קץ לווכוח והפגנתו שימשה אות לקהל להתקומם נגד הציונים. נשמעו צעקות חריפות: "דולוי סיוניסטוב! “… בוז לציונים! העליבו את מארקס!.. הביתה”.

וייצמן עמד כמאובן בתוך ים סוער. חיוורונו נעשה צהוב־כחלחל. רק בעיניו היבהבה אש שחורה. והוא פנה בטון חגיגי לפליכנוב:

– האם יכחיש החבר פליכנוב ולא יודה בעובדה, שמארקס מומר היה? האם לא ידוע לחבר פליכנוב, שמארקס כתב מאמרים בלתי־ידידותיים ומלאים־טינא נגד היהדות?

פליכנוב הסיר את כובעו וישב, חיוור גם הוא, ורטן: “כן, נכון!”… הסער שכך. שקט הקהל, עמד מזעפו והחל להקשיב. וייצמן ציטט כמה קטעים, מהאופייניים ביותר מתוך מאמריו ומכתביו של מארקס על היהדות, ופנה לפליכנוב ולקהל בשאלה: האם לא צדקתי, בכן, כיהודי, באומרי שגישה זו צריכה להחשב בעיני כל יהודי, המתגאה על יהדותו³⁰, כבגידה!?. הציונים מחאו כף בהתלהבות והריעו לוייצמן. ואחרי תשובה חריפה ומשכנעת זו יכול היה לשאת נאום ציוני ארוך ונלהב.

*

ונזכר אני בהופעותיו של וייצמן בערי אוניברסיטה אחרות שבשוייץ. למדתי אז בלוזאנה. בקבוצה הקטנה של הסטודנטים הציונים מנינו אז את טשרניחובסקי, יצחק אפשטין, וילקומיץ – וייבדל לחיים ארוכים – ניסן טורוב. על אף סגולותיהם וכשרונותיהם של כל אחד מהנזכרים, לא רצו ולא יכלו לעמוד בווכוח פומבי עם התעמלנים שאומנתם בכך. באחד הערבים קראו הבונדאים את הציונים לקרב מילולי. נואמם הראשי של אנשי־"הבונד" היה מנהיגם מֶדֶם המהולל. גם “נשף” זה נמשך שנים־שלושה לילות, כנהוג. בערב השני ענה לו מישהו משלנו, אבל תשובה זו לא הניחה את דעתנו, והיינו נבוכים. על דעת עצמי טלפנתי לוייצמן בג’נבה שיבוא ויושיע. אמנם לא ידעתי את מספר הטלפון שלו בג’נבה, ואין אני בטוח, אם היה לו אז טלפון, אבל פניתי לקפה האקדימאי “לאנדולט” (“כסית” שבג’נבה) וביקשתי שיואיל למסור לד"ר ו־ן, שהוא נקרא לבוא ללוזאנה כי “הענין בסכנה”. לא האמנתי ביעילות הזמנתי, ומסופק הייתי אם היא תימסר, בכלל, לוייצמן. והנה בערב, בשמונה וחצי בדיוק, מופיע וייצמן באולם־האספה דרוך למלחמה, והוא נואם, מרתק את הקהל ומנצח – – –

…נתמניתי אז לסופרו הקבוע של “הצופה” בשוייץ הצרפתית ובאחד מקטעי העתונים הישנים מאחד מ"מכתבי משוייץ" אני מוצא את השורות הבאות:…מיודענו מר וייצמן מרבה, כמו תמיד לעבוד בשביל הרחבת רעיוננו, ולפעמים קרובות נראהו נוסע מעיר לעיר ומעורר את הלבבות לציון. שבועיים לא עברו מדרשותיו הידועות בברן, והננו שומעים אותו נושא מדברותיו בביאן – היא בּיל בגרמנית, עיר שיש בה טכניקום מפורסם, ובו יותר ממאה תלמידים מאחינו. גם ללוזאנה יסור בימים האלה…"

זוכרני שאחרי “קונגרס־אוגנדה” “אינטרביאבתי” את וייצמן. (ה “אינטר־ביוב” היה אז לדבר־שבאופנה בעתונות הכללית, וגם ב"הצופה" המודרני). בסוף השיחה ציינתי ב"הצופה", שלמרות היאוש שתקף אז את הציונים, נשאר וייצמן אופטימי וכשליווני אחרי גמר השיחה, זימזם את “התקוה”. ה"אוגנדיים" שבברן ובוורשה הרבו אז ללגלג על זמזום זה.

ובאחד הימים ובאותו המועדון הציוני שבג’נבה, שבו מלך אברסון בכיפה, הופיעו פנים חדשות: שתי סטודנטיות, שהפתיעו את קהל הסטודנטים בחנן ויפיין: האחת זקופה ותמורה, על פניה מתוח חוט של־חן שמי ויופי חיוור, וכל הליכתה ודיבורה – אצילות ופקחות; והשניה – סגלגלה, בלונדינית רכה, משעשעת ונחמדה. שתיהן – ספרו – באו מרוסטוב או מפסקוב או מעיר אחרת שמחוץ־לתחום. ושם האחת, הזקופה והחיוורת – ווירה. השניה עברה כעבור זמן־מה למחנה “הרוסים” ונעלמה מהאופק שלנו. והראשונה נהיתה לחברה נאמנה של מועדוננו ואחר־כך – לווירה ווייצמן.

ולבסוף – זכרון אישי.

היה זה אחד הימים האחרונים שביליתי בג’ניבה ואני יושב עם חיים בוגרצ’וב, המתכונן סוף סוף לעלות ארצה, באותו בית־הקפה “לאנדולט”, והנה נכנם חיים וייצמן ומוסר לנו בחדוה, שקיבל זה עתה הזמנה טלגרפית מאחד־העם לבוא לחיפה כמורה לחימיה בטכניקום מייסודו של ויסוצקי… מובן שהוא מקבל הזמנה זו בשמחה רבה!… ישבנו לחוג את המאורע ושתינו “לחיים!” כפולים.

והנה עכשיו, כארבעים וחמש שנה אחרי הלגימה, בשבתי כיום בפינה האפלה של מקלטי ושומע את טרטור ה"ספיטפיירים" הבריטיים, המוסווים בצבע המצריים ואת פיצוץ הפצצות המחפשים לקרקר ולפורר את בירתנו החדשה, אני מברך את נשיאנו שלא איסתייעא מילתא אז ושעכבוהו מן השמים… ולו היה בגדר האפשרות – ואיני אלא סופר ועתונאי עברי – הייתי שותה שוב לחיי וייצמן הגדול, נשיא ישראל הראשון.

כה לחי!

תל־אביב, א, תמוז התש"ח.

 

הסטודנטים מברן    🔗

(ליעקב קלאצקין ויעקב רבינוביץ נ"ע)

### א.

שני אילנות מצילים גדע המוות כמעט בבת־אחת, אילנות שגדלו לתפארת במשתלה המפורסמת שבברן: הסופר בר־הלבב וישר־הדרך, איש־העם, יעקב רבינוביץ והפילוסוף העסקן, האיסייאיסטן המזהיר, המקורי והאציל, יעקב קלאצקין.

עם שניהם זכיתי לבלות שנים מספר, בנעורינו, בבירת הלווציה, על ספסלי המכללה העתיקה והמפוארה שלה, כשזו שימשה אכסניה למיטב בני־הנוער שלנו שבאירופה כולה, סוללי המסילה לתחייתנו ומקימי היסוד למולדתנו המתחדשת. ואין אני מתכונן להעריך בקטעי אלה את אופיים ומפעלם הספרותיים של שני האישים, שהלכו לעולמם, וגם לא להרים על נס את השפעתו המרובה של האחד על התפתחות המושבים והחיים הקיבוציים בארץ ולא את מפעלו הפילוסופי של השני. אין אני רוצה אלא להעלות את זכר דמויותיהם כפי שראיתי אותם בימי עלומי ולתאר את הסביבה, בה נפגשתי אתם לפני כארבעים וחמש שנים בארץ ההררית של החופש והדימוקראטיה.

שתים־שלוש שעות לפני מותו הטראגי והפתאומי של יעקב רבינוביץ, סופר נקי־כפים, בר־לבב וישר־דרך, שנספה בתל־אביב בתאונת־רחוב על־ידי מכונית משא, בעברו את הרחוב על מנת ללכת ללווית אחד מידידיו, נזדמנתי עם יעקב רבינוביץ (וכמה היה ישיש חלש זה תוסס חיים ועירני!) בבית “דבר”, ונזכור את ברן ואת המושבה הסטודנטית הציונית, שבה פעלנו. זכרנו את יעקב קלאצקין, שרק לפני שבועים נודע לנו על הסתלקותו, ואמרתי לרבינוביץ “הנה, הולכים מאתנו אחד־אחד מטובי חברינו הברנאים. נסתלק גם קלאצקין. ומי יממש את רעיון המאסף “ברן”, שחלמנו להוציא לזכר ה”מושבה" הזאת מרכז כה חשוב לציונות בהתהוותה"…

– חביבי, – ענה בתנועה עצבנית מלאה ביטול־מתוך־יאוש בידיו העדינות והמרטטות, – כולנו נלך…

מבטו רותק לרחוב, שהפך אותה שעה, תחת המלקוש המדרדר בעוז, לנחל סוחף, וערך לי, כשוקע בזכרונות העבר, כמה שאלות על אותה תקופת־בראשית: מתי עזב ד"ר חיסין, הביל"ואי, את ברן? וכדומה (השאלות הללו מראות, אגב, שרבינוביץ התכונן לכתוב פרקים מסויימים מאותה תקופה)…

וכעבור שעתים־שלוש הובל עם קדקוד רצוץ על־ידי מכונית־משא של אחד הקיבוצים, שהמנוח היה קשור אליהם במסירות ובהערצה ועקב אחריהם בחיבה ואהדה בטיוליו ובסיוריו, והקדיש לבעיותיהם כה הרבה מאמרים מחושבים ונרגשים… לבנו לחבר־הנהג, בחור מהקיבוץ, שוודאי היה גם ממעריצי הסופר…

“מי בקצו ומי לא בקצו”…

על קץ כזה וודאי שלא הרהר רבינוביץ באמרו לי שעתים לפני התאונה: "כולנו נלך! "… הוא הזהיר, המתון והפיקוח, שכל ימיו לא חדל מלהזהיר “לאט לכם, אל אכזבה!”

*

כשבאתי בחורף 3–1902 מיפו לג’נבה, על מנת להשתלם בלימודים, אחרי שהתנסיתי כעלם צעיר ביותר – כבן י"ז – במשך שנה כמורה בגדרה, מצאתי בעיר זו כמה ארץ־ישראליים חברים מ"מקוה־ישראל", שהכניסוני ל"אגודת הסטודנטים היהודים". בין חברי אותה האגודה הציונית נמנו אז י. מ. זאלקינד ויעקב רבינוביץ. כארץ־ישראלי צעיר, קנאי לעברית ולדיבור העברי וכאחד שכבר זכה לפרסם מאמרים ב"הצבי" וב"המליץ", הטו לי חסד זאלקינד ורבינוביץ, סטודנטים מברן, שהתארחו באותו חורף בג’נבה, והיו מהתעמלנים הפעילם ביותר בין הסטודנטים, – וקירבוני והתעניינו בסידור חיי ולימודי בעיר הנכריה. רבינוביץ פרסם אז את סיפוריו הראשונים ב"הדור", שעשו רושם עמוק, ביחוד על הקוראים הצעירים; וגם זאלקינד כבר נודע כפובליציסטן חריף ותקיף והדפיס כבר כמה חקירות מדעיות. למרות ההבדל הניכר בגיל ביליתי הרבה שעות נעימות ובלתי־נשכחות באותו חורף, בחברת שני הידידים האלה.

זה היה, אגב, זוג מוזר של שני תלמידי־חכמים, שהיו שונים תכלית שינוי בחיצוניותם וגם בהלך־רוחם זה מזה. זאלקינד – בעל גוף מוצק, לבוש הדר, גנדרן, מדקדק בלבושו, מסלסל בשפמו, שעשהו א־לא ווילהלם השני, כשקצותיו המהודרים מופנים למעלה, ואת זקנו – א־לא נאפוליון השלישי. סטודנט זה, שהכרתיו בהיותו כבר כבן שלושים ומעלה ועבר מהישיבה ישר למכללה שבברן ובילה בה סימסטרים מרובים, היה אז להוט אחרי תורתו ה"חדשה" של נורדוי על יהדות השרירים, למד את הסיוף ויסד במאמצים רבים בברן את ה"קורפוראציה" האקדמית “קדימה”, כמתכונת האגודות האקדמיות להתגוששות הגרמניות והשווייציות; וחברי “קדימה” היו מצווים להתקשט בסרטים ובמצנפות צבעוניות, לשתות בירה כדת, והעיקר – לסייף ולצאת במלחמת שנים עם הסטודנטים השווייציים מ"הלווציה" ואגודות מתגוששות אחרות. לעומתו היה רבינוביץ מבטל ביטול גמור את החיצוניות, רשלן בבגדיו הפרומים והמקומטים (ואני רואהו עדיין, כשהוא מתעטף ב"פלרינה" – שכמיה־האפורה והרחבה שלו ונאבק קשה בסופה הצפונית, הנושבת על גדות הלימאן מהרי האלפים), וגם את שערותיו וזקנו גידל פרע… את חיצוניותו הזאת הביא אתו מווילקוביסק עיירתו, ושמר עליה בעקשנות. ואם נוסיף לזה את חולשתו הגופנית, מראהו השדוף והמשוחף כמעט בימים ההם, הגוון הצהוב של עור פניו, שהעיד כי אין הוא נענה תדיר לדרישת קיבתו (כאן, בארץ, הבריא והיה מחוסן נגד מחלות) – נבין כמה מוזר היה לראות את שני הידידים האלה מתהלכים ומתווכחים בדיני סיוף והתגוששות ובעניני התעמלות, פיתוח השרירים וכדומה.

אגב, ידידות זו הופרה מיד אחרי ששניהם עזבו את ברן ואת שווייץ, והחבילה נתפרדה. שלא כיעקב רבינוביץ, עמד זאלקינד בבחינות־הגמר והוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה. אחרי חיים הרפתקניים משונים באנגליה: רב בקארדיף, אנארכיסטן בלונדון, מתרגם התלמוד לאידית, עלה זאלקינד בראשית שנות השלושים ומת בחיפה. לפני כחמש־עשרה שנה מצאתי את שניהם שוב בתל־אביב, אבל דומני, שכאן לא היו נפגשים עוד, לא דיברו זה על זה מטוב ועד רע.

*

בג’נבה, עם המכללה המפוארת ובתי־האולפן המרובים שלה לכל ענפי המדע והאמנות, התהלכו אז יותר מאלפים סטודנטים ופליטים מדיניים רוסים, שהיוו את “המושבה הרוסית” החשובה ביותר שבשווייץ. על חייה הרוחניים של מושבה זו הטביעו, כמסופר לעיל, את חותמתם פליאכנוב, טרוצקי ומארטוב – נכדו של צדרבוים, “הארז”, מייסד “המליץ” (לנין, שהתגורר גם הוא בג’יניבה, היה אז מיושבי אוהל והסתתר מאחורי הקלעים, ואת שמו של סטאלין לא ידעו אפילו לשמע־אוזן): והם שמשלו ממשלה בלתי מוגבלה על כל הנוער הזה, שרובו ככולו היה יהודי, ונאלץ היה, עקב הנגישות האנטישמיות, לחפש מפלט במכללות שבמערב־אירופה – בהשוואה ל"מושבה" זו (כמו שהיו מכנים בימים ההם לעדת מהגרים זו) היתה “אגודת הסטודנטים הציונים” הנזכרת, עם כמה עשרות חבריה, כגמד בפני הענק.

בביקורי הראשון במועדון ציוני אקדימאי זה נתרשמתי ביחוד משתי דמויות: של אברסון ויעקב רבינוביץ, שייצגו שני גילויים שונים ונבדלים, אף כי משלימים אחד את השני, מה שקורין באמנות הפלסטיקה “תאומים”, “פנדנס” בלע"ז, של “הסטודנט הנצחי”. אברסון, שבא אז משורות ה"בונד" לציונות, מילא, לא בלי כשרון, את תפקיד התעמלן, המועמד להיות מנהיג, והשחקן הראשי על הבמה הציונית הזעירה של המועדון. בבלוריתו המסולסלת, שהיתה נופלת כאשד עד לכתפיו, בפנים הגרמיים, המגולחים כליל והמביעים פכחות ולגלוג של ביטול, עם לסתותיו הבולטות, הזכיר במקצת את דיוקניהם של ביטהובן וליסט. ובעניבתו על לולאותיה הרחבות, ככנפי פרפר ענקי, ובזיגו השחור, הארוך והחגיגי, המבריק מזוקן, מימש כמיטב יכולתו את הבוהמי המובהק. אברסון זה מילא את המועדון בשיחותיו, הלצותיו ובנאומיו על רגל אחת, היה אח־כבוד לכל הסטודנטים הצעירים, דואג לכל הסטודנטות, שזה מקרוב באו, ואם הן יפות וחינניות, מחזר אחריהן, אף כי רעיתו שאהב, עלתה בחינה, בחכמתה ובהשכלתה על כולן…

אברסון זה היה זריז עד מאד בתעמולתו הפיקחית. בהיותו לציוני, התחיל להתעמק בספרותנו העתיקה, בבקורת המקרא ובחקירות היסטוריות, והגיע ברבות הימים למדרגה מפליאה של תורניות ובקיאות במקצועות הללו. אבל בימים ההם היה עדיין בבחינת טירון, וידיעותיו ביהדות היו קלושות ביותר, ועל אף כל מעלותיו וכשרונותיו לא היה אלא ממלא־מקומו של המנהיג האמתי והמוכר של מועדון זה וגם מחוצה לו, בקרב הסטודנטים היהודים הלאומיים שבשווייץ, הלא הוא הפריוואט־דוצנט חיים וייצמן.

ודיוקן מקביל, תואם ומשלים לאברסון, שימש באותו מועדון – יעקב רבינוביץ, סטודנט נצחי גם הוא, שלא אל הדיפלום והתואר שאיפתו, ששימש דמותו של “פרוש” מישיבת מיר או וולוז’ין ש “הציץ ונפגע” ועבר בלי שינוי צורה למערב־אירופה, ושם המשיך את חיי המתמיד שלו בג’יניבה ובברן. בלבושו ובהילוכו המרושלים, בזקנו שגידל פרע ובכל אי־הטיפול בחיצוניותו, דמה לנזיר מסתגף, אלא שבווילקוביסק כינוהו וודאי “פרוש”, ובג’יניבה הפך לבוהמי “רוסי”, ואף כי עמד אז, כמו ידידו זאלקינד, בראשית שנות השלושים, נראה כבן ארבעים ויותר, ונדמה לנו, הסטודנטים הצעירים, אז כזקן שבחבורה וכאחד שקנה חכמה ונסיונות־החיים.

רבינוביץ לא היה מהדברנים המזהירים, הנותנים אמרי שפר; ובניגוד לאברסון לא סלסל בדיבורו ובסגנונו, ממש כמו שלא התגנדר בלבושו ובחיצוניותו, היה יושב בקרן האולם ומגלגל שיחה תמה ושקטה עם הצעיר או הצעירה, שמשכו את לבו. ואף כי לא קפץ בראש ולא התבלט, היה משפיע מאחורי הקלעים והיה אחד מאלה שטבעו את חותמם על החיים הציוניים שבמושבות הסטודנטיות בג’יניבה ובברן. עניו וישר, הסתפק בקב חרובין (בתרגום השווייצי: ברבע ליטרה גבינה אמנטאלית), בנפשו נקעה מפת־בג הקרנות וההקצבות של היהודים האדוקים מפראנקפורט, שרבים מסטודנטי ברן נהנו מהם. התהלך כדוד טוב עם הסטודנטיות הצעירות, והיה יודע כמעט את כל סודות אהבותיהן: כי הן היו מתוודות לפניו ממש כמו לפני כומר קתולי, והיה יועצן הטוב וידידן הנאמן – שלא על מנת לקבל פרס באיזו צורה שהיא.

אם אברסון שימש יד־ימינו של ד"ר ווייצמן, היה רבינוביץ התנא דמסייע של מתנגדו החריף ביותר של ווייצמן – ד"ר פאסמאניק, אחד האנשים המוזרים והמענינים ביותר שקמו לנו בתקופה רומאנטית זו של הציונות. גם הוא פריוואט־דוצנט במכללה של ג’יניבה, אבל בפאקולטה לרפואה ורופא מצויין ומפורסם למחלות האוזן והגרון. כמו אברסון בא גם הוא לציונות ממרחקים, אבל בחריפות שכלו המנתח ובכשרונותיו העילויים ידע להתעמק בדברי ימינו ובספרות הטרום־ציונית, ומסותיו ומאמריו בירחונים הציוניים הרוסיים מצאו הד כביר בקרב הנוער. ולא זו בלבד (ודבר זה ידוע למעטים, ואני מרשה לעצמי להדגיש עובדה זו, כי הייתי עד שמיעה וראיה לזה) אלא באספה המייסדת הראשונה של “המזרחי” בבאזל, לפני פתיחת הקונגרס הששי, קונגרס אוגנדה, עמד ד"ר פאסמאניק זה על דוכן הכינוס כאחד המבססים את תורת הכיתה הדתית שבציונות… כשנאלץ, לרגלי נסיבות פרטיות, לעזוב את ג’יניבה, היה לאחד התעמלנים החשובים והמצליחים ביותר ואחד מעמודי התווך של המרכז הציוני ברוסיה. בסוף המלחמה העולמית הראשונה הסתבך בפוליטיקניות אנטי־מהפכנית ברוסיה והיה לכעין מיניסטר לענינים יהודיים בממשלת הבובות של דניקין. כל ידידיו וחבריו הציוניים התרחקו ממנו והוא מת בודד וגלמוד בפאריס…

אותה שנה הופיעה על הבמה הציונית “הפרקציה הדימוקראטית”, שמחולליה היו וייצמן, בובר, פייבל והצייר ליליין. יעקב רבינוביץ התנגד בחריפות לאופוזיציה זו להרצל ותמך בד"ר פאסמאניק, שניהל תעמולה נגדה. לא כאן המקום להכנס בפרטי המאבק ההוא, שהגיע לשיאו בישיבות הקונגרס החמישי בשעת ההצבעה על בעית עבודת התרבות. אבל משער אני – וכמעט בטוחני – שהתנגדותו של רבינוביץ לאותה אופוזיציה באה לא מתוך התנגדות ל"דימוקראטיה" של אותה קבוצה, אלא, אדרבה, מפני שרוב הציונים, מתוך השדרות הבעל־ביתיות ו"עמך", היה צמוד ורתוק בקנאות למנהיג הגדול, ד"ר הרצל. ד"ר פאסמאניק נשען במאבקו בג’יניבה על נציגי “עמך” מבין ציוני המקום: חנוונים, בעלי־מלאכה ודומיהם, מיוצאי מזרח־אירופה. זאלקינד, הסייף והלאומני, הוסיף להאבקות זו נימה של שמרנות מדינית.

ב.    🔗

כאן ברצוני לטפל במושבה הסטודנטית שבברן. הימים ימי התחלת־המאה. ידוע ש “סוף המאה” – “פין די סיקל” – נעשה משום־מה בצרפת, ובעולם כולו, למושג ולשם־דבר של משהו פגום, בחינת דיקאנטיות, שטחיות והשחתת המידות. כאילו עומד לו עולם־סבא וצופה בפרשת התקופות ובסיבוב המאה, כדי ל"השחית" את המידות או ל"תקנן"… אולם, כשהנני טובל, לאחר יותר מארבעים שנה, בזכרונותי על אותם הימים, דומני, אף־על־פי־כן, שבמצב הרוחות אז רחפו התעוררות פנימית וגעגועים טמירים, מעין אלה, שהרגשנו בשחר נערותנו, בדמדומי בין־השמשות של השבת, רגעים מספר טרם יופיעו שלושת הכוכבים המסורתיים, כשנשמות הפושעים כבר צובאות על פתחי הגיהנום… גם בהתחלת מאתנו העשרים שררה באווירה הכללית, לרבות “במערב־הקרוב”, צפיה חרישית לתמורות ולהפיכת הקערה. השאיפות הללו והאיחולים והתקוות האלו לשינויי ערכין גברו ביחוד ברחובנו.

הנוער שלנו נמצא אז בתקופת ההסתערות והמצוקה. צצה ופרחה ה"אכסטרניות". אכסטרניות בכל המובנים: מעבר לגדר החיים, תלישות, תליה באוויר, “מסביב לנקודה” ו"לאן?"… אכסטרנים בערים ובעיירות, שתושביהן “אנשי־אוויר”, ומנחם־מנדלים של שלום־עליכם. בבית – מחסור ומחנק. התעשיה עודה בחיתוליה; החנוונים אוכלים איש את רעהו, ובתי־הספר העליונים שבאמא־רוסיה כמעט סגורים ומסוגרים בפני הנוער הזה, הכמה לאור המדע ולחופש הדיבור. רק בדרך נס יצליחו אחד מני אלף ושנים בעיר להתקבל באוניברסיטה אי־שם ברוסיה המרכזית…

הנוער, ללא־אחיזה, שהקרקע³¹ תחתיו נשמטת או בוערת, רואה הצלה וריווח ביציאה המונית מעבר לגבול. אכסטרנים ומי־שהיו־אכסטרנים מהגרים לאלפים לאוניברסיטות שבערי המערב, וביחוד לאלה שבשווייץ. כי לא זו בלבד שהחופש ההלוויטי מושכם, אלא שם גם מקילים בהכנסת הסטודנטים לבתי־האולפנה הגבוהים; ישנן שם מכללות, שאין מדקדקים בהן גם בתעודות: חטוף ולמד! כל דכפין ייתי וילמוד". וכך נהפכה בראשית המאה, “בעוונותינו”, האוניברסיטה הברנאית לסניף של “ישיבות” מיר, וולוז’ין וסלובודקה, וה"בחורים" לפעמים גם אברכים, שריחיים־על־צוארם (אי שם בתחום המושב) – היו באים ישר מהישיבה לאמפיתיאטרון המכללה ולמעבדותיה. והמדעים לא סבלו מזה אף במלוא הנימה. להיפך. לא זו בלבד שבמעבדות ובסמינאריונים ישבו מנינים שלמים של מי־שהיו־עילויי ישיבות, אף הפרופיסור לפילוסופיה בכבודו ובעצמו, שנתעלה אחר כך למדרגת דיקן הפאקולטה למדעי הרוח שבאוניברסיטה העתיקה בברן, בירת שויייץ, לודויג שטיין היה בנעוריו רב בהונגריה מולדתו. והיה פרופיסור זה מחבב את תלמידי־החכמים ותומך בהם בכספו הרב… אגב, לודוויג שטיין זה היה אחד האישים המענינים ביותר “מחוץ לתחום” שהיו לנו בברן. הוא הטביע מחותמו על “תקופת ברן”, ועליו אני מייחד את הדיבור להלן.

*

הבה, נחזור לבחורינו ובחורותינו שבמכללות שווייץ. על סף המאה העשרים אנו מוצאים בערי האוניברסיטה הראשיות שבשווייץ: ברן, ציריך וג’יניבה, מושבות־סטודנטים “רוסיות”, המונות כל אחת מאלף עד אלפיים איש. ב"מושבות" אלה מסתובבים – מלבד התלמידים – לשם תעמולה בין הנוער הזה, ממנהיגי תנועת המחתרת, בעלי־שם בעבר ובעתיד, וגם טירונים וזאטוטים מאותה תנועה, פליטי הג’אנדרמים הרוסיים, וסתם טפילים, ללא שורש ואחיזה בחיים; וכולם יחד מהווים את חלוצי תנועת השחרור. בשווייץ הופיעה אז עתונות המחתרת, ובראשן “הזיקה” של פליכאנוב, ו"הספרות האסורה" בכללה, הנדפסת על נייר שקוף ודק. ובחורינו ובחורותינו מרבים לשלוח את החוברות והעתונים במעטפות סגורות, בדרכים אחרות “הביתה”; מצות־עשה מהפכנית, שאין לדחותה… כשגברה הגירה זו, והסטודנטים השווייציים החלו לרטון ולהתלונן, שצר להם המקום, הנהיגו בברן בחינות־כניסה בשיעור של שש מחלקות הגימנאסיה בערך, כדי שלא כל הרוצה ליטול את השם “סטודנט” יבוא למכללה ויתעסק שם בענינים הרחוקים ממדע ומחקר…

המושבות ה"רוסיות" הללו, שכללו כאמור לעיל מ־95 אחוזים בערך “משלנו”, (כי למה ינודו הרוסים האמתים אל המכללות השווייציות?) היו בעיני האזרחים השווייציים נציגיה של"רוסיה הקדושה". בני הכת הבינונית, הבורגנית, היו חוששים לבוא במגע עם “הרוסים הללו” מפחד הניהיליזם. אולם נשי הפקידים הנמוכים, האומנים והפועלים, שהיו מארחות את ה"ניהיליסטים" האלה, בני ה"ישיבות משניפישוק, סמארגון ונאליבקי בחדרים המרוהטים – כביכול, היו שואלות את דייריהן "אם כל הרוסים שחורי־שער ואם כולם מגדלים זקן?

מובן, שגם המתלמדים השווייציים, ברובם הגדול בני האזרחים האמידים והעשירים, היו מתרחקים מהסטודנטים ה"רוסים", שאף את שפתם הגרמנית אידית לא הבינו, ממש כמו שה"רוסים" הללו לא שמעו את שפת ניניו ונכדיו של ווילהלם טל. באולמי המכללה נתחלק הציבור לשני עולמות: העולם השווייצי והעולם הזר והנכרי. רק הפרופיסור היה משמש גשר בין שני העולמות האלה, וזכורים לטוב הפרופיסורים מארטי, וואקיר, גראף וסאלי, מחסידי אומות העולם, שקירבו למדע ולתורה את חיסין, זאלקינד, גליקסון, ש. מלמד, מוסנזון, ז"ל, ויבדלו לחיים – ש. אייזנשטאט, בוגראצ’וב, ברוכוביץ', י. ל. ברוך, האחים ברכיהו, יעקב כהן, ד"ר מוקדוני, י. קלאצקין, יצחק וילקנסקי (פרופ' וולקני) ועוד ועוד. באותן השנים, אחרי נאומו של מאכס נורדוי על “יהדות השרירים”, יסד המנוח י. מ. זאלקינד כמסופר לעיל, “קורפוראציה לוחמת”, כמתכונת אגודות הסטודנטים הגרמניים וההלווציים, נושאת כובעים וסרטים צבעוניים, המחייבים לצאת למלחמת־שנים בסייף, ושגם שתית הבירה היו ממצוותיה העיקריות, – בשם “קדימה”. אגודה זו קירבה במקצת את הציונים המעטים לסטודנטים השווייציים, אולם כשעברו סמסטרים אחדים ללא מלחמת־שנים בהשתתפות חברי “קדימה”, התרחקו השווייציים מאגודה ציונית זו, שסוף־סוף נתפרדה.

אחוז הסטודנטות היה גדול לאין שיעור מזה של הסטודנטים. רובן למדו בשקידה עצומה, חיו חיי נזירות והסתפקו במועט שבמועט, התכלכלו משך שבועות בפת עם גבינה ותה. רבות מהן רעבו; ויש שהגיעו עד השלבים העליונים שבמדע ונתמנו ברבות הימים ל"פרופיסורות" מן המנין במכללות שלמדו בהן. אחדות עובדות גם במכונים לחקירה המדעית שבארץ־ישראל.

אולם היו מביניהן, שלא מצאו גם לנחוץ ללמוד את יסודות השפה הגרמנית או הצרפתית, שפות הלימודים. אמנם יש להודות שענין הליכתן של אחוז ניכר מהצעירות הללו לבתי־המדרש העליונים שבחוץ־לארץ היה דבר שבאופנה. אף בתחום־המושב היו נערות ישראל מתקבלות בגימנאסיות ביתר קלות. ומה תעשה בת “בעל־בית” או בתו של חנווני או סוחר אמיד, אחרי שקבלה את תעודת הבגרות? התשב ותחכה עד שיבוא הנסיך האגדתי ויגאלנה?… וכשהעיירות היו מתרוקנות מבחוריהן, היו גם הבחורות אצות־נוהרות לאחת מערי האוניברסיטה. והיה אם כשרונותיה, נטיותיה ומרצה עמדו לה והכשירוה לכך, היתה חיה חמש או שש שנים, בדוחק ובעוני או בקצת רווחה – הכל לפי מצב משפחתה – והיתה חוזרת לארצה ולמקום מולדתה כרופאה, רוקחת, מהנדסת או מורה. ואם חסרו לה הרצון, הכשרונות וההתמדה, וחוננה ביופי, היתה מקבלת תואר “דוקטורית” על "ידי נשואין.

כששוחחו פעם בחברתו של הפרופ' שטיין הנזכר, לרגלי שורה של מאמרים שפרסם העתונאי השנון ש.מ. מלמד המנוח באחד מעתוני ברן, שבהם קרא תגר והטיל דופי במתלמדות מרוסיה, ענה הפרופ' שטיין ואמר: משולות הסטודנטות מבנות ישראל לתפוזים וללימונים. אפשר שבארץ גידולם, בשעת יציאתם ירקרקים הם; בדרך מגיעים הם לבישול גמור.

המתיחות המדינית בין הנוער הרוסי שלל את רוב זמנם ואונם של התלמידים באותה תקופה. התעמולה הפעילה לא פסחה על שום סטודנט וסטודנטית. רובם השתייכו, בצורה זו או אחרת, להלכה או למעשה, לאחת המפלגות. כולם היו “מעונינים” ועל כולם פרשו התעמלנים את רשתם. קשה וכמעט אי אפשר היה להתיחד בד' אמות המדע והתורה, בשעה שגליו הראשונים של השטפון המהפכני החלו להשתפך ב"מולדת" והגיעו, לפעמים בצורת פוגרומים עד לערי התחום…

לא עבר עליך יום בערי האוניברסיטה, שמפלגה מהפכנית זו או אחרת לא ערכה אספת־מחאה, אספת־וויכוחים, הרצאות מגדולי הדור, כאלה שישבו קבע בהלווציה הברוכה, או מאלה שהצליחו להתחמק מצינוקי פישר ופאול, או שהגיעו ישר מסיביר. ואיזה מתלמד צעיר או קשיש, שלבו לב־אבן ושלא יזדעזע למשמע השמות בלבד, וישאר מחוץ לאולמי האספות וההרצאות?!

ג.    🔗

את יעקב קלאצקין פגשתי בראשונה כשנתים לאחר שהכרתי את רבינוביץ בג’יניבה. זה היה בבאזל, ערב הקונגרס הששי. קלאצקין היה אז סטודנט מתחיל בפאקולטה לפילוסופיה שבברן והקדים לבוא, ימים מספר לפני הקונגרס כסופרו של השבועון העברי “המצפה”. גם אני נתמניתי אז סופר הקונגרס והייתי הצעיר שבחבורת הסופרים שהרכיב אז לודוויפול לשירות “הצופה” בקונגרס. מאפס מעשה היינו יושבים שעות שלמות בבנין הקאזינו ובסביבתו והיינו אורבים לכל ציר חשוב ולכל חבר הועד הפועל, כדי לגלגל אתם שיחה ולדוג קצת חומר בשביל המכתבים הראשונים מבאזל; ובאין חומר ראוי לשמו היינו ממציאים אותו ומלטשים את עטינו ב"אינטרביואים" אמתיים או מדומים בינינו לבין עצמנו.

קלאצקין היה אז כבן עשרים. בחור תוסס, רענן, קורן חדווה ועליצות ושותה לרוויה מתענוגות החיים בכל שימצאם. קטן־קומה, בעל לחיים וורודות, עינים לגלגניות מלאות אש, ראש מתולתל; סקרני ועירני, קופץ, דולג ומרפרף כפרפר ממקום למקום, תמיד עליז ומחייך. אי־אפשר היה להכיר עדיין באמן־חיים צעיר זה את הוגה־הדעות הרציני והעסקן, שניסה ליצור שיטה פילוסופית מקורית. וכשהכרתיו אחר כך מקרוב בברן, נוכחתי שאמנם אמן־החיים היה, ורק מעטים מבין הסטודנטים ידעו “להסתדר” כמוהו בקצבות, שהיה מקבל מצד נטורי קרתא אדוקים וקנאים בפראנקפורט, ולחיות חיים שאננים, בלי דאגות פרנסה. אמנם כבר אז היו מתלחשים על כפילות חייו. אבל כפילות זו יסודה היה בימים ההם, קודם כל ביחס הכבוד וההערצה מצדו לאביו הרב. בהתקרב ימי החגים ועליו היה לנסוע לבית אביו, היה מגדל את זקנו ומתלבש ארוכים כאחד האדוקים. אגב, כפילות זו נשארה אצלו גם אחר כך בחייו הפרטיים, ולא מעט סבל ממנה בימי המלחמה האחרונה.

בברן היתה לי ההזדמנות לעקוב מקרוב אחרי התפתחותו וחייו, וזכורני שהיה אחד הסטודנטים המתמידים והכשרוניים ביותר. מבלי להיות נזיר ופרוש – להיפך: היה שופע תורה, חכמה ופכחות החיים. קלאצקין השתכלל והתעמק בלימוד הפילוסופיה, אחר כך, באוניברסיטאות שבגרמניה ושתה מבארו של הרמאן כהן במארבורג; אבל את ראשית תורתו הפילוסופית שאב בברן. ואין כל ספק, ששנות לימודיו בברן וחייו בשווייץ החפשית והתורנית הם שהשפיעו על אישיותו כפילוסוף וכסופר. וכאן אנו מגיעים לבעיה מעניינת אחרת, שבה טיפל גם יעקב רבינוביץ בימיו האחרונים והיא השפעתה של שווייץ על ספרותנו החדשה.

בספר “אדר היקר”, שמוקיריו וחבריו הקדישו לד"ר ש. א. הורודצקי, ליובל ה־75 שלו, פרסם יעקב רבינוביץ רשימה קצרה: “שווייץ והספרות העברית”, ובה הוא כותב בין השאר:… שורה שלמה של סופרים (עברים) שהיו בשווייץ, הרגישוה ואהבוה, הושפעו ממנה רק מעט או שכתיבתם איננה מראה שום השפעה כזו. לאלה יש לחשוב א. מ. ברכיה, את בר־טוביה ואת יעקב קלאצקין… ההשפיעה שווייץ על הורודצקי – אינני יודע… המורגשה השפעת שווייץ אצל יעקב שטיינברג – איני זוכר" וכו' וכו'; ולבסוף: “ועל כותב הטורים האלה (היינו: על יעקב רבינוביץ עצמו) ויחסו לשווייץ והשפעתו ממנה במובנים שונים – לא עלי לדבר, די שאני מזכיר זאת”…

בניגוד לרשימה ענוותנית ורשלנית זו מעיז אני לומר, שהשפעה זו עצומה היתה על כל אלה, ששאבו את תורתם ותרבותם בארץ החופש החרדית. ואשר ליעקב רבינוביץ (והוא הדין גם ליתר הסופרים שהזכיר), מובטחני ששווייץ היא שעיצבה אותו ואת לבו הרחב לעולם ומלואו… ועליו אומר, מה שכתב באותה רשימה קצרה על יעקב כהן ו"הלווציה" שלו:… רק אחת ברור לי: חלק גדול של שירת י. כהן ושל תפיסתו היה אחר, לולא נברא בשווייץ".

ד.    🔗

ג’יניבה שימשה בימים ההם בשביל הסטודנטים מברן ומיתר ערי האוניברסיטות שבשווייץ רק מעין פאריס צעירה וטרקלין צדדי של האכסניה הראשית שלהם לתורה ולתרבות, שהוקמה בבירתה של הלווציה, או, יותר נכון, שקמה; כי איש לא הקים אכסניה זו לפי תכנית מחושבה מראש. אכסניה זו קמה מעצמה בנסיבות הזמן.

לא רק חינה הצרפתי ויופיה של העיר השקטה והאידילית הזאת, היושבת על גדות אגם הלימאן – הכנרת של שווייץ – ונהר הרהינה המלאים קסמי הוד, לרגלי רוכסי גבעות וצוקי הרים, שמהם נשקפות שורות האלפים עם המונבלאן בראשם, משכו את הסטודנטים³² הצמאים ליפי הטבע. גם המסורת של רעיונות הקידמה, הדימוקראטיה והחופש של קאלווין, וולטר, זשאן זשאק רוסו, הטבועים בכל המוסדות התרבותיים והחיים הציבוריים של עיר זו והחופפת בכל בתי המשפחות המיוחסות; העוסקות בצרכי העיר והעומדות גם בראש בתי־הספר ומכוני השכלה המהוללים, והממשיכות מסורת זו מאב לבנו, לנכדו ולנינו ושומרות על הרמה הגבוהה של החיים התרבותיים הבין־לאומיים של קריה מתקדמת וחפשית זו, – היא שהקסימה את בעלי הטעם המעודן ואניני הדעת שבין הסטודנטים מכל המכללות הסמוכות, עד שרבים מהם היו מתאמצים ובאים לפחות להתארח כמה שבועות וחדשים בקריה מלבבת זו.

בחדשים המעטים של עונת־חורף אחת אפשר היה לשמוע בעיר זו את גדולי הנואמים מבין המדינאים והסופרים מכל ארצות אירופה. וזוכרני שבאותו חורף 1904 שמעתי, למשל, שורה של הרצאות מפיו המפיק מרגליות של זשאן זשורס על ניצשה, את פריסאנסה מרצה על השאלה הארמנית, לירוא־בוליה על שאלות כלכליות… שרה ברנארד “האלוהית” שיחקה בתיאטרון העירוני של ג’ניבה תפקיד ראשי במחזה קלוקל, “המולדת” של זודרמאן (שניהם, המחבר הגרמני ומחזהו, נשכחו משכבר הימים) וכו' וכו' ומוסוליני אז פועל “שחור” – ומאד אלמוני – בלוזאן הסמוכה…

אולם המטרופולין האמתית של הנוער היהודי – ממזרחה של אירופה וגם במידה ידועה מארצות המערב – בשווייץ היתה אז בירתה של הקהילה ההררית, ברן. הנגישות האנטישמיות ברוסיה וההגבלות החמורות, שהנהיגה הממשלה הצארית כלפי הנוער היהודי, בסגרה בפניו כמעט כל בתי־הספר התיכונים והעליונים, הביאו לידי כך שאלפי הבחורים, הצמאים להשכלה, נדחקו לחיי “אנשי אוויר” של “אכסטרנים” (טיפוס משונה של אוטודידאקטים, המתפרנס מהוראה של ענינים, שעדיין לא רכש בעצמו את הידיעה היסודית בהן) ומשם – לשורות המתמרדים שבמחתרת. וסופם היה להתפש בידי הג’אגדארמים, להאסר או להיגלות לערבות סיביריה. מובנה, בכן, השאיפה של הנוער היהודי שמתחום המושב לחיי חופש ותרבות בשווייץ. ואלפי “אכסטרנים”, וביחוד בחורות, שגמרו את הגימנאסיות ברוסיה (לגבי הנשים היו הקלות ידועות בבתי־הספר התיכונים לנערות שברוסיה, ולכן היוו את הרוב של "המושבות הסטודנטיות שבשווייץ) נהרו בין הזמנים לערי שווייץ.

המכללה הברנית היתה הליבראלית ביותר כלפי יהודי רוסיה, ועוד בשנים הראשונות של מאה זו לא דרשו ממנו שום תעודות בגרות. ורק בשנת 1904 קבעו בחינות כניסה בשיעור של שש מחלקות הגימנאסיה, וגם בבחינות אלו היו מקלים. ומכיון שלשון הלימודים באוניברסיטה זו היתה הגרמנית – וכידוע, “כל יהודי מרוסיה שמע גרמנית”, נעשתה האוניברסיטה הברנית תחליף והמשך לוואלוזין ומיר ו"הסטודנט מברן" נעשה אז לשם־דבר בעולמנו.

מתלמדים מסוגם של הבילו"יי חיסין, גיצובה, גליקסון, י. מ. זאלקינד, יעקב שטינברג, ברכיהו־בורוכוב, רובינזון, מטמון־כהן, מלמד, גורלאנד, איליאשוב, אשר ביילין, קלאצקין, רבינוביץ, יעקב הלמאן, ויבדלו לחיים ארוכים: ש. א. הורודצקי, ש. אייזנשטאדט, אלכסנדר קפיל־מוקדוני ועוד, נהרו לבירת שווייץ, רוויי השכלה עברית, ששאבו בישיבות המפוארות או בבתי אבותיהם הרבנים, בחינת “ותורתם בתוך מעיהם”. שאיפתם היתה להשתלם בברן, לאמר: להיות ליהודים ולאירופאים שלמים, לשתות ממעיני החכמה הכללית, ליהנות מיפיפותו של יפת ו"לקרוע באהלי שם חלון לאירופה" שדרכו תחדור ההשכלה הכללית גם לרחובנו.

אולם, כיון שכולם הביאו יחד עם ידיעותיהם היהודיות גם מידה מסויימה של חיבת ציון עמוקה וערגה ציונית, בצורה אחד־העמית, או הרצלאית. נוסד בברן מאליו, ללא כל יזמה ובלי תכנית מראש ומחשבה תחילה, מרכז רוחני ציוני חשוב, שהשפעתו הורגשה בכל מרכזי התפוצות, ואפילו ב"ישוב" הצעיר שבארץ.

כך יצא דבר הגימנאסיה העברית הראשונה בארץ מברן ושלושת מייסדי “הרצליה” היו כולם דוקטורים צעירים שקיבלו את תאריהם בבירת שווייץ, הלא הם: מטמון־כהן, ב"צ מוסינזון וחיים בוגראצ’וב.

לא היה אז עתון עברי בלי “מכתבים משווייץ” (קרי: מברן) ובכל ירחון או שבועון היו מקדישים מקום כבוד למאמרים, לשירים ולסיפורים מפרי עטם של החבורה הברנאית. האגודה הציונית האקאדמית שבברן הפכה אז ממש אקאדמיה לתעמלנים ציוניים. ולא רק נציגיהם של אוסישקין וטשלינוב צחצחו באגודה זו את חרבותיהם וגייסו את הרוב של ציוני ציון בקונגרס השביעי. לאגודה זו נצטרפו גם ציונים צעירים מגרמניה (פינקוס, בקר, אוירבאך), שהיוו מעין קציני קשר לציונות המערבית, ומתוך שורותיהם יצאו כמה אישים, שמילאו תפקידים חשובים בהסתדרות הציונים.

ה.    🔗

היה לנו בברן גם מעין ראש־ישיבה בלתי־רשמי, וזה הפרופ' לודוויג שטיין, שהזכרתי לעיל, טיפוס “מסוף המאה” ומהמעניינים ביותר.

בין הפרופסורים והדוצנטים המרובים שבברן היו אישים גדולים בתורה וחכמה, שנתפרסמו בעולם כולו ו"מימיהם שתינו והתאבקנו בעפר רגליהם". למשל, הפרופיסור להיסטוריה וואקיר, זקן שווייצי מאחת המשפחות הוותיקות שבברן, שהיה מרצה בהתלהבות ונלחם בכל שיעור ושיעור לחופש ולדימוקראטיה… מארטי, פרופיסור לתיאולוגיה ולבקורת המקרא, גם הוא שווייצי מובהק, ממשפחה ברנאית מיוחסת, מבקר חריף ושנון, המפצל ו"מתקן" כל פסוק קשה ומכניס לתוכו מושגים ומובנים מפתיעים בחידושם, ממש כאחד הבלשנים שלנו שעל הר־הצופים; ועל אף אדיקותו הפרוטסטאנטית התיחס בחיוב לציונים… היו בין הפרופסורים גם יהודים: פרופ' רייכסברג, ללימודי הכלכלה המדינית, יהודי רוסי, ממקורבי פליכאנוב וטרוצקי ומנושאי כליהם, מנשיביק קנאי, עם פנים עדינים של רב־מתנגד, ששיווה להן בתסרוקתו ובזקנו המדובלל דיוקנו של מארכס בזעיר אנפין, עויין את הציונים ומתרחק מהם ככל האפשר. פרופיסור לכימיה פרידהיים, יהודי גרמני שהתנצר, מומר להכעיס, שונא יהודים רוסים ושותה שכור כ"גוי" וכו' וכו'.

אבל איש מהפרופיסורים לא היה קרוב לתלמידי־החכמים שלנו ול"מושבה" היהודית בברן בכללה כמו הפרופ' ל. שטיין.

יהודי הונגרי, מי שהיה רב בעדה קטנה בארץ־מולדתו, עלה לגדולה הודות לכשרונותיו הבלתי־מצויים כנואם, כמרצה וכסופר מחונן בסגנון מבריק. האוניברסיטה שבברן הזמינה אותו כפרופיסור לפילוסופיה, ומשום יחסיו לגדולי המדינאים והשפעתו, שבאה לו מרוב עושרו, נתמנה גם דיקן הפאקולטה לפילוסופיה; נתפרסם גם כאחד מעוזריו הקבועים של ה"נויע פרייע פרעסע", המעולה שבעתוני אירופה אז, שבחלקו הספרותי אין לו דומה בין עתוני גרמניה. כאמור, היה פרופ' שטיין עשיר מופלג והפגין את עושרו בכל הזדמנות ובכל מקום. חווילתו – היפה שבכל ברן, ובא לשיעוריו בכרכרתו המבהיקה, רתומה לשני סוסים אבירים, והכרכרה מחכה לו במשך השיעור ברחבה שלפני האוניברסיטה. הסוסים, שכנראה לא היו פילוסופיים ביותר, ומשתעממים, רוקעים בפרסותיהם, צוהלים ונוהקים מרוב שבעה ובגלל ההמתנה הארוכה מדי, ומפריעים בזה למרצים האחרים, שכדימוקראטים שווייציים, החיים בצנע, שונאים את המותרות, ובאים, כמובן, לשיעוריהם ברגל – ביניהם גם נכה חצי־משותק, שאשתו מוליכה אותו עד הקתדרה… וכך היו סוסיו הבלתי־פילוסופיים של הפרופ' שטיין מרבים שנאה ו…אנטישמיות, במכללת ברן ובסביבתה.

הרצאותיו ושיעוריו, שורה של פיליטונים מרתקים עם זיקי די נור שכליים של אמצאות ופתגמים שנונים מבריקים כספירים וכיהלומים שבטבעותיו המרובות, מושכות מאות סטודנטים; ולשיעוריו היו מקצים את האולם הגדול ביותר שבאוניברסיטה. רבים משומעיו, וביחוד הסטודנטיות, באו להרצאותיו רק כדי להשתלם בשפה הגרמנית – במבטא ובסגנון. והיתה עוד סיבה ל"רבוי הפילוסופים" שבמכללה הברנאית. הסטודנטים הרבו להרשם לשעורי הפילוסופיה של הפרופ' שטיין, מפני שהיו מקבלים ממנו את דמי־השעורים בחזרה. נשואיו העשירוהו כל־כך, שלא נזדקק כלל לקבל מתלמידיו שכר לימוד, ולהיפך, ידעתי סטודנטים נצרכים, שקיבלו בתמידות ממנו אפילו קצבה קבועה. הוא היה, אגב, גם בעל בתים רבים בברלין, בחלק המערבי של העיר, ששם דרו היהודים העשירים; והראו לי שם בגוש־בתיו שברחוב לסינג, אפילו בית־תפילה, שהפרופ' שטיין השכיר במחיר מלא לאחיו־בדת האדוקים…

אולם במידה שנעשה הפרופ' שטיין חביב על הסטודנטים ממזרח אירופה, בה במידה היה לצנינים בעיני השווייציים הטהורים. הרבה גרמו לזה יהירותו ורברבנותו, ולא מעט עשתה גם קנאת חבריו. וסופו בברן היה כמעט טראגי, ולאמתו של דבר – טראגיקומי: באחת מהרצאותיו הפומביות נכשל בלשונו, וברצותו להדגים משהו, נשא המשל הבא: זה משול לתייר, המסייר בקוטב־הדרומי עטוף פרווה והוא מזיע… ה"סימפליציסמוס" המיונכני מיהר והביא בעמודו הראשון קאריקאטורה של הפרופ' שטיין, המתהלך ערום ב"קוטב" ומזיע. וגם קארל קראוס הווינאי התנפל על מציאה זו והקדיש לפרופ' שטיין כמה מחוברות “האבוקה” שלו. הסטודנטים השווייציים “הטהורים והאמתיים” החלו לערוך בשיעוריו של הפרופ' שטיין הפגנות איבה, על רקע אנטישמי טהור, מלוות “יללות חתולים”; ואחרי שגם נפש חבריו, הפרופיסורים, חברי הסינאט האקאדימאי, נקעה ממנו בגלל חוסר־הצנע שבהופעותיו הפומביות וכדומה, נאלץ לעזוב את הקתדרה ולפנות עורף לשווייץ ולבירתה. ולמרות קשריו ויחסיו לגדולי המדינאים, נשאר בלי אחיזה כלשהי בחיי החברה וגם הקתדרה שהובטחה לו, לכאורה, באחת האוניברסיטות שבגרמניה, ממנו והלאה. תומכיו הדגולים – הנסיך פון בילוב ואחרים – הפכו גם הם אחרי מלחמת 18–1914 קנה רצוץ. וכך אנו מוצאים אותו בתחילת שנות העשרים בברלין, בשקיעתו, כשהוא מסתפק להיות מרצה באקאדמיה “פרטית” ממדרגה שניה ושלישית. גם מגדולתו העתונאית ירד, והיה כותב בשנותיו האחרונות רשימות מדיניות בשביל עתון־הצהרים של האחים אולשטיין בברלין בחתימה “דיפלומאטיקוס”…

והרי תופעה מעניינת: “בהילו נרו עלי ראשו”, כפרופיסור, עתונאי ואיש־חברה מצליח, היה מסתייג ומתרחק מהתנועה הציונית ומטפל רק בבעיות “כלליות”, אוניברסאליות, כביכול; והנה בתקופת הירידה זכר את אחיו והתקרב לציונות; ומפיו שמעתי את ההספד עשיר־התוכן ביותר והמשוכלל בצורה ובסגנון על מאכס נורדוי, שנשא מעל במה ציונית בברלין.

*

“המושבה היהודית” שבברן, כמו שכינו לאגודה הציונית האקאדמית לשם הקיצור, חיתה את חייה היא ולא התערבה ב"גויים" האקאדמיים האחרים. לא התערבה ב"גויים" השווייציים, בני עם הארץ, שרובם היו מאורגנים ב"קורפוראציות" סטודנטיות לאומניות, מתקשטות בסרטים ובכיפות צבעוניים ושסגנון החיים שלהם היה עתיק יומין, לפי מושגי החופש של ראשית המאה התשע עשרה, עם שרידים רעיוניים מימי־הבינים. הקורפוראנטים, שראו את עצמם כעם־האדונים, היו מתרחקים ומסתייגים ככל האפשר מן הזרים ולא היו מביטים בעין יפה על “כיבוש” האוניברסיטה ומעבדותיה על־ידי הזרים מן המזרח. לא התערבו גם ב"גויים" הרוסים כביכול, היינו המושבה הרוסית, שיותר מ־95 אחוז היו גם הם מבני עמנו מתחום המושב… לאזרח השווייצי הפשוט, הבורגני הבינוני והזעיר, הפקיד הנמוך ובעל־המלאכה, שבתוכו ישבנו, קשה היה להבחין בין רוסי ליהודי. מכיר אני חבר אחד, סטודנט ציוני אדוק שבאחד הימים פנתה אליו בעלת־הבית, שאצלה דר שנים רצופות ושאלו: “אמור־נא, בבקשה, האם כל הרוסים נוהגים להתקשט מדי בוקר־בבוקר בתיבות השחורות הללו עם הרצועות?” (כוונתה לתפילין).

זקני המושבה – וביניהם רבינוביץ, ברכיה, זאלקינד, שעברו את גיל השלושים, ושנות שבתם בברן ארבע־חמש ויותר, היו מבקרים רק לפעמים רחוקות את שיעורי הפרופיסורים, שידעו בעל־פה, לרבות אמצאותיהם, העוויותיהם וחידודיהם; וכשהזדמנו עם ה"סימסטרים הצעירים" היו מותחים בקורת חריפה ודנים ברותחין את הדוצנטים והשיגרות המיושנות שלהם. ואמנם יש להודות, שבין המבקרים האלה היו כאלה, שעלו בידיעותיהם המקצועיות על המרצים. ודווקא אלה לא היו מגיעים אפילו לתואר דוקטור, למרות השנים המרובות, ש"סטודנטים נצחים" אלה היו מבלים באוניברסיטה.

חלק גדול מזמנם היו הסטודנטים מקדישים לאספות ולהרצאות מדיניות מעניני דיומא, ונשפי הוויכוחים עם המתנגדים (ציונים עם נציגי ה"בונד" וה"איסקרא" ודומיהם) היא פרשה מיוחדת. זוכרני שבאחד מנשפי הוויכוחים הללו שבברן – וזה היה אחרי הפרוגרומים של שנת 1905 – נפלה אימרתו של מֶדֶם (אחד ממנהיגי ה"בונד") “גוי” מזרע היהודים, שהדם היהודי נשפך בפוגרומים האלה לא לחינם. “הוא ישמש שמן־משחה לגלגלי הריבולוציה³³… איך שהוא והאימרה ה”היסטורית" הזאה נכנסה לאנציקלופדיה השימושית של העתונאים שלנו.

אגודת הסטודנטים הציונית בברן, שהפכה בשנות ההתאבקות שבין ציוני־ציון והטריטוריאליסטים למרכז תעמולה חשוב, ערכה אז כינוסים ונשפי וויכוחים פנימיים לאין ספור לבירור השאלות הציוניות בהשתתפותם של ווייצמן, פאסמאניק, קלוזנר ואחרים. יעקב רבינוביץ היה אמנם הרוח החיה שבין ציוני־ציון, אבל, כאמור, לא אהב להופיע בנאומים מעל הבימה והסתפק להשפיע על ראשי המדברים בשיחות אינטימיות, מאחורי הקלעים. השפעתו של קלאצקין כעסקן היתה מועטה בימים ההם, וגם לאחר כך לא התבלט כמדינאי פעיל. הוא נמנה אמנם בין ציוני־ציון, אבל התמסר אז ראשו ורובו ללימודיו ולעבודות ספרותיות.

באותן השנים – 6–1905 – התגוררו מנדלי מוכר־ספרים ובן־עמי בג’יניבה, בברחם מפני פורעניות ימי המהפכה שברוסיה. גם שלום־עליכם התגורר אז בשווייץ מטעמי בריאות. שני הסופרים הישישים וגם שלום־עליכם כיבדו את אגודת הסטודנטים הציונית בברן בביקורים די ארוכים ונתקבלו בשמחה, בהערצה ובלבביות רבה. ערכו לכבודם נשפי קריאה, שהפכו להפגנות ספרותיות־לאומיות נהדרות, בממדים שעורכי הנשפים – וגם הסופרים – לא שיערו. מנדלי ושלום־עליכם קראו כל אחד מיצירותיו, באידית, כיד אמנות הקריאה הטובה עליהם. לנשפים באו גם מהמושבה ה"רוסית", שהתנכרו לכל הופעה יהודית־לאומית, והקהל בלע את דברי הסופרים בעונג ובהתלהבות. ונראה, שגם הסופרים התרעננו בסביבה זו והיו מדושני עונג מן ההתלהבות שעוררו בקרב הנוער. – גדולה היתה גם השפעתו של ד"ר יוסף קלוזנר, שהתגורר אז בלוזאן והיה מרצה לפעמים קרובות ב"מושבות" הציוניות שבערי שווייץ.

…עוד בימיו של ד"ר מ. גליקסון, עורך “הארץ”, היינו מטפחים רעיון הוצאת מאסף, המוקדש לאגודה הציונית האקאדמית שבברן. מאז הלכו כמה מחברי האגודה הזאת לעולמם, ואתם גם פרקים נהדרים, שהיו יכולים להעניק למאסף זה – לטמיון.

איזו פרקים יפים היו יכולים יעקב קלאצקין ויעקב רבינוביץ להוסיף למסכת זו!

חיים ווייצמן כדוצנט בג’ניבה (תמונה מתוך הארכיון הציוני המרכזי)

סטודנטים בברן (מימין לשמאל: ישראל רבין, יהודה מהרש"ק, יעקב הלמן, משה גליקסון)

חיים הררי והמחבר כסטודנטים בברן

ו.    🔗

ברצוני לסיים את פרקי זכרונותי משווייץ בתעודה היסטורית, כביכול, שתסביר לדור הצעיר את מוצאה ותולדותיה של אימרה שעשתה לה כנפים, שהפכה כמעט בדור האחרון לנכס־צאן־ברזל בפראזיולוגיה המדינית שלנו. כוונתי לאימרה: “דם היהודים שנשפך בפוגרומים – שמן־משחה על גלגלי הריבולוציה הרוסית”. עתונותנו בכל השפות משתמשת ב"מליצה" מדאיבה ומחפירה זו זה כיובל שנים, ולפני שבועות אחדים, כשעמד ראש ממשלת ישראל, דוד בן־גוריון על דוכן־העדים במשפט מדיני־עתונאי, זרק כלפי הקומוניסטים אותה אימרה של “דם היהודים שמהפכנים היהודים־הרוסים השתמשו בו כשמן־המשחה של הריבולוציה”.

הקומוניסטים הכחישו את אמיתותה במרץ ובעקשנות: להד"ם. ריבולוציונרים לא אמרו כדברים האלה, ואם אמרו לא היו ריבולוציונרים! והתובע הממשלתי דחה, לבסוף, את עדותם של ההיסטוריונים, שהקומוניסטים רצו להזמין בתור עדים, באמרו, שהיסטוריונים אלה יכולים להביא ראיות רק מן הכתוב, שהרי זה לא יוכיח ואינו מספיק.

והנה כותב־הזכרונות האלה פרסם בראשונה בשנת 1906 את הפראזה הזאת, ששמע מפיו של מנהיג ה"בונד" באותם הימים, וולאדימיר מֶדֶם, במיטמינג־מחאה שערכו הסטודנטים בברן אחרי הפרוגרומים האיומים באודיסה ובערים אחרות.

פרסמתי אז את הכתבה דלהלן ב"הזמן"־ווילנה, שעורכו היה בן־ציון כץ. המכתב הזה משווייץ עורר אז זעזוע כזה בווילנה, שהבונדאים קנו את כל טופסי “הזמן” מאותו יום שיכלו להשיג וערכו אוטו־די־פי ברחובות ווילנה. הבונדאים הכחישו את המימרה הזאת בכל תוקף. התפתח ויכוח עתונאי מהחריפים ביותר, ומאמרים למאות נכתבו על נושא זה בכל העתונות היהודית שבמזרח אירופה. בראש המערכה עמד ה"ראזסוויעט" (השתתפתי באותו פולמוס, כעד שמיעה, גם ברוסית). אידלסון עורך ה"ראזסוויעט" סיים את הקרב בכתבו: “אם הבונדאים מכחישים עכשיו אימרה זו למרות העדויות המרובות מצד המשתתפים משורות הלאומיים, אנו, הציונים נקח אותה על חשבוננו: אכן, דם היהודים שנשפך חנם בפוגרומים משמש רק שמן־משחה על גלגלי הריבולוציה הרוסית. צריך, לפחות, שהיהודים ילמדו לקח מפוגרומים אלה ויקרבו את גאולתם”…

והנה אותה כתבה מברן, ככתבה וכלשונה בתיקונים הכרחיים של שגיאות דפוס בלבד:

 

הד הפרעות    🔗

(מכתבים משויץ)

( “הזמן” – וילנה מיום 3/16 בנובמבר 1906, גליון 122)

לדבר על אדות הרושם, שעשו הפרעות הנוראות על המושבות היהודיות שבשויץ כמעט שאין מלים ואין יכולת.

חלק מהמושבות האלו: אלה שהפרעות נגעו אל עצמם ואל בשרם ורוב הציוניים והארציים (“הטריטוריאליסטים”) שרויים בצער שאי־אפשר לתת לו איזה שם־תואר.

די אם אומר, כי סטודנטים וסטודנטיות לא מעטים קבלו טלגרמות בנוסח כזה: "אבותיך נהרגו, אחותך נשחטה, אחיך נפל חלל… ומקרי־התעלפות ברחוב או באולם־השעורים הם עובדות, שהקהל החל להתרגל להן. ובמושבה הציונית והארצית – חורבן. החיים כמו קפאו. על כל פנים הנך קורא בימים האחרונים שאלה נוקרת ונוקבת עד התהום: למה כל זה? למה לנו חיים?…

לא כן במושבה ה"רוסית". הידיעות הראשונות (ע"ד המניפסט וההבטחה של קונסטיטוציה) נסכה במחנה ההוא איזה רוח־עוועים ושמחה אי־מקווה, והידיעות ע"ד הפרעות והטבח יכלו להכניס בכל הלבבות רק מין אפתיה ואדישות: ושני הרגשות: השמחה והאדישות ממלאים את לבבות חברי הס.־ד. (סוציאל־דמוקרטים) והבונדאים, ובפרט הלבבות של הראשונים. ויש גם שהשמחה על הנצחון מתגברת.

ואז אינך יודע, על מה תתאבל קודם: העל דמי אחיך הנשפכים בראש כל חוצות או על חילול האבל הכבד והקדוש ע"י אחיך בני עמך האומלל.

עתונינו מקדישים ויקדישו הרבה מגליונותיהם לתיאור הנבלות של החיות בצורת אדם – החוליגנים.

אבל כדאי והגון גם לתאר את הנהגתם של צעירינו “הפרוגרסיביים” בימים הנוראים, ימי האבל הלאומי שלנו.

בתור דוגמה אקח את המושבה “הרוסית” שבברן. אבל רק בתור דוגמה; כי בערי האוניברסיטאות האחרות התאבלו או שמחו לא פחות ולא יותר מאשר בברן.

ופה הייתי עד ראיה לכל מה שאספר:

בליל השבת ב־4 בנובמבר, זה היה היום השני לטבח אודיסה, ושמועות מבהילות מילאו אז את כל העתונים המקומיים, – בלילה ההוא הכינו במושבה הרוסית (בברן) נשף־חשק לטובת הארמנים השדודים בבאקו. חלק גדול מהמושבה, וכמובן כולם יהודים, באו לבלות בנשף הזה. כולם שמעו בעונג מיוחד דרשתה של איזו סופרת גרמנית (יהודית גרמנית שנתארמינה) בדבר הארמנים; וככלות חלק הזמרה יצאו לא מעטים גם במחולות. פה עלי לציין, לצערי הגדול, כי בין הרוקדים היו שתי ציוניות, או שקוראות את עצמן בשם הזה וד"ר לפילוסופיה צעיר אחד, שאינו ציוני, אבל החושב את עצמו לסופר עברי. אחדים מהאורחים מחאו נגד המחולות וינסו גם להפריע אותן; אבל המחוללים כה התמרמרו על מעשה אלמות זה, עד כי פנו לעזרת הפוליציה, והפוליציה הברנית הגינה על חופש המחולות…

כעבור ימים אחדים, ואז נודעו כבר כל הפרטים ע"ד מעשי חיות־הטרף בכל המקומות המרובים, וסטודנטים אחדים כבר בכו את מתיהם, והנה האגודה הס.־ד. המקומית, הזמינה איזה נואם להרצות ע"ד הדומה של הממלכה. כמאתים איש, וכולם יהודים, מלבד הנואם, הקשיבו קשב רב לפלפולים ארוכים ויבשים, הידועים זה־כבר לכל קוראי העתונות הרוסית…

והנואם נאם, והקהל שמע; והכל במנוחה גמורה. ועל אודות הפרעות לא נאמרה אף מלה אחת!

השמועות הבאות מרוסיה נהיות יותר ויותר נוראות ועדר “הרוסים”, הנערות הס.־ד. והבונדאיות שבברן, מחכה בכליון־עינים ממש למיטינג לכבוד החופש, שבו ידברו פליכנוב ולנין; ורוב השיחות באולמי־העבודה והשעורים סובב על התוכן הזה.

והיה כבוא איזה ציוני או ארצי, ובקול רועד ועינים מלאות דמעות הוא מודיע לחברים ה"רוסים" איזה ידיעה שבכוחה לאבן את הלב, והנה אחת הנערות עונה, כדי לצאת ידי חובתה: המ… המ… כן, הרבה הרוגים… המ… זאת היא קונטר־רבולוּציה".

אבל לשוא (הציפיה). פליכנוב ולנין אינם באים. עובדים הם בג’ניבה. הלא גם שם יש עדר… וצריך לישן את הרגש הלאומי באותם הלבבות, שאפשר ויתעורר בהם הרגש הבורגני הזה לקול דמם של רבבות הקרבנות.

אך הנה סוף־סוף וגם בברן יהיה מיטינג.

והמיטינג הועד לערב השבת, בעשירי בנובמבר.

בשעה הקבועה ובאחד האולמים היותר גדולים של ברן התאספו יותר משש מאות איש: סטודנטים, פועלים וגם פרופיסור אחד – הפרופיסור “הרוסי” מר נחום רייכסברג.

הקהל מחכה לבוא הנואמים. שיחות קלות, שאון וגם צחוק. האמנם חושב אתה – דמי אחי האנשים והנשים האלה נשפך כעת כמים? האמנם בין הקהל הזה ימצאו מחר־מחרתים יתומים ויתומות, אלמנים ואלמנות חדשים?… פה, באולם אינך מרגיש זה.

אך הנה התחיל המיטינג.

בנשיאות יושבים באי־כח לאומים שונים: באי־כח הס.ד. הרוסי. הפ.פ.ס. הפולני, ההסתדרות הלאטישית וגם באי־כוח ה"בונד" היהודי.

וכולם – מעשי־שטן! – יהודים, מלבד – – – באי "כוח ה “בונד”; זה האחרון הוא חצי־רוסי, כלומר יהודי. שהוא או אבותיו המירו את דתם³⁴.

היושבת בראש היא מרת אקסלרוד, בת רב של עיירה קטנה בליטה. הדיבור הרוסי קשה לה, ואם כי מדי פעם בפעם, לצורך ושלא לצורך, היא מבליטה את “רוּשיותה”. “אנחנו, הרוּשים” מורגלה בפומה וזה שנים רבות, שהיא ממלאה את תפקיד היהודית, שהיתה ל"רושית" במחנה הס.־ד., ובכל זאת לא למדה עוד לדבר כן רוסית (היינו לא רכשה עדיין מבטא רוסי נכון).

בין חברי הנשיאות ציפו אמנם לרוסי אחד (פליכנוב?), אבל הוא לא בא.

הנה מתחילים הנאומים.

אותה מרת אקסלרוד היא גם הנואמת מצד הס.־ד. רק החלה לדבר – וצחוק נשמע באולם. מרת אקסלרוד לא התלוצצה, חלילה. להפך, היא רצינית עד מאד מטבעה, והפעם היא מדברת על הקונטר־ריבולוציה. על הקונסטיטוציה ועל (מאורעות) אודיסה, על הדגל האדום, על הביורוקרטיה ועל קרבנות המחים שהפילה, ולבכות צריך היה, ולא לצחוק.

אבל מבטאה הרוסי, שכמוהו עוד לא שמעתי לרוע ותנועותיה, תנועות בחור־ישיבה מתמיד, הם שמעוררים צחוק אפילו בין אלה, שזה ימים רבים לא עברה בת־צחוק על דלתות שפתיהם.

סוף־סוף התרגל הקהל גם למבטאה וגם לתנועותיה והוא שומע בכובד־ראש.

ומרת א־ד מביעה בשמה ובשם חבריה הס־ד. הרוסים את כל גועל־הנפש והצער, שהפרעות, היינו הקונטר־ריבולוצייה, מעוררות בלבותיהם של הסוציאל־דמוקרטים, לבבות האנשים היותר הומניים.

הסוציו־דמוקרטים – לומד אני מדברי מרת א־ד – לא למדו ולא שכחו מאומה מימי קישיניוב עד היום. כאז כן גם היום הם, האקסלרודים והמארטובים (נכד האר"ז!) מוחים בתור אנשים – הומניים. וגם זו לטובה.

ובקללות כלפי האוטוקרטיה והריאקציה החלה מרת א־ד ובברכות “תחי הריבולוציה הרוסית, יחי החופש הרוסי!” סיימה. ורק מעטים, גם ממפלגת הס.־ד. מחאו לה כף.

אחריה דיבר בא־כח ה"בונד", מר מדם. הוא ידוע כאחד הנואמים המצויינים ביותר של ה"בונד". מבטאו וחיתוך־דיבורו של רוסי אמיתי. תנועותיו – יהודיות וגם ניגונו נעים לאוזן כל העלמות הבונדיות.

דבריו היו כעין המשך לדברי הנואמת, שקדמה לו ורק בתור בא־כוח הפרולטריאט היהודי הרבה לדבר על־דבר ערך הקונטר־רבולוציה, ואלה דבריו בקירוב ובקיצור:

"בלבות רבים מאתנו מתעוררים בימים אלה ספק ויאוש נוראים. זה ימים ושנים חכינו לימים אלה (ימי המהפכה והכרזת הקונסטיטוציה) שבאו עלינו עכשיו כחתף. אמנם אנו תיארנו לנו תמונות בהירות וורודות מאלה המתגלות עתה לעינינו. אנו לא חשבנו כי הדגל האדום של החופש יוכתם בדם אנשים הקרובים לנו עד מאד (רמז דק על דם אחינו. – הכותב).

ועתה – אפשר תעלה המחשבה בלב אחדים מאתנו: “ואם כן למה זה אנוכי?”… אם הריבולוציה עולה לנו בדמים כה מרובים – למה היא לנו?… אבל עלינו להרחיק מאתנו את המחשבה הנוראה, מחשבת־שקר (מחשבת־פיגול? – הכותב) זו מלבנו. אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?

דמי היהודים הנשפכים כעת דומה (דומים) לשמן המשחה של מכונת הריבולוציה³⁵.

עוד דומה המצב הנוכחי לענן־ערפל, שהתיירים פוגשים, בטפסם על ההרים. התייר מוג־הלב יפחד, ישאר עומד על מקומו ויאבד את דרכו. לא כן הגבור ואמיץ־הלב. הוא יטפס גם דרך הענן עד אשר יתרומם עליו ויגיע סוף סוף לפסגת־ההר ויראה לפניו אופק רחב ובהיר, שמש מתנוצצת ומחזות־טבע נהדרים "…

מר מדם דיבר גם על ה"הגנה העצמית", לדבריו – המצאת ה"בונד" ושהוא, ה"בונד", עשה אותה לחלק אורגני מהעבודה הריבולוציונית שלו. הנואם הבטיח שכך יוסיף גם ה"בונד" לעבוד בימים יבואו.

אחרי הנאום הזה הציעה מרת אלקסרוד החלטה ארוכה עד מאד, שבה דובר כמעט על כל השאלות המנסרות שבעולם. על השוואת זכויות הנשים לאלה של הגברים ובין כל יתר הדרישות הובעה גם מחאה נגד עורכי הפרעות. לדבריה נתקבלה החלטה זו ביותר משלוש מאות קול “בעד” ו־25 קולות היו “נגד”.

באולם היו לפי הערכתי יותר משש מאות איש, והציונים, שהיו באולם, לא הרימו את ידיהם לא בעד ולא כנגד.

אות הוא, כי גם בעיני הרוב המחלט של הנאספים לא ישר כל המיטינג הזה.

בעת ההעמדה על המנין פרץ סכסוך קטן. אחד הציונים הציע, על דעת עצמו, הוספה (“הסתייגות” – בלשוננו כיום) להחלטה: “באספה, שבה השתתפו בני… לאומים נתקבלה ההחלטה הבאה”:…

את ההוספה הזאת דחו כמובן. ואז קם ארצי (טריטוריאליסט) אחד וקרא: “ז’ידי!” ( “יהודים מתועבים” – ברוסית).

שריקות, צעקות – שערוריה! בידי בונדאי אחד מתנוצץ קנה־רובה (אקדח) ועלמה אחת מתעלפת.

היושבת־ראש, מרת אקסלרוד: “צריך לקרוא לפוליציה!” (למשטרה). וכל הסצינה הזאת נמשכת יותר מחצי־שעה, עד שבסוף מתגודדים הבונדאים והס.־ד. שרים את הימנונם “קדמה!” ומתפזרים לבתיהם…

ובמה, שאלתי את עצמי, בשובי מהמיטינג הזה, ערכו של פוגרום רוחני כזה

*

ובגליון מאוחר יותר של “הזמן” אני מוצא את “המכתב אל המערכת” הבא:

“זה עתה מסרו לי, כי העתון, “די נייע וועלט” מתנפל על “הזמן” על אשר לא הדפיס את הכחשתי(!) בדבר הפרזה ה”היסטורית" של אחד הנואמים הבונדאים, מר מידים, על המיטינג הברנאי נגד הפוגרומים: “דמי היהודים שנשפכו זה עתה (בפוגרומים) הם שמן־משחה למכונת־הריבולוציה הרוסית”.

מעולם לא עלה גם על לבי להכחיש דברים, המצלצלים גם היום באוזני כל אלה, שהשתתפו במיטינג ההוא, ואתפלא עד מאד, אם מר מידים, שאותו אני חושב לאדם ישר, יאמר להכחיש כעת את דבריו ההם, שאמר באוזני שש מאות איש.

עד היום לא שמעתי פה, בברן, גם מהבונדאים הנלהבים ביותר כל הכחשה בנוגע לפרזה המפורסמה ההיא.

אני רק הבטחתי להודיע ב"הזמן" את הכחשת מרת אקסלרוד, שלא היא קראה בפרוץ הסקנדל באותו המיטינג “צריך לקרוא לפוליציה”

בכבוד

חתום: חרמוני

 

נפש לאשר ביילין    🔗

הכרתיו בראשית המאה, ב־1905 בקירוב, כשבא להסתפח בהיכל ההשכלה בברן, שהפכה אז מעין “ישיבה” מודרנית ומקלט בשביל כל האקסטרנים, שנשברה אנייתם בתחום־המושב שברוסיה. האוניברסיטה הליבראלית שבבירת הלווציה היתה היחידה בארץ־החופש, שלא החמירה עדיין בקבלת סטודנטים זרים ולא דרשה מהם תעודת־בגרות רוסית מלאה (דבר יקר־המציאות בימים ההם מפאת ההגבלות האנטישמיות); ואחרי שפתחה בסוף המאה החולפת את שעריה לרווחה לכל דכפין, ראתה הכרח לעצמה להעמיד את הרוצים לקבל את השם סטודנט לפני מבחן קל של 5–6 מחלקות הגימנסיה.

זה היה בזמנים שבהם היתה ברן למרכז רוחני של כל “האינטליגנציה” הציונית, למשתלה של התעמלנים הציוניים, מעין סניף של הוועד האודיסאי, כשבין המושבה הציונית, בת מאות הסטודנטים, התהלכו הבילואי ד"ר חיסין, האחים בורוכוב (ברכיהו), ד"ר גיצובה, מוסנזון, מטמן – ויבדל לחיים – בוגרשוב ממיסדי הגימנסיה “הרצליה”, יעקב קלצקין, יעקב רבינוביץ, י. מ. זלקינד, משה גליקסון ואחרים, שעמדו לאחר שנים מעטות בראש הפעילות הציונית ובכותל המזרח של ספרותנו.

איני זוכר אם אשר ביילין היה שוקד על למודיו ואם עמד אפילו באותה בחינה. בזכרוני נשתמר דיוקנו מאותם הימים כבחור מאוד שקט וסנטימנטאלי אהוב על כל מכיריו, ללא כל רברבנות והתלבטות. מכונס בתוך עצמו, היה מאזין ומקשיב לדברי הוותיקים והמקובלים כמורי־הלכה לא היה קופץ בראש לנאום בצבור בנשפי־הוויכוחים המרובים. אותו אי־אפשר היה למנות בין המתמידים, שבאו למרכז־ההשכלה לשחות בים־המדע, או כדי לבלות “זמנים” אחדים על מנת לקצור דיפלום ותואר־דוקטור ולעשותו קרדום לחפור בו בתורת מורה, רב או מטיף. בעיני היה מעין “שומע חופשי”, חופשי עד מאוד, שהיה מסתובב כדבורה בין כל אלה, שכבר יצאו להם מוניטין בעולם המדע והספרות והיה מוצץ מתוך פרחי ההשכלה והשירה וסופג ממעיני הבינה והחכמה שלהם, מעכל את תורתם, ובשקט, בלי להכריז על זה ברבים, לוטש, בד' אמותיו, את עטו ומכין את כליו.

זכורני, שהיה דר יחד עם ש. פלדמן, שכבר נתפרסם אז במאמרי־בקורת אחדים ב"הצופה" של לודויפול. בניגוד לנוהג הכללי אז בברן – הם לא גרו ב"חדר מרוהט" בדירתו של פקיד נמוך או בעל־מלאכה, תחת עינה הפקוחה והצופיה של בעלת־הדירה. אלא בבית־מלון של סטודנטים, שבו היו נהנים מחופש־יתר וגם מיחס טוב – ולפעמים טוב מאוד – של המשרתות (בלשוננו כיום – העוזרות), שהיו אוהדות דווקא את ביילין השתקן והצנוע. שני הדיירים היו קשורים אז זה לזה קשר של חברות ואחוה והיו מתנסים לתרגם בצוותא מדבריו של אוסקר וויילד.

באותו חורף התחוללו פוגרומים באודיסה, בהומיל וביתר ערי תחום־ המושב, ובין הפליטים הרבים, שנמלטו לשוייץ היו מנדלי מוכר־ספרים, בן עמי ושלום־עליכם. המושבה הציונית בברן ערכה נשפים ספרותיים לכבודם. את ההצלחה הגדולה ביותר נחל שלום־עליכם, שקרא את סיפוריו באמנות עילאית, חודרת ומשכנעת; והופעתו עשתה על הקהל המגוון, רושם ששום אמן־הקריאה לא היה יכול לעורר. שלום־עליכם שיחק בקלות טבעית, בשנויי־קול והבעה, את כל גבוריו. אפילו אלה מהציונים ומאנשי ה"זיקה" שבמושבה הרוסית, שהתנגדו לאידיש, לא יכלו לעמוד בפני קסם אישיותו של שלום־עליכם ודרך קריאתו.

ביילין לא נמנה אמנם בין העברים הקנאים, “אוכלי־הז’ארגון” ואף־על־פי־כן הצטרף לאגודת דוברי־עברית: אבל מקראותיו של שלום־עליכם סחפוהו לעבר חסידי־האידיש ודומני שאותם הנשפים הם שקירבוהו לשלום־עליכם וקבעו גם את עבודתו לשנים הבאות…

למרות היותו, כלפי חוץ, ענוו וצנוע, היה מגלה, כבר אז, בשיחות אינטימיות, את עוקצו הסטירי על הופעות פגומות ומצחיקות שבמחנה הסטודנטים. ומראה את צפרניו החדות, ולא אחד מחברינו נשרט ונצרב על ידו. בימים ההם היה, אמנם, מרכך, על־פי־רוב, את התקפותיו החריפות בהומור טוב, סלחני ומלבב, כי ההומור והסטירה שימשו אצלו בערבוביה; וזו היתה סגולתו, שחיבבתו על הבריות, וגם סוד הצלחתו. ברבות השנים כשתקפתו לעתים, עקב מחלתו ומיחושיו, המרה השחורה, היתה מידת הסטירה המפולפלת והמכאיבה גוברת, ותודות לכתיבתו הקלה, סגנונו החלק, החי והקולע היה לפיליטוניסטן, שהיה מפיל חיתתו על כל השחצנים, הזייפנים והצבועים, ועוד זכורים פיליטוניו הפקחים והעוקצניים, שבהם היה מרים את שוטו ומצליף על כל מה שחשב לשקר, התרברבות וגסות.

נסענו פעם יחד בתל־אביב באוטובוס. כנהוג, תפשו להם רוב הצעירים, בעזרת מרפקיהם את מקומות־הישיבה, התעמקו בעתוניהם או תקעו בעקשנות את מבטיהם בחלל האויר, כדי להסיח את דעתם מהזקנים, שהיו תלויים ועומדים ורוגנים על ה"חינוך הטוב" של הצברים… זה אירע זמן מה אחר שביילין הדפיס פיליטון חריף על גסותו של הדור הצעיר במדינתנו בשם “עם עיקש”. כשראה ביילין את תגובתם של הצעירים, שהוסיפו לשבת באדישות “מצפצפת”, קם והציע את מקומו לאחד העומדים לפניו. הלה סירב וטען:

– לא, אדוני, אתה זקן ממני ולפי מראך אינך מגבורי־ישראל יקום אחד הבחורים או הבחורות.

– שב־נא! עד שהללו ילמדו הלכות דרך־ארץ יזדקנו גם הם, ונינינו ונכדינו ישבו – והם יעמדו! ענה לצחוק הקהל.

כמה בחורים קמו ממקומותיהם מבויישים, ובאוטובוס השתררה אווירא משונה…

 

הרצל כמו שראיתיו בבאזל    🔗

נער הייתי, כבן שתים־עשרה. כשקראתי את שמו בפעם הראשונה בעתון הרוסי “סין אוטצ’סטווה” (“בן המולדת”). עתון עממי זה היה אז מהנפוצים ביותר בתחום־המושב בגלל הוספותיו הספרותיות השבועיות והחודשיות ובגלל מחירו הנמוך, והיה ממלא תפקיד של מפיץ־תרבות ו"קרע חלון לאירופה". אבי היה חובב־ציון נלהב והיה מוותיקי החותמים על “המליץ”. וחינך אותנו לתורה ולאהבת־ציון: אבל עתונו של “הארז” לא סיפק את צרכיו של הנוער, הצמא לאור ולהשכלה; וכך ספחוני, למרות גילי הרך, לנוער האינטליגנציה של העירה.

באחד הימים – ואם איני־טועה זה היה בחורף שנת התרנ"ו – והנה נתקלתי באותו העתון הרוסי בפינת החדשות המתמיהות מרחבי־התבל בידיעה מוזרה עד למאוד: אחד העתונאים המפורסמים, נציג עתון ווינאי גדול בפאריס, ד"ר גרצל, – סופר בעתון – פירסם תכנית מפורטת ליסד מדינה יהודית ולהעביר אליה את כל היהודים שצר להם המקום בארץ־מולדתם… זו היתה ידיעה קצרה, ענינית, בלי שום פירוש מצד המערכת, שפורסמה רק כדי לשעשע את הקורא ולהפתיעו בצד האוטופי, המוזר והדמיוני שבה. נדהמתי ורצתי מיד להראות ידיעה מופלאה זו לאבא. הוא קראה בהסתייגות גלויה ובאי־אמון וספק: “עורבא פרח”. אילו היה בזה רק קורטוב של אמת, האם “המליץ” היה עובר על זה בשתיקה ומסתיר ידיעה מרעישה כזו מאת קוראיו!?"…

עברו שבועות מעטים, ואמנם החלו “המליץ” ו"הצפירה" לפרסם פרטים מרובים על הספר המתמיה והמפתיע “מדינת היהודים” של ד"ר תיאודור הרצל, כמו גם על מחברו של הספר, אחד מעורכי “נויע פרייע פרעסע” שבווינה! “הצפירה” – בספקנות, בהיסוסים, ובבקורת אירונית מפולפלת, לפי הקו, שקבע אז הרנ"ס לגבי חובבי־ציון, ו"המליץ" – בהתלהבות של קדושה, בהתמסרות ובקנאות, "בכל נפשו ובכל מאודו "…

לא עברו שנתיים, והשאלה הציונית החלה מנסרת בעוז ברום עולמנו. הציונות נהפכה ממשא־נפש וחזון לתנועת תקוה לאומית, שמצאה את ביטויה האדיר בקונגרסים הציונים הראשונים בבאזל. וכך זכינו על גדות הרהיין לממושו של אותו המחזה הנבואי הנהדר: “מארבע רוחות באה הרוח ונפחה בהרוגים האלה וחיו”.

בהופעתו המפליאה והמפתיעה של הרצל בשחר חיינו, כשעוד לא למדנו להבדיל בין חזון וממשות, היה משהו מסתורי, עילאי ונשגב, בשבילנו הזאטוטים, שאת מלחמת־החיים למדנו עדיין מפרקי “התועה בדרכי החיים” ומתוך ספורי גונצ’רוב וטורגניב, – בחינת “דרך כוכב מיעקב”, וכל אחד מנאומיו והצהרותיו והפגנותיו המדיניות ואפילו כל תמונה חדשה, שפירסמו ממנו – ביחוד תמונתו על גשר הרהיין, מעשי־ידי הצייר ליליין – היוו מאורע וחויה עמוקה, שנהפכו לדחיפה פנימית, מהפכנית, לצו קטיגורי: לממש בגופנו את הציונות היינו – לנתק את כבלי הגולה, להתקרב צעד קדימה לגאולה, להעפיל, ולעלות ארצה…

וכך אירע שארבע שנים לאחרי שקראתי אותה ידיעה סתמית, סתומה, מוזרה ומרעישה בעתון הרוסי, זכיתי לחזות את פניו על אדמתנו העתיקה־המחודשה, בצל שער־הכבוד, שהוקם ב"מקוה־ישראל" לכבודו של וילהלם־קיסר, שבא, כביכול, להשתטח על קבר הנוצרי ושעיקר־מטרתו היה להפגין שאיפות גרמניה להשתלט על המזרח התיכון ועל העולם כולו³⁶. פגישה זו עשתה רושם כביר בעולם כולו; אבל ביחוד נזדעזע ה"ישוב" על כל שכבותיו. השכבה העליונה אז של האוכלוסיה היהודית: נציגי “הנדיב הידוע” וה"אליאנס" – הפקידות הצרפתית – כביכול – נתבלבלה דעתה ואומרים שבליל ביקורו של הרצל נדדה שנתן של נשות מורינו הרומנטיות, והמורים עצמם שכחו את צרפתיותם המדומה ונהפכו ציונים־לשעה, עד שבא מכתבו של מזכירה הכללי של חברת “כל ישראל חברים”, שנזף בהם ואסר את הכניסה להרצל ל"מקוה־ישראל"".

*

זכיתי לחזותו עוד הפעם בקונגרס החמישי, בכל גדולתו והדר־תפארתו כמנהיג דגול ונערץ וכמנצח על הווכוחים בקונגרס, שיצר, זו “המדינה בדרך”… שוב הייתי רק עד־ראיה ושמיעה כסטודנט צעיר מאוד, שבגלל ארצישראליותו זכה לקבל, ברגע האחרון ממש, כרטיס־אורח. ומלא רגשי־אושר התאמצתי – בפרורים המעטים של הגרמנית שרכשתי – לספוג לתוכי מעל יציע “הקזינו” שבבאזל, שהתקדש בעינינו כפרלמנט הלאומי שלנו, את כל השגב, שהיה קורן מעל במת הקונגרס, כשהוא היה מנהל, ביד מאומנת, בקומת־מלך ובפה מפיק מרגליות את ישיבות הקונגרס. צמוד ורתוק הייתי במשך חמשת ימי הקונגרס לבמה, שעליה ישב הוא וחברי הנשיאות… על במה זו התלקח אז הקרב שבין המנהיג וה"פרקציה הדמוקרטית", שיסדו ליליין, פייבל, מוצקין, ויבדלו לחיים – ווייצמן ובובר. אחרי ווכוחים סוערים וארוכים דחה הקונגרס את הצעות ה"פרקציה" ברוב גדול. וזו עזבה בצוות, תוך הפגנה, את אולם הישיבות. ורואה אני כאילו היה זה תמול, את יציאתה ההפגנתית של האופוזיציה כולה בסך, עם מנהיגיהם, כשד"ר ברנשטיין־כהן צועד כנושא דגל־המרד, בראש…

ראיתי אז את המנהיג בקצפו העצור והמרוסן וברגזו הכבוש. וכשה"פרקציה" התפייסה וחזרה אחרי משא־ומתן מאחורי הקלעים, לאולם הישיבות, נזף הרצל בדברים מרים בראש המתמרדים על הפגנתו וברנשטיין־כהן, הקשיש מהרצל, עמד אז לפני הנשיא כתלמיד מתחטא לפני רבו, וגימגם דברי־התנצלות…

בשעת ההפסקות, בין ישיבה לישיבה, ראיתי שהצעירים וביחוד הצעירות שבין צירי הקונגרס ואורחיו מסבבים ומקיפים את הרצל כמו בטבעת ושמים עליו ממש מצור. תאב־דעה וסקרני הייתי: מה רוצים כל הצעירים הללו מהמנהיג? הייתכן שתוקפים אותו, העייף כל־כך מהנהלת הישיבות והווכוחים, בשאלות ומתנגחים אתו, למשל, בבעית ה"קולטורה"?… פרצתי את הטבעת, ואראה שהמציקים מגישים לו, פשוט, גלויות מצוירות (“גלויות הקונגרס” עם תרשים מאת הצייר הציוני הרשמי אפרים ליליין הנזכר), כדי שהמנהיג יחתום עליהם. מנהג חדש בא אז לאירופה, ובולמוס האוטוגרמים אחז בכל אותם הצעירים. בגלויות אלו, עם חתימתו של הרצל, היו מזכים את הוריהם או קרוביהם הציוניים או מעשירים את אוסף־האוטוגרפים הפרטי שלהם.

לא היתה עמדי גלויה מן־המוכן, ואגיש למנהיג, שישב אותו רגע לפני פתיחת הישיבה, בקצהו של שולחן־הנשיאות, את כרטים־הביקור שלי בעברית, שהבאתי עוד מהארץ. רגע תהה המנהיג והתחיל לשרטט באטיות את שמו, בכתב של תלמיד מתחיל, בעברית. כל חברי הנשיאות, שישבו על הבמה, מאחוריו, הרגישו פתאום בזה. סוקולוב, צ’לינוב וטיומקין התרוממו ממקומותיהם והסתכלו בענין רב ובחיוך של שביעת־רצון מעל לגבו של המנהיג: הרצל כותב עברית!

---

*

ושוב זכיתי לשהות בקרבתו – בפעם האחרונה בקונגרס הששי, קונגרס אוגנדה, הוא “קונגרס הבוכים”.

עליתי בינתיים ל"גדולה": נעשיתי לאחר מכתביו של “הצופה” ועבדתי בבאזל תחת עריכתו הישירה, המעודדת והחביבה של לודוויפיל.

זוכר אני לילה אפל אחד שבין ישיבות הקונגרס הסוער ההוא. איני יודע כיום, אם האופל שרר גם בחוץ; אבל זוכר אני יפה את החשכה והקדרות שבלבבות ועל פני הצירים והאורחים: “כל פנים קבצו פארור”; אכזבה, מרירות ויאוש… “עומדים הננו – הודה המנהיג – לפני קיר אטום בקושטא. אין מוצא בשביל אחינו הנרדפים, הבה ננסה במלון־לילה באוגנדה”…

היה זה לילה לפני ההצבעה הסופית והגורלית. הצירים והאורחים התהלכו כאבלים. חשך עולמם בעדם. הקיר האטום, שעליו רמז המנהיג בנאום־הפתיחה שלו, עמד לפני כולם בכל מוראו. אפילו חסידי אוגנדה, שלכאורה שמחו על הצעה חשובה זו, שבאה במפתיע ממעצמה אדירה, גם שמחתם לא היתה שלמה. בעומק לבם היו קשורים לציון, וגם הם היו מתהלכים בינינו כאילו נטרפה ספינתם… באחד האולמים הבינוניים של ה"קזינו" נתאספו כמה מאות צירים ואורחים מציוני רוסיה, שרובם הגדול דחו בשתי ידים את הצעת אוגנדה, ואפילו בתורת מלון־לילה. האווירה היתה מתוחה ומחושמלת, רוויה דכאון ואכזבה מרה. ובמצב־רוח זה התכנסו מרי־נפש, רגישים עד לחולניות, לטכס עצה, איך לצאת מהמבוך… נשמעו נאומים מסעירים ומזעזעים והחלו ווכוחים עצבניים, שסועים בקריאות־ביניים וצעקות היסטריות. וכשניסה מישהו ממצדדי־אוגנדה להשקיט את הרוחות, לנחם את הקנאים לציון ולשכנע, שגם ה"אוגנדיסטים" ישארו נאמנים לציון. אלא שמטעמים פוליטיים גרידא אסור לדחות את הצעתה של אנגליה רבתי, וחשבו לצקת בזה שמן על הגלים הסוערים כדי לשכך את הסופה, היה שמן זה נדלק באש הקנאות ומלבה את המדורה…

ופתאום, בתוך תוהו־ובוהו מילולי זה, הופיע, לתמהונם של כל הנוכחים, הרצל על הבמה… (סיפרו למחרתו שהסדרן שומר־הסף, ציוני קנאי, לא רצה להרשות למנהיג את הכניסה ל"אסיפה סגורה" זו של “הרוסים”, אבל הרצל הוכיח לו, שהוא נבחר כציר הקונגרס גם באי־אלו ערים ברוסיה ודומני – גם בקישינוב). באולם השלך הס, והמנהיג פנה בנאום־הסברה לקהל מעריציו, שהפכו מתנגדיו.

ישבתי סמוך לבמת־הנואמים, ואף אחת מתנועותיו לא נעלמה ממני. אגב, הייתי הכתב היחידי באותה אסיפה, ועתוני, “הצופה”, היה היחיד מכל העתונים העבריים, שפירסם רשימה מפורטה על ישיבת־לילה היסטורית זו… פניו החוורים של המנהיג נראו באור המסנוור של נברשות החשמל כצהובים־כהים עם גוון ירקרק. עיניו השחורות והבוערות נדמו עטופות צללים כבדים. קומתו שהזקיף לא היתה תמורה כרגיל, אלא נדמתה קצת כפופה, תחת מעמסה כבדה… גם צליל קולו היה עמוק וצרוד במקצת, נוגה ושבור, כאילו בקע מפעמון סדוק… (לאחר מותו התברר, שבא לאותה אספה, כמו גם לרוב ישיבות הקונגרס. עם כיס־קרח על חזהו, ואמו הישישה היתה יושבת בחדר־הנשיאות ומצפה לבנה, כדי להחליף את כיס־הקרח; כי מחלת־הלב גברה עליו כבר אז).

הוא פנה לקהל הציונים הנאמנים וכינה אותם: “איהר, דיא ציוניסטישען ציוניסטען!” – ובזה יצר את המושג “ציוני־ציון”, שלא ירד במשך שנים רבות מעל הפרק. – ובנאום “מעשי”, בלי שום פתוס וללא כל מליצות, התאמץ לשכנע את קהל שומעיו־מתנגדיו, שבמקרה שהקונגרס יקבל את הצעתו של יוסף טשמברלין, תשמש גם אז אוגנדה לעם היהודי כמלון־לילה בשביל האומללים ביותר שבין פליטי הפוגרומים (היה זה אחרי פוגרום קישינוב ואחרי ביקורו של הרצל בפטרבורג). ולא רק מלון־לילה תהי לנו אוגנדה זו, אלא גם גשר לציון ואיל־ברזל לפרוץ אותה החומה האטומה, החוסמת לפנינו את הדרך לארץ הנכספת.

בהופעתו זו של הרצל במרכז־המוקד של הקנאות לציון וההתנגדות הקיצונית להצעת אוגנדה היה מצבו של הרצל, שידוע־ידע על מהלך הרוחות בין “הרוסים”, משהו מכניסתו של דניאל לגוב־האריות, אולם הוכיח בזה, שהיה מהמדינאים הפסיכולוגים, היודעים יפה את נפש המוניהם: קהל זה שבאולם, שלא יכול להבין ולסלוח למנהיגו את סטייתו מהקו הציוני ושעמד להתמרד ולפנות לו עורף, – כיוון שהרצל בא אליו בשעה קשה זו ופנה אליו בדברי־אהבה, שנבעו מלב דואב, נטה אוזן לשדולי המנהיג הנערץ והיה שומעם עד הסוף. אולם פתאום נשמעה קריאת־ביניים בצרפתית: Vous ètes un traître!“” (הנך בוגד!)… זו היתה קריאה צרודה־היסטרית של קול עצור, שפקע וקרע את האויר הדחוס ככדור הנפלט מאקדח בשגגה. הקול בא מהפינה המרוחקה של האולם. והאיש, שפלט את הקריאה הזאת, שלאשרו רק אחדים מהנאספים הבינוה, היה בוכמיל, סטודנט ממונפליה שבצרפת, בחור גבה־קומה בעל כתפים רחבות, עם בלורית מסוערת וחתימת־זקן עשויה לפי האופנה הצרפתית אז; ומתחת לזקנקן זה התבלטה הפרפרת הענקית של עניבתו העשויה א־לה וואליאַר… בוכמיל זה, יליד רוסיה, היה אחד הראשונים מתלמידי בתי־הספר הגבוהים שבצרפת, שהעמיד את עצמו מהשעה הראשונה לשרותו הגמור של הרצל כתעמלן לכינוס הקונגרס הציוני הראשון ושימש בשנים הראשונות כשליחו של הרצל ברוסיה (בסוף ימיו עבד כשליח קרן היסוד, ומת כבן שבעים לפני כשתים־עשרה שנה בירושלים). תגובתו של בוכמיל להצעת אוגנדה, שהרצל סינגר עליה, היתה “צרפתית”: פרי חנוכו במונפליה, כי אין לך אספה פומבית־מדינית בצרפת, ביחוד בשעת הבחירות, שהמתנגדים לא יקראו זה לזה, לרבות המיניסטרים, “בוגד!”. ומרוב שימוש בכנוי זה פגה בצרפת חריפותו וחרפתו…

פני הרצל נעשו עוד יותר צהובים־ירקרקים. הוא נצמד בשתי ידיו לשולחן הנואמים ושתק רגע; נשך את שפמו בעצבנות, נעץ,עינים נוגות־קודחות באותו בחור, שרעד כעלה־טרף. פתאום העביר הרצל את ידו על מצחו כאדם המגרש זבוב מטריד; ובדברים לבביים, פשוטים, אבהותיים, הוכיח לקהל מעריציו־מתנגדיו, שאת נאמנותו לציון לא יפר, והשתמש בפסוק “תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם אשכחך, ציון”. – – –

*

ואסיים קטעים אלה בזכרונות מבדחים במקצת:

באותו קונגרס־"הבוכים" שמעתי, באחת ההפסקות, בישבנו, כנהוג, בקפה של ה"קזינו" מפיו של שמריהו הלוי, ז"ל, מעשה על שעור בעברית, שהוא קיבל מהרצל. וכן סיפר ר' שמריהו:

“באחת השבתות של הקונגרס (אם איני טועה התכוון לקונגרס הקודם, החמישי – א. ח.) יצאתי בשעות הבוקר בין עשר ואחת־עשרה לטייל לרוח־היום ברחובות באזל העתיקה: וכשהתמהמהתי, בלכתי ארוכות וקצרות על גדות הרהיין, לא הרחק מאותו גשר, המוכר לכם מתמונתו של הרצל, סרתי לשוק־הפרחים, וראיתי את הרצל בא בלווית מרעיו ומקורביו: וולפזון, בודנהיימר, ובנטביטש, כולם אומרים כבוד בזקניהם ולבושים הדר באיצטוונות מבהיקות ומזדקרות, בזיגים ארוכים עם דשי־משי. הם צעדו אטית ובמצב־רוח מרומם… ברכתי את החבורה ב”שבת שלום!" והרצל התקיפני מתוך זחיחות הדעת:

– הנה אתה, רבה של ווילנה, – שמריהו הלוי היה אז רב־מטעם בווילנה – מתהלך בבוקר של יום השבת בטל ומטייל להנאתך בחוצות־העיר, ואנו, האפיקורסים המערביים, חוזרים כבר מבית־הכנסת. וראשי־הקהילה נהגו בנו כבוד ואפילו “שנדרתי” (איך האבע זאגאר געשנאדערט"…)

– מה עשית, דוקטור?

– שנדרתי!

–!?

– אתה, הרב, אינך יודע מה זה “שנאדערן”?!

“…והתברר לי, סיים ר' שמריהו את “מעשיתו”, שהרצל.. עלה לתורה וברכוהו ב”מי שברך… בעבור שנדר", ושבמשפחות האדוקות שבאוסטריה ובדרום גרמניה השתמשו בפועל המז’ורגן “שנאדערן” לעליה" לתורה.

ולבסוף – חווייה אישית מהבלתי־נשכחות:

עם גמירתו של הקונגרס היו נוהגים להצטלם חבורות־חבורות “יחד עם הרצל”. נתבקשתי מבריינין ולודויפול להזעיק את העתונאים והסופרים העבריים שבקונגרס. הרצל כבר ישב בשורה הראשונה מול המצלמה; לימינו בריינין, לשמאלו דומני לודויפול ועוד עתונאים אנשי־שם. יושבים הם ומחכים, שיתר החברים־לעט יתאספו וימלאו את השורות. הנני מתרוצץ מאולם לאולם וקורא לעתונאים ולסופרים: “חושו! בואו להצטלם עם הרצל!” ובעברי לפני המנהיג לכבוש את מקומי, וארגיש עלי את מבטו המלא־תוגה והחודר, ונדמה היה לי שכמעט היתה בו מעין נזיפה… הססתי ופקפקתי רגע, אם נזיפה שבמבט זה היתה מכוונת אלי, ומה חטאתי ומה עוויתי?…

אחרי הצלום נוכחתי להוותי, שעניבתי הרחבה, בצורת פרפר לא היתה כלל ב"סדר": כנף אחד של הפרפר נאחז ונקמט בדש בגדי… והרי יודעים אנו – אללי לי! – כמה הרצל היה מדקדק בכמו אלה ושלא יכול לשאת חטאים גסים נגד האופנה… (ביומניו הוא שופך, אחרי בקורו באוהל הקיסר בירושלים, לעג מר על ה"מנג’טים" – קצות השרוולים – של בודנהיימר. שהיו ארוכים מדי!).

וימים רבים טרדני מבטו הנוזף של המנהיג…

 

עם משה קליינמן בבאזל וב"העולם"    🔗

התודעתי אליו עוד בקונגרס החמישי, הקונגרס הראשון שבו זכיתי “להשתתף” מעל יציע־האורחים. כמעט נער הייתי; מגשש סביב גדר “היכל הספרות”, לאחר שפרסמתי, שנה־שנתיים לפני זה, אי־אלה מאמרים ב"הצבי" של בן־יהודה וב"המליץ" התשיש והגוסס ומחפש את דרכי בספרות ובחיים. והוא כבר בעל בעמיו, סופר ועתונאי, שפלס לו נתיבות ללב קהלנו, זכה לפרסם מאמרים ב"השלח" ונעשה לאחד מעמודי הפובליציסטיקה ב"המליץ" ו"הצפירה". את הכרותי אתו עשיתי באחת ההפסקות של הקונגרס, בחברתו של ראובן בריינין, כשהם הסבו בקפה הקזינו, עם חבורת סטודנטים מברן וצירים צעירים משולהבים, בהתווכחם על נאומיהם של ראשי “הפרקציה הדמוקרטית”, שהעיזו להתקיף באותו יום את המנהיג… בריינין וקליינמן נדמו אז בעיני כנציגי שני עולמות שונים ונבדלו זה מזה גם בחצוניותם ובגישתם לאדם. האחד, בריינין, – טיפוס מזרחי־פרסי, עם זקן כמעט־הרצלאי שחור ומבריק ועיניו הגדולות והעמוקות לוהטות כגחלים בוערות. כולו דרוך ותוסס, ענוד עניבה רחבה עם כנפי־פרפר מנופחות, בחינת נסיך־בוהימה־מובהק, מתרפק ממש על הצעירים החוזרים אחריו מתוך הערצה; שעה שהשני, קליינמן, כמעט היפוכו: אברך־משכיל מרחוב היהודים, בעל זקן צהבהב קצר ועגול. ואף כי דומה שהוא מודד את מכיריו החדשים ורוצה לפענח את שאיפותיהם ומאווייהם, ותוהה על קנקנם בעיניו התכולות והטובות המסתתרות מאחורי לזגוגיות עבות ומתנוצצות של משקפי “אינטליגנט” רוסי, הוא כאילו מסתייג במקצת משאונם והמונם ומעורב יותר עם החברים “הרוסיים”. כעתונאי זריז הוא יודע עת לכל. פתאום הוא פורש מתוך כנופית המפרשים, המתקנים והמבקרים למיניהם, יושב לו באחת הפינות השקטות יותר, ומתחיל מתיז על עמודותיו הצרות שורה אחרי שורה.

בקונגרס הששי נפגשנו כמכרים ישנים, ובו ניתן לי לראותו גם כעסקן פעיל. בקונגרס ההוא, קונגרס אוגנדה, נתמניתי כתב “הצופה”, בהדרכתו של לודויפול, שהעביר כמעט את כל המערכת מוורשה לבאזל. וכך יכולתי להציץ גם מאחורי לקלעים. כשהתפקעה בקונגרס זה פצצת אוגנדה, התרתח קליינמן והתהלך מדוכדך וחפוי־ראש; ואף כי נשאר מחסידיו ומעריציו, ללא כל תנאי, של הרצל עד הרגע האחרון; התעודד והתמסר בכל מרצו, להטו וכשרונותיו למלחמה בטריטוריאליות ובאוגנדיות “עד חרמה” והיה לפה לציוני־ציון בעתונים השונים בעברית, אידית ורוסית, שעבד בהם בקביעות.

אולם בעיקר התקרבנו בקונגרס השביעי. הקונגרס הראשון של הרצל, שחיסל מההסתדרות הציונית את נגע האוגנדיות.

שנינו עבדנו אז ב"הזמן" ויכולתי להעריך מקרוב את ערנותו, כושר־עבודתו ורגש־היושר של קליינמן.

צחצוח החרבות תחת פיקודו של אוסישקין התחיל עוד בכינוס פרייבורג של ציוני־ציון. שעות מרובות היה מבלה העתונאי החרוץ, הזריז, ואיש־השורה, מהפעילים ביותר, בועדות השונות ובמליאה; וכשהיינו קוראים לאחר ימים מועטים ב"הזמן" את הדו"ח המפורטים והאובייקטיבים שלו ומאמריו הארוכים והמאלפים על כל השאלות, שעמדו על הפרק בכל אותן הישיבות החשאיות והפומביות, שאלנו את עצמנו בתמיהה: מתי הוליד את כל אלה?

וכשחזרנו לבאזל, ושם התחילה באסיפות המוקדמות הראשונות התמודדות־הכוחות, נוכחנו מליברליותו ורוחב־לבו של ציוני־ציון נאמן ומסור זה בהתיחסותו למתנגדיו הקנאים.

באחת האסיפות הללו, שערכו הצירים מרוסיה, הושיבו באולם ארוך וצר את הצירים לפי עמדתם בשאלה העיקרונית: ציון או אוגנדה: את ציוני־ציון – ימינה, ואת מצדדי אוגנדה – שמאלה. ישיבה זו כבר הוכיחה במבט ראשון ומרפרף באולם, כי צירי ציוני־ציון עולים פי כמה על מתנגדיהם, שתפשו רק מספר מצומצם משורות השמאל, בעוד שהרוב מילא את כל שורות הימין ועבר וגאה לחלק מסוים של שורות השמאל. בשורות הרוב השתרר רגש של חדוה עקב הסכויים לנצחון קרוב וקל, וזה הגדיל עוד את מבוכת האוגנדיים ודכאונם. והנה, כשהתחילו הוכוחים נכשל אחד הדוברים שלהם, סטודנט צעיר במדים, משופם, בלשונו האודיסאית וגלגל בפטוס משונה איזה רעיון קלוקל ומצחיק בפשטותו. ציוני־ציון התנפלו על מציאה זו, שנפלה להם בהיסח־הדעת והחזירו אותה סיסמה הדיוטית, ככדורגל, בקריאת־בינים לנואמים האוגנדיים. לבסוף נהפכה סיסמה זו לפזמון, שצירי הרוב – וביחוד הצעירים שביניהם – היו מקניטים בו את נואמי האוגנדיים, כדי לבלבלם ולהשתיקם. אוירת האולם התחשמלה; רבים מהצירים, מזה ומזה, קמו על רגליהם, וכמעט פרצה מלחמת־תנופה בין יריבים… משחק בלתי־הגון זה העלה את חמתו של קליינמן, שקם פתאום מעל שולחן העתונאים, דרש רשות הדבור לסדר־האספה (יותר נכון: לאי־הסדר של האספה) והוכיח קשה, במבטאים חריפים כדרבונות, את חבריו־לדעה על אי־ההגינות ואי הנימוסיות שבתמרוניהם הבלתי־פרלמנטריים ודרש במפגיע, שהרוב לא יוסיף להפריע למיעוט להגן על דעותיו. ועוד זוכר אני את קריאת־הסיום שלו: “לא בזירה של קירקס אנו נמצאים כאן, אלא בקונגרס ציוני ומחובתם אנשי הרוב לכבוש את יצריהם ולבלום את פיותיהם משום כבוד הקונגרס וכבוד הרעיון!”…

דבריו אלה שיכנעו אפילו את שכורי־הנצחון, והישיבה יכלה להגמר תוך שקט יחסי… מיותר לומר שמלבד היושר והנימוסין נחוצה היתה מידה ידועה של אומץ אזרחי כדי לומר את האמת, בשעה ההיא, למנצחים.

וכשהתחיל הקונגרס עצמו, ישבנו במשך הישיבות הארוכות והסוערות לשולחן אחד ויכולתי לעקוב אחרי עבודתו העתונאית האובייקטיבית והסלחנית גם לגבי מתנגדיו הפרטיים. בהפסקות שבין ישיבה לישיבה, השתדל להשרות עלינו, העתונאים הצעירים מרוחב־לבו ומרוח זו של סבלנות והגינות ביחסינו למתנגדים. "לא מן החכמה היא לבטל את היריבים בקליפת־השום ולדכאם, היה מטיף לנו. אמנם אנו הרוב, אבל גם בין מצדדי־אוגנדה ישנם ציונים טובים לרוב, שעבדו אתנו שכם־אחד. החזיון המתעה של מדינה יהודית לאלתר, בחסדי־בריטניה הגדולה, התעם. תועים הם עתה ללא־דרך. מחובתנו לפקוח את עיניהם, לשכנעם ולהחזירם למוטב, ולא להרחיקם בזדון ובזרוע משורותינו, כדי שיצטרפו למחנה הטריטוריאליסטים…

וזוכר אני את ישיבת ההצבעה הגורלית, כשנורדוי הישיש, שישב ראש, ראה את עצמו מוכרח להרים את קולו, בליווי נקישות מרעישות בפטישו, ולהתרות בצירי המיעוט, שהשתוללו, מתוך תקוה להפריע במהלך הדיונים ולהשהות את ההצבעה, שאם לא יחדלו בתמרוניהם הרעשניים יאלץ להשתמש נגדם בכוח… פתאום פרצה קטטה בין שני צירים, שישבו בשורה הראשונה, סמוך לשולחן העתונאים. זו היתה מלחמת־שפתים בין שני יריבים מדיניים ולא מהפחותים שביניהם: בין הלל צייטלין הי"ד והד"ר (כעת – פרופיסור) היינריך־אליקים לווה, יאריך ימים. שניהם נתרו ממקומותיהם. צייטלין שהיה מנלהבי האוגנדיים פלט בחמתו ביטויים חריפים ביותר נגד אנשי הרוב ומנהיגיהם. חרה לו למתנגדו, לווה, שהיה אז עורך ה"יודישע רונדשוי" – השבועון הרשמי של ציוני גרמניה – לשמוע דברים כאלה מפי חבר־לעט וסופר עברי מפורסם, ומלחמת־השפתים הפכה לתגרה־ממש. ושניהם עבדקנים היו, ושניהם בעלי זקנים אדמדמים, “שירדו על פי מדותיהם”, היה זה מחזה ללא כל שגב: שני אנשים בעלי־צורה ובעלי־עמדה אוחזים איש בזקן רעהו, קופצים קדימה ונרתעים אחורנית וצווחים וצורחים באידית ובגרמנית – – –

תיארתי את המחזה המעציב והמצחיק הזה ברשימה של אותו יום ב"הזמן". (צייטלין ז "ל, שהיה אז חבר מערכת “הזמן” הכחיש אחר־כך את כל המעשה. מתוך רגש כבוד לצייטלין ומתוך חישוב “שאין אדם נתפש בשעת צערו” ושלא כדאי “לנפח” את האפיזודה הזאת למאורע מדיני־ספרותי; ואף כי היו

לי עדים נאמנים־השארתי הכחשה זו ללא תגובה)… כשקליינמן קרא אותה רשימה ב"הזמן" צחק מהתיאור הריאליסטי של התיגרה ואמר לי:

– לא טוב עשית לתאר את “מלחמת־הזקנים”. המחזה היה אמנם מצחיק וקשה לו לעתונאי לעבור בשתיקה על מאורע מעין זה: חתיכה הראויה להתכבד… אבל עתיד תיאור כזה להנמיך את קומתם של אישים, שרבבות אנשים רואים בהם מורי־דרך. סופרים ידועים, ופתאום־מעשה־קונדסות, מלחמת־כפים ומריטת זקנים…

– אהוב את צייטלין, אהוב את לווה, ואת האמת יותר מכולם!

– זוהי ידידי, אהבה, המקלקלת את השורה! – – –

…אחרי הקונגרס השמיני התהפך על קליינמן הגלגל. הוא עזב את רוסיה והתחיל בחיי־נדודים.

נכנסתי אז לעבוד כעוזרו הראשי של רנ"ס ב"העולם". וכיוון שהרנ"ס היה עסוק באירגון – או ביצירת – המזכירות הכללית של ההסתדרות בקלן וגם בהקמת מערכת חדשה של ה"וועלט", (אחרי התפטרותם של פייביל וקורלניק, לאמיתו של דבר נאלץ סוקולוב, עקב הקימוצים בתקציב, למלא את מקומות שניהם, והעמיס על עצמו, מחוץ לזה, גם את סבל המזכירות הכללית) הוא לא יכול לטפל, נוסף לזה גם בעריכת ה"עולם" ומסר לי הוראות כלליות בלבד… ואחד הסופרים הראשונים, שפניתי אליו היה קליינמן, שישב אז בבודפשט. הוא נענה כמובן מיד והתחיל לשלוח לפעמים תכופות מאמרים מאלפים ומעניינים על יהדות אוגנדה. מצדדים שונים פנו בבקשה לקלן למעט במאמרים כלליים ממין זה, “היות שמתפקיד “העולם” לטפל רק בבעיות ציוניות גרידא” – – –

כשהאכסניה הציונית והעברית עברה, אחרי מלחמת־העולם הראשונה, לברלין, היה קליינמן מבאי־ביתי, והרבה שעות נעימות בליתי אז בחברתו.

נפגשנו כעבור שנים מועטות גם בפאריס, כש"העולם" היה נדפס שם, ושם חידשתי, להזמנתו של קליינמן, את עבודתי ב"העולם". בשנת 1931 נתפרדנו שוב: כך דרכו של העולם בלי מרכאות… וכך אירע שכיוון שיצאתי מהקלחת הציונית־הכללית ופרשתי מהעסקנות, לא היינו נפגשים – – –

…נפגשנו לאחרונה בקיץ האחרון שלו בתל־אביב, כשירד מירושלים לאסוף קצת כוח ולשוב לאיתנו אחרי מחלתו וסבל־המצור. הוא מזמינני שוב לעבוד בקביעות ב"עולמו". נעניתי ברצון להזמנה זו, כי ראיתי בה הוכחה של ידידות כנה מצד חבר וותיק. יסוריו וסיבלו לא פסקו בשלהי דקייטא בתל־אביב, בחדר בית־מלון שברחוב אלנבי הסואן. הייתי מבקר תכופות את האדם החולה, שהיה מתהפך במכאוביו, והשתדלתי לעודדו, ושמחתי לראותו מתגבר על מחלתו וכותב מאמרים ארוכים לשאלות הזמן; המאמרים נתפרסמו ב"הארץ" וב"דבר" ומצאו הד.

כשהחלו, עם תום ההפוגה השניה, שוב האזעקות בתל־אביב, גבר סבלו: כמה וכמה פעמים ביום היה עליו לרדת ולשבת במקלט האפל והצר, ואם כי ידע שבירושלים חסרו לו התנאים ההיגייניים להבראתו, החליט לשוב לביתו ולעולמו בירושלים. כשנפרד מעלי, בקשני להתמיד בעבודתי ב"העולם" ולשלוח לו “דברים עליזים”.

בקשתו זו היתה בשבילי מעין צוואה.

 

במחיצתו של סוקולוב    🔗

(מימיו הראשונים של “העולם”)

1.    🔗

“העולם” נוסד ע"י סוקולוב בשנת 1907. היה זה בתקופת הירידה שבספרותנו החדשה, כשזו הגיעה עד תחתית המדרון, אחרי שגשוג ועליה משך שנים אחדות. גם עתונותנו ירדה אז פלאים. פורענויות הפוגרומים, שירדו באביבה של המהפכה הרוסית ב־1905 עירערו עד היסוד גם את חייה התרבותיים של החטיבה היהודית בת חמשת המיליונים. ההגירה העצומה, שהשתפכה אז כזרם שוטף מרו"פ (רוסיה־פולין), שכללה גם את ליטה, היינו – מכל “תחום־המושב” – לארצות־הברית שבאמריקה ולדרום אפריקה, סחפה אתה גם את המשתלה הרכה, שיוצרי ספרותנו החדשה נטעוה באמונה ובחיבה, בהתאמצות והתמסרות. נסגרו זה אחר זה שלושת העתונים היומיים: “המליץ”, “הצפירה” ו"הצופה". ביחוד התרשם אז הדור הצעיר מהשתתקותו הפתאומית של “הצופה”, ששימש כעין צוהר לאירופה, שקרע ברוב כשרון וידיעה א. ליודוויפול. נאלם גם “הדור” של פרישמן, שהופיע משך שנתיים בוורשה, בהפסקה ארוכה בין שנתו הראשונה והשניה, והיה, בפרט בשנתו הראשונה, למחנכם של כל אותם הצעירים ששאפו באותם הימים הטובים לתפוס עט־סופר או סתם לקלוט את האווירה התרבותית של מערב־אירופה. גם שבועון ספרותי זה, למרות חסידיו ומעריציו המרובים, לכאורה שבין צעירינו המתקדמים, לא יכול להתקיים ונעלם מעל האופק… ואם בלשון המליצית של אותה תקופה נשתמש, נאמר: “נסתם כמעט כל חזון עברי בגולה”… רק “הזמן” היה מופיע אז בוילנה, ירושלים דליטה, כיומן עברי יחידי בעולם כולו. ובקראקו, בירת היהדות של גליציה, היה קיים קיום עלוב שבועון דל וקלקל “המצפה”. בארץ הופיע בימים ההם מלבד “הפועל הצעיר” רק עתונון צנום וקטנטן – באיכות ובכמות – “האור”, יורשו של “הצבי”, שבועון כמעט משפחתי לאליעזר בן־יהודה ולמקורביו המעטים אז, ומפרנס את צרכיו הספרותיים של ה"שוק" החדש.

מובן, שגם מצבו האיתן של סוקולוב בעתונותנו התמוטט אז עד היסוד. כבעל “הצפירה” יצאו לו מוניטין בכל רחבי הגולה. שורר בעמו היה עורך “הצפירה”: “מלך־בגדוד” ולפחות – מלך העתונות העברית. דבר שלא ייאמן כיום, כשעורך העתון הנהו כמעט אלמוני־אנונימי, ויש שגם עברית לא ידע כהלכה… אזי היו מתיחסים עדיין בהדרת־כבוד לעורך העברי. ילד רך הייתי כשמת האר"ז (צדרבוים, עורך “המליץ”), אולם עד זקנה ושיבה לא אשכח את הבכיות שנשמעו בביתנו ובבתי יתר קוראי “המליץ” שבעירתנו, כשהגיע העתון עם בשורה רעה זו במסגרת שחורה.

בשנים כתקונם היתה “הצפירה” מכניסה לעורכה ולמו"לה סכומים די הגונים. ולא זו בלבד שסוקולוב היה מתפרנס מעתונו ברווחה וחי באמידות, אלא יכול היה אפילו להרשות לעצמו, מעשה אריסטוקרט רוסי־פולני, נסיעות תיור לאורך אירופה ורחבה, ולסייר, אחרי ספרד, גם את אפריקה הצפונית. פתאום, עם סגירת “הצפירה” נפל הנ"ס מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. שרשי השפעתו וענפיה, ביהדות הרוסית, כאילו נגדעו ע"י הסערה המדינית שהתחוללה אז שם לפתע־פתאום. התנין של העתונות העברית, נשיא בעמיו וגביר בעדתו, נשאר בלי בימה ספרותית קבועה, מחוסר־פרנסה ותלוי על בלימה. סוקולוב הג’נטלמן התייר־הסייר, אמן־החיים, אורח קבוע שבבתי־המלון המפוארים אשר בכל בירות אירופה, ראה את עצמו נאלץ לעזוב את ביתו ובירתו החביבה, ולהרחיק נדוד, במערב־אירופה, עם בני ביתו – והפעם לא לשם תענוג – מבירה אחת לשניה. קהל קוראיו־חסידיו, מכבדיו ומעריציו נדמו רגע לצאן בלי רועה… ואגב, מחנה רב כזה של קוראים נאמנים, ותיקים ומתמידים, במערב ובמזרח, עד ירכתי תימן, לא היה לשום סופר זולתו. ולפתע כאילו נגדעו כל שרשי השפעתו וענפיה ונסתתמו צנורות פרנסתו והפך למהגר ללא בית ולא מעמד חברותי, כאחד מאנשי־"האוויר" (מושג, שיצר נורדוי, כשירד לראות בסבל אחיו, והנ"ס קיבלו ממנו בהתפעלות…) אולם דומה שנ"ס נולד בכתונת־פסים – רק מספר חדשים סבל והתלבט בחיי־גולה.

אירע אז לנ"ס הנס, שגם ההסתדרות הציונית הצעירה, שרק יצאה לאויר העולם הגדול, ראתה את עצמה, אחרי מותו הפתאומי של יוצרה הגאוני וקברניטה, כמיותמה וזקוקה למנהיג רוחני מורה־דרך, המקובל על הקהל, ביהדות פנימה, וגם מחוצה לה. אחרי מאונו של מקס נורדוי לעלות על כסאו של הרצל, נבחר, כידוע, כנשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, איש־קלן. בחירה זו היתה הפתעה מרעישה בשביל הציונים כולם, ודומני גם בשביל הנשיא החדש עצמו. בחינת faute de mieux (כשאין טוב הימנו). וו. היה יהודי רוסי, סוחר־עצים, שרכש לו השכלה “בעל־ביתית” בצפונה של גרמניה והתישב בסוף המאה האחרונה, לרגלי מסחרו, בקלן וקבל עליו את מנהגי מקום־מושבו החדש, “התבולל " במקצת ובאופן שטחי עד מאוד עם היהודים הגרמנים המשכילים, וגם סיגל לעצמו, בחייו הפרטיים והצבוריים, את סמני התרבות המערבית החצונית. אולם “באהלו” ובכל ישותו הפנימית נשאר יהודי מתחום המושב, שלא שכח גרסא דינקותא, והיה אחד מטובי חובבי־ציון הראשונים שבגרמניה, שתמך ב”עזרה" – להבדיל מ"חברת העזרה" שיסדו אחר כך פאול נתן וג’מס סימון, “ידידו של הקיסר” – אגודה קטנה, שבנתה בתים בערי־הקודש ובמושבות.

כשהרצל פנה, אחרי שפרסם את “מדינת היהודים”, לעולם היהודי, היה וולפסון אחד מעשרה הראשונים, שנענו, ועמד באופן פעיל לימינו של ההוזה־החוזה. מבלי להתחכם הרבה, מבלי הרבות בשאלות, טענות ובבקורת זולה, הקדים וו. את “הנעשה לנשמע”. ועם התחלת התעמולה והעבודה הציונית הפעוטה והכי־קשה, כשהרצל ונעריו נגשו לממש את החלום הנשגב וליצור את ההסתדרות הציונית, נעשה וו. לנושא־כליו וליועצו בכל עניני הכספים והבנקים, ונכנס יותר ויותר לתוך חיי המפלגה החדשה, והיה, פרט להרצל עצמו, אחד המעטים, שהקדיש מלבד זמנו ואונו גם את מאודו לרעיון־התחיה… המנהיג הגדול החשיב את מסירותו זו של וולפסון למשאת־נפשו והכיר לו תודה בשביל סיועו בלי כל תנאים ובקורת מנתחת־מנצחת, שבה היו אחדים מציוני רוסיה והמערב מקנטרים את הרצל עד מותו… היחס הכנה של התמסרות, בלי תנאי וגבול, קשר את וולפסון ליוצר הציונות, וידו של וו. לא זזה מתוך ידו של הרצל עד יומו האחרון. החוזה הגדול הנציח את ידידו הנאמן מקלן כאחד מגבורי התחיה היהודית בארץ האבות והבנים, בשם “דוד ליטבק” ברומן־החזון שלו “אלטניילאנד” (“תל־אביב” בתרגומו הפיוטי והחפשי ביותר של סוקולוב. בשם הזה כינו אח"כ מאיר דיזנגוף ומיסדי “אחוזת־בית” את הפרבר העברי, שבנו לפני ארבעים שנה בקרבת־יפו). מלבד זה מינהו הרצל כאחד המפקחים של ה"בנק היהודי להתישבות" אבי האפ"ק, הבנק הלאומי שלנו; וקרוב לודאי, שה"כיבוד" הזה גרם לוולפסון פחות נחת־רוח מאותה ההנצחה שברומן…

וולפסון היה בעל חצוניות נהדרה. קומתו, הילוכו וזקנו העשוי יפה, הוסיפו לו הדר מיוחד, אצילי־מזרחי, כמעט הרצלאי. מתוך עבודה הדדית ומשותפת, תדירה ומקשרת, ואולי גם, בלי־יודעים, מתוך הערצה, התרגל וו. לחקות את תנועותיו ואופן דיבורו של הרצל. החיקוי הזה, שהיה קצת מבדח בתחילתו, נעשה אצלו לאט־לאט להרגל ולטבע שני. ואין כל פלא, שאיש זה, שבשעת הקונגרסים הראשונים נעשה ממש לצלו של הרצל, היה מזכיר לרבים, שהכירו את הרצל רק עפ"י תמונותיו לבד, את דיוקנו של יוצר הציונות המדינית.

ספק בדבר, אם הרצל היה מסכים, למרות הכל, שוולפסון יירש את מקומו כנשיא ההסתדרות הציונית, זו “המלוכה היהודית בדרך”, – אילו הועמדה לפניו שאלה פטלית זו. רבים מהציונים המתקדמים, ביחוד משדרות הנוער האקדימאי, ולכל לראש אלה, שזכו להיות בין מקורבי־הרצל, היו רוגנים בסתר ומתנגדים בגלוי לוולפסון ה"בעל־ביתי" והבורגני, רטנו על חוסר התרבותיות המעודנה שבציונות הקלנית. וולפסון בעצמו, שפיקח היה, הרגיש בחסרונותיו וביקש להכניס לסביבתו ולאוירה הקרתנית האפורה של המנגנון ההסתדרותי שנוצר בקלן, הפרוסית־צבאית, קצת מן הזוהר של אינטלקטואליות אירופית, בד־בבד עם פקחות וחמימות יהודית מזרחית־מקורית, וליצור באופן כזה “תחת צל קורתו” מעין מרכז יהודי תרבותי־רוחני, מעין תחליף למרכז הציוני שבווינה המעודנת־מפונקת בצילו של נסיך אגדתי, שופע אצילות..

כשנודע, איפוא, לוולפסון, שסוקולוב בעל האשכולות, המכובד בעיני אנשי־המערב והנערץ ע"י המוני יהודי־המזרח, נתפנה מעבודתו העתונאית־צבורית בוורשה ושמצבו החומרי מכריחו לקבל משרה, שתהלום אותו, בהסתדרות, התחיל לדבר אתו “נכבדות”… אגב, שאיפתו זו של וו., לקרב את הרנ"ס להנהלה הציונית, שבפינתה הנדחה שבקלן סר ממנה זיוה, – שאיפה זו מעידה על מדה רבה של פיקחות מדינית ועל מעשיות של המנהיג החדש. אחרים ראו בזה מעין “אצבע ההשגחה”, שדוקא אז נמצא סוקולוב במצב של נע־ונד, מחפש מטרה חדשה וקרקע להאחז בה, ונאלץ לקבל משרה מעין זו…

על כל פנים אחד התנאים העיקריים של סוקולוב היה, שיקימו בשבילו בקלן בימה עברית בצורת שבועון עברי. בזה התכוון ס. להשיג שתי מטרות: להשיב לעצמו את עטרת עורך־"הצפירה", שאבדה לו, ויחד עם זה להענות לטענותיהם ולתביעותיהם הבלתי־פוסקות של העברים ואנשי “הקולטורה”, שבמחנה הציונים, הצועקים חמם בקונגרס על היחס המעליב – כבר בימים ההם! – ל"שרידה־יחידה"…

ה “וועלט” השבועון הגרמני, שיסד הרצל בהקריבו עליו חלק מהונו, שימש אז כבטאונה היחיד של המפלגה הציונית, כלפי חוץ וכלפי פנים והיה אז מרכזה הרוחני, אם אפשר לומר של ההסתדרות הציונית וגם בית מדרשה בכל הנוגע להלכה ולתורה. עורכיו של השבועון הזה היו אז ברטולד פייבל ואברהם קורלניק, שניהם מאנשי הבוהימה שבבתי־קפה הספרותיים שבווינה־ברלין, שקלטו לתוכם מעינות של ספרות, אמנות ומדע; אולם סופרים ועתונאים אלה, ברוכי כשרון וטעם, לא יכלו להתאקלם באוירה הקרתנית והבורגנית זעירה של המרכז הציוני החדש. הציונות בצורתה החדשה, מעשית־מסחרית מופרזה, בלי כל מעוף, נראתה להם כקנקן שהתרוקן מתוכו, ויעזבו את ה"וולט" ובעלו החדש: קורלניק פנה לעתונות הכללית, וכתום המלחמה העולמית נכנס שוב, כעורך ה"טאג", לעתונות היהודית, ורבים מהקוראים המשכילים יזכרוהו לטובה. ופייבל נכנס לעולם־המעשה ועבד עם פרוץ מלחמת 1914–1917 בהרחבת העיר שטרסבורג. כתום המלחמה נתמנה למנהלה הראשון של קרן־היסוד, ואחר־כך נהל, בהצלחה מעטה, את ה"בנק היהודי להתישבות".

וולפסון נשאר אז בלי כל משען רוחני בקלן, ולכן נאחז בהתלהבות בכנפי סוקולוב, שנראה לו באותה שעה ממש כמציל בעת צרה ומצוקה. נ"ס קבל עליו את תפקידו של המזכיר הראשי של ההסתדרות הציונית, כלפי חוץ. לאמיתו של דבר נעשה למורה־דרך מדיני ורוחני ולמנהיגה בפועל של ההסתדרות, שדמתה באותה תקופה לגוף בלי נשמה; והוא שהאציל עליה ועל מנגנונה מרוחו הכביר, היוצר והמחדש.

אין איפוא כל פלא, שוולפסון קבל את תנאו הקשה והמוזר, בסקירה ראשונה, של סוקולוב, להקים בקלן בימה עברית. אמנם תנאי זה נתקבל לא בלי התנגדות עקשנית וממושכת של חברי “הועד הפועל” המערביים ושל הפקידים הציונים העליונים, רובם מערביים, ביחוד מאוסטריה, “סמוך לווינה”. כדאי להעיר שהפקידים הציונים העליונים הראשונים, יוצרי ההסתדרות, לא מהרו למלאות אחרי דרישתה־מצותה של הציונות (“הציונות הנה, – ראשית – שיבה ליהדות”). אפילו אלה מביניהם שהיו מילידי רו"פ, נתמשכלו והתבוללו בארצות המערב, והתרחקו ממקורות היהדות. ודוקא הפקידים הללו, מהסטודנטים שבאוניברסיטאות הגרמניות וה"אסיסורים" הצעירים, שנהו אחרי הרצל ורצו למלאות את תפקיד ה"קצינים של התנועה", התנכרו לתרבותנו העתיקה ולקנינינו הרוחניים. שאלת ה"קולטורה" חלקה אז את הלבבות והיתה ל"שבולת" של התנועה הציונית הצעירה. יחד עם האגף הימני של המפלגה, “המזרחי”, שבשנותיו הראשונות רצה, תחת השפעת אדוקי פרנקפורט ומאינץ, להפוך את הקולטורה ל…“קול־תורה”, התנגדו “הקצינים” הללו ל"אחד־העמיות" שלא הבינו ולעברית, שלא ידעו ושלא רצו לדעת. היתה אז ראשית התקופה, שבה פרצו התגרות הראשונות בין קנאי העברית שבציונות ובין “המדיניים” – “ציוני־הרחמנות”, שראו בעברית איזו מזוזת־לוקסוס איקזוטית, מין סרח־עודף, שכדאי להפטר הימנו…

2.    🔗

למרות התנגדותם הנמרצת של ה"מדיניים" והמעשיים מבין חברי ועד־הפועל והפקידות ועל אף האדישות המפגינה ב"שב־ואל־תעשה" של יתר אנשי סביבתו, קבל וולפסון את התנאי העיקרי והקשה של סוקולוב: יסוד שבועון עברי־ציוני ומרכזי בקלן. וזו תהלתו! אבל לא היתה לו ברירה אחרת.

כאן המקום להאיר פורתא על שאלת שנוי יחסו של מי־שהיה עורכו ומו"לו של הצפירה לציונות. בנגוד לאגדה, שמצאה לה משך שנים רבות מהלכים, על “קפיצתו” הפתאומית והמפתיעה של סוקולוב ממחנה המתבוללים הפולנים לתוך ההנהלה הציונית, יכולים אנו להדגיש את העובדה, שהרנ"ס התנגד אמנם בשיטתיות ובחריפות לחבת־ציון הפעוטה והיה מתיחס בעתונו – ביחוד ב"איזראליטה" הפולני – בהתול ובבטול לחכמי־אודיסה ול"עזו של לילנבלום", כיוון שלא ראה בתנועה פעוטה זו אלא שאיפה “משיחית”, חסרת־אונים ובלי כל מעוף, של מספר חובשי בית־המדרש ו"בעלי־בתים" שנגררו אחרי הזיותיהם של פינסקר והרב מוהליבר. נ"ס לא רצה ולא יכול לבטוח בנדיבים של “ח”י פעמים ח"י קופיקות" ואפילו לא ב"נדיב הידוע", שהם יחיו באמצעים מסכנים ומקריים את העם והארץ. אולם מיד אחרי הפגנותיהם הראשונות של הרצל, נורדוי וחבריהם, התחיל סוקולוב לראות בתנועה הציונית סמנים בריאים של תחיה לאומית ופתרון נכון ואפשרי־לשאלה היהודית – ואז התקרב ליוצר הציונות המדינית; וכשהתנועה הלכה והתרחבה בין המוני העם, ונספחו אליה אישים בעלי־שם עולמי כזנגביל וכברנרד לזר, נתן סוקולוב את ידו לציונות. אפשר שנמשך, קודם כל, אחרי הקסם האישי של המנהיגים, שהיו סופרים ועתונאים אירופאים מפורסמים או אנשי־מדע בעלי־שם ועמדות חברותיות חשובות בפאריס ובווינה. ומאידך גיסא – האם לא היה נ"ס אחד המעטים – ואולי גם היחיד שבין ציוני מזרח אירופה, שבידיעותיו, תרבותיותו, אופיו והשפעתו על ההמונים, יכול לשמש גשר בין המזרח והמערב שבציונות?

מכל מקום עובדה היא, שקרוב למותו של הרצל נכנס סוקולוב ראשו ורובו לתוך העבודה הציונית הממשית. וכך נעשה סוקלוב, לפרקליטה, שליחה ומעוררה בין הקהל היהודי. כשרונותיו הגאוניים כעתונאי, סגולותיו הנדירות כסופר מלא חכמה וידיעות וכבלשן, הבקי בשפות רבות, חנו והשפעתו כנואם עממי, מספר ומשוחח, והעיקר – יהדותו העמוקה והצרופה בלבוש אירופי נאה, יהדות אירופית חדישה של “היה אדם ויהודי בצאתך ובאוהלך” – כל המעלות הללו דחפוהו, כמעט בעל־כרחו, לשורות הראשונות של הכותל המזרחי שבציונות.

הבשורה, שעברה במחנה המפוזר של הצעירים העברים, שבקלן, המרכז הנדח של הציונות, יתחיל להופיע שבועון עברי רשמי ומרכזי של התנועה הציונית בשם “העולם”, בדמותו ותבניתו של ה"וועלט" המקודש, שרבים מבין ציוני־המזרח היו קוראים ושונים בימי השבתות כעין “פרקי־אבות” או “פרקי־בנים”, ממש כמו שהחרדים³⁷ שבין יהודי גרמניה הדרומית היו הוגים בדחילו ובצבור בגליונות ה"איזראיליט" המאינצי. ולא זו בלבד: רבים מבין הצעירים שבמזרח החלו אז ללמוד ולהשתלם בגרמנית, רק כדי להבין את ההצהרות והבשורות הרשמיות על פגישות בין נשיא ההסתדרות ושרים, רוזנים ומלכים וכו' – בשורה זו “החיתה ממש את העצמות היבשות שבבקעת הגולה” ותהי למאורע חשוב.

גליונותיו הראשונים של “העולם”, צנומים ועניים בחצוניותם (אפילו המכסה הצהוב, שנעשה א"כ למסורתי, חסר אז מטעם פשוט: צרות־עינם של הפקידים וחוסר־מודעות) מימשו במדה ידועה את התקווה, שתלו בשבועונו החדש של הרנ"ס, וירוו את הצמאון הרב למלה עברית. בין הטורים של הגליונות הראשונים של השבועון העברי הציוני המרכזי, שבהם נדפסו מאמרים וספורים מאת טובי הסופרים: רבי מנדלי מו"ס, פרישמן ואחרים מ"האריות שבחבורה", כאילו נשמעו פעמי המשיח העברי…

אולם שמחה זו לא האריכה ימים. כבר בחודש השלישי להופעת השבועון נרגשה ירידה פתאומית ודלדול; בין שורות המאמרים הפתיטיים ו"תויו" הפיליטוניסטים המפולפלים של נ. ס. נרגשה מין ליאות, חוסר־דם ונשימה ו… אי־שביעת־רצון, שקשה היה להבליג עליהם או להסתירם. (כפי שהסביר לי הרנ"ס, כשנכנסתי לעבוד במחיצתו, הסיבה לכך היתה חומרית: תקציבו של “העולם” היה מוגבל עד מאד בתחלתו. פרישמן, מנדלי ויתר “האריות” דרשו שכר־סופרים מוגזם: “אירופי”, כיון ש"העולם" הופיע לפי טענותיהם בלב־אירופה, בקלן… והקופה הציונית לא רצתה ולא יכלה למלאות את הדרישות הפנטסטיות הללו. וכשחדלו לקבל מקלן את הצ’קים השמנים, פסקו מלשלוח את פרי־עטם ועמדו מרוגזים מן הצד. וכך נאלץ היה “העולם” להמלא פתאום מהסובין והקש, שהיה מביא הדואר, ביחוד מערי גליציה ועיירותיה…)

הייתי אז סטודנט בברן. אחרי נסיונות ספרותיים־עתונאים אחדים בעתונים “נכנסתי להיכל הספרות פנימה” ופרסמתי את מאמרי הראשונים ב"השלח". מלבד זה השתתפתי בתמידות ב"הצופה" כסופרו בשווייץ, ונעשיתי ל"ריפורטר מובהק" של הקונגרסים הציונים. הכרתי אמנם את הרנ"ס מהקונגרסים, אבל משום מה לא התקרבתי ל"הצפירה" ולא נכנסתי עם עורכו במגע אישי. כשנוכחתי, אחרי שהופיעו הגליונות הראשונים של “העולם”, שזה נסיון ספרותי רציני, שלחתי לסוקולוב פיליטונים וציורים. הוא היה אבהותי, מעודד ואדיב. התפתח בינינו מרוץ־מכתבים ונעשיתי לסופר קבוע של “העולם”. קרבו בינותים ימי הקונגרס השמיני בהאאג. סוקולוב שמר בקפדנות על כבודו של “העולם” ורצה ששבועונו העברי יהיה דומה לפחות לשבועון הגרמני, ה"וולט"; וכיון שזה האחרון היה מופיע בקונגרסים יומיום הבטיח גם לקוראי “העולם”, ששבועונם יופיע כיומן בקונגרס ההאאגי. לא רציתי לוותר, מתוך תאבדעות עתונאית וציונית, על הקונגרס הציוני שבבירת הולנד ואציע להנהלה הציונית את שרותי. קבלתי מיד מהרנ"ס את התשובה הבאה:

Kö̈ln 29/7 907. Übierring 23 לשכת המרכז הציוני

שלום וברכת ציון,

בתשובה על מכתבך אל נשיא הועד הפועל מר וואלפזאהן הנני מודיעך כי בעד עבודה בשביל “העולם”, לדאבוננו, אין ביד הרדקציה לשלם את הסכום אשר אתה מבקש. אך אם יש בידך לקבל עליך חוץ מהעבודה התמידית במשך הקונגרס בעד “העולם” (דין וחשבון מפורט מכל הקונגרס וההרצאות וכו') גם עבודה בלשכת הקונגרס, שאין אנו יכולים לקבוע בדיוק מראש, אבל בל"ס תהיה עבודה כזאת (ולא עבודת סופר עברי בלשכה, כי לזה אין צורך מיוחד, מפני שהקורנספונדנציה בעברית נעשית גם בלעדי זאת), ואם יכול אתה לבוא בזמן הנכון לפני הקונגרס, הודיעה למתי תוכל לבוא, ונקבל את עבודתך.

התנאים מצדנו הם: שלא תקבל עליך שום עבודה בעד עתון אחר ולא תמציא שום ידיעות לעתונים אחרים.

שתעשה את הדו"ח בעד “העולם” יום יום מכל ישיבה ומכל הרצאה.

שתעמוד לפקודת הלשכה לאיזו עבודה בלשכה שתהיה ושאי־אפשר לקבוע אותה לכתחילה בדיוק.

אם אתה תקבל את התנאים האלה – הודיעה אם תוכל לבוא. הנני יוצא מפה ביום ו,' אוגוסט (יום ה' לשבוע זה) לשווענינגען, האטעל אראנג'. אם תשיב תיכף כתוב עוד הלום.

בכבוד ובברכה

נ. סוקולוב

מתוך רצון עז לא להיעדר מהקונגרס השמיני קיבלתי את התנאים הקשים. הגעתי לשווענינגען למועד שקבע לי הרנ"ס. פגישתנו – והיכרותנו האישית הראשונה – התקיימה על המרפסת הנרחבה של בית־המלון המפואר “אורנג'”, שעל שפת הים, במעמד כמה עתונאים ופקידים ציוניים מהלשכה המרכזית, באוירה משפחתית־בורגנית.

מרת וולפסון, אשה טובת־לב, שלשבחה אפשר לומר, שלא הפריעה לבעלה בעסקנותו הציונית, היתה הגברת היחידה שבחבורה. היא הצטיינה אפשר גם בהרבה מעלות אחרות, אבל חסר לה החן והזוהר של “לביאה טרקלינית”. באותו יום חשבה משום־מה לחובתה לעניין את המסובים ולהתנהג, ביחוד עם העתונאים, כנסיכה רבת־החסד, המולכת בכיפה והיודעת לקבל את אורחיה באדיבות ובחבה יתרה. הטון המנופת והחביב, שבו שוחחה אתנו היה בלתי־טבעי ולא הלם אותה כל עיקר. ימינה ושמאלה חלקה מחמאות, סוכריות ועוגות מתוקות ושמנות, כמו גם הערות מדיניות ואפילו ספרותיות, שלא היו קולעות… עודני זוכר את חיוכו האירוני־מרירי של הרנ"ס, שמתוך נמוס העמיד פנים, כאילו הוא מאזין ובולע לתיאבון את שיחת־החולין של ה"נשיאה".

אחרי פגישה ראשונה ופורמלית זו, נועדנו למחרת היום לראיון מעשי, בעניני “העולם” במשרדי הקונגרס. הרנ"ס הסביר לי שאיננו יכול להפנות, בימי הקונגרס, אפילו לרגע קט בשביל עריכת “העולם” ושעלי לטפל בשבועות הבאים בעתון, מראשו ועד סופו. קבלתי עלי ברצון, למלאות את הגליונות המיוחדים של “העולם” בחומר הקונגרסי הרגיל ובפיליטונים, מאמרים, שיחות ופגישות.

סוקולוב הופיע בקונגרס השמיני שבהאאג בפעם הראשונה באצטלא של אישיות רשמית בציונות, כמזכיר הראשי של ההסתדרות. לאמיתו של דבר היה הרנ"ס, פרט לנורדוי, האישיות המרכזית והמרכזת, שסביבה הסתובבו כל אלה, שבאו להשתתף בקונגרס: הצירים, האורחים והעתונאים. הוא סימל אז בפועל את הגשר שבין המערב והמזרח שבציונות, והיה מתווך ומקשר בין וולפסון ונורדוי מצד אחד ובין ציוני גרמניה ורוסיה מהצד השני, וכמו־כן בין האגף הימיני, “המזרחי”, ובין השמאליים, שרידי “הפרקציה הדמוקרטית” ובאי־כחם הראשונים של הפועלים בארץ. (זוכר אני בין צירי הפועלים באותו הקונגרס את הופעתו הסימפטית, במגפים ובחולצה כחולה של יוסף אהרונוביץ המנוח)… ואחרון־אחרון – סוקולוב היה אז גם שגרירה של “המדינה היהודית בהתהוותה” בשביל העולם החצוני, והתחיל לקשור מחדש קשרים מדיניים, שנותקו עם מותו של הרצל. מלבד כל הטרדות הללו היה צריך לטפל גם בעריכת ה"וולט", כי שני העורכים הקודמים, פייבל וקורלניק, פרקו דוקא בימים ההם את עוּלם מהשבועון הזה, וסוקולוב התחיל לכתוב מאמרים ראשיים מאלפים ופאתיטיים ופיליטונים שונים בגרמנית, תחליף שיחותיו של “האורח־לשבת” ב"הצפירה", בשביל ה"גויים" הציוניים והיהודיים. זו היתה עבודת־פרך (לפעמים גם בשביל הקורא), שהיתה שוללת הרבה משעותיו.

קשה לתאר את יומו הארוך ואת התאמצויותיו המיגעות והמזעזעות של סוקולוב בימי הקונגרס שבהאאג. מהשעות הראשונות של הבוקר עד אחר חצות־הליל היה מטופל בעשרות ראיונות, שיחות, ישיבות, מסיבות, קריאת מכתבים והכתבת תשובות. כמעט כל הצירים, העתונאים, הסופרים וסתם אורחים ציוניים בעלי־ביתיים, ממי שהיו קוראי “הצפירה”, שסרו הפעם לרגלי הקונגרס הציוני, בטיולי־הקיץ שלהם, לשווענינגען, כולם סבבוהו, כתרוהו ולא היו נותנים לו מנוח. גם וולפסון לא היה עושה דבר, מבלי להמלך עם “מזכירו הראשי”. כך היו כל החוטים, הנראים והבלתי־נראים, של הקונגרס ושל הציונות, מתרכזים אצל סוקולוב.

3.    🔗

כשהחלותי לדפדף, מתוך סקרנות מובנה, בתיק שמסר לי סוקולוב, לא יכולתי ממש להאמין למראה עיני: כה מסכן, פעוט ודל־ערך היה. במעטפות, שרובן לא נפתחו אפילו, מצאתי ספורים, שירים ומאמרים “פילוסופיים” – נסיונות־בוסר של נערים ונערות, שכנראה הכתיבם מורם העברי על מנת להצטיין בעיני הורי התלמיד… מכל הגל של “כתבי־היד”, שנמסרו לי בפקודתו של ס' יכולתי להשתמש רק במכתב אחד מהארץ, שבו תוארה במליצות ארצישראליות “חדישות”, על אורך של תריסר דפים, איזה חגיגה בלתי חשובה באחת המושבות. ואכזבתי גדלה מיום ליום: הדואר היה מביא עפ"י רוב רק גלויות, שבהן דרשו הכותבים בהכנעה מרובה מאת העורך – גליונות־לדוגמא, או קורספונדנציות ארוכות מערים שונות שבגליציה ופולניה הרוסית לפי הדוגמא והמסורת, שיצר “המגיד”; לשוא חפשתי בין המון המכתבים הללו אף כתב־יד מעטו של סופר בעל־שם… אחרי ההתחלה היפה של “העולם” נותקו פתאום כל הקשרים שבין העורך והסופרים בעלי־ותק וכל תופש־עט בעל־טעם, מהחדשים והמתחילים, חשב לנאה להנזר ולהתרחק מהשבועון “הרשמי”.

ימי הקונגרס עם זעזועיהם וטרדותיהם עברו מבלי שיכולתי לשוחח באריכות עם סוקולוב על התיקונים, שזקוק להם השבועון המוזנח ועל סדור־העבודה להבא. מלבד הערות קצרות חטופות, כלליות, ועפ"י רוב מעודדות, לא שמעתי כלום מפיו. כשעזבתי את האאג, כתום הקונגרס הוא בקשני, בדרך כלל, להוסיף לטפל ב"העולם" “עד שירווח לו”. את הגליונות, שהופיעו אחרי הקונגרס עוד מלאתי בחומר קונגרסי ובקטעים ספרותיים ומדעיים של מאמרים, שהיו מסודרים עוד לפני הקונגרס. אולם, כשכלה החומר הזה, התחיל המדפיס להפציר בי, שאבוא ברלינה, כדי לערוך ולסדר את גליונות “העולם” בבית הדפוס, כיון שסוקולוב חדל לתת לו הוראות ישרות, וגם את מאמריו הראשיים ו"תויו" לא שלח בשבועות האחרונים. והוא, המדפיס, אינו מוצא את ידיו ורגליו בתהו־ובהו, השורר בשבועון…

כאן עלי להעיר, שבאגדה על “העולם” הקלני היתה מדה גדושה של גוזמא. השם “קלן” נדפס על שער “העולם” רק “ליופי המליצה”. כיון שזה היה עתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית, מן הראוי היה להדפיס את שם העיר “קלן” על שלט “העולם”. בעיר זו, שבה הופיעו שני עתונים גרמנים, מהמפורסמים ביותר שבגרמניה, היה גם בית־דפוס מהענקיים ביותר שבגרמניה, אולם דפוס עברי היה בבל־ימצא בקלן, ולכן הוכרחנו להדפיס את “העולם” בברלין. עד הקונגרס שבהאאג היה סוקולוב עורך, פחות או יותר, את השבועון. מהקונגרס השמיני ואילך הסתלק הרנ"ס מעבודה זו לגמרי.

והרי שלושה מכתבים של הרנ"ס אלי מאותה תקופת־המעבר שב “העולם”:

קלן, ט"ו מרחשוון א' תתל "ט

חברי היקר,

את מכתבך האחרון קיבלתי, והנני שמח שעלתה בידך לסדר לע"ע את עבודתך בברלין. צר לי מאד שאי־אפשר לקבל על עצמי לצוות לשלם לך יותר ממאה מרק לחודש. ברבות הימים, וכשיהיה פה מר וו. (וולפסון), וכשצינור ההשפעה לתמיכת “העולם” לא ייסתם – אם יש לך יכולת השפיעה נא גם מצדך על הפר' (פרופיסור אוטו ורבורג) ולהכריעו לכף זכות לקיום “העולם”, בהיות גם הוא מרא־דחיטי – אז תנתן לך הוספה. לע"ע אני מקבל דבר זה רק על אחריותי, ועל עצמי לא אוכל לקבל יותר.

ידידך ומכבדך

נ. סוקולוב

עתונים אשלח לך בימים האלה. – לא אכסה ממך, שאיזה סופרים ידועים לי הציעו לפני לקבל על עצמם לעזור, אחרי שנודע להם, כמו שהם אומרים, שאתה הסירות את המשרה מעל שכמך. אין לי שום מסתורין בדבר, והנני מודיע לך זאת. לא אשנה, כל זמן שאתה רוצה ויכול לעבוד עבודה זו, מפני שעבודתך רצויה בעיני.

Kö̈ln den 22/9 907. Übierring 23 לשכת המרכז הציוני

ידידי הנכבד,

הנני מסכים על הצעתך. מרוב טרדותי לא יכולתי להשיבך. סדר תוכן־הענינים כפי שאתה מציע הוא טוב. את המאמרים הראשיים אכתוב לע"ע בעצמי, ואולי גם את השבוע הציוני. אך כתוב אתה את החרוניקה באופן שתהיה מלאה ומסודרת יפה. הגליון האחרון ואולי גם זה שאחריו כתות ומעוך. אי אפשר היה לי לטפל בו בהיותי טרוד באופן שאין לתאר – אבל זוהי רק טרדה עוברת. אסדר את עבודתי באופן שגם “העולם” יסודר מצדי עפ "י הפרוגרמה, שהנני מוצא נכונה ורצויה.

א"א לשלוח לך את ה"השקפה" מפני שאיננה בידי. ערבוביה היתה בקבלת העתונים לרגל הנסיעות והשליחות מפה להאאג ומהאאג לפה. צריך אתה להסתפק לע"ע במה שנמצא.

ידידך ומכבדך

נ. סוקולוב

Kö̈ln den 13/10 907. Übierring 23 לשכת המרכז הציוני

ידידי היקר,

הייתי בימים האחרונים כל כך טרוד ומפוזר, עד כה לא יכולתי להשיבך על מכתבך. מנויה וגמורה אתי לשנות את רדקצית ה"עולם" באופן אשר הצעת, אבל חוכך אני בדבר ההודעה. דברים כאלה³⁸ טוב לעשות מלהבטיח. אבל עוד אעיין בדבר, אם אפשר להודיע.

בדבר התנאים כבר כתבתי לך, ובדבר המקום אין אני מיעץ לך לגור בקלן. אני פה גר, ולעתים קרובות הנני נוסע, אין פה שום מרכז ושום היקף רוחני מסוגל לעבודה. טוב שתשב בברלין. בדבר הזמן יכול אני לקבל אורך³⁹ לשנה, ואם חלילה תבוטל עבודת “העולם” אתן לך עבודה אחרת. אתאמץ בכל כוחי להחזיק את ה"עולם".

טרדתי הנוכחית היוצאת מן הכלל תעבור במשך ימים מספר, ואז אשוב לכתוב בעד “העולם”. לא אבקש ממך אז שתכתוב כל כך. לע"ע כתוב כל כמה שתוכל – גם מאמר ראשי לשבוע זה.

ידידך ומכבדך

נ. סוקולוב

מכתב של נחום סוקולוב למחבר

הבארון אדמומד די־רו טשילד “הנדיב הידוע” בצעירותו

אלכסנדר דיומא־הבן במדי חבר האקדמיה הצרפתית

המערכת הראשית – עכ"פ כלפי חוץ ובשביל הקורא – צריכה היתה להשאר בקלן, והיא שצריכה היתה לספק לי את החומר הספרותי והפובלי־ציסטי העיקרי. אולם התנאי הזה לא קויים. בשנים־שלושה הירחים הראשונים לא קבלתי מקלן, מלבד מאמריו הנדירים של סוקולוב עצמו, שום חומר ספרותי הגון או ראוי לדפוס וצריך הייתי ליצור יש מאין.

כשבאתי ברלינה מצאתי את “העולם” במצב עגום עד מאד. השבועון היה מופיע בבית־דפוסו של איצקובסקי, שנמצא באחד הרחובות העתיקים של הגיטו הברליני, בצפונה של הבירה, לבית דפוס זה היה עבר ומסורת עבריים. בו נדפס גם “השלח” בעריכתו של אחד־העם. בעל בית־הדפוס ומיסדו עבר כבר את סף שנות־הגבורות, והיה בא לדפוסו רק לסרוגין, פעם או פעמים בשבוע, כדי לראות עוד בעיניו, שכהו מזוקן, את תנועות המכונות, שזקנו גם הן, וכדי ליהנות מהסימפוניה המוזרה של זמזומן וחרחוריהן… מנהליו האמתיים של בית־הדפוס, היו בנו של מר א־קי זה, שהיה אמנם מכונאי טוב ויודע יפה את מלאכת הדפוס, אולם עברית היה קורא בקושי גדול, – וגיסו מר הורוביץ, בר־אורין, מדקדק קפדן, אבל עוין לעברית החדישה ומתנגד חריף למלים הארצישראליות המחודשות היה המגיה והמתקן בשעת־הצורך.

כיון שסוקולוב התעלם אז, מתוך הכרח, מ"העולם", נהיו פתאום נושאי־המכתבים של הדואר הברליני שברחוב אורנינבורג – סמוך לבית־הכנסת המפואר, שלא נשרף בפוגרום של 1938, בגלל שכנות זו – ובנו הנזכר של מר איצקובסקי, עורכיהם האמתיים של “העולם”. וכשבאתי בפעם הראשונה לבית־הדפוס כדי להאיץ בגליון שהתאחד, ראיתי שכך היו “עורכים” באותם ימי־המעבר: מר א־קי – הבן היה פותח את המעטפות, שהיו מגיעות לבית־הדפוס בשביל “העולם” ומחלק את הספורים והמאמרים, לפי יופי האותיות ומספר הדפים של כה"י למסדרים השונים. מר הורוביץ, המגיה, היה מתקן, – כשהמאמר עניין אותו כלשהו, מפאת התוכן או בגלל חדושי־התורה שבו – את שגיאות־הלשון הגסות ביותר. ושוב היה אותו מר א־קי, המכונאי הראשי וגם המפקח על הדפוס, מעמד את המאמרים, השירים והספורים וקובע את מקומם בגליון… כך מצאתי באותו יום, כשבאתי “לאחוז ברסן “העולם”, מסודר לדפוס ומעומד, שיר מליצי ארוך, בשורות רחבות עד למאד, כמו שניסו לכתוב אז המודרניים שבמשוררי גרמניה, והשיר מלא שגיאות־לשון גסות, כרימון, וגם מהצד הרעיוני, קלוש, חלש וילדותי. שיר זה לא עניין כנראה את מר הורוביץ בשביל מודרניותו המוגזמת ולא קראו והכניסו על “ראשו ועל כרעיו”… צויתי לפרק את השורות הרחבות המנוקדות הללו, ואסתום את החור ע”י כרוניקה פרוזאית. מובטחני שהמוזה סלחה לי את חטאי זה…

מצבי לא היה מהנעימים ביותר. הרגשתי את עצמי כעומד מול בלימה ואפס, המתישים כל רצון וכל מזימה. המדפיס עומד על גבי ותובע: הב־הב! הגליונות צריכים להופיע כסדרם – וחומר אין, וקלן רחוקה וכשקוראים, טלפונית, ל"מערכת הראשית", לא נענים: הרנ"ס עסוק בענינים העומדים ברומו של עולם, ואינו יכול להענות לענינים הספרותיים הפעוטים של"העולם"…

ראיתי את עצמי מוכרח להתחיל מ"אלף", ולרכז, קודם כל, סביב “העולם” אותם הכחות המעטים, שנמצאו בו במקום. ברלין לא היתה אז עדיין, אכסניה של תרבות עברית ולתל, שהכל פונים אליו, כמו בשנים הראשונות אחרי מלחמת 18–1914, כש"כל אודיסה" ו"כל וורשה" הסתופפו בבירה זו סביב ביאליק, רבניצקי ופרישמן. אולם גם בשנים ההן כבר ישבו בברלין ישיבת־קבע סופרים אחדים בעלי עבר ובעלי־שם בספרותנו. כמעט כולם נענו להזמנתי והחלו להשתתף בקביעות ב"העולם". ביניהם: ראובן בריינין, מ. י. ברדיצבסקי, ש. איש־הורביץ, הורודצקי ואחרים. ביחוד קרבתי ל"העולם" את בן־ציון בן אב"י. הוא לא שינה עדיין את שמו היפה בן־ציון ל"איתמר". הכרתיו עוד מבית אביו בירושלים, והיו לנו זכרונות־נוער וחויות משותפים.

ויהי היום (וכל “ויהי”…) וכשהייתי צריך, מהטעמים הנזכרים לעיל, למלא את “העולם” מכל הבא ביד, כתב בן־אב"י, תחת השפעתי, מאמר “מפוצץ”, שחולל סערה קטנה באגם הספרותי שלנו. שם המאמר היה: “מה נתנה לנו ארץ־ישראל?” ובו הוכיח, כביכול, שארץ־ישראל החדשה נתנה “לנו” ספרות חדשה והעמידה שורה שלמה של סופרים חדשים, הנבדלים הבדל עצום – וכמובן לטובה – מסופרי הגולה וכו' וכו'.

אל נשכח, שזה היה לפני כארבעים שנה כש"הישוב" כולו, מדן ועד באר־שבע, ועד בכלל, הגיע אולי לחמש רבבות, וכארבע מהן – – 80% ! מקבלי־חלוקה, שרדפו את העברית של “הפושעים” חרמה. ומספר המדברים עברית בארץ ובגולה כמה עשרות בס"ה!

סופרי הגולה נעלבו קשה. ברד של מאמרי קטיגוריה בלוית חרופים וגדופים על חוצפת הארצישראלי הצעיר ממשפחת בן־יהודה נתך אז בעתונות על “העולם”, ובוכוח החריף והסוער השתתפו “מנהיגי” המחנות השונים… וראובן בריינין יצא ב"העולם" במאמר נמלץ ונמרץ, לגול, בחמה שפוכה, מעל סופרי הגולה את החרפה, שהעטה עליהם בן־אב"י.

פולמוס זה, הילדותי במקצת, הפנה ל"העולם" את כל הכחות הצעירים והרעננים. החלו לפרסם בשבועון רשמי זה את בכורי־עטם המשוררים והסופרים, שקמו לנו אז באמריקה: סילקינר, ליסיצקי, פרסקי, אב. גולדברג ואחרים. וכך נהפך במשך שנים־שלשה ירחים השבועון המרכזי של ההסתדרות, שהצביון הרשמי שלו הפיל את חיתתו על צעירינו ואיסטניסינו, לבמה ספרותית ערה.

ויורשה לי לספר, תוך כדי טיסה, על שתי אפיזודות קומיות מהירחים הראשונים של עבודתי ב"העולם": באחד הימים קבלתי מקניגסברג פיליטון פילוסופי־ספרותי, כתוב בסגנון עברי די יפה וקל. גם התוכן היה מלבב, והצורה – חדישה ומשוכללת. הפיליטון היה חתום בשם בלתי נודע לי. קראתיו פעם, פעמים, תקנתי את הגרמניזמים – ואדפיסו. ביום הופעת השבועון מבהיליני, בשעות־הבוקר, ראובן בריינין אל הטלפון: – ידידי, נכשלת היום ב"עולמך" בגנבה ספרותית. הפוליטון של ל. ר. יפה להפליא, אלא שהוא גנוב. הוא נדפס לפני שנתים כפיליטון, שזכה בפרס ראשון בהתחרות למסה ספרותית־פילוסופית קצרה בעתון הווינאי “צייט”. אולם זה מעיד על חושך הספרותי. ברוך טעמך!

כעבור שבוע קיבלתי פיליטון ספרותי שני מאותו ל. ר. הפעם שאלתיו למקור, שממנו שאב את חכמתו. הוא השתתק מני אז ופנה עורף לספרותנו, ויש לי החשש שבשאלתי זו גרשתי פלאגיאטור מסוכן מהסתפח בספרותנו. בספרות לא פגשתיו יותר – אבל… בחיינו הצבוריים בארץ. –

כחודש אחרי הגנבה הספרותית הזאת נכשלתי בראובן בריינין עצמו. בקשתי ממנו חומר ספרותי, והוא שלח לי ספור, שכמו שנודע לי מיד אחרי שהופיע, כי כבר פרסמו כשנתים לפני זה באחד הקובצים של צעירים, שנפוץ רק מעט. הפעם הבהלתיו אל הטלפון:

– מה עוללת לי, מורי ורבי?! הספור ששלחת לי לפני שבוע בכתב־יד כבר נדפס בקובץ"…

– אין דבר! מי קרא אותו קובץ ומי מקוראיך יודע משהו על אדותיו? אבל בגליון האחרון של “העולם” הדפסת ציור מחברנו ג־ר, שנתפרסם גם הוא באותו הקובץ… אבל אין דבר! העיקר, ששתי היצירות – חתיכות ספרותיות יפות, הראויות להתכבד בהן. זה רק מעיד על טעמך הטוב… חזק ואמץ!

מחמאותיו של בריינין גרמו לי אז רק הנאה מעטה…

4    🔗

תיקנתי איפוא עד כמה שאפשר ודרשתי שינויים יסודיים. והיות שכבוד “העולם” ירד על ידי הזנחה זו עד לדיוטה האחרונה, דרשתי שהרנ"ס יפרסם הודעה על תיקונים ושינויים עיקריים. מרוץ־המכתבים בינינו נעשה יותר תכוף ועצבני, והרי לדוגמה שניים ממכתביו של הרנ"ס, מהאדיבים והענייניים ביותר (האחרים – תריסרים אחדים – יותר ארוכים, מלאים דברי פולמוס, קינטור וביקורת חריפה נגד סופרים החיים אתנו כיום ושעת פירסומם עדיין לא הגיעה מטעמים מובנים).

Kö̈ln den 30/10 907. Übierring 23 לשכת המרכז הציוני

ידידי הנכבד,

בדבר השינויים בכרוז (לקוראי “העולם”; א. ח.) אינני יכול להסכים. רק דברים מעטים הנחתי, והנני מבאר לך את נימוקי:

א) אין צורך להבטיח יותר בכמות. במחיר זול כזה אי אפשר להמציא שבועון יותר גדול. לא יועיל אם נרמה את עצמנו, כי לרגלי הדבר הזה יגדל מספר החתומים עד מאד. הנני משער, כי בטוב שבאופנים יעלה מספר החתומים עד 2,500, אבל לוא גם יעלה עד 3,500 עדיין לא יהיה העולם חי נושא את עצמו, ואפילו הקצבה הקצובה לי – לא תספיק. אני חשבתי בתחילה להו"ל רק 8–10 עמודים, והנני מדפיס 16. זהו המקסימום, וצריך יהיה לפעמים להדפיס רק 12. עכ"פ – אין להבטיח כמות יותר גדולה. טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם.

ב) בדבר האיכות – צריך להבטיח תשובה ומעשים טובים, אבל לא באופן מרעיש־עולמות כזה. אין לך נסיון בדברים כאלה. נסה נא לקבל סיפורים, שירים מאת המכונים “בחירי הסופרים”, תראה, כי במשך איזה חדשים תיאכל כל קופת ההספקה של “העולם”. ההונוררים הגבוהים החריבו את “אחיאסף” ואת ההתחליות האחרות ממין זה, ולהן היו קצבות יותר גדולות מאת המון תומכים. בגליונות הראשונים של ה"עולם" נדפסו איזה דברים מאת “בחירי הסופרים”. צריך היה להביא איזה דבר מאת אבראמוביץ, ע"י לחשים והשבעות והשתדלות “הצליח” הדבר להשיג ממנו סיפור… שכבר נדפס, כפי שהוברר אח"כ, שלוש פעמים בז’רגון ופ"א עומד לדפוס בעברית. קיבל בשביל זה סכום, שסופר הטיימס לא היה מתבייש בו, ויש לי ההרגשה שמצא את הסכום פחות מדי. כך הוא הדבר ברוב “בחירי הסופרים”. כלום אני צריך להגיד לך, עד כמה אני רוצה הייתי לא רק לפרנס, אלא גם להעשיר את אחי הסופרים, אבל אין ביכולתי לסוך שמן מפך ריקן. אחד מחברי האחרים, ג"כ “בחיר” יתקרי, שלח לי פיליטון (הכוונה לפרישמן. – א. ח.) הוא אינו מקבל פחות מן 25 רובל. הדפסתי – נודע לי אח"כ שהפיליטון כבר היה בדפוס איזה פעמים. וכי אפשר לעתון להתקיים באופן כזה? אחינו ה"בחירים" הם במח"כ (במחילת כבודם), בטלנים. אינם יודעים כי טוב להשתכר בתמידות ובבטיחות, מעט ותדיר, מלתבוע הונוררים, שתולדתם המוכרחת היא, שאגודת המו"לים, או העתון – איננו יכול להתקיים, ונשארים אח"כ הסופרים בלי כל אפשרות להשתכר אפילו מעט.

אתה מתחיל ואנתוזיאסט, וצריך אני להזהירך. בשביל זה מחוק נא את ההבטחות המוגזמות ע"ד הסופרים הגדולים, הנבחרים ושופרא־שופרא וכו'. את כל הדברים האלה כבר ניסינו כולנו. כבר ניסה בריינין ב"מזרח ומערב", פרישמן בדורו. השילוח וכו' וכו' (זה האחרון קיבל קצבה בתכנית חדשה ע"י קיבוץ חתומים והלואי שיאריך ימים), והכל התבקע כאבעבועה של בורית. צריך להבטיח מעט, אבל בלי הפלגה.

ג) בדבר המכתבים מא"י – ניסיתי עם כמה וכמה. כולם או נוגעים בדבר איזו חברה, איזה מוסד, עם השקפות ועסקים צדדיים, או בטלנים מפטפטים, או מאריכים באופן שהטיפול בתיקון דבריהם הוא מרובה ואין כדאי. אם יהיו איזה סופרים תמידיים, יודעים לכתוב תמצית בטקסט הראוי, ולא יתבעו בשביל זה ש"י עולמות – טוב. מסופקני אם כל עוד אין חומר בילקוטנו יכולים אנו להבטיח קורספונדנציות מארץ־ישראל. להבטיח – הנני מסכים, אבל בסגנון יותר מתון.

ד) בדבר הודעת הסדרים הפנימיים מחקתי גם את שמי גם את שמך. האמן לי, שאין אני רוצה להבליעך או להצפינך. עבודתך ב"עולם" תתבלט מצד עצמה ע"י מאמרים וכדומה – אבל לא מצאתי בזה מן הטעם להכריז עד"ז אל הקוראים. להם אין ענין אלא עם התוכן, ולא עם הבריות.

ה) בדבר חילוף העתונים ושליחת הספרים – מצאתי את הדבר מורכב יותר מדי, מסוכסך ומבולבל יותר מדי. אין לבקש מאת רדקציות שתשלחנה אקזמפלר אחד לכאן ואחד לכאן. מודה אני, כי דבר זה היה טוב אילו היה אפשרי, וצריך יהיה שנעזור לעצמנו כמו שאנו יכולים. תקבל מפה מה שאפשר, ומקצת העתונים תמצאו שם. ובדבר ספרים נדפיס מודעה – לא במקום זה – שהננו מבקשים שני אקזמפלרים, כנהוג, ואז אפשר יהיה לשלוח לך.

ו) תמצית התיקונים תהיה, שהחלק הפובליציסטי יגדל (מאמרים ראשיים, עניני הזמן, השבוע, חרוניקה). בדבר סיפורים טובים, אולי תמצא טובים מאלה הנדפסים הודיע נא; בתחילת ה"עולם" נשלחו הרבה מכתבים אל כל הסופרים הטובים. כל דבר טוב ששלחו נדפס. בדבר המאמרים שיש בהם ידיעות היסטוריות או ספרותיות־מדעיות נוגעות אל היהדות – מסכים אני להמעיט, אבל לא לבטל. כל כמה שיש בי חוש מעשי וחשבונו־של־עולם, אי אפשר לי לרדת אל המון הקוראים. בודאי אינם אוהבים דברים כאלה, בודאי ינעם להם יותר מה שיגרה את תאבונם לחדשות – אבל אין עצה. “תולדות הנגידים” הוא סבולת (בייטראג) של ממש למקצוע, לפרט אחד של מקצוע היסטורי. איזה דבר ממין זה רואה אני לנחוץ להביא; עכ"פ אחד לגליון. אבל לדחות את החרוניקה – לא! זה תנאי שהחרוניקה צריכה לבוא כולה.

ז) מאמרו של טריטש תמסור לדפוס. קראתי את כל הרצאותיו בשים לב, אבל מוצא אני שהוא טוחן הרבה ומוציא קמעה. מאכל אחד הוא מבשל ומושיט רק בשינוי מרקים. הנני מעירך על דבר זה, למען תדע.

ח) על פרט לשוני אחד הנני מעירך. כתוב נא ציונות ולא ציוניות. עיינתי בדבר זה מצד הבלשני, ומצאתי כי מתוקן יותר לכתוב ציונות, מפני שהמופשט הוא מן ציון, ולא מן ציוני.

ט) הנני שולח לך בבקשתך מהמונח בילקוט “העולם” תבן ובר. אל יאבדו אצלך המאמרים שצריך להשיב לבעליהם.

י) בהמשך אל מכתבך הקודם הנני מודיע לך, כי מר גונצ’ר כתב אלי, שהוא רוצה לקבל ע"ע את העבודה, ואח"כ נלוה עליו גם מר ל… אין סודות אצלי בדברים כאלה, מפני שאין לי כל עסק עם הפרוטוקציות והקנוניות – וצריך אתה, כל זמן שאתה יכול ורוצה לעבוד ב"עולם", להיזהר ג"כ מכל דבר שהוא עלול רק לגרום לחישות של דיבה. שיחת יושבי קרנות של קפה מונופול⁴⁰ עלולה להביא את כל הנפתולים שבעולם.

יא) בדבר יחוסו של הפרופ' ו. (ורבורג. – א. ח.) אל ה"עולם", הלא רואה אתה, כמה כיוונתי אל האמת. בכ"ז הלא הוא איש טוב ואידיאלי, ואפשר לבאר לו מה שלפי חינוכו והשכלתו אינו מבין. יכול אתה אולי להשיג ממנו איזה חומר לדפוס בדבר ארץ־ישראל וכיוצא בזה, דברים שהוא מומחה אצלם.

הארכתי לבאר לך את דעותי, ובטוח אני שתסכים עליהן.

בכבוד ובידידות

נ. סוקולוב

5    🔗

אחרי שהחלו לנהור אליו הכחות הספרותיים הצעירים, בעקבות פולמוס־הסרק שהזכרתי, ונעשה “העולם” במשך של ירחים אחדים לבמה ספרותית חיה ומושכת. הוסר מעליו חשש “היובש הרשמי”, שהפחיד את הטירונים הספרותיים, ביחוד אחרי שהאריות שבחבורה פרשו משבועון זה בתחילתו. טובי הסופרים החלו להתיחס ל"העולם" יחס של כבוד. אפילו ברנר, שהיה עויין את הציונות “הרשמית” והבורגנית בכל רמ"ח אבריו, הביע לי באחד מגליונותיו את שמחתו הרבה על השנויים לטובה, שהכנסתי ב"העולם". (לצערי הרב נשרפו המכתבים שהיו לי ממנו בתאונת־אש אחת בברלין, אבל העוסקים בסדור מכתביו של ברנר יוכלו לאשר את דברי הבאים עפ"י מכתבי, שנמצאו בעזבונו של ברנר והשמורים, כפי שסופר לי, בארכיון…) בין יתר דבריו קורא אני בעיני־רוחי בשורותיו הצפופות, על גלויה, שכתב לי מטעם חסכון: רגילים אצלנו להלל ולשבח את “הדור” של פרישמן ולהכתירו לטוב שבשבועונינו… “העולם” של השבועות האחרונים אינו גרוע מהמעולים שבגליונות “הדור”… כשנים־שלשה ירחים אחרי אותה גלויה בקרני, בדרכו מלונדון ללבוב, בברלין. וכדאי בקור זה שאעמוד עליו.

באותה תקופה נחשב בית־הקפה “מונופול " למרכז הציוני, בה”א הידיעה, שבברלין. כל עסקן ציוני מרו"פ, שהיה עובר דרך ברלין, ידע שבבית־הקפה, שנמצא מול תחנת הרכבות המרכזית של רחוב פרידריך, יזדמן כמעט בכל שעות־היום, עם חברים־לדעה ממזרח וממערב, ועם מכירים וידידים מהקונגרסים הציונים. זה היה בית־קפה טפוסי של סוף־המאה שעברה בבירת גרמניה, שהחלה להתהלך בגדולות ובשחצנות, עם שאיפה ניכרת להיות מטרופולין עולמית, מבהיקה מעושר, שרתי במדינות. האולם הגדול והמארך היה ערוך בטעם מזרחי־מאורי, קורותיו מצופים שיש מלאכותי מזהיר ומזהיב, התקרה והעמודים מסורבלים בקשוטים מברונזה מבריקה ומשובצים במוזאיקה ססגוונית ועשירת ציורים ודוגמאות…

ה “מונופול” שמש אז גם אכסניה תרבותית חשובה לסופרים הגרמנים המתקדמים. בשעות של אחר־הצהרים וערבית היו מסובים לשלחנות העגולים והקטנים המשורר והמבקר אלפרד קיר, ש “אז בהלו נרו עלי ראשו” כמבקר תיאטרלי וספרותי ב"ברלינר טגבלט" (בשנים האחרונות הוא נע ונד כפליט מדיני בין פאריס ולונדון, ואחרי נסיונות בלתי מוצלחים לחדור לעתונות הגדולה שבצרפת ובריטניה, נשאר תלוי באויר וחי חיי עוני ודוחק, בחומר וברוח…) הפילוסוף בעל הפנים האצילים גוסטב לנדויאר, אריך מיהזם הבוהמי ותלתליו המסוערות ממלחמות־דברים עם ידידיו ומתנגדיו. באחת הפינות שכן כבוד הדרמטורג והמבקר הרמן באהר, האבהותי והמחייך בתוך זקנו הטולסטואי המתוקן יפה בטעם ווינאי, וסביבו כל הלהקה המפוארה מה"תיאטרון הגרמני" של מקס ריינהרד: אלכסנדר מואיסי, קייסלר, ווסמן, לוצי הפליך ועוד ועוד.

בבית־קפה זה יצרנו אז, העברים המעטים שבברלין, “פינה עברית”, שבין מבקריה התמידים אפשר למנות את ש"י איש־הורויץ, בריינין, הרודצקי, בן “אב”י והסופרים העברים שהתארחו במקרה בברלין. שפת־הדבור של אותה פינה היתה עברית, וזה היה חדוש גדול, ונחשב כמעט לפלא: ציוני ברלין היו סרים מפעם לפעם ל"פינה" זו, כדי לשמוע איך אנשים תרבותיים ומודרניים – כביכול משוחחים ביניהם בלשון־הנביאים. ואפילו המלצרים ה"גויים" (בלשוננו כיום: האריים) – וביניהם ראש־המלצרים, אדוארד היפהפה, ששמש שנים רבות את הרצל בווינה, ועל זה היתה גאותו, המלצרים האוסטריים והפרוסיים היו מקבלים את פנינו בברכת – “שלום!” בעברית.

וזוכר אני אותו אחר־הצהרים החורפי, המעונן והמעורפל, כשברנר נכנס ל"מונופול" המואר והמזהיר, הגדוש באורחיו התמידיים, המצוחצחים והמעודנים… הופעתו במקום הזה, בבגדים מעוכים מנסיעה ארוכה, כמעט בלויים, כש"קשקט", מאלה שחובשים בגרמניה החוזרים על הפתחים בערי־השדה שבארץ זו, צמוד לראשו, היתה אנכרונית. הוא עמד לפנינו מלא־תמהון, מנדנד בראשו, ממצמץ מרוב אור בעיניו האדמדמות והדלוקות ומגמגם, כשהציגוהו לפנינו ונקבלו בשמחה גלויה:

– חבריא! האם תמיד, ובכל יום ויום, תבלו את שעותיכם בבית־מרזח של לוקסוס כזה?… בורגנים שכמותכם!?

---

חשבתי רגע שהוא מתלוצץ בנו. אולם תוגתו ושתיקתו, אחרי התפרצות מלולית זו, הוכיחו לי, שאמנם אלה היו דברי מוסר רציניים וכנים. הסביבה הבורגנית הזאת, שבתוכה מצא את ה"חברה העברית" שבברלין, אכזבה אותו, כנראה, עד מאד. פתאום נוכח שטעה בכתובת “העולם” הברליני והאוירה של “לוקסוס מבריק” – בהשוואה עם זו של מרתפי הוויצ’פל, שבתוכה חי בשנים ההן ברנר כמסדר־אותיות – שבה מצא אותנו, לא היה עולמו. וכל מצב־הרוח והזוהר החצוני שב "מונופול " היה רחוק מלבו כרחוק ברלין התרבותית והמפונקה של אותה תקופה ממרתפי־הזיעה שבגיטו הלונדוני…

6.    🔗

“לסיבות זעירות – תוצאות חשובות”. כעבור שבועות מספר אחרי פגישה מפתיעה ובלתי־נעימה זו התחיל ברנר להתנפל בפיליטוניו השבועיים שב"הזמן" הווילנאי על “העולם” הבורגני ועל עוזרו הראשי…

נגשתי אז להוציא, בפעם הראשונה בעתונותנו, גליון מיוחד ומצויר לחג־החנוכה. “קנאת־סופרים תרבה חכמה”, אולם לפעמים גם… שירים ולא מהמשובחים ביותר. התקנא, כנראה, הרנ"ס במשוררים הצעירים, שהאצילו אז משירתם החדשה על דפי “העולם”, ושלח לי בשביל הגליון המיוחד לחנוכה, מלבד מאמר ראשי נמלץ (בחתימתו: נ. ס.) גם שיר לא גדול “נרי” שהיה כתוב במכונת כתיבה⁴¹, מנוקד בעצם־ידו ושעליו חתם משום־מה בשלושה כוכבים… מובן, שכל מה שיצא מעטו של הרנ"ס קדוש היה לי. השיר “נרי” לא הלהיבני, אמנם, כל עיקר ומסרתיו – מתוך היסוסים שלבא לפומיא לא גלי – לדפוס, ובקשתי את מר הורוביץ הטוב, שישגיח השגחה מעולה בהגיהו את השיר הזה. כעבור ימים מספר, כשהדפים הראשונים שלגליון־החנוכה כבר נדפסו, ובתוכם גם השיר “נרי”, נדהמתי לקבל מסוקולוב טלגרם: "לא להדפיס את השיר “נרי”… לצערי לא יכולתי עוד למלאות פקודה זו, שבאה, כפי הנראה, מתוך מוסר־כליות, אבל במאוחר… בקראקו היה מופיע אז, כאמור, השבועון “המצפה”. והנה מיד אחרי הופעתו של גליון־חנוכה של “העולם” נדפסה בשבועון הגליצאי הערכת־בקורת עליו. בכללה היתה הבקורת אובייקטיבית וצודקת. המבקר הכיר בערכו הספרותי של גליון־החנוכה וביזמה הראויה־למופת, אולם שפך את כל חמתו… על השיר “נרי”; בזו הלשון בקירוב: “רצה כנראה העוזר הראשי הצעיר של “העולם” להדחק לתוך תחום שאינו שלו ולהתעטף בתגא של משורר ויפרסם בעילום־שם את השיר “נרי”, שאינו מאיר ואינו מחמם. בוסר השיר ולא ירצה!” וכו' וכו'.

כך נלקיתי על חטא שלא חטאתי…

אני מגלה עתה, יותר מארבעים שנה לאחר המעשה, סוד־מערכת זו, שלא יזיק למהללו הספרותי של אחד מגאוני עתונותנו. ולא רק בשביל לבדח את הקוראים… “לסיבות זעירות – תוצאות חשובות” ולדעתי גם תאונה מגוחכת זו של שיר בלתי־יוצלח, שנדפס למרות רצונו ולמרות־רוחו של ס., נכנסת לתוך השורה השחורה של סיבות ועובדות יותר רציניות, שעליהן עוד ידובר להלן, והן שגרמו לשנוי־יחסין וקלקולם בין מערכת “העולם” בקלן ובין זו שבברלין. והשתלשלות הסיבות, המאורעות וכן גם קורטב של נרגנות מדינית־קלריקלית גרמו במשך זמן לא־ארוך בערך גם לשנוי מזלו של “העולם”.

הפולמוס סביב מאמרו ה…בלתי־רציני של בן־אב"י והבקורת העוקצנית ב"המצפה" על השיר “נרי” הטילו צללים בין הרנ"ס וביני. המכתבים, שהיה מריץ לי, נעשו יותר תכופים, תקיפים ותוקפים, וגם מרירים־חמוצים. במקום אדיבותו־לדוגמא והטון האבהותי והחביב – רוגז, תביעות וטרוניות; והיחסים הלכו והתחדדו ביחוד בעטיה של התערבותם בעניניו הפנימיים של “העולם” מצד האורטודוקסים הקצוניים שבין ציוני גרמניה, שלקחו עליהם, מתוך הרצון להראות לחבריהם־בדעה שברו"פ את השפעתם הרבה על הנהלת עניני ההסתדרות הציונית, – את תפקיד המשגיחים על הכשרות הדתית שבמפלגה כולה.

כבר הראיתי על התנגדותם של “קציני” הציונות ופקידותה העליונה ל"העולם" מתחלת הופעתו ואפילו לפני ברייתו. שבועון זה היה כצנינים בעיניהם והתיחסו ל"קפריז העברי של סוקולוב" בחשדנות, בקפדנות וגם באי־אהבה גלויה. בעיני האנשים האלה כל ענין הוצאת “העולם” בקלן־ברלין לוקסוס, שאין בו צורך, שלכל היותר אפשר לשאת ולסבול רק משום כבודו של סוקולוב.

באותה שנה התחילו להרגיש בהסתדרות הציונית את פרפוריו הראשונים של ה"מזרחי", שזה עתה יצא מחתוליו ושהתחיל להשמיע את קולו במשרדים הציוניים. מפלגה חרדית זו פתחה אז משרד־תעמולה בשביל מערב־אירופה בפרנקפורט ענ"מ. מנהלי המשרד הזה רצו להראות למנהיגים שבלידה את פעולתם ועירנותם וגם כח־השפעתם על ההנהלה הציונית, ולכן התגרו מלחמה ב"העולם", שעמדותיו היו בלתי־מבוצרות ובלתי־מוגנות. ראשית חכמתם היתה להשגיח בשבע עינים על “כשרותו” של “העולם”. מובן הדבר, שרוב המאמרים שנתפרסמו אז ב"העולם", מעטם של סופרים צעירים, חפשים־בדעות, לא מצאו חן בעיני האדוקים. אנשי ה"מזרחי" שבפרנקפורט היו “לומדים” את “העולם”, קוראים אותו ישר והפוך, מחפשים חטאים ועוונות אפילו בין השורות. ויגעת – מצאת! וכך היו פונים כמעט מדי שבוע בשבוע להנהלה בקלן במחאות, מכתבי התאוננות ובקטיגוריות ארוכות ושולחים משלחות מיוחדות לוולפסון, שהיה בא, כמובן, בטרוניות על סוקולוב, וזה היה שולח לי מכתבי־זעם ותוכחה ומיסרני בקוצים ובעקרבים מליציים על חולשתי, לתת מקום למאמרים המעוררים פולמוס… וזכורני שפעם הזמינני וולפסון, כשבא לרגלי עסקיו ברלינה, לבית־המלון שלו ב"סאבוי" מעל לקפה “מונופול” הנזכר. זה היה בשבת. הנשיא כבדני בסיגרית־האוואנה עבה ובקשני לחדול “מהטון הרדיקלי” ב"העולם", כדי שלא להרגיז את ה…אורטודוכסים⁴², והראה לי על מכתבי התאוננות ותלונות… (אחדים מהם שמורים עמדי עד היום).

החתירות הללו של אנשי ה"מזרחי" שבמערב, שמצאו הד ותמיכה אצל הפמליא העליונה של הפקידים, שסבבו את וולפסון, מררו את חיי הרנ"ס, שלא היו נעימים ביותר בקלן גם בלאו־הכי, ויצרו בין הנשיא והמזכיר הראשי אוירה של אי־שביעת־רצון, רגזנות ומתיחות, שברובה היתה ערוכה נגד “העולם”… בעצם הדבר, הודה ואמר לי הרנ"ס לא פעם, מצאה עבודתי חן בעיניו, והיה מהלל את טעמי הספרותי, עירנותי וזריזותי. אבל רק היו באים “המשגיחים על הכשרות” ומוציאים אותו ממנוחתו ומתוך שויון־משקלו הרוחני, היה מריץ לי את מגילותיו הארוכות ודורש במפגיע, בשורות רחבות, הכתובות באותיות מיקרוסקופיות, נקודות זעירות וקוים דקיקים, להתרחק מפולמוסין ומפגיעות רעות… אולם כל זמן שיכול היה לעצום עין, היה מעדיף להתעלם מעניני־"העולם". כך היו עוברים שבועות, ולא הייתי מקבל ממנו אפילו את מאמריו הראשיים וה"תוים" שהתחייב לשלח, לפי התנאים בינינו, מדי שבוע בשבוע. מכתבים, טלגרמות, ואפילו בקשות תכופות ע"י הטלפון לא הועילו…

7    🔗

שתיקתו הארוכה של סוקולוב, מתוך טרדה מרובה ואולי – בלי יודעין – גם מתוך רוגז, העמידה את “העולם” במצב של סכנה. בחלקו הפובליציסטי היה השבועון לקוי וקלוש. ויהי (שוב “ויהי” הידוע…), כשכלו, באחד הגליונות של ראשית שנת 1908, כל הקצין – לאמר כל המאמרים, שנמצאו בתיק הדק והקלוקל ולא קבלתי מהרנ"ס את מאמרו המבטח, אפילו אחרי שיחה טלפונית עם קלן וגם לא ראיתי מאמר פובליציסטי הגון אפילו במרחק של ת"ק פרסא סביבי, ואקח, בשביל לסתום את החור הפעור של המאמר הראשי המסורתי החסר, אחד ממאמריו החריפים לחקר היהדות “החסידות וההשכלה” של ש"י איש־הורביץ. את המאמר הזה קבלתי מאיש־הורוביץ מיד בהכנסי לעבודה ב"העולם", והיה מיועד בשביל חלקו המדעי של “העולם”, אבל הייתי הוסס משום־מה בכל פעם, מטעמים שונים, למסרו לדפוס.

בשביל הקוראים הצעירים, שלא ידעו את איש־הורוביץ, אוסיף, שזה היה אחד הטפוסים מהמעניינים ביותר של ספרותנו החדשה. סופר חשוב ורציני והוגה־דעות עמוק ומקורי, משכיל רציונליסטן מהקצוניים, בעל אופי בלתי־תלוי ומורד, להנאתו, במקובל ובמקודש. סוחר אמיד היה, בעל בעמיו ובלתי־תלוי במישהו ואת עטו המהיר והנמלץ לא עשה קרדום לחפור בו. לא זו בלבד שהוציא על חשבונו, משך שנים אחדות, מאסף למחקר היהדות, “העתיד”, – אלא היה תומך – כמו אשתו המשכילה, בת־עשירים ותלמידי־חכמים – בצנעא גם בסופרים וחוקרים. ש"י איש־הורביץ היה עויין את המיסטיקה של החסידות, שחבר־סופרים הרימו אז על נס ועשוה ענין של “מודה”, ורצו לראות בה את כל המאור הגנוז שביהדות. ה"מתנגד" המשכיל הקצוני נלחם במיסטיקה זו בשצף־קצף ונתחה באיזמיל קר בתרים־בתרים והוקיע לעיני כל את הריקניות והבערות שב “חסידות” זו. בהתלהבות חסידית ממש קנא ל"השכלה", למדע הטהור והצרוף ולשיטות הפילוסופיות, המיוסדות עליו… בחייו הפרטיים היה יהודי נלהב, בעל טמפרמנט חסידי רותח, שומר־מצוות, ציוני ועברי בכל לבו. אולם רק היה אוחז בעטו, כדי לטפל בשאלת קיום היהדות – שאלה שהיתה מנקרת במחו בלי הרף והיתה מעין “רעיון קבוע” אצלו – והיו מתעוררים בקרבו תאוה חולנית וגרוי מוזר “לקעקע את הבירה כולה” באמיתות החדשות שלו ולהביע בחריפות יתרה ומיותרת דעות נועזות שהיו מוציאות את הקורא הבינוני ה"בעל ביתי" מכליו ומזעזעות אפילו את רוב הקוראים שכבר קצצו בנטיעות. בלשון הצרפתית אומרים על כגון דא: épater le bourgeois… הסערה שהיו מקימים מאמריו השונים “לשאלת קיום היהדות” ב"השלוח" ובקובצים אחרים – סערה של אגם־נוי בגן נעול, ומסופקני, אם היו מעוררים כיום גם קול עלה נדף – והתשובות הזועפות והחריפות של מתנגדיו המרים לאין־מספר היו גורמים לו נחת־רוח מרובה ומדגדגים ממש את עצביו. כשחורשת העתונים שלנו, הדלה והמסכנה בימים ההם, נרעשה מפולמוס עצבני לרגלי אחד ממאמריו האפיקורסיים הקצונים ביותר, היה ש"י איש־הורביץ רואה את עצמו ממש כנביא־סבלן וגבור, הנלחם בהקרבה עצמית לאמת הצרופה ולמדע הטהור כביכול.

גם באותו המאמר “החסידות וההשכלה” היו מפוזרים קוצים וחרולים ומוקשים לרוב. טרם שהחלטתי לקבל לדפוס את המאמר הזה וטרם שהכנסתיו לתוך “העולם” ישבתי עם “רבי ש”י איש" שעות רבות בקפה־"מונופול " והתוכחנו ונלחמנו על כל ניב ועל כל תג שבמאמר הארוך. ואף כי עקשן היה וסופיסטן, מלא פלפול כרמון, עלה בידי לשכנעו סוף־סוף, שאי־אלו מחיקות וקצורים יועילו למאמרו יותר מאשר יזיקו ל"העולם". אולי לצערי, וויתרתי בנוגע לאחד מרמזיו על “אותו האיש” – דומני שזה היה אחד הבטויים, שאינו מעלה ואינו מוריד, ורמז זה נשאר בתוך אותו המאמר והתפרסם ב"העולם".

“ותתחיל הגוברניה כולה לכתוב…” ממש כמו ב"הרוויזור" של גוגול". הסערה שהתחוללה עלתה על כל אלו, שהיו מקימים מאמריו הקודמים.

כבר הזכרתי את ה"מצפה" שבקרקוי ועלי לטפל בו שוב. לפני הופעתו של “העולם” היה שבועון זה, שבפרצופו הספרותי והרוחני היה מזכיר את “המגיד” וממשיך המסורת של זה, מתקיים באופן פחות או יותר הגון. עם השנויים שנתהוו ב"העולם", עבר חלק ניכר מחותמי “המצפה” ל"העולם", והשבועון הגליצאי התחיל להרגיש בהמוט יסודותיו.

והנה, כשנדפס ב"העולם" מאמרו של ש"י איש־הורביץ, עם הרמז על “אותו האיש”, ויתנפל עורך “המצפה” על מציאה זו, שבאה לידיו בהיסח־הדעה, ויראו בזה כעין נס מן השמים ועוגן הצלה בשבילו ובשביל שבועונו הגוסס. עורך “המצפה” קנא פתאום "קנאת אלקי ישראל " והרים בשבועונו קול־זועות: “שליחי המיסיון עליכם, צאן־קדשים! ש”י איש “הורביץ הנהו פושע “ידוע”, “שליח” מתחפש, מיסיונר המדחה את בני־ישראל התמימים לשמד! והשבועון הרשמי של ההסתדרות הציונית, שמוציאים בכספי השקלים ובפרוטותיהם של ציונים נאמנים ושלומי אמוני־ישראל, מפרסם מאמרים לשבח הנצרות, וכו' וכו'”.

גם קודם לכן, כשגברו הפולמוסין על מאמריו החריפים והמזעזעים ב"השלוח" “לשאלת קיום היהדות” השמיעו אמנם מפה לאוזן, כנהוג, גם “ידידיו” הסופרים, מתוך קנאה או טינה, סברות־כרס וחששות ערטילאים ופורחים על “שליחותו של ש”י איש־הורביץ"; ואחד הסופרים שבברלין, שכנו של ש"י איש־הורביץ בשרלוטנבורג, ד"ר ב. המנוח, הגדיל בזה לעשות מכל חבריו…

בעל־"המצפה" תלה בוקי סריקי באותו סופר חשוב. החששות הסתמיים והרמזים הבלתי־מיוסדים שלו נהיו פתאום לודאות מוצקת ולאמיתות ברורות, ושבוע־שבוע התחיל “המצפה” להדפיס מאמרים צעקניים על “שערוריה מיסיונית” זו שבבטאון הציוני הרשמי. וכדי להביא לידי הבעה את “קול ההמון” וכדי להוכיח באותות ובמופתים שהעם כולו נזדעזע בכל הארצות ובכל המדינות, נלוו להתנפלויותיו הזולות והגסות של עורך “המצפה” גם מכתבים פרטיים וגלויים של אותו הסופר הנזכר, שלא היה ידוע בספרות ובחיים למקנא קנאת ה' צבאות, ושהתעטף הפעם באצטלא של “מציל היהדות”… בקצור, רחוב־היהודים נעשה כמרקחה: “העולם” נמכר למיסיון!… מובן שמנהלי אותו המשרד לתעמולה חרדית בפרנקפורט לא טמנו את ידם בצלחת ומצאו מקום לגמור את חשבונותיהם עם עורכי “העולם” האפיקורסיים ויציידו חוצץ שליחות בת ג' מפרנקפורט לקלן, לדבר משפטים עם עורך “העולם”, הנותן יד למדיחים…

בקלן גדלה המבוכה רק אחרי שנדפסו מאמרי־הדלטוריה ב"המצפה" ואחרי ביקורם ומחאותיהם הנמרצות של שליחי־האדוקים, – אולם כשבועים אחרי שנדפס מאמרו של ש"י איש־הורביץ: זאת אומרת שהרנ"ס לא קרא את המאמר בשבוע שהופיע או שהמאמר לא נדמה לו יוצא־דופן כולי האי – קבלתי מקלן מכתבי־תוכחה מלאים רוגז, מרירות וגזרות קשות… כתוצאה של השתדלותם ומחאותיהם של אנשי המשרד הפרנקפורטאי וכעונש בשביל קלות־דעתי, בהדפיסי אותו המאמר “המפוצץ”, החליט הרנ"ס פתאום, לשנות את ההסכם על תנאי־העבודה של המחלקה הברלינית ולהעמידה תחת הצנזורה התמידית האישית שלו, לאמור הוא רצה לחייבני, לשלח לו את כל ההגהות טרם עמודן, ולא להכניס שום מאמר או רשימה בלי הסכמתו.

התקוממתי בכל תוקף נגד גזרה קשה זו, שהיתה בלתי־אפשרית גם מטעמים טכניים. וכשקלן עמדה על דעתה, התפטרתי. למחרתו בא אלי, ברלינה, דחוף, אחד הפקידים העליונים מקלן בהצעות־פיוס: צנזורה לאו דוקא: אבל עלי היה להבטיח בהן־צדקי, שלא אקבל יותר מאמרים “מסוכנים” ושאתרחק ככל האפשר ממאמרים המביאים לידי פולמוס.

הסערה שככה. המשכתי את עבודתי ב"העולם". אולם האוירה נשארה עוד זמן רב מחושמלת ורוויה רוגז ומרירות. ביחוד הרגשנו את עין האדוקים מפרנקפורט, הצופיה, האורבת והמחפשת עוונות וחטאים. אולם מעז יצא גם מתוק: סוקולוב התחיל שוב להתענין ב"העולם", והתחיל שולח בקביעות, מדי שבוע, את מאמריו הראשיים ואת “תויו” הפיליטוניסטיים.

ענין הורביץ, שמקנאים ומחרחרי־ריב ממחנות שונים נפחו אותו כמעט לדרייפוסיאדה ציונית, נגמר במשפט של כבוד.

המשפט נתברר בקרקוי, כי ש “י איש־הורביץ תבע לדין את עורך “המצפה” והמשפט התברר במקום מושבו של הנאשם. מובן שעורך “המצפה” לא יכול להוכיח את “שליחותו” של ש”י איש־הורביץ, אולם מטעם שנשאר בלתי־מובן לי עד היום, מצא בית־הדין, כי עורך “המצפה” העליב סופר ידוע וחשד איש ישר והגון במה “שאין בו והעליל עליו עלילה מהבזויות ביותר בישראל מתוך…כוונות טובות; ויזכהו”. והאשם הראשי היה (זה אפשר היה לקרוא בין השורות של פסק־הדין)… העוזר הראשי של “העולם”!

כך נסתיים עסק ביש זה, וכך קבל עורך “המצפה” את שכר השיחה הנאה שלו…

8    🔗

המכתב הבא, על נייר חלק בלי ה"פירמה" (“לשכת המרכז הציוני”) וגם בלי תאריך, נכתב, דומני, באמצע קיץ 1907, לפני חידוש החתימה שבחודש יולי. ה"סקנדלים", שהרנ"ס מרמז עליהם, הנם מאמרי־פולמוס נגד “העולם”, שנכתבו כמעט בכל העתונים העברים הקיימים, עקב מאמרו “המפוצץ” של בן־אב"י “ארץ־ישראל והגולה”, שנתפרסם בחורף אותה שנה, ואי־אלו הערות־ביקורת על בתי־הספר שה"מזרחי" רצה להקים בארץ. הערות אלו גרמו, כאמור, לגיוס משלחות מהלשכה המרכזית של ה"מזרחי" שבפרנקפורט ענ"מ לקלן, לתזכירים וכו'. ביחוד מתכוון הרנ"ס למאמרו של ש"י איש־הורוביץ “החסידות וההשכלה”, שבו נזכר “אותו האיש” לא לגנאי, ושעל אודותו כבר דובר בפרטיות לעיל. רושם המאמר הזה במחנה העברים היה עצום; ומאמר זה הוא שגרם ש “העולם” נשלח לארץ־גזירה: לווילנה ואחר־כך לאודיסה…

ידידי,

הנני שולח לך את המאמר הראשי.

אין בידי לתת להדפיס את המודעה אשר בה אתה מבטיח להו"ל את ה"עולם" במידה גדולה כמו עד היום, ועוד יותר. אתה לא תוכל להתחייב, וגם אני לא אוכל להתחייב. אשר יגורתי בא. כמה פעמים כתבתי לך. “העולם” הוא תלוי בשערה. אם יבטלו את הקצבה, “העולם” חרב. כל ההבטחות וההוכחות הן לריק. הציעו עתה את החשבון, ונמצא הדיפיציט לשנה עולה עוד יותר מן 10,000 מרק! לכתחילה נוסד “העולם” רק להפצרתי בתור נסיון לשנה אחת. הבטחתי כי לשנה השניה לא יצטרך “העולם” לשום קצבה. והנה כבר קרוב קץ השנה השניה, מה שמספר החתומים נתרבה מעט לא הקטין את הדיפיציט, כי אם הגדילהו. בארגומנטים כאלה שאתה כותב אלי, כי האקספדיציה תכריז כרוזים, תעשה השתדלות וכו' ותיכף יבואו עוד 800–1,000 חתומים, אי אפשר לפעול ברוח אנשים סוחרים יודעי חשבון ולא סומכים על השערות פורחות באויר.

בשבוע העבר גזרו כליה על “העולם”. פרשו לפני כשמלה את החשבון והדיפיציט בטענה ובמחאה: וכיצד אפשר להתיר זאת להלאה בממון של ציבור? ומה תאמר ה"יאהרעס־קאנפערענץ?" – ואני יודע ברור, מה תאמר. ה"מזרחי" ירעיש עולמות, הגויים הגמורים שבאשכנז לא חילק יודעים ולא בילק יודעים, נהרגים על פחות משוה פרוטה, וליתר תוקף ועוז שומעים כל הימים: “סקנדלים”, “העולם”, “העולם”, עד שכבר היה להם לזרא, וכבר ביקשו בשנה שעברה לבטל את “העולם”. והרוסים? איזה רוסים? הם המועט עתה בין באי ה"יאהרעסקאנפערענץ". ועוד זוכר אני כאילו שומע אני עתה דברי אחד העסקנים הראשיים מווילנה, שקיטרג ב"יאהרעסקאנפערענץ" שעברה על “העולם” – והאודיסאים? שטות היא לחשוב, שהם ימסרו את נפשם.

אתה חי באויר עולמנו שלנו, אויר הספרות, וחושב אתה: היתכן? השפה העברית! הספרות! וכו' וכו', אבל אין אתה יודע את הבריות ואת החוקים האיתנים של בודז"ט ורוב־דעות והרבה הרבה דברים שבגו.

בנם־ניסים וביגון ואנחה החזקתי את ה"עולם" בכל מיני הבטחות ופיוסים והרצאות אצל העומדים בראש. עתה עמדו עלי בבלנס (מאזן; א. ח.), ואינם חפצים יותר. כל השבוע הזה הנני מתהלך מר בחמת רוחי. ובין כך אתה שולח אלי כרוז לחצי־השנה הבא. הנה אתה לועג לרש.

הנני מודיע לך דבר זה בצנעה. הנני מבקש אותך לבל תחליף מכתבים ולבל תניע את הפעמונים, מפני שלא יועיל. מה? תכתוב אל העברים ברוסיה שיחזיקו? מי ומי? הנך בעל־דמיון קצת והדבר ייגמר כמו בה"עזפן"⁴³ שלך? מי יתן? ובמקום שאנו צריכים לאלפים? טוב שלא נתנוול על הבריות!

אין אני צריך להגיד לך כי גם אחרי גזירת הכליה אני נלחם בשביל קיום ה"עולם". הבטחתי להקטין את מספר עליו ככל האפשר ולהקטין את ההוצאות עד תכלית ההקטנה. זו היא הדרך האחת שאני רואה עוד אפשרית. אם אסכים לחדול להו"ל – אז לא יתחדש עוד ה"עולם “. כיון שיחדל – יחדל. אם נקטינו – אז אולי נוכל אח”כ לשוב ולהגדילו. סמוך עלי, כי דרך אחרת אין, ואל יתעורר בך הרוח לכתוב אלי ארגומנטים שהנני יודע, ושלדאבוני אני יודע גם את ביטולם.

וכשאמרתי שאקטינהו, דרשו ממני לעשות כרוז על אודות זה לפני יולי. והנה צריך לעיין היטב בדבר אופן הכרוז הזה – ועל קו זה תהי גם חקירתך והצעתך. תבין עתה שאי אפשר גם להרהר ע"ד הדפסת כרוז כזה שאתה, בלי דעת את המצב ההווה, רצית להדפיס.

---

ידידך ומכבדך

ב. סוקולוב

9.    🔗

משך כל השבועות הארוכים והנסערים של “ענין הורביץ”, שבהם לא פסקו הוכוחים על “העולם” באספות, בועידות, נמנע סוקולוב מבא ברלינה. אולם זמן מה אחרי שנגמר “משפט־הכבוד” ש"י איש־הורביץ – “המצפה”, הוא בא לאחת מישיבות הועד הפועל הציוני, שהיו מסדרים בברלין לשם נוחיותם של מנהיגי הציונים ברוסיה; והיינו נפגשים אתו כמעט יום־יום. “הענין” נשכח ולא נזכר עוד בשיחותינו הארוכות והמרובות. נשתתקו כל הטענות והתביעות שבמכתבי־התוכחה העצבניים, שהיה מריץ לי, כשהרוגנים היו מציקים לו. פגו ונמחו הטרוניות והמרירות; ושוב ראיתיו בכל חביבותו, אבהותו, אדיבותו וג’נטלמניותו. ביום אחד שבו התפנה מטרדותיו המרובות ומהישיבות המיגעות עם חבריו בהנהלה הציונית, הזמינני לארוחת־הצהרים באחת המסעדות המפוארות שבברלין. שמחתי למפרע על העונג לבלות בנעימים שעה ארוכה ביחידות עם החבר הגדול והפקח, שראה וידע כל כך הרבה ושבשיחות־החולין שלו היה מפיק מרגליות מכל הספרויות האירופיות.

התפריט של אותה מסעדה היה אנציקלופדיה בזעיר אנפין, שכלל את כל התבשילים המעודנים ביותר. מעשי־ידיהם להתפאר של “שפים” – טבחים – בעלי־שם כפרופסורים או משחקים מהוללים. הרנ"ס היה אוהב מטעמים בעלי שמות מצלצלים. והיה מעדיף, למשל, “קציצות א־לה רוטשילד” ו"צלעות א־לה רוסיני". אחרי שקבע מתוך ישוב־דעת ובטוב טעם את סדר המאכלים, יכולנו להכנס, בלי שום הפרעה, בטרקלין הקטן והנאה, שבו התיחדנו, בשיחה, שהנעימה לנו את הסעודה היפה. שוחחנו באותו יום על המצב המדוכא שבספרותנו. על עניותה ועל חוסר המקוריות שבשירתנו החדשה. אחד מטובי משוררינו הצעירים לא מצא אז ענין אחר לענות בו מאשר לחקות באחת מיצירותיו איזה סופר רוסי סנובי (דומני – ארציבאשיב) שהצטיין בתיאוריו הפורנוגרפיים. ומשוררנו העברי טחן, לאורך דפים שלמים ב"השלוח" בעברית עסיסית, אמנם, עשירה ומנופה שבעתים, ללא כל צורך, את הקמח הטחון הרוסי הגס, בשעה שכשרונו העצמי היה מספיק לו לציור דברים מקוריים עילאיים… הרנ"ס דן בחריפות ובמרירות את החזיון המתמיה הזה וישפוך את לעגו על כנופית הצעירים, המתרחקים ממקורותינו וכורעים ברך לפני “גוי” פחות או יותר מקובל בטרקלינים ובעתונות…

כשעתים ישבנו אז באותו טרקלין שברחוב לייפציג. בסוף סעודת־פיוס זו נעשה הרנ"ס אלגי ויתודה לפני מתוך תוגה, שבנגוד למה שמספרים בחוגים הספרותיים שלנו, הוא רחוק מהיות שמח בחלקו ובמשרתו, ומצבו החומרי אינו כלל מזהיר… הודוי הפתאומי הזה הפתיעני עד מאד, אולם הוספתי להקשיב, מתוך הבלגה ומתוך שתיקה, לדברי איש־שיחתי. אחרי שתית קפה־האפיקומן נהפכה השיחה למונולוג סוקולובי עשיר־הגוונים והצלילים, שהיה מפכה ומקפץ מענין לענין. מתוך רמזים אחדים הרגשתי והבינותי, שבמלחמתו הקשה בקלן עם “הסטרא אחרא”, בשביל קיום “העולם”, נצחוהו האדוקים והפקידים האדישים לעברית.

גברה השפעתם, בקלן, של אדוקי פרנקפורט, שהסתייעו גם בגרגנותם של הפקידים, עויני “העולם” העברי; ועל “העולם” הוטל הפור…

בסוף גלה לי הרנ"ס את “סודו” בלי כחל וסרק: ירחי “העולם”, לפחות בקלן־ברלין, ספורים. כיון ששבועון זה לא הספיק, לנמוקיהם של מתנגדיו מתוך ההנהלה הציונית, להכות בשתי שנות־קיומו, שרשים במערב(!) וחותמיו בגליציה הולכים ופוחתים, ואינו יכול להתקיים בלי תמיכה הגונה מצד ההסתדרות, שגם הכנסותיה הולכות ומתמעטות, החליט וולפסון להעביר את “העולם” לווילנה, מרכזם של ציוני רוסיה בזמן ההוא.

זה היה מעין פסק־דין של גירוש “העולם” מגן־העדן המערבי לבירת תחום־המושב שברוסיה בגלל חטאי־הנעורים שלי, בשביל שלא צייתי לפקודותיו החשאיות ולדרישותיו הגלויות של אותו המשרד האדוק הקפדני שבפרנקפורט.

10    🔗

בימים ההם התרחשו במזרח הקרוב מאורעות מדיניים מהכי־חשובים. בשעה שכל חכמי המדינות והדיפלומטים למיניהם עמדו וחכו כששעוניהם בידיהם לגסיסתו של “האדם החולה” שעל גדות הבוספורוס, הפכו לפתע־פתאום התורקים הצעירים, שנהיו באירופה המערבית, ברבות־הימים, מחמת שמוש, לדמות ספרותית גרידא כ"ניהיליסטים הרוסים" ברומנים הפוליטיים, שאיש לא האמין בישותם הממשית, את הקערה שבאיסטמבול על פיה, והיו בין־ליל לדבריה של האומה העותומנית. עמדה לו פקחותו של עבדול־חמיד, “השולטן האדום”, שאתו נהל הרצל שלנו פעמים מו"מ, להציל את נפשו. בראותו שאבדה כל תקוה להמשיך את שיטת ממשלת היחיד ושלא יוכל לעמוד בפני המורדים, שהפתיעוהו וגברו עליו במזימותיהם, קבל, למראית־עין, את מרותם ואת הקונסטיטוציה, השנואה עליו. התורקים הצעירים הכניסו אז, כמעט בלי שפיכת־דמים, שנוי־ערכין כביר בחיים המדיניים והצבוריים של נקודת־שרפה פוליטית זו שבמזרח, וקרעו, בתוך חומה בצורה זו, שהקיפה את האילדיז־קיוסק, המלא סודות ומוראות, חלונות לאירופה ולעולם־התרבות.

חשבתי, שבשעה של תמורות ושנויים כה עמוקים במדינה החולשת על ארץ־תקוותינו מקומי בתור עתונאי עברי, שם על גדות הבוספורוס. אם כי “העולם” עוד צריך היה לגמור את שנת־האזרחים בקלן־ברלין, הגשתי להרנ"ס, תיכף אחרי פרוץ המהפכה בקושטא, את פטורי. הוא קבלם מתוך הבנה וצער; ואעזוב את “העולם” עוד בראשית הסתיו, ומיד עברתי לבירת תורקיה.

וכיון שנגעתי בפרשת קושטא, איני יכול לעבור בשתיקה על אפיזודה אופיינית אחת, בכל הבחינות, שאירעה ב"העולם" בחדשיו האחרונים שבקלן־ברלין, אפיזודה, שהיתה מעין פרילודיה למלחמת־הלשונות שלנו בארץ, שפרצה לרגלי יסוד הטכניון בחיפה, מלחמה שמזכירים בצדק עד היום לשבח. אפיזודה זו נתגבשה אז בשורה ארוכה של מאמרים ראשיים שנתפרסמו ב"העולם", מיד עם עזבי את המערכת ושבהם דובר בשער משפטים עם “אויביו הנסתרים” של ה"הילפספעריין" הגרמני על אשר פגעו בכבוד מנהיגיה של חברה זו ומנהל בתי־הספר שלה בארץ ועל אשר חשדו אותם בחוסר נאמנות לעברית ובאדישות כלפי שאיפותינו הלאומיות בארץ. בקצור “העולם” נהפך בזמן המעבר לשבועון של סניגוריה לפוליטיקה הארצישראלית של ה"הילפספעריין" בארץ, והמאמרים האלה היו חתומים “לעווין”…

חברת ה"הילפספעריין" נוסדה בראשית המאה על ידי העסקן היהודי־גרמני פאול נתן בסיועו של הנדיב המפורסם ג’ימס סימון, ממקורביו היהודיים של הקיסר הגרמני האחרון. יסוד החברה הזאת היה ממוש יהודי של יזמה גרמנית מדינית טהורה, שבאה להתחרות עם ההשפעה הצרפתית ותרבותה במזרח הקרוב ולהגדיל ולהאדיר את השפעת הגרמנים בארץ הקדושה ובארצות הסמוכות. התפתחותה של חברה זו, הפגנותיה כלפי חוץ ותעמולתה בפנים החלו מיד אחרי בקורו הרעשני והתיאטרלי של וילהלם קיסר בארץ, שנפגש אז עם הרצל ב"מקוה־ישראל" ואחר־כך בירושלים. כמסופר לעיל עבר הקיסר ברכיבה את כל הדרך מיפו לירושלים בכביש שתוקן אז לכבודו, בלוית הקיסרית, עם כבודה רבה של אלפי פרשים גרמנים ותורקים. בשער “במקוה־ישראל”, שקושט בפרחים, במטעמים נהדרים, ושמשני עבריו סודרה תערוכה של כלי־עבודה חקלאים חדישים, נפגש הקיסר, במעמד תלמידי המכון, מנהלו ומוריו, עם הרצל וישוחח אתו רגעים אחדים… כבר אז הצטיין נוף “מקוה־ישראל” בפרדסיו, בגני־הסרק והפרחים שלו כנאות־עדן בסביבה המדברית והפראית־כמעט, שהשתרעה אז מאחורי הפרדסים מיפו עד רמלה… (את המושבות היהודיות האחדות, שכבר עמדו אז על תלן: ראשון־לציון, רחובות וכו' לא ראו מדרך־המלך זו). הקיסר התרשם עד מאד מבית־ספר חקלאי מודרני זה של “חברת כל ישראל חברים” שבפאריס. גם בעתונות הכללית, ביחוד זו שבגרמניה, גמרו אז את ה"הלל " על רשת בתי־הספר של “חכי”ח" שבמזרח הקרוב ועל השפעתם התרבותית המרובה על אוכלוסי המקום. הקנצלר הגרמני של אותם הימים, הרוזן פון בילוב, רצה לתקע יתד נאמן במזרח ולפרוץ, בכל התנאים והאופנים, דרך בגדד, פרצים בחומת ההשפעה הבריטית בהודו, וירמז ליהודי־החצר שבברלין, שהממשלה הגרמנית תראה בעין יפה, אם יהודיה יתחרו בעבודה תרבותית ב"ארץ־הקודש" ובארצות תורקיה וידחקו את ההשפעה הצרפתית בקהילות היהודיות לטובת התרבות הגרמנית. הקיסר אמץ את לב “ידידו” היהודי ג’ימס סימון; וכך נוסד ה"הילפספעריין". יוצרו ושליטו, כמזכיר כללי, היה פאול נתן, יהודי ליברלי, מעוזריו הראשיים של ה"ברלינר טגבלט", פוליטיקאי פיקח שידע להעריך ולגייס בשביל מטרותיו כחותיהם והשפעתם של היהודים הלאומיים והציונים בארץ ובגרמניה עצמה. שותפות זו הוקלה לו ע"י זה, שהגרמנית היתה אז כמעט שפתם הרשמית של הציונים. בשביל לרכוש את אהדת בני הארץ והציונים, קבעה חברה חדשה זו בבתי־הספר המרובים שלה, שפתחה בארץ וגם בערים שונות בתורקיה, מקום נרחב לעברית. הציונים ראו בזה נצחון תרבותי גדול על אויבתם, חכי"ח המתבוללת, העוינת את העברית ושלא סבלה אפילו את למוד העברית כשפה חיה בבתי־הספר המרובים שלה בארץ. גדולה היתה שמחת הציונים שעבודת־החנוך והתרבות (ה"שבולת", שלהם על הקונגרסים) תעשה ע"י אחרים, ביחוד כשהאחרים היו מוכתרים בתואר “דוקטור” והיו קרובים ליהדות האורטודוקסית. ועוד נזכיר שמלבד הפרצה האידיולוגית בין הדמוקרטים הציונים ואנשי ה"מזרחי", לא היו אמצעיה החמריים של ההסתדרות הציונית מספיקים אפילו לקיים את בתי־הספר האחדים שבמושבות… ומובן הדבר, שההנהלה הציונית בקלן שמחה על הסיוע הזה, שבא מה"הילפספעריין" כמעט בהיסח־הדעת…

ה"הילפספעריין" הצליח אמנם, בראשית עבודתו, לכבוש את הלבבות בארץ, ובתי־הספר החדשים שלה התחרו בהצלחה מרובה עם מוסדות־החנוך הותיקים של ה"אליאנס". ולא זו בלבד שהציונים עקבו באהבה אחרי פעולתה התרבותית־חנוכית של חברה גרמנית זו; אלא, כשעלה בידיו של אחד־העם, בכבודו ועצמו, לקבל עזבון חשוב מאת קלמן זאב וויסוצקי, בשביל להקים בית־ספר בינוני לטכניקה בארץ (הלא הוא הטכניון שבחיפה), מסר את הכסף הזה לידי ה"הילפספעריין", כדי שהיא תקים את המכון הזה, בלי כל סייגים ותנאים מפורשים. נאמנותו של ה"הילפספעריין" לעברית ולעיקרים הלאומיים וסמכותה בכל הנוגע לתרבות ולחנוך היו אז אפילו בשביל מבקרים־מנתחים כבעל "האמת מארץ־ישראל " בגדר הדברים המובנים מעצמם, ולמעלה מכל ספק.

והנה בירחים האחרונים של עבודתי ב"העולם" קבלתי מסופרו הקבוע של “העולם” בארץ, ידיעות תכופות על קפוח זכויות העברית בבתי־הספר של “חברת־העזרה” שבירושלים ויתר ערי הארץ ועל נסיונות שונים לקבוע בבתי־החנוך אלה את השפה הגרמנית כשפת־הלמוד ולתת לתרבות הגרמנית ולספרות הגרמנית את משפט הבכורה. “העולם” תקף בגלל זה את ההנהלה הראשית של חברה זו בברלין ואת באי־כחה בארץ. רק עזבתי את מערכת “העולם”, והנה חדלו ההתקפות של כתב “העולם” בירושלים על מנהלי בתי־הספר של ה"הילפספעריין". את מקום הקטיגור תפש הסניגור, וה"העולם" התחיל להדפיס שורה של מאמרי שבח, שבהם גמרו בשפה נמלצת את ההלל הארוך על ראשי ה"הילפספעריין" ופארו ורוממו את מפעלם החנוכי והלאומי־כביכול בארץ. המאמרים האלה שנדפסו ב"העולם" כמאמרים ראשיים נשאו את החתימה האלמונית כמעט “לעווין”, בלי תוספת שמו הפרטי, מקום מגורו וכדומה.

הידעו קוראי “העולם”, שתחת “לעווין” זה הסתתר שמריהו הלוי שלנו?… הוא שימש אז כשליחה של ח' ה"הילפספעריין" באמריקה, וחשב באמת ובתמים, ששליח־מצוה הנהו ושאחד־העם והוא יאצילו מרוחם ולאומיותם על מפעל־החנוך הגדול בארץ ובמזרח כולו… הרנ"ס לא מצא עוד ספוק ב"העולם", שעמד להשלח לארץ־גזרה, לתחום־המושב, ושמח בדיעבד על התקרבותו הפתאומית של שמריהו הלוי לשבועונו הגוסס ולא התנגד לאותם המאמרים, גם מטעמים מדיניים פנימיים וחצוניים: להתקרבות יותר אינטימית ל"הילפספעריין", שהשפעתו בברלין וגם בקושטא, הלכה וגדלה.

אבל יש שגם הפוליטיקה הציונית רואה לעצמה הכרח לשנות את מסלולה… ביחס ל"הילפספעריין" לא הרחיק גם הרנ"ס ראות וטעה יחד עם אחד־העם, שמריהו הלוי ואחרים. כשמנהיגי ה"הילפספעריין" ראו, שמצבם מבוסס יותר מזה של הציונים, הסירו את מסוה הלאומיות והחיבה לעברית מעל פניהם ויגלו את פרצופם האמתי של מתבוללים להכעיס ושל יהודי “מה־יפית” בכל כעורו. בטכניון החדש בחיפה, שחברה זו יסדה, הודות לסיועו של אחד־העם, בכספי־העזבון של ציוני רוסי, וכן גם ביתר בתי־הספר שלה בארץ ובמזרח, החליטה חברת ה"הילפספעריין" להנהיג את הגרמנית כשפת־הלימוד. וכל זה כדי למצא חן בעיני ה"פריץ"־הקיסר, אשר התקנא בצרפת בגלל התפקיד של מפיץ התרבות הצרפתית במזרח, שלקחה עליה חברת “כל ישראל חברים”.

פרצה אז מלחמת הלשונות בארץ, שהיתה למאורע היסטורי כביכול. הישוב כולו, על תלמידיו ועל חבר־המורים, התקומם במרי נגד נסיון זה. בתי־הספר של ה"הילפספעריין" נאלצו להסגר או להביא מורים מפירי־שביתה מגרמניה. ההסתדרות הציונית וכל היהודים הלאומיים עמדו, כמובן, על צד המתקוממים והמורדים, עודדום ע"י מאמרים ונאומים מפוצצים. שמריהו הלוי ואחד־העם פנו, מתוך אכזבה מרה וגועל־נפש, עורף לראשי ה"הילפספעריין". התפכחותו של שמריהו הלוי נשאה חותם של טרגיות. הוא האמין אמונה שלמה בכנותו הלאומית וחבתו לעברית של פאול נתן, והלה הפך פתאום את עורו, והתחיל לגרש את העברית מבתי־הספר של ה"הילפספעריין". בלב שבור ומלא מרירות עמד שמריהו הלוי, כמפקד בראש הלוחמים, ונהל מלחמת־מצוה זו במרץ ובעקשנות ותקף בלי רחמים את ידידיו הנערצים מאתמול, את ג’ימס סימון ופאול נתן, באספות פומביות ענקיות, שסודרו מטעם הציונים בברלין ובמרכזים יהודיים אחרים. באחת האספות הללו, בברלין, נפגשתי גם עם אחד־העם, שהיה נוכח כמסתכל. הזכרתי לו בשיחתי אתו את “חטאת נעורי” מלפני שנתים כשתקפתי ב"העולם" את ראשי ה"הילפספעריין" בברלין ואת בא־כחם בארץ בגלל נטיותיהם להתבוללות… לפני שנתים דנוני ברותחין והתאוננו עלי בקלן, שמקלקל אני את היחס הטוב שבין ההסתדרות הציונית וה"הילפספעריין". אחד־העם הודה לי, שהטיבותי הכיר את המתבוללים מתחת לצעיף החיבה לעברית והאורטודוקסיה הדתית ושצדקתי עד מאד במלחמת התגרה, שערכתי במתבוללים המתחפשים, במאמרים ובמכתבים מארץ־ישראל.

עוד נפגשתי, אחרי עזבי את “העולם”, עם סוקולוב וולפסון בקושטא, לרגלי בקוריהם הפוליטיים שמה וכשנוסדו שם העתונים הציונים “לע זשעין טיורק” ו"המבשר".

11    🔗

ולסיום פרקי־זכרונות אלה – אחד ממכתביו האחרונים של סוקולוב אלי, לאחר שנבחר לנשיא ההסתדרות הציונית:

Hotel Eden au Lac, Zürich י"ז במנחם אב התרצ"א

שלום וברכה,

תודה רבה בעד הקטעים ששלחת לי ושהגיעו לידי פה כשאני בדרך ועוסק מעט ברפואה (ואגב גם באספות האוניברסיטה העברית הירושלמית שהיו פה). תיאוריך ב"דואר היום" הם רוויי־צבע ומפכים חיות ורעננות, וחבל, שאין לנו עכשיו עתון שמתפרנס בריוח ושיש לו “עולם”, כי אז מקומך בין הכותבים הכי פוריים ונקראים. גם את הקטע של ה־Univers קראתי – וסולח אני לך את הפלפוליסטיקה בדבר ה"איזם" בלי האיש והאיש בלי ה"איזם" – זה הלהג שנשתגר בהעתונות ושאין בו ממש אלא פטומי מילי בעלמא. אין כאן שום “איזם”, שנשאר, ואין כאן לגלות אמריקה חדשה. יש שיטה ציונית, ואם רשות להוסיף עוד שם הייתי מוסיף: ציונות הרצלאית – ולא יותר. אבל – צעק חי וקיים! סתם עתונאים אינם להעמיק לחדור לתוכו של דבר, תן להם מלים מפוצצות ודי. לא בך האשם – כך “כותבת הגוברניה”. (כמו שאומרים ברוסית).

רק על דבר אחד קובלני עליך. אני אינני “איש הרוב”. גם פראזה כוזבת זו כבר נאמרה ונשנ(ת)ה, אבל מה שהוא שקר יהיה שקר אף בהישנותו מאה פעמים. מעודי לא כרעו ברכי ולא נכפפה כתפי לפני הרוב. בימי חרפי הייתי “איש ריב ואיש מדון” לכל הארץ. בתקופת חיבורי “למרנן ורבנן” הטילו עלי כל הרבי’ים חרמות ונידויים, ושלושים משפטים צנזוריים עם עונשי כסף וענשי מאסר ורדיפות מצד האסימילאטורים – דברים שאין לכותבי תולדותי שום מושג מהם. אני לא נגררתי מעודי אחרי הרוב, אבל יש שהרוב נמשך אחרי. לפי דעותי אינני מבעלי ההגזמה הקיצונים ומצרף תמיד הגיון לרגש בלי שאול אם אמצא את הרוב או לא. הנני עומד תמיד ברשות עצמי והולך בדרך שאני מוצא אותה ישרה, וזהו הדבר שאעשה גם עתה.

מכיון שאתה מתכוון אל האמת ראיתי לנכון להעירך על זה.

בברכת התחיה

נ. ס.

 

פרשת ז’בוטינסקי בקושטא    🔗

א.    🔗

זה אירע בחורף 1910־1909, אחרי המהפכה התורקית השניה, כשעבדול־חמיד, “השולטן האדום”, הורד מעל כסאו, לאחר שנסיונו הראשון, לבגוד בתורקים הצעירים, עלה בתוהו, והוגלה מהיכלו ב"אילדיז־קיוסק" לסלוניקי – העיר, שם בלה את שנותיו האחרונות, והמאושרות ביותר, בחווילה של היהודי אלאטיני, בשלווה גמורה, ללא פחד של התנקשות, מרידות והפיכות. וקרה לו שם אפילו נס גדול: על סף הגבורות, בהיותו כבן ע"ה נולדה שם בת, בת זקונים…

במקומו המליכו התורקים הצעירים את השולטן ה"קונסטיטוציוני" הראשון מוחמד החמישי: צל אדם, נוטה לשכרות, שהיה שבוי עשרות בשנים כיורש־העצר של האשמאי המלא תככים, בין פלגשים, סריסים, ומרגליו־בלשיו של השולטן העריץ והפחדן, ורחוק מכל הוויות העולם…

ברם, דומה היה שבארץ קלסית זו של העריצות והקנאות הדתית הולך ומשתרר משטר פרלמנטרי חדיש, מבוסס על דעת־הקהל. נציגה של ההסתדרות הציונית בקושטא, ד"ר אביגדור יעקבסון המנוח, החיל אז דורש ותובע מהאכסקוטיבה הציונית שבקלן אמצעים להקים עתונות, שמתפקידיה להסביר לעם התורקי המתעורר ולממשלתו את השאיפות הציוניות. לשם בירור הדרישות הללו באו לקושטא הנשיא דוד וולפסון והמזכיר הכללי של ההסתדרות נחום סוקולוב (אחרי שהעבירו את “העולם” לוולינא). הם עשו שם ירחים אחדים; ואחרי פגישות מספר עם פחות, אחשדרפנים ועם מדינאים ממחנה המהפכנים נוכחו בצדקת תביעת בא־כוחם, שאמנם יש ללמד את “התורקים הצעירים” את תורת הציונות, החל מאלף־בית, והחליטו לייסד מנגנון של עתונים: עתון יומי גדול בשפה הצרפתית, בשביל הקהל הרחב, התורקי והבין־לאומי, “לה ז’וין טיורק” – "התורקי הצעיר, שבועון צרפתי ל’אורור – “השחר” בשביל משכילי היהודים והנוער; ולדרישותיהם של קנאים עברים מבין העתונאים, ששהו אז בקושטא (המנוח א. א. קבק וכותב־הטורים) נענה וולפסון, בהמלצתו של סוקולוב, והעניקו גם לעברים, אחרי היסוסים רבים ואחרי משא־ומתן ממושך ומייגע בתורת “בקשיש”, כנהוג בתורקיה, את “המבשר”.

לשם הדיוק עלי להוסיף כאן, שנציגי הציונות בקושטא, ד"ר יעקבסון הנזכר ויועצו הרב ד"ר דויד מרקוס,בא־כח ה"הילפספעריין" ומנהל בתי־הספר של חברה זו בקושטא, השתדלו לנצל לשם התעמולה הציונית את העתונות ההישפניולית שהיתה קיימת בבירת תורקיה משכבר הימים, והעתונאי הוותיק, דויד פריסקו – מלך־אביון של עתונות מסכנה זו – פתח לרווחה, תמורת הענקה של 250 פרנקים לחודש, את טורי שבועונו “לה איפוקה” לציונים וקבע בו אפילו מדור עברי, שבו השתתפו סוקולוב, קבק וכותב הפרקים הללו. אולם עם התפשטות הציונות וצרכיה, גדל והלך גם תיאבונו של מר פריסקו וכשהציונים סרבו למלא את תביעותיו הכספיות, נותק הקשר בין מר פריסקו זה והציונים. הוא עקר את המדור הציוני מתוך שבועונו, ושב והיה לעויין הציונות, כמו באותם “הימים הטובים” שלפני מהפכת התורקים הצעירים…

וכך נאלצו הציונים ליצור גם שבועון הישפניולי – “לה ג’ודיאו”, כדי להתחרות ב"לה איפוקה" ולענות לו בשער, ואחרי שההנהלה הציונות יסדה בקושטא שורה של עתונים לועזיים, היה הכרח לייסד שם גם שבועון עברי: – noblesse oblige!.

סוקולוב ויעקבסון הציעו להזמין כעורך העתון היומי הנזכר את זאב ז’בוטינסקי, אף כי לוולפסון היתה חולשה כלפי בעלי הדיפלומות מהמערב. בהשפעתם של המנהיגים הציונים מרוסיה, שהשתתפו בסכום ניכר במימון עתונות זו, קיבל ז’בוטינסקי הצעה זו, והוא בא בסוף שנת 1909 לקושטא, כדי להיכנס לתפקידו הקשה, המעניין והאחראי.

קושטא של אותה תקופה היתה הבירה הליוואנטינית ביותר, בכל המובנים: מלאה סודות, מזימות, אינטריגות, זוהמה חומרית ורוחנית ו…כלבים. אוירתה הדחוסה היתה רוויה שאיפות מדיניות ודתיות־מסתוריות. פוליטקניות ונרגנות של סכסוכים שפלים ופזיזים וקנאות של דרווישים ומשוגעים אחרים… והכל בערבוביה משונה מגרה ומתעה. ובכור זה – קהילה יהודית מנומרת של ששים אלף נפש, מפוזרים בפרברים שעל גדות קרן־הזהב והבוספורוס, מיעוטם אשכנזים ורובם ספרדים, ודרגתם התרבותית של אלה ואלה אינה רבה ביותר, וגם השפעתם על המדינאים שב"שער הגבוה" ושרי־הממשלה חלשה וקלושה. בעדה זו שעוד לא סר מעליה פחד תעלולי השולטן האדום בארמנים, ושהיתה חרדה מקול עלה נידף, התרוצצו שתי נטיות: זו של התבוללות (התבוללות ־ סתם; שהרי לא יכלו היהודים להתבולל עם התורקים, מטעמים דתיים ותרבותיים), ברוח ה"אליאנס", היא חברת “כל ישראל חברים” מפאריס, העויינת את הציונות והלאומיות העברית וזו של ה"הילפספעריין" מברלין, המתחסדת עם חסידים והנוטה, כביכול, חסד גם לציונים וללאומיים העברים. (זה היה כשנה לפני פרוץ “מלחמת הלשונות” בגלל הטכניון שבחיפה). מספר הציונים היה קטן ודל בבירה זו, שבה ישבו אז החולשים על ארץ־תקוותנו. והציונים המעטים ומעטי ההשפעה הצטופפו מסביב לנציגה הרשמי של ההסתדרות הציונית, כמו גם מסביב לאישיותו המקסימה של יצחק נופך ז"ל, בימים ההם – סטודנט עברי, היינו: יהודי־ציוני (ראשון בבית־הספר הגבוה למשפטים בקושטא)… גם רבם של האשכנזים ובא־כוח ה"הילפספעריין" בקושטא, ד"ר דוד מרקוס ז"ל, עמד לימין הציונים, כזכור לעיל.

קודם שנכנס ז’בוטינסקי לעבודתו החדשה בבירת תורקיה עשה כמה שבועות בסלוניקי כדי להכיר את היהדות הספרדית והעיר “היהודית ביותר שבעולם” באותה תקופה. (תל אביב עדיין לא נוסדה אז). השמועות שהגיעו לקושטא על ההערצה והחיבה שז’בוטינסקי רכש בימים מועטים בקרב המוני סלוניקי, וביחוד בין הנוער והמשכילים של ירושלים־דתורקיה זו, כבשו לו גם את הלבבות של יהודי קושטא עוד טרם דרכו רגליו בבירה זו. לשון־הזהב של נואם­­־אמן זה ואישיותו המקסימה – סיפרו עתוני סלוניקי היהודיים – גרמו ממש למהפכה רוחנית עצומה ביהדות נרדמת זו, “כאילו נגע בה בן־מלך אגדתי במטה־קסם והעירה מתוך שינה ארוכה”…

ב.    🔗

הופעותיו הפומביות הראשונות של ז’בוטינסקי בקושטא אימתו את תקוות הציונים. הרצאותיו הראשונות “על תחיתנו הלאומית”, “על שירתו של ביאליק” וכדומה הלהיבו את הלבבות ורכשו לתנועה, החדשה בסביבה זו, נפשות למאות. לאספות של “מכבי־קושטא” החל לנהור כל נוער־הזהב היהודי של עיר זו, שהתנכר עד אז לכל דבר יהודי, מפני שחונך להתבוללות ריקנית־ליוואנטינית ונטה להוללות ולהפקרות. במשך ירחים אחדים שז’בוטינסקי פעל בקושטא, גדל הגרעין הציוני־הפעוט והיה למחנה של כמה מאות ציוניים נלהבים מסורים ופעילים.

ז’בוטינסקי היה מרצה אז בצרפתית, אם כי לא ידע עדיין שפה זו על בוריה, הצרפתית שלו היתה אז שפת־ספר “אקדמית”, שפת־לימודים, רחוקה משוק־החיים. אבל באיזו אמנות ידע להשתמש באוצר־המילים הדל, שרכש לו כמעט מיניה־וביה, בנסיעה, בין־השמשות, תוך שמיעה ותוך קריאה בספרים ובעתונים, או שדלה “מתהום הנשיה” – מספרי הלימוד שלו בגימנסיה. ואילו מטעמים ידע להכין ממש “על רגל אחת”, בפני שומעיו שהתחנכו בלשון זו! ובאיזה כשרון בנה את משפטיו המהוקצעים והקולעים והמלהיבים ואת משפטי־המחרוזות, ה"פריודים" המצלצלים של הסיום, שהיו משתפכים במחרוזת־פנינים… אגב, גם עברית למד בקלות מפליאה וגם־כן באופן אוטודידקטי זה, מיניה וביה וכמעט מתוך שמיעה בלבד. ואיך ידע להקסים את שומעיו בעברית הריננית שלו! –

סוף־סוף החלו להופיע העתונים, וביניהם העתון היומי, שלעריכתו הוזמן. מאמריו הראשיים ב"ז’ין טיורק" נעשו חיש מהר למאורע בעולם־העתונות שבקושטא. היו קוראים אותם, משננים, מחפשים בין השיטין ומתפעלים מחריפותם, פשטותם וצלילותם. כעורך ראשי, לשם נוי, שימש אמנם אחר תורקי מיוחס, בנו של מיניסטר, ואחר־כך בא במקומו עתונאי חרוץ וחריף מקוקז, אחמד אגאייב, שניהם הפכו, כעבור זמן־מה, את עורם ונעשו… אנטישמיים!… אבל ידוע ידעו כל הקוראים והמשכילים, שאת המאמרים הראשיים והמדיניים, המאלפים והמצודדים את הלב בצורתם ובתוכנם, של עתון זה, כותב ז’בוטינסקי, העתונאי “הרוסי” המפורסם…

לוסיאן שוּטו, עורך ה"אורור" (בשנותיו האחרונות – פרופיסור לצרפתית באחד מבתי־הספר הגבוהים שבקהיר) שימש אז מסגנן ב"ז’וין טיורק". הוא הראה לי את כתבי־היד השונים של מאמרי ז’בוטינסקי, שנכתבו צרפתית. בזמן הראשון היה המתוקן מרובה על הכתוב: שגיאות בדקדוק ובסגנון, רוסיציזמים, גרמניזמים ובכלל – ברבריזמים. כעבור שלושה חדשים לא מצא עוד כמעט שוטו הטוב מה לתקן… “עתה הוא מיטיב לכתוב צרפתית ממני”, היה אומר… ז’בוטינסקי הרחיב והעשיר, בעבודת יום־יום, את ידיעותיו בצרפתית והרגיש את עצמו כבן־בית בעתונות, שזה־עתה נכנס אליה כאורח, התחיל לפרסם בעתונו שורה של מאמרים סוציולוגיים־מדיניים על בנינה הלאומי של הממלכה התורקית ועל עתידה. כידוע התמחה ז’בוטינסקי בשאלת־הלאומים בשנות המהפכה הרוסית הראשונה, כשתיכנן את “התכנית ההלסינגפורסית” הציונית והגן עליה בנאומים ומאמרים לרוב. בשורת־מאמרים הרס ב"ז’וין טיורק" את תורת “האדם החולה” (מנכסי צאן־ברזל בז’ארגון הדיפלומטי של אותם הימים) והראה על־הדרכים להחלמתה של תורקיה. והוא שהמציא אז את תורת ה"טוראניזם", ששימשה קרש־קפיצה לאטה־טיורק, מחדשה של תורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, גואלה ומושיעה. אמנם תורת הטורניזם היתה ליהודי תורקיה לרועץ; אבל ז’בוטינסקי וודאי שלא התכוון לכך. איך שהוא, השתמשו מחדשי תורקיה בתקופה מאוחרת יותר במאמריו על הטורניזם, במבטאיו, במונחיו ובמושגיו, כמובן בלי להזכיר את שמו…אותו שכחו, אולם את “תורתו” שמרו…

עמדתו של ז’בוטינסקי הלכה והתבססה מיום ליום כאחד העתונאים המעולים והמוכרים בבירת תורקיה וכבר־סמכא בשאלת הלאומים וגם כמנהיג ציוני אהוב ונערץ; וקהל חסידיו וידידיו המסורים לו הלך הלוך וגדל.

והנה קרה פתאום דבר משונה ובלתי־מובן: יעקבוס קאן (כהן) מהאאג, חבר הועד הפועל הציוני המצומצם, סייר בשנת 1908 את ארץ־ישראל ופירסם על נסיעה זו, בכוונה הרצויה ביותר, ספר לתעמולה מדינית בשם “ארץ ישראל”.

יעקבוס כהן זה היה אחד האישים החשובים ומעשרה הראשונים שבין יהודי המערב, שנתן את ידו, בלי תנאי, להרצל, כשתפס כבר עמדה חברותית גבוהה בבירת הולנד. הוא הצטרף ליוצר הציונות המדינית, בראשיתה, לא מתוך התעוררות של בחרות סוערת ורומנטית, “אין שטורם אונד דראנג”, כרוב בני־הנוער האקדמאים שבמערב, וגם לא מתוך תסביך־של־נחיתות בחברה הארית… בעל בעמיו ובמולדתו היה ועמד בראש בנק פרטי, מהחשובים בבירת הולנד, שנמצא בקשר תמידי עם בית־המלכות. ועד פרוץ המלחמה העולמית הראשונה עמד במשך זמן ידוע בשלבים העליונים של המנגנון ההסתדרותי, שיצר הרצל. אחרי מות המנהיג, היה גם בין יורשי כסאו, כחבר־האכסקוטיבה יחד עם דוד וולפסון ואוטו וורבורג. הוא שמסר לרשותו של הרצל, בראשית פעולתו הדיפלומטית, את הסכומים בשביל התעמולה החשאית בבירת תורקיה, ויחד עם דוד וולפסון הקים את הבנקים: “האוצר להתישבות היהודים” והבנק אנגלו־פלשתינא (אפ"ק). היה גם בין בוני הקרן הקימת. ועוד בימי הרצל ידע לעמוד על דעתו ביחוד בנוגע לשאלות כספיות, שבהן נחשב לאחד מגדולי המומחים שבהולנד. ולא תמיד היה תמים־דעה עם המנהיג, וביומנו של הרצל אנו מוצאים זכר־לדבר….

עם עלייתם של ווייצמן וסוקולוב הסתייג יעקבוס כהן מההנהלה שבלונדון. בשנת 1923 נתמנה קונסול כללי של ארצות־השפלה בירושלים. יותר משמונה שנים נשאר בארץ. אולם בחיינו הצבורייים והמדיניים כאן לא השתתף. בעשרים השנים האחרונות היה חולה, ורק עם תום המלחמה האחרונה נודע שהוא מת גלמוד ונעזב שבע־שנים וצרות, כשחצי־גופו משותק במחנה הריכוז הנאצי שבטרזינשטט… גדל סבלו, בשנות־השואה, של האיש, שעד פרוץ מלחמה זו היה, למרות מחלתו, אחד מבעלי־ההשפעה ומהאזרחים המכובדים ביותר שבארצו: בנו הבכור, עתונאי מפורסם, מת במחנה־ריכוז ושנים מבניו נמצאו בשבי….

אחרי מות הרצל הוא שמר בהנהלה הציונית בקנאות על ירושתו המדינית של יוצר התנועה ועל המסורת של המנהיג ונלחם במרץ ובקפדנות למדיניות “הטשרטר”. וקפדנותו זו היא שגרמה לסכסוך חריף בינו בין ההנהלה הציונית שבקלן ובין ז’בוטינסקי, שנכנס אז, לעבודה המדינית בקושטא.

ועל פרשה מעניינת ומתמיהה זו יסופר להלן.

ג    🔗

בספרו המצויין על ז’בוטינסקי משתדל אמנם שלום שוורץ להפיץ אור על פרשה סתומה ומדאיבה זו ומפרסם אי־אלו תעודות וקטעים ממכתבים על התרוצצות זו מאחורי־הקלעים. הייתי אז בכל הדיונים והישיבות הסוערות של הפעילים בקושטא מטעם ההסתדרות הציונית. ואני רואה חובה לעצמי להזכיר את האפיזודה הזאת, שלא זו בלבד, שאינה גורעת כלום מכנותו ומיושרו של הלוחם האמיץ הזה, אלא מראה אותו בכל אבירותו ואצילותו.

בספרו הנזכר “ארץ־ישראל” נתן יעקבוס כהן, בגלוי־לב בלתי דיפלומטי, ביטוי ל"אני מאמין" הציוני־מדיני שלו, וניסח את התכנית הציונית בקירוב בזו הלשון" (ואני מצטט על־פי ספרו של ש' שוורץ “ז’בוטינסקי לוחם־האומה”).

“… ממשלה־יהודית עצמאית בארץ־ישראל תחת עליונותו של השולטן, בחינת דומיניון… הגבולות: הלבנון מן הצפון, מסילת הברזל דמשק־עקבה במזרח, מצרים בדרום והים־במערב… כל קרקעות הממשלה בארץ נחכרים לאומה היהודית למאה שנה לפחות. השלטון על הארץ יימסר להנהלה יהודית, שבראשה יעמוד מושל יהודי. לרשות ההנהלה יעמוד גם צבא יהודי וכו' וכו'”.

ספר זה, עם דבריו כדרבונות על תביעותיהם של היהודים, תורגם צרפתית, על אף אזהרותיהם של יעקבסון וז’בוטינסקי, הנציגים הרשמיים של ההסתדרות בקושטא, ונשלח על־ידי יעקבוס כהן בעשרות טופסים לכמה אישים, מוסדות ועתונים בקושטא. ספר זה עורר, כמובן, חשדות חמורים בעיני המדינאים התורקים על הציונים, שליחיהם ומגמותיהם. והרי מתפקידם של נציגי הציונים בבירת תורקיה היה לשכך את חשדנותם של התורקים הצעירים, שהזרים יאכלום, כביכול, בכל פה, ועל יעקבסון וז’בוטינסקי היה להוכיח, השכם והערב, ל"ידידיהם" התורקיים, שאין כלל ברצון הציונים לייסד ממלכה ב"פלשתינא" ושהם שואפים אך ורק לאוטונומיה תרבותית, למעין “מרכז רוחני”…

והנה, כשנתקבל בקושטא ספרו “המפוצץ” של כהן, ורבים מידידי הציונים, הקרובים לממשלה, שינו פתאום את טעמם, קרא ז’בוטינסקי את כל מרעיו ועוזריו, מהעסקנים והעתונאים האחראים, לישיבות חשאיות, גלל לפניהם את האבן הכבדה מעל לבו וסיפר להם בדברים פשוטים, בלי כל עדיי־מליצות וגם בלי התמרמרות חיצונית, על הפולמוס שפרץ בינו ובין האכסקוטיבה הציונית, וסיים את דברו במבטא החריף הבא: “… והיה אם האכסקוטיבה לא תקבל את הצעתנו, אני הוא שאפוצץ את שמשות החלונות של הסתדרותנו!”…

בשמם של כל אותם העסקנים והעתונאים שלח ז’בוטינסקי מברק־התראה לקלן ודרש במפגיע “**לגנוז את הספר”** המזיק לציונות, להכחישו רשמית ולהסתייג הימנו…

דרישה זו נדחתה. אז הגיש ז’בוטינסקי את התפטרותו, והיא נתקבלה. וולפסון סבר, שז’בוטינסקי הנהו פקידו־הוא, וולפסון ויקבוס כהן ממונים עליו, ואין לו רשות, לפקיד זה, לבוא בטרוניות ובדרישות אולטימטיביות לממונים עליו!…

מתוך הכרת ערך־עצמו ותפקידו האחראי, ובלב נשבר, בלי שום חגיגות ומסיבות־פרידה, עזב ז’בוטינסקי שפי את קושטא.

מהעתונות שיסד פנה זיווה ופג כוח־המושך; היא הלכה הלוך והדלדל. ניטלה ממנה כל השפעתה וכל יעילותה; ולבסוף פסקה מלהתקיים.

הטרגי שבדבר הוא, שכעבור שנים מספר הוכרח שוב ז’בוטינסקי להתפטר מהיות חבר באכסקוטיבה, והפעם – מטעם הפוך: מפני שלא קיבלו את התכנית הציונית המאכסימלית שלו, שהיתה גלומה בספרו של יעקובוס כהן, ומפני שהאחרים הם שהמעיטו, לדעתו, את דמותה של הציונות! –

ועד כמה שידוע לי, לא נפגש עוד ז’בוטינסקי עם ה"רביזיונסטן" שקדמהו: עם יעקבוס כהן, שיצא נגדו חוצץ בקושטא ופסלו לכהונה…

 

עם ביאליק בקושטא    🔗

זכיתי להכירו בקונגרס השמיני בהאאג, ראיתיו שוב, כעבור שנתיים בקושטא, כששהיתי שם לרגל עבודתי העתונאית.

הוא עלה אז לא"י על מנת לתיירה. האניה עגנה יומים במימי הבוספורוס, והוא ירד לסייר את בירת־השולטנים. הימים – ימי המהפכה השניה של ה"תורכים הצעירים". זה עתה הורידו הללו את “השולטן האדום”, עבדול־חמיד, העריץ החולני, אך משטרם החדש עדיין לא נתבסס. בקושטא שרר תוהו־ובוהו, מאבק והתרוצצות בין תורקיה הביצנצית והרקובה, שנתפתלה בפרפורי־גסיסתה האחרונים, עם “תורקיה הצעירה” המנצחת שאיש לא ידע אל־נכון את אופיה האמיתי ואת כוח־הדחף שלה. על כל פנים, ממשלתה עדיין רופפת היתה. עיר־הבירה שרויה היתה במצב של מצור, ואחרי שקיעת־השמש אסור היה להמצא ברחוב… היינו שם קומץ קטן של ציונים, ובינינו יצחק נופך, שגמר בימים ההם את הפקולטה למשפטים של מכללת איסטמבול, ואחרי מלחמת־העולם הראשונה – שופטה הראשון של תל אביב, וא. א. קבק, ששימש כמורה לעברית באחד מבתי־הספר של ה"הילפספעריין" הגרמני.

על אף האיסור החמור רצינו להראות לביאליק מן היופי האגדתי של עיר־השולטנים בשעת בין השמשות, ויצאנו לשוטט ברחובות. ביאליק היה במצב־רוח מרומם, ודעתו בדוחה עליו. במלוא־חזהו הרחב שאף את הרוח הקלה, שנשבה מן הים ובהנאה נראית־לעין ספג את יפי הנוף. הוקסמנו ממנו: איזה פשטות לבבית, איזה יחס טבעי של ידידות לכל אחד ואחד!

תוך כדי התרשמות מן העולם החדש המפרכס כנגד עיניו, דיבר ביאליק בהתלהבות, בלי הפסקה, בלי לאות: על לאומים וארצות, עובר מענין לענין, דולג מתקופה לתקופה. וקולו גובר ומשתפך בחלל הרחובות השוממים. רק שעטת משמרות החיילים, העוברות פעם בפעם, וניקושם בקצב של שומרי־הליל, במוטותיהם המכודנים, על אבני המרצפת מחרידים את הסביבה, המתכנסת לתוכה בדומיה הכבדה, הפרושה אפילו על כלבי קושטא המפורסמים, הרובצים כנופיות־כנופיות, כאבני המרצפת, ללא תנועה ובלי חריצת לשון ופגיעה לרעה במישהו. גם משמרות־החיילים אינם מזכים אותנו בתשומת־לב, שהרי “אירופאים” אנו – ומיוחסים, בעלי־זכויות מיוחדות, בתורקיה, של ה"קפיטולציות", שאין לחשוד אותם בתככים נגד “המשטר החדש”…

אך כשיצאנו מן העיר וקרבנו לקסרקטין, שהיה משמש מבצר לנאמניו של הכליף ורק לפני יומים, אחרי שפך־דם לרוב, נכבש – ניגש אלינו קצין צעיר בלוית חייליו ושאלנו בטון יבש:

– האם לא ידעתם, אפנדים, שאסור להתהלך ברחובות בשעה זו?

נופך היה היחידי בחבורה ששמע תורקית. והוא ביאר לקצין, שאפנדי זה הוא משורר גדול, שבא לשעות מעטות לאיסטמבול וכדאי לה לתורכיה החדשה, שייהנה מזיווה של העיר בשעות־הערב. הרהר הקצין רגע ואמר:

– טוב, לכו עד קצה הכביש (מאותה פינה מתגלה מראה־נוף זיוותני על הבוספורוס, על היכל הדולמה־באגטשה ועל ים־השיש), אבל אחר־כך איעצכם, שאו רגליכם ושובו איש לביתו. והאמינו לי, שאלמלי היה אחר במקומי, ודאי שהיה מובילכם לאיזו תחנה צבאית, שבה הייתם מבלים לפחות, את הלילה. אך לכבודו של המשורר, אלווכם… גם אני – הוסיף בלחש בישני – מנסה לפעמים את כוחו בחרוזים…

נופך תירגם את דברי התורקי לביאליק. והמשורר פרץ בצחוק צלצל:

– ברוך השם, שהוא תורקי ואינו שומע עברית! מה היינו עושים אילו קרא לפנינו את כל שיריו, בתורת עונש, מפני שעברנו על חוקי־המצור?

שני ימים בלתי־נשכחים בילה ביאליק בחברתנו. גם עליו עשה סיור זה רושם רב, עדות לכך מוצאים אנו במכתב הארוך לרעיתו⁴⁴: “הרושם היה כשל חלום יפה…” “הלכתי לראות בריקוד הדרוישים…” “ביקרתי עם חרמוני את החכם־בשי…” “הלכתי עם חרמוני לבית־הנבחרים התורקי”… “חרמוני – אוי, חרמוני – האריך בדיבור עם צירים אחדים (ולכן לא יכולנו לבקר ב"איה סופיה")”…

גם על כלבי קושטא הנ"ל כותב הוא באותו מכתב: “כן, הכלבים, כלבי סטאמבול. היינו יכולים שנינו לברך זה את זה שיהיו לנו אלפים כמספר הכלבים הנעים ונדים בחוצות סטאמבול. אבל דבר זה כבר יודע לספר גם האכר הפשוט…”

אבל דומני, שהיפה והביאליקי ביותר שבמכתב הזה הוא הקטע הבא:

(ביאליק מספר באותו מכתב על סעודה בחברת ידידיו) וכותב:

“לבי לא היה טוב עלי. לקיתי בנזלת וחטמי היה נפוח והבהיק עד כדי להשתקף בו, ושנית, הייתי חסר עניבה. שתי העניבות שנתת לי לדרך – חוץ מהעניבה הלבנה – נחבאו כנראה אי־שם בסל, שהשארתי באניה. במזודה לא מצאתי אותן. ורבניצקי השאיל לי מין עניבה שלו, בת מזל רע, שנקרעה לכל תפריה בשעה הסעודה. נו, נו, זו היתה סעודה! עזבתי את המסובים (ד"ר יעקבסון ועוד יהודים) באמצע, ויצאתי במרוצה וכרכתי וקשרתי את העניבה שתחזיק איך שתחזיק – אבל זה הועיל ככוסות־רוח לבר־מינן. האפשר להועיל לעניבה, כשהולך ונקרע הוו מאחור והקרס (זה המתעכב בכפתור) מלפנים. ומלבד זאת התחילו מאליהם להתמתח ממנה חוטים לבנים. נראה שמלכתחילה היתה זו עניבה בעלת־מום, והיא נתרסקה אברים־אברים– – – יכנס הרוח באבי־אביה של עניבה זו” – – –

האין המעשיה בעניבה זו תואמת (פאנדאן בלע"ז) למכתב המפורסם על המקל שאבד לו, ושבשלוש נוסחאות שונות פירט ביאליק את סימניו? – –

 

עם ביאליק בפאריס    🔗

אחרי מלחמת־העולם הראשונה נפגשנו בקונגרס הציוני בקארלסבאד, ובתחילת שנות העשרים, כשעבר לברלין, ניתן לי להיות בקרבתו ולשתף אתו פעולה ב"בית־הועד־העברי" שם, שבו הוא נעשה לאורים־ותומים שלנו. רבות יכולתי לספר מתקופה זו, אבל זאת הפעם מעדיף אני לסיים בתיאור יממה אחת שבליתי עם ביאליק בפאריס:

…שוב פגשתיו בקונגרס הציוני השבעה־עשר, בשנת 1931, בבאזל. הוא נהפך בינתיים למוסד לאומי במשמע הנשגב של המושג, למצפון העם ולמצפנו ונדמה לי כי עדת הצירים שסבבוהו בפרוזדורים ובככר הרחבה שלפני הכנסיה גדולה וחשובה מזו, שישבה בתוך אולמי הכנסיה. נוצרה אז בקונגרס מעין מלכות־בתוך־­מלכות.

בימים ההם היה ספוג רוגז ומרירות. אין ספק שמחלתו גרמה לו יסורים, דכאתו והיה תמיד “מצוברח”. איש לא ראה כמוהו את הסכנה האיומה של החיה הנאצית. בקול חודר, חרד ונוקב, היה קורא פעם בפעם לד"ר מאיר פינס, לי וליתר ידידיו – ומספרם לגיון (כי מי לא נחשב בין ידידיו?): “רוצחים, הלא את נפשותיכם הנכם קובעים… היגאלו, צאו מתוך הטומאה הזאת מעוד מועד. עלו ארצה!…” נוסף לזה עכר פירוד הלבבות שבמחנה הציוני, את הרגשתו; ופורקן לחרונו מוצאים אנו במר שבשירי הזעם והתוכחה שלו, שכתב אז: “ראיתיכם שוב בקוצר־ידכם…”

כמה חדשים אחרי קונגרס זה, בראשית החורף, בא לפאריס, בשליחות: לעשות תעמולה לספר העברי.

זוכר אני, אותו נשף, שערכו לו בהיכל “מוּטוּאֵליטה”, סמוך לרובע הלאטיני. קהל מגוון, כשלושת אלפים איש, נצטופף אז באולם הגדול, שהיה צר מהכילם. רובם (“מעמך”) באו לראות את המשורר, ומיעוטם – להיראות, כנהוג… ביאליק דיבר אידיש חיה ועשירה, אם כי לא “עסיסית”, תיבל את דבריו באימרות מרובות מן התלמוד, הספרות העתיקה והרבה להשתמש במלים זרות. זו לא היתה הרצאה במשמע המקובל, אלא צעקה מרה ספרותית־פילוסופית – לפעמים מהולה בסאטירה. הוא דיבר על מצבנו התרבותי העגום וחובת הכינוס. היה הרושם, שדבריו גבהו מרמתם הרוחנית של הנאספים; ואם כי לא קימצו במחיאות־כפיים, ניכר היה שלא תפסו את העיקר. והדברים, שיצאו מלב דואב, לא נכנסו לליבותיהם, והגיעו עד האוזן בלבד.

כשנתפזר הקהל, נשארנו מתי־מעט עם המשורר, שהיה עיף ומדוכא. למחרת הבוקר ביקרתיו בבית־ מלונו. באתי לחדרו בשעות הראשונות של אותו בוקר־עבות, חדר – ד' על ד' – בבית־מלון בלתי מפואר כלל באחד הרחובות הקטנים בסמוך לאופירה.

– ממש החייתני, אתה פודה שבוי! בודד אני כאן, ואיני יכול אפילו להזמין כוס תה, שהרי איני שומע צרפתית.

הבדידות לא היתה “אבסולוטית” וגם לא “מזהירה”. בחדר כבר ישבו סטודנט צעיר (לפי מראהו – סופר מתחיל) ואחד הרבנים ובידו איזה חיבור, שניהם השכימו לפתחו של “שר־המסכים”. לאחר שעה ארוכה, כשנסתלקו השניים נסבה השיחה על סרטים ארצישראליים, בכלל, ועל יצירתו האחרונה “אגדת שלושה וארבעה”, שהיה רוצה לעבד, כעצת ידידיו, לסרט מזרחי גדול.

– אולי יודע אתה אדם או חברה, היכולים לטפל ב"שלושה וארבעה?"

כרך “התקופה” שבו נדפסה האגדה לא היה מן הספרים הנפוצים ביותר בפאריס, והתוודיתי לפני המשורר, שעדיין לא קראתי אותה יצירה.

השעה היתה סמוכה לצהרים וביאליק אמר לי:

– נשב נא מעט, ואספר לך בקצרה את תוכן האגדה. ותאמר לי את דעתך, אם יכולה היצירה לעניין את חברות־הסרטים הצרפתיות, אחר־כך נרד לסעוד.

המשורר מקדים ומונה לפני את כל המקורות, אשר מהם שאב את יצירתו זו, ובצורה נפלאה – מחרוזת של פנינים! – גולל לפני את תמונות האגדה אחת לאחת. הוא קורא – בעל פה, לפי הזכרון – את שתי הנוסחאות.

השעה – שתים אחה"צ! ביאליק מסתובב בחדר הצר, מסביב לשולחן הסטנדרטי של המלון, ובקולו הרועם והצרוד במקצת, מספר את כל הנסים והנפלאות של נסיכתו היפהפיה, התמה והברה, הכלואה בתוך מגדל ההיכל, שבנה שלמה המלך על האי הבודד. הוא מציג לפני בפרטי פרטים: את אדרת־

הפלאים המעופפת, את הנשר הלבן, את התוכי המשעשע, את הפתן, השומר על הכניסה לאותו מגדל־השן.

(ימים מועטים אחרי כן השגתי את “התקופה”, ובקראי את האגדה ההיא, תמהתי: שמעתיה כמעט מלה במלה! אלא שבהקראתו על־פה עוד הוסיף כמה וכמה פסוקים ותיאורים. מתוך השראה פתאומית, וכך נראתה לי הרצאתו שבעל־פה יותר חיה ויותר ססגונית).

שתיים וחצי! עדיין הוא מציג את כל גיבורי העלילה, על תנועותיהם וכרכוריהם. הנה מלך־צור בעיניו הקורצות והערומות, ששעיר קטן מרקד בהן וצחוק דק־מן־הדק, כחוד־המחט על שפתותיו והנה מלך־מואב, השמן, השולח לשון עבה ומלקק בה את משמני שפתיו ו"מטיל מפיו גללי־מלים כבדות כאבנים". והנה מלך ארם, הזועם והזועף, “איש צנום־הבשר, מזה־איבה ואכוּל־קנאה, מוטה טחורים, שמעודו לא ידע שלו בבטנו…” ביאליק מאריך את פניו, ו"שני עקרבים קטנים ורעים מציצים מתוך עיניו" (פנים המעוררים גועל נפש!).

ביאליק מתכופף, מנמיך את קומתו, כמעט זוחל תחת השולחן. ממש – איש אחר! לרגעים הוא מזכיר את דויד ורדי, בעל “אלף הפנים”.

שעה שלוש! ביאליק מכניס לזירתו את מלך מצרים האדיר והתקיף, אריה זקן ויהיר.

והנה מתחיל הוא לתנות את יופיו הפנימי של נתניה בן מלכישוע: עלם יפה־הגוף־והנפש ובהשתתפות רבה בצערו, מעביר את כל התלאות שמצאוהו…

והנה מונה, מעשה מלצר, מן המומחים והמשובחים ביותר, את תפריט סעודתו של המלך שלמה: כל מעדני־עולם!

(אני מלכסן מבט אל שעוני: אהה, שלוש וחצי!)

שעה ארבע! הכל טוב. בעולם שכולו טוב. האגדה נגמרה בכי טוב: העלם יפה־העינים, הבחור הדגול מרבבה, נתניה בן מלכישוע, לוקח את בת־המלך העדינה והיפהפיה לאשה. והמלך החכם מכל אדם נצח בחכמתו את כל המלכים שונאיו.

– ומה דעתך על אפשרות בימויו של סרט זה? התמצא כאן חברה להסריט אגדה זו?

– קשה לדעת! החברות הצרפתיות זהירות הן וחסכוניות, אך יודע אני שחקן מצוין, שיוכל לשחק כמה וכמה תפקידים מאגדה מזרחית זו.

– מיהו מי?

– ביאליק בכבודו ובעצמו! – – –

סוף סוף יושבים אנו (בשעה חמש, עם חשכה!) במסעדה הכשרה של הגב' פלמבוים המפורסמת במונמארטר ובפאריס כולה ב"גפילטע פיש" שלה. ובטרפו בהנאה דג־מלוח, מתחיל ביאליק להרצות על סגולותיו המיוחדות של המטבח הכשר –

---

 

בני־אלמוות גונבים סוסה    🔗

(ליובלה ה־75 של סוסת ר' מנדלי)

…הנה מלאו 75 שנה לסוסתו של ר' מנדלי; וטוב שגם בימים אלה של הרת־עולמנו לא נשכח תאריך זה.

יובל זה מעלה בזכרוני אפיזודה מסעירה של אחד הפלגיאטים המוזרים, שהכתה גלים לפני כחמש־עשרה שנה, בבירת צרפת וגם בעולמנו ובינתיים נשתכחה בעטיים של מאורעות יותר חשובים. וכיוון שקרבן הגניבה הזאת היתה סוסתו של ר' מנדלי, והגנב עלה בינתיים לגדולה ונכנס כאחד מארבעים בני־האלמוות של האקדמיה הצרפתית, וכותב־הטורים הוא שעמד בשעתו על גניבה זו ופירסם אותה (גם בפאריס ובצרפתית), ברצוני לספר את פרטי העלילה, האופיינית כל־כך בשביל האוירה הספרותית של השנים האחרונות בהיכל הספרות שעל גדות הסיינה.

משהו על “אחים”בספרות

בתחילת שנות השלושים קראתי באחד השבועונים הצרפתיים, שהאחים ז’אן וז’ירום טארו מכינים רומן יהודי חדש בשם “הסוסה התועה”. עקבתי בימים ההם אחרי פעילותם הספרותית של האחים האלה, שהיו אז מן הפוריים והמקובלים ביותר שבספרות הצרפתית הטרקלינית והנושא התמידי שלהם, “האהוב” עליהם ביותר, – אחרי המלחמה הקודמת נעשה נושא זה גם… נושא־פרי עם בושם אקזוטי – מחיי היהודים: באונגריה בפולין וגם בארץ־ישראל. אגב עלי גם להסביר כאן, בקצור, את ענין “האחים”. מאז האחים גונקור, להבדיל, בסוף המאה הקודמת, היו אחים־מחברים, שעבדו בצוותא והופיעו כ"פירמה" ספרותית, לדבר־שבאופנה. אחרי האחים גונקור קמו האחים מארגאריט, האחים פישר, והאחים טארו. החושב, שאחים אלה צמודים זה לזה כאחים התואמים מסיאם, אינו אלא טועה. על־פי רוב זוהי שאלה של חלוקת־עבודה בלבד: אחד אוסף את החומר, והשני מסגנן, מלטש ומוסיף תבלין. כנוהג שבעולם מסתלק אחד האחים לעולמו קודם, ואז נשאר השני לאנחות. סר צלו מעליו והוא הולך ומתנוון או משנה טעמו וצורתו הספרותית. כמעט תמיד שומרים האחים אימונים זה לזה. יצאו מהכלל האחים פישר (כתבו מחזות בשביל תיאטרוני הבולווארים). על אף האגדה של הדביקות והאחווה שבמשפחות היהודיות, לא עלה הזיווג של האחים פישר היהודיים יפה. “האחווה הספרותית” הזאת התפוצצה ונגמרה במשפט מרעיש, עם תביעות כספיות עצומות, שאח תבע מאח. נתפרדה החבילה, ושניהם ירדו מעל הבמות: הספרותית והתיאטרונית כאחד, ולעולם.

כאמור, נתחבבו על האחים טארו הנושאים היהודיים. וכמו שצרפתי היה מסביר: et pour cause (וטעמם עמם)… ביחוד נתמחו בשאלות היהודיות, כי עשו את האנטישמיות הטרקלינית, העדינה־כביכול והעוקצת, קרדום לחפור בו. חלילה, הם לא היו אנטישמיים צעקניים, כדריומון בשעתו וכסאלין שבימינו. קודם כל היו סופרים בעלי טעם, שמתפקידם היה לעניין ולשעשע את קוראיהם. בתקופה שלאחר המלחמה הקודמת נכתבו בצרפתית לא מעט רומנים יהודים טובים על ידי סופרים בני־ברית ושאינם בני־ברית. ראו האחים טארו, שהרומן מחיי־היהודים יש לו שוק, ועשו להם גושפנקה ודוגמה משלהם: מין עירבוביה של מסה וריפורטאז’ה, שבה היו מטפלים בשאלה היהודית בדרך שטחית, בצורות שונות ובמדינות שונות; וכך כתבו גם שורה של “רומאנים יהודיים” מחיי־ההווה. הקליפה החיצונית היתה נאה, כי ידעו להעמיד פנים של חוקרים סוציולוגיים אובייקטיביים־כביכול. לכאורה, ביקשו לתאר מה שעיניהם רואות (או מה שמצאו בספרים, שעליהם טרחו אחרים). אבל קל היה למבקר היהודי להווכחך שהגרעין שבתוך הקליפה הנאה רקוב ומורעל. מתחת לפרחי המליצה היה טמון בכל דף, רעל אנטישמי.

וכיוון שנעשו “מומחים” לשאלה היהודית, היו מזמינים אותם גם לנאום ולהרצות על “שאלה נצחית” זו. הייתי נוכח באחת ההרצאות, שנערכו, מטעם אגודה אריסטוקרטית ידועה של נשי־פאריס, משמנה וסלתה של ס"ט ז’רמין ושדרות־איליזיאום, ונושאה: “מראשית תולדות היהודים”. רק אחד האחים נאם, (דומני, ז’יאן). זה היה בימי ממשלתו הראשונה של ליאון בלום. הנואם החל את הרצאתו המדעית בדברים על סוד השפעתו של יוסף במצרים ובאובייקטיביות גמורה, כביכול, הסביר את הפרשה, איך יהודי קטן וזר נסתנן מכנען למצריים, עלה לגדולה ובכוח חכמתו וכשרונותיו עולה מעלה מעלה ונעשה שליט ומשנה־למלך “שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים”. פתאום מפסיק הנואם את דבריו ופונה אל שומעי־לקחו במלה אחת, שהוא מדגישה בקריצת־עין ובתנועת־יד בזקפו את אצבעו: déjà! (כבר אז)… …והקהל הבין לרמז האנטישמי הברור, וערך תשואות־חן לנואם…

רוב קוראיהם של האחים טארו היו, כמובן, היהודים; הם שעשו ל"אחים" את הפרסומת היעילה ביותר. וגם עמדת המבקרים היהודיים בעתונות הצרפתית הכללית והיהודית, היתה גלותית־טפוסית. לא זו בלבד שפחדו למתוח דין קשה על האחים ט., שהחלו להתחבב על קהל־הקוראים (פן יאמרו שהבקורת שלהם יהודית מדי); אלא, אדרבא דווקא המבקרים היהודים הרבו להלל את ה"אחים" ואת ספריהם. וגם השבועון הוותיק של הקונסיסטוריה היהודית “העולם הישראלי” – מלאו לו כמאה שנה, ודומני שנאסף אל עמו – החרה החזיק אחריהם.

"הכושי היהודי של “אחים”

ידענו את המקור הדלוח שממנו שאבו אז “האחים” את ידיעותיהם היהודיות, כלכל סופר צרפתי מובהק היה להם “כושי” שלהם: פועל שחור ספרותי, שעבד בשבילם כל עבודת פרך, ממציא להם חוויות, עובדות, תעודות, מספרים, תאריכים, מסמכים… (ב"שנים הטובות", שבין מלחמה למלחמה, כשהצרפתים עדיין ידעו לצחוק, להתלוצץ, להרבות במעשי־קונדס בסגנון פאריזאי, העמידה חבורה של סופרים צעירים, בחגיגיות הומוריסטית, על מרומי המונמארטר, אנדרטה ל…“כושי האלמוני” של הספרות הצרפתית).

ה"כושי" של האחים טארו היה יהודי בר־אורין, מחובשי ה"ישיבה" לשעבר. בן למשפחת־חסידים מיוחסה, שלמד להגיש לבעליו הצרפתיים את המטעמים היהודיים אשר אהבו, והם היו מתבלים ומסגננים אותם לפי טעמו של הקורא הצרפתי.

אגב, גם זיווג זה שבין “הכושי היהודי” והאחים האנטישמיים לא נגמר בטוב. אף על פי שהאחים נתעשרו מספריהם היהודיים, שלמו לעוזרם היהודי משכורת זעומה כל כך עד שמאס ללקט שיורים מתחת לשולחנם המלא דשן ועזבם בשאט־נפש, ואמנם, לפתע־פתאום נסתלקה אז מן האחים טארו שכינתם היהודית…

גונבי סוסים ספרותיים

… והנה כשנודע שהאחים טארו מכינים את הרומאן היהודי החדש בשם “הסוסה התועה”, נתעוררה מאליה האסוציאציה עם סוסתו של מנדלי… אמרתי בלבי: האמנם יעיזו? האמנם ייהפכו – על סף האקדמיה הצרפתית (האחים עמדו אז להבחר למוסד מפואר זה של ארבעים בני האלמוות) – הם ו"הכושי" – היהודי שלהם, לגונבי סוסים ספרותיים? בטוחני כי הייתי מן הראשונים בקוני הספר, כשיצא לאור והנה – נתאמתו הניחושים. אכן, הסוסה – סוסתנו! רציתי לעלות למרום מגדל־אייפל ולצעוק ברמקול מן הדיוטה העליונה: את סוסתו של ר' מנדלי שלנו “גנבו”!.. כי לא זו בלבד, שהבהמה הישישה (כבר הגיעה אז לשנת הששים לחייה, אף כי לא “ייבלוה” עדיין!), הצנומה והדוויה, מדברת גם אצל האחים טארו בלשון בני־אדם, גונחת ומתייפחת על מר־גורלה, ומספרת באנחות ויללות את דברי־ימיה… האחים – המחברים המפורסמים כל־כך – לא התביישו להשתמש אפילו בקטעים שלמים ממענה־הלשון של ר' מנדלי עצמו!

החלותי לחקור ולהתחקות בשטתיות אחרי גניבה זו. והנה, בקצרה, תוצאות,“חקירותי הבלשיות”: אותו כושי־יהודי הוא שגנב את “הסוסה” בשביל האחים טארו. ויש יסוד להניח, שהוא עשה זאת מטעמי נקמה בלבד, מפני שלא בא, כאמור, על שכרו אחרי כל עבודתו המרובה. וכדי להתנקם בבעליו המנצלים, גנב… לא מן המקור, אלא – מלאכה יותר קלה בשבילו ויותר מסוכנה בשביל ה"אחים" שניצלוהו – מתוך אנתולוגיה צרפתית “תולדות הספרות האידית”, שחיבר בראשית המאה הזאת ד"ר מאיר פינס. זה היה חיבור הדוקטוראט שלו בסורבונה, בספרו עב־הכרס הזה הכניס ד"ר פ' את ניתוח יצירותיהם של טובי הסופרים האידיים, ואת “כותל המזרח” שבספרו ייחד, כמובן, לר' מנדלי ולסוסתו, וכמיטב יכולתו תירגם מונולוגים רבים מתוך איפוס זה. והנה אחד המונולוגים האלה כולו כמות שהוא, הכניסו האחים (או “הכושי” שלהם) לתוך ספרם “הסוסה התועה”. ובכך נכשלו. כי עם המונולוג הזה מופיע לפתע־פתאום, בלי שזכרוהו ופקדוהו קודם, – היינו: זר ויוצא־דופן בכל המובנים, גם גבורו האלמוני של ר' מנדלי ־ ישראל’יק!

אני מכה בכפתור

“אסור לשתוק!” – חשבתי בלבי. יש להרעיש עולמות, ואולי – הרהרתי בסתר לבי תשמש שערוריה זו של “סוסה תועה” עיכוב לכניסתם של האחים טארו לאקדמיה הצרפתית.

רצתי ממערכת למערכת. פניתי ימינה ושמאלה. אבל גם באותם “הימים הטובים”, שקדמו לתקופת ווישי, קשה היה “להכות בכפתור” בארץ “החופש, השוויון והאחווה”. צרפת טבעה אז בחלאת הנוכל סטאוויסקי, ופחד “האחים”, שהיו להם קשרים עצומים בחוגי הממשלה, נפל על עורכי העתונים הגדולים, ולא העיזו לנגוע בשערות האחים, ואף לא בשערות סוסתם הגנובה.

אך נמצא בכל זאת דו־שבועון אחד: “לא רווי מודרן” (ההשקפה המודרנית"), שהמשיך את קיומו של הירחון הידוע “ריווי דה ריווי” את הירחון הזה יסד בסוף המאה הקודמת פינו (לפנים: פינקלשטיין, יהודי אדמוני, שמוצאו מלודז'). פינו־פינקלשטיין חשב, שיגיע לשיא ההתבוללות והגדולה וישכיח את מוצאו, אם יקרא לעצמו ז’אן־ז’אק; וליצני־הדור שבפאריס פסקו עליו את ה"קאלאמבור" הבא: il est Jean, il est Jacques, il est roux, il est sot; mais I ln’est pas Jean Jacques Rousseau. (הוא ז’אן, הוא ז’אק, הוא “רוּ” (אדמוני), הוא סו (טיפש); אבל איננו ז’אן ז’אק רוּסוֹ).

מנהל “ההשקפה המודרנית” היה בנו של פינו־פינקלשטיין זה. ואף כי נולד כנוצרי טהור, כביכול, ראה במאמר שהצעתי לו על גניבה ספרותית זו עסק וסינסאציה; קיבלו מיד, ונתן לי אפילו דמי־קדימה בסכום הגון, וכעבור זמן־מה קבלתי את ההגהות. אך עברו שבועות, עברו חדשים והמאמר לא נדפס. נכנסתי לבית־המערכת, כדי לעמוד על סיבת הדבר, והנה מספר לי מזכיר המערכת, אחד מרמי־המעלה, קתולי־שמרני, זקן גבה־קומה, בעל פאה נכרית מגוהצת על ראשו ומונוקל תחוב לו בעינו השמאלית, (שהירבה לספר לי כל פעם בהערצה על ידידותו למאכס נורדוי, שגם הוא היה בין עוזרי ה"רווי דה רווי"), כי היתה כאן התערבות מצד האחרים טארו… שאלתי בתמיה:

– איזה עוף הוליך מכאן את הקול ל"אחים" על מאמרי נגדם?

– “גם לכותלי הבית העתיק הזה אזנים”, – ענני הזקן, כשהמונוקל שלו מבהיק בפקחות יתירה.

הבינותי.

היטב חרה לי על מעשהו זה של פינו, והחלטתי לפנות אל אחד מעורכי־הדין המהוללים ביותר שבפאריס. חששתי לבוא בדברים בענין זה עם עורך־דין יהודי, אם כי הכרתי את הגדולים “משלנו”, שתפשו עמדות חשובות בהסתדרות הציונית או בקונסיסטוריה. איזה חוש טמיר הגיד לי, שדווקא “גוי” מפורסם יתאווה להתגרות ב"אחים" התקיפים. פניתי לציזאר קאמפינקי, שהיה מרבה להתעניין בשאלות ספרותיות־משפטיות. זו היתה אחת האישיות המענינות ביותר שבהיכל־המשפטים בפאריס, מפורסם כנואם בחסד־עליון, בעל לשון חדה ומצוחצחת ועם זאת בעל צלילות המחשבה וכוח־הרגש. אמנם, בעולמנו נתפרסם לא לטובה שעה שקיבל על עצמו במשפטו של שווארצבארד, שהמית את פטליורה, את התפקיד הבלתי־אהוד כמסייע לקטיגור מצד משפחת הנרצח. עמדתו של פרקליט זה, שנחשב ללוחם אמיץ לצדק וליושר, לא היתה במשפט זה נוחה כל עיקר. ולזכותו ייאמר, שבמשך כל המשפט לא השתמש בנשק בלתי־כשר, והתרחק, עד כמה שאפשר, מהוכחות וטענות, שהיה בהן שמץ אנטישמיות… וכשאחרי מלחמה סוערת ונהדרת זו בין קאמפינקי ובא־כוח הסניגוריה, מוריס המהולל, זוכה שווארצבארד; וכשגברת שווארצבארד נפלה מרוב שמחה על צווארי הסניגור, שהציל את בעלה ממוות כמעט בטוח, קרא קאמפינקי בהתרגשות צרפתית־אבירית:

“הרשה־נא גם לי, חבר יקר, לנשק את הגברת ולברכה ברכת מזל־טוב”.

קאמפינקי ור' מנדלי

אחרי המתנה ארוכה בטרקלינו הנהדר שבאחת החווילות סמוך ל"טרוקאדירו" שאלני קאמפינקי, בשעת כניסתי לחדר־העבודה הנרחב שלו, בהעיפו עין על כרטיס־הביקור שלי ובקרצו קריצת־עין משפחתית אינטימית:

– קורסיקאי?⁴⁵

– לא, אדוני, ארצישראלי!

הסברתי לו את הענין המוזר, שהביאני אליו. תפיסתו היתה מהירה וחריפה. מיד עמד על עצם ה"פלאגיאט". אך בטרם יגיד “הן” או “לאו”, רצה לעיין במסמכים, שהבאתי לו. לא עברו ימים מועטים והודיע לי בכתב, שהדבר מעניין אותו עד מאד ושברצון יקבל עליו – שלא על מנת לקבל פרס – להיות פרקליטי נגד “ההשקפה המודרנית” והאחים טארו, והזמינני אליו לשיחה שניה.

כשביקרתיו בשנית, נוכחתי לדעת, שקרא את הספרים – “המסמכים” – בענין והבנה, ור' מנדלי וסוסתו עשו עליו רושם.

“אין ספק, אמר לי, שצדקת בבקורת הקשה, שמתחת על “הסוסה התועה” ומחבריה. אין ספק בלבי, כי “סוסה תועה” זו – סוסתו של ר' מנדלי שלך היא בהסוואה קלה ובמלבוש קצת מחודש. משפט זה של ה”פלאגיאט" מעניין אותי עד מאד, ובכל כוחי אעמוד לימינך. נתחיל במשפט מוקדם נגד “ההשקפה המודרנית”, אבל העיקר בשבילי הוא המשפט נגד האחים טארו, כי משפט זה יכול ליהפך למשפט ספרותי־מדיני חשוב ולמשפט על גניבה ספרותית לדוגמא. אך לשם כך נחוצים לי שני יפויי־כוח: מאת יורשיו של ר' מנדלי ומאת מאיר פינס, מחבר “תולדות הספרות האידית”.

מיד נתקשרתי עם בנו של ר' מנדלי, המהנדס הזקן אברמוביץ, שכידוע “השתמד קצת” בצעירותו. אומנם, אחרי המהפכה ברוסיה חזר אל היהדות, אבל החיים היהודיים הוסיפו להיות זרים לו והיה נתון להשפעת המתבוללים הקיצוניים שבקרב הקומוניסטים. בחוג הזה נראה אז משפט מרעיש בגלל “הסוסה” של ר' מנדלי כענין יהודי־לאומי ויותר מדי… ציוני; והם השפיעו על אברמוביץ שלא יתן לי את יפו־הכוח שדרש קאמפינקי. וכך קבלתי מבריסל תשובה שלילית: “לצערי הרב וכו'”…

גם תשובתו של ד"ר פינס היתה שלילית. ודומני באה מטעמים אחרים – מעשיים, – הוא חשש שמחמת כך לא יקבל עוד, בנסיעותיו התכופות, לרגל עסקיו, מברלין לפאריס, את הוויזה הצרפתית. את ד"ר פינס זה הכרתי עוד מברן, שבאוניברסיטה שלה למדנו יחד. בנעוריו היתה לו זיקה ספרותית וניבאו לו עתידות כפובליציסטן והוגה־דעות. אחרי מלחמת־העולם הראשונה נתעשר והתיישב בברלין, ושם רכש לו, כנהוג בימים ההם, בתים רבים, וחלם לקיים שם מרכז עברי, אפילו לאחרי שכל הוצאות הספרים, שצצו שם, בימי האינפלציה, ככמהין ופטריות נסגרו, או עברו יחד עם הסופרים לתל־אביב. בברלין עסק בעניני התרבות ועמד בראש “בית הועד העברי”. אחרי הרצאה שביאליק הרצה באותו “בית הועד”, כשערך את סיבוב־התעמולה שלו במערב אירופה ובפולניה, ושד"ר פינס ישב בה ראש, כתב לו המשורר מתל־אביב מכתב מלא מרירות, שבו הטיף לו מוסר־השכל על שהשקיע את כל כספו ברכישת בתים בברלין ואת ציון שכח. ביאליק כתב לו בין השאר (ואני מצטט לפי אגרות ח.נ. ביאליק, כרך ה' עמוד צ"ח):…“עלה לארץ־ישראל והצל את נפשך ונפש בניך. לבי מנבא ימים רעים לישראל, השרויים בין הגויים; המלט בעוד מועד. אם לא תוכל להציל את הכל – הצל חלק מרכושך, פן תנחם באחריתך”…

פינס היה מתגאה במכתב זה והיה מראה אותו לאנ"ש בחיוך פיכח לאמור: “ראו, כמה מגזים משוררנו הגדול”. והוסיף לנסוע מברלין לפאריס וחזרה (וסופו של חבר יקר וחביב זה כסופם של כל העשירים ה"שאננים" שחשבו “לנצל את המצרים” ונשארו במרכז התופת עד השעה 12 ואחריה…)

וכך הוכרחתי בפגישתי האחרונה עם קאמפינקי להודיע לו, כי לאחר שהמעוניינים לא שלחו לי את יפוי־הכוח, מסתלק אני גם ממשפטי עם “ההשקפה המודרנית”. בפחי נפש החזיר לי את הספרים ושאר המכתבים ואמר: “בעונג הייתי סוגר בפני “האחים” את שערי האקדמיה שלנו. אך בלי יפוי־הכוח שדרשי לא נוכל להזיז את סוסתנו… אקווה שתצליח לפרסם את דבר הגניבה הספרותית הזאת גם בלי המשפט”.

לא עברו חדשים מועטים ופירסמתי מאמר בענין זה בשבועון ספרותי מדיני חדש “לה קונפידאנס” (“סודות”) ושלחתיו לכל חברי האקדמיה ולמערכת העתונים. העתונים הכלליים – כולם כאחד – עברו על העניין בשתיקה. “העולם הישראלי” נזף בי על שפגעתי בכבוד סופרים מפורסמים כל כך. אך בחירתו של טאֵרו לאקדמיה (רק אח אחד יכול להבחר!) לא נתקיימה אז! רק לאחר שש שנים, כשצרפת הורעלה כבר בסם הנאצים, כמעט על סף המלחמה האחרונה, באווירא הידועה של התבוסנות הווישאית, נבחר ז’אן טארו כחבר האקדמיה והיה לבן־אלמוות.

ציזאר קאמפינקי נתמנה אז לשר־הימיה הצרפתית ומת בראשית המלחמה… יהי זכרו ברוך! אך מי זוכר כיום בצרפת, השכחנית והסלחנית, את האחים טארו ואת סוסתם⁴⁶ התועה, שקנו במשיכה מאורוותו של ר' מנדלי? – – –

אולם לאחר שהכושי־היהודי שלהם נסתלק מהם ומעולמו, חדלו האחים טארו לטפל בבעיה היהודית, פג זיוום האקזוטי והיו לסתם כותבי־רומנים כמאות סופרים אחרים…

 

ערבי מונפארנאס    🔗

שוחררה עיר האורה

… קול־פאריס מוסיף לשלוח לאוזניך ולתוך לבך פנימה את גלי־הגיל והחדווה, המפרכסים בשעה זו את עם־פאריס. כתבי עתונים וותיקים, שרבות ראו בימי־חלדם, באים ומעידים בקול רועד במיקרופון, שמימיהם לא ראו עם הומה משמחה כעמה של פאריס בשעות־גאולה אלו. ושוב תרועות חצוצרות ובשורה בפי הקריין: המפקד האחרון של גייסות הנאציים, הנלחמים עדיין בפאריס, נכנע באחד המחסנים של תחנת־הרכבת שבמונפארנאס כניעה גמורה, ופירוק־הנשק החל… שוב שירת ה"מרסלייזה" וקריאות שמחה – – –

זוכר אני מימי חורפי, מלפני כארבעים שנה, כשהטלפון התחיל להיות לקניין הכלל, “סקטש” אחד צרפתי, מערכון – בשפתנו כיום, שבו תואר, בכשרון ובאופן מוחשי, בן־אדם השומע בטלפון, איך רוצחים נכנסים לביתו, ממיתים את אשתו האהובה ואת בנו־יחידו… המערכון הזה היה עושה בימיו על כל השומעים רושם עמוק ומחריד. ואלולי היה בא אז מישהו ומנבא לנו שנזכה לשמוע באוזנינו – ממש מתוך מכשיר פרוזאי זה, תיבת הראדיו, איך עם שלם – וכה קרוב ללבך – הולך ונגאל, ואיך עיר אהובה עליך כפאריס, הולכת ומשתחררת לאוזניך, ההיית מאמין?…

אני סוגר את המכונה הדובבת על תקיעותיה, תרועותיה, צריחותיה וזמירותיה ושוקע בחלומות וזכרונות על אותה פאריס, שעל אף הכול – על אף הדרייפוסיאדות, הסטאוויסקיאדות, למרות גחמנותם האנטישמית של נטורי־קרתא שלה, מסוגם של קיאפ הקורסיקאי, עויין הזרים והיהודים וכל כת דיליה – כה קשור הייתי אליה: האמת הדבר, שהשדים הנאציים טימאו את כל היפה והמעודן, ששם בלינו שעות כה נהדרות ובלתי־נשכחות?…

הנה הגן לוקסמבורג… עצי־הערמון, האלה והליבנה מופזים בקרני שמש־סתיו שוקעת. הגן הולך ומתרוקן מהמטיילים והמבלים בתוכו את רוב שעות ימיהם; שעת ארוחת הערב הגיעה; והצרפתי מדייק בארוחותיו… בבריכה הגדולה שטות אניות־מישחק לאין־מספר, ובתוך ראי־מימיה נשקף דיוקן הסירה הגדולה בפשטותה עם חזיתה המעודנת וחסרת הקישוטים – ארמון הסינאט. הנה עובר שומר־הגן נכה־הרגליים, במדי החייל ומתופף, סימן ליציאה.

שלום ושלווה! מעטים ההולכים־ושבים. בעלי־המשפחה כבר חזרו הביתה. והרווקים – איש למסעדתו פנה. השמים וורודים־תכולים, פה ושם עולם אורות ונדלקים זיקי־דינור בחזיתות בתי־הקולנוע והמסעדות הגדולות. הנה הגענו דרך גינות עטופות־צללי־הערב וסודותיהם לשדרות־מונפארנאס. בולוואר רחב. שקט ואפור במקצת, מקום מושבם של פקידים גבוהים, שיצאו בדימוס, אמנים שהגיעו לפרקם, ולפרסומם הנאים. בין בתי־מלון קטנים עם חנויות לכלי ציור ופיסול, לממכר תמונות וספרים, מסעדות אקסוטיות, מתרוממים פתאום גם בתים מודרניים, מרקיעי שחקים: משמונה עד עשר קומות באחד הבתים הללו, באחת הקומות העליונות גר ליאון בלום. בית מהפרוזאיים ביותר עם מים חמים, הסקה מרכזית, מעלית. דבר מהנדירים ברובע זה…

והנה בתי־הקפה המפורסמים של המונפארנאס המושכים את הסנובים מפאריס ומחוצה־לה. לכאורה בתי־קפה ככל יתר המסבאות שעל גדות הסינה: טורי שולחנות שיש על המדרכה הרחבה. בין השולחנות – בימי החורף – כיורי־גחלים או תנורי־ברזל לחמם את חובבי־האויר, ובבתים פנימה דלפק ענקי ושולחנות מרובעים ועגולים לרוב. ואור מסנוור עד להכאיב את העיניים. אולם לכל אחד מהבתים האלה אווירה, אופי ואורחים משלו. בפינה פאריסאית זו, שאינה כה מרוחקה מה"סיטי" של פאריס, מתייחד הנך עם האמנות והספרות, בקיצור עם המוזות בנות־האלים. כאן – לבה של פאריס, צפור־נפשה.

בהתחלת הבולוואר, בקרן הפונה מעבר מזה לתצפיה ול"בית־הסופר", ומהעבר השני – לגן לוקסמבורג ולאולם־החגיגות המפורסם “ביוליה”, בית־הקפה Closerie des Lilas עם מרפסת נהדרה, ורחבת עצים עתיקים לפניה. פינה מהשקטות ביותר, עטופות חלומות, אין ל"בוהמיה" חלק בבית זה. כאן נוהגים להיוועד אחדים מהסופרים הישישים, מהמוכרים והנערצים שגמרו את חשבונותיהם עם המבקרים, ואפילו עם חבריהם. בספות העמוקות, המורדמות, שלאורך קירות־המרפסת, יושבים כאן לפעמים קרובות קלודל, רוני הבכור, תומאס מאן, דוהמיל (ודומה לי שבאחד הימים ראיתי שם גם את זקנו של ברנארד שאו). כאן יושבים גם מי־שהיו שופטים, עורכי־דין או בנקאים, יושבים ולוגמים את ה"אפריטיף" הססגוני שלהם במתינות, בהרחבת־הדעת… אולם בית זה הנהו שריד־העבר. צומת־העצבים של הבוהמיה הספרותית והאמנותית של פאריס התגבשה בשלושת בתי־הקפה, שהצטופפו במשולש שבלב מונפארנאס: “דום”, “קופול” ו"רוטנד". לכל אחד מהבתים האלה הקהל שלו, ה"רביים" וה"חסידים" שלהם. ב"דום" למשל, איוו להם למושב איליה ארנבורג, דוד איינהורן, והצייר פדר. ב"קופול" “מלכו בכיפה” שארל רפופורט, מאנה כץ, סוטין וכו'; וב"רוטונדה" ערב־רב של “גויים” ובני־בלי־שם שעוד טרם “הגיעו”, “הזרזים” שלום אש, זלמן שניאור, שלא התערו כאורחים קבועים באחד הבתים הללו או סתם נשמות־ערטילאיות, שבאו מן הנכר ועוד טרם מצאו את תיקונן במונפארנאס, היו נודדים בכל פעם מבית לבית, כדי לחפש את ידידיהם או את… יריביהם. (נחום סוקולוב, בשנותיו האחרונות, כששימש נשיא ההסתדרות הציונית, לא ישב עוד עם הבוהמיה במונפארנאס. אותו היינו רואים בבתי־הקפה של ה"מודה" שעל הגדה הימנית של הסיינה, ובייחוד ב"ריג’נס", שבו היה מוצג השולחן, שעליו שיחק נאפוליאון בשחמט)…

הנה בית־הקפה “קופול”: בית נרחב של שתי קומות בלבד, שנבנה רק לפני כחצי־יובל שנים. רצו אמנם בוניו להקים היכל רם ונישא של כמה וכמה קומות, אלא שכשהגיעו לקומה השניה, החל הבית לשקוע. ויסתפקו רק בשתי קומות והקומה העליונה הנה קלה, כמעט עלייה מעץ. הבית הזה מכיל כאלף אורחים, והוא פתוח בכל שעות היום והלילה, ובשעות הערב עד לאחר־חצות וגם בשעות אחר־הצהרים של השבתות והמועדים, מסתובבים בבית אלפי אנשים ועורכים הקפות: נכנסים בדלת אחת, עוברים את הבית לאורכו ולרוחבו, בשתי הקומות ויוצאים מדלת למולה, בלי שימצאו מקום־מושב.

יום מימות־החול. לפנות ערב. הבית כמעט מלא. יושבים אנשים ביניהם, קוראים, כותבים, רושמים או מעשנים ומבטלים את זמנם – בחיפוש “טיפוסים מעניינים”… הנה מסתובבת דלת־הכניסה ונכנס – יותר נכון מתגלגל – אדם גוץ, כמעט גמד, במעיל חורף, צווארו עטוף בכל ימות השנה רדיד־צמר צבעוני, לראשו חבוש כובע רחב־שוליים ללא צורה קבועה, וכמעט תמיד מקומט. תחת בית־שחיו מטריה ענקית, ומאחד מכיסיו מבצבצת ממחטה אדומה גדולה. פני־טאטארי משונות עם זקן מדובלל, חוטם רוסי רחב־הנחיריים, עינים סיניות קצרות־הרואי תחת משקפיים עם זכוכיות עבות…

ברחובות ווילנה או ברדיטשב היינו חושבים את הנכנס לשדכן או למורה עברי מהסוג הישן־נושן. כאן במונפארנאס ובפאריס הספרותית־עתונאית־מדינית זוהי אישיות בעל גושפנקה וצורה משלה מקובלת ומפורסמת. זהו שארל ראפופורט, אחד מיוצרי “האספרי” והקאלאמבורים הספרותיים והמדיניים השנונים ביותר וה… צרפתיים ביותר; אם כי על סגנונו הצרפתי המצויין לא סיגל לעצמו במשך ארבעים שנות־מגוריו ב"מולדתו החדשה" מיבטא צרפתי הגון, והיה מדבר צרפתית אקדימית וספרותית במבטא ווילנאי… כשהוא מופיע ב"קופול", קורא מיד אחד המשגיחים הראשיים של הבית בקול למלצר הממונה על העתונים: “העתונות למר שארל!”. וכרוז זה נשמע בכל רחבי האולם כהודעה, שמכריזים בדחילו בבתי־המשפט כשחבר־השופטים מופיע בבית־הדין… ראשו של ראפופורט נעלם בין העתונים הגדולים שבארבע או חמש השפות, שהוא בקי בהן, ושכניו מתחילים להתעניין באישיות המוזרה, המצויינת והמפורסמת, שזכו לשבת בקרבתו. וכשאחד ממיודעיו ומכיריו בא לברכו לשלום, מיד הוא מתחיל לספר לו בקולו הצרוד, כמסור שהעלה חלודה, את חידודו החדש, או מוציא מאחד מכיסיו עתון היתולי מצוייר ומראה בגאווה את הקאריקאטורה האחרונה, שעשה הימנו אחד הקאריקאטוריסטים. והקול הולך ובוקע עד השולחנות הרחוקים ביותר שבאולם ועיני רבים מהיושבים פנויות לעבר היהודי הקטנטן הזה חריף המוח וחריף־הלשון, המבדח את כולם.

והנה יפסיק ראפופורט בסיפור האניקדוטה החדשה “האחרונה” ומתחיל לאכול מן העוגה שהזמין. זהו מראה מיוחד במינו, כמעט פולחן, שבשבילו טורחים אנשים ובאים ממרחקים, כמו בשעה שמאכילים, להבדיל, בברן את הדובים או בוונציה – את היונים. כל מה שראפופורט טועם מן העוגה – יותר הוא זורע פירורים על זקנו הרחב והפרוע, על בגדיו ועל עתוניו…

*

וכדאי וראוי שארל (חנא) ראפופורט זה שנייחד עליו את הדיבור. יליד העירה דוקשט בפלך ווילנה היה, חניך החדר והישיבה, וחנוך זה טבע בו את חותמו, שלא נמחה עד יומו האחרון. עוד בשחר בחרותו, “הציץ ונפגע”, ובהיותו כבן שש־עשרה התמסר כולו לתנועה המהפכנית, שחדרה לערי־התחום. בסוף המאה החולפת אנו מוצאים את ש.ר. במערב אירופה, במרכזי הפעילות המהפכנית: בג’ניבה, ברן, ציריך, ובריוסיל, בין העומדים בראש התנועה הסוציאל־דימוקראטית הרוסית, ויחד עם לנין, פליכנוב, טרוצקי, מרטוב ואחרים הוא לוקח חלק פעיל בעתונות המהפכנית הרוסית ובספרות־התעמולה שבמחתרת. בראשית המאה הנוכחית הוא עובר לפאריס על מנת להשתקע וכובש לו עמדה חשובה כתיאוריטיקן והוגה־דעות באגף השמאלי של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. הוא מתקרב ביחוד לז’ן זוריס, ונעשה ליד־ימינו ולמקשר שבין המהגרים הרוסים. וכשז’וריס מיסד את עתונו “ל’הומאניטה”, נעשה ראפופורט לאחד מעוזריו הראשיים, ומאמריו השנונים, המצטיינים גם בסגנונם הצרפתי המלוטש והחריף, מעוררים התענינות מרובה ועושים למהגר הרוסי הצעיר שם כפרשן ופולמסן. הוא מפרסם חוברות תעמולה לאין־מספר, בצרפתית וברוסית, בכל שאלות העבודה והמהפכה, אבל ביחוד הגדיל עשות בספרו הידוע על ידידו ורבו ז’ן ז’וריס, שהנהו עד היום אחד הספרים המעולים שנכתבו על אישיות מצויינת זו.

ראפופורט נכנס ראשו ורובו לחיי המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, נעשה לאזרח צרפתי, ואם אינני טועה, נבחר אפילו לפני המלחמה העולמית הראשונה כציר המורשון. ר. נעשה לאחד האישים המפורסמים בחיים הפרלמנטריים שבצרפת ולאורח קבוע ב"היכל הבורבונים". כל באי־הבית ידעו את שארל ראפופורט, ובעת משבר ממשלתי היו מתכנסים סביבו בפרוזדורים המפורסמים לשמוע את נחושיו והשערותיו. הלצותיו וה"קאלאמבורים" שלו היו עוברים מפה לפה. והשבועונים המדינאים והספרותיים היו מייחדים להם מדור קבוע, ממש כמו לדברי הסופר ההומוריסטי טריסטאן ברנארד, יהודי גם הוא, ומעין שלום־עליכם צרפתי.

היו תקופות בחיי ש.ר. שהשפעתו גדלה עד מאד במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית וגם ב"אינטרנציונל". הוא היה גם בין יוזמי הכינוס הגרינוולדי במלחמה הקודמת, וממשלתו של קלימנסו העמידה אותו אפילו למשפט כתבוסתן בגלל זה.

אחרי המלחמה, כשהמפלגה הסוציאליסטית נחלקה ונקרעה, נכנס ר. למפלגה הקומוניסטית, והיה לאחד מפרשניה ותעמולוניה, התקרב לצירים הסובייטים השונים ושימש להם יועץ ומקשר עם השמאל הצרפתי. השפעתו על הטבת היחס בין רוסיה הסוביטית והממשלה הצרפתית היתה רבה. אולם אחרי מפלתו של טרוצקי ואחרי המשפטים הפומביים הידועים במוסקבה, כשרבים מידידיו וחביריו־לדעה הוצאו להורג, עזב ראפופורט, בהפגנה שעשתה רושם, את המפלגה הקומיניסטית. הוא נשאר אז מחוץ למפלגות, בחינת “קרח מכאן וקרח מכאן”, ומצבו טרגי היה. אחרי שעבר את סף השבעים נוכח פתאום שכל ימיו תעה בדרכי החיים ובנסיונותיו לתיקון החברה, תעה והתעה אחרים, וחלומותיו על חופש האדם והעמים מומשו באופן מיאש עד לאכזריות. בגן־העדן של אבא סטלין בחל, והדרך חזרה למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית היתה גדורה בעדו. ואז התעוררו אצלו געגועיו למקורו ולמוצאו; וכשנשאר גלמוד ומבודד, בלי שדה־פעולה ובלי במה לתורתו, התחיל לפרסם באידית את זכרונותיו באחד העלונים שבפאריס, אבל דומני שלא מצא בזה שום סיפוק ואפילו שום תחליף לפעילות מדינית או ספרותית.

הכרתי את המנוח מאז 1928. ושנים רצופות היינו נפגשים כמעט יום־יום בקפה “קופול” הנזכר. שם היה מופיע בשעות הראשונות של אחר־הצהרים, אחרי שעשה את סיבובו ב"היכל הבורבונים" ובמערכות העתונים הגדולים. בחיצוניותו נשאר ש.ר. יהודי טיפוסי מערי־התחום ומאום לא דבר בו ממערבה של אירופה ועוד פחות – מפאריס המעטירה. הגושפנקה האישית שלו, שתיארתי לעיל, אותה לא המיר ועליה לא ויתר.

בחוג העברי המצומצם שהיה לנו בפאריס היינו מכנים אותו “רבי חנא” והיה נענה בנחת־רוח לכינוי זה. ועוד ב"הלו נרו עלי ראשון", כשהיה קרוב למלכות הסוביטית, ביקש את קרבתנו והיה מתענין בשאלות הציונות, הישוב וביחוד היה מתחקה על התפתחות האוניברסיטה בירושלים. לפעמים היה בא ומבקש שנסייע לו לקרוא איזה מאמר עברי והיה מתגאה להראות, שלא שכח לגמרי את גירסא דינקותא שלו. התענינותו העירנית בהישגינו בארץ היתה חיובית. כשהיו מגיעים לפאריס הדים מ"המאורעות" בארץ היה מצטער ולא היה מראה שום נצחונות כיתר מתנגדינו היהודיים. נוח לבריות היה ואיש־שיחה חביב, מחבב סופרים ותלמידי־חכמים ודורש טובתם. על אף סגנונו הצרפתי המצוין לא סיגל לעצמו, כאמור, במשך ארבעים שנות מגורו במולדתו החדשה מבטא צרפתי הגון, והיה מדבר צרפתית יפה – סבל ירושה – במבטא וילנאי ממש. זה לא הפריע לו לשמש, במובן ידוע, נציג ה"אספרי הפאריזאי". ציירי הקאריקטורות היו מפרסמים לפעמים תכופות תמונותיו, המצחיקות לפעמים עד לאכזריות, ופרסומת זו היתה גורמת לו עונג רב והיה מאסף את הגליונות ומתגאה, למשל, שהקאריקאטוריסטן המפורסם סאנאפ מטפל לפעמים קרובות באישיותו. אבל גם ציירים רציניים ומפורסמים כוון־דונגאן ציירוהו, ואפילו בתערוכה אחת של ציירת ירושלמית ראיתי לפני כמה שנים, בבירתנו, פורטרט מענין של ש.ר.

ואם כי מבטאו הצרפתי הצחיק את הפאריסאי המעודן, היה הקהל שומע את נאומי ראפופורט וויכוחיו בהתענינות רבה. שמעתיו באספות הענקיות של ה"קלוב די פובורג" מתווכח מעל הבמה עם מנהיגי הפאשיסטים והאנטישמיים מ"הפעולה הצרפתית", ובעיני ראיתי, איך דבריו החריפים והמפולפלים במבטאו ה"ווילנאי־ברדיצ’בי" ובקולו הצרוד והנוקב, היו הוממים ממש את מתנגדיו, מטובי הנואמים, ומבדחים ומשכנעים את אלפי המאזינים.

בשנותיו האחרונות היה רואה־שחורות לגבי התפתחות הענינים בצרפת ובאירופה כולה. זכורני אחת מפגישותי האחרונות אתו בפאריס, חדשים אחדים לפני פרוץ המלחמה האחרונה. הדבר היה ביום “המר והנמהר” של ביקור ריבנטרופ בפאריס. ראפופורט היה מדוכא עד מאד וראה בזחלנות הזאת של הממשלה הצרפתית, שבה ישב עדיין מאנדיל “שלנו”, בנשיאותו של דאלדיה, בגידה והתחלת הסוף של המשטר ה"דמוקראטי". גם אז הביע לפני את חרטתו הכנה, שהתרחק כל כך מעניני היהדות ויחד עם זה משאלות שונות בדבר תרגום ספריו לעברית ואפשרות להשתתף ככתב תמידי באחד מעתוני השמאל שבתל־אביב… גם בקשתו האחרונה מאת הציוני מ. ירבלום, שבא־כוחה של הקהלה היהודית או של אגודה יהודית אחרת יאמר על קברו מלים אחדות מעידה על געגועים עזים למקור היהודי ועל רגש־החרטה ש"כרמו שלו לא נטר".

חבל שאישים מסוגו של ראפופורט – גם אצל הנרי ברגסון ראינו מעין זה בהפגנתו היהודית האחרונה – זוכרים את מקור מחצבתם רק בימיהם האחרונים – – –

 

לזכרו של ליאונס ברנהיים הי"ד    🔗

בפרק זה ברצוני לעשות נפש למנהיג ציוני צנוע, לליאונס ברנהיים, שמת מות־קדושים באושוויץ.

מנהיג וצנוע; כמעט דבר והיפוכו. אבל כזה היה האיש. אדם מופלא. כולו שניות, – וגוונים ובני־גוונים מחפים על הסדקים ועשים אותו אישיות אחידה, הרמונית ומלבבת. הגע בעצמך: במעמדו החברותי – מיליונר וסוציאליסטן; בהשכלתו – מהנדס מיכרות, מתימטיקאי מובהק, ועורך־דין בבית־המשפט העליון הפאריסאי לערעורים, מליץ ופה ממלל רברבין; ובפעילותו הציבורית – ציר סוציאליסטי במועצת גליל המארנה – היהודי היחידי שבמועצה צרפתית שבצרפתית, שבה יושבים מימינו נציגי חבל השאמפאן ומשמאלו חקלאים וכורים וותיקים, ועם כל אחד ידבר בשפת־המחוז ובסגנון משפחתו.

מצד שני – ציוני נאמן וזריז, אחד מעשרה הראשונים, המקדימים נעשה־לנשמע, ומצטרף לשמאל הפועלי, אבל אינו דוחה גם את הציונים הכלליים, מאחה את הקרעים שבהסתדרות ונעשה לאחד מעמודי־התווך של הפדרציה הציונית; ממלא כציוני את כל חובותיו, תורם ביד נדיבה, תומך בכל פעולה ומפעל, נואם ועושה נפשות בטרקלינים של עשירים מופלגים ועולה על דוכן הנואמים בהפגנות ציוניות המוניות וסוציאליסטיות, מעודד את הצעירים המתאמנים ומכשירים את עצמם לעלייה ומוצא זמן ועניין בספרות ובאמנות, עוקב ברצינות אחרי התופעות הנועזות והמתקדמות; מבקר ותיק ורגיל בתערוכות, ותומך בציירים צעירים מחפשי־דרך. עולה ארצה כתייר, מחפש את האמת מארץ־ישראל, עובר את הארץ לארכה ולרוחבה, מתלהב ממראה־עיניו ולומד וחוקר בצמאון את האי־ידוע לו.

זוכר אני את וודויו־גילויו, כשנפגשנו אז בביתו של ידיד משותף בתל־אביב, אחרי סיורו הראשון בדגניה, מרחביה והקיבוצים החדשים שבגליל. השתפכות־נפש זו היתה גם בשבילי גילוי של נשמה עדינה־רגישה אצל אחד, שנחשב משום מה בבתי־הקפה של האמנים והסופרים שבפאריס לסנוב. חזר צרפתה והוסיף ביתר־שאת להלהיב את ידידיו, מרעיו וקרוביט לפעולות ולמעשים.

ענו ושפל־רוח היה האיש, ולמרות כשרונותיו כנואם מחונן וקשריו בחברה ובין תופסי־ההגה, התרחק מ"המזרח" והיה נכנס לשורה; כי שנא את הפרסומת וההתנפחות. אולם דווקא ענוותנות זו הרימה אותו מעל לכל הנדחקים למקום הראשון בתור. האיש הפשוט, לכאורה, והצנוע בדרכיו ובמהלכו, התבלט בפשטותו ובצניעותו, כמו גם בכשרונותיו הנעלים, התרומם משכמו ומעלה מעל כל ה"ראשים" המתרברבים.

וכשאני זוכר את ראשי הציונים שבצרפת שלפני כחמש־עשרה שנה מגיעה דמותו של ליאונס ברנהיים ממש לממדים של ענק, הרי אחד מהם: פ.ק. יליד מארוקו, שהתמשכל וקיבל תואר עורך־דין בבירת צרפת. בחורים בעלי “סמיכה” ממין זה מסתובבים לאלפים בפאריס. על־פי־רוב סמוכים הם על שולחן הוריהם ומחכים להזדמנות. יש מהם שפונים למסחר ולתעשיה, רובם נכנסים כעוזרים וסגנים של עורכי־דין בעלי־ותק ומפורסמים ונחבאים אל כליהם עד שתגיע שעתם להצטיין ככוכבים עולים באחד ממשפטי השערוריות הסנסאציוניים; או, אם לשונם מצוחצחה וחוננו ביותר מאחת בשישים שבחוצפה כלפי הציבור, יבחרו באחת המפלגות הקיצוניות – עפ"י רוב מפלגות השמאל – כצירים לבית־הנבחרים, והעולם המדיני נפתח לפניהם – עד לכסא־הנשיאות או ל…גרדום. ואם חסרים להם החוצפה, הכשרונות והיזמה, מחכים הם – לשידוך הגון. עורך־דין מתחיל בבירת צרפת נמשל לאברך־משי. ואברך־משי ממין זה, בלי מזונות היה פ.ק. הנזכר. אחר המלחמה הקודמת שימש כקצרן בבית־הנבחרים. הקיום עלוב – הכנסה של חמש מאות פראנקים לחודש. ואירע שההסתדרות הציונית שבצרפת נמצאה אחרי מותם של מאקס נורדוי ואלכסנדר מארמוריק במצב של התנוונות. ועורך־דין צעיר, כשרוני ופיקח זה חיפש לו במה, כדי להתנסות ולהתנשא. את היהדות כמעט שלא ידע. אולם את הז’ארגון המפלגתי רכש לו בנקל, ואחרי נאומים וויכוחים מספר במועדוני הציונים העלובים אז נעשה פ.ק. לנואם ציוני פרופסיונאלי. שלחוהו כתעמלן לשווייץ. אין אני יודע אם בחור תמיר ושחום זה, בעל ראש מתולתל ועיניים יוקדות, שהופיע על הבמות ובטרקלינים הבורגניים שבערי שווייץ כ"סניגור שלהיכל המשפט שעל גדות הסיינה" עשה, במליצות השגורות שהתגלגלו משפתיו כמחרוזת־פנינים, הרבה נפשות לציון. אבל גם בשבילו, בשביל עצמו, עשה ועשה: הוא רכש לעצמו אשה מבית ברודסקי־דרייפוס, הרוטשילד של יהודי שווייץ. והנה פתאום נעשה פ.ק. זה לסניגור מפורסם, קנה לו חווילה בשדרות יער אלישע, (“שדרות פוש” כיום), והתחיל… מסתייג מהציונות. ובהסתייגות זו פסע פסיעות גסות. ובאחד מנשפי־הוויכוחים, שערך ליאו פולדיס ב"מועדון הפובורג" המפורסם שלו (מין “בית עם” בלי שעמום) שבו השתתפו, כנהוג אז, נציגי היהדות המתבוללת ופ.ק. כבא־כוח הציונות, וכשאותם המתבוללים הציקוהו בקושיות מכשילות מעין: איך יתנהגו הציונים כשצרפת, למשל, תכריז מלחמה על… יהודה? והנה עמד המנהיג הציוני פ.ק. היכה בתיאטרליות על חזהו וצעק, בקולו החד, ככרוכיה: “כשיתעורר בקרבי חשש, שמא עלולים אינטרסים של צרפת להיפגע ע”י הציונות – אני מצפצף על הציונות!"…

באותן שנים התבלטה, בלהטה הציוני כמו גם בכשרונותיה כנואמת ומארגנת, מתוך היהדות הצרפתית, אשה ממשפחת נטר, שם אצילי, הקשור ביסוד “חברת כל ישראל חברים” ו"מקוה־ישראל". והאשה עורכת־דין גם היא, ולא מהפחותות, פעילה בויצ"ו, בקרנות, ואין לך נשף ציוני או מפעל יהודי־לאומי שלא תשתתף בו. וכשבאה שעת־חירום ותקופת הבגידות – ותיפן הציונית המצויינה הזאת עורף לציונות וליהדות, כי… גילתה פתאום – בניגוד גמור לאמה פאליער, הכומר הקתולי שקיבל את היהדות, נעשה לרב ומנהיג הנוער – את המאור שבקאתוליות.

אלה היו ראשי הציונות בצרפת, טרם שליאונס ברנהיים התגבר על ענוותנותו וניאות לעמוד בראש הפדרציה של ציוני צרפת.

גיסו של ליאונס ברנהיים, אחד מטובי סופרינו שבצרפת, אדמונד פלג, ששיכל את שני בניו במלחמה האחרונה באופן כה טראגי, נשא על המנהיג הציוני הצנוע והמופלא הזה את הקינה הבאה, שנתפרסמה בדו־ירחון הציוני "La Terre Retrouvee " וראויה קינה זו שתובא לפני הקורא העברי:

"ישנם בני־אדם העלולים למות בכל שעה ולעבור מן העולם מבלי שהעדרם יורגש. ליאונס, כמו שכולם היו מכנים אותו, נמנה בין הלבבות שכולם ולא רק קרובים בלבד, היו כמהים אליהם.

חיוכו החביב כל־כך היה רוכש לו ידידות בכל מקום, והידידות שבמבטו היתה האמת העמוקה שלו. פעילותו, סבר־פניו הגלויים, החיוניות הנפלאה והעירנות של שכלו ופקחותו, של תנודות נשמתו, וכל הקפיצים של מנגנונו האנושי, היו מייצרים ללא מעצור והסתייגות חסד וחנינות, שהיו מכניסים אותו בכל רגע יותר ויותר לשורות של האנושות העילאית, כמו גם בין ענווי־הארץ.

מתת זו של ההתקרבות ורכישת־הנפשות התגלתה אצלו ביחוד באופן שהיו דרים בתוכו בשלום ומתפשרים בלי שום התאמצות והתרוצצות בין הציוני והצרפתי שבקרבו.

לאדם הצרפתי, שהתהלך אתו כאח ושהיה נציגו בכנות כל כך ובמיטב מליצתו הטובה נדמה היה שמחיתוך־דבורו ומתנועותיו קורן חום אישיותו האינטימית והציבורית, שהיתה מתיזה נצוצות של האספרי המיוחד לנוף־מולדת זה. ובעד אחיו היהודי והאומלל, שהיה בא אליו מאחד הגיטאות של פולין, או שנפלט ממחנה־ריכוז, היה ליאונס יהודי שלם, שהיה משתתף בכל ההשפלות והזלזולים ותובע את חלקו בכל תקוות התחיה והקימום. ואין שום כפיה או מבוכה בכפילות מדומה זו: חייל מתנדב בשנת 1939, היה ליאונס צרפתי כה משורש ומעורה מדורי־דורות, עד שכל פקפוק או אי־אימון היו נתקלים באדישותו הגמורה; אולם מצד שני נדמה לו, שזה כה טבעי לתבוע מדינה בשביל יהודים מחוסרי־מולדת, עד שהיה מרגיש עצמו כאחיהם בעבר, בהווה ובעתיד עד למעמקי נימיו החבויים.

כנציגם ומליצם של בני־מחוזו משאמפאן, וכראש הפדראציה הציונית בצרפת וה"אורט" הצרפתי הראה את העושר הטמון שבכפילותו, נדיבות לבו ואצילות רוחו. נאמן לעצמו כמו גם לאחרים, הוא הוסיף לגלות מתת זו ביתר־שאת ויתר שלמות במשך שנות השואה.

כמה באים־ויוצאים, הולכים־וחוזרים עטופי־סוד בדירה קטנה זו שבגרנובל הדרומית. כמה קשרים וקנוניות פוריים ועשירי־תוצאות עם ראשי ההתנגדות הצרפתית, המחתרת הבלתי־נראית וכמה יהודים מרודים עברו שם לפניו. כמה התאמצויות, תהליכים, מזימות, כדי להוליכם על ידי בניו־הוא מעבר־להרים ולגבול־מבטחים בשווייץ.

*

כמה קרבנות הם חלצו משיניהם של כלבי־ציד של הגיסטאפו ומטלפיהם המסואבות של תלייני המיליציה הווישאית האורבת, הוא ורעיתו רינה, החלושה והעדינה כל־כך והחדורה כל־כך כמוהו מהסכנה האורבת, אבל המסונוורת בהכרה מלאה ועוצמת העין, כמוהו, בפני הסכנות לאין־מספר ואפילו מאי־הזהירות, מהשכיחות ביותר, של נדיבות־לב ללא־שיעור, הם קיבלו על עצמם משכבר הימים לשלם, לכשיבוא היום, את מסיהם למולך. ימים מספר לפני שתפסוהו עוד הביע לי ליאונס את נכונותו זו; אולם מבלי שתיאר לעצמו את הסיגופים והעינויים הנכונים למגורשים בכל גודל סבלם ומבלי לנחש את כל הבעתה והזוועה בהרג, שציפה להם.

תמיד אראה אותם, עליזים ומחייכים, כמו באותו השביעי לדצמבר 1943, עומדים נשענים על מוט קרון־המשא, המוביל אותם העירה ולגיא־המוות. יכולנו ללוותם במחשבתנו עד דראנסי ולראותם. איך דחפו אותם שם לרכבות המוות, שהתגלגלו לאושוויץ. ואחר כך – לא כלום. דומיית מוות. האם גסיסה איטית בתאי־סוהר מרוחקים היתה מנת־חלקם או – כבשן הגאז מיד בבואם? את עינויי המוות שהתנסו בהם לא נדע. דומה, שהם לא רצו, שנסבול זוועה זו יחד אתם. והם עזבו את החיים באותה הצניעות, שבה חיו ונשאו והעלו אתם את סוד מעשיהם הטובים וסוד הגבורה האלמונית והיומ־יומית, שיחד עם גבורתם זו שחררה את צרפת ממעניה.

אבל איכה נאמין במותם של אלה שהיוו החיים עצמם? בכל פינותיה של פאריס זו, שהם אהבו כל כך, פוגש אני, שאינני עוד אלא כצל־עובר, את ליאונס, שהוא יותר חי ממני.

הנהו יוצא מהאופירה וכולו רווי והמום מצליליהם של בוריס או איזולדה. הנהו נכנס לתערוכת־תמונות מפורסמת שברחוב רואיאל, כדי ליהנות ולהתפעל מאחת היצירות של גוגין, וואן־גוך או פיקאסו. הנהו צועד בכיכר הבאסטיליה תחת דגלים בתהלוכת החזית העממית המביעה. הנהו אצל פראנסים או אצל ליפּ (מסעדות אמנים וסופרים – ), מתווכח בתוך ענני טאבאק על איינשטיין, חנה אורלוב או אפולינאר. הנהו מיסב לשולחן מצופה זוהר בדירתו, המכניסה אורחים, בחברת צ’אנק או שארליה, עם מונה או ווייצמן. והוא צוחק בכל עליצות בחרותו, שעודה נמשכת ועוד לא נפסקה. הוא צוחק לשמע מעשיה צרפתית חריפה או להלצה יהודית טובה.

הנהו בטרקלין של אחד הפילאנטרופים בין גבירות ענודות רדידי פנינות ובין גברים, שדשי מעיליהם מקושטים בכפתורי־הורד (אות־כבוד גבוה ממיסדר לגיון־הכבוד. – ) והוא מסביר לישראלים שבצרפת את בעיות ארץ־ישראל. והנהו נושא, עטוף תגא של סניגור, נאום־הגנה לפני בית־הדין לערעורים, באחד המשפטים שהוא מכניס בו רוח־חיים, ושבו הוא עומד לימין החלש והצדיק, והנהו בכינוס של המפלגה הסוציאליסטית, קורא תגר, בצלילות־הראיה ובאומץ־הלב על תמרוניהם של המתבדלים משלשום, ומקטרג עליהם שהיו לבוגדים מתמול. ובהיכל ה"מוטיואליטה" (האולמים העממים המפוארים שבפאריס) מריעים לקראתו המונים, כשהוא מגלה את קלונם של מחניקי ספרד המחוצה והדוויה או כשהוא נושא מדברותיו על עתידות עמו בקונגרס היהודי העולמי.

כן, אנו חדלנו מהיות וירדנו מעל הפרק: והוא הנהו עדיין בכל מקום; הוא ממלא את חלל חלומותינו, תאניותינו ויגונינו, בתפקידים שלקחנו עלינו ובמלחמותינו ובמעט מזעיר שנשאר לנו מבטחוננו ושלוותנו, בהתעלמו מהמוות, שדומה לנו, התנכר לו גם הוא, בהיותו רווי מאותם החיים התוססים, שהיו חלק מאופיו עד גמירא, כמו גם מאמונתו והמסתורין שלו, – חיים, ששני בניו, פיליפ ואנטואן, ימשיכו בהם".

 

ב"שליחות" אצל נורדוי    🔗

זה היה בסתיו שנת 1902, ואני אז בין צעירי הסטודנטים שב"מושבה" הציונית שבג’ניבה, כשנה לאחר עזבי את הארץ, על מנת להשתלם במרכז־ההשכלה שבאירופה וגם לא רחוק מברן – נקודת־השרפה של הפעילות הציונית של “האינטליגנציה” שלנו. קומץ סטודנטים היינו, צעירים, “ירוקים” – תרתי משמע – יוצאי ארצות שונות, שהתרכזו סביב “הסטודנטים הנצחיים” ומורי־הלכה בציונות: צבי אברסון, י.ח. זלקינד ויעקב רבינוביץ, שהיו גם מדריכינו במדיניות הכללית.

קצב התקדמותה של התנועה הציונית הואט אז ואנו ומדריכינו התנודדנו כמטוטלת בין שני המאורות העולים, ווייצמן ופסמניק. אולם לא “הפרקציה הדמוקרטית” של הראשון, עם תוכניתה המעורפלת־מליצית, שפזלה כלפי שמאל, וגם לא, על־אחת־כמה־וכמה, תורתו ה"בעלי־ביתית־מזרחית" של השני, שעדיין לא התגבשה כל צרכה ושהיתה בבחינת עובר מתרוצץ במעי אמו, לא נתנו לנו סיפוק.

ובארץ, היינו ב"ישוב החדש" עם שתי עשרות ה"קולוניות" הזעירות, הבלתי־מבוססות והתלויות באוויר, עם כמה מאות אכרים־למחצה ולרביע, שרק ירדו מעל שולחן הנדיב הידוע והמתנסים להתערות בקרקע ובחקלאות בכוחות עצמם, ללא הצלחה מרובה – התחולל משבר חמור וכפול: משבר המשטר והיין. הברון־הנדיב התאכזב משיטת פקידיו, שהביאו את היישוב, לאחר שפיזרו עליו מיליונים לאין־שיעור, לפשיטת־רגל ומסר מתוך רחמנות את “מושבותיו” ליק"א, המתהלכת עם האכרים באכזריותם ומחסלת ללא־רחמים כל אותם הענפים, כרמי־הגפן והשקדים וכיו"ב, שלא עמדו במבחן החישובים, ולא הכניסו ריווח מיידי.

שהרי “הישוב הישן” – רוב מנינה ורוב בנינה של האוכלוסיה היהודית בארץ: כמה רבבות של אנשי־"החלוקה", “כלי־קודש” וזקנים, שעלו ארצה בשביל להקבר באדמת הקודש – נחשב בעינינו ל"יש שלילי", המעכב את הגאולה וההתפתחות, ואת כל תקוותינו תלינו אז באותו היישוב החדש, הפעוט והמיסכן – וביחוד אלה מקרבנו שכבר קדחו והתלבטו בקרבו. בישוב החדש ראינו את שתיל הציונות ושרשיה. ואם באים לקצץ את השרשים האלה, לחבל בהם ויחשכו מהשתיל הרך את מזונותיו – אמרנו – איך יגדל וישגשג אילן עתידנו?

הן הציונות לא היתה בשבילנו הלך־נפש גרידא ומעין ספורט רוחני בלבד!… הרבה ימים ולילות התווכחנו, תוך מבוכה ומבוקה, וטיכסנו עצות, איך לשים קץ למשבר בישוב; ביחוד אחרי שהמשלחת של “עם עני” ובראשה אחד־העם ואוסישקין, יצאה מאת אותו הנדיב הידוע בידים ריקות ובלב מלא מרירות… חשוש חששנו: הנה הקיץ הקץ על הישוב? מקור תקוותינו ומעין השראתנו.

והנה באה לג’ניבה, לחופשת החורף, חבורה של סטודנטים וותיקים מברן, שהיו ידועים בינינו כתעמלנים מובהקים ונאמנים לציונות וגם כ"סטודנטים נצחיים", היינו מאלה שלא עשו את התורה והמדע קרדום לחפור בו ועיניהם לא היו פנויות לדיפלום ולתואר דוקטור, אלא שאפו לאווירא של תורה וחכמה ו… “לתיקון עולם”.

סטודנטים אלה – כמו גם הנזכרים לעיל בשמותיהם – היו קשישים מאתנו בעשר חמש־עשרה שנה; והיות שרוב חברינו היו הגיל של עשרים ומשהו, היה ההבדל בגיל עצום, והיינו מתייחסים לוותיקים ההם בכבוד רב ורואים בהם את מורינו ומדריכינו.

ואף כי מחננו הציוני הקטן עמד בקרב תמידי עם המושבה המהפכנית, שהתרכזה אז סביב טרוצקי, פליכנוב ואקסלרוד, כמו גם עם אנשי ה"בונד", – קבוצה עצומה של אלפים איש בערך, שהיו מכנים בשם “המושבה הרוסית”, – נדבק בנו משהו מטכסיסיהם, מהסודיות, שבהם ניהלו את תעמולתם, ולא־כל־שכן שמעשי־הטירור של הס.ר. (סוציאליסטים־ריבולוציונרים) וההתנקשויות בעריצי השלטונות הצאריים, שמומשו בגבורה, עשו עלינו רושם עמוק.

“המחתרת” הציונית

ורגשות האכזבה והיאוש, שעורר בקרבנו המצב בארץ גברו כל כך, עד שעירפלו את כוח־שיפוטנו וצלילות מחשבתנו. כך נולדה אצלנו, בהשפעתם של האמיגראציה הרוסית בשווייץ ושל חמומי־המח מבין “הוותיקים” שבינינו מעין־מחתרת. לאמור: קבוצה “קונספירטיבית” עם כתב־סתרים בעברית ודיונים על הכנות “לפעולות ומעשים”… אין לומר שההכנות היו ברורות ומתוכננות. התכוונו לעשות איזה מעשה “מפוצץ וכביר”, שיעשה רושם על העומדים בראש היק"א – בעינינו: האוייב מספר א' של הציונות – כדי שישנו את שיטתם האנטיציונית לגבי הישוב. איש מאנשי המחתרת לא חשב, כמובן, לרצוח איזו נפש שהיא. וכשהיה עלי לנסוע, מסיבות פרטיות, לפאריס, הודעתי את הדבר ל"מנהיגי המחתרת" בברן, והם העמיסו עלי שליחות: לבקר שם את המנהיגים הציוניים, לבוא אתם בדברים על מנת למשש את הדופק אצלם ביחס ל"תוכניותינו החשאיות והסודיות".

באמצעות הפרופסור נחום סלושץ, שהיה מרצה על הספרות העברית בסורבונה, עשיתי את הכרותו של אלכסנדר מרמוריק. סיפרתי לו, על קיומה של קבוצת סטודנטים קנאים בשווייץ, האומרים להשתמש באמצעים חריפים, ואולי גם טירוריסטיים כלפי מתנגדי הציונות שבפאריס. מרמוריק, האדיב והנוח כל־כך לבריות, יצא מגדרו. התחלחל, התכעס והתרתח. כינה את הטירוריסטים הציוניים בשמות של גנאי ולבסוף צרח, שאלמלי היה פוגש באחד מהם, היה סוטרו על הלחי. “דיינו, צעק, בצרות שגורמים לנו מתנגדינו ועוכרי־עמנו המתבוללים, המוציאים עלינו ועל הציונות דיבות ומלעיזים, שאין אנו די פטריוטים צרפתיים, כביכול; ועכשיו יבואו הבטלנים מכתרילובקה וחלם וכניסו לתוך שורותינו תוהו־ובוהו ניהיליסטי… היה לא תהיה! נגרש את הבחורים האלה לחוץ למחנה!”.

תגובתו לא שיכנעה אותי. וכיוון שלא רציתי לעזוב את פאריס בלי לראות את מכס נורדוי, החלטתי להביא גם לפניו את טענותינו ומאוויינו.

בבית נורדוי

עוד בנעורי, בבית־אבא, קראתי את כל מאמרי־ההערכה בעברית, שסופרינו כתבו על נורדוי, הגיתי, כמובן, במשאיו על מצב היהודים בעולם, אשר חזה בארבעת הקונגרסים הראשונים והיה בעיני לנביא־זמננו ולאחד מגאוני־הדור, שלקח על עצמו בענוותנות רבה את התפקיד להיות לפה לאחיו הגדול ממנו ולתנות לפני העולם התרבותי את סבלות עמו; וכשראיתיו אחר־כך, בקונגרס החמישי, עומד על הבמה ושמעתי את קול הטינור הערב והחודר שלו, “קול חוצב להבות”, המרעיד ומחריד המונים, – גדלה הערצתי אליו. שמעתי בימים ההם בג’ניבה, בזה־אחר־זה את ז’ן ז’ורס, השואג את אמתותיו המהפכניות והמשכנעות בקריאות מזעזעות למשפט ולצדק, את וון־דה־וולדה הבלגי, הכובש את ההמונים במחרוזת משפטיו המשולבים והמבוססים על ההגיון המשכנע והבריא, את סבסטיאן פור, הפורט על עצבי אלפי שומעיו, מעורר, ומגרה בהם באימרות ובפריודים של מליצות מצלצלות ובקול מתקתק את התאוה לשינויים ולתמורות; ועוד שמעתי נואמים מובהקים ומפורסמים מאיטליה ומשווייץ. אבל הרושם, שעשה עלי נורדוי במשאיו וחזוניו, עלה על כולם. ואין אני חושב שהשקפת־עולמי הציונית היא שגרמה לכך – – –

זוכרני אותו יום־סתיו מעונן ואפור בפאריס ואת דרך הילוכי לבית־המורה. ערפלים קלים עלו מנהר הסיינה, והצעיפו את הרחובות המכוסים טחב ושיורי עלי־מודעות צבעוניים. למרות הגשם הדקיק, שדלף והצליף על פני ההולכים, שררה ביום ההוא תנועה חד־צדדית רבה באותו הכיוון, שבו הלכתי. היה זה למחרת מותו הטארגי של אמיל זולה, ורבים נהרו לביתו שנמצא באותו רובע.

נורדוי גר אז בביתן נמוך, לא גדול ולא מהודר ביותר, בן שתי קומות בקצה החצר, וחדר־עבודתו נמצא בקומה העליונה. הוא קיבלני אחרי המתנה קצרה. הכרתי את הדמות האצילה מהקונגרס הציוני וגם בימים הספורים, שביליתי בפאריס, זכיתי לשמוע מפיו, באוניברסיטה היהודית העממית, אחת מהרצאותיו המרתקות על נושא ספרותי. בהשוואה להרצל היה נורדוי גוץ וכמעט סגלגל, אם כי קומתו היתה כמעט בינונית. אבל על כתפיו הרחבות התנשא ראש נדיר ביופיו ומרתק את כל המבטים, כל קו של פניו העגולים הביע מרץ, עירנות ופקחות, ובכללם הקרינו פניו יופי ואצילות שונים מאלה של הרצל. בניגוד לדיוקן האשורי של הרצל דמה נורדוי לדיפלומאט אירופי מהאסכולה הישנה. זקנו הלבן כשלג, גדוש־השערות, אבל לא ארוך ביותר, היה מפולג לפי אופנת הדור לשני חצאים מעוגלים ושפמו הצחור גם הוא – מסודר בטעם אופייני ומעודן, שהעיד על אהבת־סדר, – והוסיפו לראשו חן מיוחד. אולם בייחוד התרשמתי מעיניו הצעירות, המבריקות והלוהטות תחת גבותיו השחורות והזקופות.

בדחילו ובלב פועם עליתי למעונו, וכשנכנסתי לחדר־עבודתו, והוא הושיט לי בחביבות את ידו הרכה והחמה, אחזתני מעין חרדת־קודש. אולם, בישבי למולו וכשהתבוננתי מקרוב לדמותו החביבה, שהיתה ספוגה אבהות ופטריארכליות רווח לי וחם לי.

כשנודע לו שלמדתי ב"מקווה ישראל" ובאתי לשווייץ להשתלם בלימודים ושלא באתי אליו אלא למסור לו שלום בשם חברי ולהביע לו את רגשות הערצתנו ואת נכונותנו לציית לפקודותיו אימצני ועודדני במלים חמות והקיפני בכמה וכמה שאלות על החיים בארץ, על התפתחות העברית כלשון הבית והרחוב. ולשלום משפחת בן־יהודה, שהכיר והוקיר, שאל. במירוץ שיחתנו נתן לי כמה וכמה עצות טובות על המשכת לימודי והיטני לעבר הטכניקה והמדע המדוייק.

“ציון במשפט תפדה”

כחצי־שעה ישבתי לפניו. לבסוף לא יכולתי עוד להתאפק ואגלה לו, בלי־עקיפין, את המטרה האמיתית על ביקורי אצלו. הוא לא נרעש כאלכסנדר מרמוריק, אלא נשאר יושב בכורסתו, והחריש רגע, עצם את עיניו ואמר לי בהדגשה ובאטיות, כאילו שקל כל מילה:

– לאט לך, ידידי הצעיר!… דבריך הגלויים בשם חבריך נגעו עד עמקי לבי. אני מבין לרוחכם ומוקיר את האידיאליותכם הכנה ונאמנותכם לתנועה ולציון… אבל בשם כל הקדוש לכם אבקשכם בכל לשון של בקשה, לא לדרוך על הדרך הנלוזה, בה אמרתם ללכת! לא בכוח ובמעשי־כפיה תנצח הציונות, ולא בטירור נעשה נפשות לרעיוננו הקדוש, אלא ברוח הצדק, האחווה והיושר, הטבועה בקרבה. יודעים אתם, כמה אני אוהב את הנוער שלנו, הנושא בגאון ובקומה זקופה את דגלנו וכמה אני מוקיר את מסירותכם לתנועת התחיה שלנו. אבל לדעתי, השתתפותו הפעילה בשעה זו של הנוער והתערבותו במדיניות הציונית עדיין מוקדמות. חושבני, שהשירות הטוב ביותר, שתעשו לציונות ולארצנו הוא אם תשקדו ותתמידו בלימודיכם – פשוטו כמשמעו! – ותרכשו את המדעים הנחוצים להחיאת ארצנו המסכנה… אל־נא תתהלכו בגדולות ואל־נא תתערבו בענייני הפוליטיקה הגבוהה. ידוע תדעו שמנהיגנו הנערץ עומד על משמרתו; וחוששני, שהמעשים הנועזים, שאמרתם לעשות, כדי להכריח בכוח את מתנגדינו שיסייעו לציונות, יזיקו לנו ולכם יותר משיועילו, כי עלולים הם להכתים את דגלנו ולטמא את התנועה כולה… אסור לציונים טובים כמותכם אפילו לחשוב על אמצעים בלתי־כשרים כאלה: ציון במשפט תפדה…

יצאתי מאת המורה בלב מזוקק מסיגי ה"מחתרת". וכשחזרתי לג’ניבה ומסרתי לחברי קבוצתנו את דברי נורדוי, החלטנו לחסל אותה מחתרת מדומה, לגנוז את כתב־הסתרים ולכתוב מעתה… גלויות.

 

אלכסנדר דיומא־הבן – מבשר הציונות    🔗

א.    🔗

אלכסנדר דיומא־הבן, המפואר שבדרמטורגים של צרפת בסוף המאה התשע־עשרה, ענק ספרותי, שקלט לתוכו מרוחם של חוזינו, נביאינו ומוכיחינו, ואחדים ממחזותיו, כמו “הגברת עם הקאַמליות” היצאניות"⁴⁷, לא ירדו עד היום מעל הבמות שבצרפת ונחשבים לנכסי־צאן־ברזל של הרפרטוּאר העולמי – דיומא זה העלה על במה פאריזאית מפורסמת מחזה, שבו גלומה כל הבעיה הציונית.

בשנת 1873 הציג דיומא את חזיונו הציוני “אשתו של קלוד” – חצי יובל שנים לפני שהופיע הרצל עם “מדינת היהודים” ועשר שנים לפני שד"ר פינסקר פירסם את ה"אוטואמנציפציה" (“אם אין אני לי – מי לי?”). בדרמה זו משלב דיומא את הטרגדיה של עמו הוא, שנחל בשנת 1870 מפלה מחפירה במלחמה נגד פרוסיה, בטרגדיה בת־אלפיים של עמנו חסר־המולדת, הנודד מארץ לארץ.

את מקור השואה המדינית וסיבת המפלה הצבאית רואה החוזה הצרפתי בשחיתות־המידות, שאכלה את צרפת הקיסרית בכל פה. סמל הרע ושרשו היא בעיניו האשה הפרוצה, הבוגדת בבעלה ומוכרת את עמה ומולדתה למרגל הפרוסי. במבוא ארוך ופתטי למחזהו זה – מבוא חדור רוח יחזקאל הנביא. השופט על גדות־הכבר את עיר־הדמים ומתריע על תועבותיה – מגלה דיומא את חרפת צרפת, מוקיע את תזנוניה של אשה־מפלצת זו, מוכיח כי לצרפת המתבוססת בדמיה אין תקנה, אלא אם יעלה את האשה הבוגדת, כנציגתה של כת שלמה, על הגרדום. והוא מסיים את תוכחתו הקשה בדרישה קטיגורית: “המיתוה!”, היינו: הטהרו וגרשו את הטומאה מתוככם!

במחזה שאנו דנים עליו מגבשת צזרינה, אשתו של קלוד, את האשה הפרוצה המלאה תככים, הבוגדת בבעלה ומוכרת את עמה ומולדתה למרגל פרוסי. בעלה קלוד, איש המדע ישר־רוח ופטריוט, שלבו שותת דם על ירידת ארצו ומפלותיה, עובד בכל נפשו ומאודו לשיקומה של צרפת. הוא ממציא כלי־נשק חדשים, שיעזרו להשיב את חלקה האבוד של מולדתו. כדי להשיג את סודות הנשק, קושרת צזרינה קשרי אהבה מדומים עם אנטונין תלמידו הצעיר ועוזרו של בעלה. צעיר תמים זה נופל ברשתה ומוכן למסור לה את תכניותיו של קלוד, אולם בו ברגע שצזרינה מתכוננת להושיט למרגל, המחכה תחת החלון, את תכניות הנשק, שהוציאה במרמה מידי אנטונין, נכנס קלוד, שגילה משכבר־הימים את נכליה ואת כל נולותה וקלונה. ממית אותה ביריה, וכך מונע את מסירת התכניות למרגל.

זהו, בשורות מעטות, החלק הצרפתי של המחזה. אולם, כאמור, שיזר דיומא במחזהו גם את הבעיה הציונית. כנגד צזרינה, האשה הזונה והבוגדת, מעמיד החוזה הצרפתי את רבקה, הנערה היהודיה הצנועה, סמל הטוהר והמוסר העילאי, בתו של דניאל, איש־המדע גם הוא, חברו ועמיתו של קלוד. ולא זו בלבד שדיומא רוקם לפנינו יריעה ציונית רחבה, אלא הוא חוזה בעיני רוחו ומסמל לפנינו גם את דיוקניהם של… איינשטיין ווייצמן.

והנה, הביטוי, שדיומא נותן לציונות, באחד המונולוגים הארוכים ששם בפי גבורו דניאל: "…מחקירת מיני המטעים וחייהם הגעתי לחקירת בעלי החיים והמין האנושי. מבעיות המדע עברתי לשאלות־הנפש, ואז נבטה בלבי מחשבה, שאיננה נותנת מנוח להרבה־הרבה מבני־גזענו, והיא – למלא את החסר במסורתנו ולקשר את ההווה לעבר שלנו ולעתידנו…

…והנה אחרי עיונים מרובים ובדיקות שונות, חושב אני שהגעתי עד האמת ושעלה בידי לפתור חידה זו;⁴⁸ ואפשר ששליחותי היא לקומם את חרבות ארץ־מולדתנו. חיים אנו בתקופה, שבה החליט כל גזע וגזע לתבוע את זכותו לארץ ומולדת משלו, לשפתו ובית מקדשו שלו. לפני הרבה־הרבה שנים שללו את כל אלה מאתנו, היהודים, והכריחונו להתגנב ולהסתנן לתוך נקיקי הלאומים וסדקיהם ולחדור משם לתוך עסקי הממשלות, החברות והפרטים. אמנם, השגנו הרבה בדרך זו, אבל זה בלבד אינו מספיק… אין אנו רוצים עוד להיות רק קהילה. רוצים אנו להיות לאום, עם, אומה. ארץ־מולדת רוחנית אינה מספיקה לנו עוד. מולדת קבועה, מסוימת וארצית נעשתה לנו הכרחית… והולך אני למצוא את תעודת־הלידה החוקית שלנו ולדגול בה לעיני כל… והרי אומרים אנו וחוזרים ואומרים זה מאות בשנים בימי חגינו: לשנה הבאה בירושלים!"

רבקה, האוהבת אהבה טהורה ואפלטונית את קלוד הישר באדם וגדול־הרוח והמתוודה לפניו בגלוי־לב, מלווה את אביה במסע־חקירותיו וחיפושיו.

שתי הבעיות המשוזרות במחזה הזה: “מות תומת האשה הבוגדת!” והפתרון הציוני־המדיני לשאלת היהודים עוררו בשעתן סערה עצומה בציבוריות הצרפתית. וכפי שקל להבין, הרגיז ביחוד דניאל, הציוני לפני מתן תורת הציונות, את “הצרפתים בני־דת­־משה” שחשבו כי התבוללו כבר עם הצרפתים ורצו שיראו אותם אך ורק כצרפתים. הם התנפלו בעתוניהם Univers Israelite Archives Israelites בחימה עצורה על מחבר “אשתו של קלוד”, שהרי אלכסנדר דיומא־הבן אחד מארבעים בני־האלמוות של האקדמיה הצרפתית הנהו. אבל להוי ידוע לו: הם צרפתים, צרפתים ישארו; ואין להם צורך במולדת חדשה, בירושלים ובבית־מקדש. ואחד מהם, איזה איזידור כהן, טוען: “דניאל של דיומא מתנבא להחיאתה של מולדת חדשה בשבילנו ומצפה להתחדשותה החומרית של ממלכת יהודה וליצירת מדינה יהודית בימינו ומגיע בהתפעלותו עד כדי לחזור על התפילה המפורסמת שב”הגדה": “לשנה הבאה בירושלים”. והרי בתפלה זו, החוזרת בספרי המסורת שלנו, מובעת רק תקוה אלגורית, ושם מדובר רק על ירושלים אידיאלית ולא על ירושלים מדינית וארצית!…"

אלכסנדר דיומא הכיר יפה את יהודיו, והוא ענה במבוא הנזכר למבקריו ומקטרגיו היהודים לאמור: “דניאל חושב למצוא את ארץ מולדתו האבודה ורוצה לקשר את המסורת שנותקה ולבנות מחדש את בית־המקדש, לקבץ את אחיו המפוזרים והנידחים על פני כל כדור־הארץ לאגודה אחת, לעם אחד, ללאום אחד… הלואי שדבר זה יעלה בידו ושבני־דתו לא לצטרכו עוד למלון, שאנו נותנים להם, ושאנו לא נצטרך לכספם, שהם מלוים לנו בטוב לבם… וחושבני, שדניאל ייראה בעיני היהודים כבטלן או כחוזה, שהם היו שולחים אותו בעונג לעזאזל, לבל ישוב לבשר להם כי מצא את מבוקשו. ובאמת, היכן הוא מוחו של דניאל? הוא רוצה לקומם ארץ־מולדת ממשית ארצית, מסוימת, מוגבלת וקבועה לנודדים־הכובשים האלה?… דניאל זה עורר צחוק גדול. שאלוני: מה ראיתי על ככה, להכניס את היהודי הזקן לתוך דרמה זו, ומה מעשהו במחזה שלי?… הוא עושה מה שהוא צריך לעשות. אילו הלך ליסד בית־מסחר בבואינוס־איירס, היו מאמינים בישותו, כיון שבואנוס־איירס נמצאת באיזו נקודה בין ארבע פינות העולם. וכשהמחזה תם והגיבורה מתה היה יכול קלוד להודיע זאת במברק לידי דניאל בטרם יקרא הלה על המאורע מעל דפי ה”פיגארו"…

*

נראה שתגובתו זו של דיומא העלתה עוד יותר את חמתם של היהודים המתבוללים שהכריזו עליו כעל אנטישמי. על דברי־להג אלה ענה דיומא במכתב פרטי “לידידו היקר” הברון אדמונד די רוטשילד. את המכתב הזה פירסם נחום סוקולוב בספרו האנגלי History of Zionism, חלק ב', בנוספות.

ואלה דברי סוקולוב במאמרו המצוין,הברון בנימין (אדמונד) די רוטשילד", “אישים” א' ע' 79: “כשחקרתי את הברון דנן” על אודות הדבר הזה⁴⁹ סיפר לי את כל דבר־האגדתא ההיא, וגם הזכיר מכתב אחד שכתב אליו אז הסופר הצרפתי הגדול אלכסנדר דיומא בעניין זה. הפצרתי בהברון להשאיל לי את המכתב, ואז ציווה למפקח על הספריה למצוא את המכתב ולמסרהו לידי".

הוא המכתב, שצרף נ.ס. לספרו האנגלי הנזכר, ורשם באותו ספר – לבקשתו של הברון אדמונד – כי המכתב היה כתוב על שמו של “יהודי דגול” בפאריז. ואלה הקטעים שפרסם סוקולוב מהמכתב הזה:

"צריך לחשוב שהנני כל־כך לא־יוצלח וכבד־הסברה, עד שיכלו לטעות במידה כזו בהערכתי את היהודים. כשכתבתי את “אשתו של קלוד”, חשבתי לפאר ולרומם את שמם. אין אני סובר שדניאל ורבקה אינם מציגים אידיאל רם; ואם דניאל מאיים פעם על אלה שיוכלו להיות עוינים את היהודים או כפויי־טובה בגלל העוצם שבני־דתו רכשו, הריהו צודק בהחלט. אם גזע נשא וסבל כמעט במשך אלפיים שנה את אי־הצדק והרדיפות, כמו שסבל גזעכם – היוכל עוד לשאת כפיית־טובה וטינה מצד אותם האנשים שבשבילם עשה ופעל כה הרבה ועזר להם בשעת צרתם?…

ואף על פי כן, כשהוצג המחזה שלי, “אשתו של קלוד”, טעו רבים מבני־דתך ולא הבינו את כוונתי, ואחדים מהם קשרו עלי להשמיץ את המחזה. אין בלבי עליהם שום טינא…

…ואחרי שבימי חיי אני עד־ראיה לתופעות התפתחותה של האנושות, הנני משתעשע לפעמים ומנסה לחזות מראש ואפילו לנבא את הכיוון, שבה תלך התפתחות זו. והואיל והתעמקתי וחקרתי את דרך־התפתחותו של גזעך, שראיתיו משועבד ונרדף במשך כל התקופות, אבל תמיד זריז ותמיד נושא בסבלנות את גורלו הקשה – נתעוררו בלבי רגשי אהדה אליו. ולו הייתי מסוגל להצטרף לאיזו דת שהיא ולקיימה למעשה, הייתי מצטרף לזו של העמלים הנענים האלה. כשעם קובע את כל המוסר האנושי בעשרה פסוקים קצרים, הוא יכול באמת לכנות את עצמו עם־אלוהים, כיון שרק אנשי־הסגולה והנאורים ביותר יכולים, אחרי משה, להתרומם להשגה זו של אלהים אישי. אלא שאני רוצה – ואפשר שאני טועה בזה – לטעת בלבם של אלה, שאני מתענין בגורלם ושאת נפשותיהם אני חוקר, אותם הרעיונות, שהיו ממלאים את כל קרבי, אלמלי חייתי במקומם…

… וכשראיתי את המאורעות המדיניים, שהביאו אותנו בשנת 1870 לכונן בצרפת קהליה, וכשהבאנו לכם שילומים, בעזבנו את רומא, ונכפר את פניכם בעד כל אי־הצדק והשפלות שנשאתם, שאלתי את עצמי: איזה תפקיד הייתי בורר לי, אלמלי הייתי, במהלך־מחשבותי אני, בן לאומה מיוחדה זו? ואומר לעצמי: רעיון אחד היה משעבדני – לכבוש שוב את ארץ־מכורתי ומסורתי ולבנות מחדש את היכל ירושלים. ואם לא על מקומו של קבר הנוצרי – לפחות מול אותו הקבר. ואת הרעיון הזה גיבשתי בדניאל… לאחר זה שמעתי לעתים קרובות ששגיתי לגמרי ביחס לשאיפותיהם של יהודי זמננו, שאינם חושבים כלל על שילומים בנוגע לעבר וכי כל מגמתם – לחיות בשלום עם הלאומים השונים, שנתנו להם זכויות־אזרח, וכי הם ויתרו על הרעיון לבלות את ימיהם בביתם הלאומי. אם נכון הדבר – אוי ואבוי להם! אשרי העם שיש לו משא־נפש, גם אם הגשמתו בלתי־אפשרית…

הנה, ידיד היקר, בקיצור האפשרי, מחשבותי על בני דתך. הם עוררו תמיד בקרבי רגשות, אשר עוז־רוחם, סבלנותם ושקידתם, סבלם ומאמציהם השונים עלולים לעורר בכל האנשים טהורי־הלב וישרי־המצפון".

*

הברון בנימין אדמונד רוטשילד לא בא לארץ־ישראל כפילנטרופּ, עוזר־דלים, אלא כמחפש דרך אל עם, כדי להשתתף בעבודת העם ולסייע לו בגאולתו. הוא בא למלא יעוד היסטורי ותפקיד לאומי. בודד היה, כשקפץ לתוך ים זה של צרות ישראל. אפשר כי בתחילת פעולתו הארץ־ישראלית לא היתה לו תכנית ברורה, אבל כוונתו הלכה והתלבנה במשך שנות עבודתו.

ברי היה בשביל כל מי שהעמיק חקור וחיפש את שרשי חיבת ציון של איש דגול זה, שלו אנו חייבים כל כך הרבה בתמורות שבאו בחיינו ובארצנו – ולא לחינם כינוהו “אבי־הישוב” – שהוא הושפע ממורו אלברט כהן, מורה בבית־המדרש לרבנים שבפאריז, אשר משך בשבט־סופרים ב"המגיד" וב"הלבנון" והיה מידידיו של שד"ל ואחד הראשונים לחיבת ציון; גם כֵּרֶמְיָה, נֶטֶר ומרעיהם, שיצרו את חברת “כל ישראל חברים”, הלאומית בראשיתה, ויסדו את “מקוה ישראל” במטרה המסויימה, כפי שכתוב בתקנות־היסוד של בית־ספר זה: “לחנך כורמים ויוגבים יהודים בארץ־ישראל” – גם אלה האצילו מרוחם היהודית הטובה עליו; והעיקר – בית הוריו, שבתוכו גדל, היה בית רווּי יהדוּת, מעין “נקודה בוערת” לקווי הבעיות היהודיות של כל קהילות התפוצות. ואחרון־אחרון – הברון היהודי הצרפתי הצעיר הזה היה מעורב בין האמנים והסופרים, שאמו היפה והמפוארת ברוב חינה והשכלתה היתה מאחדת בטרקלינה, ושאב את חיבתו לציון המעשית גם מידידו היקר אלכסדר־דיומא־הבן, שהטיף לו בכוח־שכנוע רב את רעיון התחיה היהודית המדינית, כפי שראינו במכתבו דלעיל. דיומא־הבן הגיע אז לפסגת מהלליו ונמנה כבר בין “בני־האלמות” של האקדמיה הצרפתית. והן ידוע מה גדולה השפעת “גוי”, מגדולי הרוח המפורסמים, אפילו על הטובים שבקרבנו. היפלא, איפוא, שאותו מכתב אינטימי מאת גדול הדרמטורגים הצרפתים שבימיו, השפיע על רוטשילד הצעיר והכשירו לקראת תפקידו הגדול והקשה כ"אבי הישוב"?

ההנחה, שרבי שמואל מוהליבר הוא הראשון שהכניס את הברון הצעיר תחת כנפי הציונות המעשית הנה, לדעתי, בלתי־מבוססת, כפי שאני מוכיח בספרי “הרוטשילדים”, חלק ב' עמ' 113. בין הרב הביאליסטוקאי והברון הפאריזאי לא היתה אפילו שפה משותפת; הברון לא שמע אידית, ואם נעתר לבקשות הרב להושיב בעקרון כתריסר משפחות אדוקות, הרי זה מפני שהוכשר לכך ע"י ההשפעות השונות שמניתי.

*

כשהופיע בשנת התרצ"ח ספרו המצוין של נחום סוקולוב “אישים” (ספר ראשון) ובו מאמרו המזהיר והמלא אבני־חן “הברון בינימין (אדמונד) די רוטשילד” אמרתי בלבי: הנה העתונאי והסופר, שהיה בינינו כאנציקלופדיה פוליגלוטית מתהלכת ואיש־שיחה מקסים שמאות פעמים ישב, לדבריו, מול הברון הישיש (“וכל מה שאנו סחים – כל נחלי הנושאים הולכים אל “ים ארץ־ישראל”, וענין זה חוזר חלילה וסובב על קוטבו”) הוא יגלה לנו את סוד ציונותו המופלאה של “הנדיב הידוע” ובאמת מטפל נ.ס. כמעט בכל פרק ופרק ממסתו זו באותה השאלה, העוברת כחוט־השני מראשית המסה ועד סופה. והרי דוגמאות אחדות:

“… נצא־נא בכל גבול ישראל, ופנס של דיוגנס בידינו, וחיפשנו לנו איש, אשר ארץ־ישראל היא במדרגה כזאת שורש נשמתו, אם תמצאו! …פינומן זה הוא הופעה פלאית… ואיש מן החוקרים לא יקבל על עצמו למצוא את המפתח לפתרון חידת הברון אדמונד־בנימין”…

“…הוא שואף ומאמין גם יחד: שואף למצוא מנוחה לשארית נחלתנו, מכון לשבתנו עולמים ומאמין בחיי עמנו כעם לבדד ישכון אך ורק בארץ־ישראל. היעודים הנשגבים שבדברי נביאינו בנוגע לעתידות ישראל בארץ־ישראל אינם בשבילו שיחות מני קדם עתיקות, אלא דברים כהויתם”…

“… מה שורש דבר נמצא בהברון אדמונד־בנימין. לא הורים, לא מורים ולא סביבה (?!)… הברון דנן הוא מחזיק ברכה לעצמו. אבל – הדרא קושיא לדוכתה: מה היתה נקודת־המוצא לחלוציות נפלאה זו, לקנאות מרוכזת, דוחקת, סוערת, זועפת, רגזנית זו… דבר זה מהו בעצם טבעו? לי מתבלט הקו המסמן שבקלסתר זה: הכעס הגדול, הכעס כנגד האויב, הכעס כנגד השמד, צווחת המחאה, התפרצות כעסו של היהודי על העולם, הלוקח ממנו את כוחו, את כשרונותיו, את אמצאותיו וכו' ואינו מחזיר לו כלום” וכו' וכו'. “… סופר כי יקצוף – ילך וכתב מאמר; מטיף – יעלה על הבימה וכידודי אש יתמלטו מפיו וגו'; רוטשילד כי יקצוף – אז ה”שפוך חמתך" שלו הוא ממין אומנותו ותפקידו בעולם: מתמסר כולו, עם רכושו ומשרדיו ומוחיו ונסיונותיו וחלומותיו – לדבר אחד, ועושה אותו לתוכן חייו לחלקו בחלד" וכו' וכו'.

ביחוד, מספר נ.ס. גדל כעסו של הברון על המתבוללים, הבוגדים והמומרים.

"הכעס הזה ניכר בקטעי־שיחה וחצאי־מלין של הזקן, כשענין השיחה נוגע דרך־אגב ליהודי מומר. לשונו וסגנונו של הברון – צרפתית שבצרפתית, צרפתית פאריזאית. הוא יודע אך מעט מן המעט את השפה הגרמנית. ואת האידית אינו יודע כלל; ואולם ברצותו להביע את המלה “מומר”, לעולם לא יגיד בצרפתית baptize, אלא ישתמש בהמלה האידית־עברית “געשמדט”: וכדאי לשמוע כמה מן המיאוס והגיעול, השיקוץ והתיעוב הוא מדגיש בביטויה של מלה זו! וכו' וכו'.

ובין כל הטעמים, הנימוקים והסברות על שורש נשמתו הארץ־ישראלית של הברון אדמונד, שהרנ"ס מונה בהתלהבות, בסגנון לירי נשגב, המתעלה לפתוס – הוא שוכח אותו מכתב, שכתב דיומא־הבן לברון רוטשילד… ואותו מכתב, אוצר גנוז, שעלה לו לרנ"ס לקבל מידי הברון הודות לנועם שיחתו ולאמרי־השפר שלו, הוא פרסם במקורו הצרפתי בהוספות לספרו באנגלית “דברי ימי הציונות”, וגם בגוף הספר מזכיר סוקולוב דרך־אגב את המחזה “אשתו של קלוד” וגבוריו היהודיים! אולם באותה המסה על הברון אדמונד, שבה מנסה הרנ"ס לפתור את חידת “חיבת ציון” של הבארון, נעשה מכתבו של מחבר “אשתו של קלוד” – אחת התעודות הציוניות החשובות והמפתיעות ברוח הנבואה המפעמת בתוכה – טפל, ואותה ההלצה הבנלית על חשבונו של אַלפונס די רוטשילד, המעדיף כביכול את צירות מלך ישראל בפאריז על כתר המלוכה (“אנקדוטה – כמו שהרנ”ס מדגיש – שהנה בדותא בעלמא ככל האנקדוטות הרוטשילדיות") – עיקר! ולאנקדוטה תפלה זו מקדיש הרנ"ס במסתו הנ"ל שני עמודים ואומר לבסוף: “מכתבו של דיומא מגלה את מוצא האגדתא (על אותה אנקדוטה. – א.ח.) שנבראה לשם עקיצה. איזה עתון בפאריז, שהסתולל בהרוטשילדים… ויספר בסגנון תם־מזייף שהרוטשילדים מוכנים לעלות על כסא דוד. והיה מי שהוציא דיבה על דיומא, שהוא כתב או הכתיב, ועכ”פ שיש לו חלק־מה באותו הגמגום והגרוי הליצני. לביטול הנרגנות והרינון הזה כתב דיומא מכתב, אשר בו הוא מביע הערצה נלהבת להברון ולביתו ומברר שאינו יודע מה הנרגן סח, שאין לו שום מגע־ומשא עם אותה כת ליצנים וכו'. אבל, בעיקרו של דבר, איננו רואה שום סימן עלבון בהנבואות לשחרורם הלאומי של היהודים"…

דפדפתי בשני כרכי הספר “History of Zionism”, כמו גם בספרו האנגלי של רנ"ס “חיבת ציון” ולא מצאתי כל מכתב או רמז למכתב של דיומא־הבן על אותה. הלצה ובמכתב שפירסם הרנ"ס ושהבאתי בפרק הקודם הלא מדובר אך ורק על המחזה הציוני של דיומא, ובו הוא מתגונן מפני התקפותיהם של המבקרים המתבוללים של ה"אוניוור איזראליט" וה"ארשיב", הרוצים להוכיח כי בתפילותיהם על השיבה לציון ו"לשנה הבאה בירושלים" מתכוונים היהודים לירושלים של מעלה – ואין במכתב אף זכר לאותה הלצה!

ואחרי שעיינתי ובדקתי בשני ספריו הנזכרים של הרנ"ס וקראתי שוב ושוב את מסתו הקלאסית ב"אישים" על הברון – יש לי הרושם, שסוקולוב לא טרח לקרוא את מחזהו הציוני של דיומא־הבן, וספק אפילו אם קרא בתשומת־לב את מכתבו הצרפתי של דיומא, שקיבל מהברון ושפירסם בתוספות לספרו האנגלי “דברי ימי הציונות”. ודאי זימזמה אותה אנקדוטה באזניו כיתוש, וכך הפכו דברי החזון הנשגב של דיומא להצטדקות גרידה “שאין לו שום מגע ומשא עם אותה כת ליצנים”.

*

את “אשתו של קלוד” “גיליתי” לפני 40 שנה ופירסמתי אז מאמר ארוך בשם “ציונות מוקדמה” עם תוכן המחזה ותרגום חלקו הציוני בכרך כ"א של “השלוח” (1909), ומאז שחזרתי ארצה לפני 18 שנה הפניתי כמה וכמה פעמים את תשומת לבם של מנהלי הבמות שלנו על מחזהו הציוני של דיומא־הבן והשתדלתי לעניין אותם ולעוררם שיציגו את המחזה. ואחרי כל מאמצי אני מוכרח לומר בלשונו של דיומא “צריך לחשוב שהנני כל־כך גבר לא־יוצלח וכבד־הסברה”, שהעליתי חרס ולא הצלחתי לשכנע אחד מהמנהלים, הדרמטורגים, היועצים הספרותיים והבמאים למיניהם (פרט למנהל התיאטרון הקאמרי, שאתו לא דנתי עדיין על ענין זה).

אכן, הטכניקה התיאטרונית של המחזה ההוא נתישנה. ישנם בו מונולוגים ארוכים מדי, שצריך לקצר, לחלק ולעבד, כדי להטעימם לחך הצופה של ימינו. אולם עם כל מגרעותיו, אריכותו ו… ציונותו (במובן החדש של המושג הזה, שנתפשט בקרב הנוער שלנו) – יכול מחזהו של דומא־הבן להתחרות עם תריסרי מחזות חדישים כביכול, מקוריים ומתורגמים, שהוצגו בחמש־עשרה השנים האחרונות על במותינו.

ועכשיו, כשהחזון הציוני מומש והפך מציאות ועצמאות בארצנו – האין אחת מחובותינו הראשונות במדינת ישראל להחיות את מחזותיהם של חוזי תחיתנו, וביניהם גם מחזהו הציוני של גדול הדרמטורגים של צרפת, שחזה בעיני־רוחו את הקמת המדינה היהודית? –

הנה חגגנו את חג־המאה להוולדו של מכס נורדוי. האם עלה על דעת מישהו מאנשי התיאטרונים שלנו להעלות על הבמה את “ד”ר כהן" שלו?… מובטחני, שהנוער שלנו יכול היה ללמוד לא מעט משני המחזות הללו. לבושתנו, המחזה “אשתו של קלוד” כה בלתי־ידוע, עד שאחד הנואמים הרשמיים בקבלת פנים של איש־מדע צרפתי מפורסם לפני שבועות מספר, ברצותו להראות כמה אנו חייבים תודה לצרפת התרבותית – אמר דיומא־הבן השפיע על… בן־יהודה. אפשר מאד שאליעזר בן־יהדה קרא את המחזה, שעליו אנו דנים, אבל ברי, שמכתבו של דיומא־הבן השפיע על מהלך־מחשבותיו ודרכו של “אבי־הישוב”. ברי ושמא – ברי עדיף!

התיאטרונים שלנו רוצים להעשיר את ה"רפרטואר" שלהם. ודומני שקודם־כל עליהם להסיר את צעיף־השיכחה מעל דמותו של החוזה הצרפתי הגדול – אחד ממבשרי הציונות.

 

כשנוסדה הקרן הקיימת    🔗

קטעי־זכרונות

אכן, זכיתי להשתתף באותו מעמד – ואשרני. מספרם של אלה, שנוכחו כעדי־ראיה־ושמיעה לאותו מאורע, פוחת והולך, וכל אלה השמות היקרים והחביבים של הנעדרים נהפכו לאבני־ציון לדרך הארוכה והקשה שעברנו וסימן וזכר לקפיצותיה המפתיעות והמדהימות של ההיסטוריה.

ומי מכל מאות הצירים והאורחים, פרחי כוהני התחיה ונביאיה, שהצטופפו, באותו חורף לבן וזועם של שנת 1902, באולם הקזינו שבבאזל, מי מהם פילל, כי בפחות מיובל שנים ימומש אותו החלום הנועז והמהפכני ואותו החזון האוּטוֹפּי הנשגב, הטווי מאגדות שנות אלפים, ילבש פתאום בשר וגידים… אפילו חמומי־המוח הנלהבים ביותר שבין כל אותם הציונים הצעירים והקשישים, שהתנבאו במחנה, הנלהבים והמתלהבים, שפנו עורף ללילינבלום הזהיר והיבש ולאחד־העם החשבן והספקן ונהו אחרי הרצל ונורדוי, ובדחקם את הקץ מתחו לפעמים קרובות בקורת קשה גם על המנהיגים הנערצים הללו, – גם הם לא האמינו בעומק־לבם שהגאולה כה קרובה, לא האזינו לפעמי המשיח ולא הרגישו, איך גאולה זו ממשמשת ובאה, ואיך היא מתדפקת ממש על חלונותינו ודלתותינו…

מעמד זה של יצירת הקרן הקימת לישראל התקיים בקונגרס־הציוני החמישי, שהתכנס בבאזל בסוף שנת 1902. זה היה הקונגרס, שבו התבלט בראשונה ד"ר חיים וייצמן בחברת מרעיו מה"פרקציה הדמוקראטית": מרתין בובר, מוצקין, ברתולד פייבל ז"ל, צבי אברמסון ואחרים. רבות בשנים צויין קונגרס זה כ"קונגרס של הפרקציה הדמוקראטית" וחשיבותו העיקרית, כביכול, נקבעה על־ידי הפולמוס שהתחולל משך שעות רבות במתיחות דראמאטית בין קבוצת המתקוממים נגד המנהיגים האנטי־דמוקראטיים ה"עריצים". זכורה ההפגנה של אותה פרקציה כשהקונגרס דחה, אחרי ישיבה סוערת ארוכה, את ההצעה “המתקדמת” על עבודת התרבות בין ההמונים, והסיעה כולה עזבה, בסך, עם מנהיגיה הנזכרים, כשברנשטיין־כהן הקשיש מכולם צועד, כנושא דגל־המרד, בראש…

אולם בקונגרס ההוא נוסדה, בלי טכסים חגיגיים וויכוחים סוערים ומסעירים מעל במת הקונגרס (היו וודאי וויכוחים ודיונים נוקבים מאחורי הקלעים, בוועדות ובחדרי־העבודה הפרטיים של המנהיג, של בנטוויטש, בודנהיימר ואחרים; ועל זה מעידים מראי־מקומות רבים גם בספר־זכרונותיו של הרצל ובמכתביו שנתפרסמו), בקונגרס ההוא נוסדה קרן הקיימת לישראל, שעל ערכה היישובי והמדיני מיותר עכשיו לדבר ושבלעדיה לא היינו מגיעים למה שהגענו, ועל יצירה זו עברו אז בשתיקה ולא העריכוה כראוי.

*

זה היה הקונגרס הראשון, שניתן לי להיות נוכח בו כצופה, ובתורת אורח צעיר מאוד מעל יציעת אולם הקזינו. היה זה, אפשר לומר, צעדי הראשון בשדה הפעילות המדיניות הציונית. שהרי כמעט נער הייתי ועוד ישבתי על ספסל־הלימודים בבית־ספר תיכוני בג’נבה. ספוג ציונות וחיבת־ציון מבית־הורי הייתי, כשעליתי כחמש שנים לפני כן, אחר הבר־מצוה, ארצה, ומשם יצאתי לשווייץ על מנת ללמוד ולהשתלם בשביל העבודה בארץ. נדירים היו אז בני הארץ, שהשתתפו בקונגרסים הראשונים (שליחים עוד טרם יהיו בארץ, היו רק “משולחים”, ואלה היו עושים קפנדריה, כדי שלא להיפגש בציונים). ובזכות ארצישראליותי קיבלתי, ממש ברגע האחרון, לאחר משא־ומתן ארוך עם מזכירו של הרצל, ד"ר שליט, שהיה צעיר גם אז – ועם מארגן הקונגרס, יוליוס ברגר המנוח, כרטיס־אורח. ומי ידמה לי ומי ישווה לי!… מלא רגשי־אושר על זכיה זו התאמצתי לספוג לתוכי, בפירורים המעטים של הגרמנית שרכשתי, מעל יציע הקאזינו הבאזילאי, שהתקדש בעינינו, פרחי הציוניים, כפארלאמנט הלאומי שלנו, את כל השגב המפכה מעל במת הקונגרס, שניהל המנהיג הדגול ביד מאומנת ובפה מפיק מרגליות. כל התעניינותנו והערצתנו התרכזה אז באישיותו של הרצל. מאושרים היינו שזכינו לראותו – וכה מקרוב – מכל גדלותו והדר תפארתו כמנהיג וכמנצח על הוויכוחים בקונגרס שיצר.

צמוד ורתוק הייתי במשך חמשת ימי הקונגרס לבמה, שעליה ישב הוא ויתר חברי הנשיאות: נורדוי, צ’לינוב, אוסישקין, מנדלשטם, טיומקין, יאסינובסקי בכל הדר זקניהם…

זוכר אני, כאילו זה היה תמול, אותה יציאה הפגנתית בסך של ה"פראקציה הדמוקראטית"… ראיתי אז את המנהיג בקצפו העצור והמרוסן וברוגעו הכבוש, וכשהמתמרדים חזרו לאולם־הישיבות, אחרי משא־ומתן מאחורי הקלעים, נזף הרצל בדברים מרים בראש המורדים, ד"ר ברנשטיין־כהן; והלה עמד אז כתלמיד לפני רבו וגימגם דברי־התנצלות.

לפני שהעליתי את קטעי־זכרונותי אלה על הגליון, דפדפתי בדין־וחשבון הסטינוגרפי של אותו קונגרס. אולם מה חלשה וקלושה הסטינוגרמה מאותו “קרב־איתנים” בשבילי, שהייתי עד שמיעה וראייה למחזה, שנשאר כאחת מחוויותי העמוקות ביותר באותה תקופת־חיי.

הרי לפניכם, כדוגמה, קטע קצר מדו"ח זה, מהוויכוח שהתחולל בין החוזרים ובין המנהיג.

הרצל רוצה לשכך את הסערה, הוא מסביר שהיתה אי־הבנה: “אין לראות בדחיית הצעת “הפראקציה” יחס של זלזול מצד הקונגרס כלפי הקולטורה: “להיפך, הקונגרס מחשיב עד מאוד שאלה זו, ולכן אינו רוצה לקבל החלטות עליה מיניה־וביה; ואי־הבנה זו היא שגרמה ליציאת המפגינים. ואם לא העירותי שום דבר, הוא מפני שהתחשבתי בנסיבות שכולנו עייפנו מאוד. אולם עלי למחות נמרצות אם ד”ר ברנשטיין־כהן עונה על החלטת הנשיאות, באמרו, שמכריחים אותו לעזוב את האולם… הבה ונראה אם כך הדבר”…

ד"ר ברנשטיין־כהן: “כשאין לי חופש־הדיבור…”

ד"ר הרצל: מוכיח שהוא מתאמץ בנשיאות להוציא החלטות שלא יפגעו בשום צד ושלא יעוררו יותר מדי התמרמרות. ו"אולם אחרי שנתקבלה החלטה – החובה לציית אפילו אם הנך מתנגד לה… לא הייתי רוצה שנכניס במסורת היפה של הקונגרס שלנו נימוסים והרגלים חדשים חופשים מדי, שמישהו – ויהיה זה הידיד הטוב, החביב ורב־הפעלים ביותר – יענה על החלטה או על פקודה ויאמר: הנך מכריחנו לעזוב שוב את האולם"…

ד"ר ברנשטיין־כהן: חושבני שקונגרס יהודי וציוני לא יכול להביע את התנגדותו לחינוך לאומי. וכיוון ששמעתי כי נוצר כאן מעין מצב רוח כזה, חשבתי שהנהו מלאכותי, ורציתי להסיר מעלינו את הכתם המחפיר הזה…

ד"ר הרצל: בשביל כך עליך לנסח את הצעותיך באופן ברור יותר. הנכם באים בהצעה, שרבים מכם רואים כחשובה, ודורשים שיצביעו עליה בלי וויכוחים. והרי בכל פעם שהעלו הצעה זו על במת הקונגרס, היא עוררה מחזות זעזוע. הרי זה מוכיח שאין זו הצעה, שאיננה מעלה ואינה מורידה!… ואשר לחופש־הדיבור, אין אני מאמין שמישהו יכול לאמור, שאין אני שומר כאן על חופש־הדיבור. דומני שהבהרתי למדי את המקרה שאירע והוכחתי שכאן נפלה אי־הבנה. כולכם תאמינו לי, שאין למצוא בהצבעת הקונגרס אף סימן של זילזול כלפי אותם האישים, שראו הכרח לעזוב את האולם. הקונגרס דחה את ההצעה, מפני שהיא לא היתה מנוסחה באופן מחושב כל צרכו. ועכשיו הבה נצעד הלאה…

*

אולם נשוב לעניין הקרן הקיימת. שהרי בקונגרס החמישי מומש חלומו הגדול שהרה הפרופיסור הרמן שפירא, ליצור קרן לאומית גדולה לרכישת ארץ־ישראל.

החידוש שבתוכניתו היתה הנימה הלאומית: שהעם היהודי יאסוף כספים לרכישת קרקעות בארץ־האבות בשביל העם היהודי. נדבות מיוחדות בשביל יהודי ארץ־ישראל אספו גם קודם־לכן: “המשולחים”, אשר היו חוזרים על הפתחים בכל תפוצות ישראל ומאספים כספים בשם “הכוללים” השונים; היתה קיימת גם קופסת רבי מאיר־בעל־הנס, וכל האמהות בישראל היו זורקות, לפני ברכן את הנרות בערב שבת, את פרוטותיהן לקופסת־הפח הקטנה. כך נוצרה ה"חלוקה", שמכספה היו מתפרנסות מאות משפחות בערים הקדושות (ולאו דווקא הזקוקות לכך)… כשהחלה תנועת חיבת־ציון היו ה"חובבים" תורמים ב"המליץ" בכל חוג־משפחה “לטובת הפועלים” במושבות ארץ־ישראל. והחידוש הרב שבתכנית הרמן שפירא היה הרעיון הלאומי: לא לפרטים מישראל, אלא לעם כולו.

אחרי עבודת־ההכנה שמענו באותו קונגרס גם כמה נאומים משפטיים, כלכליים ו…מליציים על נחיצותה של קרן לאומית כזו בהסתדרות הציונית לרכישת קרקעות בארץ־ישראל בשביל עם־ישראל.

וזכורני אפיזודה מאוד אופיינית, שאירעה בקונגרס ההוא, סמוך לסיומו, ושעשתה עלי רושם בל־ימחה:

מיד לאחר שהצביעו על יסוד קרן זו, וההצעה נתקבלה בהתפעלות עצומה פה־אחד עלה הד"ר ספיר מאודיסה, אחד מהזריזים שבפעילי הציונים הרוסיים, על במת־הנואמים ובברכו, ברוסית צחה ונמלצה, מעין “שהחיינו” והביע את שמחתו ושמחת חבריו, שהנה תקוות דורות תמומש סוף־סוף, הוציא, תוך נאומו, מארנקו שטר חדש בן מאה רובלים, שטר ארוך מנצנץ ומרשרש, והניחו כתרומתם הראשונה של ציוני אודיסה, על דוכן־הנואמים. הקהל מחא כף וקרא “הידד!” אבל הרצל קפץ מכסא־נשיאותו, דפק בחזקה בפטישו ונזף נמרצות בד"ר ספיר, שהתבלבל, ואם זכרוני לא יטעני אמר ד"ר הרצל: “אל תניף שטרות על דוכן זה – מזבחנו!”

והנה אין המחזה הנחמד הזה מתואר בדין־וחשבון הסטינוגראפי היבש:

הציר ד"ר ספיר: מדבר רוסית, ודבריו מתקבלים בתשואות.

ד"ר צ’לינוב מתרגם את דבריו: ד"ר ספיר מצהיר שהאגודות הציוניות באודיסה פקדו עליו למסור כאן 400 פרנקים לקרן־הקיימת (מחיאות כפיים סוערות).

והדו"ח מוסיף בסוגריים: “צירים רבים נוהרים לבמת־הנשיאות, כדי למסור את תרומותיהם בשביל הקרן־הקיימת”…

הנשיא ד"ר הרצל: לא ארשה כדבר הזה. כאן לא מאספים כספים… אפשר להודיע כאן, בנשיאות, שישנם צירים, שקיבלו הוראות כאלו משולחיהם (למסור סכומים להקק"ל) וזאת אודיע מעל הבמה… אלה מכם, שיש בדעתם לתרום לקק"ל, יכולים לעשות זאת לפי התנאים שהודעתי זה־עתה. אבל כאן (מעל דוכן זה) לא יאספו כספים.

כך נוסדה הקרן הקיימת בקונגרס החמישי בבאזל.

מאז נעלמו השטרות המרשרשים והמנצנצים עם תמונתה של יקטרינה הגדולה (או היה זה פטר הגדול?); נשכחה גם ה"פרקציה הדמוקרטית"… והקרן הקיימת לישראל חולשת על חלק גדול מאדמות ארצנו.

כה לחי!