השלג בחדש שבט תש"י בכמותו הרבה היה אורח בלתי רגיל. שנים רבות לא זכתה ארצנו לשלג במדה שזכתה בו השנה. השלג כסה את הארץ מדן ועד באר שבע, בשפלה ובדרום. גם בירושלים הוא הפליא בכמותו הבלתי רגילה. כמעט בכל שנה בא מיסטר שלג לבקר את בירתנו בשלג קל. השנה הוא בא לא כעובר אורח אלא כתושב בבירת ישראל ונשאר במקומו כשבועים והגיע לגבה של מטר. ומי יודע כמה זמן התכונן להשאר כי קשתה עליו הפרידה, ומיסטר קרח בא לחזקו. הקר הגיע בבירתנו לעשר מעלות מתחת האפס, ולא נשאר מפלט ממנו גם בחדרי חדרים. ברוך השם שלא הכל בידם והעולם אינו הפקר. ה' שלח את מלכתנו השמש החביבה והמחממת שבאה אלינו בכל הודה, והחדירה את קרני עיניה בכל עצמתה בתוך הקרח והשלג ושניהם נבהלו ונמסו בחם אשה. היא כבשה את מקומם והשתלטה על כל היקום, ושוב היא שולטת ברמה, באהבה נאמנה מחממת את החי, הצומח והדומם, בלי הבדל גזע ומין, הכל קם לתחיה תחת כנפיה ושב בשמחה למסלולו הרגיל.

חוץ ממאורע השלג לא היו כל הפתעות ושנויים במדינתנו. הכנסת מטפלת בכל שטחי חיי המדינה, ולכאורה הכל בסדר. יש לפעמים התנגשויות בין עולמות שונים הנמצאים בתוך הבית, שבו יושבים בסוד חכמים ימין ושמאל, בעלי דעות שונות, אלה השואפים לקיים במדינה את יסודות טהרת גרסא דינקותא לפי מסורת אבות, ואלה השואפים להקים את המדינה על פי ירושת הגלות משירי שולחנות זרים, בתערובת צלצולי דברי הנביאים. אלה ואלה נלחמים לדעותיהם ולבסוף נדמה שמגיעים לעמק השווה והכל על מקומו יבא בשלום, אולם לאמיתו של דבר נשאר הכל כשהיה, והרב בכנסת הולך וכובש ובטוח בנצחונו. יודעים הם את הסוד, שהכל תלוי בחינוך, שהוא יסוד היסודות, והחנוך תלוי בלחם, כי אם אין לחם אין תורה. כן נמשכת הפרה אחרי הבר.

ובחוץ שומעים תלונות והבעת צער וכאב וסבל הדורות על ילדי ישראל בארץ ועל ילדי הגולה שבאים לישראל, שבמקום להחזירם למקור מחצבתם בזמן הקמת מדינתנו, להכניסם לתרבות ישראל תחת כנפי השכינה בארץ הקדושה, יש המכונים אותם לחנוך חפשי שבו כפירה בכל הקדוש לישראל. דבר זה הוא כחתירה תחת קיומו של ישראל בארץ ובגולה, כי רק ביסודות התורה והאידיאלים של הנביאים טמונה נצחיות ישראל ונצחון ישראל. ההתנגדות לחנוך הנאמן עוררה ותעורר מלחמת אחים נצחית, ומי יודע לאן יגיע העם וכמה סבל עוד נכון לו. נשאלת השאלה, האם כדאי לאלה שהקריבו כל כך הרבה על מזבח המולדת לעורר מלחמת אחים ולעמוד נגד היקר לכל עם בעולם, הדבר המקודש בעמנו מדורי דורות מיום היותו לעם – קדושת התורה. האם ביד השולטים לנצח רק מפני שבידם הרב הדמוקרטי בכנסת? אף שידוע שהשולטים מושכים את הזרם כי ההמונים הולכים אחרי החזק והברק שמעלה את אנשיו לחוג מיוחס ולחברה גבוהה העומדת מעל להמוני העם. טבעו של עם ישראל הוא לא להכנע לשולטים המדכאים את רוחו כי עם קשה ערף הוא. זה יכל לערער רק את יסודות האחדות והמוסר בעם לרעת המדינה, וליצור מרירות וקנאה במנוצחים. זה יגרום לחסול כל אידיאל מדיני בין ההמונים שקשה להם בין כך להשלים בקלות לעמוד דם לפני מי שהיה אתמול בדרגתם והיום הוא אלופם. הוא יושב בפנים והם עומדים מאחורי הדלת. וכבר נראים סמני חולשה והתנגדות לדרכי השלטון, והתנגדות מרובה בחנוך, בחוקה ובצנע, אף על פי שהמצב בארץ מצדיק את הפעולות הללו. ומכאן גם חוסר המעש נגד השוק השחור ונגד רודפי בצע כסף בתקופה זו שהעם קם לתחיה. הכחות שצריכים להיות מוקדשים לתקומת העם והמולדת התחילו ברדיפה אחרי אלילי הכסף וחיים מופרזים, כדי לעלות ולהדמות לחברה הגבוהה. סמני חיי ההפרזה הבולטים עתה בין המוני העם מי יודע לאן יובילו. הגיע הזמן לשים לב ליסודות אושר האומה הבא על ידי חנוך העם, להסביר יותר את שאיפת ישראל לגאולה, קיום חזון ישראל, התעמולה לחיי צנע צנועים בארץ צריכה להיות בכל הזדמנות ובכל התאמצות בכתב, בעל פה ובמעשה. לא חיי נוחיות רגעית יביאו אשר אמיתי ליהדות שסבלה אלפים שנות גלות וחזרה לארצה לפי יעודה. לעם ישראל שאיפות חינוכיות אחרות מלשאר העמים. יסוד חינוכנו הוא העלאת האדם לדרגת אדם בעל מידות טובות והתפתחות נפשית גבוהה, “ואהבת לרעך כמוך” דורשת מהעם גם התאפקות מהפרזת החיים ואומרת לנו “וחי אחיך עמך” ו"לא על הלחם לבדו יחיה האדם". התפתחות והסתפקות, שני הדברים גם יחד מונעים את האדם ממידות הקנאה, התאוה והכבוד, ראשית החטא, ככתוב “הקנאה, התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם”. רק בחיים טהורים אפשר להגיע לשלוה ולחיי חברה תקינים ולמצוא גם ספוק נפשי. תכונת ארצנו הקטנה והקדושה דורשת מאתנו לחיות בה חיים טבעיים מתאימים לטבע הארץ הקדושה, והחיים השקטים והמועילים בלי הפרזות מצדיקים את שובנו לארץ זו להפכה למקור האשר ומקור לא אכזב למליונים אחים הנדחים מאשר המולדת בגלות הרועשת הכוזבת. יסוד היסודות של חנוכנו צריך להיות, העמדת חיינו על יסודות הצדק והצניעות, אז תספק לנו ארצנו את צרכינו בשפע ולא נצטרך חלילה להגר שוב מארצנו לחפש טרף בין זרים. מי יתן ונגיע לאשר שהיה בארצנו בתקופת הזוהר שחז"ל מתארים אותה וישבו “איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד”. רק בדרך זו נוכל לרפא את הנזק הגלותי החרות בתוך נפש ישראל, הרדיפה אחרי הבצע והאידיאלים הזרים. האידיאל של ישראל הוא “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”.