אני מפסלת רעיונות. כל פסל הוא אמנם פסל בפני עצמו וכל אחד יכול לראות בו מה שהוא יכול לראות. אנשים בדרך כלל מסתכלים על פסלים כמו על כתמי הדיו הידועים… סנדלר יראה בו אולי רגל יחפה, כומר ודאי יראה בפסל דבר שונה לחלוטין. ואני מפסלת רעיונות.
אני נותנת בפסלי מה שיש בי. ביטוי עצמי. אני גונבת את הכל מסביבתי. מביתי. מהחינוך שקיבלתי. עתים, אני מביטה באבן, בצורתה הטבעית והרעיון עולה מתוכה. הנה דבר כזה קרה לי כאשר נתקלתי באבן שהיתה אחר כך לפסל שקראתי לו “ביד ההשגחה”. ראיתי באבן הטבעית, הגסה צורה של עין. העין האחת ביקשה שאפסל עוד עין. כך פיסלתי עוד עין לא פקוחה. וכי אין אנו דומים לזוג עיניים כאלה? אחת מבטת ורואה הכל, האחרת עצומה ואינה רואה דבר. וכי אין מחצית הדברים בעולם נסתרים מעינינו? עין אחת חייבת להיות עצומה. אנו יודעים הרבה, אבל, הרבה אין אנו יודעים…
כשהייתי בגן ילדים, אהבתי ללוש פלסטלינה. הייתי מביאה אבנים הביתה. אמי היתה זורקת את האבנים שהייתי אוספת בשקידה.
הייתי כבר מורה – ואמא עדיין הייתה זורקת את אבני.
בסמינר למורים ציירתי. פעם, בשיעור אמנות, המורה ביקש שניקח ריבוע ועל זה נשים חצי עיגול ונעשה קבר רחל אמנו. צחקתי בליבי, מה זה, קבר רחל?! נטלתי חימר ביד ועשיתי רקדניות. הרביתי לפסל בחימר. לאחר שסיימתי את הסמינר והייתי כבר מורה, חשתי שחסר לי הפיסול. הרגשתי ריקנות בתוכי. לא עמדתי למעשה במלוא המודעות על הדבר החסר לי. חשבתי שאולי כדאי לעסוק בהתעמלות כדי שאמלא את הריקנות שנוצרה בי… אך הדבר לא עזר. אמרו: לכי לאבני. הלכתי.
היה שם מורה, הפסל שטרנסוס. נתן לי לפסל ראש. עבדתי שנה. לפתע חשתי שמיציתי עצמי. עזבתי. אמרו לי: אם אינך חשה צורך לפסל אל תפסלי…
נסענו לאמריקה. באוניה ידעתי שאני עומדת לפני משהו גדול. משהו שהוא נשגב ממני. היתה זו אוניה רוסית. בה הפלגנו (ב־1946). לפתע תקפה אותנו סערה. היה בה, בסערה הזאת משהו לא נתפס, משהו מעבר לבינתנו. משהו אלהי. הגלים היו גבוהים, היינו צריכים להגביה את עינינו כדי לראות את גב הגל הנוחת עלינו. הייתי קשורה לסיפון. לא פחדתי. חשתי שהסערה היא בי ומסביבי ואני חלק ממנה.
באמריקה המשכתי את לימודי הפיסול. נרשמתי למחלקת החימר. אבל תמיד אהבתי את האבן. אולי משום הלחץ הפנימי שלי, הצורך לפעול, הצורך להתמודד עם משהו קשה… על כל פנים כאשר נכנסתי לאולם שם פיסלו באבן, כאשר ראיתי כיצד עומדים אנשים נוכח גושי אבנים ופטישי אוויר בידיהם – ליבי התכווץ בקרבי. המורה, פסל ותיק, ראה את המבע שעל פני ושאל אותי: מדוע שלא תלמדי לפסל באבן… מדוע לא!? אני אתן לך אבן, אתן לך כלי־עבודה…
בחרתי באבן הקטנה ביותר. פחדתי מההתמודדות עם החומר הקשה. והתחלתי לפסל. אז התחלתי את העבודה על ה"ראש המצרי"… אבל זה לא הלך כל כך פשוט. התחלתי להוריד את השכבות העליונות והתקרבתי אל הפנים ולפתע חשתי שיותר אין לי מה לעשות. שהאבן לא תתגלה עוד לעיני. נדמה היה לי שהגעתי לקצה היכולת. כאילו מציתי כבר את כל האפשרויות. אז ניגש אלי המורה ושאל אותי: האם את רוצה שהאבן הזאת, חסרת־הכוח, תנצח אותך? או שאת תוכלי להנשים בה רוח חיים מכוח הרוח שלך? את רוצה שהאבן תגבור עליך, או אַת על האבן… עליך להחליט! המורה הזה נעדר במשך חודשיים, עם שובו הפסל היה מוכן…
אני רודפת כל ימי חיי אחרי השלמות. עדיין לא מצאתיה, כך אני חושבת, אולי לכן אני אוהבת מאוד עבודותיהם של מיכאל אנג’לו, של מור; כן, אני אוהבת פסל ירושלמי אחד, שמואל בר אבן, אולי בשל צורותיו העגולות. הוא מרבה לפסל נשים, בגוף האשה יש מן השלמות.
אני מעדיפה חברת גברים על חברת נשים, רק שלא ידברו על מכוניות… אם כבר חייבים לבחור בחברה. כי אני יכולה להסתדר לבד, עם עצמי. אני יכולה לחיות לבדי באי בודד ולא אחוש בדידות. יש בי משהו עשיר כזה, עולם מלא בתוכי ואיני חשה בשיעמום…
יש בי רעיונות רבים. יש בי סקרנות גדולה. אני רוצה לחדור לפנים האבן ולחשוף אותה. לראות מה יש בה. להיווכח מה ניתן ליצור מהאבן. הרי אלוהים עשה את האדם מעפר.
מורי לפיסול באמריקה אמר לי שהפיסול שלי הוא מיסטי. חשבתי בליבי, אם זו מיסטיקה, אז מדוע לא מיסטיקה יהודית. וכשחזרתי מאמריקה, נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים ללמוד קבלה. בירושלים לא מצאתי עבודה בהוראה, ויתרתי איפוא על רעיון הלימודים הפורמליים. אך לא ויתרתי על הקבלה.
הלכתי להרצאותיו של פרופ' תשבי, הוא היה מורי לזוהר.
*
פעם נזדמן לי לבקר בצפת. קרית האמנים היתה אז בחיתוליה. בשעת דמדומים יצאתי לטייל בין החרבות. בסמטאות המטפסות ויורדות, בבתי הכנסת העתיקים. על אחת הגבעות עמדתי והקפתי במבטי את הבתים הדבוקים למידרון וביניהם עצי פרי משתפלים, את הר מירון המחבק את הנוף בשלווה נצחית. רוח קלה החלה מנשבת, מלטפת את הדשאים הגדלים פרא. פתאום עלה קול באוזני. לא לחש הרוח אלא כקול מעבר לזמן:
“אני הוא רב לוריא יצחק בן שלמה הנודד בעולמות ושב בערבי אל נווי. בפיתולי סימטאות, על אבני המרצפות עייפתי מהלך דורות על דורות. בין חורבות הבתים, ברחוב היהודים אחפש תיקון לעולם”.
רגע קפאתי על עמדי ואחר הושטתי ידי בכדי לתפוש בשולי האדרת של ההלך המופלא. רציתי לאחוז ברגליו בצקות השבילים שלא יחמוק אל הספירות העולות לאין סוף. אם הצלחתי אינני יודעת. אך בטוחה אני, כי ספגתי מעט מלהט אמונתו ובידי דבק מה מאבק רגליו.
בלי נדר, כה יתן לי אלוהים אם עוד אלף שנים אחיה, באבן אחצוב את הזוהר ולא אשבע.
-
מלכה קציר – ילידת פולין, בוגרת סמינר לוינסקי תל אביב 1945. למדה פיסול במכון אבני ת"א 1947. אקדמיה לאמנות סינסינטי, ארט אינסטיטות שיקגו ארצות הברית 1950–1948.
השתתפה בתערוכת “הצעירים” אלחריזי, תערוכת אמני ישראל מוזיאון דיזנגוף תל־אביב. תערוכת “אמנים יהודים” סינסינטי ארצות־הברית. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות