¹

בשנת 1939 נסעה אפרת עם בעלה צבי בן־כהן וילדיהם גדעון־משה ורות לארצות הברית לבקר קרובי משפחה. יש לזכור שהדרך לאמריקה (באנייה כמובן) ארכה שבועות אחדים ולכן נסיעה מעין זו ארכה לפחות חדשיים־שלושה. צבי, שנאלץ לחזור לעבודתו, הספיק לשוב ארצה. אפרת וילדיה היו אמורים לשוב שבועות אחדים אחריו. בינתיים הצטרפה איטליה למלחמת העולם השנייה והשיט אל הים התיכון נסגר לאזרחים. אפרת וילדיה נאלצו להישאר בארצות הברית עד תום המלחמה, אפרת פרנסה אותם מתפירה במשך כל שנות המלחמה.

ממכתבים אלה, שנכתבו 18–13 שנים אחרי כתיבת הזיכרונות, הבאנו רק קטעים שעניינם המצב בארץ בזמן המלחמה, אירועים בארץ ובמושבה, אירועים חשובים בחייו של הכותב, קטעים העוסקים בתקופה המופיעה בזיכרונות וקטעים המוסיפים נופך להיכרות עם אישיותו של הכותב

תמונה 5

מיכל פוחצ'בסקי עם חתנו צבי בן־כהן ונכדיו גדעון משה ורות (1927)

13.8.1939

יום יום חום חזק וקשה מאוד לעבוד בפרדס, ובכל זאת אני משתדל לא להפסיק את הרגלי ועד הצהרים נמצא בשדה.²

5.9.1939

לפי פקודת הממשלה, אסור לכתוב מכתבים ארוכים שלא לעַיֵף את הצנזר, לכן אסתפק להודיע לכם קצרות, אנו כולנו נמצאים בקו הבריאות ומחכים בכליון עינים למפלתו של העמלקי ושנת ת"ש תביא גאולה שלמה לכלל ישראל ובתוכם אנו.

לרותי הנחמדה אני שולח נשיקה אל חוטית בעד מכתבה המושלם שעורר בי תקוה שיש לקוות שתהיה סופרת בישראל. חזקי ואמצי.³

סוף ספטמבר 1939

שמחתי מאוד לשמוע כי את והילדים מסודרים יפה וממשִׁכים את לִמודם ולא מרגישים את יסורי המלחמה ע"י מחסור בחומרי ההזנה, כפי שנהוג עתה בכל אירופה ואנחנו בכלל זה. אף כי את היסורים האלה אנו מקבלים באהבה בקוותנו כי מעז יצא מתוק, וסוף ממשלת הרשע שקמה להכרית את עם ישראל מעל פני האדמה תפול בשחת עשתה, ותִכחד מן העולם, וסופה יהיה כִּליון חרוץ. ועם ישראל יספר לדור מעשה נסים ונפלאות כמו בימי פרעה, יון, רומא ועוד היד נטויה.

1.10.1939

את מכתבכם מניו יורק קִבלתי בערב חג הסוכות כאשר נכנסתי ופרשתי כבר את המפה הלבנה בתוך סוכתי המסורתית, החמשים וארבע למספר בארץ האבות! ובזה הרגע נזכרתי בכם שבודאי יש לכם געגועים לכפות התמרים הסוככים עלינו בארצנו הברוכה. […] ענין נסיעת צבי, ששמעתי עליה מפי מיכל לוין עוד כשבועיים קודם המכתב, עורר בנו פחד, אך מדברי מכתבכם נראה שהפקפוק יתגבר ותדחו את הנסיעה המסוכנת. ובאמת אין כעת שום נחיצות להעמיד את הנפש בסכנה. אין לו לצבי כעת כפי הנראה מה למהר, עסקי הבנקים משותקים בכל אופן, והפרדסנות מוקפת בסימן שאלה, יחכה עד יעבור זעם. לעת עתה חיינו פה מתנהגים בכבדות מפני חוסר משחה לגלגלים […] אפרת יקירתי זוכרת את כמה צחקת מדרישת הועד הלאומי שחפצו היה לעצור השנה מנסיעות טיול סרק. וכעת מאות משפחות בארצנו בוכות ותולשות שערות ראשיהם מאין ידיעה מחלקי משפחתם שיצאו על אף ההזהרות חוצה לארץ. וכעת נוסדו פה ועדים אמודאים לצלול בים הדם ולחפש את שרידי החרב ולהשיבם בכל הון ארצה. לפי שעה רק יחידים שבו, בעירום ובחוסר כל, רק הודות לעזרת הקונסולים הבריטיים שנתנו להם להוצאת הדרך הביתה. ועל זה יִזָכרו לטוב.

אני מאחל לנו שישוב השלום על כנו ונתראה שוב חיים ושלמים. מסרו שלום לכל מכיריכם ידידכם וקרוביכם מהישיש המצפה לגאולת עם ישראל ממצוקותיו.

6.11.1939

מכתבים מכם לגמרי נפסקו. כמעט שלשה חדשים מיום שכתבתם את המכתב האחרון. בינתים בא צבי והרגיע אותי שהכול בסדר אצלכם, וכעת הוא בעצמו מתהלך מלא געגוע למכתב מכם. […] מובן שאין להאשים אתכם שלא כתבתם כל הזמן, אלא הזמן גרמא. בודאי אותו הדבר עם המכתבים אשר אני שלחתי לכם. כל דרכי העולם משובשים ואין עצה ואין תבונה, וצרת רבים חצי נחמה. המצב החמרי פה בארץ הולך ומחמיר מיום ליום ואנשים רעבים ללחם הולכים ומתרבים. אך הקברניטים שלנו עומדים על המשמר, מאזרים [אוזרים] שארית הכוחות להציל עד כמה שאפשר, עד שאנִיָתנו הקטנה תגיע גם היא לאיזה חוף בטוח. היה פה בהלה גדולה ופחד של חוסר צרכי מזון הבהיל את כל הישוב. אבל כעת, הודות לאמצעים שנקטה הממשלה ועסקני הצבור יחד, הסתדר איך שהוא ענין ההספקה. אבל העיקר חסר: אין פרנסה והפרוטה אפסה. וככה חיים אנו יום רודף יום. רק דבר אחד מקל את החיים – הטרור נפסק,⁴ ואפילו האוטובוסים מתל־אביב התחילו מאתמול לנסוע בקביעות ליפו כל רבע שעה.

וכן העוצר על נסיעת לילה הוקל בהרבה: כל ימות השבוע עד עשר ובמוצאי שבת עד חצות. זה נותן תקוה בלבנו כי גם לכל הצרות יבוא סוף סוף קץ…

18.12.1939

סיפוק רב נותן מצב הילדים בלמודם, ובהתנהגותם ההוגנת – כה לחי. הופתעתי מִנַין פתאום התגלה כושר הציור בבת אחת אצל הילדים ודוקא על אדמת אמריקא. אני חושב שזה תוצאות ההסתכלות המופרזת שנזדמן להם להִתָקל בהרבה הרבה מוצגים חדשים לגמרי שלא שערו מעולם על אודותם וזה נתן אימפולס לעורר כשרונות נרדמים. זה מראה שיש במוחם אוצר בלום אבל גם היו חושים.

[…]

ואני גם כן עובד בלי הרף יום יום, אף לא על פת לחם אלא לדחות את רעיונות הבל שמצטברים במוח מהמצב הכללי לאומי. ואין תרופה יותר בדוקה מעבודה גופנית. אני מאחל לכם שלוה עד יעבור זעם.

24.1.1940

הנה קִבלתי את מכתבכם מתאריך 16–12–39 ובו יש דברים – – – המשכים על המכתבים שקבלתם מאתנו שגם הם הלכו ונדדו סחור סחור עד שהגיעו לידכם, וזה מזכירני מה שסִפרו על המשטר הצריסטי הקדמון ועל זריזותם הנפלאה. פעם משפחה עשתה חוזה עם מינקת אחת להניק את ילדם. ובאחד הימים עזבה והלכה לה. וכמובן הגישו עליה משפט. המשפט אמנם יצא לפועל ופסק הדין ניתן שעל המינקת תיכף לשוב להניק את הילד, אך באותו יום כבר למד הילד באוניברסיטה. האמת נתנה להאמר שנִטלה לגמרי חשק הכתיבה כי איזה טעם יש בלחם עתיק מלא עובש? בדורנו אי אפשר לסבול כגון דא בעת ששומעים ברדיו שלש פעמים ביום כל מה שנעשה בכל כדור ארצנו. אך בכל זאת עם קבלת מכתב, אף כי הוא ישן נושן, מעורר איזה קונטקט חשמלי וכל נימי הלב מזדעזעים כאילו הוזרק בהם איזה זרק מעודד […] אתמול קראתי בעִתון על דבר הקור הגדול השורר באמריקה ועבר צמרמורת בכל אברי בזכרי את הצַברים שלי איך מנקשים בשניהם מקור שלא שִׁערו מימיהם. ופה להיפך, עד היום לא היה אף יום אחד קריר והנה מחר כבר ט"ו שבט וריח האביב נודף מכל הצמחיה. הכול פורח ומבשם באבקניותיו.

מצבנו בארץ בענין הכלכלה הסתדר. לא מרגישים כמעט חוסר בשום דבר. רק העִקר חסר, הפרנסה, ומי שיש לו לאכול ארוחת יום הנהו מאושר. יותר אין דורשים. אם אנו משוים את מצבנו עם המצב השורר בין היהודים באירופה, הלא אנו המאושרים.

אגב, השלום בין הערבים והיהודים מרגיע הרבה את הסבל. בשבוע הֶעבר היתה אסיפה משותפת של כל פרדסני הארץ היהודים והערבים בפתח תקוה ובאו כמאה וחמשים נציגי הערבים, ובחרו משלחת מעורבת להתיצב היום או מחר לפני הנציב העליון בירושלים. ובאלה הימים מסדרים הערבים אסיפה גדולה של פרדסנים ומזמנים את פרדסני היהודים לאסיפתם. ואפילו חסן בק, הידוע לך מימי הטורקים,⁵ עשה בִּקור אחרי עשרים וחמש שנים שסִדר את החורבן פה. גם מצא עוז בנפשו לבקר בתל־אביב את מכרו מר קנדינום, בלִוְית גדולי יפו, ובעת הסעודה התבטא שתל־אביב נדמתה לתמר הגדל במדבר.

את אפרת מזכירה אותי שאני חסר לך עם התקונים שלי שלא עולים בכסף, ובכן עולים המניות שלי. כעת התור של עדה⁶ לחדד את כשרונֹתי, ויום יום אני מבלה שעות נעימות בבית היוצר שלי.

29.3.1940

אני כבר יושב בית, לא יוצא יותר לכרם או לפרדס, וגם שרפתי את הגשר ומכרתי את האתון הלבן שלי. די לי להטלטל ולראות את החורבן מסביב, ומסתפק בעבודֹת בית קלות מעין תרופה לפזר את המועקה שמצטברת על הלב מקריאת העתון היומי.

כעת אחוה דעתי על דבר גדעון.⁷ לו היתה התיעצות אם לשלוח אותו לאמריקה ללמוד כי אז ודאי התנגדתי. אבל כעת השאלה לגמרי אחרת. אם באמת מוצא סיפוק נפשי בעבודה הטכנית, ויכול להיות שבזה ימצא את תעודתו בחיים, אז חבל מאד לעזוב את ההזדמנות. מי יודע אולי הוביל אותך המקרה אל הדרך הנכונה. […] גלגל החוזר בעולם. עדה מטפלת כעת בתרנגולות מטילות ורכשה לה עִזה בֵיירוּתית הנותנת כמעט שמונה-תשע אונקיות חלב ליום, ונוסף לזה רכשה גם עזה רומנית יקרה ע"י התאחדות האכרים שהביאה איזה מאות עזים וחִלקה בין החברים. וכנראה שזה רעיון טוב ומועיל, האוכל עולה בערך שלשים גרוש לחודש, ואת תנובת החלב של הרומיניות אומדים לכמה רוטלים ליום. ומענין הדבר שהטעם יותר נעים מחלב פרות, והשומן כפלי כפליים. […] את מתאוננת על הקור ואנו כבר היום יום השלישי ששרב חמסיני, מאלה המוכרים היטב, מתיש את כוחנו ומיבש את ליח עצמותינו. מה רבה מעשיך ה'. ואויר המושבה משכר ממש מריח פרחי ההדרים הנמצאים כעת בעצם פריחתם. האם זה לא נראה לאנשי אמריקא כעין אגדה?

גדעון! השתדל לעבור בטכניקה את הסבא, ואני מבטיחך כי לא אתביש אלא אשמח כי יהיה לי יורש ממלא מקומי – חזק ואמץ.

21.9.1941

לבני הרחוקים הקרובים ללבי שלום וברכת שנה טובה, שנת שלום, שנה וישובו בנים לגבולם ולא נוסיף לדאבה יותר. שנה שתביא בכנפיה גאולה שלמה לכל העמים ובתוכם עם ישראל הנדכא והנענה השותה ומוצץ עד תומו את כוס התרעלה המהול בדמו הוא […]

לכבוד השנה, השנה החדשה שמצפים כי בה סוף סוף תנחל העם הצודק את הנצחון על העם המרשיע, פָּסקה שתיקתי לרגע וכל מעני [מעייני] לזכות באחרית ימי עוד לראות אתכם בני החביבים ולחבק אתכם בכל מאמצי כחותי.

את מכתבכם ליום הולדתי קִבלתי ממש בעונה הנכונה בעמדי על המפתן לקפוץ לתוך השבעים ותשע. ומעתה והלאה מתחיל ימי הגבורה “ועם בגבורה שמונים שנה”, זאת אומרת לא השמונים מביאים גבורה, אלא להגיע אל השמונים צריך גבורה מיוחדת ובפרט בימים טרופים כמו שחיים כעת העולם כולו.

21.9.1941

יקירי! אפרת גדעון, ורותי בנכר,

שתיקתי הופסקה הפעם ע"י לחץ פנימי החפץ להתפרץ מרוב התרגשותי אשר גרמו לי עונג רב בקראי במכתביכם את יתרון המרץ והחשק של גדעון ללימודי התכניקה על בוריה, ונגש לזה באומץ לב ובהתאמצות רבה. אך נוסף לכל זה הלא צריכים כסף, וזה הלא מכביד בעת הנוכחי על הפיננסים המצומצמים שלכם. ובמצאי בזה קורת רוח שסוף סוף היה לי יורש לכשרונותי הטבעיים שגם ירשתי ע"י דם המשפחה, אבל נפגשתי בקיר ברזל בחינוך מסולף, שחשבו בזמן ההוא לדבר נחות דרגא מי שמתעסק בתכניקה ולא נתנו לי בשום אופן לפתח בי את כשרוני. אך בכל זאת, הגרעין שנטמן בקרבי נָבט ועשה פרי. ולעת זקנתי אני מוצא נחת רוח מרובה שיש בידי מכשיר להרחיק את השעמום, התוקף בדרך כלל את הזקנים ואינם מוצאים סיפוק בחייהם מפני השעמום. ולי כמעט לא מספיק היום ותמיד מוצא המצאות חדשות המחדדים ומשננים את מוחי, ומוצא בזה סיפוק נפשי רב.

הנה רק אתמול גמרתי מכשיר אוטומטי איך משחיזים מקדיח מבלי להשתמש באור העינים וזה מכוון לימי האפלה השורר כעת כמעט בכל כדור הארץ. בקיצור מעיָני מסורים לתכניקה, ועלי מוטל לעזור בכל האפשר לך גדעון יורשי היקר בתמִכת כסף. הפעם אני שולח לך חמשה לא"י ואם תספיק ידי הנני מוכן להמשיך. ואני מקוה שעוד אראה בישועה ובניצחון הצדק על הרשע, וכף הדמוקרטיה תכריע, והשלום יתפשט בכל העולם כולו ועוד נראה בנחמה, ושבו בני לגבולם אמן!

3.5.1944

לבתי אפרת ונכדי שלום,

יקָרי,

מכתבך היוצא מהכלל שפנית ישר אלי, בלי עקיפין כרגיל, אף שאין בזה הבדל כמובן, אבל בכל זאת, הלא לכל מנורה חשמלית יש לה כפתור הנגיעה משלה, להצית אותה מחויבים לנגוע דוקא בכפתורה, אף כי אפשר להצית עשרות מנורות יחד בנגיעה בכפתור אוניברסלי, וכן בקראי את מכתבך זה הרגשתי כי ניצוץ חשמלי נגע בנימי לבי ונעשה לי כל כך חם ונעים, עד שהחלטתי לשלח לך מדה כנגד מדה.

גם המצאת רותי בדבר השמות שמכינה לפרי בטנה לעתיד לבוא מראה לי על בגרות. האדם כעץ השדה אשר יִעודו בחיים לשמור על קיום המין, הבה נקוה לראות בהתגשמות החלום.

על דבר מה שמספר החייל המשוחרר מר גרת בהתענינותו בזמנו על חיי המזיק הקפניידוס⁸ ושאני עזרתי לו בחיפושיו בשרשי השקדים, זה דבר מקובל על הלב כי מצא מין את מינו. אך לדאבוני אינני זוכר את המאורע ואת האיש הראוי להתכבד ולהֵרשם בין משפחת האדמה הארץ ישראלית […]

הגברת קורלנד בת גרף מזכרון אני מכיר. היא היתה בילדותה וגטרינית. וגם את הקורלנדים מזכרון יעקב הכרתי היטב, מהמתישבים הגנטלמניים והמצטיינים. ובבית גרף התאכסנתי הרבה פעמים בבקרי את זכרון יעקב ערש בחרותי, בימי ילדותה, ועל שכמי נשאתי את עצי הבנין מהמרכז שעל יד בית הכנסת, עד לקצות המושבה משני עברי הרחוב, שארכו יותר מקלומטר, ללא דרך, בין סלעי המגור ואבני נגף שהכשילו את רגלי, ונפלתי תחת כובד המשא לא פעם ולא שתים, אבל יסורים של אהבה אלה חיסנו את רוחי, ואת גופי, ואת מרצי, להגיע לגבורות […]

ולבסוף אמסור לך אפרת תפקיד, לנשק את הילדים־המבוגרים בשמי, ואת מנתך תקבלי מהם, ואני מבטיחכם להשיב לכם עם הוספה.⁹

אביכם העומד על המצפה,

מ' פ'