וְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים לוֹמַר

מַה שֶׁעֲלֵיהֶם בַּחֲלוֹם עָבַר

וְאֵלֶּה שֶׁיּוֹדְעִים רַק לִדֹּם לִדֹּם

וְאֵינָם יוֹדְעִים לִמְצֹא הַמָּקוֹם

שֶׁאֵלָיו נוֹעֲדוּ לָבוֹא כַּמֻסְכָּם

אֲנִי חֲלוֹמָם אֲנִי מַקְְשִׁיבָם.

במשך מרבית שנות עשייתו בשירה נהג עזרא זוסמן בעצמו מידה מופלגת של כיבוש יצר ויצירה. הוא התאפק בכתיבה, השהה את שיריו משנכתבו, דחה את הוצאתם לרשות הרבים ועיכב במשך עשרות שנים את כינוס שיריו בספר. מתינות והשתהות נראו לו הכרחיות לשם זיכוך היצירה וגיבושה.

עם הופעת כרך שיריו המכונסים בשנת 1968 השתנו קצב יצירתו ומיזגה. להרגשה החריפה והמענה, שדחיית כינוסם של השירים הזיקה להם ומנעה מהם את ההזדמנות להטביע את החותם הראוי להם בתודעת הדור, הצטרפה עתה הרגשה חריפה ומענה לא פחות שבצורך אוכף להוסיף ולומר בדרך שיר את שנתבקש לו לומר, למצות שליחות שירית, שזכתה עד כה למימוש חלקי בלבד. המשורר עמד על סיפה של שנת השבעים לחייו וידע שהזמן שנותר ליצירה ולחיים עצמם קצר הוא וחתוך. שוב לא היה מקום למתינות ולהשתהות.

זוסמן נתקף בקדחת של יצירה. חמש השנים שנותרו עד למותו בשנת 1973 היו שנות העבודה האינטנסיביות ביותר שידע בחייו. תוך זמן קצר ביותר נאסף ספרו השני, “עצי תמיד”, כינוס של שירים שנכתבו תוך שנים ספורות, הקרב בהיקפו לספר הקודם, שהכיל שירים שנכתבו במשך ארבעה עשורים כמעט; וב"עצי תמיד" לא נאספו אלא כמה מגושי היצירה הרבים, שעברו עתה, בתנאי הלחץ המיוחדים, תהליך של היתוך מהיר. זוסמן היה נתון עתה כולו ליצירה. כמעט בבת אחת הופיעו קובצי תרגומיו ממיטב שירת רוסיה המודרנית. דברי שירה רבים – במקור ובתרגום – הצטברו במגרות שולחנו, רובם בשלבי הכנה שלפני ליטוש אחרון.

כאן, במגרות השולחן, נמצא, אפוא, אחר מותו אוצר גדול של כתבי־יד, שתבע טיפול מרובה וזהיר. נמצאו כאן נוסחים מוקדמים של שירים שנכללו בשני הקבצים הגדולים. נמצאו דברי תרגום ונמצאו גם שירים חדשים, שנכתבו בשנות חייו האחרונות של המשורר ועדיין לא יצאו מן המעבדה הפיוטית שלו. צריך היה למיין את כל החומר הזה, לצרף את הנוסחים השונים והקטעים הרבים המשתזרים במסכת של שיר אחד. עבודה זו נטלה על עצמה באהבה ובמסירות לאה זוסמן, שטרחה במשך שנים ועודה טורחת בסידור ארכיון כתבי היד.

בשלב מוקדם למדי התעוררה כמובן, הבעייה של פירסום שירים מתוך העיזבון. עורכי כתבי־עת ומוספים ספרותיים, מוקירי שירתו של זוסמן, ביקשו לפרסם יצירות משלו שעדיין לא ראו אור. ידידים שקראו כמה מן השירים בכתבי היד נוכחו בערכם הסגולי הרב. השירים עצמם, כביכול, תבעו יציאה לרשות הרבים. אמנם אנו, לאה זוסמן וכותב הטורים, שבו נועצה, ידענו את המעידות הצפויות לעושים בתחום פרסום כתביו של סופר לאחר מותו. בתחום זה עלולות הכוונות הטובות ביותר – אולי דווקא הן – להוליך לפגיעה בדמותו של המשורר ולפגימה ביצירתו. השירים שבעיזבון לא הגיעו לגיבוש סופי והיו צפויים, ללא ספק, לטיפול נוסף מצדו של המשורר. אחדים מהם – אולי רבים – היו נדונים לגניזה. ריבוי הנוסחים שלהם ללא הכרעה שבבחירת נוסח “סופי” באמצעות פירסום או כלילה בכתב־יד מותקן ומאושר העמידה בפנינו את הבעייה של בחירת הנוסח הראוי לפירסום. בכתבי־היד הופיעו גם שיבושים וצרופים בלתי־ברורים, שהעידו כמאה עדים על הלהט, אפילו על החיפזון, שבהם נכתבו השירים. אחדים מקשיים אלה ניתן היה לסלק על פי השוואה זהירה של כתבי היד, ואילו על אחרים צריך היה לגבור בדרך של השערה וסברה.

למרות כל זאת, ברור היה, שאין להימנע מפירסומם של כמה משיריו הגנוזים של זוסמן, שיש בהם תוספת חשובה ביותר ליצירתו. המודעות לקשיים ולבעייתיות העקרונית שבפירסום כזה הביאה רק להחלטה להגביל את מספר השירים ולהסתפק באלה שנראים קרובים קירבה מירבית לגמר בישולם ואשר ניתן היה להעמיד נוסחים שלמים שלהם ללא מעשי הטלאה ואיחוי מרחיקי־לכת. שירים אלה הם עיקרה של האסופה הניתנת עתה בידי הקורא. צירפנו אליהם גם כמה שירים מתקופות מוקדמות יותר ביצירת זוסמן, החל בשנות יצירתו הראשונות בעברית, שנותרו בכתבי־יד או שפורסמו בשעתו בעתונות הספרותית ולא כונסו.

האסופה מציעה, אפוא, מעין חתך ביצירת זוסמן לתקופותיה. עם זאת, כאמור, שליטים בה השירים האחרונים והמלוס האופייני להם קובע את מנגינתה. שירת זוסמן הגיעה בשירים אלה למידה מירבית של חירות, בהירות, פתיחות וישירות. המשורר נפרד בהם כמעט לחלוטין מן הפואטיקה של האמירה השירית המהוקצעת־הסגורה, המממשת עצמה בשירים בנויים בתים־בתים מרובעים, משוזרי חריזה נשית־גברית, וביחידות הבעה הסוגרות עצמן תימאטית ומוסיקאלית במסגרות חריזה וירטואוזית והנערכות סביב מטאפורות מתוחכמות. גם בשלבים המוקדמים יותר של יצירתו לא היה זוסמן נאמן לחלוטין לפואטיקה זו שהביא עמו, כמו מרבית בני דורו, ממסגרת השירה הרוסית החדשה. הוא הרבה לערוך ניסויים בסטיות חלקיות מכלליה, ליצור מתחים בתוך מסגרותיה. כן כתב גם שירים שאינם נענים לה כלל (כגון “ערבית בדאבוס”, “רכבת במנהרה”, “זריחה חרבה”, ורבים אחרים). תמיד ניכרה בשיריו החתירה לירחק מן הסימטריה התחבירית והאוטומאטיות המטרית, שפואטיקה כזו עלולה להוביל אליהן. הוא הרבה בפסיחות, שבר את השורה והפקיעה ממעמד של יחידה עצמאית, נטל חירות מרובה בטווית רשתות המטריקה של השירים, ריתק באמצעים תחביריים בית לבית בשיר וצירפם ליחידה אחת וכו'. מעבר לזה, זוסמן שאף תמיד לפתיחת מסגרות השיר, להורדת המחיצות הפנימיות שבו לשם פינוי ערוץ לזרימה מלודית אחת מתמשכת, שבה ראה את עיקרה הקדמוני של האמירה השירית, הסטיכיה שמתוכה היא נולדת ושבכוחה היא שומרת על השפעתה המאגית גם בשעה שהיא נטענת במלא הטען של ניסוח מילולי הגותי ואפילו שכלתני. עם זאת, לא ניתק עצמו זוסמן לאורך הדרך מן האחיזה בפואטיקה ההתחלתית שלו, ואת התפתחות יצירתו עד לגיבושה בשני הקבצים הגדולים ניתן לסמן, בין השאר, גם על פי התגלעות המתחים והתוויית הפשרות בין פואטיקה זו לבין נטיות מנוגדות לה.

עתה, בסיום הדרך, חרג המשורר סופית משדה המתחים של שירה הנעה בין סדר סטרופי־מטרי הדוק לבין התרתו. שוב אין הוא אומר שירה בפסקות־פסקות שהן בתים מהוקצעים ומסורגי חרוז. האמירה הפסוקה הזאת נחלפה במעין מלמול חרישי ומתמשך. המשורר חותר עכשיו להפוך מלל למלוס:

ההופך מלל לנגן

ההופך נגע לנגן

ודוחה את מרכז הכובד

ומרים בלילה העוגן

להפליג מארץ הנגע

אל קוטב הנוגה.

המשפטים הקצרים מצטרפים זה לזה בתנועה בלתי מופסקת של הצטברות ריתמית. משחקי המלים מבטאים לא התכוונות שנינתית ונכונות למשחקים שיריים אלא פתיחות אסוציאטיבית, המאפשרת לכל מלה, כמעט, להצית מלה נוספת, לא רק על פי עניינה ונגינתה אלא גם בעצם חומריה הפונטיים. המשורר מזרים את פסוקיו ומבליע בזרימה צער ושמחה, פגעים והללויות, תוכחה מרה לעם שאיבד את דרכו, קינה על הארץ ש"מה שאבד לנו" בה “לא אבד בכל מקום אחר”, נופים, צבעים, צורות. בכל שלטת התנועה המלודית החרישית המהירה:

חרישי יותר

רחשושי יותר

כנפי יותר

צלול יותר

קצר יותר

פשוט יותר

אך עוד תמיד יותר…

יש בהם, בשירים מתנועתן הבלתי־פוסקת של שפתיים דובבות תפילה לחושה. המשורר משביע מפני פגעי החיים, נוטל מהם בלחישה את ארסם, מזרים אותם אל תוך המנגינה. הוא גם מברך ונפרד מן החיים, מן הצבעים, מן האנשים הקרובים ללב, מהצער של הקיום. הוא הופך נגע לנגן, וככל שהוא קרב להולך אל “יער הדומיה”, שאין בו לא אביב ולא סתיו אלא רגע נצחי, מתמשך, הולכת התנועה המלודית של פסוקיו ומואצת עד לסחרור זוהר שכמותו כעמידה במקום.

דן מירון