דור המדינה בספרות

הוויכוח שהתחדש לאחרונה סביב “דור המדינה בספרותנו”, לא ישכך במהרה. יותר מדי מלים פסקניות הושלכו אל תוך המערבולת, יותר מדי תביעות “כולה שלי” הועמדו. הדי הוויכוח, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הספרותית, אינם אלא קצה הקרחון. המתח האמיתי טמון בשיחות ובוויכוחים, באמירות בין השיטין, שלא הגיעו עדיין לידי גיבוש בכתובים, אם כי מוחשת השפעתם הסמויה.

אין ספק שלא נעשה עדיין הבוחן האמיתי הקובע מה באמת טיבם של סופרי דור המדינה, מה תרומתם, מה הם הניגודים החותכים אותם שתי וערב ומה גרם לעקרותם החברתית?! לא נוכל להיכנס במסגרת זאת לדיון על כל קשת נימוקיו של הוויכוח הזה, מאמר כזה יראה אור באחד הגליונות הקרובים של “העתון”, כאן נצטמצם בכמה הערות: הטוען שסופרי דור המדינה הם הגורם הבלעדי לתמורה לשונית שחלה בספרותנו בשנות החמישים, מתעלם מן התהליך האבולוציוני לכיוון שפת־הדיבור בספרות שהתחיל להתפתח שנים רבות לפני שיהודה עמיחי כתב שורה אחת. סימניו, ולאו דווקא הראשונים, נראו כבר ב"ילקוט הרעים". אבל משוררים כמו לובה אלמי, ד. פוגל, נ. שטרן, ב. פומראנץ (זו רשימה חלקית) קדמו גם ל"ילקוט". אם כי הדוגמה הבולטת יותר לשפת שיר שאינה דומה ללשונם של “תלמידי שלונסקי” הוא אבות ישורון.

הטוען ל"אבהות" על “דור המדינה” בספרות ומונה כמה שמות שסדר הופעתם משתנה בהתאם ליחסיו האישיים, מבלי שיטריד עצמו לנמק מדוע פלוני כן זכה להיחשב כ"סופר דור המדינה" ופלמוני לא – מעמיד עצמו במצב בלתי מכובד המעורר עתים גיחוך אף בקרב רעיו.

הדן בתרומתם של סופרי דור המדינה לספרותנו ומתעלם מהעלאת תימטיקה סוציאלית חדשה כמו “העליות ההמוניות”, המעברות, ילדי מלחמת־העולם־השנייה, התכת, או אי־התכת־תרבויות שונות לתרבות אחת – שאולי בה הראשית לתרבות ישראלית חדשה, עושה מה שנקרא – צחוק מהעבודה.

על מסחור התרבות וטרור המחירים

“אני צריך שני עמודי ספרות כדי ‘שיחזיקו’ ארבעה עמודי פרסומת. ארבע שנים לא קראתי ספר, נשארתי בחיים, כפי שאתה רואה…” מלים אלה נאמרו ע"י דמות־מפתח־אדמיניסטראטיבית של אחד העתונים הנפוצים ביותר. “לא אכפת לי אם קוראים או לא קוראים את מדור־הספרות…” הוסיף ופרש לדרכו.

במקביל נתקלתי במודעה בעתונות־ערב על “רב־ספר”. כמו רב־אלוף, או רב בריח, יותר מסתם ספר – רב־ספר. יש בו תקצירים של ששה רבי־מכר. הספרים נבחרו להיכלל ברב ספר הודות להצלחתם המסחרית. ברור מראש לאילו ספרים לא היה כל סיכוי להיכלל ברב ספר זה. והפרסומת עושה את שלה לאמור: מי שקרא רב ספר אחד, כאילו קרא ששה ספרים שמנים, מעייפים, ובעיקר “מבזבזים” את זמן הקורא. עליך לחסוך זמן, זמן זה כסף. כסף זה דבר חשוב. בכסף אתה יכול לקנות רב מכר ולהיחשב כאדם הקורא ספרים. תהיה בעניינים, תהיה מתורבת, תוכל להשיח כאילו קראת ששה ספרים!

ועכשיו על מחירים.

אני מאמין גדול במסורת ההוּמנית של האדם הזה: אני מאמין באנשי העבודה המכניסים ספר הביתה, הרוצים שילדיהם ילמדו ויקראו ושיילכו לתיאטרון ולקונצרט. משפחה יהודית אחת אותה אני מכיר כאחד מבניה, ולה אני אסיר תודה עד היום הזה, היתה כזאת.

אנשים אלה עושים מאמצים גדולים, בעיקר עתה, כאשר הספר העברי אינו משוחרר ממיסים והמשכורת אינה משולמת בדולרים, ומע"מ עלה ל־12%. כאשר אדם הרוצה לראות הצגת תיאטרון עליו לשלם 50 ל"י, כאשר מצד אחד המסחוּר המאפיין את המשטר בו אנו חיים משחית את התרבות ואת השפה, ומאידך היוקר. ורמת החיים, הזוחלת כבר על גחונה, לא מאפשרים כמעט לאדם־עובד לרכוש ספר, ללכת לתיאטרון, בא הרב־ספר לחסוך! רק במצב תרבות כזה יש מקום לרב־ספר. לא סתם ספר, רב ספר!

בושה!

ה"עתון" בן שנה

לפני שנה יזם הח"מ בעזרת כמה סופרים (שמעון בלס, אהוד בן עזר, א. יעוז קסט, ששון סומך) כתב עת לספרות ולתרבות שונה מכל כתבי העת האחרים המופיעים בשנים אלה בארץ בצורה בלתי סדירה. כתב העת הזה, המציין היום שנה לקיומו, הוא כלי ביטוי רעיוני אסתיטי החותר לשלושה יעדים: א. ראיית הספרות העברית והיצירות הנכתבות ע"י סופרים יהודים בשפות שונות, – כספרות אחת. ב. חשיפת הדי המתהווה החברתי בבואם לידי ביטוי ספרותי. ג. עקיבה אחר הספרות הערבית בארץ ובאזור, פרסום מתוכה וכתיבה עליה. והיעד הנוסף – לשמור על תפיסה ספרותית בלתי משוחדת ולהימנע מלהפך לעוד “קליקה” ספרותית.

היום, כאשר ה"עתון" מסכם את שנתו הראשונה, ניתן לומר, לא בלי סיפוק, שאנו נאמנים ליעדים שהיצבנו לעצמנו.

כתב־העת הזה, לא היה מתקיים אלמלא התמיכה המסיבית לה הוא זוכה מידי פריפריה רחבה של סופרים וקוראים. הקשיים רבים, התשתית הכלכלית של ה"עתון" עדיין לא מובטחת, המינויים עדיין אינם נימנים באלפים, עדיין אין אנו מסוגלים לשלם שכר סופרים, עבודת העריכה והאדמיניסטרציה נעשים עדיין בהתנדבות, אבל אנו קרבים גם לביסוסו הכלכלי של ה"עתון".

הגליון הזה

שמחים אנו להגיש את מסתו של שלמה צמח, הרואה אור זו הפעם הראשונה, הדנה באישיותו הספרותית, ההגותית והפוליטית של ז’בוטינסקי. אנו ערים לעובדה שהנושא שרוי במחלוקת וניתן מקום לכל תגובה הולמת. כתב היד של המסה, שנתגלה בארכיון “גנזים” היה ערוך לדפוס בידי המחבר, אך עצם הימצאות כתב היד הערוך מעיד כאלף עדים שלא הורד לדפוס. בגליוננו זה מדפיסים אנו גם שירים עלומים של אברהם בן יצחק. שיר אחד בדפוס והאחר בכ"י המופיע בגלופה לצידם של רשימות בן־יצחק על המשוררת רחל. כה"י ברור אך הגלופה בלתי מוצלחת וקשה לקרוא את טקסט השיר; בגליוננו הקרוב נחזור ונדפיס את הגלופה ולצידה – הטקסט המפוענח.

שלושה מדורים חדשים, שניים מהם יהיו קבועים, כך אני מקווה, נוספו ל"עתון": המדור לאמנות פלסטית המרוכז בידי עזריאל קאופמן, והמדור “צפרא טבא”, הכתוב בידי ד. צמיד. ולבסוף חובה נעימה לי להודות להנהלת “גנזים” על החומר המרתק שהעמידה לרשותנו, ולגברת עדה צמח, על נתינת ברכתה לפרסום המסה של אביה, שלמה צמח.

גַם הַפַּעַם

כְּבַפַּעַם הַהִיא

שֶׁחָלְפָה בְּפַעֲמֵי שׁוּעָל

בֵּין אֶשְׁכּוֹלוֹת מִלִים מִשְׁתַּעַשְׁעוֹת

פַּעַם כָּךְ וּפַעַם

כָּךְ

אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ

אַךְ קַלוּ מְאֹד

פְּעָמַי

כָּתוּב

בִּשְׂפַת עָלֶה

רוֹעֵד

בָּרוּחַ

מַשֶׁהוּ כָּתוּב

שֶׁלֹא לְפִעְנוּחַ

לְעֵינֵי בָּשָׂר

וְדָם

נִדְהָם

מֵעֶצֶם הֱיוֹתוֹ אָדֹם

וְחַם

כּוֹאֵב לְעֶצֶם הֱיוֹתוֹ

כָּזֶה

הוֹזֶה הֲזָיוֹתָיו בְּאַפְלוּלִית

אָדְמוֹ

לְהִתְעַטֵף בְּסוֹד חֻמוֹ

לְהִכָּתֵב בּוֹ כְּמוֹ

שִׁיר

אֲנִי הוֹפֵךְ דַפִּים, מִדֵי לַיְלָה, וּמְרַחֵם עַל גוּפִי.

אֵין שׁוּם קֶשֶׁר בֵּין שְׁנֵי הַמַעֲשִׂים, אַךְ יִתָּכֵן שֶׁזֶה סוֹפִי.

בְּבוֹאִי אֵצֶל הַמִלִים, קָשֶׁה לִי לְהַחְלִיט – בְּאֵיזוֹ שָׂפָה

עוֹלָה הַצְעָקָה בַּסִמְפוֹנוֹת, וּמִתְמוֹטֶטֶת בְּקִפְלֵי מֹחִי, רָפָה.

רְהוּיוֹת נוֹגַעַת בִּי הַתְּנוּמָה, מְדוֹבֶבֶת, וְאַחַר אֵינָהּ מַרְפָּה.

בְּחִילַת הָעֵרָנוּת מִתְהַפֶּכֶת בְּקִרְבִּי כַּחֶרֶב. וּמְצַפָּה.

הָאֶצְבַּע מִשְׁתַּהָה. מְהַסֶסֶת. מְעַט וְהִיא תִּגַע בָּעִנְבָּל.

צְעָקָה, כְּנָחָשׁ, תִּפְרֹץ. וּבִגְרוֹנִי יִוָתֵר הָעוֹר שֶׁנִשַׁל.

אֲנִי מְרַחֵם עַל גוּפִי הָאוֹרֵב לִי מֵעֵבֶר לַדַף וּמִתְכּוֹנֵן.

מַה יֹאמַר אִם יֵדַע שֶׁאֵין הַדַף מֵגֵן עָלָיו. וְעָלַי לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

אֶחָד מִשְׁנֵינוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה לוֹ מְצַפֶּה מֵעֵבֶר לַדַף.

אֶחָד מִשְׁנֵינוּ יוֹדֵעַ. וְהוּא צוֹעֵק כָּל הַלַיְלָה כְּמוֹ מְטֹרָף.

בַּמָקוֹם שֶׁל נְקִישׁוֹת הַפַּטִישׁ הַמְדוּדוֹת

בִּמְלָאכָה לֹא יְדוּעָה לְיַד הַנָהָר, בַּמָקוֹם

שֶׁל הָאֲבוּקוֹת הַנָדוֹת, שֶׁל הַבִּקְבּוּק,

הָאֱנוֹשִׁי וְהֶחָנוּק, בְּשׁוּלֵי הַמַיִם,

בְּמָקוֹם שֶׁגָדוֹת בָּן לֹא הִתְנַסֵיתִי,

מָתְחוּ גְבוּל שֶׁל אֲרָעִי, הַנִפְרָץ כָּל בֹּקֶר,

בְּבוֹא מַיִם חֲרִישִׁים אֶל תַּחַת הַשֻׁלְחָן,

שָׁם הָיְתָה הַהַתְחָלָה, מִשָׁם הַצַעַר,

שֶׁגַם כָּאן קוֹבֵע לוֹ זְמַנִים לְלֹא סִבָּה,

בָּא וְשׁוֹהֶה וְטוֹרֵד אוֹתִי מִשְׁנָתִי,

מַצִיב אוֹתִי, בְּאֶמְצַע לַיְלָה שֶׁכֻּלוֹ חֹשֶׁךְ,

בְּלֵב הֶחָצֵר הַחֲשׂוּפָה וְהַשְׁקֵטָה,

– אִישׁ שֶׁהַפַּחַד מַקְנֶה לוֹ זְקִיפוּת קוֹמָה –

עוֹמֵד וּמִתְבּוֹנֵן בַּמֻכָּרִים סָבִיב,

עַד שֶׁעִתִּים שֶׁקָבַעְתִּי לוֹ יַעַבְרוּ,

וְאֵינִי זוֹכֵר מֶה עָשִׂיתִי אָז,

כְּשֶׁנִגְשָׁה רַפְסוֹדָה, עֲמוּסָה בִּצְרוֹרוֹת,

שָׁטָה אֵלַי, כְּיוֹדַעַת אֶת דַרְכָּהּ,

מֶה עָשִׂיתִי אָז לַהֲשִׁיבוֹ אָחוֹר, לְהִמָנַע

מֵהַמַאֲמָץ הַמַפְתִּיעַ וַחֲסַר הַתּוֹעֶלֶת?

רְחַק לְאַט. רַק לֹא שִׂנְאָה

הַבָּשָׂר שֶׁלָהַט כָּבָה

לֹא עִנְיְנֵי אַהֲבָה לֹא

מַעֲשֵׂה אָדָם וְחַוָה, אוּלַי

נָחָשׁ טָבַע בִּירֵכַי

אֲבָל הַטַל שֶׁלְאַחַר חֲצוֹת

אֶת חֲטָאַי רָחַץ

וְהַבֹּקֶר נִמְלָא יַסְמִין

וּפְרִיחָה מְתוּקָה

מִי שֶׁבָּדָה אֶת נְהַר הַשִׁכְחָה

יָדַע טַעַם בְּגִידָה

רְחַק לְאַט. הֵרָדֵם אֵלַי

תַּרְדֵמָה אֲמִיתִית אוּלַי תְּשִׁיטְךָ

אֶל מֵי־מְנוּחָה

שָׁמַעְתִּי אוֹתְךָ מְדַבֵּר מִתּוֹךְ שֵׁנָה:

"מִישֶׁהוּ מִשְׁנֵינוּ הוֹלֵךְ לָמוּת

וְזֶה לֹא אַתְּ"

אַל תִּפְחַד. רַק הַבָּשָׂר הָיָה רָפֶה

נָפַלְנוּ עֲיֵפִים וְכֹחַ הַגוּפִים נֻצַח

אֲבָל תִּשְׁמַע אֵיךְ הָרוּחַ

חֲפֵצָה

רַק עִם אוֹתוֹ יוֹרֵד יַמִים

לְהַפְלִיג

      יָפֶה כָּמוֹךָ וְתָמִיר

וְכָזֶה הוּא יִשָׁאֵר תָּמִיד בְּעוֹלָמִי.

צִפּוֹר חֲדָשָׁה שׁוֹרֶקֶת צִלְצוּל

מִי קָרָא לְאֶחָד?

אֶחָד תָּמִיד לְבַד

הוּא נִכְנָס בְּדֶלֶת בַּרְזֶל וְיוֹצֵא בְּדֶלֶת עֵצִים:

בַּצֵל עוֹבֵר נָמֵר. עָנָף נִכְפָּף וְשֶׁקֶט.

¹

ודאי ומפורסם ואין צורך להרבות בראיות, שז’בוטינסקי אדם לא שכיח, בעל כישרונות רבים וגדולים ושונים. כלוּם צריך לפרטם? והלוא ארוכה השלשלת: פובליצסט חריף ופשטן כאחד, פילטוניסט מבריק, מהודר ויודע־שיחה, מספּר (לפני כמה שנים קנה לו שם בסיפורו “שמשון”, שתוּרגם לכמה שפות אירופה, והביקורת השמיעה עליו טובות), מתרגם שירה ופרוזה (בימי עלוּמיו תירגם שירי ביאליק לרוסית וב"תקופות" של הוצאת־שטיבל הוא מדפיס את דאנטה בעברית), כותב שירים רוסים (לפני זמן־מה קראתי שיר שלו ב"פוסלדני־נובוסטי", והוא יפה ובנוי על פי כל חוקי המשקל), נואם ומרצה ידוּע־שם ומקסים המוֹנוֹת, מחבר ספרי־לימוד, מתקן את הכתיב העברי, איש מדינה וכיום גם מנהיג מפלגה, מארגן תנועה ונושא את עיניו לעמוד בראש הציונות, למען הטותה כרצונו. הנה צורות־הביטוי, ולא כולן, שבהן מתגלה ז’בוטינסקי בספרות, בציבור היהודי והלועזי עשרות שנים בהצלחה יוצאת מן הכלל.

ובכל זאת אדם עושה־פלאות זה, הטעון סגולות־יקר עד אין שיעור, אם אני בוחן את דמותו הרוחנית ואת מקורות יניקתה מקרוב, בחינה זו מביאתני משום־מה לידי מבוכה גדולה. אתה מגשש כמעט בידיים את הכוח היוצר, אבל אתה מתקשה בהגדרתו. ז’בוטינסקי עושה רושם, כאותם הפרפרים, אשר שלל־הצבעים של קשקשיהם אינו נותן, מפני רוב עושרו, לעמוד על גונם, ואנו מסתפקים לסמנם בשם כולל – מנומר מאוד. מדוע ריבוי־ביטויים של ז’בוטינסקי מידרדר ובא מפוזר ומבודד כגרגירי ברד על גג ראשי, ואינו מצטרף אלא לעתים רחוקות מאוד לקול אחד? לאורכו של כינור זה מתוחות, כניראה, הנימים בסדר משונה, ואין בכוחם בשום פנים להביע שירה אחת ומלוכדת. כל ניב וניב עובר את דרכו באוויר הרקיע בקו המיועד לו, אבל הוא תלוש ומיותם, ולא זו בלבד שאינו מוֹצא את חברו, אלא אינו נמשך אפילו אליו להתמזג איתו יחד מתוך קירבת מוצא. ז’בוטינסקי נראה לי תמיד כראש־אדם, העולה בין שתי אספקלריות, והוא נידון להיכפל ולרבּות בתוך מעמקי המסגרת המלוטשה והמבריקה, לאורך קו הפרספקטיבה הממושך והמצטמצם במרחקים עד אין סוף, עד כדי ליאוּת, עד כדי טשטוש מלא. כך היא לפניי גם דמותו של ז’בוטינסקי. ואם ברצוני להקימה נגד עיניי, מייד צפות גולגלות גולגלות, והמבט תועה ומתפזר ביניהן ואין בכוחו לתפסה ולקבעה.

הואיל ודבר־מה לא נעים מעלה יכולתו של ז’בוטינסקי להצליח בכל הצורות ובכל המצבים הרבים והשונים, שבהם הוא מתגלה לנו. ריבוי הצורות שלו חשוד, מייגע, מתעה ומדריך מנוחה. הוא מכניס ספק בלב, אם ריבוי־דמויות זה לא בא מעיקרו לחפות על העדרה של הדמות האחת, המלאה והמרותקת והמיוחדת לו. ועוד דבר. בני־אדם עשירי־סגולות מסוגו של ז’בוטינסקי לעולם מכים אותנו בתמהון רב. אבל פליאה זו היא הממלאה את כל אווירה של ההכרה, ואינה משאירה בה מקום כלשהו, להתמכרות מתוך הסכמה ואמון. פעמים רבות הקשבתי לנאומיו, קראתי בהנאה את דבריו והתאמצתי לעמוד על דרך השפעתו, ויפה נתברר לי, כי לא עצם העניין הוא הפועל, אלא דבר צדדי, מיותר וטפל ואינו צריך לגופו. כי אדם זה, אילו היה חפצו להוכיח לי את ההפך ממה שהוא מוכיח עכשיו, ודאי שהיה עושה מלאכתו באותו כוח, התלהבות והכרעה, והיה גם אז מבריק, מפליא ומגרה. ויתר על כן. אמנם ערה ההרגשה, שדבר זה תלוי בהחלט ברצונו, וכי מקרי הוא, פרי גורמי־חוץ קלי־ערך, שהוא מוכיח דווקא את הדבר שהוא מוכיח.

ובל יטעו בדברי. עניין צדדי זה, שאני מסמנו כוח־השפעה עיקרי, אינו אמנות הביטוי ושלימות הצורה. הרי דרכה של האמנות למצוא את הקו הקצר, הבטוח והנאמן ביותר, המקנה להכרתו של חברי את הדעות ואת האמונות שהן קניין נפשי. מידה זו של האמנות עושה ממילא ללא־אפשר, שתבוא לשמש את המקרי, את החולף ואת השאיפה האנוכית. הווה אומר לא אמנות־הביטוי הוא הכוח הפועל אצל ז’בוטינסקי, אם גם חריף ומחוטב ויפה הוא הדבר, הנאמר על ידיו. הרי אל מדוֹרוֹת ההכרה הוא אינו חודר לעולם. הוא מעורר תנועה באוויר הסמיך והכבוש אשר מסביבוֹ ומחליפו ומסיעו ממקום למקום, אבל אינו פותח מעברים לרוחות חדשות המטהרות אותו. אני מתקשה, וכל אדם יתקשה, להבין רעיון מקורי אחד, מחשבה מחודשת אחת, אשר ז’בוטינסקי היה אביה. הרושם, אשר פעולותיו בספרות ובמדיניות ובאמנות הדיבור משאירות בנו, אינו בעקב האמן שבו, רושם זה פחות בדרגתו, וכוח־הדוחה גלום ומוצנע בו מלכתחילה, כי דווקא סגולותיו ההמוניות הן הפועלות, אלא שהן מתעטפות בלבוש אמנותי חיצוני, מעושה, מותאם מתוך כוונה ברורה, מתוך ידיעה מראש שיש צורך להשתמש בצורה זו, מכיוון שהיא מנוסה ומקובלת (למשל, הפשטנות הדימגוגית של ז’בוטינסקי, שהיא אינה פשוטה כל־כך) ומוליכה אל המטרה הנכספת – להצליח ויהי מה! וברק זה שבהצלחתו הוא אמנם הדוחה. הוא הערפל המעיק מאוד, לאחר שקרן אור מתעה עברתו לרגע. כי מעולם לא ראיתי מחזה מרגיז ולא־מוסרי מאשר בשעה שאמרות ז’בוטינסקי, הריקות מכל תוכן ממשי, טובלות וצוללות בסער מחיאות־כפים היורד עליהן, ומעולם לא הרגשתי בכל גדלם ושאר־רוחם של משוררי ומספרי העמים, מאשר בשעה שקראתי את “שמשון” (כבר אמרתי, סיפור שעלה יפה מאוד) ואת השירים שלו. וּודאי גם בנאומיו וגם בסיפוריו וגם בשיריו נמצא את עקבות כוחותיו העצומים. אבל כוחות אלו אינם מגינים על היקר והכרחי והעמוק שבנפשו. הם באים לשם הפגנת היכולת בלבד. ומשום כך הם דוחים בברקם ובהצלחתם. כי צל של כפירה ושל ריקנוּת פורש כנפו עליהם.

*

כוחות אלו, יכולת זו להתלבש בהצלחה בצורות מרובות ורחוקות כל־כך, אם אין מצע נפשי ורוחני מתחתם, נעשים ממילא ברבות־הימים לתוך־תוכה של האישיות ולנושאה המרכזי. אדם אשר עיקר יכולתו הוא שרגליו אינן מוֹעדות לעולם, רואה סוף־סוף את שליחותו בחיים בהליכה תקיפה ובצעד מאושש. פעמים רבות שאלתי את עצמי, אל איזה כוכב מן הכוכבים הרבים אשר ממעל לו, מרים ז’בוטינסקי את עיניו, בהיותו לבדו, עם נפשו. שאלתי ולא נעניתי. גם אצל ז’בוטינסקי לא נמצא במהרה תשובה לשאלה זו. הרי אותה ההליכה קוממיות בכל הדרכים אינה אלא בריחה מפני האימה הגדולה, להישאר ביחידות עם נשמתו, לתהות עליה ולעמוד על ההיעדר שבתוכה.

המצב בנפש הנולד מתוך מציאותם של כוחות ויכולת גדולים, שאינם יודעים אל נכון היכן היא פינת־המסירות האחת אשר בה עליהם להתרכז, מפני שהלב מטבעו ומתחילת ברייתו לא היה מכוּון לכך – מצב זה בנפש גורר אחריו בהכרח כפירה בכל. ובמידה שהיכולת הטבעית תרבה למצוא את הבעתה המקרית והחיצונית, באותה מידה תבוא הכפירה ותתפשט ותשתלט בלב. מתפתחת כאן השקפת־עולם רצונית מיוחדת במינה. לא כללית ומקיפה את כל הישות האנושית, הכופרת בשלטונו של אונס סתמי ומאמינה בכוח רצונו של האדם להטות ארחות חייו אל הטוב ואל היפה. השקפת־עולם זו תהא רצונית פרטית, אישית, אנוכית. אינה אומרת, כוחו של אדם גלום ברצונו. היא אומרת, הרבים אמנם רפי־כוח הם, ואין להביא את רצונם בחשבון. אבל אנוכי, רב־היכולת, אנוכי המצליח תמיד ושאינו יודע כשלון, חפצי הוא גם הקו והמשקולת לכל אשר מסביב לי. השקפת־עולם מסוג זה טבועה גם באופיו של ז’בוטינסקי. ואם הוא שש לגלות את כשלונותיו של האחר אין זה בא, כמו אצל כל הספקנים, מעידן־עידנים, להצטרף אל רפיונו של האדם ולהעיד יחד על מיעוט כוחותיו, אלא להבליט על־ידי הפגום את יכולתו־הוא. כי כל מפעלי חייו של ז’בוטינסקי (איני דן בהם עכשיו מצד תועלתם) אינם אלא הוכחה ארוכה אחת הבאה ללמדנו (ובעיקר ללמד לעצמו) דבר זה: בין הרבים חלושי־הכוח עומד האני שלי הכל־יכול. ותפקיד חייו של ז’בוטינסקי הוא למצוא ביטוי ואינו בורר ועומד על טיב מהותו של שדה־הביטוי – שירה, מדיניות, תכסיס־מלחמה, ארגון וכולי לאותה תשוקה זרה האוכלת את כל הנפש, להפגין בלי הרף על היכולת הזאת.

ואביא דוגמא אחת לחזק בה הנחתי זו. פעם שמעתי אותו נואם שעתיים ומחצה בנשימה אחת, בהתרוממות־הרוח רבה על הצורך בגדוד עברי. דברים הארוכים והמחוטבים יפה, עם אותה הפשטנות המעושה, הקרובה מאוד אל הדמגוגיה, עם אותם כיווני־חן של ילד מפונק ובעטן, המביאים את בעל־הבית לידי סחרחורת, היו שלוחים להסביר ולהוכיח לאלפי שומעיו שאם לא יהיה גדוד עברי אין כל תקווה ואחרית לבניין הארץ. את דעתו זו תמך וסעד מכל צדדיה, והשתמש בכל האמצעים – המליצה והקול – הכשרים ושאינם כשרים, הנתונים ברשותו. ואני ישבתי ושאלתי את עצמי, האומנם מאמין אדם פיכח, חסר דמיון והזיות זה – אשר כל אימרה ואימרה שלו חשבון היא ולכל דיבור שלו תכלית ברורה, וכל תנועה כוונה לה – בהכרח המציאותי אשר בין שתי תופעות אלו – גדוד עברי ובניין הארץ? והרי הוא מייסד את כל הנחותיו על נוסחאות־הגיון דרדקאיות ופשוטות מאוד, ואיך זה אינו מכיר במסקנה ההכרחית, הנובעת מדבריו: מכיוון שגדוד עברי אי־אפשר שיינתן לנו בשעה זו, הרי ברור הוא, שלא נבנה את הארץ? אבל מיד ראיתי, שתמימות היתה זאת מצדי לתפוס את הנחותיו של ז’בוטינסקי כמות־שהן. הרי לפנינו משחק־וכחני וצחצוח־דעות ולא תורת־אמת. הרי מדבריו אפשר היה על נקלה ללמוד כי ז’בוטינסקי עצמו אינו נתעה לרגע להאמין בקשר ההכרחי אשר בין שתי תופעות אלו, ולא זו בלבד, גם אלפי האנשים, שומעיו שמסביב, שעמדו בפה פעור והם בולעים כל דיבור הנחתך מתוך פיו, ידעו יפה גם הם שאין לראות את ההכרח הזה להכרה, אם גם מטר ההוכחות ניתך על ראשם. היתה כאן קנוניה נסתרת בין הנואם ובין קהל־שומעיו, לדלג על העיקר, להבליע את העיקר ולהקל ראש בו, ולרכז את עניינם בתפארת המילולית הצדדית. וכאילו ז’בוטינסקי היה מכריז לפני שומעיו: “שלא שאלת הגדוד העברי היא העיקר רואים אתם יפה. העיקר לי שתתנו אמון בי, כי אדם שיכול לעמוד שעתיים ומחצה ולהוכיח לכם שאם אין גדוד העברי אין בניין הארץ, בדעתו יפה שגם אתם וגם הוא עצמו אינם מאמינים בהנחה זו, ובכל זאת אתם מקשיבים לדבריו ונהנים מהם – אדם זה ראוי לאמונכם, כי הוא כל־יכול!” והנה לאותה אונאה עצמית, אמנם חבויה אבל בנויה מתוך הכרה, התכוונתי, בהגדירי למעלה את מהותה של האישיות בז’בוטינסקי – האדם שאינו פוסק להפגין את יכולתו.

האמונה הנפרזת בכוחות עצמו מקורה, אמרתי, בכפירה כללית. אבל הכפירה הזאת אינה האפיקורסות השכיחה. זו האחרונה אינה באה לעולם לידי הערכה, מוגזמת על מידת יכולתה. לעולם היא מכורסמת מתוכה ספקות והרהורים קשים. האפיקורסות אף־אל־פי שאינה מודה בכוחותיהם של האחרים, ראשית כל הריהי כופרת בכוחות עצמה. לעולם היא פרי נסיון מר וכשלונות. כפירתו של ז’בוטינסקי אינה בגובה זה. היא גוצה ומצומצמת, פרי נצחונות־חלוֹף והצלחות קטנות. פרי מחיאות־כפיים באספות ושבחים בעתונות. וצחוק המקרה הוא שאדם השופך קסמו על הרבים בעצם אינו אלא בז להם. ואולי בא זה להעיד גם על המקסים וגם על המוקסמים. כי ממעיין הבוז לרבים שואב ז’בוטינסקי את הקסם הנשפך עליהם. הרי מהותה של אישיות זו טבולה בהתאהבות עצמית למעלה מראשה, ואין מקום ליחס ולמגע אל האחרים.

הנה הסבך הנפשי אשר בו מתפתלת רוחו של ז’בוטינסקי, ואני השתדלתי לפתחו ולנתחו. מצד אחד, יכולת טבעית רבה ויוצאת מן הכלל. מצד אחר העדרו של מצע רוחני מרוכז וקבוע ליכולת זו: כספינה גדולה, מזויינת מכונות חזקות ורבות־כוחות, אבל אין מטען פנימי לה, המביא את תנועת כוחותיה לידי שיווי־משקל. מתוך שתי מידות אלו בוקעת ההתנגשות הפנימית המביאה לידי היסוס ותנודה רבה והמכריחה דווקא להפגין את היכולת ולהציגה לראווה תמיד, לעיני־כול, למען חפות על הפגוּם שבהכרה, המעיק וגוזל המנוחה שבנפש פנימה. ומתוך הרגל של הפגנה נשרשת אמונה בלב, שאמנם יכולת ערטילאית וחסרת שורשים זו, יכולת חיצונית זו, היא היא עיקר החיים, כוחם המניע המרכזי, וממילא באה הכפירה שאדם זה כופר במציאותו של שאר־הרוח האנושי ונשאר לפניו רק המשחק בלבד!

*

– ועבודתו בציוניות זה עשרות שנים, האין היא, עבודה עקשנית ומסורה זו, סותרת את כל ההנחות הקודמות?

אבל אני לא אמרתי, שלז’בוטינסקי אין אידיאלים שהוא מוכן וגם מוכשר למסור עליהם את נפשו. כוונתי היתה רק להראות על הסתירה והניגודים השולטים באישיות רבת־עניין ורבת־צדדים זאת: אותו הסכסוך התמידי אשר בין היכולת הטבעית הכבירה ובין מקורות האופי הדלים, שבאים להפרות את היכולת; ולפיכך גם ההתמסרות השלימה למשאת־נפש, לאומית או מדינית, קצרה ידה להתגבר עליה. הואיל ואדם זה נידון, בתוקף גורמים שאין לו השפעה עליהם, כי דמו הם ובשרו, להראות כל ימיו לאחרים (למען הראות לעצמו), שאין דבר למעלה מכוחותיו. הוא יעקור איפוא כל ימיו סלעים למען תתמלא פגימתו, האוכלת ומדכאת במסתרים את נפשו. וקול ענות־הגבורה, שהוא שולח לפניו אינה סוף־סוף אלא פרי רפיון־רוח כמוס וחבוי, וההתרגשות הגדולה מדברת גדולות על הרצון ועל ההרגשות המנצחות אינה סוף־סוף אלא התאבקות חסרת־אונים עם היובש והחרבון השכלי הקופא והכופר אשר בקרבו.

הוא יכתוב איפוא סיפורים לא מתוך הכרח פנימי, אלא משום שהוא כופר במציאותו של הכרח זה, משום שהוא אינו מאמין כי אמנם יש בעולם שאר־רוח מיוחד ליחידי סגולה, העושה את האדם לבאלזאק, לפלוֹבר ולטולסטוי. הוא יכתוב דברי־פיוט מכיוון שבמעמקי נפשו הוא כופר במציאותה של שפת־אלים המדברת אלינו בקול־נועם ובקצב ובמידה ובמשקל. הוא יתרגם לנו את דאנטה, כי הוא יקל ראשו בקיומה של השתרשות עמוקה ורבת־שנים, מתוך נטל ירושה וטללי ילדות של שפה ורוחה. וכשישא את נאומיו לא ישים ליבו אל האמת של חזון־האדם, אלא אל תנועת היד, ההטעיה, חוכמת הדיבור הקטנה. ובשעה שיצא לייסד תנועה ולצאת בראשה ידבר על המלבוש, על הקידה, על הז’יטון בדש־המעיל, על ההליכה בסך, על בגדי־שרד, על הטקס. אמור מעתה, לא היתה כל כוונה להקטין את קומתו, אלא לסמנה ולהגדירה, להבליט את כל נטל גורלו, לכפור בכל ולהאמין רק בדבר אחד: באמצעים, כלומר באמצעים שדיבר, בכוחו־הוא וביכולתו־הוא!

*

כל זמן שפעולות אלה נשארו בתחומי פעולותיו האישיות בלבד, לא היתה בהן כל סכנה. אדרבה, לעתים קרובות מאוד היו מקור של תנועה ושל הנאה רבה. ז’בוטינסקי כתופעה בספרות בפני עצמה מלאה עניין. כוחותיו העצומים פורצים להם סוף־סוף מעבר גם אל הטוב ואל היפה. מאימתי מתחילה הסכנה שבממשות, כשמידת ההפגנה של היכולת, כתכלית בפני עצמה, היתה לשיטה ולתורת־חיים של רבים. שהרי אצל הפרט ביטוי זה מוצא של הקלה ושל פורקן הוא לחץ נפשו, עיכוביה, נפתוליה והתנגשותה, אבל הכלל מקבל מן התורה הזאת רק את השלילה שבה: את הריקות ואת התלישות. הכלל לוקח את חפץ ההפגנה הסוערת ואת קולה בלבד, את סגנונה המתגדר והבוטח; אבל מתחת למידות אלה לא יימצא היכולת, התוקף וההתאבקות הפנימית, שהיו עקבותיהם וסנדקיהם של הסגנון הזה אצל הפרט. ותנועה שכוחות־סרק אלו הם עיקריה מן ההכרח שתהא קלת־דעת, חסרה כל חיים אמיתיים, עקרה מתוכה ומתרברבת ותמשוך אל תחומיה את פסולתה של החברה. כי הדבר, אשר אצל ז’בוטינסקי הוא התאמצות להתגבר על עצמו, ייהפך כאן, בתנועה שתיווצר על ידו, לאמרי־רהב ריקים ופוחזים.

סכנה זו תגדל עוד פי־כמה בימי מבוכה קשים. אם באמת אבדה הדרך, הולכים על נקלה גם תמימים וישרים אחרי קולות־סרק אלו, באמרם למצוא בהם פתח הקלה ללחצם. אולם בייחוד פרושה המצודה הרעה הזאת לנוער. הדור הצעיר הוא על פי מבנה נפשו קרוב מאוד אל המתהווה בנשמתו של ז’בוטינסקי. נפתולים אלה, הממלאים את ליבו, נפתוליהם של בני־הנעורים הם. כל מרדו של הנוער אינו אלא פרי הסכסוך הנפשי הזה, אשר בין היכולת הביאולוגית (הזערוּת) ובין המקורות המוסריים, המפרים את היכולת הטבעית הזאת. גם הנוער אכול כפירה הוא מסוג זה, מתוך הערכה נפרזת של כוחותיו. הוא סומך ובוטח, בשכלו (הרי אין לו עבר, וממילא אין לו געגועים עליו) ומדוכא תחת יובשו הפנימי (נגרר אחרי הנוסחה ההגיונית הפשטנית, מכיוון שלא נתקל עוד בחיי המציאות והנסיון המראים שדרך האדם אינה פשוטה כל־כך). וכאן הסכנה גדולה לנוער, שלא יילכד במצודה רעה זו הפרושה לפניו.

והמגוחך והמעציב שבדבר הוא שכל המידות הללו, שבעזרתן אני מתאמץ לחדור אל מהותו של ז’בוטינסקי, גלויות וידועות לו בתכלית הידיעה. הוא מכיר יפה מה ריקה מתוכה ומתוכנה התנועה שהוא יוצר כשדה־ביטוי לו. אבל על ריקות זו הוא נשען, ובאפסות זו הוא כּוֹסח לו דרך אל מטרתו. הרי כופר זה אינו מאמין, שקיימת תנועה בעולם, שפרצופה המוסרי אחר הוא, ושגורמים אחרים מביאים אותה לפעולות. ובעצם כאן, בכפירה זו שהולכת כיום בגרון נטוי, שהיתה לתורה בפני עצמה ואשר רבים נשמעים לה, היא הסכנה. כי על פני חולות עקרות אלו של אונאה עצמית, התרברבות, היעדר מוסרי, לא יצמח כל חי. רק רזון, שממת עולם.

שַׁבְתִּי לְאֶרֶץ קָשָׁה.

בָּאוֹר נֶעֱצָמוֹת לִי הַשְׂפָתַיִם

מִלְמַלְמֵל לָהּ אַהֲבָה נוֹאָשָׁה.

אֲנִי מֻכְרָח לְחַכּוֹת לַלַיְלָה. בֵּינְתַיִם

עוֹשֶׂה תַרְגִילִים לִפְנֵי הָרְאִי:

שָׁרִיר שָׁרִיר, וָרִיד וָרִיד, עָצָב עָצָב.

אַחַר־כָּךְ יוֹשֵׁב כְּמוֹ עַל אִי

וְסוֹפֵר אֶת הָאֳנִיוֹת הַמִתְכַּחֲשׁוֹת – לֹא נֶעֶצָב

וְלֹא כּוֹעֵס אֶלָא מְקַבֵּל דִין;

וּכְשֶׁהַחֹשֶׁךְ מְחַבֵּק וּמְרַכֵּךְ

אֶת הַקָשֶׁה כִּשְׁחוֹר סָדִין

שֶׁהַזִיזִים מְלַפֵּף וּמְשַׁפֵּךְ –

רַק אָז אֲנִי קוֹרֵעַ אֶת הַנָעוּל,

רַק אָז בְּלַחַשׁ הִיא לִי מֻתֶּרֶת,

וּנְשִׁיקוֹת מַרְעִיף עַל כָּל מוּם וְכָל נִווּל

שֶׁל יָפָתִי הַמְכֹעֶרֶת.

מִגָבְהֵי בֵּית־קָפֶה סְחַרְחַר –

בְּעוֹד נִגָר הַקַיִץ לְתוֹךְ כּוֹסוֹת־מַשְׁקֶה צִבְעוֹנִיוֹת עַל שֻׁלְחָנִי,

וְהַכָּחֹל וְהַצָהֹב וְהָאָדֹם מְהַבְהֲבִים עַד יָפוֹ בִּקְצֵה הָעַיִן,

עֵת כִּי תָּרְנֵי סִירוֹת שֶׁבַּ’מָרִינָה' עוֹלִים־יוֹרְדִים כִּלְקֶצֶב נְשִׁימוֹת אָדָם יָשֵׁן,

וְרֵיחַ הַשִׁזוּף נִדָף עִם רֵיחַ הַתְּשׁוּקָה, וְצִי כִּסְאוֹת־הַנוֹחַ שָׁט לְאַט לְתוֹךְ אַחַר־הַצָהֳרַיִם

שֶׁאֵין מִחוּצָה לוֹ דָבָר בִּטְוַח כַּדוּר־טֶנִיס הַמִתְעוֹפֵף מִכָּאן לְשָׁם

וְהַיוֹדֵעַ אֶת שִׂמְחַת הַנוֹכְחוּת בְּתוֹךְ הָרֶגַע הַחוֹלֵף בִּלְבַד; –

אַךְ הַמֶלְצַר עוֹבֵר כְּבָר בֵּין הַשֻׁלְחָנוֹת,

אוֹסֵף אֶת הַכּוֹסוֹת וְהַצְבָעִים, –

צָרִיךְ לָזוּז,

כִּי זוֹ שְׁעַת הַנְעִילָה לְבֵית־קָפֶה חוֹגֵג אֶת קִיוּמוֹ הַפַּרְפָּרִי

לְעֵת עוֹנָה בּוֹעֶרֶת,

וּכְבָר עֶרֶב בַּטַיֶלֶת, רֵיחוֹת־פַלָפֶל־עֶרֶב,

עַל שְׂפַת הָעִיר

הַמַקְרִינָה עַצְמָהּ עַל מַיִם בְּנַעֲנוּעֵי חַלוֹנוֹת

כְּמוֹ בְּפַנַס־קֶסֶם סְגֹל־לֵילִי,

כְּאִלוּ יֵשׁ חַיִים שׁוֹנֵי־מַהוּת

מִחוּץ לִמְתִיקוּת הַמֶלַח שֶׁלַיָם הַסוֹף־קֵיצִי וְהַמַחְשִׁיךְ,

אֲשֶׁר בְּעֹמֶק עוֹר־הַגוּף שׂוֹרֵף כָּל זֵכֶר לֹא־מִכָּאן –

              וּכְאִלוּ אֵין חַיִים שׁוֹנֵי־מַהוּת מִתַּחַת לְעוֹרִי.

                         עַל חוֹף שֶׁפִּנּוּהוּ הַקַּיְטָנִים,

כְּשֶׁרַק כִּסֵּא־נוֹחַ יָחִיד, הָרָתוּק בְּשַׁרְשֶׁרֶת אֶל סֻכַּת־הַמַּצִּיל כְּמוֹ כֶּלֶב,

מוֹחֶה כְּנֶגֶד נְשִׁיבוֹת הָרוּחַ שֶׁל סוֹף אוֹקְטוֹבֶּר הַקָּרֵב וּבָא,

          בִּשְׁהוֹתִי בַּחֶדֶר לְמוּל הַיָּם, חָשׂוּף לִקְרִינָתָם שֶׁל סְפָרִים מֵעַל הַקִּירוֹת מִסָּבִיב,

תּוֹלֶה הָיִיתִי עֵינַי אֶל אֶרֶץ גְּנוּבַת־לַיְלָה, שֶׁקְּרִיאָה אוֹרִית שֶׁל אֲוִירוֹן בִּלְתִּי־נִרְאֶה

מְשַׂרְטֶטֶת וּמְשַׂרְטֶטֶת אוֹתָהּ עַל קַו הָאוֹפֶק הַמָּחוּק.

        וְהַחֶדֶר בָּנוּי סְפָרִים־סְפָרִים, עִם דְּלָתוֹת שֶׁל כְּרִיכוֹת בַּד וְקַרְטוֹן,

בְּצֶבַע הַקָּפֶה־הַשָּׁחוֹר, הַקּוֹנְיַאק וּגְלוּלוֹת־הַוַּאלֶרְיַאן, דַּלְתוֹת־צִבְעוֹנִין הַנִּפְתָחוֹת אֶל נוֹפִים

חוּץ־זְמַנִּיִּים, שָׁם צִפְּתָה יַלְדוּתִי אֶל גַּן־הַמַּנְגוֹלְד הַנּוֹגֵן וְחָשְׁבָה אֶת וִיּוֹלָה כָּל־כְּחֻלָּה,

וְהֵם אַךְ מְיַחֲלִים לְמִלַּת־הַצּוֹפֶן שֶׁבִּלְשׁוֹן־אִמִּי הַגְּנוּזָה, כְּדֵי לַהֲשִׁיבֵנִי אָחוֹר, –

        אוֹ־אָז פָּשַׁטְתִּי יָדַי אֶל הַקִּירוֹת הָרַשְׁרְשָׁנִים, שׁוֹלֵף כָּרָךְ אַחַר כֶּרֶךְ מִן הָאִיצְטָבָּאוֹת,

לְמַעַן אָשׁוּב־אֲגַלֶּה אֶת שִׂמְחַת־הַמַּעֲמַקִּים בִּי, אֶת הַשִּׂמְחָה בַּת־הַקַּיְמָא וְהַדּוֹלֶקֶת־פְּנִימָה

אֲשֶׁר לַהֲוַיַת הַיֶּלֶד, שֶׁטֶּרֶם יַבְדִּיל בֵּין “עָשׂוּי לִקְרוֹת” לְבֵין " עָלוּל לִקְרוֹת", נָמוֹג בְּמַעְגָּלוֹ נְטוּל הָרֵאשִׁית וְהַאֲחָרִית,

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר הַזֶּה, לְמוּל הַחוֹף הַמְהַבְהֵב בְּפִתּוּיֵי־שָׁוְא שֶׁל אַחֲרוֹן הַקַּיְטָנִים,

הַמִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּפַנַּס־כִּיס מֵאִיר וְכָבֶה חֲלִיפוֹת, בְּשִׁבְתוֹ לִכְדֵי רֶגַע בְּכִסֵּא־הַנּוֹחַ הַלַּח וְהַכַּלְבִּי, לִפְנֵי שֶׁיַּמְשִׁיךְ בְּשִׁטּוּטָיו, –

                              וְאַף־עַל־פִּי־כֵן,

אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֵין בַּעֲבוּרִי כָּל “חוּץ” קָרוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר גְּבוּלוֹת חֲדַר־קְרִיאָה מִדַּפְדֵּף זֶה שֶׁכַּהֹוֶה הַמַּקִּיפֵנִי סָבִיב, וְהַפּוֹרֵשׂ עָלַי אֶת מְתִיקוּת־הַבְּהִיָּה, שָׁעָה שֶׁהָרֹאשׁ נִרְכָּן לְעֵבֶר הַשֻּׁלְחָן, הַמְאֹהָב בְּאַנְדְּרְלָמֻסְיַת־הַחֲפָצִים שֶׁל עַצְמוֹ.

1.

הֶמְיַת לֵב יְהוּדִי לְמִיס בֶּרְנְסְטִין מִבּוֹסְטוֹן

אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה זוֹרַחַת לָהּ עַד קַרְקָעִית הָעַיִן

עִם תְּמוּנוֹת קוֹדַאק צִבְעוֹנִיות לְזִכָּרוֹן

מַנְצִיחָה אֶת עַצְמָהּ עַל הַר הַבַּיִת בְּיָדֵינוּ

רוּחַ נֶגְבָּה מוֹשִׁיב אוֹתָהּ עַל גָמָל

הַמִצְטַלֵם עִם כָּל תַּיָר מַסְבִּיר פָּנִים לַצִיבִילִיזַצְיָה.

הוֹ, אֲנִי אוֹהֶבֶת יִזְרְאֵל אוֹהֶבֶת בּוֹנְדְס

אַל דְאָגָה, מִיס, כַּסְפֵּךְ בָּטוּחַ בָּאֲדָמָה הַמֻבְטַחַת

שׁוּם דָבָר לֹא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד בַּטֶבַע.

2.

מִיס בֶּרְנְסְטִין עַל גַגוֹת הַגָלִיל חוֹגֶגֶת לְבַדָהּ

אֶת שְׁרַב לְבָבָהּ שׁוֹתָה שֶׁמֶשׁ בִּמְשׁוּבַת שְׁקִיעָה

וְאַרְגָמָן חוּשָׁנִי מַדְלִיק בָּהּ אִישׁוֹנִים לְשָׁעָה

שִׂיחַ מַבָּטִים גְנוּבִים עִם הַמֶלְצַר מַמְתִּיק לָהּ עֶרֶב

וְכוֹס הַקוֹפִי הִיא בּוֹחֶשֶׁת בִּבְדֹלַח עֵינֶיהָ

אֶת גוּפוֹ הַגָמִישׁ הַיָפֶה הַיָפֶה

מִיס בֶּרְנְסְטִין אֻמְצָה אֱנוֹשִׁית בּוֹדֵדָה חֲרִישִׁית כְּבָר לְכוּדָה

אוּלַי תָּבוֹא לָהּ שָׁעָה בְּרוּכָה בְּאֶרֶץ הַקֹדֶשׁ.

מתוך קובץ “מראה מקום” העתיד להופיע בקרוב.

יודע לרוץ?"

– “יודע.”

– “א, נו, נתחרה.”

– “לא רוצה.”

– “למה?”

– “אז כדורגל.”

– “לא מתחשק לי.”

– “גם אתמול לא התחשק לך.”

– “מחר.”

– “אבל זה מה שאמרת אתמול.”

– “מצטער מאוד, קוליה.”

– “נו, לא צריך להצטער, אבל אתה כזה נורא…”

– “כזה איזה אני, קוליה?”

– “נו, כזה…”

– “תגיד, תגיד, קוליה.”

– “נו, הבלים… באמת הבלים… אני כך סתם…”

קוליה כמו נרתע מלפגוע בי, אך דווקא רתיעתו והחלל שהותירו בי משפטיו המבוררים וההססנים מדעת, מילאוני סקרנות חרדה. אם יש דעה בעולם שנחשבת בעיני ברגע זה, של קוליה היא. כמה יפה וחזק הוא, ומחובר, בן בית. יחסו אלי הוא תערובת של הערצה לגיבור ההרפתקאות השחורות שציבען ניטל מעיניו, ושל פטרוֹנוּת חומלת, שמקורה בלחלוּחית שסיפורי ליחלח את עיני אִמוֹ, ובמקצת גם את עיניו. חמלתו הוותרנית, המפנקת, המיסה בי קרחונים בסביבת הלב, אבל פטרוֹנוּתו עלבה. כזר, ממילא היה מקומי על ההדום, ואני לא אהבתי לשמש הדום. מוזר, אבל טוב לבו, דווקא הוא הגביה בעיני כסאו. אם בגלל שביקש להיטיב עמי ואם מפני שרצה ליהנות מזכויות מארח ובן־המקום, תמיד מצאתי עצמי רתום לעגלת תוכניותיו. כשהציגני, היה מספר לחבריו – ותמיד בהתלהבות יתרה – מעשים שהיו ולא היו בי, מושחם בצבעי גבורה ואגב כך מתפאר בי כבעל־בית ברכושו. לשמע סיפורי שקלח מפיו, היו רחמי נכמרים עלי, אך אשקר אם אכחיש, שלא הפקתי הנאה מוזרה שבהיות קרבן. חבריו היו נאבקים עימו על זכותם להתחלק בזר ובחדש שמקרוב בא, אלא שקוליה היטיב לשמור על קנינו. לרצוני לא שאל, גם לא היו בי רצונות משלי, אך אפילו כן, גם אז, יש לשער, לא הייתי מעז להמרות את פיו. הוא היה בנו של מזכיר המפלגה בעיירה הקטנה והבוֹצית הזאת, שבתיה השחוחים העלו על הדעת מצבות של עץ שחור וזקן. ביום השני למסע, מצאנו פתע את קרוננו מנוּתק מן הרכבת. היא המשיכה בדרכה אל העולם הגדול, ואותנו שכחה, פשוט שכחה בעיירת־הביצה הזאת. אביו היה הממונה עלינו, וכך גם היכרתי את קוליה. היה זה אוקראיני גבה־קומה וגא בשפמו נוסח “בודיוני”¹ שבשורותיו נלחם. את חתך החרב בלחיו נשא בהבלטה, כמו עיטוּר. שלא כרגיל אצל בעלי־מום למיניהם, הוא לא נהג להסוותוֹ. אפשר שבאמת אין זה נאה לומר לאדם את מומו בפניו, אבל הוא אהב לספר על מומו שבפניו. בשעת שיחה היה מצדד ראשו, חושף את החתך מלוא אורכו ויופיו הגברי ודוחקו לתוך עיניך, שלא תטעה, חלילה, ושתדע מייד עם מי יש לך פה עסק. אִמוֹ של קוליה היא יהודיה. אבי אומר שעל פי ההלכה הוא יהודי. כשאני שואלו מיהו – יהודי או אוקראיני, הוא משיב לי: סובייטי. שלא כחבריו, הוא מבכר את הרוסית על פני האוקראינית, אבל לכעוס הוא כועס רק כאשר מדברים עם אמו יידיש. כששואלים אותו מדוע, הוא משיב ‘מפני שאיני מבין את השפה הזאת, ובכלל…’ גם אני מחליט להיות סובייטי, להיות כקוליה, אלא שקוליה הוא ילד, ואני לעולם לא עוד אשוב להיות ילד, גם אם אתחרה בו, גם אם ארוץ ואשיגהו, או איטיב לשחק ממנו כדורגל. מישהו כרת את רגלי, גדע את ידי, ואף כי הן משמשות אותי לצרכי – לא עוד שלי הן. איש זקן אני ורק פּני פני ילד. חלומותי שחורים ואדומים, תמיד מאוכלסים עכברים וכיכר לחם בצואה. מה שלא אכלתי בהקיץ, אני בולע בחלום. לעיתים, פרשים מסתערים עלי מארבע רוחות שמיים, כורתים את ראשי, ולעיתים אני הוא הפרש, מניף חרב ארוכה ושותתת על צוואריהם של לגינות שלמים: כורת וכורת וכורת! לפעמים אני רואה את כל הראשים הללו צפים בנהר של דם, שפרות מרוות בו צמאונן. בשעת השתייה הן מצלצלות בזוֹגיהן, וצלצול זה ממלא את כולי תענוגות זרים. לילה לילה אני מקיץ בצעקות: ‘קדימה! אש! על האויב, הורא!’ ומישהו תמיד מקיץ עימי, נבהל, אחר כך מיסרני: – ‘חדל כבר, למען השם. תן לישון!’

אחרי יקיצה מעין זאת ושלא לשוב ולהירדם, אני שוכב על גבי ונאבק עם מלאך השינה. כשהוא מתגבר עלי ומנסה להטביע אותי במימי התרדמה, אני קורע בכוח את העפעפיים, להשאירם פקוחים לרווחה; גבי על מחצלת הקש, עיני באפלת הדיו הסמיכה, אני מקשיב לקולות הלילה והכלבים. גם בהקיץ איני יודע שלווה. העצמים מרקדים סביבי, עוקרים ממקומם ומתערבלים כבקליידוסקופ. בני אדם שזה עתה הילכו לקראתי, צונחים לפתע דמומים כאבנים, בתים ממריאים כציפורים של אש, ואילנות עוקרים מן השדרות, פוסעים חבושי קסדות או אגדים צחורים וספוגי דם. רבים מהם צולעים ונעזרים בקביים. מראה אחד, אני זוכר, היה חוזר וחוזר על עצמו: הגג נפער וגוף פלדה בורק־אש היה צולל, כשחוד חרטומו אלי. ברגעים שכאלה אני טומן את ראשי בכפותי, לוחץ חזק על הרקות, עד שמבפנים, מתוך מערות אזני, עלה מין זמזום כשל רעש יש בקונכיה. כל נקישה אי־צפויה של מתכת, או של גלגל אופניים מתפוצץ פתאום היו מכווצים, בלי משים, את כתפי, ולעתים אף הייתי מתכופף, מבקש להיבלע באדמה. החיים מתחת לאדמה נראו בטוחים יותר מאשר עליה. בדמיוני בניתי ערים תת־קרקעיות, שאיש מלבדי לא ידע מבואותיהן. אברים פרודים מהגוף, בצידי דרכים או בהריסות בתים, היו צפים לנגדי – בחלום כבהקיץ – עד שלפעמים, בהושיט לי אדם ידו, הייתי רואה אותה בנפרד, בלתי שייכת לגוף אליו היא מחוברת. יש שחלמתי על גפי אני, כשהם מפוזרים בשדה ואני רוכן ומלקטם אחד לאחד. פחד ממין חדש השתלט עלי: פחד מפני שיבת הפחדים. פעם, כשסיפרתי על כך לקוליה, עצר מלכת, התבונן ממושכות בפני, כשעיניו מחפשות בהן משהו, ולבסוף הפטיר: – “אתה משוגע! בחיי שאתה משוגע! מוטב שנתחרה בריצה.”

בלי אות מוסכם זינק ראשון מן המקום, כבורח מפני משהו. נכנסה השנאה לרגלי ואני שטפתי על פניו, שטוף ורוץ עד למורד הנחל. קולו ניסה לעצרני, אבל כאשר הגיע אלי, עייף ומתנשף, כבר היו פני שטופים במים, מוארים בת צחוק רעה של מנצח.

– “נו, מה, ילד, רוצה להתחרות?”

– “רצת כשד משוגע,” אמר קוליה.

– “אני באמת משוגע, כמו שאמרת.”

– “נו, הבלים… באמת הבלים… אני כך סתם… לא באמת.”

– “באמת הבלים… כבר שכחתי.”

– “בשמונה נלך ל’בית־העם', ערב ריקודים,” אמר קוליה, “נלך?”

– “מובן שנלך,”

…הופ־הופ! טרח־טרח! – רצפת ‘בית־העם’ חורקת־נאנקת תחת מירקע רגליים שיכּוֹרוֹת, המקפצות פה לילה לילה לקול מפוּחית, קול צחוק, קול בלאלייקות; מעוף צמה, שמלות מתנפחות כצפרדע. ריחוף קליל של רגל יחפה, תנופה של רגל ממוגפת הנוקשת כפטיש על רצפת האש והשמחה: הי־הופ! הי־הופ! טרח־טח!

היי־היי! הופ! הופ!

היי־הופ! טרח־טח!

היי־הופ! היי־הופ!

כמכושפים אנו צופים בהם מבעד לזגוגית. רגליו של קוליה רוטטות כרגליו של סייח.

– “בוא ניכּנס,” אומר הוא.

– “היכנס, אתה, אני אשאר כאן.”

– “מתביש?”

– “לא, אבל… פשוט לא מתחשק לי.”

הוא נכנס ואני נישאר לצפות בהם מבעד לזגוגית. תמיד מבעד לזגוגית. הי־הופ! הי־הופ! מנקשים בפנים גם מגפיו של קוליה. בת זוגו – נער בן גילו. גם רגלי אני מנסה להתרומם, להקיש לפי הקצב, ושוקעת בבוץ שהותיר גשם הערביים הפתאומי. רסיסי ירח מפנינים בשלוליות המיים. קולות ערבה וצפרדעים מקרקרות בביצות ורחש רוח מסכסכת בעלים, נתערבבו בהדי ה’היי־הופ', שהלכו וגוועו ככל שהירחקתי אל תוך האפלה, ששירת יחיד, עדינה להפליא, מלווה במפוחית־יד, מוגגה את אימתה:

השורה האחרונה שבשיר קילקלה לי בבת אחת את ההרגשה המפוייסת – על אף הכל – שבערב הזה. מראות לא רחוקים נטענו חיוּת איומה למגע זירמן של שלוש מלים פשוטות ולא חשובות ביותר. הערב, נשבעתי לעצמי קודם לכן, לא אקרע את שנתם של ישני ביתי ועתה כעסתי על הזמר וניסיתי בכל כוחי להשכיח מליבי את המלים. זה לא היה קשה, אבל כששכבתי על המחצלת בחדרנו הקטן, כשעיני בחרכי התריסים הבלתי מתמגפים, ראיתי את חרבות־הירח הנדחקים דרכם ויוצאים במחול אילם לאורך הקיר, כשהם מצטלבים ונפרדים כבדו־קרב. תמיד קרבות. מרצפת החימר, מבעד למחצלת, נישא כפור לח ומצמרר. מחנות־מחנות של פשפשים הגיחו מן הסדקים ויצאו למלחמות הלילה. תמיד מלחמות. פציץ־פציץ, משמיע גופם כשאני מקרב אליהם גפרור בוער. כל חלל הוא גרמני אחד פחות. יותר מדי פשפשים, יותר מדי גרמנים. בהקיץ לא אוכל לכולם, אולי בחלום. בהזיית־נקמתי הצלחתי להתיק ממקומם את קרחוני הקוטב הצפוני ולכסות בהם את מפת גרמניה. בפי היה חליל קסמים והקרחונים הלכו אחרי כמו העכברים באגדה. כשהגענו אל גבול צרפת, חדלתי לנגן והקרחונים נעצרו באחת. על כל גרמני, שאיכשהו עלה בידו להימלט עטו עשרה דובים לבנים. הו, מתיקות הדם, הנקמה, כשהיו נטחנים בשיניהם הגדולות! כל היהודים הוזהרו בעוד מועד ונצטוו להמתין על גג ביתם, עד למתן האות. והאות: מרבדי עננים קטנים, כשמכּוֹל ענן משתלשל לו חבל. אחז היהודי בחבל וטיפס על מרבד הענן. כשעלו כל היהודים, באה רוח גדולה וכל העננים יצאו במסע מהיר לארץ־ישראל. מטוסים אחדים ניסו לרדוף אחריהם, אולם אז פנתה הרוח כנגדם, המטוסים הסתחררו, פגעו זה בזה, אחר צללו כלפידים בוערים, צלול והתנפץ אל סלעי המוות הלבן. הו, זיקוקי השמחה המאירים לפתע את מחילות דמך המאוּיים, הנחנק. לאור הנר, בחדרה הקטן שבעליית הגג, סיפרה לי פעם סבתה שכך, לערך, יגאל השם יתברך את עמו המנופץ.

– “אבל סבתה, מה יהיה על אלה, שלא יוכלו לטפס בעצמם על החבל?”

– “המלאך יעזור להם, בכל ענן ינהג מלאך אלוהים.”

כלאסטרטג ותיק ומנוּסה, תמיד היו בפיה תשובות הגיוניות בתכלית לכול קושיות של טקטיקה ותיכנון, גם כשדובר במבצעים על־הגיוניים בתכלית.

מחשבה אחת, טורדנית כקרציה של סוס צוהל, פצעה את שמחת־נקמתי, כאשר בפיתחו של בית גרמני אחד, שעמדתי לקברו תחת קרחון ענק, השגחתי פתע בילדה קטנה, מליטה מפחד את עיניה. ניסיתי לשכנע את עצמי, שהיא גרמניה ולכן מגיע לה, אולם לספקות שבילי־מחתרת ניסתרים להגיח אל מיבצרי בטחונך. לבסוף פסחתי על הבעייה על־ידי שפסחתי על הבית. אבל כשנירדמתי, היא עוד ניסתה לרדוף אחרי וידיה, שקודם לכן גוננו על העיניים, היו פיתאום ליער קלשונות, ואני בצעקות ‘הור־רא!’, שוטף את האוייב. גם הלילה, כבכול הלילות, התחננה אחותי: ‘חדל כבר, למען השם, תן לישון!’ ואני, שלא לשוב ולהירדם, שריתי ושריתי עם מלאך השינה, שקם עלי להטביעני במימיו הצועקים. אבל גם הלילה, כבכול הלילות, מישהו צעק עלי: “תן לישון”.

מחקתי ראשו בבקבוק והוא כרע־נפל בין רגליה. היא קישתה את ידיה הגרומות, ענבה אותן על עורפי, ואמרה:

“עכשיו אתה הפרש שלי.”

הצמידה את פי אל ראשה הקרח, בשרה ניבקע תחתי ואני, הלוּם, דהרתי אל תוכו. פתאום ניערה אותי מעליה ושעטה, צוחקת, לעבר הנהר. כשרכנה לטבול השגתיה, תמה איך ראשה צימח שיער לפתע, ופניה פני ניקוֹדם בצחוקה.

“ילד! ילד!”

אני מושך בצמתה ושוב היא על גבה, נעה תחתי כמו קרקעית של נחל.

קול בכי, קול צחוק ומערת ביטנה נפערת ואני דוהר בה ודוהר. פרש של אש על אישה של מים. ואז בא המוות, כי לא הייתי עוד.

מישהו טילטל וטילטל את ראשי, קטר שרק וקול מוכר צעק את שמי אל תוך מערת אוזני.

“בשר! בשר! מחלקים בשר!” ובבת אחת קמתי לתחיה.

“שמעת?”

“כן.”

“ניסיתי להעיר אותך.”

“כן, ישנתי.”

“שתית הרבה?” שאל סטפק.

“מה?… הה, כן. הרבה. הרבה מאוד.”

“ניבלת את הפה.”

“אני? מתי?”

“כשיישנת. שמע, נודף ממך איזה ריח נורא… של… של חרוב פורח.”

“קח את הבשר שלי!” צעקתי לסטפק ורצתי כרוצח אל בית־השימוש, למחות את עקבות הפשע שדבקו אל ירכי. בערב נכנסה ניקוֹדם ובידיה בקבוק יין, עיניה הפראיות לחות. “שיהיה לך מתוק ממני,” אמרה ומשכה באפה.

למחרת עמדה להינשא לזקן שלה ואני להפליג. קודם לכן, ליד המדורה שהדליקו לכבודי, צבטה את ירכי, הסמיכה את פיה אל אוזני ואמרה, שחבל־חבל־חבל שאני נוסע ושחסרות לי כמה שנים. עיני נחו על שדיה והיא שמה את אצבעה על פיה, רומזת שאשתוק.

והנה היא שוב מולי, בקבוק היין בידיה ובפיתאום היא מנשקת אותי על שפתי ובורחת. הדלת הפתוחה חורקת על ציריה ככנפיים של טחנת רוח עזוּבה. לא הספיקה להתרחק וצירי־פרידה אחזו את אמי. מיששה את חולצתי הבלוּיה וגנחה:

“עירום, עירום אני משלחת אותך לדרך.”

נטלה את המחזור לימים הנוראים, מחזורה של סבתה, ושמה אותו בילקוטי.

“התפלל בו,” אמרה, “אולי ירחם ונתראה.”

הכול כבר היה ארוז לדרך ורק אני עוד הייתי מפוזר בחדר הצללים הגדולים, המהובהב אור־נר נוטה למוּת. הסתכלתי בנר וידעתי: אכבהו ואברח בחושך. לא הספיקה אמא לשאול “איפה הגפרורים”, וכבר רעדתי בחיקה כרעוד ברק בתוך ענן נשבר. וכברק ניתרתי מגוף־ענן אל גוף־ענן וכבר בחצר והשער נפתח והשער נסגר. קולותיהם מעברו עוד ניסו ללכדני, למשוך בפלצוריהם לאחור, אך אני, שלא כאשת לוֹט, אני לא הסבתי פני. מסימטה לסימטה, תחת מעיל הלילה, ורק כאשר הייתי בטוּח, שאני רחוק מהישג קולם, צנחתי על הארץ ונתתי לליבי־ליבי לשקוט מעט. הוצאתי את בקבוק יינה של ניקודם ושטפתי בכוהל את פי הבוער, המלא מלח עיניהם. נכנס יין, יצא צחוק. קולות לא שלי פרצו מגרוני כאילו היה גרוני תיבת־קולות של איזה ליצן מסתתר, העושה בו ככול העולה על רוּחו. ניזכּרתי בסיפוריה של סבתה אודות השדים השוכנים בגופנו ובעיקר בגרון, והם הם המטמאים את פינו. אינני זוכר מה אמרו הקולות, אני רק זוכר שרצתי אחרי צחוקיי, שהתגלגלו כחביות שואנות בסימטאות החושך, רגלי ניגפות פעם באבן, פעם באדמצל. ליד אחת החומות גהר אדמצל על צל אדם. ברגע הראשון דימיתי שזהו מקרה רגיל של שוד ומוטב שאסתלק, אלא שהאדמצל שמתחת שכבר שקט שקט וכנוע, ואלמלא פלג גופו התחתון, שהתרומם כאשר נגח בו הגוף שעליו, אפשר היה לחשוב כי מת. ירכיהם הבוהקות, המשוחות אור ירח ירקרק וצונן, ניהלו קרב מיסתורי לעיני ההלוּמות ורעד מוזר סיער את בשרי. לילה אחד, בדרכי אל תור הלחם, הייתי עד למחזה דומה, אלא שאז היתה אמא לידי והיא ציוותה עלי לרוץ. עכשיו צפיתי מסומר, כשדבר־מה בתוכי, איני יודע מהו, התרסק לרסיסים. כל כך רציתי לסקול אותם באבנים, כפי שעשינו בילדותנו למראה כלבים מיזדווגים. פעם רצנו אחרי שניים דבוקים זה בזה ולא הרפינו עד אשר לא קרסו תחתיהם, מצחיהם זבים דם. כשהיינו משוחחים על המעשה, תמיד סיכמנו שהגיע להם.

פתאום פנה אלי הצל שמתחת לצל:

“אתה רוצה? לחם או כסף, היינו הך לי. מייד יגמור.”

בהטיית גוף חדה ניערה מעליה את פרשה הרוכב וזה השתטח לצידה, גבו אלי, מושך במהירות את מכנסיו על רגליו השחופות.

“בוא,” אמרה, ואני ביקשתי לבכות. ראשה הגלוּח דמה לגולגולת, אבל קולה היה רפה ועדין כעוּגב. עודי משתאה לקולה, נשמעו בסימטה צעדים קרבים והאשה־הצל כיסתה את עצמה בשק ושכבה שקטה ליד פרשהּ, שנשיפותיו נתחלפו בנחירות רמות. מבעד לשק נישאו יפחות קטועות וכה קרוב, כה לא צפוי, התנגן על גג גבוה קולו של מואזין, מעיר את המאמינים ואת השמש. ערפל ושמש וצריח זהוב של מיסגד. שעטת חמורים עמוסי־פרי וקריאות חמריהם רחבי הלסת ואדומי העור, שטפו את סימטאות הבוקר העולה. גם שני אנשי הצל קמו מריבצם, עיני ביקשו לצוד את עיניה, אך היא חלפה על פניי כלא היה דבר.

עם הקבס שוב פרץ מגרוני הליצן־השד וקולו הילך סימני־שאלה על פני העוברים ושבים. יש שסרו הצידה בחלפי לידם, וכשדרכתי על רגליה של אישה צעירה ויפה מאוד, שאלה אותי אם אני עיוור או שיכור.

“שיכור”, עניתי לה, “שיכור, שיכור, אזרחית”, ולהוכחה נופפתי בבקבוק מול עיניה, לגמתי, היצעתי גם לה ללגום ועוד אמרתי לה, שאמנם אין לי כסף או לחם, אבל יש אתי יין, שלושה צנימים ואולי היא מוכנה לשכב אתי, כאן ועכשיו, ברחוב. היא נצטווחה: “פרחח! שוטר!” ואני חיקיתי את קולה – שוטר! שוטר! – ומישהו סטר על לחיי ואני עקרתי משם, כשהרחוב שבו דהרתי נהפך פתאום לנהר והבתים לאוניות בסערה. בגן העירוני התערסלו לקראתי עציסוס ירוקים ואני ניכרכתי על צווארו של עצסוס אחד, אמרתי לו שאני חש ברע, רע, כל כך רע לי, והקאתי על רגליו.

“מה אתה עושה כאן?”

מעלי עמדו שלמה המטומטם ואביו מבריח־הטבק. הם אחזו באצילי ידי וכך, נתמך – נישא, הגעתי אל תחנת הרכבת. אמי ואחותי עמדו מעבר לגדר־העץ הנמוכה, ששוטרים חמושים התהלכו לאורכּה. ניזכרתי שהוסכם בינינו, שאיש לא ילווני לרכבת, אבל ראשי הקודח שכח לכעוס. אפילו רציתי לרוץ אליהן, לספר להן כמה רע לי, שאיני רוצה לנסוע, כשפיתאום קראו בשמי. המנהלת הראתה את הרשימה לשוטר, זה בחן אותו מלמעלה למטה וגם הוא שאל לשמי, הביט בניירותיו, הביט בי ומייד מצאתי עצמי פוסע בשדירה של שוטרים. פניתי לאחור ונופפתי בידי לעבר המקום, שממנו קראו בקול נואש בשמי, אלא ששוב לא ראיתי דבר, רק גדר ושוטרים וים של ראשים מתערבל וצועק. שמותינו האובדים זה בזה התעופפו כציפורים פצועות בין הגדר לקרונות, בין הקרונות לגדר. לבסוף נסגרו הדלתות ועשן הקטר כיסה על מה שמאחורי הגדר ושקשוק הגלגלים החריש את מה שבפנים הקרון, וגם אילו פיכּח הייתי וזוכר הכל, הנייר אודות הרגע ההוא היה נשאר לבן; על אחת כמה וכמה שמוֹחי התאפלל, ושיכחה חשיכה של מים כיסתה אותי כליל.

מר פרינץ מצוי בכל מקום. פתאום הוא מימינך ומיד הוא לשמאלך. אתה מביט קדימה והוא הולך לקראתך, מסתובב והוא מאחוריך. מר פרינץ הוא אדם פעלתן ופיקח, כלומר הוא שכן יודע־כל וסקרן לאין שיעור בעת ובעונה אחת. הוא אינו מרפה ממך, הוא רוצה לדעת הכל, באמת הכל: מאין באת ולאן אתה הולך, מה משכורתך, איזה מוות היית רוצה, אילו עיתונים אתה קורא, מה דעתך על זאראטוסטרה, על ציורי שאגאל ועל נצחיותה של החסידה, מדוע אשתך צובעת את שיערה ובאיזו שעה עזבו האורחים את ביתך.

אבל כל זה אינו אלא משחק. פרינץ ממילא יודע הכל והוא אינו מסתיר זאת. הוא מדבר בלהט ועמדתו נחרצת. הוא מדבר בביטחון עצמי שאין לערערו, כטיפש שאין לו תקנה, כשליט חכם, או כרועה עדר. – בדברו הוא יורק עליך מבין שיניו. היית סולח לו לולא התיז עליך כל־כך הרבה רוק, לולא היה טורדני כל־כך, נטפל כל־כך, אילו היה מודה לפחות פעם שהצדק אינו אתו, שטעות בידו, אילו היה מקשיב לך לפחות פעם אחת. אולם פרינץ הוא חלק מהטבע, פרינץ הוא הר געש פעיל עם עור של אדם; פרינץ הוא פולט מלים כמו הר געש את הלבה. אולי, לכן נדמה לי לעיתים, שפרינץ בעצם אינו יודע דבר, אם כי הוא מתיימר לדעת הכל.

מה בעצם אני רוצה ממנו, שאלתי את עצמי פעם בהתמרמרות; הרי הוא אדם נחמד ולא מזיק, לא טוב ולא גרוע ממני ומרבים אחרים. היה זה כאשר נזקקתי לו, כשדימיתי שאני תלוי בו מאוד־מאוד.

דמות אחת בביתנו הוציאה אותי משלוותי, ואני האמנתי שעל השאלות המרגשות שהתעוררו סביב דמות זו יכול לענות אדם אחד ויחיד: מר פרינץ.

אספר עתה מה הדבר שהפליא אותי, אחר־כך הרטיט אותי ולבסוף ריתק אותי כדמיון־שווא. שלוש פעמים ביום, תמיד באותן שעות, במסדרון הארוך שבביתנו, ראיתי ישיש. מעולם לא הצלחתי לברר לאן הוא שייך ואם הוא שייך למישהו, מאיזו דלת במסדרון הארוך הוא יוצא ולאן הוא הולך. רציתי לפתוח בשיחה איתו, תמיד היה משהו מפריע לי לעשות זאת. לא ראיתי שמישהו שוחח איתו אי־פעם, והרי רבים היו האנשים סביב, כל־כך רבים… אתה רואה את הישיש ונתקף פחד מסתורי. מדוע? איני יודע. גבות עיניו עבות ולבנות, מתמזגות עם עפעפיו העצומים, ופניו מוצלים תחת כובע רחב־שוליים. נקיונו היה נדיר, והדרת־קודש קרנה מרצינותו השקטה; מצעדיו האיטיים ומפניו המוצלות תמיד. הרגשתי כורח לדעת מה מסתתר מאחורי ארשת־פניו: סבל? פיוס? כשחשבתי על גילו עלו בי מחשבות אוויליות, שהמבול עבר עליו והוא נשאר בודד ונעזב, איש אינו פונה אליו. הכל רואים אותו ואיש אינו שואל לשלומו. מימי לא ראיתיו משוחח עם שכנים; אולי אין להם שפה משותפת איתו או אולי ניטלה ממנו הלשון והכל יודעים זאת, חוץ ממני. הוא היה רזה כשלד, אך לא נראה תשוש, הייתי אומר, להיפך. מיהו אדם זה, הלבוש בקפידה, עטור זקן לבן ומטופח? מאין בא לכאן, לאן הוא הולך? לאן הוא יוצא שלוש פעמים ביום דרך המסדרון הארוך? מה מציק לך? איך אפשר לחיות בודד לנצח, נעזב כליל? ידעתי שרק אדם אחד מסוגל להשיב על שאלותי אלה: פרינץ. הסקרנות אכלה אותי. האוכל היה מר בפי. – מראה הישיש המסתורי שאיש אינו מתעניין בו הדיר שינה מעיניי. החלטתי לשאול עליו את פרינץ. להסתכן בשיחה עם פרינץ, גם אם לא אוכל להינתק ממנו. יודע אני מראש שפרינץ ילפתני בין מרפקיו או יחבקני בזרועותיו, וכשאנסה להתרחק ממנו יעצור בי בשתי ידיו. לפרינץ יש שיניים מרווחות, והוא מתיז רוק על איש שיחו דרך הרווחים האלה. אין דבר, אמרתי לעצמי. אנסה. עלי לנסות, אף כי אם אתה משוחח עם פרינץ אפילו רגע ונדמה לך שהסתבכת ברשת, שנלכדת בידי כוח מן החלל, שאתה נתון בצבת, ורק בכוח התנגדותך או ערמומיותך אולי תצליח להיחלץ מהעווית של הפגישה הזאת. פרינץ חובק אותך כאיתן־טבע. כאילו יש בפיו לא לשון אחת אלא מאה לשונות. כאילו יש לו לא זוג ידיים אחד אלא מאה ידיים. כאילו הוא מדבר לא בפה אחד אלא במאה פיות.

ניגשתי לעניין אחרי תיכנון. ידעתי שדי לפרינץ ברמז קל, שאתה מוכן לשוחח אתו, והוא כבר רץ לקראתך בהכרת תודה, וענן עופרת יורד על ראשך, אבל לא היתה לי ברירה. התכסיס שלי היה להתקיף את פרינץ בשאלה לפני שינחת עלי דיבורו. פרינץ מרצה כל רעיון שלו, מקדים לו הקדמה ארוכה ומקשט אותה במאה סיפורי־מעשיות, משלים מן החיים ודוגמאות מנסיונות של אנשים אחרים. החלטתי לירוק אליו את שאלתי, ולומר לו – בטרם יספיק לשאוף רוח – שיואיל להשיב לי בקיצור נמרץ, הואיל… הואיל וממהר אני אל הרכבת.

הדברים התרחשו כפי שתכננתי, ואף היה לי מזל, באותו רגע הופיע הישיש שלי במסדרון, והיה במרחק של הישג־יד מהמקום שבו עמדתי עם פרינץ. הוא כאילו עלה ממעבה האדמה, בלי אומר ובלי להעיף מבט אלינו, ופסע קדימה כאילו היה לו עניין כלשהו בעולם, בשמיים התכולים, בהתרחשות האנושית מסביב, בסקרנותי ובלהג של פרינץ בצעדים מתונים ואיטיים, בארשת מעוררת כבוד שלא מן העולם הזה. מתוך סקרנות הראיתי עליו באצבע לעברו, ומייד חשתי מכה. פרינץ שהנחית מכה פתאומית וחזקה על גב־ידי הביט בי בבוז, ובחיוך של לעג והסתלק.

נשארתי במקומי, פרינץ התרחק ממני, בכיוון אל הישיש, ובאותו רגע היה נדמה לי שהוא דומה לו בכל.

פִּקָה שֶׁל עָפָר וְעוֹד פִּקָה

וּבְבֵרוּר פַּס אָפֹר וְאָפֹר רַךְ יוֹתֵר

הֵיכָן שֶׁשָׁמַיִם נִמְזָגִים בַּבֶּטוֹן

כְּבִיסָה חֲרֵדָה בָּרוּחַ כְּמוֹ עוֹר שֶׁל אִשָׁה

וַאֲנִי נוֹשֶׁמֶת לְאַט צַעֲקוֹת יְלָדִים

וְאָבִיב קָרֵב

כּוֹבְעֵי הַפְּרִיחָה כְּמוֹ יָד רַכָּה

נִפְתָּחִים

וְהַחֹם נִשְׁבָּר בֵּין הַטְרָפִים הַיְרֻקִים

שָׁנָה קָשָׁה, וְצַעֲקוֹת הַיְלָדִים מְמַלְאוֹת

אֶת הָרְחוֹב,

וְהַבָּתִּים כְּסִירִים סְגוּרִים אִישׁ עַל

רֵעֵהוּ

בְּיָדַיִם רָפוֹת אֵלֶה זוֹרֵם עַכְשָׁו כֹּחַ רַב כָּל־כָּךְ,

הָעִנוּי וְהָאֹשֶׁר כָּחֳמָרִים מֻגָרִים זֶה בָּזֶה,

אֶפְשָׁרוּת הַהֵעָלְמוּת בְּלֹא הֲבָנַת הַצְמִיחָה אֲפִלוּ,

מַקוֹרָהּ שֶׁל צִפּוֹר קְטַנָה שֶׁחַרְטוֹמָהּ וְרַגְלֶיהָ מְקַשְׁקְשִׁים

קַוִים עַתִּיקִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ הַגְדוֹלָה

מתוך הקדמת המחבר לתרגום העברי

¹

ברצון רב אני נענה לבקשתה של הוצאת “ספרית פועלים” שאני־עצמי אציג את ספרי זה בפני הקוראים הישראליים. רבה שמחתי שעל עשרים השפות שאליהן סיפורים אלה שלי תורגמו, מתווספת עכשיו השפה העתיקה ביותר, העברית, אחת משפות־האם של תרבותנו.

כרך זה מקבץ יחד שלושה סיפורי הרפתקאות דמיוניות, אשר כתבתי בשנות החמישים: “הרוזן החצוי” הוא משנת 1951, “הבארון המטפס”, מ־1957, ו"האביר שלא היה ולא נברא", מ־1959. אין אלה הדברים הראשונים שכתבתי ופירסמתי; קודם לכן, בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, כבר פירסמתי רומאן אחד וכן קובץ סיפורים, אשר נחשבים בדרך כלל כמשתייכים למגמת “הניאו־ריאליזם” האיטלקי של שנות הארבעים. ספרים ראשונים אלה שלי הציגו בעיקר דמויות ומצבים האופייניים לימי מלחמת הפרטיזנים נגד הכיבוש הנאצי בארצנו; אך כבר אז הגדירו המבקרים את סגנוני כ"אגדי", “דמיוני”. היה איפוא רק טבעי שבמרוצת הזמן אחפש דרך להתבטא דרך דמויות שכבר לא היו קשורות לנסיוני הישיר, אלא נבעו, כל אחת באופן שונה, מהמסורת הספרותית: דמויות שניתן היה להגדירן כאלגוריות של פעילויות רוחניות.

*

מבין שלושת הסיפורים “הבארון המטפס” הוא הקרוב ביותר להיות “רומאן” (הוא מספר תולדות חייה של דמות מסויימת, וסביב לה משפחה וחברה); הוא נכתב קצת בצחוק וקצת ברצינות גמורה. בכל אופן, הוא מספר על איזה משחק, על התעקשות, ואולי קאפריזה – של נער, אשר בסופו של דבר הפכו לאורח־חיים, להוכחה של הזדהות מוסרית. מה רציתי לומר בשעה שהעליתי את גיבור הסיפור על העצים, בשעה ששמתי בפיו סירוב מוחלט להניח שוב את כף רגלו אי־פעם על האדמה? האם זהו סיפור על בריחה, על התכחשות לחברה? הלא הבארון, מעל צמרות העצים, משתתף בחיי הזולת ובקורות זמנו, אף אם תמיד תוך שמירה על ריחוק מסויים, ותוך הכרזה על איזה שוני המיוחד לו. האם זו אלגוריה של איש־הרוח? של המשורר? של הבדידות בה נתון כל אדם? האם תנועת “ההשכלה” מוצאת כאן שיר־הלל או חיצי־בוז? האם זהו ספר על משבר “הסופר המגויס”, אשר נכתב ברגע של אכזבות, או שמא יש בו דווקא חיוב מחדש של “התגייסות” מסויימת, למרות הכול? גם כאן נפתחות לפני הקורא דרכים שונות להבנת הדברים, ואם המחבר מעודד אותו ללכת בכיוון זה או אחר, הרי שהדבר חשוב רק עד גבול מסויים; הבחירה המכרעת תישאר תמיד בידי הקורא…

*

דרכי זו היא של אדם שכרבים מבני־אירופה, בני דורי, החל, בימים האיומים ביותר של מלחמת העולם השנייה, להרהר באי־הצדק שבעולם, במעשי הדיכוי, באי־הסובלנות, ומאז הוא הוסיף לשאול את עצמו, ואינו מסתפק בתשובות שמצא פה ושם. אני חושב שעם רבים מקוראי הישראליים אצליח לפתח קשר טבעי ומיידי. רצוני כי ספרי זה יגיע אליהם יחד עם איחוליי שישראל תוכל למצוא את דרכי השלום עם יתר עמי המזרח התיכון, כיאה למקורותיה העמוקים של התרבות העברית ושל תולדות אומתכם.

איטאלוֹ קאלווינוֹ

הבארון המטפס: פרק י"ב

לעיתים היו מעירות את קוזימו, לעת לילה, קריאות: – הצילו! השודדים! רידפו אחריהם! דרך העצים היה פונה במהירות אל המקום שמשם באו הצעקות. ייתכן שהיתה זו ביקתה של איכרים זעירים, ובני המשפחה, עירומים למחצה, עמדו שם בחוץ, תולשים שערות ראשיהם.

– אבוילנו, אבוילנו, בא ג’אן דיי ברוגי² ולקח מאיתנו את כל מה שהרווחנו בקציר!

התקהלו אנשים.

– ג’אן דיי בּרוגי? זה היה הוא? ראיתם אותו?

– זה היה הוא! זה היה הוא! היתה מסכה על הפנים, היה לו אקדח ארוך כזה, ואחריו נגררו שני אנשים נוספים עוטי מסיכה, והוא פקד עליהם! זה היה ג’אן דיי ברוגי!

– ואיפה? לאן הלך?

– הא, בטח, חכמים בלילה, לכו נא לתפוס את ג’אן דיי ברוגי! מי יודע איפה הוא, עכשיו!

ולעיתים היה הצועק איזה הלך שנטשו אותו על אם הדרך, ובזזו ממנו הכול, סוס, ארנק, אדרת וילקוטים. – הצילו! גזל! ג’אן דיי ברוגי!

– איך זה קרה? ספּר!

– הוא הגיח משם, שחור, מזוקן, ברובה מכוון, עוד מעט הייתי מת!

– מהר! נרדוף אחריו! לאיזה כיוון ברח?

– לכאן! לא, אולי לכאן! הוא רץ מהר כמו רוח!

קוזימו גמר אומר לראות את ג’אן דיי ברוגי ויהי מה. היה עובר את היער לאורכו ולרוחבו, רודף אחרי הארנבות או הציפורים, מעורר את השפלן: – חפש, חפש, אוטימו מאסימו! – אולם לאמיתו של דבר השודד בכבודו ובעצמו היה זה שאותו רצה למצוא, ולא כדי לעשות או לומר לו דבר־מה, אלא רק כדי לראות את פניו של אדם כה מפורסם. אך לא, מעולם לא הצליח לפגוש אותו, אפילו שוטט כל הלילה כולו. “זאת אומרת שאולי הלילה הוא לא יצא”, היה אומר קוזימו לעצמו; אך הינה, בבוקר, בעבר זה או אחר של העמק, על מפתן של בית או בתפנית של דרך היתה התקהלות של אנשים שדנו בשוד החדש. קוזימו היה רץ לשם, כורה אוזן לשמוע את הסיפורים.

– אך אתה שיושב תמיד על עצי היער, – אמר לו פעם אדם אחד, – אתה מעולם לא ראית אותו, את ג’אן דיי ברוגי?

קוזימו התבייש מאוד. – ובכן… נדמה לי שלא…

– ואיך אתה רוצה שיראה אותו? – התערב בשיחה אחד אחר, לג’אן דיי ברוגי יש מחבואים שאיש אינו יכול לגלות אותם, והוא הולך בדרכים שאיש אינו מכיר!

– עם פרס שכזה על ראשו, למי שלוכד אותו לא יהיו יותר דאגות כל חייו!

– נכון, אבל אלה שיודעים איפה הוא, גם להם יש, כמעט כמוהו, חשבונות עם החוק, שתלויים נגדם, ואם יתגלו, סופם לעלות ישר על הגרדום גם הם!

– ג’אן דיי ברוגי! ג’אן דיי ברוגי! ומי יודע אם תמיד הוא זה שעושה את כל הפשעים האלה!

– כלך לך, כה הרבה האשמות קיימות נגדו, שאפילו היה מצליח לנקות עצמו מאשמת עשרה מעשי שוד, כבר היו תולים אותו, בינתיים, באשמת המעשה האחד־עשר!

– הוא ביצע מעשי־שוד בכל יערות החוף!

– הרג גם ראש כנופיה שלו, כשהיה נער!

– הוא הוצא אפילו מחוץ לחוק של אלה שמחוץ לחוק!

– בשביל זה הוא בא לבקש מיקלט באיזור שלנו!

– זה בגלל שאנחנו אנשים תמימים מדי!

על כל חדשה ששמע קוזימו היה ניגש לדון עם הקדרים. בין כל האנשים שהיו חונים ביער, פשט באותם הימים גזע־רע של רוכלים מפוקפקים: קדרים, עושי־כסאות־נצרים, סמרטוטרים, אנשים שמשוטטים בין הבתים, ובבוקר לומדים כיצד יבצעו גנבה בבוא הערב. והיער, יותר משהיה להם בית־מלאכה, היה להם למסתור, מקום מחבוא לדברים הגנובים.

– אתם יודעים, הלילה תקף ג’אן דיי ברוגי מרכבה!

– הא כן? ובכן, הכל ייתכן…

– הוא עצר את הסוסים בדהרתם, תפס אותם ברסנם!

– ובכן, או שזה לא היה הוא או שלא סוסים היו אלה אלא צרצרים…

– מה אתם אומרים? אינכם מאמינים שהיה זה ג’אן דיי ברוגי?

– אך בטח, בטח, אילו רעיונות אתה מכניס לראשו? היה זה ג’אן דיי ברוגי, בטח!

– ולמה לא מסוגל ג’אן דיי ברוגי?

– האָ, האָ, הא!

מרוב ששמע דיבורים כגון אלה על ג’אן דיי ברוגי, כבר לא הבחין קוזימו בין ימינו לשמאלו; היה עובר ביער, ניגש להטות אוזן במחנה אחר של נוודים:

– אימרו לי, לדעתכם, העסק הזה עם המרכבה, הלילה, היה מבצע של ג’אן דיי ברוגי או לא?

– כל מה שנעשה הוא מעשה ידיו של ג’אן דיי ברוגי, אם הדבר מצליח. אינך יודע?

– מדוע אמרתם ‘אם הדבר מצליח’?

– כי אם הדבר לא מצליח, אז זאת אומרת שזה באמת מעשה ידיו של ג’אן דיי ברוגי!

– אה, אה! הלא־יוצלח הזה!

קוזימו כבר לא הבין דבר. – ג’אן דיי ברוגי הוא לא־יוצלח.

האחרים היו ממהרים אז לשנות את נימת דבריהם: – אך לא, אך לא, הוא שודד כזה, שמטיל אימה על כולם!

– אתם ראיתם אותו?

– אנחנו? ומי ראה אותו אי־פעם?

– ואתם באמת בטוחים שהוא קיים?

– זה יפה! בטח שהוא קיים! ואפילו לא היה קיים…

– לולא היה קיים?

–…זה היה בדיוק אותו הדבר. אה, אה אה!

– אבל כולם אומרים…

– בטח, ככה צריך לומר: ג’אן דיי ברוגי הוא שגונב ורוצח בכל מקום, השודד הנורא הזה! היינו רוצים לראות מישהו שעוד יטיל בזה ספק!

– הי, אתה, ילד, אולי אתה מעז להטיל בו ספק?

בקיצור, קוזימו הבין שהפחד מפני ג’אן דיי ברוגי, שהיה שורר למטה בעמק, הלך והפך לעמדה של ספק ולעיתים של לעג שאין מסתירים אותו, ככל שהיו עולים גבוה לעבר היער.

הסקרנות לפגוש בו נטשה אותו, כי הבין שהאנשים בעלי־הניסיון כלל לא היה איכפת להם מג’אן דיי ברוגי. ודווקא אז אירע שפגש בו.

קוזימו נמצא על עץ אגוז אחד, בשעות אחרי הצוהריים, וקרא. לאחרונה החל להתגעגע לספרים; לעמוד כל היום כולו עם רובה מכוּון, ולחכות עד שיגיע איזה הרנוג, במרוצת הזמן זה משעמם.

ובכן, הוא קרא ב’ג’יל בלא' של לסאג'³, בידו האחת החזיק בספר והשנייה אחזה ברובה. אוטימו מאסימו, שלא אהב לראות את אדונו קורא, היה משוטט סביב, מחפש תירוצים להסיח דעתו: למשל נבח אל פרפר, כדי לראות אם הוא מצליח לעורר את אדונו לכוון את הרובה.

והינה בנתיב אשר במדרון ההר ירד, רץ ומתנשם, אדם עבדקן ומרופט, ללא נשק, ובעקבותיו שני שוטרים בחרבות שלופות, שצווחו: – עצרו אותו! זה ג’אן דיי ברוגי! מצאנו אותו, סוף סוף!

עכשיו היה לשודד יתרון־מה על השוטרים, אך אילו היה מוסיף לנוע בתנועות מסורבלות כאלו, כשל מי שחושש שמא יטעה בדרך או יפול למלכודת, הרי לבטח היו הללו משיגים אותו עד מהרה. עץ האגוז של קוזימו לא הציע שום מקום אחיזה למי שהיה מבקש לטפס בו, אולם היה לו שם, על הענף, חבל אחד מאלה שתמיד נשא איתו כדי להתגבר על המעברים הקשים. הוא הטיל קצה אחד של החבל ארצה ואת הקצה השני קשר לענף. השודד ראה את החבל נופל כטפח אחד לפני חוטמו, פכר ידיו ברגע של היסוס, אך מיד נתלה בחבל וטיפס בו במהירות רבה, ובכך גילה שהוא מאלה ההססנים הפועלים לפי דחף רגעי, או מאותם פועלים־לפי־דחף־רגעי הססניים, אשר תמיד ניראה שאינם יודעים לנצל את הרגע הנכון אך דווקא קולעים למטרה כל פעם.

הגיעו השוטרים. החבל כבר נמשך למעלה וג’אן דיי ברוגי הסתתר ליד קוזימו בעלוות עץ האגוז. היתה שם פרשת דרכים. השוטרים הלכו אחד לכאן ואחד לכאן, שוב נפגשו, ולא ידעו לאן לפנות עוד. והנה נתקלו באוטימו מאסימו שהיה מנפנף בזנבו בסביבה.

– הי, – אמר אחד השוטרים לחברו, – האם אין זה כלבו של בן־הבארון, זה הבן שחי תמיד על העצים? אם הנער הוא בסביבה, לבטח יוכל לומר לנו משהו. –

אני כאן למעלה! – קרא קוזימו. אולם הוא קרא לא מעץ האגוז ששם היה קודם ושם הסתתר עכשיו השודד; במהירות עבר אחי על עץ הערמון שם ממול, כך שהשוטרים נשאו את ראשיהם מיד לאותו הכיוון, בלא שיביטו בעצים סביב.

– בוֹק’טוֹב, מעלתו, – אמרו, – האם הוא לא ראה במקרה את השודד ג’אן דיי ברוגי רץ כאן בסביבה?

– מי היה זה, אינני יודע, – ענה קוזימו, – אולם אם אתם מחפשים איש קטן שרץ, אז הוא פנה לשם, לכיוון הנחל…

– איש קטן? הוא חתיכת גבר להפחיד…

– ובכן, מכאן למעלה אתם נראים כולכם קטנים…

– תודה, מעלתו! – והם אצו בקפנדריה לכיוון הנחל.

קוזימו חזר לעץ האגוז ופתח שוב את הספר. ג’אן דיי ברוגי עדיין נאחז בענף, חיוור בתוך שיער וזקן שהיו זיפניים ואדמדמים בדיוק כמו שיחי־ערבה⁴, ובהם נסתבכו עלי־שלכת, תרמילי־ערמוניות ומחטי־אורן. והיה מתבונן בקוזימו בזוג עינים ירוקות, עגולות ותועות; ובנוגע לכיעור, אכן היה מכוער באמת.

– הסתלקו? – העז לשאול.

– כן, כן, – ענה קוזימו, בלבביות. – האם אדוני הוא השודד ג’אן דיי ברוגי?

– כיצד הוא מכיר אותי?

– כך, על פי השמועה.

– ואדוני הוא זה שאינו יורד לעולם מהעצים?

– כן. איך הוא יודע זאת?

– ובכן, גם אני, השמועה מהלכת.

התבוננו זה בזה באדיבות, כמו שני אדונים הגונים שנפגשים במקרה ושמחים להיוכח שאין הם בלתי מוכרים זה לזה.

קוזימו כבר לא ידע מה לומר, ושב לקרוא בספרו.

– מה הוא קורא שם?

– זה הרומאן ‘ג’יל בלא’, של לסאג'.

– יפה?

– בטח.

– חסר לו הרבה עד שיגמור לקרוא?

– ובכן, איזה עשרים עמודים. מדוע?

– כיוון שכאשר הוא יגמור לקרוא, רציתי לבקש ממנו אם ישאיל לי את הספר, – וחייך, נבוך מעט. – הידע, אני מבלה כל ימי במחבואים, אף פעם אין לי מה לעשות. לוּ היה לי איזה ספר, לפעמים, אני אומר. פעם אחת עצרתי מרכבה, שלל מועט, אך היה שם ספר ולקחתי אותו. הבאתי אותו אלי, למעלה, חבוי תחת מעילי; על כל יתר השלל הייתי מוותר ברצון, ובלבד שאוכל להחזיק בספר. ובערב, אני מדליק את המנורה, אני ניגש לקרוא… וזה היה כתוב בלאטינית! לא הבנתי מילה… – נד בראשו. – הוא רואה, אני לאטינית אינני יודע…

– אה, ובכן, לאטינית, בחיי, זה קשה, – אמר קוזימו, וחש שלמרות רצונו הוא מתחיל לעטות נימה של פורש חסות. – הספר הזה כאן הוא בצרפתית…

– צרפתית, טוֹסקאנית, פרובנסאלית, קאסטיליאנית, שם אני מבין הכל – אמר ג’אן דיי ברוגי, – גם קצת קאַטאַלאַנית: Bon dia! bona nit!

Está la mar mólt alborotada.⁵

תוך מחצית השעה סיים קוזימו לקרוא בספר והשאיל אותו לג’אן דיי ברוגי.

בדרך זו החלו הקשרים בין אחי לבין השודד. מיד לכשהיה ג’אן דיי ברוגי מסיים קריאתו של ספר, היה אץ להחזירו לקוזימו, לוקח בהשאלה ספר אחר, אץ להתחבא במחסה הסודי שלו, והיה שוקע בקריאה.

את הספרים לקוזימו סיפקתי אני, מספריית הבית, ואחרי שקרא אותם היה מחזיר לי. עכשיו הוא החל להחזיק את הספרים זמן רב יותר, כי אחרי שקרא בהם היה מעביר אותם לג’אן דיי ברוגי, ולעתים קרובות הם היו חוזרים כשכריכתם מרופטת מעט, ועליהם כתמי עובש, או פסי ריר של שבלולים, כי מי יודע היכן השודד היה מחזיק אותם.

בימים קבועים היו קוזימו וג’אן דיי ברוגי נפגשים על עץ מסויים, מחליפים ספרים ומסתלקים, כי היער נסרק בתדירות על־ידי השוטרים. פעולה זו, הנראית כה פשוטה, היתה מסוכנת מאוד שניהם: גם לאחי, כי לבטח לא היה יכול להצדיק את ידידותו עם אותו פושע! אלא שג’אן דיי ברוגי כה נתפס לתאוות הקריאה, שהיה בולע רומאנים על גבי רומאנים ביושבו כל היום לקרוא בסתר, וביממה אחת היה מגמא כרכים עבים כאלה, שאחי היה צריך לשבוע כדי לקרוא אותם; ואז שום דבר לא עזר, הוא רצה ספר אחר, ואם לא היה זה היום הקבוע, היה השודד סורק את השדות ואת היערות, מחפש אחרי קוזימו, ותוך כדי כך היה מבהיל את המשפחות בבתי האיכרים, ומזעיק אחריו את כל כוחות הביטחון שבאומברוזה.

עכשיו, שהיה נתון בלחץ של דרישות השודד, לא הספיקו לקוזימו הספרים שאני הצלחתי להשיג לו, והוא נאלץ לחפש אחרי ספקים נוספים. נזדמן לו להכיר מוכר ספרים יהודי, אחד בשם אוֹרבּקה, שהיה ממציא לו גם יצירות רב־כרכיות. קוזימו היה ניגש ונוקש בחלונו, מעל ענפי עץ חרוב סמוך, והיה מביא לו ארנבות, זרזירים וקוראים שאך זה צד אותם, ומקבל תמורתם ספרים.

אלא שלג’אן דיי ברוגי היה טעם מיוחד משלו, לא היה אפשר לתת לו סתם כל ספר, שאם כן אזי למחרת היה חוזר אצל קוזימו ודורש שיחליף אותו. אחי היה עכשיו בגיל שבו מתחילים למצוא טעם בקריאה בעלת תוכן רב יותר, אולם נאלץ להתקדם לאט לאט, מאז שג’אן דיי ברוגי החזיר לו את הספר ‘הרפתקאותיו של טלמאכוֹס’⁶ והודיע לו שאם עוד פעם יתן לו ספר משעמם כל־כך, יכרות לו תחתיו את העץ שעליו הוא יושב.

קוזימו, מאותו יום והלאה, ביקש להפריד בין הספרים שהתכוון לקרוא בעצמו בנחת, לבין אלה שהיה משיג אך ורק כדי להשאילם לשודד. אך לא: גם באלה היה חייב לפחות לדפדף, כי ג’אן דיי ברוגי הלך ונעשה יותר ויותר בעל דרישות ובעל חשדות, ולפני שהיה נוטל לידיו ספר, רצה שקוזימו יספר לו מעט על העלילה, ואוי ואבוי לו אם תפס אותו בשגיאה. אחי ניסה לתת לו סיפורי־אהבה קלים: והשודד בא אליו נזעם, ושאל אותו האם הוא חושבו לנקבה רגשנית. לא היה אפשר לנחש, לעולם, מה ימצא חן בעיניו. בקיצור, עם ג’אן דיי ברוגי הזה, הנדבק אליו תמיד, הפכה הקריאה לגבי קוזימו מתענוג שבו עסק לפעמים במשך איזו חצי־שעה, לעיסוק עיקרי, למטרת כל יומו. ומרוב התעסקות בספרים, מרוב שיפוטם והשוואתם ביניהם, מרוב שהיה חייב תמיד להכיר ספרים חדשים, בין מתוך הקריאה למען ג’אן דיי ברוגי ובין מצורך הקריאה שלו שהלך וגדל, נתפס קוזימו לתאווה כה עזה לקריאה ולכל דעת־האדם, ששעות היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה, לא הספיקו לו לכל מה שהיה רוצה לקרוא, והיה ממשיך גם לאור הפנס.

לבסוף הוא גילה את הרומאנים של ריצ’ארדסון.⁷ הם מצאו חן בעיניו של ג’אן דיי ברוגי. מיד לכשסיים קריאתו של אחד, דרש לקבל רומאן נוסף. אורבקה השיג בשבילו ערימה של כרכים. לשודד היה חומר קריאה לחודש שלם. קוזימו, ששב לשלוות נפשו, התנפל על קריאת “חיי אישים”⁸ של פלוטרכוס.

ובינתיים ג’אן דיי ברוגי, שרוע על מצעו, שיער הזיפים האדמוני שלו מלא עלי־שלכת על גבי מצחו החרוש קמטים, ועיניו הירוקות מאדימות מהתאמצות בקריאה, היה קורא וקורא, מניע את לסתו בקריאתו הקשה בחצי־קול, ואצבע אחת שלו, לחה מרוק, מורמת מעלה, מוכנה ומזומנה להפוך דף. עם שהעמיק בקריאה בספרי ריצ’ארדסון, דומה שנטייה שכבר מזמן היתה חבוייה עמוק בנפשו החלה כמו ממיסה אותו: היתה זו תשוקה לימי שיגרה ביתיים, לקשרי שארות, לרגשות משפחתיים, למידות טובות, לסלידה מפני הרשעים ופועלי־האוון. כל מה שסבב אותו לא עניין אותו עוד, או שמילא אותו בחילה. הוא לא יצא יותר ממאורתו אלא כדי לרוץ אל קוזימו להחליף את הספר, בייחוד אם היה זה סיפור בכרכים רבים, והוא באמצע סיפור העלילה. וכך היה חי, גלמוד, בלא שיחוש את סערת האיבה והטינה שרחשה עמומות נגדו גם בין תושבי היער שהיו פעם משתפי־הפעולה הנאמנים שלו, ועכשיו נלאו להחזיק ביניהם שודד בלתי פעיל, שמשך אחריו את כל חבר־אנשי־המשטרה.

בימים עברו התקבצו אליו בסביבה שלנו כל אלה שהיו להם חשבונות עם החוק, אם גם דבר של מה בכך, גניבות של שיגרה, כאותם הנוודים מתקני־הסירים, או פשעים של ממש, כחבריו השודדים. לכל גניבה או גזל היו אנשים אלה מנצלים את סמכותו ואת נסיונו הרב, וגם היו חוסים בצל שמו, שעבר מפה לפה והיה מצל על שמותיהם־הם. וגם מי שלא נטל חלק במבצעים היה נהנה איכשהו מהצלחתם, כי היער היה מתמלא שלל־ביזה וסחורות מוברחות מכל סוג ומין, שהיה צורך לקלוט אותן או למכור אותן הלאה, וכל אלה שהיו בני־בית שם בסביבה היו מוצאים עניין לענות בו. ומי שהיה מבצע מעשי־שוד בעצמו ולבדו, בלא שג’אן דיי ברוגי יידע כלל, היה מנצל את השם הנורא כדי להטיל מורא על הנתקפים ולהוציא מהם הרבה ככל האפשר; בני האדם היו חיים באימה, בכל פושע היו מזהים את ג’אן דיי ברוגי או אחד מאנשי כנופייתו והיו ממהרים להתיר את קישורי־ארנקם.

עידן־הזהב נמשך זמן רב; ג’אן דיי ברוגי נוכח לדעת שביכולתו כבר לחיות ממה שצבר, בלא לעבוד יותר, ואט־אט נעשה רכרוכי. הוא חשב שהכול יימשך כקודם, אך לא, הרוחות השתנו ושמו כבר לא עורר שום יראת כבוד.

ולמי היה מועיל, עכשיו, ג’אן דיי ברוגי? כשהוא מתחבא, דמעות בעיניו, קורא רומאנים, מעשי־פשע כבר אינו מבצע יותר, סחורה כבר לא סיפק, ביער כבר לא יכול היה איש לעסוק בעיסוקיו, מדי יום ביומו היו באים השוטרים לחפש אחריו ואם ברנש אחד היה נראה חשוד אך במעט, מיד היו מכניסים אותו לבית־מעצר. אם נוסיף לזאת את הפיתוי שעורר אותו פרס שנקבע על ראשו, הרי ברור שימיו של ג’אן ברוגי היו ספורים.

שני שודדים אחרים, שני צעירים שהוא עצמו גידל ואימן; ואשר לא יכלו להשלים עם הרעיון שהם מפסידים ראש־כנופייה כה נערץ, רצו להעניק לו הזדמנות להשיב לעצמו את כבודו האבוד. שמותיהם היו אוֹגאַסוֹ ובל־לוֹרה, ובהיותם נערים השתייכו לכנופיית גנבנבוני־הפירות. עכשיו שבגרו ונעשו גברים צעירים, הפכו שודדי־דרכים.

ובכן, הם באו לבקר אצל ג’אן דיי ברוגי במערה שלו. הוא היה שם, שרוע על הקש. – כן, מה יש? – הפטיר, בלא לשאת עיניו מהספר.

– רצינו להציע לך משהו, ג’אן דיי ברוגי.

– מממ… מה? – והוסיף לקרוא.

– אתה יודע איפה הבית של קוֹסטאנצוֹ המוכסן?

– כן, כן,… אה? מה? מי הוא המוכסן?

בל־לורה ואוגאסו הביטו זה בזה נרגזים. אם לא יסירו את הספר הארור הזה מתחת לעיניו, השודד לא יבין מילה וחצי מילה. – סגור רגע את הספר, ג’אן דיי ברוגי, הקשב לנו.

ג’אן דיי ברוגי תפס את הספר בשתי ידיו, התרומם על ברכיו, הצמיד את הספר אל ליבו, מחזיק אותו פתוח בעמוד שבו קרא קודם, אלא שהחשק להוסיף לקרוא היה חזק מדי, כך שהוא הרים את הספר, עדיין הדוק בידיו בחוזקה, עד שהיה יכול לטבול בו את חוטמו.

במוחו של בל־לורה צץ רעיון. היו שם קורי עכביש ובתוכם עכביש גדול. בל־לורה הרים ביד קלילה את הקורים עם העכביש בתוכם והטיל אותם על ג’אן דיי ברוגי, בין הספר לחוטמו. הברנש המסכן הזה, ג’אן דיי ברוגי, נעשה כה רכרוכי שנבהל אפילו מפני עכביש. הוא חש על חוטמו סבך זה של גפי־עכביש וסיבים דביקים, ועוד בטרם יבין מה הדבר, פלט צוויחונת של פלצות, הפיל את הספר והחל מנפנף בידיו לפני פרצופו, בעיניים מתגלגלות ובפה מתיז רוק.

אוגאסו הפיל עצמו ארצה והצליח לתפוס את הספר לפני שג’אן דיי ברוגי יניח עליו את רגלו.

– החזר לי את הספר! – אמר ג’אן דיי ברוגי, מנסה בידו האחת להשתחרר מעכביש ומקורים, ובידו השנייה לחטוף את הספר מידיו של אוגאסו.

– לא, קודם תקשיב לנו! – אמר אוגאסו והסתיר את הספר מאחורי גבו.

– הייתי באמצע הקריאה ב"קלאריסה". החזירו לי! הייתי בדיוק בנקודת שיא המתח…

– הקשב. הערב אנו נביא משא של עצי־הסקה לביתו של המוכסן. בשק, במקום העצים, תהיה אתה. כשיהיה לילה, אתה תצא מהשק…

– אך אני רוצה לגמור את הקריאה ב"קלאריסה"! – הוא הצליח לשחרר את ידו משרידיהם האחרונים של הקורים וניסה להיאבק נגד שני הבחורים.

– הקשב… כשיהיה לילה אתה תצא מהשק, חמוש באקדחים שלך, ותצווה על המוכסן שיתן לך את כל מה שקיבל כמכס השבוע, הכסף שהוא מחזיק בקופת־הברזל אשר למראשות המיטה…

– תנו לי לפחות לסיים את הפרק… היו טובים…

שני הבחורים היו מהרהרים עתה בתקופה שבה, אם העז מישהו רק לסתור את דעתו, היה ג’אן דיי ברוגי תוקע לו שני אקדחים בקיבתו. כיסופים מרים תקפו אותם. – אתה תיקח את שקי הכסף, בסדר? – התעקשו לומר לו, בעצב, – תביא אותם אלינו, אנו נחזיר לך את הספר שלך ותוכל לקרוא כאוות נפשך… בסדר כך? תלך?

– לא. לא בסדר. לא אלך!

– אָה, לא תלך… אָה, לא תלך, אתה אומר… הבט, אם כן! – ואוגאסו תפס באחד הדפים, סמוך לסוף הספר, (–! – צעק ג’אן דיי ברוגי), תלש אותו, (– לא! עצור! –), קימט אותו בידו ככדור, הטיל אותו לתוך האש.

– אאאה! כלב! אינך יכול לעשות זאת! שוב לא אדע איך זה מסתיים! – והיה רודף אחרי אוגאסו כדי לחטוף את הספר.

– אז כן תלך אצל המוכסן?

– לא, לא אלך!

אוגאסו תלש עוד שני דפים.

– עצור! עדיין לא הגעתי לשם! לא תוכל לשרוף אותם!

אוגאסו כבר הטיל אותם לאש.

– כלב! “קלאריסה”! לא!

– אם כן, תלך?

– אני…

אוגאסו תלש עוד שלושה דפים ותחב אותם לבין הלהבות. ג’אן דיי ברוגי התיישב בכבדות, פניו לוטות בין כפות ידיו. – אלך, – אמר. – אך הבטיחו לי שתחכו לי עם הספר מחוץ לביתו של המוכסן.

הסתירו את השודד בתוך שק, וצרור של זרדים על ראשו. בל־לורה נשא את השק על כתפיו. אחריו בא אוגאסו עם הספר. מדי פעם, בשעה שג’אן דיי ברוגי, בבעיטות או בריטונים מתוך השק, היה מראה שהוא עומד להתחרט, היה אוגאסו משמיע לו רעש של דף נתלש וג’אן דיי ברוגי היה נרגע מיד.

באופן כזה הביאו אותו, מחופשים כחוטבי־עצים, עד לתוך ביתו של המוכסן והשאירו אותו שם. הם הלכו לארוב לא הרחק משם, מאחורי עץ־זית, מחכים לבוא השעה שבה יהיה עליו, אחרי שיבצע את המשימה, להצטרף אליהם.

אולם ג’אן דיי ברוגי מיהר מדי, יצא לפני בוא החשכה, בבית היו עדיין אנשים רבים מדי. – ידיים למעלה! – אולם הוא כבר לא היה אותו האיש שהיה פעם, עכשיו זה היה כאילו הוא רואה את עצמו מבחוץ, חש עצמו נלעג במקצת. – ידיים למעלה, אמרתי… כולם להיכנס לחדר הזה, אל הקיר… – אך מה לעשות, גם הוא עצמו כבר לא האמין בזה, הוא עשה זאת ככה סתם, מתוך הרגל. – כולכם כאן? – לא הרגיש שילדה אחת ברחה.

בכל אופן, בעבודה כזו אסור היה לבזבז אף רגע. והוא דווקא משך ומשך, המוכסן עשה עצמו מטומטם, לא מצא את המפתח, ג’אן דיי ברוגי הבין שהם כבר לא לוקחים אותו ברצינות, ובעומק ליבו היה שמח שכך קורה.

הוא יצא, סוף סוף, וזרועותיו עמוסות ארנקי מטבעות. רץ, כמו עיוור כמעט, עד לעץ־הזית ששם קבעו פגישה. – הנה כל מה שהיה שם! החזירו לי את “קלאריסה”!

ארבע, שבע, עשר זרועות התנפלו עליו, שיתקו אותו מכתפיו ועד קרסוליו. הוא נישא כשק בידי חבורה שלמה של שוטרים, ונקשר כמו נקניק. – את קלאריסה תראה משבצות־משבצות! – ולקחו אותו לבית־הסוהר.

בית־הסוהר היה בצריח סמוך לחוף הים. סבך עצים של אורן־בר גדל לידו. מעל לאמיר אחד העצים האלה, הגיע קוזימו כמעט לגובה תאו של ג’אן דיי ברוגי וראה את פניו לחוצים אל הסורגים.

השודד כלל לא היה מודאג מהחקירות ומהמשפט; מה שלא יהיה, הרי יתלו אותו; אולם דאגתו היתה נתונה לימים הריקים האלה, בבית־הסוהר, בלא שיוכל לקרוא, ולאותו רומאן שהניח אותו בלא שיוכל לסיים את הקריאה בו. קוזימו הצליח להשיג עותק נוסף של “קלאריסה” ולקחוֹ איתו אל האורן.

– לאן הגעת, אז?

– כשקלאריסה בורחת מבית־ הבושת!

קוזימו דיפדף מעט, ומיד: – אה, כן, הינה. ובכן, – והחל לקרוא בקול רם, פניו אל הסורגים, שם נראו נאחזות ידיו של ג’אן דיי ברוגי.

החקירה נתארכה; השודד עמד יפה בעינויי החבל; כדי להביאו שיודה בכל אחד מפשעיו הרבים מספור, היו נחוצים ימים על גבי ימים. כך שבכל יום, לפני החקירות ואחריהן, היה עומד שם ומקשיב לקוזימו שהיה קורא באוזניו. אחרי שנסתיימה הקריאה ב"קלאריסה" ראה קוזימו שהשודד עצוב מעט, והחל לחשוב, שמא סופר כריצ’ארדסון מדכא במקצת, לגבי אדם היושב שם כלוא; והעדיף להתחיל בהקראת רומן של פילדינג, שבעלילתו מלאת ההתרחשויות יפצה אותו מעט על אובדן חרותו. היו אלה ימי המשפט, אך ליבו של ג’אן דיי ברוגי היה נתון רק לקורותיו של יונתן ויילד⁹.

בטרם תסתיים הקראת הרומן, הגיע יום התלייה. על העגלה, בחברת הנזיר, ערך ג’אן דיי ברוגי את מסעו האחרון כאדם חי. את התליות באומברוזה היו מבצעים על עץ־אלון גדול, במרכז הכיכר. סביב־סביב התקהל העם במעגל.

עניבת החנק כבר נתהדקה אל צווארו, והנה שמע ג’אן דיי ברוגי שריקה מבין הענפים. נשא פניו. קוזימו היה שם והספר סגור בידו.

– אמור כיצד הוא מסתיים, – הפטיר הנידון.

– צר לי לומר לך, ג’אן, – ענה קוזימו, – סופו של יונתן שהוא נתלה בצווארו.

– תודה. כך יהיה גם עלי! שלום לך! – והוא עצמו בעט בסולם, ונחנק.

כשהגופה חדלה לפרפר, התפזר ההמון. קוזימו נשאר עד הלילה, רכוב על הענף שממנו נשתלשל התלוי. כל פעם שאחד העורבים היה מתקרב לנקר בעיניה או בחוטמה של הגופה, היה קוזימו מגרש אותו בניפנוף מצנפתו.

הילדה היתה נעזבת לנפשה בכל יום בשעות הצהריים, עם תום הארוחה המהבילה והמסודרת, שהיתה מוגשת מנות מנות על שולחן המטבח הקטן מכוסה הפורמייקה. “צריך לאכול הרבה חלבונים כדי שהעצמות תהיינה חזקות, וגזר כדי שהעיניים תהינה חזקות” – היו המשפטים שחזרו וזרזו את הילדה בכל יום בצהריים, בין בליעה לבליעה, כאשר עיניה היו שטות רחוק רחוק, אל עץ הלבנה הגבוה, שהלך והקריח מול חלון המטבח, ואשר בין ענפיו המסוקסים היו מדלגות במשק כנפיים ובקול המולה יוני בר אפורות וכבדות. כאשר סוף קערת הלפתן היה מתגלה מתחת לחוטי הרברבר המתקתקים עד בחילה, היו הצלחות עוברות מעל לראשו של האב, אל הכיור, שהיה עטוף סחבה, כדי לעצור את הטפות, שטפטפו במרדנות על ארונות הכלים ועל הרצפה. ואז, בכל יום מחדש, היתה הילדה מופקרת לתהום שנפערה בבטנה, לשעתיים שבין שתיים וארבע, אשר יוקפאו, עד שיחזור העולם ויפשיר למסלולו הרגיל. עד שיצאו הילדים מאחורי דלתות הבתים, הנעולות והמריחות כל אחת מריח תבשילים אחרים, וירדו לחצר. עד שיתעוררו ההורים, ובקול זירוז יושיבו את הילדה במטבח ליד ארוחת המינחה. ועד שתעבור אותה מועקה, אותה צביטה חזקה בבטן, שהיתה אוחזת בה תמיד, בשעות אלה.

הרגעים הראשונים של הזמן ללא זמן מולאו עדיין בסדרת עיסוקים של אחרי הארוחה. האֵם טרודה בסידור הכלים האחד על גבי השני בפירמידות, שהוכיחו תמיד מחדש את חוקי שיווי המשקל הבלתי אפשריים ביותר, ובמילויים במים – “עד אחרי השינה”. והאב כבר מילא את המטבח הקטן, מלא ריחות הדלעת ומרק הירקות, בריח הסיגר הפשוט, שהתערבב בעשן מי הקומקום, שנמזגו, בהפיצם אדים לכל עבר, לתוך ספל התה המסורתי. ועד שגמר האב למצוץ את חתיכת הסוכר הקשה ואת קצה סיגרו לחליפין, בין גערותיה של האם נגד העישון, נגד התה, נגד הלכלוך, נגד, עוד יכלה הילדה לכווץ את רגליה על כסא המטבח, וללקק טבלית שוקולד, שחכתה לה מאחורי השמשה השבורה של ארון הכלים, מלא התבלינים ואבקות האפיה, או למצוץ סוכרית דבש, שהיתה מוצאת בתחתית תיק העור של האב, בין גרגרי הטבק וכרטיסי האוטובוס המשומשים, שרפדו אותו.

אולם, כשגם שעת רצון אחרונה זו נמוגה, כשהעתון צנח על משקפיו של האב, וקול נחרתו נענה ברטינותיה הממלמלות של האם הנרדמת, השתלטה על הבית כולו דממה ארוכה, מאיימת.

אז נסגרה דלת ההזזה בחד־משמעיות, וחדר הילדה טבע בשעמומו. ריח נפתלין התפתל בין חרכי הארונות, מבין הסוודרים, שהורדו זה לא מכבר, עם בהלת השוא של היורה הראשון, שאחריו הזיעו עוד ימים רבים של חמסין. הריח הלעגני, צבט בנחירי הילדה ופער עוד יותר את הזרות שבחלונות האפורים הקרועים, אשר כתמיד, עם בוא החורף, היו מבועתים כבפני אסון מתקרב. היא התישבה על הספה המרופדת שמיכה קוצנית, מבלי שתוכל להחליט במה תעסיק את עצמה בנצח המזדחל לעברה. תוך גרירת רגלה היחפה אל פיה, ונשיכה של צפרניה, שט ועלה מבטה אל החלון, ונתקע בו רחוק רחוק, בנקודה מטושטשת באחד הרקיעים העליונים. כשסיימו שיני הילדה לנגוס את צפרני שתי הרגליים, התנערה פתאום ממבטה, ובמצמצה בחזקה בעיניה, עדיין המשיכו החלון ומסגרתו לרטוט מתחת לעפעפיה בירוק שהפך סגול זרחני ונקווה לכתם אחד שחור.

המפלט היחיד היתה המרפסת, שמרצפותיה היו עדיין חמות מקרני שמש הבוקר החורפית. על מסעד הכסא השבור, שהועתק, עם הכנסת הריהוט החדש, ממקום הכבוד שלו בחדר האוכל אל המרפסת, התקפלה הילדה, כשראשה תחוב בין ברזלי המעקה החמים, ומבטה מרחף בין עלי הצמחים העלובים, שניסה אביה לגדל בעציצי האזבסט.

המראה החדש, שהוטבע בעיניה, שאב עמו המיית תורי בר, אוויר עמוס ריח דשא קצוץ ועלי שלכת אסופים, ואת דמותו של עץ הלבנה, המתחכך בחתולים שחורים וביונים, הקופצות מענפיו אל חוטי עמוד הטלפון הסמוך. האימה הסתומה, שהשרה עליה החדר, הלכה ונדחקה מריאותיה, הלכה והתפוגגה, בהחליפה את מקומה, עם גלי נשימותיה המתחככות פנימה, לשמחה כבושה, בלתי מוסברת, שחילחלה ונדחקה אל גרונה, וכמעט והתפרצה בצעקה. בנושכה בחזקה גוש סוודר, שדחקה לפיה כדי לחסום את הצעקה, התמכרה הילדה בכבדות לגלי האושר השוטפים את חזה, והסוחפים אתם תמונות קטועות מקריות. שבת בבוקר עם אבא בצריפי המשרדים שממול, בהרצאה בפני השכנים. חגיגה של פתאום, וכף היד הגדולה והחמה של אבא. או, מראהו של הנגר המשפחתי המחייך אל בנו השמן מעל ערמת פיגומי הארון החדש, שחיכו להתקנתם, כשהם מדיפים ריחות עץ, דבק ולכה מהממים. או צבעה הכחול המסמא של מכונית ארוכה, שחלפה באותו רגע חרישית בכביש שלמטה, בהותירה מאחוריה כתם כחול עמוס אור.

כמעט משותקת היתה הילדה מעומס המראות. אך, פתאום, כשם שקמה והתנתקה מאחיזת האימה של הספה והחדר, גם כעת, כאילו משהו בתוכה החליט שמספיק, ומיד מצאה את עצמה בלב סדרה מסובכת של פעולות חרישיות, שנועדו תחילה לפתיחת דלת ההזזה של חדרה והחזרתה המווסתת למקום, ובהמשך, לפתיחת דלת הכניסה, אשר למרות הלחיצה המאומנת על כל נימת סבוב שלה, ומריחת לשון מנעולה הקריר ברוק, עדיין העלתה קולות חריקה, שהקפיצו את לב הילדה, וסחררו בהלמותם את כל חדר המדרגות.

ריחות אבק דק וגבס נדפו מחדר המדרגות, ובישרו את הדרור המחכה בחצר. הטריקה הסופית בעד ריח החדר, שיוותה לחופש המתקרב בשעיטה, תחת דילוגי רגליה הארוכות של הילדה, נימה של הרפתקאת סתרים.

קרירות סתיו עמדה בחצר. השמש, המסתתרת מאחורי העננים הנחפזים, שלחה מידי פעם מרבצי אור, שהיו רצים על פני החצר, מטפסים ומאירים לרגע את קיר הבית, ונעלמים, בהשאירם כתם אור חיוור על גבעות הכורכר. בקצה ערוגת הדשא הקצוץ בקפידה כבסרגל, התנמנם חתול, אשר חמק בסירוב מתפנק מפני הושטת היד הקטנה והמהוססת של הילדה. עץ הליבנה הידידותי התרומם בין רגבי אדמה מדושני עלי שלכת, שילשולים ושרידים מרקיבים של מקלות ארטיק ובדלי סיגריות. ברפיון השמחה, שפיגג את גופה, לא יכלה אפילו הילדה להחליט, כהרגלה קמוץ השפתיים לעיני הילדים, לטפס על העץ. אך לבסוף, דחפה אותה החצר הריקה, והיא לפתה את הגזע הערום של העץ. החצאית המתלבטת בין ברכיה הפריעה לה, וכתמיד הבחינה בתמהון בפיסת הבד הזרה לה, שהיתה כרוכה בחשיבות סביב מתניה. כדי להצליח לטפס על הגזע החלקלק היה על הילדה להסיר את נעליה הכבדות, ואת גרבי־הצמר, המקופלים בקפידה על ידי אימה, וללפות באצבעות יחפות את עורקי העץ. אולם, כבדוּת השממון וחמימוּת אור השמש המקרית, ריפו את אבריה, והיא סיכלה את רגליה והתישבה, בפרישת החצאית סביב סביב על רגבי האדמה, לרגלי העץ. מבטה היה נעוץ בקנוקנת עלה מצהיב, אשר הלך והתרכך, ומוּלוֹ עלו עכשיו מראות עדנה בלתי משוערים. אך כעבור רגע חתך את המראה כאב חד בעיניים, שלא מצמצו כדי לא להפסיד דבר מהתמונה המשכרת. ואולי היה זה ריח הזבל הדשן, שעלה משקי הגנן, אשר הלך והתקרב אל מחסן הכלים, וגרף את הילדה מסערות חלומותיה חזרה אל תחת עץ הליבנה.

הגנן התקרב בין גבעולי הדשא הגבוהים. לבוש מכנסי עבודה כחולים עשויים בד גס, וחולצה מופשלת־שרוולים, שהיתה תחובה ברישול בחגורה הצרה של מכנסיו. נעליו הכבדות השיקו קצובות במרצפות השבילים, ועל גבו היו מונחים סלי גומי שחורים ממולאים כלי עבודה. פניו הכהים נהרו במבט רך, אשר הגביר את אפלת שפמו ותלתליו השחורים הכבדים.

תמיד בעוברו בשבילי־החצר על אופניו החלודים, היה הגנן תולה בילדה חיוך אילם, ועיניים שחורות. לאט ובשקט. כשהיתה נגררת בעלבון אחרי הילדים הגדולים המגחכים, היה הגנן, שהופיע פתאום חרישית עם מזמרתו מאחורי השיחים, כמו גל חום שריכך סביבה פתאום את מצבטות הרגע. היה ברור לה, שהחום הזה מופנה רק אליה, שהחיוך אליה, ושהוא עובר בדממה בפינת הגן רק כדי להסתכל בה. כשהיה מתקרב, השתדלה להראות יפה. לא להתרוצץ. לדאוג ששמלתה לא תתבדר. להפסיק לרגע את המשחק, לעמוד ולהסתכל עליו. חששה פן ישימו לב שאר הילדים למבטו הכהה של הגנן. היה ברור לה, מבלי שתישאל, מבלי שאיש יאמר לה, שהמבט יפסק אז. שהחום יתקרר פתאום. שזה אסור.

לכן, לאחר מעשה, בימים בהם התעוררה עוד לפני הפצרותיו של אביה מרעש מקצרת הדשא, וכשהריח המהמם של דשא קצוץ היה מסתבך בין רגליה המדשדשות בערימות הקצוּרוֹת בשובה הביתה, היתה הולכת סחור סחור, סביב לבניין, כדי לעקוף את מחסן הכלים ואת מבטו הכהה של הגנן, אשר התחייך בפתחו.

כשהתקרב הגנן, היו אברי הילדה רפויים מכדי שתסובב את ראשה, תקום ותלך. מפוגגים מכדי שתנתק את מבטה שריחף על הדמות הלבושה כחול גס, אשר התקדמה בנקישות נעליים קצובות לאורך השביל, בין שיחי הפרחים. גם כשהיה ברור שהפעם מתקרב הגנן ישירות לעברה, לא יכלה לנתק מבטה, שנשפך מתוכה מבלי שתוכל לחסום את שיטפו.

כשנעצר, היה מבטה תקוע בחגורתו, שכוסתה לפרקים בשולי החולצה, שעלתה וירדה לקצב נשימתו.

“כמה את שוקלת?”

השקט הסמיך, שצימג את הילדה, נוּפץ בקולו הכבד של הגנן, שהיה מחוספס כקול אדם שזה זמן רב לא הניע את לשונו. הילדה נסוגה קמעה לאחור. כאילו נתפסה ערוּמה, ונסתה בחיוך מהוסס לכסות את גופה.

“כמה את שוקלת?”

והפעם כבר חזר החיוך הכבד לעיניו של הגנן, וזרם מהם רק חום כהה ורך. לשוא התאמצה הילדה לקרוא לעזרה למראות מסויידים של משקלי בתי־מרקחת, ועליהם קופסת תרומה, או משקל חדר האחות המצופה שעוונית מבריקה. התמונות התנדפו מקופסת קודקודה עוד לפני שנולדו, ומבטה, שנשפך החוצה, כאילו רוקן את ראשה עד סחרחורת.

“אני.. אני לא יודעת.”

מחגורת הגנן, שהתקדמה צעד נוסף אל עיניה, שמעה:

“את רוצה שאני אשקול אותך?”

וכעת, היה מבטו של הגנן, שרבץ ברכות על ערפה, כמו מגלגל אותה בעל כורחה על הדשא. היא אספה את רגליה אל מתחת לחצאיתה הפרושה. רגבים שרטו את עור ברכיה, ופירורים קטנים וקשים נגרפו לגרביותיה. כשנעמדה לצידו של הגנן, עוד דאגה לישר את חצאיתה, כאילו לקראת נסיעה. כאילו הדשא המשועמם, שיחי הפרחים המעטים, שניסו בעייפות לצמוח בין קצף מי הכביסה ושלוליות הביוב שמתחת לעמודי הבטון, כאילו העץ, שהלך והתרחק, כאילו כולם נפרדים ממנה משום מה בחגיגיות. וברפיון, שאחז בה, לא הצליחה, גם אחרי כמה בליעות, לכעכע את גושי המועקה, שסכרו את גרונה.

מעולם לא נכנסה אל מחסן הכלים. גם מראהו מבחוץ לא היה יותר מזיכרון מטושטש ממעבריה המשתמטים ליד דלתו. עכשיו, כשמצאה עצמה לפתע בתוכו, הוקפה חשיכה סמיכה, וריח אדמה מפוררת מעורב בצחנת צואת עכברים ריכך עוד יותר את ברכיה הרפויות.

“חכי כאן, אני אדליק את האור.”

דלת הברזל המתנגנת עם כל תנועה, נסגרה. בחשכה שמעה הילדה רק קולות נקישת קורות ופיצפוץ קרשים קטנים, שכנראה נקרו בדרכו של הגנן אל הקיר השני, אל קופסת החשמל. במחסן החשוך כמעט לגמרי, המלא שברי רהיטים, עציצי בטון וספרים תלוּשי־דפים, הסתנן האור יותר מבעד לערימות־שקי החול, שנישארו בחלונותיו מהמלחמה האחרונה, מאשר מהמנורה הצבועה כחול־הסוואה, ואשר רק הדליחה צללים מירכתיו. לשאול איפה המשקל, או למה, לא עלה כלל על לב הילדה. וגם אם היתה מנסה, היה הגוש החלקלק והנוקשה, שהצטבר בגרונה, סותם את הדרך בפני ההברות. על אף החשיכה, הבינה, שעליה להיות נחמדה, כמו תמיד כשעובר לידה הגנן. למרות הקושי הרב להניע את גופה מרפיונו ניסתה למתוח אבריה. בעיניה, הקרועות במאמץ, לא קלטה יותר מאשר גושים אפלים חסרי צורה. הצחנה, החשיכה וקולות הפיצפוץ גאו סביב עד שכמעט ומעדה מחניקתם. היא קמצה את אגרופיה והתאמצה להמשיך ולהזדקף מבלי לשאול איפה המישקל, או למה.

פיצפוץ קרשים הביא את צעדי הגנן הכבדים מהצד השני של המחסן. בחשיכה חייכה הילדה לעברו את חיוכה הנחמד כדי שהכל יעבור, כדי שימשיך בדרכו על אופניו.

“אני ארים אותך אל המישקל”.

מגע קר מתחת לחצאיתה, והיא הורמה מהארץ. רגליה הרפויות כמו נתקו מגופה וראשה התמוסס. אחיזתו הסוגרת של הגנן הצמידה אותה אל ברכיו. קרירות מחוספסת צימררה את עמוד שדרתה ואת תלתליה.

“תכּף אני אדע כמה את שוקלת.”

המהם הגנן.

“… כמה שאת שוקלת.”

חזר וגהר מעל ראשה.

הילדה עוד חייכה את חיוכה הנחמד, שכאילו נתקע על שפתיה. גופה, שטולטל בידיו החזקות של הגנן, כאילו זרם זה כבר ונטש אותה. רק צביטות הקרירות עדיין התקיימו בו.

כשהעמיד אותה הגנן חזרה על הארץ, ורגליה, ולא כפותיו נשאו את מישקלה, לא התמוטטה, משום מה. גל פתאומי של ריח צואת עכברים וגומי רקוב היכּה בה. רגע עמדה מאובּנת על מקומה, כשהחיוך הנחמד עדיין מתוח בחשיכה על פניה.

את המילים – “את רוצה לדעת כמה את שוקלת?” – כבר שמעה הילדה מאחורי ראשה, כשהתחילה פתאום, כאילו נמתחה כבובת קפיץ מרקדת, לרוץ על הקרשים, סלי הגומי השחור, המגרפות, ופרצה את דלת הברזל, שנפתחה תחת ידה בחריקה מתנגנת. באור אחר הצהריים, שהתפרץ פתאום בחוץ, סומאו השיחים, שלוּליות הביוב וחורי מחילות העכברים לשאיפת אוויר אחת, שקפאה בבטנה שקופה וללא תחתית. ראיתה שבה אליה רק בקומה השניה, ליד דלת השכנים, שהדיפה כרגיל ריח קציצות מתטגנות וצנונים. היא סחבה את תחתוניה הקטנים, שהפריעו לה, כלפי מעלה, ובלב רועם, שטלטל את כל חדר המדרגות הסירה את המפתח התלוי בשרוך על צווארה. בכוונה את המפתח הרועד אל מול חור המנעול, שוב כוסה הכל חשיכה. כאילו כל גופה זרם והתרוקן דרך עיניה. פתאום, מבלי לזכור בדיוק כיצד, מצאה את עצמה בין כתליו המשועממים של חדרה.

כשהקיצו ההורים והבית, התמלא המטבח אדי מי קומקום וריח תפוזים נסחטים. דלתות חמורות־סבר נפרצו ללא השגחה, ואל חדרה התנפלו קולות הסירים המושלכים למקומם, ושיעוּלו הממושך ורווי הסיגריות של האב. אולם באותו יום, הרעשים מלאי הביטחון העצמי, שהיו תמיד ממיסים את המחנק החלול מביטנה, התנפצו ונסוגו מזגוגיות עיניה ומנקישות הצמרורים, אשר לא הרפו מערפה.

אל המטבח הובהלה הילדה לקול קריאות השמחה המוגזמות של האם, וכשהיא מתחבטת ומוצאת לרגע מסתור בין קירות המיסדרון הכּהה, שוב הושלכה אל חום המטבח ואדיו, והוצנחה אל כסאה בזווית השולחן, מול החלון הפעור אל שמי החורף האפורים.

כשהשוקולד ומיץ התפוזים, שנדחקו אל קרבה, ערבו עד בחילה חמוץ ומתוק בגרונה, עוד המשיכה הילדה מתחת לשולחן למשוך את תחתוניה, ומבטה, שבהה רחוק רחוק מעבר לזרועות הקרחות של העץ בחלון, נופץ, רק כשנוגב השולחן במטלית רטובה משיירי העוגה וכתמי הקפה, הרועדים על פניו.

מבלי משים נגררה הילדה אל החלון הגדול והפרוץ של חדר ההורים, שהזרים דרכו רוח פרצים וריח מזרונים ספוגי חמיצות סיגריות וזרות.

צעקות הילדים, שעלו אל מרומי החלון, צנחו מבלי לגעת במבטה הרפוי של הילדה, שהסתבך בזרועות העץ ובטיפות הגשם המתכחשות.

פריס, 1973.

רישום – רולי אריאלי

כאשר הופיע בשנת 1969 ספרו הראשון של מישל חדאד הנקרא “המדרגות המוליכות אל מעמקינו”, היווה הדבר הפתעה לא־קטנה לכל מי שעקב אחר חיי הספרות הערבית בישראל.

כי־על־כן, היתה זאת הופעת־בכורה מקובצת לאו דווקא של משורר צעיר ובלתי נודע, אלא של סופר ותיק ורב פעלים, איש שהיה למעשה אחד המשכילים הערבים המעטים שנותרו לפליטה בישראל לאחר קום המדינה. ועוד זאת: איש שכבר בתקופת המנדאט נהג לפרסם מפרי עטו.

למען האמת, גם בעשרים השנים שבין 1948 והופעת ספר־הביכורים של חדאד היה המשורר פעיל בחיי הרוח של עיר הולדתו, נצרת. הוא כתב, באותן שנים, שירים בפרוזה, עודד משוררים וסופרים צעירים, ואף פירסם ירחון פרטי צנוע בשם אל־מוג’תמע (“החברה”). אולם איש לא ציפה, שמורה נעים־הליכות ואבהי זה יופיע באיחור רב כל־כך ובאמתחתו ספר־שירים כה בלתי־שגרתי, כה צעיר, כה שונה.

כאמור, חדאד הוא בן העיר נצרת. הוא נולד שם בשנת 1919, ושם הוא משמש בהוראה עד היום. שירתו המוקדמת הלכה, במידה רבה, בתלם, וסיגלה את הנוסח הערבי־אמריקאי של ג’בראן ח’ליל ג’בראן ובני אסכולתו – שירה רוחנית, אינטימית, הכתובה בפרוזה גבוהה ובלשון מנופה, סנטימנטאלית. שירה זו מרבה, בדרך כלל, לדוש במישרין ובשקיפות בנושאים כגון האדם וגורלו, אכזבות האהבה, אימת המוות, המיסתורין, האל. קשה לומר שחדאד הצטיין בשלבי־כתיבתו המוקדמים בעצמיות בולטת לעין. והנה מופיע הוא בסוף שנות ה־60, ומביא עמו שירה חדשה לחלוטין, שירה מודרנית, שלא נותר בה, כמעט, זכר לנוסח הרומנטי השחוק, שירה הבוחלת בהיגד התמים, החד־משמעי, ומנסה לחדור לנבכי החוויה לאו דווקא ע"י “הכללות”, אלא באמצעות צירופי־לשון ואסוציאציות חד־פעמיות, וזאת בסגנון ובטכניקה שהשירה הערבית המסורתית לא הכירה אותם.

אחד משירי הקובץ הנזכר, “המדרגות המוליכות אל מעמקינו”, שיר הנקרא “נמלים וכנפיים להן”, עשה לו כנפיים ותורגם לכמה שפות, וביניהן עברית. שורותיו הראשונות של השיר די בהן כדי לתת מושג־מה על סיגנונו החדש של המשורר:

קשה לומר שנוסח זה יש בו מן המדהים ועוקר ההרים לגבי מי שרגיל בקריאת שירה מודרנית, אבל בעיני קוראים רבים ברחוב הערבי היתה שירה זו בבחינת חילול הקודש. היא נכתבה בלי משקל, בלי חריזה, בלי היזקקות למשחקי הרטוריקה החביבים על המשוררים הערבים זה מאות בשנים. יתר־על־כן, הקורא הערבי הורגל לא רק במיבנה ריתמי ברור ומחייב, אלא גם בתימאטיקה נהירה וחד־משמעית, תימאטיקה המסוווגת – מכאנית כמעט – לפי נושאים ותת־נושאים, שהמשורר והקורא מהלכים בשביליהם ללא צורך במאמץ רוחני רב מדי.

אולם לא רק הבלתי־שגרתי שבסגנון ובגישה הביאו עליו, על המשורר, קיתונות של התנכּרות ושל זעם. הוא אף גונה, לעיתים דווקא ע"י קוראים צעירים, על כך שהוא כותב שירה “מיסטית” ואזוטרית, ומזניח, כביכול מתוך נוחות והתפשרות עם השלטון, את הנושא הלאומי, הפלשתינאי. וכל זאת, יש לזכור היטב, בימים שבהם עלתה יוקרתם של “משוררי ההתנגדות”, שמעם הגיע אל קצות העולם הערבי ואף מעבר לו.

אבל המעיין היטב בשירתו של חדאד ימצא, ששירה זו אינה מרחפת כה רחוק מן המציאות, ובוודאי אינה מסתגרת במיגדל־של־שן. המציאות העכשווית, ואפילו התימה הלאומית, מסתתרות בין שיטי השירים, ולעיתים אף צפות על פני השטח ותופסות את מרכזו של השיר. בדרך כלל נחבאת המציאות, (וכאן עיקר החידוש אצל חדאד) בתוך הדימויים שלו, וביתר־שאת בביטויים אקראיים, בבחינת מסיח לפי תומו, כפי שיעיד הקטע הבא מתוך שיר הנקרא “הנס הראשון”:

שיר זה מופיע בספר שיריו הרביעי – והאחרון עד־כה – של מישל חדאד, “אם תשאל”, אשר ראה אור בשנת 1975. וכאן המקום לשוב אל המקום שפתחתי בו את רשימתי ולספר, שעם הופעת ספרו הראשון של חדאד לא תמו ההפתעות. המשורר כמו מצא את עצמו, והחל מרעיף שירים וקובצי־שירה בתדירות האופיינית עד מאוד לפריחה מאוחרת. בשנת 1972, למשל, הופיעו שני ספרי־שירה משלו:

“אלף לילה של ימינו” ו"התקרבות השעות והמחוגים" (אגב, שם הספר האחרון יכול להתפרש אף כ"התקרבות השעונים והמילים", וגם זו דוגמה טובה לסגנונו החדש, המורכב והרב משמעי, של חדאד).

יצויין, שבאחד מספרים אלה ניסה המשורר לעבור לחריזה ולמשקל, כאילו להוכיח למבקריו השמרנים, שאין הוא מוותר על הפרוזודיה הקלאסית מחוסר יכולת, אלא דווקא ביודעין, וכי כוחו הפרוזודי בהחלט במותניו. ניסיונותיו הממוקצבים הניבו, כמדומה, את אחת הקלושות שבחטיבות־שירתו של חדאד, ולא ייפלא, איפוא, שהוא חזר אל הנוסח של שיר־בפרוזה, וסגנונו הלך ונעשה אישי יותר, אזוטרי יותר.

לשונו של חדאד בכללותה נושאת תווי־היכר נוצריים מובהקים, ורבים בשירתו הסמלים ושימושי־הלשון המזכירים את הברית החדשה ואת המקרא. בכך הוא דומה לכמה משוררים חדשנים הפועלים בלבנון של ימינו, כגון אונסי אל־חאג' ו־שוקי אבי־שקרא (שאחדים משיריהם הופיעו בתרגום עברי בקובץ “נהר פרפר” הוצאת ספרית פועלים 1973). למען האמת, חדאד חב למשוררים אלה ולרעיהם מאנשי קבוצת “שער” בביירות חוב גדול, וייתכן שאלמלי השפעתם המכרעת לא היתה מתחוללת בשירתו אותה תמורה מפתיעה שעשאתו (יראה זה פאראדוקס) ליוצר מקורי.

אסיים בשיר קצר מאוד של חדאד, אף הוא מקובץ שיריו האחרון, ושמו “המפתחות”:

הוא שכב על הדרגש בתאו ועישן סיגריה. היה חם, אך רוח נעימה נשבה מן המסדרון. בית־הסוהר היה ישן כבתי־הסוהר שבסרטי המערב הפרוע. הדלת היתה מסגרת פלדה עם סורגי־ברזל עבים ואפשר היה להביט בעדם ולשוחח עם הסוהרים או עם האסירים בתאים השכנים ולסבול בלילה מנחירותיהם. כאן היה טוב הרבה יותר מאשר בבתי־הסוהר שקרא עליהם, בתי־סוהר עם דלת אטומה וצוהר־הצצה. אמנם המהפכה עוצבה במידת־מה על־פי הדוגמה הסובייטית, אך לא היו לה האמצעים הטכניים כדי לחקות את לוביאנקה. גם מהיבטים אחרים היה כאן טוב יותר. האסירים הפוליטיים עשו משהו נגד המשטר החדש, גם אם מעשה זה היה בסך־הכל טינה בפרהסיה, והמשפטים, אף כי חשאיים היו, נערכו על־פי הנוהל, ללא עינויים גופניים. כשנגזרו גזרי־דין־מוות – שהיו, לרוע המזל, שכיחים למדי ורובם לא־מוצדקים – רשאים היו הנאשמים להגיש ערעור לנשיא. כאשר נדחתה בקשתם (ברוב המקרים ותוך ימים אחדים) קיבלו בני משפחותיהם הודעה על כך ורשות לבקר אצלם לפני ההוצאה להורג.

האסיר גמר לעשן, התיישב, והביט שוב אל סורגי הדלת: מרוחקים היו זה מזה מרחק סביר למדי. חתול גדול יכול לעבור ביניהם. הדלת בקצה המסדרון שהוליך אל החצר, היתה גם היא מפלדה מסורגת, ובחצר, ליד אחד הקירות, צמחו שני עצים צעירים, מדולדלים ומשורבבי־ענפים. לא ליד הקיר הזה ירו באנשים. הקיר ההוא היה ממול, במרחק שמונה־עשר מטרים בערך. החצר היתה מלבּנית, מרוצפת באבנים, והאסירים הקיפוה בשעת הטיול בכיוון מחוגי השעון, ידיהם מאחורי גבם. בימים שלאחר הוצאה להורג היו מציצים בחשאי ומחפשים סימני־דם תחת הקיר, אך מעולם לא מצאום. ההוצאות להורג בוצעו עם שחר, והאבנים נשטפו היטב לאחר שסולקה הגופה, אבל הטיח והסיד שעל הקיר היו לחים במקומות שהכדורים פגעו בהם והעידו על אשר אירע. האסיר, שמן־הסתם היה אף הוא מועמד להוצאה להורג, הרהר בקור־רוח שמזרן ישן או שניים, מושענים אל הקיר, עשויים למנוע את הנזק שנגרם לו שוב ושוב וגם את סכנת הנתיזים, אבל הוא ידע שאין לצפות ליעילות מידית בארץ שיש בה פיגור־דורות, גם אם משתנה המשטר. לכך דרוש זמן.

הוא גמר בליבו שאם יהיה עליו להימלט אחרי שיישפט למוות או לתקופת־מאסר ממושכת, ייהפך לחתול; להחלטה זו הגיע אחרי שחשב בכובד־ראש על כמה וכמה בעלי־חיים אחרים – חיות־בית וחיות־בר. עכבר או כל מכרסם אחר יסתכן יתר־על־המידה ברחובות השורצים חתולים, ואחר־כך בשדות שבין העיירה ובין הגבול, מרחק של כארבעים וחמישה קילומטרים. יתר־על־כן, זה מרחק גדול מדי ליצור פעוט כל־כך. לא יעמדו לרשותו אלא ימים ספורים בלבד, שבועיים לכל היותר, כדי לחצות את הגבול וללבוש שוב צורת אדם. בפרק־זמן ממושך יותר, כך הזהירו רופא־האליל האינדיאני, ישפיע גוף החיה על מוח האדם וישתלט עליו. אחרי זמן מה יהיה לו קשה לחזור לדמותו הקודמת ואחרי זמן נוסף יהיה זה בלתי־אפשרי והוא ייאלץ להוציא את שארית ימיו כבעל־חיים בגוף ובמוח, ואחרי מותו תישאר ממנו גופת בעל־חיים.

יותר מכל קל יהיה לו לעבור את המרחק עד הגבול אם ילבש צורת ציפור, רצוי ציפור־טרף כדי להישמר מפני חיות רעות; אבל הוא לא בטח בכישרון־המעוף שלו, שתי פעמים, פעם בהדרכת רופא־האליל ופעם בכוחות עצמו אחרי שחזר מן הסיור האנתרופולוגי, לבש דמות של בעלי־חיים הולכי על ארבע, קוף ושועל; הפעם שומה עליו לנהוג בזהירות ולא להיזקק לגורמים בלתי־ידועים. הוא גם ידע שהאיכרים יורים לעתים בנדים המזדמנים להם, מתוך דאגה לתרנגולותיהם, בלי לדעת אילו מכרסמי־מזיקים השמידו הנדים.

כלב לא יצליח לעבור את הקיר, הוא מוּעד להיתפס לפני שיצליח להסתלק מבנין בית־הסוהר, ואף להיירות למוות מחשש כלבת. טוב מכולם הוא חתול.

מעבר לקיר בית־הסוהר, הקיר עם שני העצים, השתרע הגן רחב־הידיים שהוא היטיב להכירו, הגן שמקיף את החווילה המופקעת של ידידו השופט, אשר ברח למיאמי בימי המהפכה. השופט הפקיד את רוב כספו בבנק שוויצי, הוא חי בוודאי ברווחה במיאמי. האסיר אמנם הוזמן להפליג גם הוא ביאכטה של השופט, אך כיוון שלא היה אדם אמיד, וגם לא פוליטיקאי, גמר בליבו להישאר בארץ, לעקוב אחר המתרחש ואולי אף להציע את שירותיו למהפכה אם זו תלך בדרך החופש והצדק. בתחילה היה נראה כאילו אמנם מנסה המהפכה ללכת בדרך זו, אך עד־מהרה נידרדרה לדיקטטורה, לאינדוקרינציה ובמידה מסוימת לטרור. כאשר נעצר, רק משום שהעז לומר בגלוי את אשר עם ליבו, החליט לברוח, לנטוש את הארץ ולהמשיך בעבודתו המדעית במקום אחר. עדיין נותרו תחומים רבים כל־כך שלא נחקרו באנתרופולוגיה ובמגיה פרימיטיבית, ואין לשאת את המחשבה שמדען כמוהו יוצא להורג בדמי ימיו. הוא חש אי־נוחות רגעית כשנזכר במה שאמר לו רופא־האליל אחרי שהצליח להיות לקוף ואחר־כך לחזור וללבוש דמות־האדם. המדען דיבר בהתרגשות על האפשרויות הטמונות בגלגולים כאלה; רופא־האליל הקשיב בשלווה לדבריו, פניו הזקנות חרושות קמטים עמוקים, ואחר־כך אמר: “לא בדיוק. האפשרויות רבות, אבל אין מגיה שעשויה לשנות באמת את הגורל שגזרו האלים. לוחם שנועד לו מוות מחץ אויב לא יימלט גם אם ילבש צורת בעל־חיים; חיצוֹ של הצייד ישיגו”. אף־ על־פי־כן פטר האסיר את עצמו בקלות מתחושת אי־הנוחות. ידוע ידע שהגורל אינו נוקשה כל־כך. תבונתו וכשרונותיו של אדם מסייעים לו במידה רבה לעצב את גורלו, אם כי רק עד גבול מסויים.

צעדים נשמעו במסדרון, הסמל והחייל נעצרו ליד דלת התא ופתחוה.

“המפקד קורא לך אל לשכתו”.

“כבר הוציאו גזר־דין?” הרהר האסיר בלכתו בין שני החיילים. “ייתכן מאוד. החקירות נפסקו כבר לפני שבועיים, ובית־הדין הצבאי פועל בדרך־ כלל בזריזות”.

כשהוכנס ללשכה קם המפקד ממקומו. כלומר, אין זו חקירה. בחקירות היה הקצין יושב בכסאו ומזמין את האסיר לשבת על הכסא שמעבר לשולחנו. זאת ועוד, במקום הניירות והתיקים הרגילים היה מונח על המכתבה מסמך אחד ויחיד ועליו חותמת גדולה וחתימות אחדות נוספות. בחדר נכח גם אזרח לבוש בקפידה, שלא פשט את מעילו העליון ונראה כאילו בא לביקור חטוף, אולי רק כדי להביא את המסמך. הוא עמד בצד ובחן את האסיר במבט עירני, אך קר ורשמי.

המפקד נטל את הנייר מן המכתבה וקרא את תוכנו בקול. אכן, גזר־דין מוות. האסיר הואשם בתמיכה במשטר הריאקציוני לפני המהפכה, בתעמולה נגד המהפכה אחרי שהתחוללה, באי־מניעת בריחתו של אחד מראשי אויבי־העם (השופט), ובמיעוט הרוח המהפכנית בהרצאותיו. שישה ימים ניתנו לו להגשת ערעור.

הוא חתם על הצהרה המאשרת שגזר־הדין הובא לידיעתו ושהבינו כראוי. הוא אמר שבדעתו לפנות לנשיא; יומיים או שלושה יידרשו לו כדי לחבר את הפניה. המפקד הסכים ואמר שעוד היום אחר־הצהריים ידאג שיישלח לתאו נייר ועט נובע.

כשהוחזר לתאו החל האסיר בהכנות לשינוי צורתו. ההכנה היתה שׂיכלית בעיקר. עליו להביא את עצמו – ולשם כך יידרשו לו יומיים או שלושה ימים – לידי אמונה עזה ולא מעורערת, לידי הכרה פנימית מוחלטת, שמקץ תקופה זו ייהפך לחתול (מעטים מסוגלים לכך, ורק לאחר היכרות של שבועות אחדים רופא האליל העלה בדעתו את האפשרות שאדם לבן זה, שבא מעולם אחר ללמוד את אורחות האינדיאנים, שפתם, מנהגיהם ואמונותיהם יהיה מסוגל לכך). החלק הגופני של ההכנה היה קל לביצוע בבית־הסוהר. בראש ובראשונה עליו לאכול מעט מאוד – כמעט לצום – רק את המזון הפשוט ביותר, ולא לעשות דבר שיסיח את דעתו מהמשימה. פולחן־הסיום של ההשתנות – הלחשים החרישיים, הנוסחאות, שמות האלים, החזרות – כל אלה גם סייעו להשקיע את המוח עמוק בתהליך הגלגול, לשכנע כל־כך את האדם שהוא בעל־חיים עד שאמנם יהיה לבעל־חיים.

כדי לא לעורר תשומת־לב רשם טיוטה של הבקשה על כמה גליונות נייר. כשהוגשה לו ארוחת־הערב ביקש מן הסוהר לחם פשוט, רצוי יבש, ותה קלוש או מים פושרים; הוא חש בקיבתו ורוצה להקפיד על דיאֶטה ימים אחדים. הסוהר שאל אם הוא רוצה שרופא יבדוק אותו. לא, אמר, אין צורך; תמיד היתה לו קיבה עדינה, וכמעט כל דבר, לרבות עצבים, מערער אותה; אין פלא שהוא חש ברע ביום שהוצא גזר־דינו, אף שהוא בטוח שזאת אי־הבנה, שהנשיא, אדם חכם וישר, יישב אותה ברגע שיקרא את הערעור שהחל לנסח אחר־הצהריים; לכן די בדיאטה של ימים אחדים כדי שקיבתו תחזור לתקנה. למען אמינות הסיפור, ביקש רשות ללכת לשירותים פעמיים באותו ערב.

למחרת בבוקר כתב את הגירסה הסופית של ערעורו וביקש שתובא ללשכת המפקד. היה לו ברור שעליו להימלט לפני שתגיע השובה השלילית, מפני שאחר־כך תוגבר השמירה עליו, סוהר יישב על כסא לפני הדלת ותאו יואר כל הלילה, מחשש נסיון בריחה או התאבדות.

הוא הקדים לשכב לישון, עצם את עיניו ובשעות שנשאר ער, צייר לו בדמיונו את עצמו כחתול החומק בין סורגי־הברזל, מטפס על העץ חוצה את הגן, חולף ברחובות עמומים, עובר בשדות וביערות, תופס עכברים ושותה מי נהר, אף עלה בידו להחדיר כמה מההזיות הללו לתוך חלומותיו. למחרת המשיך להזות, ופעמים אחדות התמתח ופיהק כחתול. ראשו נסתחרר וחושיו כמו ניטשטשו. הוא כבר ידע הרגשה זו בעבר והיה סמוך ובטוח שיצליח גם הפעם.

בלילה השלישי היה מוכן. את כל אחר־הצהריים בילה בשינה; ידע שיזדקק לכל כוחו לגלגול ולמה שיעשה אחר־כך. לעת ערב ניעור, רענן ונינוח. הלילה ירד. האורות בתאים כובו ורק נורות אחדות דלקו במסדרון. אט־אט שקע בית־הסוהר בתרדמה. הסוהר ישב בקצה המרוחק של המסדרון, ליד שולחן קטן, קרא את עתון הערב ועישן. שולחנו וכסאו עמדו מאונכים למסדרון והוא שלא צפה בו כל הזמן. אילו ראה חתול חולף במסדרון ודאי היה תוהה כיצד הגיע לכאן, אך לא היה שולף את אקדחו ויורה בו.

האסיר פשט את בגדיו העליונים, נכנס תחת השמיכה, ושם הסיר גם את בגדיו התחתונים. השמיכה היתה מחוספסת ולא נקיה והיה לו קר קצת לשכב עירום, אבל הוא לא רצה לטרוח אחר־כך על הגומי של התחתונים ועם כתפיות הגופיה. בבית־הסוהר שרר שקט ורק נחירות קלות נשמעו בקושי מאחד התאים.

הוא משך את השמיכה על ראשו ועצם את עיניו. לחשושים חרישיים זרמו באפלה הכפולה, אפלת התא ואפלת השמיכה, ובתוך זרימתם הקצובה הקטין מוחו את הכל למידות עולמו של יצור זעיר ונחוש בדעתו. הזמן חלף; הוא לא ידע כמה זמן. שעה קלה היה מסוחרר, וכאשר חלף טשטוש־החושים וגופו נעשה ערני וחושיו מחודדים כבר לא חש את חספוס השמיכה, והיה לו חם יותר. התערבלות האפלה הואטה, נעצרה והתיצבה. הוא נע בזהירות, התמתח, צפורניו נאחזו בשמיכה והוא אספן אליו.

אט־אט זחל לקצה השמיכה, הציץ סביב והקשיב. בבית־הסוהר עדיין שרר שקט גמור. עתה נראו לו ממדי התא עצומים והמיטה התנשאה גבוה מעל לרצפה. הוא קפץ למטה, הסתתר תחת המיטה ובחן את צבע עורו; חום אפרפר, מפוספס כלשהו, ובטנו בהירה, כמעט לבנה.

עתה יוכל לעבור בין סורגי התא. הוא הביט לתוך המסדרון. הסוהר נראה בצדודיתו, מנמנם מעל עתונו.

חרש עבר בין סורגי הדלת, חמק דרך המסדרון אל היציאה, עבר שוב בין סורגים, הקיף את הפינה ורבץ תחת הקיר, עד שיתרגלו עיניו לחשכה. החושך לא היה מעובה ביותר; ירח מלא האיר את החצר העזובה. ראייתו היתה חדה מאוד. הוא נע קדימה ליד הקיר וטיפס על אחד משני עצי־הגן, שנשאר כפי שהכירו, אף כי עתה היה מוזנח קצת, תהה אם כבר יש דיירים בחווילה, אולי אחד הפקידים החדשים, או שמא עודנה ריקה. הוא קפץ לתוך הגן.

הקשה ביותר כבר היה מאחוריו. הוא נע לאיטו בין העצים ואחר־כך חצה שטח גדול של ערוגות פרחים, אל העבר האחר.

את הצללית המוארכת שניתקה בדממה מקיר הבית לא ראה. הוא הבחין בה רק לאחר שעברה את מחצית המרחק ביניהם, מתקדמת במהירות, ומגמתה לא לתת לו להגיע אל העצים שבקצה הגן. הוא נשף והחל לרוץ. היה זה כלב־צייד גדול, שאולף לא לנבוח ולא לנהום. עוד מעט יצטלבו דרכיהם. יהיה קשה להגיע אל העצים, אך אין לו ברירה אם ישנה את הכיוון ייאלץ להאט את מרוצתו ולאבד זמן. אם הרודף ישיגו יפנה אליו ויתקפנו בציפורניו, בשיניו, בקולו וברירו, בתקווה להרחיקו ולהגיע אל העצים.

כשהיה במרחק כעשרה מטרים מן העצים שמע את קול צעדיו של הכלב ממש מאחוריו וחש בנשימתו על ערפו. הוא קפץ הצידה בגלגול גוף, פלט צווחה מחרידה ותקף. ברגע שריטשו ציפורניו צד אחד מפני הכלב הדפו זה בכתפו בזריזות בכל כובד משקלו, והוא איבד את שיווי־המשקל והתגלגל אך מיד שב ועמד על רגליו. תוך כדי כך נחלש ערפו והוא חש ששיניים ננעצות בו. הוא הועף באוויר, טולטל ימינה ושמאלה בכוח אדיר הלסתות מתהדקות והולכות והשיניים שוקעות בו עמוק יותר ויותר. הוא חש שחוליות צווארו ניתקות.

*

המפקד נכנס אל לשכתו, הפעם בידיים כבולות ובלווית שני חיילים.

“צר לי מאוד, אך הדוּ”ח של הפסיכיאטר קובע שאתה שפוי לגמרי המפקד" אמר הפקיד שנכח במתן פסק־הדין, ועתה ישב מאחורי המכתבה. “עלי להודות שחיבבתיך מאוד, וחזיתי לך עתיד מבטיח בשירות המהפכה, אבל עלי להוסיף שמצבך נראה חסר־תקנה. שני דברים מתעב הנשיא בכל נפשו: קצינים הנוטלים את החוק לידיהם וסאדיזם. אצלך כנראה חברו שני הדברים יחד. עד שלא תיתן הסבר משכנע באמת אין חייך שווים פרוטה. גופת האסיר נמצאה בגן החווילה שהוקצתה לך אחרי המהפכה. הפצעים בערפו ובכתפיו נעשו במכשיר גדול וחד, אך לא מושחז מאוד. אין לשער שכלבך עשה זאת, שכן ממדי הפצעים גדולים מכפי שמסוגלת לגרום חיה לגוף אדם, אם אין זה סוס בעל שיני כלב או זאב, וחיה כזאת הרי אין. ההסבר ההגיוני היחיד הוא שאתה הוצאת את האסיר מתאו בלילה, הפשטת אותו מבגדיו ורצחת אותו בגן”.

“אבל הסוהר ששמר באותו הלילה…”

“כבר נעצר. הוא שיתף פעולה, או נרדם. הרדמת אותו בכלורופורם. או השפעת עליו שישמור את כל העניין בסוד. בכוונתנו לגלות מה קרה באמת, ובינתיים אני רוצה להזכיר לך שוב שהנשיא סולד מכל הפרשה, ואם לא יעלה בידך להביא הוכחה חותכת לחפותך צפוי לך סוף מר מאוד”.

חיתוך עץ – זיגמונט פרנקל

במאמר זה ייעשה נסיון לבחון מוטיב מרכזי בחטיבת השירים “פילים בלילה” בפואמה של אברהם סוצקבר “אודה ליונה”.

היצירה שפורסמה ב־1955 היא נסיון מענין לגשר על תהום האימה מתקופת השואה, לברוא ביצירה האמנותית מעין מצב חדש משוחרר ממוות, מרוע ומסבל.

בחטיבת השירים בולט הרצון לגבור על המציאות, לבטל את גבולות החיים והמוות ולמזגם באחדות קיומית ללא ניגודים. מוטיב מרכזי זה מצוי במרבית שירי חטיבה זו אך לצורך הדיון בחרתי במדגם מצומצם שיספיק להארת הנושא מהיבטיו העיקריים.

ברוב שירי “פילים בלילה” מנסה הדובר לגבור על פיצול המצב הקיומי – על המחיצה הטראגית המפרידה בין חיים למוות על הפאראדוכס המענה את הגוף ואת הנפש.

בצד תופעות המציאות האפריקנית יוצר המשורר במודע פלאים וניסים: השירים מאוכלסים מצעדים במסיכות, ריקודים ותפילות, ואווירתם אכסוטית, וכך הוא מנסה לגשר על־פני תהום האימה של העבר.

היסוד האפי דומיננטי בשירים האלה, מעניק להם ממד אובייקטיבי. עם זאת יש ברובם “תפניות ליריות” וכן הומור ואירוניה.

ל"תפנית הלירית" יש דרכים שונות ומטרות שונות. קריאות פתע שוברות את האחדות הריתמית, זרם הזמן ורצף האירועים, מזהירות מפני מחזות תעתועים, מדגישות את המשחק בין הממשות לחלום.

הרובד של הקרע הקיומי אינו ניתן לאיחוי, העימות עם המאגיה הוא גם פיתוי למוות, כצד האפל של “המשיכה החזקה לחיים”. הגישור על השניות הקיומית הזאת מחייב סינתיזה של האמצעים האמנותיים: דימויים מאגיים־פולחניים השייכים למיתוסים אפריקניים ולצדם יסודות פולקלוריים שמקורם יהודי או אוניברסלי, משחק מתמיד בין המאגי לקונקרטי.

ההרגשה היא שרק בשיכחה אכסטטית או במודעות ללא פשרה אפשר לגשר על התהום אבל ספק אם אפשר לבטלה בכוח היצירה האמנותית.

*

בשיר “כל הרחשים וכל הצלילים ישנים” האימה כלואה במעמקים ועל פני השטח פרושה מסיכה של שלוה. יש בו נסיון לגשר בין היקום הריאלי ליקום הנפשי של הדובר. לכאורה זה מבט חדש על העולם, כאילו היקום נענה לרצון המשורר לבטחון ולאחדות. אבל אשליית־אחדות זו מתרחשת במצב של שינה כבדה. “את הישנים לא תעיר אפילו בגרזן”.

בניגוד לפתיחה מופיע תאור ה"פחד הישן מתחת לשבעה זרמים". האחדות מושגת בתיאור עיניו הפקוחות של אלהים. בסיום השיר יש איזון בין הקליפה של השקט החיצוני ובין הפחד הרדום בעומק. אבל הוא למראית־עין. האימה והפחד רובצים תחת שבעה בריחים, ואפשר רק למתן אותם בעזרת שיר הערש המאגי ובעזרת התמימות הבוטחת ב"עיניו הפקוחות של האלוהים". זה ביטוי להרגשת הקיום של המשורר. פחד העבר לא נעלם.

הקרע בין המציאות החדשה ובין הזכרונות אינו ניתן לאיחוי. אפשר לנסות להמציא את השלמות אבל אין מפלט מן הספק המכרסם ומן האימה הנתונה בתרדמה. בתמונה ההרמונית השקטה מפעפעת האימה.

בשיר “על חוף הנילוס” מתואר הרצון לחזור לשלימות ולאחדות כמחלה, כ"קדחת לוהטת". המשורר מוכן לנסות להדביק את הניגודים ב"אש הפצעים". יש קשר בין השיר הזה ובין השיר הקודם, גם בטון וגם בתימה. השיר בנוי מתמונות המצטברות לסיפור־מעשה: חלומו של הדובר בשיר מתמקד בבניית תיבת־צוף חדשה, ברצון ליטול קרן של חלום ולהפקיד את גורלו בידי הנילוס עד שתופיע בת־המלך. יש כאן כמיהה להתחדשות היסוד המאגי, זכרון מיתי שסיבתו ריאלית.

במיתוס של העבר שולטים הנס וההשגחה האלוהית; וכאן על המשורר לכונן במודע את הפלא וליצור את האחדות בתוך יקום שאיבד את הערכים המוחלטים ואת התמימות. לנסיון מפוקפק זה נלווית קריאת התפכחות: “הו קדחת מלוהטת!” קריאה זו מאוששת בדימוי מי הנילוס כ"שברי זהב של אלילים". מנוגדת לאלה השאיפה לאחדות: “באפר האדום של פצעי אדביק אותו”. ההכרח להציל את החלום ולבחור בחיים מוביל לאפשרות של אחדות, ולו גם אחדות של שברים והדבקות.

בשיר “ריקוד־עיניים”, יש שתי דמויות, הרקדנית והדובר. הרצון להתחדשות מתנסח בו במשפט בעל משמעות פאראדוכסלית: “במותו מלאים בו החיים”, אלוזיה למשפט: “בדמיך חיי!” הרקדנית מופיעה באמצעות עיניה בלבד; יסוד מטונימי זה צמוד לעקרון מטאמורפי מתמעט. עיני הרקדנית הן מטונימיה לכוליותה ולנשיותה. בקירבה בין “ריקוד עיניים” ובין “על שפת הנילוס” יש רמז למרים התנ"כית, ונוסף על כך יש בשיר רמז ל"רקדנית" של פרץ מרקיש המגלמת את גורלו של העם היהודי בשנות השואה.

הדובר מתואר כמי ש"במותו מלאים בו החיים". כוחן המאגי של עיני הרקדנים מעורר בו רצון לגבור על מגבלות הזמן והחומר ולו במחיר הוויתור על הקיום בממד הריאלי.

דוגמה לשאיפה לביטול השניות מצויה ב"ריקוד גשם":

הריקוד הוא אמצעי מאגי לתכלית כיבוש האלוהים ומובלעת שאיפה לקיום בעל משמעות רוחנית “על אף הדמעות”. המשורר מנסה לבטל את הפאראדוכס על־ידי הכפלותיו הרבות עד כדי איפוסו, וכך להגיע לקירבה מירבית לאלוהים. ניכרת השאיפה לביטול המושגים המקובלים על גבולות החיים והמוות. מעניינת התפתחות היחסים בין הדובר לאלוהים: השיר הינו תפילה לשנגוֹ – אלוהי הגשם. הריקוד, שנועד כביכול להוריד גשם, גם מתכוון להביא לכך שהאלוהים ייפול בזרועותיו של הרוקד. הריקוד מתפקד כאמצעי להשגת אחדות טוטאלית בין הדובר לאלוהיו. הצגת הדובר “כאחד שחזר מן הג’ונגל”, פותחת מהלך דראמטי חדש והתפילה לגשם מתחלפת ברצון להשתלט על האלוהים. רצון החיים גובר איפוא על אפשרות המוות על־ידי היאחזות במציאות עליונה, בעזרת הפאראדוכס המבטל את עצמו ומצטמצם לפיגורה מטונימית. דמות הדובר המוקטנת מתעשרת בתהליכים המאחדים את האוייה בהמיה, האנושי בתפילה, והאלוהי בשתיקה.

השיר “ריקוד פיגמיאים” כאילו נועד להיות אנטיתיזה ל"ריקוד גשם" והארה אירונית של תוכנו.

נמתחת בו ביקורת על המאגיה ומודגשת יכולתו הבלתי מוגבלת של האלוהים. על בנות הפיגמיאים הרוקדות מנצחת הסכלות, הן מנסות לרקוד נקמה נגד הגבהים, לקרוע אותם, וכך נחשפת אפסיותם של השאפתנים להשיג את האלוהים.

ההתמודדות עם אלוהים היא בלתי־אפשרית, הוא גבוה מגבהים וכוחות המאגיה אינם שולטים בו, ואף־על־פי־כן אין המשורר מרפה מן הרעיון לאחד את המופלא עם המציאותי, חרף ידיעתו שדבר זה אפשרי רק באשליה או בדרך האמנות.

הרצון לאחד עבר מאוּיים עם הווה היסטורי חדש מחזק את השאיפה להתחדשות האמונה בחיים. היצירה האמנותית היא המסוגלת להעלות מישאלה זו לביטוי רוחני עליון.

משירים אלה של סוצקובר, המכילים גם יסודות הגותיים, עולה נסיון להעניק הסבר חדש למשמעות החיים בהווה. בשיר “מטאור במדבר קאלהרי” מזרים מטיאור רך את דמו הכוכבי אל תוך המלים הגרומות של המשורר. המטיאור מרגיש בפעם הראשונה את חום האדם, ואלו האדם נוגע לראשונה באבריו של רוח. בפגישה זו מתבטל הגבול בין אבן לאדם, בין הממשי לפלאי. ממכת אצבע המשורר באבן מתקרבים שני עולמות, וההתמזגות מושלמת: “ואיש אינו קיים יותר בתווך”. בשיר זה אין ספקנות או אירוניה. האקט היצירתי מאחד את שני העולמות והמכה באבן, באצבעו של הדובר, מסמלת את האחדות.

גם בשיר “אואזיס” יש התמזגות של הממשי עם הפלאי, על־ידי הכנעתו של הממשי ליסוד הפלאי. מתוארת ארץ שעציה הם עלוה של חלומות. בן הבאנטו המת מתואר כישן, ודומה שאין למוות שליטה על קורבנו. לארץ זו באים פתאום עופות של חג עשירי־צבעים, שהאדם אינו ראוי להם. עופות הפלא נושאים את בן הבאנטו לחתונה, למקום אחר.

המשורר מבחין לכאורה בין תחום המוות לתחום הפלא ולכן הוא ממזג אותם לאחדות תיאורית. הכשת הנחש הופכת את בן הבאנטו למונומנט, ומותו הוא תחנת־מעבר, שממנה ישאו אותו עופות־הפלא לארץ חדשה של יופי.

לכמיהה ליפה ולביטול הניגודים יש ביטוי בחומרים האמנותיים המעצבים את השיר הזה. בולט השימוש בפיגורות שמקורן עממי, ריאלי מוצג כדבר שמתארע מקרוב: “מכוננים את הכינורות”, “עופות של יום־טוב”, “מסנוורים בצבעים שאדם אינו ראוי להם”. היסוד הפאראדוכסלי שבמציאות מתחלף בסוג של אוטופיזם מסתבר, והלא מתקבל על הדעת עשוי להיות למציאות. השיר “בראשית” פשוט בתוכנו ואופיו מיתי: “בראשית היה פיל שחור”. ולפני מותו איבד הפיל שנהב בנהר. השנהב הציל את הקשת שבענן, מנשיקת הקשת היה השנהב לאבי האדם, לכן האדם שחור כפיל ומלא צבעים כקשת בענן.

ההיסט ממיתוס הבריאה התנ"כי מבליט את יסוד המקריות שבהופעת האדם ביקום. המיזוג בין האופל ובין האור הוא סמל מורכב, המתייחס גם למשורר וליצירתו, ולכן יש למיתוס הזה גם משמעות אישית: “וכמו האדם הראשון כזה גם אני”.

עיון בשיר “פילים בלילה” מאפשר לעקוב אחר עיצוב הנושא שהוצג במאמר זה. בשיר זה מודגש התפקיד האקטיבי של המשורר. הוא מוגדר כשיר ציד (יעגער ליד), בשירים האפריקניים מנסה המשורר לבחון מחדש את המשתמע מהרצון להתקיים בעולם עם זכרונות העבר, לחיות וליצור אמנות מתוך מודעות לפאראדוכס הטראגי שאינו ניתן לגישור.

המשורר מבקש אמצעי לאחד את קוטב זכרון השואה עם קוטב הנס של התקומה הלאומית, ששניהם מתארעים באותו דור ובאותו ממד היסטורי, במאה העשרים.

השיר מושתת על עקרון ארכיטיפי, בתוכנו האפי הוא מעין אגדת־ילדים עם “סוף־טוב”, מלווה בנימת עצבות, תוצאת הפגישה בין הפלאי ובין הריאלי. עם פיענוח הפלאי נהרס היסוד האשלייתי, הטוב המתגלה מאבד את הקסם, שהוא אתגר להתמודדות ולפיענוח. הפילים מתוארים כ"רוחות כבדות" הנושאות מסיכות. צייד הלילות אורב לשבעה פילים ליד החוף. ליד הנהר מסירים הפילים את המסיכות: אוזניים, שיניים, אפים ארוכים, ומתגלות שבע נערות. הצייד נוטל מסיכה אחת ונערה אחת נותרת חשופה, ללא מסיכה. הצייד נושא אותה לאשה. החשיפה מתוארת כמעשה־תושיה ערמומי של הצייד.

מודגש מומנט הזכיה, שמשמעותו כפולה: א. הצייד עד לאקט הסרת המסכות. ב. הוא זוכה אישית בנערה בלי מסיכה.

הצייד מצטייר כבעל נסיון של נוכחות במטאמורפוזות: הוא רואה למשל “כוכבים ההופכים לאנטילופים”. יש כאן רמיזה אירונית; חשיפת המופלא וקירובו אל הממשי גורמת להתמעטות המופלא. היסוד המאגי של המספר שבע נפגם מפני שהצייד קורע מתוכו את האחת, שבה זכה. הפלאי שנחשף נהפך לאושר ארצי מוכר, פשוט ובעל חום אנושי אמיתי. כיוון זה אינו שלילי אלא ריאלי. עם החשיפה נכלים היסודות האנושיים, הקוטב הנגדי לחידתי ולמיסטי. הצייד מגשר בין שני הקטבים הללו. הוא רואה את הפלא וגם חושף אותו וזוכה בגלגולו למציאות אנושית.

הנסיון מסתיים בזכיה והצייד – האמן המשורר או האמנות, – עומד מול המציאות, שהיא אולי פחות פנטסטית אך יש בה סיכויים לחמימות ולתקווה. ממדיה האפלים של המציאות אינם מחייבים להוציא מסקנות פסימיות.

לגישה זו יש ביטוי בשיר “בית־קברות של פילים”, הקרוב במשמעותו לתחום מסויים ב"הזקן והים" של המינגוויי, וכוונתי להבדלי גישות למציאות בין סנטייגו הזקן ובין הדייגים הצעירים, ואף המתייחס לתוצאה המעשית ממסע ההתמודדות של סנטייגו עם הדג הגדול: נותר ממנו השלד בלבד. בשירו של סוצקובר הפילים הולכים בעצמם אל מקום מותם, איש אינו מוליך אותם אליו. הם צועדים יחידים חודשים ושנים דרך “יערות בוכים” “ורגלי הפיל מתופפות את אבק שנותיו הקמוטות”, מנוגד לתיאור הצבוע המנומר, יטרוף את “עיני התינוק” של הפיל (מנסרי השנהב מצפים למותו.)

אין בשיר הסבר, מדוע מתים הפילים כך, סימנים מעטים מספרים על כך בשפת פילים חכמה אבל בלתי מפוענחת. אורח חייהם בלתי־מובן, ובו סוד עדנתם, יופים וחוכמתם. את הצער שבחיי הפילים משליך המשורר על “היערות הבוכים”, מעוגן והריתמוס איטי ורוגע. הפילים ממזגים קיום ריאלי עם איכות פנימית אצילית ובלתי־מוסברת. מתאחדים בהם שני אופני קיום, ריאלי ומופלא. המשורר משתדל לחסוך בתיאורים ישירים ומרבה ביסודות פואטיים בתחומים הפיגורטיבי והריתמי, בבחינת ידברו הדברים בעד עצמם.

השיר הבא מחזיר אותנו אל האדם כנקודת מוצא לכל האפשרויות של השגת האחדות בין העבר המאוּיים ובין ההווה המפתה לחיות. נביא בית אחד מהשיר “זכרונות איש זולו”:

המופלא והריאל־ממשי חוזרים אל נקודת המוצא. אלה תופעות שמקורן באדם, הן מתחילות בו ומסתיימות בו, והוא סוגר את מעגלן. נושא השיר הוא אהבה, האירוסי והתגלמיותיו המיסטיות האפשריות. מכוחו של יסוד זה חוזר לחיים האריה שרק העור נותר ממנו. יתרה מזו, האריה מתגלגל באש, הרכובה עליו היא פעולה אין סופית, תהליך מתמיד, מפתיע, מהיר ומרטיט.

אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִן הָאָבָק דֶלֶת לְהִכָּנֵס

לְהָרִיחַ רֵיחַ־אַהֲבָה שֶׁאֲנִי בָּא מִמֶנוּ.

אֵלֶה שֶׁיָשְׁנוּ כָּאן כְּבָר רְחוֹקִים מְאֹד,

וְהֵם מֵתִים קָרוֹב אֵלַי.

אֲבָל הַוִילוֹן שֶׁהֵם פָּרְשׂוּ בְּיוֹם קַיִץ חַם

כְּשֶׁהָאוֹר הָיָה מְרַמֶה,

כְּבָר לָמַד אֶת הַתַּפְקִיד

וְעַכְשָׁו הוּא עַצְמוֹ מְרַמֶה.

כל הדברים שראיתי סביבי בילדותי, ושהיכרתי, – והייתי “צלמית” מצויינת, – הכול נתפס אצלי היטב ואני רואה אותם עד היום בבהירות רבה. אי־אפשר לתאר איזו אטמוספירה היתה, חיונית כזו; כמו ויטבסק לשאגאל כך היתה פתח־תקווה בשבילי. כל דבר היה לו טעם, היה לו ריח. והתהפך להרגשה אמנותית. אני הרגשתי כמו אמן. אתה מבין? – ולא ידעתי שאני אמן. אבל אני הרגשתי כמו אמן. וכשעולה עכשיו הרגשה מן הימים ההם, אני מוציאה לחלוחית ממנה עכשיו. אני נהנית ממנה ממש כמו שאני מרגישה היום כשאני רואה איזה דבר חי שעוד מדבר אלי.

כל בית, כל בית היה עולם, וכבר אז היה קיבוץ־גלויות בפתח־תקווה. עוד לא ראיתי מקומות אחרים בכדי שאוכל להשוות. אבל מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על־פי־רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כול, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה. אני זוכרת שאנשים הלכו לפי מקצועם.

היה עושה־גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמוּל־יוסל. שמואל־יוסל. השׁמות היו כולם יידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה יהודי זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. זה היה מראה שהתרשמתי ממנו מאוד. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, זאת אני רואה עכשיו.

ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו חזון, כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, אני כבר הרגשתי שזה איזה דבר שבא פעם אחת, בצילצול. אתה מבין? – הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק, מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נדמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי. כשאני הייתי ילדה קטנה היו אמנם כבר קאקטוסים גדולים, אבל היה ריק מסביב.

סביבת פתח־תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח. הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין־ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים. ואני אספר לכם עכשיו דבר שלא סיפרתי עוד לאף אחד. כיצד ראיתי בפעם הראשונה את הפרח אמנון־ותמר. על ידנו נמצא בית־הספר של הנערים. הנערים למדו בבית־ספר אחד, והנערות בבית־ספר אחר, לא למדו ביחד. וממקווה־ישראל שלחו שתילים לגינה של בית־הספר. האדמה על ידנו היתה חולית ודלה, דלילה כמו חול־ים ממש; וכל מה שנטעו בה, ולא ידעו עוד כל כך לזבל – כל מה שנטעו בה היה עלוב נורא. ושם היתה גינה עם פרחים בודדים, עם צמחים בודדים, צמחי־נוי. פעם אחת אני התגנבתי לגינה הזו להסתכל מה שמה נעשה. אצלנו טרם היתה גינה, לא היו פרחים, היו רק שושנים. אבל שושנים היו גם לערבים פה. שושנה היתה בת־המקום. ופתאום ראיתי פרח קטן, חציו צהוב חציו סגול, זו היתה כעין תגלית בשבילי. ואני נזכרת עוד עד עכשיו בתמיהה ובהרגשה הזו, הנפלאה. מין תופעה מיוחדת שכזו. אמנם ישנם פרחי־בר של אמנון־ותמר, קטנים יותר, אבל אני אותם טרם ראיתי אז.

אתם יודעים מה זה מאנז'? –

לא.

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה, והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ. ראשית כול, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות הגרמניות, ומהם גם למד הרבה חקלאות. גרמנים אלה, ה"טמפלרים", ישבו בארץ לפני פתח־תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר, וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה, כפר של איכרים, מפלחי־אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח־תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח (בה"א הידיעה). הוא חרש לא רק בפתח־תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. אתם יודעים מה זה מאנז'? – לא. מאנז' זה היה הטראקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים אחד אחרי השני לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב"חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, והלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, (אינני יודעת אם זו היתה הונגארית, או סיסמה שלהם שמה), היתה לו איזה שפה, הוא היה הוֹמה כזה: “אוּממ… אוּממ… דיוֹ, דיוֹ…” – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק אני לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה"באקיה" למספוא, כי היתה זו תקופת ה"מחלבות". וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על “קונסוּים פראיין”, חנות משותפת לאיכרים, מעין “תנובה”. כלי־עבודה היו בידיו ככלי־נגינה, כל כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון־לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופסור בודנהיימר, וארבורג, ודיזנגוף, הכול בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות־ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר־הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק־שפתיים על ספת־העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד־החושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – מה נאכל? – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת־הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם יהושע שטמפפר. זה היה התקף־לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין־כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואמי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח, ויתר החושים.

מ"פוסטה" עד דואר

אני למדתי בהתחלה אצל “מלמד”. אתה יודע מה זה “מלמד”? – היתה איזו חבורה של בנות, רק בנות, עם בנים אסור היה ללמוד. למדנו אל"ף־בי"ת. והדיבור לא היה עברי, היה יידיש. לא היתה עברית. המילה העברית הראשונה בפתח־תקווה היתה דואר. קודם היו קוראים לזה פוסטה. והפוסטה היתה נקודה שסביבה היו הצעירים מתאספים, והערבים מתאספים. בבוקר היה שם שוק עבודה של ערבים, וגם הצעירים הרוסיים שלנו היו באים להראות את השרירים שלהם, וקצת היו בודקים אותם. אגב, זו אגדה. שכך עשו האיכרים, זו אגדה. וכך קרו למקום פוסטה, וזה היה הקשר לעולם הגדול. היה דואר־אוסטרי והיו באים מכתבים עם בולים אוסטריים, עם דמות הקייזר, וזה היה ציורי, וקשר אותנו לארצות רחוקות; מכתבים היו באים גם בדואר גרמני, וצרפתי. וכל זה נקרא – פוסטה.

פתאום בא בן־יהודה ואמר שזה דואר, וזה נתקבל כמו ברק, בין־רגע. אני חושבת שגם בנו, בצעירים, היה איזה הדף גדול לתחייה, הדף פנימי, אתה יודע? – אני הרגשתי הרבה מאוד את הדבר הזה, השדה הזה, וכך גם האחרים. היתה לנו “אגודת צעירים”, ומהם באו מייסדי הרצליה, ממשפחות גיסין ופרלין, משפחות אינטליגנטיות, כך גם הבנים, וזו היתה תנועה גדולה.

הבארון שלח למושבה מורים צרפתיים, ולמדנו הכל בצרפתית; חשבון, פיזיקה, הכל. אחר כך נפתח בית־ספר חדש. המורה הראשונה שלי היה שמה גברת באסביץ', והיא היתה קודם בראש־פינה, ומראש־פינה באה הנה, ואיני יודעת מניין הביאה ידיעה כזו בספרות העברית של הזמן ההוא, כל המשוררים. והיה עוד מורה אחד, אפריים הראובני, זה שייסד את גן הצמחים התנ"כי. הוא היה מביא לבית הספר את ארוחת הבוקר שלו בתוך עיתון “חירות”, שהיה עוטף בו חתיכת חלבה עם לחם. אחרי שאכל היה זורק העיתון, ואני הלכתי ואספתי אותו וקראתי אותו אחר כך בבית. כל כך מעט עיתונים היו. כן, אבל אנחנו סטינו קצת מהדרך. האשה הזו, גברת באסביץ', היה לה קול אדיר, אלט כזה, והיתה מחברת מנגינות אוקראיניות אל הטכסט של יל"ג, של מאנה, ואנחנו היינו בוכים: “אוניה, אוניה”… וכל הסנטימנטאליות הזו. אחר כך היינו גם מדקלמים. אני הייתי המדקלמת הראשית: “שלום לך תמתי, שלום לך מרתה תמתי, עד נצח, הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.” – ועוד הלאה והלאה. בפאתוס כזה, וזה היה כל כך במקומו, זה היה חסר לנו. מילא איזה חלל, מילא חלל רב, זה היה חינוך למילה העברית, וחינוך לשירה. זו היתה ראשית כזו, שרק מי שחי אותה יכול להבין אותה.

אני רק בקרבי נשאתי את העבר

אהבת מולדת היא בשבילי דבר גדול, דבר שקשה לדבר עליו, מפני שהוא כל כך אמת. אני חושבת שפה יש לי עבר. הגעגועים של כל הדורות התרכזו בדור הזה, היו מרוכזים בדור אחד. הגעגועים לארץ, והינה הדבר הזה נתמלא, ופתאום פרץ ופרץ. פשוט פרץ. היינו שרים: “עצי שיטים עומ־דים, עצי שיטים עומ־די־ים…” – כל האופן הזה, המיוחד. ואני צריכה לומר, כשבאה העלייה השנייה – הדבר התגבר, כי להם באמת היתה גלות, אתה מבין? – הם באמת נושעו מאיזו גלות. אני, בשבילי זו לא היתה ישועה, כי אני נולדתי פה. אני, רק בקרבי נשאתי את העבר. אתה מבין? – והתנ"ך, כמובן שהתנ"ך. את סיפורי התנ"ך חייתי כמו דראמה. כמו דראמה חיה, ממש.

הארץ ענתה, כאילו חיכתה

יש לי רגשות מעורבים ביחס לפתח־תקווה. הרבה הושפעתי מן העלייה השנייה, גם לרע – הושפעתי ממנה. התנגדו לעבודה הערבית. אני חושבת שהם הגזימו בזה. בזמן האחרון אמר לי חבר אחד: “את יודעת, שאנחנו עכשיו לא כל כך מאשימים את האיכרים הפתח־תקוואים שעבדו עם הערבים. הם היו אנשי מעשה. הם סבלו.”

מה אתה יודע מה שעבר עלינו? – אני חייתי את החקלאות בבית. אני זוכרת איך אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, והוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אלי, ואחר כך בבית, מודד את זה עלי במטר, בסנטימטרים… אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק־מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כול, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הוא הלא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגאריה ככה, אני לא יודעת מקודם־מקודם דברים על המשפחה שלנו.

אחר כך, פתאום, משק־מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך, כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן, כרמים – הדבר היה גם בהשפעת הבארון. הבארון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהוא היה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף (בה"א הידיעה) של צרפת, כל מיני היין, והשאמפאניה, שנוצרים בה, אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי־משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית חרושת לזכוכית שבניינו עומד עד היום בטאנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד, אוּף, זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים לגמרי את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסירה, – מילה יפה מאוד, מצלצלת. ובבית ישנה זכוכית־מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: “בואי־בואי תראי!” – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות ירוקות־ירוקות־ירוקות, ואחריהן – העלה כלו אכול. הפילוקסירה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח־תקווה, ראשון־לציון, רחובות, שטחים, וזה יפה, זה כל כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור. אתם מתארים לכם? עכשיו, אשכול אחד אני צריכה ללכת לחפש.

והכול היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל כך הרבה זבל, ןהעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות כל הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והינה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: “זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.” החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זו ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוֹכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עכשיו עשר אגורות. אתה מתאר לך? עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא, זה מאכל נפלא.

והינה, אי־אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי־אפשר לחזור אל המשק־המעורב, האדמות האלו כבר אינן, כבר אי־אפשר, זו כבר תקופה אחרת. אחר כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו על בשרנו, אתה מבין? – אין במה לשלם שכר לימוד בבית־הספר.

אחר־כך, פתאום, עלה־נכנס איזה ג’וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. שמה אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, והם שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; והם שולחים אנשים שלהם, והם מוכרים שמה, והם חיים מן הפרדסים. גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח רקבון של לימונים מתוקים. – מתווכחים על מה להרכיב את השאמוטי, את הזן אשר נשלח לחוץ־לארץ. וככה כל הזמן. והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו"פרדס", וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתה חושב? לא גנבו אז? גנוב גנבו.

בני כהן־אור

הֶבֶל רְגָבִים שְׁחוֹרִים וְרָוִים,

וּבְעָקֵב כָּבֵד תָּדוּשׁ הָרְגָבִים;

לַשֶׁמֶשׁ הַמֵצַח הַשְׁזוּפָה, הַחֲזָקָה, –

וּנְטֵה הַיָד הָרְחָבָה

וּזְרַע עַל אֶרֶץ רַבָּה.

וְאֵרַשְׂתָּ כֹּחֲךָ לְזֹה הָאֲדָמָה,

שֶׁלְזֵעָתְךָ תָּמִיד כְּמֵהָה –

עַד תָּעִיק עַל גָלְמְךָ אַדְמַת גַלִים

נְטֵה הַיָד הָרְחָבָה

וּזְרַע עַל אֶרֶץ רַבָּה.

תִּשְׂחַק שֶׁמֶשׁ לְךָ וּלְזֵעָתְךָ…

עוֹד לָהּ יָרִיעַ זְהַב קָמָתְךָ;

קְרָא לְחַיֶיהָ מֵאַדְמַת מַחֲשַׁכִּים.

נְטֵה הַיָד הָרְחָבָה

וּזְרַע עַל אֶרֶץ רַבָּה.

השיר בכתב ידו של אברהם בן יצחק, מועתק מתוך פנקס רשימותיו של המשורר, בפנקס מצויות כחמש טיוטות של השיר, הגירסה הנ"ל היא השלמה ביותר.

הרשימות משמאל מצביעות על הכנת דברים או מאמר על רחל המשוררת.

בְלִי דַעַת: לָמָה?

בְלִי שְׁאוֹל מַדוּעַ? –

אֵתַע פָּרוּעַ בְמִשְׁעוֹלַי…

שִׁירִים אַדְמִיעַ, אֶצְחַק, אָנוּע

אֶל זְבוּל הַתֹהוּ וְהָ"אוּלַי".

שְׁנוֹתַי דִפְדַפְתִי – דַפִּים בַסֵפֶר –

דַפְדֵף וְהָלְאָה לִהִכָּלֵא…

כָל יוֹם – שְׂרֵפָה הוּא, כָל לָיְלָה – אֵפֶר,

כָל שַׁחַר – קֶבֶר חָדָשׁ בַלֵב!..

שיר בכתב ידו של המשורר שלא נכלל בשום ספר של א. פן.

מוגש עם הופעת מבחר משיריו בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח

הִנֵה הִגַעְנוּ:

תַּחֲנַת בֵּינַיִם.

שִׁפּוּלֵי הָהָר.

שֶׁמֶשׁ קַיִץ

מֵעַל רֹאשְׁךָ.

שִׁלְגֵי חֶרְמוֹן.

בִּשְׂעָרְךָ.

רִפְיוֹן כֹּחוֹת.

שִׁפּוּלֵי הָהָר.

מִכָּאן אַתָּה נִכְסָף

אֶל הַפִּסְגָה

ןןןן ןןןן ןןןן ןןןן פָּחוֹת

מֵעֵת עָמְדוּ רַגְלֶיךָ

לְרַגְלָיו.

אני מפסלת רעיונות. כל פסל הוא אמנם פסל בפני עצמו וכל אחד יכול לראות בו מה שהוא יכול לראות. אנשים בדרך כלל מסתכלים על פסלים כמו על כתמי הדיו הידועים… סנדלר יראה בו אולי רגל יחפה, כומר ודאי יראה בפסל דבר שונה לחלוטין. ואני מפסלת רעיונות.

אני נותנת בפסלי מה שיש בי. ביטוי עצמי. אני גונבת את הכל מסביבתי. מביתי. מהחינוך שקיבלתי. עתים, אני מביטה באבן, בצורתה הטבעית והרעיון עולה מתוכה. הנה דבר כזה קרה לי כאשר נתקלתי באבן שהיתה אחר כך לפסל שקראתי לו “ביד ההשגחה”. ראיתי באבן הטבעית, הגסה צורה של עין. העין האחת ביקשה שאפסל עוד עין. כך פיסלתי עוד עין לא פקוחה. וכי אין אנו דומים לזוג עיניים כאלה? אחת מבטת ורואה הכל, האחרת עצומה ואינה רואה דבר. וכי אין מחצית הדברים בעולם נסתרים מעינינו? עין אחת חייבת להיות עצומה. אנו יודעים הרבה, אבל, הרבה אין אנו יודעים…

כשהייתי בגן ילדים, אהבתי ללוש פלסטלינה. הייתי מביאה אבנים הביתה. אמי היתה זורקת את האבנים שהייתי אוספת בשקידה.

הייתי כבר מורה – ואמא עדיין הייתה זורקת את אבני.

בסמינר למורים ציירתי. פעם, בשיעור אמנות, המורה ביקש שניקח ריבוע ועל זה נשים חצי עיגול ונעשה קבר רחל אמנו. צחקתי בליבי, מה זה, קבר רחל?! נטלתי חימר ביד ועשיתי רקדניות. הרביתי לפסל בחימר. לאחר שסיימתי את הסמינר והייתי כבר מורה, חשתי שחסר לי הפיסול. הרגשתי ריקנות בתוכי. לא עמדתי למעשה במלוא המודעות על הדבר החסר לי. חשבתי שאולי כדאי לעסוק בהתעמלות כדי שאמלא את הריקנות שנוצרה בי… אך הדבר לא עזר. אמרו: לכי לאבני. הלכתי.

היה שם מורה, הפסל שטרנסוס. נתן לי לפסל ראש. עבדתי שנה. לפתע חשתי שמיציתי עצמי. עזבתי. אמרו לי: אם אינך חשה צורך לפסל אל תפסלי…

נסענו לאמריקה. באוניה ידעתי שאני עומדת לפני משהו גדול. משהו שהוא נשגב ממני. היתה זו אוניה רוסית. בה הפלגנו (ב־1946). לפתע תקפה אותנו סערה. היה בה, בסערה הזאת משהו לא נתפס, משהו מעבר לבינתנו. משהו אלהי. הגלים היו גבוהים, היינו צריכים להגביה את עינינו כדי לראות את גב הגל הנוחת עלינו. הייתי קשורה לסיפון. לא פחדתי. חשתי שהסערה היא בי ומסביבי ואני חלק ממנה.

באמריקה המשכתי את לימודי הפיסול. נרשמתי למחלקת החימר. אבל תמיד אהבתי את האבן. אולי משום הלחץ הפנימי שלי, הצורך לפעול, הצורך להתמודד עם משהו קשה… על כל פנים כאשר נכנסתי לאולם שם פיסלו באבן, כאשר ראיתי כיצד עומדים אנשים נוכח גושי אבנים ופטישי אוויר בידיהם – ליבי התכווץ בקרבי. המורה, פסל ותיק, ראה את המבע שעל פני ושאל אותי: מדוע שלא תלמדי לפסל באבן… מדוע לא!? אני אתן לך אבן, אתן לך כלי־עבודה…

בחרתי באבן הקטנה ביותר. פחדתי מההתמודדות עם החומר הקשה. והתחלתי לפסל. אז התחלתי את העבודה על ה"ראש המצרי"… אבל זה לא הלך כל כך פשוט. התחלתי להוריד את השכבות העליונות והתקרבתי אל הפנים ולפתע חשתי שיותר אין לי מה לעשות. שהאבן לא תתגלה עוד לעיני. נדמה היה לי שהגעתי לקצה היכולת. כאילו מציתי כבר את כל האפשרויות. אז ניגש אלי המורה ושאל אותי: האם את רוצה שהאבן הזאת, חסרת־הכוח, תנצח אותך? או שאת תוכלי להנשים בה רוח חיים מכוח הרוח שלך? את רוצה שהאבן תגבור עליך, או אַת על האבן… עליך להחליט! המורה הזה נעדר במשך חודשיים, עם שובו הפסל היה מוכן…

אני רודפת כל ימי חיי אחרי השלמות. עדיין לא מצאתיה, כך אני חושבת, אולי לכן אני אוהבת מאוד עבודותיהם של מיכאל אנג’לו, של מור; כן, אני אוהבת פסל ירושלמי אחד, שמואל בר אבן, אולי בשל צורותיו העגולות. הוא מרבה לפסל נשים, בגוף האשה יש מן השלמות.

אני מעדיפה חברת גברים על חברת נשים, רק שלא ידברו על מכוניות… אם כבר חייבים לבחור בחברה. כי אני יכולה להסתדר לבד, עם עצמי. אני יכולה לחיות לבדי באי בודד ולא אחוש בדידות. יש בי משהו עשיר כזה, עולם מלא בתוכי ואיני חשה בשיעמום…

יש בי רעיונות רבים. יש בי סקרנות גדולה. אני רוצה לחדור לפנים האבן ולחשוף אותה. לראות מה יש בה. להיווכח מה ניתן ליצור מהאבן. הרי אלוהים עשה את האדם מעפר.

מורי לפיסול באמריקה אמר לי שהפיסול שלי הוא מיסטי. חשבתי בליבי, אם זו מיסטיקה, אז מדוע לא מיסטיקה יהודית. וכשחזרתי מאמריקה, נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים ללמוד קבלה. בירושלים לא מצאתי עבודה בהוראה, ויתרתי איפוא על רעיון הלימודים הפורמליים. אך לא ויתרתי על הקבלה.

הלכתי להרצאותיו של פרופ' תשבי, הוא היה מורי לזוהר.

*

פעם נזדמן לי לבקר בצפת. קרית האמנים היתה אז בחיתוליה. בשעת דמדומים יצאתי לטייל בין החרבות. בסמטאות המטפסות ויורדות, בבתי הכנסת העתיקים. על אחת הגבעות עמדתי והקפתי במבטי את הבתים הדבוקים למידרון וביניהם עצי פרי משתפלים, את הר מירון המחבק את הנוף בשלווה נצחית. רוח קלה החלה מנשבת, מלטפת את הדשאים הגדלים פרא. פתאום עלה קול באוזני. לא לחש הרוח אלא כקול מעבר לזמן:

“אני הוא רב לוריא יצחק בן שלמה הנודד בעולמות ושב בערבי אל נווי. בפיתולי סימטאות, על אבני המרצפות עייפתי מהלך דורות על דורות. בין חורבות הבתים, ברחוב היהודים אחפש תיקון לעולם”.

רגע קפאתי על עמדי ואחר הושטתי ידי בכדי לתפוש בשולי האדרת של ההלך המופלא. רציתי לאחוז ברגליו בצקות השבילים שלא יחמוק אל הספירות העולות לאין סוף. אם הצלחתי אינני יודעת. אך בטוחה אני, כי ספגתי מעט מלהט אמונתו ובידי דבק מה מאבק רגליו.

בלי נדר, כה יתן לי אלוהים אם עוד אלף שנים אחיה, באבן אחצוב את הזוהר ולא אשבע.

לעיתים קרובות מדי הנך עומד תמה לנוכח אירועים משעממים באמנות הישראלית המכונה חדשנית.

מצב כזה מעורר כמיהה ל"אבות" הציור הארץ־ישראלי כמו שמי ואחרים, שהיו אמנים מודרניים במהותם, אינדיבידואליסטים ביצירתם, וממשיכי מסורת הציור הארופאי החדיש, מסיזן, במעלה המאה ה־20.

אמנים ישראליים טובים היו רוצים לראות היום מעין מהדורה עכשווית של “אופקים־חדשים”; ריענון היצירה האינדיבידואלית. היום מבוקשת אמנות חדשה – לא ממוסדת, שתועמד במלוא עוזה ויופייה כנגד המימסד האומנתי בארץ, שלמד לאמץ בזריזות כל “חדשנות” שדוּפה. נחוצה אמנות פלוראליסטית שתשחרר את האמן מן הצורך להשתייך לקליקות או להתגודד בצילם של “איזמים”, כדי שהאנרגיה היצירתית תוכל להיות מושקעת בעשייה ממשית, בלתי תלוייה בתכתיבים של ראשי קבוצות כאריזמאטיים, או במומחים־קוראטורים של שני המוזיאונים הגדולים בארץ שמבניהם מצויים בשימוש בלעדי, כמעט, של קבוצות האוניפורמה “החדשנית”.

שינוי כזה היום הינו בבחינת צורך חיוני במיוחד לנוכח טכניקות המיסוד המהיר של תופעות חדשות באמנות המוּפעלות ע"י המימסד התרבותי־קרתני של החברה הישראלית.

בנקודה זו אני תמים־דעים עם גדעון עפרת במאמרו “האוונגרד – אחת ולתמיד”, “ציור ופיסול” מס' 11, בהקשר למיסודה של להקת “כוורת”: “לעתים, אני חייב להודות, איננו יודעים עוד כאשר להקת “כוורת” מנגנת “הורה האחזות” בסיגנון “פופ”, מי ממסד את מי: האם הציונות מיסדה כאן את הפופ, או שמא ה”פּופּ" מיסד את הציונות?"

המעיין בדרכה של “אופקים חדשים” יווכח בעליל עד כמה קשה היה לקבוצת אמנים זו למסד את דרכה החדשה, ולמרות כל הקשיים שמרו אנשי הקבוצה על אינדיבידואליות ביצירתם.

המימד האידיאולוגי שנתלווה להופעתם ההיסטורית, אף פעם לא יצר פער כה עמוק בין המחשבה ובין העשייה האמנותית, כפי שאנו עדים לו היום בקבוצות האוניפורמיסטיות. יתר על כן, כל חדשנות מוּכנסת היום מהר מאוד לאוניפורמה, נעשית נורמאטיבית ונוטה להפוך לדיקטט בתחום האסתיטי.

כתוצאה מכך נפגעות במישרין האפשרויות האובייקטיביות לחדשנות אמנותית ויטאלית, לפלוּראליזם ולייחוד אינדיבידואלי. מפליא הדבר עד כמה הספיקה גם הביקורת הקיימת, לסגל לעצמה במהירות אידיאולוגיות אוניפורמיסטיות חדשניות, כאילו לא נותרו לה אלא תחומי השבח ואמירת האמן אחר המובילים בראש: קוראטורי המוזיאונים ואמנים “הוגים”, יוצרי השיטות האוניפורמיסטיות בחדשנות האמנותית. היום כל תופעה אינדיבידואלית וחדשה באמנות (תופעה “בלתי משתייכת”) מחייבת נסיון קשה לפרוץ את ה"נורמה" ואילו כל מה ששייך ל"זרם", למוסכמה החדשנית – מקבל לגיטימציה אפריורית, מבלי שיוּעבר תחילה ברצינות תחת שבט הביקורת האובייקטיבית ויועמד במיבחן של כּנות ואמינות יצירתית.

על חדירת התפיסות האוניפורמיסטיות האלה למרבית שטחי האמנות בארץ ניתן אף ללמוד מרשימתו של אדם ברוך שעניינה בהגנה על קוראטור מוזיאון ישראל, יונה פישר (“ידיעות אחרונות”, 22.4.77): “לא רק המיליונר הירשהורן חשוב יותר בהיסטוריה של האמנות האמריקנית מחלק מהאמנים המוצגים במוזיאון שלו. גם הקוראטור, השותף להתפתחות האמנותית, עשוי להיות חשוב מאותם אמנים שתקופתם מובנת ומפותחת גם ללא תרומתם. ההגדרות (אמן, קוראטור) אינן יכולות להיות נוקשות כשהיו.”

קביעות כאלה מעמידות על בסיס ערכּי אחד ושווה את היצירה האמנותית עם המתווכים שלה ומתעלמות מערכה הסגולי הבלתי־תלוי־בדבר של היצירה האמנותית. שהרי קיימות אפשרויות רבות אחרות לתווך בין האמן והציבוּר, ובמקרים מסויימים רצוי אף לוותר על המימד השרתני־המשׂתרר. מה יפסידו ליאונרדו, סיזן, זריצקי, טיכו, תומרקין, ארוך, הופשטטר ואחרים אם ייעדר מתרומתם ההיסטורית לאמנות המימד החיוור של הקוראטורייה?!

תערוכתו של גרוס

עד כמה השתלטה האוניפורמיות על המוזיאונים הגדולים בארץ ועל מבקרים ומבוקריהם ניתן ללמוד משתי תערוכות שהוצגו לאחרונה: במוזיאון תל־אביב, – התערוכה של נוישטיין, ובמוזיאון ישראל – התערוכה של גרוס.

בעניין זה בולטים שלושה מרכיבים המהווים יחדיו מיכלול אוניפורמי מוּשלם המעניק גושפנקא נורמאטיבית לאמנות שתלטנית: א. הקוראטור. ב. קבוצות אמנים. ג. הביקורת (לא כולה). ביסוד המאחד את כל השלושה מצוי פער עצום שנוצר בין האידיאולוגיות שלהם על האמנות החדשנית לבין מה שמכונה בפיהם: המוּצר האמנותי המוגמר וכיו"ב. לרוב, הפער הקטן ביותר בין אידיאולוגיה ליצירה מצוי אצל אמנים בודדים, ויש בתופעה זו כשלעצמה גם משהו מעודד.

דברי ההסבר וההערכה בקטלוגים ובעתונות היומית שנכתבו סביב שתי התערוכות של נוישטיין ושל גרוס, מהווים דוקומנט מאלף להדגמת קיומה של אוניפורמיות בחדשנות האמנותית והוכחה חותכת לנטישתו של המהלך האוונגרדי את הייחוד האישי וזניחת החיפושים אחר חידושים אמנותיים לעומק.

על תערוכתו של גרוס במוזיאון ישראל משמיעה דורית לויטה את ההלל הבא: (“הארץ” – 7.10.77)

“אולם גרוס, תודה לאל, אינו רואה עצמו מאייר פילוסופי־ספרותי. הפילוסופיה שלו אינה משתמשת במילים כבאמצעי מבאר, אלא נושאת סמלים הלגיטימיים לתחום האמנותי ורק לו. סמלים אלה אינם יכולים להיתפס בדרך סמנטית, אלא בהגבה רגשית, חסרת צורה.”

האמנם ראויים כל המוצגים של גרוס בתערוכה זו לסופרלאטיבים מוגבהים כאלה והאם באמת לא מצאה המבקרת אף תחום אחד בתערוכה זו הראוי לביקורת ממשית יותר ופחות נלהבת?

לא פחות מאכזבת הביקורת החיובית בעיקרה שכתבה המבקרת הוותיקה והמוכשרת, מרים טל על התערוכה הניזכרת של גרוס (“ידיעות אחרונות” – 30.9.77). מכל המצוי בה מצאה לנכון להעיר בשלילה על מוצג אחד בלבד:

“העבודה היחידה שאיכזבה אותי היתה “שתי קורות עץ, צבועות לבן ואוקר”. אלו אינן מוצדקות, לדעתי, לפי הקרטיריונים של גרוס עצמו, – – –”

לגבי המוצגים מן הקבוצה שבתוך המוזיאון, המכונה “עבודות חלל סגור” ניתן אולי להסכים מעמדה תיאורטית עם חלק מהקביעות של מרים טל ואילו לגבי הקבוצה “עבודות בחלל פתוח” נראית לי התייחסותה החיובית מנותקת לגמרי מערכם האמנותי־ממשי. ריחוק כזה איננו משאיר אפילו מקום לדיון על הפער שבין המלים לבין המעשה האמנותי המוגמר. אלה דבריה: " מיכאל גרוס ‘רואה גדול’, זה אחד הסודות של הקומוניקציה שאמנות מחמירה ובלתי־מתפשרת זו מעוררת. שלוש היצירות – ‘הבריכה’, ‘ארגז לבן’ ו’סולמות לבנים’ – מהוות, יחד עם רחבת המוזיאון, יחידה סביבתית־פלסטית." אכן, מי שלא ראה את כל אלה במו עיניו, אולי יראה אותם כך רק בעיני רוחו!

זוהי הפלגה מירבית ומורחקת מאוד מן הפעולה הממשית שמוצגים לבנים אלה משפיעים על סביבתם. הם אפילו לא “נוגעים” במבנה הארכיטקטוני של המוזיאון הנשאר אדיש ל"סולמות", ל"ארגז" ול"מים" שאת “אבותיהם” הזורמים בעלי המראה הלבן המוקצף, היינו פוגשים לאורך מסילת הברזל, בואכה ירושלים, במשך שנים רבות.

לדחיסות אידיאולוגית גבוהה ביחס לתערוכה זו מגיע הקוראטור, יונה פישר, בדבריו שכתב בקטלוג התערוכה. בקטע המסיים את המבוא לתערוכה ננקטת לשון פילוסופית החושפת דווקא את הניתוק המשווע בין מוצגי התערוכה לבין דברי ההסבר הגבוהים המוּשמים עליהם, כמובן, במקרה זה, מלמעלה, תרתי משמע:

“מהותו המטאפיזית – הרוחנית, האישית – של היקום מתגלמת בעימות הפיזי – הממשי, הארצי – בין יסודות היצירה לבין יסודות המרחב המשמש לה חלל־מחיה.” (קטלוג־גרוס, תשרי־חשון תשל"ח מוזיאון ישראל ירושלים). לעומת הדברים הניזכרים של יונה פישר, נראים לי דווקא ההסברים של גרוס עצמו, ליצירתו, ברורים ומעניינים יותר, אלא שקשה מאוד לקבל אותם כמשתמעים מתוך יצירותיו. יותר משהם נובעים מיצירתו אפשר לקבל את דבריו כנלווים לה וכמסייעים להבין אותה. זוהי, כמוּבן, נקודת התורפה במבנה כולו המבוסס על ערכים מחשבתיים ועל ערכים פלסטיים שאין ביניהם קשר אימננטי. כתוצאה מכך מתבלט בניין העל “הגונב את ההצגה” מן האובייקט האמנותי הממשי. דברי ההגות של האמן והסבריו מהווים גם מעין תצהיר פילוסופי מאפיין, המשייך אותו לתחום הברור של האוניפורמיות החדשנית. זהו המחיר שמשלם האמן. התוצאה הברורה היא – פיחות מהותי בכוחה של יצירתו האמנותית.

אין בדברים אלה, כמובן, כל כוונה להפחית מערך מוצגים מסויימים בתערוכה כגון: “חלון קטן כחלחל”, “ערוץ באדמה”, ואחרים.

תערוכתו של נוישטיין

בתופעה אוניפורמית אידיאולוגית דומה ניתן להבחין בדברים הכתובים שנלוווּ לתערוכתו של נוישטיין במוזיאון תל־אביב. חלק מדברי המבוא בקטלוג העניקו משמעות לתרגילים מחוכמים והסבירו הישגים שוליים למדי כאמנות גבוהה, מבלי להעמיד את ההסבר ואת המוצר האמנותי המוגמר בעימות אהדדי וממשי זה מול זה.

דוגמה לא פחות מאלפת ואולי אף יסודית יותר המתיחסת למקורות האוניפורמיות החדשנית בארץ מצויה בשני מסמכים: בקטלוג לתערוכה של רפי לביא במוזיאון ישראל, לפני שנים אחדות, ובדף הביקורת שהוציא רפי לביא לקראת התערוכה הנ"ל. עיון בכתוב בקטלוג מצביע על אפשרויות רחבות ביותר ליישם את ההבחנות המופיעות בו על תחום נרחב למדי של יצירות אמנות אוניפורמיות, מסוג זה, הנוצרות כיום, וכן על הביטחון העצמי הנוטף מכל תג בשיטה זו שניתן להפעיל אותה על אמנים רבים ודומים לו.

דף הביקורת מצביע במיוחד על תהליך בהתפתחותה של הביקורת ההולכת ו"מתקרנפת" ומסתגלת לאוניפורמיות מחשבתית־כפייתית. כדי להיווכח כיצד התחולל שינוי נורמות ותפיסות הביקורת, מספיק לעיין בדברי שניים או שלושה מבקרים בלבד.

ה"קונצפטואליזם" והאוונגרד"

בעניין זה נצביע על מאמרו של גבריאל מוקד “ערעורים מושגיים” (“ידיעות אחרונות”) בו מתמודד הכותב עם תופעת “האמנות המושגית” שבתוך קשת תפישות האמנות בארץ ומבקר את הקונצפטואליזם באחת מנקודות התורפה שלו, מבחינת ההליך האסתיטי־אמנותי. תוך כך מתברר המרחק בין המישור המושגי־תיאורטי של הקבוצות לבין יסוד ה"מוּרכּבות" שהוא בעייתי מאוד בשיטה זו ונעדר לרוב ביצירתם הממשית של נציגיה.

חשיבות רבה נועדת למאמרו של ג. עפרת: “האוונגרד – אחת ולתמיד”, (ציור ופיסול כנ"ל). במאמר יסודי זה בוחן עפרת את תופעת האוונגרד ומעמתו עם מונח האמנות בהקשריו ההיסטוריים. אמנים הרוצים להימלט מהתאבנות ומשיעבוד יצירתם לאוּניפורמיות כל שהיא, רצוי שיאמצו לעצמם את מרבית מסקנותיו ובעיקר את הדברים הבאים: “מעבר לוויכוחים אסתיטיים אני מניח שנסכים כולנו ליחס למושג האמנות את איכות היצירתיות – המקוריות המתמדת, ההבעה האישית הפורצת מוסכמות, והייחודיות.” (שם עמ' 10)

“עתיקותו ומרכזיותו של המונח “אמנות” גם מביאה לכך, שלמרות השוני בהגדרות, תקופות ארוכות למדי חברות רבות למדי הצליחו לאמץ תיאוריה פילוסופית מסויימת של המושג וכך הגיעו לקומוניקציה אמיתית ופוריה בעזרת קומוניקציה ברורה.” (שם עמ' 11).

סכנת היצור ההמוני

הדוגמאות שהצבענו עליהן נועדו לעורר את הרצון והחובה לבחון מדי פעם נסיונות חדשניים באמנות שמתמסדים מהר, כדי להבטיח חיותה המתמדת של היצירה האינדיבידואלית ולמנוע ביטולו של האמן־היחיד ע"י קבוצות הנוטות להסתגר באוניפורמות אמנותיות ולהופכן לאופנות מחייבות.

יש איפוא לחפש דרכים אינדיווידואליות לחידושו המתמיד של מושג האמנות במובנו ההיסטורי ואין דבר זה סותר אפשרויות ליוזמות אמנותיות אוונגרדיות ומודרניות הרלוונטיות לזמננו.

יותר מבכל זמן אחר, עלול האמן היחיד למצוא את עצמו שבוי במעגלי הטכנולוגיה התעשייתית ולהיות משולב בסדרות חסרות ייחוד של ייצור המוני, היפה לקרתנות החדשה כמו גם למימסד האמנותי האינטלקטואלי – אותו אחוז זעום הנערץ כל כך על עמי שביט (מולטיוויזציה 11.10.77). כניעתו של האמן לקונצפטים מגובשים, לפיתויי “מקום בצמרת” ולאידיאולוגיות אמנותיות מיליטנטיות, בונה תשתית רוחנית ומעוותת את מושג האמנות ומונעת מכשרונות טובים באמת, לצאת מן הכוח אל הפועל.

בשיר אבו־רביע

בשיר אבו־רביע הוא לכאורה צייר המסרב להשתחרר מן הספונטאניות, מסרב להשתחרר מן הצבעים הבסיסיים של המדבר שהם צבע של אדמה, צבע של שמש וצבע של אנשים אשר חיים בין אותה אדמה ואותה שמש. אך צבעים אלה הינם, לדעתי, צבעי הסוואה ואפילו הריקמות הבדואיות המצויירות בפסי אורך צבעוניים ברבים מן הציורים מחפות אך במעט על הרגשת המחנק שהיא ההרגשה האמיתית בציורי באשיר אבו רביע. הרגשת המחנק כרוכה בנסיון לצייר מיתולוגיה בדואית, לצייר את האיזון העדין שביחסי החיים בין האדם לסביבה ולגלות שזוהי בעצם סביבה מנותקת, סביבה שכמה ק"מ צפונית לה מתנהלים אנשים לפי יחסי חיים אחרים.

לרבות מן הנשים הבדואיות שאבו רביע מצייר יש פנים המכוסות בצעיפים ויש כתמים שחורים מתחת לצוואר, והנסיון להבליט את יופי הצעיפים מבליט את הקושי להשתחרר מיופי זה. טעות אופטית דומה מתרחשת בציורי דהרות הסוסים אשר לכאורה מבליטים את ה’הדר הבדואי' ולמעשה מבליטים כמה לא מצליח אפילו ‘הדר’ זה למלא את הפערים.

בציורים רבים נערך העימוּת על הבד: מטוסים מטילים טילים על המאהל או טיל מול יונה מול ראש בדואי וכדי להתגבר על חומרת ה’עימות הישיר' מצוייד העימות בצבעים מרהיבים, ובכלל, רבים מן הציורים דומים באווירתם לארבע שורות של המשורר עומר כיאם:

"הרקיעים־מעגל, בתוכו נכאב, נכמש.

גלי ג’יחון – טיפה מים דמעות אנוש.

התופת – זיק מלהבות אש יסורינו.

העדן – רגע לא גאלוהו רֹגזה ורוש"

אולם, עד אותו זמן עוד רחוקה הדרך, ואלישע בן־מאיר הזקן חש כיצד גלי המאורעות מתחילים לסחרר אותו ולהסיטו, עד שעוד מעט קט, לא יידע כיצד לנווט את ספינת־הסופר שלו. לאן שלא יפנה, שוב רואה הוא את עצמו בעיירה, בעת ביקור אצל אביו, שם ישב בחברת אחיו על הצוקים ליד מפל המים הרועש, בערב של שלהי קיץ. לא נשמעו הפעם, כמו לפנים, שירי איכרים. לאחר הקולקטיביזציה, ומיליונים של כפריים שגוועו ברעב, וקליפות עץ בפיותיהם הנפוחים, דממו הכפרים… אף העיירה עמדה תוהה, כמצפה לדבר־מה. על שני בתי־הספר היהודיים, כמו גם אלה בארץ כולה, כבר הונף הגרזן; בבתי־הכנסת, שנהפכו קודם־לכן למועדונים ולחוגים דרמאטיים, שבהם העלו את “החייט המכושף”, “הכנופיה השחורה”, וקראו את “האויב בשער” של שוורצמן ואת “אוקטובר” מאת הופשטיין: “חודשים יתפקדו תריסרים, ישתרשו לשנים / שמך יזהר, שמך יבהיר / איפה הוא האיש ששימך לא מכיר / איפה העיוור, המעז גם עכשיו / בשלילה להזהיר?” – אותם בתי־כנסת סגורים ומחוללים, לא שימשו אף כמועדונים; מונחים היו בהם עצי הסקה, עצים חטובים. ישבו אז שני האחים בערבו של יום בשלהי דקייטא, ליד המפל ושוחחו על המחשך שבא לאחר רצח קירוב.² עיניו של האח לא נראו בחשכה, – נבלעו באופל הלילה, אך לפי ידיו שהיו מתרוממות וצונחות מיד אל הברכיים, אפשר היה לחוש את התרגשותו הרבה של האיש. הוא לא הבין את התנהגותם של זינובייב וקאמנייב³ במשפט…

וכעבור שלושה ימים כבר קרא אלישע בעתון האוקראיני “חארקוב הסוציאליסטית” כי “בימים אלה נאסר אויב העם המוּשבע, אחיו של הסופר היידי” – ואילו הוא, הסופר ישב בכינוס הסופרים ולא אמר על כך מילה. לאחר מכן כבר קראו לו, לאלישע אל איגוד הסופרים, שם ישב יו"ר האיגוד, הסופר גאלוּשקו, וליידו שניים במעילי גשם אפורים, והם הציעו לו לכתוב – אפילו דף נייר לבן הכינו לו – שהוא מנער את חוצנו מאחיו הטרוצקיסט, אויב העם…

על כך ענה להם אלישע:

– לא לפי כוחותי!

– מה זאת אומרת?

– אֵם אחת ילדה אותנו. להתנער מן האח, פירושו, להתנער גם מאמא… וזה לא לפי כוחותי!

שני מעילי הגשם האפורים, בפרצופים המביעים צער ואף עצב: “חבל, התכוונו רק לטובתך” – יצאו והשאירו אותו לבדו עם יו"ר איגוד הסופרים של חארקוב, גאלוּשקו. שניהם שתקו. אלישע ידע שב־נ.ק.וו.ד.⁴ מצויים כל מאמרי הביקורת על ספרו הראשון, המוערך כספרות בורגנית, כלאומנות בורגנית, כצער וקינה על שקיעת עיירת־הסוחרים, כפסימיזם אנטי־מעמדי וכראיית שחורות… ואפילו התנגדות למשטר הסובייטי. אך הוא גם ידע היטב מדוע נחוצה להם התנערותו מאחיו. הוא, הסופר, היה נהפך בכך לעד המרשיע ביותר נגד אחיו. הם היו מוכיחים לו מייד: הנה רואה אתה, אפילו אחיך שלך מוקיע אותך, אויב העם!…

אלישע חיכה שגאלוּשקו ימשיך את שיחתם שניהלו קודם, אך הלה ישב בראש מורכן ושרטט בעפרונו בּקתוֹת עם גגות קש מרוטים…

שני הסופרים ישבו ושתקו. ללא מילה נפרדו ושוב לא נפגשו לעולם: כעבור זמן קצר הוציאו את יושב הראש של איגוד הסופרים בחארקוב, גאלוּשקו, מן המפלגה והוא נספה במחנה ריכוז.

הביתה הוא כבר לא הלך, אלא רץ. חושש היה שמא יאסרו אותו בלכתו ברחוב, ולא יהא סיפק בידו להיפרד מאשתו ומילדתו בת הארבע. לכשיאסרו אותו, מייד יגרשו אותן מן הדירה שבבית הסופרים. הבית נמצא ברחוב הנושא את השם “רחוב הסופרים האדומים” ואסור יהיה להן לגור ברחוב זה; הן ייחשבו “אלמנטים אפלים”, “מספידי הלאומנות הבורגנית”. ונוסף לכך, הרי אשתו שיינדל, גם היא חשודה: שחקנית יידית, בוגרת סדנת התיאטרון “ניצנים אדומים”, ובּתוֹ של מנהל בית־הספר היהודי, שבביתו היו מתאספים הבונדאים לשעבר, ונהנים מקריאת י.ל. פרץ, שרים ומדקלמים שירים כמו:

כך הולכים אנחנו

בשירה וריקודים

יהודים גדולים אנחנו,

יהודי־שבת־וחג.

נשמותינו לוהטות!

ואיננו מקבצים נדבות,

יהודים גדולים וגאים

הננו.

אשתו שיינדל באה אל התיאטרון הממלכתי היידי, מאותה סביבה “לאומנית”, המורעלת ביידיש ויהדות. וכאשר הגיעה החלטת הוועד המרכזי: לסגור את התיאטרון היהודי! – כונסה אסיפת שחקנים. אולם, במקום לקבל בברכה את המדיניות הלאומית החכמה והנבונה של המפלגה, קמה שיינדל זו, המאוהבת בתיאטרון ובמלה היידית, ואמרה: “הרי זה פוגרום ביהודים!” ועתה, גם יאסרו אותו, את אלישע, יזכירו לה ודאי את דבריה אלה. לאן יגלו אותה עם הילדה? כיצד וממה יתקיימו שם? צריך היה לעקור לבירוביג’אן, שם הזמינוהו להתיישב. אולם בירוביג’אן היה לא רק רחוק, אלא בעיקר, – זר. יתרה מכך: הוא לא האמין בעתידו של האיזור היהודי. ובכל זאת, – חושב הוא תוך־כדי ריצתו הביתה, – בכל־זאת צריך היה לנסוע לשם. בזמנים כאלה, סופר יהודי יותר בטוח שם.

אותו לילה אכן הקישו בדלתו. היתה זו נקישה של מי שהסמכות בידו, שבכוחו לצוות ולהעניש. נקישה שאינה מבקשת, אלא דורשת ומצווה; נקישה של חצות, המבשרת אסון ושבר גדול בחייך; נקישה של גזירה, שאינה ניתנת לביטול. ואף שאלישע נשא בחובו, מאז ילדותו, הרגשה של חייב בדין, וגם גדל עם המחשבה, שאין העולם חייב לו דבר, להיפך: הוא, אלישע הנו בעל החוב, ואת החוב הזה לעולם לא יוכל לפרוע; ולמרות שחיכה והיה מוכן, ביחוד לאחר מאסרו של אחיו, שהנה היום־מחר באים לאסור גם אותו, בכל־זאת, לשמע הנקישה הזאת בדלת, קפא דמו בעורקיו. הוא הדליק את האור וראה: פניה של שיינדל כלא היו – פנים חיוורים וקרים. וכמו תמיד, ברגעים גורליים כאלה, הרי כל המילים והביטויים המוכנים מראש, נעלמים ונאלמים, ואם כבר באים אל דל־שפתיים, אין יכולת לבטאם.

אלישע פתח את הדלת. על הסף עמד אחד משני הבלשים, במעילי הגשם האפורים. הוא חייך כמכר ותיק. באורה הקלוש של נוּרת החשמל בפרוזדור, נראה חיוכו כחיוך של רצון טוב, ואפילו עם קורטוב של עצב: “סליחה על ההפרעה, ועל שהערתיך באמצע הלילה”. אולם לאחר רגע של שתיקה, כמי שרצה קודם לשבוע וליהנות ממראה עיניו מוכות ההלם והקרועות לרווחה, מחוסר האונים ותחושת האשם שבו, אמר הבלש הבכיר: הוא מבקש מהחבר אלישע להיכנס אל השכן, המשורר האוקראיני איבן קאליוניק… להילוות אליו ולהיות נוכח בעת ביצוע כמה עניינים פורמליים קטנים. רק עתה הבין אלישע, שלא אליו באו עתה, אלא באו לעקור את המשורר האוקראיני איבן קאליוניק, כעשב בר מן האדמה. ואילו על הסופר היהודי־הלאומני־הבורגני מצווים בינתיים לבוא לראות וללמוד לקח… בעוברם בפרוזדור, וכבר ללא אותו חיוך של רצון טוב ועצבות על הפנים, לוחש על אוזנו, שאל הבלש את אלישע:

– אולי חשבת עוד פעם?

– אין לי מה לחשוב עוד פעם. אין זה לפי כוחותי.

האיש במעיל הגשם נעצר והפליט לכיוון הנורה:

– מיד תתאזר בכוחות. – ופתח את הדלת ברגלו.

בתוך החדר, מתחת לנורה החיוורת, המאירה בחוטי הלהט האדמדמים שבתוכה, יושב המשורר על השרפרף, שערותיו השחורות מסורקות למשעי, לבוש כתונת לבנה רקומה, השרוכים האדומים של הצווארון קשורים, הידיים הלבנות, הצעירות, שזה עתה אך החלו לגעת בחיים – באדמה ובשמיים – משוכלות על החזה, העיניים עצומות, כבר־מינן שמקומו בין האיקונות.⁵

מאחורי גבו של קאליוניק עומד איש בשינל ארוך עם דשים כחולים, וגם כובעו בעל פסים בצבע תכלת השמיים. מגפיו פשוקים בצורה חברהמנית־חוצפנית, ידיו על המתניים ומן הנרתיק הפתוח נוצצת קתו השחורה של האקדח. זהו ברנש מאותם לומפן־פרולטארים, אשר בעת ה"נ.א.פ."⁶ נדחו הצידה, נותרו ללא עבודה, ובכל פינת רחוב צעקו: “על מה נלחמנו, אחים? דאיוש רוולוציה! בוז למהפכה!”

בעל השינל השני חיטט במסירות בתוך הארון, המוצב על לבנים; הוציא וזרק על הרצפה כל מה שהיה בו. את כלי המיטה מעך ופיזר.

אשתו של המשורר, בת עניים שמוצאה מן הטבחיות, אלה אשר לנין הבטיח להן את הנהגת המדינה, היא עוד לא נתעוררה כליל משנתה, עדיין אינה מבינה מה מתרחש כאן, מדוע התפרצו כך באמצע הלילה אל תחום הפרט שלה. צעירה מאוד, זה מקרוב היתה לאם. עומדת ליד החלון, שערותיה השחורות לא מסורקות, אוחזת בשתי ידיה את החלוק שלבשה בחופזה, ומביטה בהישתאות על הדשים הכחולים המתנועעים.

אלישע מהלך בדממה בין החפצים הפזורים על הרצפה, כמו בין מתים. הוא ניגש ונעמד ליד החלון, – על מה לשבת, אין בבית. שני כסאות בסך־הכל יש כאן. על אחד מהם יושב המשורר האסיר, ואילו על השני, ליד עריסת התינוק, מונחים החיתולים. איש הבולשת, כנראה החוקר, ניגש אל העיקר, אל מה שצריך להצביע ולהוכיח את האשמה, – אל הספרים, המצויים כאן במאות: על מדפי העץ, העשויים מקרשים מחוברים, מונחים על הרצפה, על גבי עיתונים פרושים, זרוקים בכל הפינות, כאילו רצה המשורר הצעיר, אשר סבל רעב במלוא מובן המילה, להבטיח עצמו במזון רוחני לכל ימי חייו. תחילה עוד עקב אלישע כיצד מדפדף הבלש בכל ספר ומניח הצידה אותם ספרים שמחבריהם התאבדו; כן הוא מניח שם את ספריהם של אלה שנאסרו, ושל סופרים אוקראינים מהגרים. והנה הוא מתחיל להניח הצידה גם את ספריהם של אותם סופרים שמתהלכים עדיין חופשיים: זאגול, סובצ’נקו, יארושנקו, קוליש, קציובה, קאסינקו, יאלווי, ספר המשלים “חזירים על האלון” של פיליפנקו, וגם ספרון של אנטון דיקי – כל אלה נאסרו זמן קצר לאחר־מכן והוצאו להורג במחנות.

אך במיוחד שמח הבלש כאשר מצא את הספרים הבאים: כרך גדול, כבד, בכריכת עור ועם אבזמי כסף – “חייהם של הצארים והקייסרים הרוסיים”, וכן שני ספרים משל ההיסטוריון האוקראיני גרושבסקי, – “תולדות העם האוקראיני” ו"תולדות הספרות האוקראינית עד המאה ה־17", – אוצר של פולקלור אוקראיני של אותם זמנים. את שלושת הכרכים הללו הוא מסר מיד ללובשי המדים עם הפסים הכחולים, בחיוך אמיתי ורחב. הרי זה בדיוק מה שהוא צריך: קונטר קונטר־רווֹלוּציה, תולדות הצארים, המנונים לכבוד המונארכיזם! שימחה יתרה שמח הוא על ספריו של גרושבסקי. היסטוריון אוקראיני זה מוחרם ואסור בקריאה. את שמו מותר להזכיר רק כאויבו המושבע והחריף ביותר של העם האוקראיני. גרושבסקי היה בין מייסדי “הברית לשיחרור אוקראינה”, שימש כיושב־ראש של המועצה הלאומית המרכזית.

אלישע עומד ליד החלון הלילי־המכוכב וכל דמיו רותחים בו מזעם ומצער אין־אונים. כך ינהגו מחר גם בו, יהפכו את הבית, ימצאו את “תולדות העם היהודי” של דובנוב, “יהודי ועולם” של ז’יטלובסקי, את “שבחי הבעש”ט", מעשיותיו של ר' נחמן מברצלב. וגם את פרקי הרומאן שלו עצמו, “שקיעה”, שם הולך יהודי ביער עם ערב, ושומע מתוך מעמקי היער:

– מת הצדק הגדול:

– מת הצדק הגדול:

היהודי הקפוא חש פתאום חום ונתקף בצמרמורת: האמנם ישקע העולם בטומאה, בפשע, ברצח, היהפוך העולם לסדום ועמורה… ובלש זה, במעיל הגשם האפור, יחטט עוד וימצא את שירו, המתחיל בשורות:

"על סכין השחר לא תזרח השמש,

עלי דם הלילה לא יצמח דגן!"…

וגם היא, שיינדל, תעמוד ככה כשהחלוק שלה על הכתפיים, וגם ילדתו תישן כך וידה הקטנה מושטת מבעד לשלבי המעקה של עריסת הברזל. גם אצלו בבית שני כסאות בלבד. בביתו אין אף לא שולחן. הוא כותב בלילה, עם תריסים סגורים, על אדן החלון… רותח ובוער בו הזעם: עליהם לאסור ולהגלות את כל הסופרים, לעקור את לשונו של העם, כדי שלא יסוּפר ולא ייכתב, כדי שלא ייוודע לעולם על אותם מיליונים של איכרים שנספו ברעב, בכפריהם המתים. הוא עצמו ראה במו עיניו אותו ערב, לאורו של השלג מוכּה הירח, כיצד נעו צללים שחורים, ספק חיים – ספק מתים, על פני השלג הנוצץ, נושאים מן הגרנות, גברים, נשים וילדים קפואים למוות, וזורקים אותם אל מיזחלות, וצליל הגוויות כבולי עץ יבשים. אותו זמן הוא ראה גם בעיירה אושאמיר, הרחק מפסי הרכבת, בין יערות פולסיה ובין האשוחים הירוקים־תמיד, כי גם שם, בעיירות הללו, מתים יהודים מרעב, ביחוד זקנים וילדים. וגם הם, כמו הכפריים, נרשמים תחת הדיאגנוזה: דיסטרופיה⁷…

לעולם לא יסור מלפני עיניו מראהו של אותו ילד כבן שנתיים, מן העיירה אושאמיר, אשר יושב־הראש של המועצה העירונית הוציאו מבין הסמרטוטים והרימו כנגד החלון: התינוק, שעורו תלוי מעל עצמותיו, קרן באורו של יום חורף, בצוהב שלא מן העולם הזה. הנה מדוע ולמה צריך להגלות ולהשמיד משוררים וסופרים, לעקור את לשונו של העם, לחטוף את העט מידו, שלא יסוּפר לעולם מה קורה ומתרחש כאן.

הבלש מתחיל למהר; כבר לא מדפדף, אלא מביט בשער הספר, כי בחלון עולה כבר אורו של השחר, וכמו כל רוחות הרפאים של הלילה, שדים ומרעין בישין, לכשמתחיל להאיר השחר, מתקפלים, מסתלקים ונעלמים. בעלי הפסים הכחולים נושאים מן הבית את הספרים החשודים, עדות לפשעיו של המשורר, ואילו הוא עצמו, איבן קאליוניק, אשר כל הזמן ישב בעיניים עצומות ובידיים משוכלות, כמי שמקשיב כיצד מתנגן ורותח בו שירו האחרון, – ציווּ עליו לקום ולהתלבש. הוא קם, לבש את מעיל הצמר השחור, ניצב מול האשה, אשר עמדה עדיין לייד החלון ובידיים ערומות אחזה את החלוק, שלא יגלוש מכתפיה, קד לפניה ואמר לה: “את עיניך אלה אקח עמי בדרך”. לאחר מכן נגש לעריסה, כרע על ברכיו, התכופף ונגע בפיו בידו המושטת של התינוק… אך מייד קם מעל הרצפה, התיישר ויצא במהירות מן הבית. יותר לא ראהו איש.

כעבור שנים, לאחר מותו של סטאלין, סיפר אחד מאלה ששרדו, כיצד הובילו אותו, יחד עם מאות אחרים, באוניית משא, וגם המשורר איבן קאליוניק היה ביניהם. הובילו אותם חצי־מתים, אל מפרץ נאגאייוו, שם הורידום על החוף, שבו שררה קרת אימים ומרבית האסירים מתו שם על החוף, בלילה הראשון. ביניהם, גם המשורר איבן קאליוניק, במעילו הקצר, השחור, על גבי הכתונת האוקראינית הרקומה, ויחד עם המשורר קפאו אותו לילה גם עיניה של האשה וידו המושטת של התינוק, אשר לקח עמו לדרך.

אותו לילה החליטו אלישע ושיינדל לעבור לקייב, להחליף את דירתם, עם מה שיזדמן: מרתף או חדר־עליה. לברוח ולהעלם מחארקוב, להימלט לשם, אל הבירה החדשה של אוקראינה, להיעלם לזמן־מה מעיניו של היינריך יאגודה⁸. משנה מקום משנה מזל! שם יוצאים עדיין לאור העיתונים היידיים, קיימת הוצאת הספרים, שם מתגוררים מרבית הסופרים היידיים. שם גר איבן קוליק, הסופר המפורסם, יושב־הראש של איגוד הסופרים האוקראינים, חבר הוועה"מ, חבר הממשלה הסובייטית הראשונה באוקראינה, קונסול בריה"מ בקנדה. איבן קוליק זה דיבר במילים כה חמות על רומאן־הכפר של אלישע, בכנס הסופרים הכל־ארצי הראשון במוסקבה. לפני שנה בילה אלישע בוקר קיצי אחד ארוך בחברתו של קוליק, הרי הוא יונה יואלס, בנו של המלמד משפולה. היה זה בקאמנייץ־פודולסק. קוליק הוביל אותו אל “המבצר” וביידיש ווֹלינית־עסיסית סיפר לו על הפוגרומים בפודוליה, בעת מלחמת האזרחים, שם מילא הוא תפקידים אחראים. קוליק אף התכונן לנסוע יחד עם אלישע לערב ספרותי באורינין, עיירה על גבול רומניה, שם עסקו יהודים בחקלאות, מטעים, מלאכה, קיימו בתי־ספר יהודיים, – אבל פתאום, הרבה יותר מהר מכפי שסבר קוליק, בא לקמנייץ־פודולסק המזכיר השלישי של הוועד המרכזי, הממונה על כל חיי התרבות של אוקראינה, פופוב, ויחד עמו המפקד האגדי יונה יקיר – שניהם נאסרו והוצאו להורג כעבור זמן קצר – ולערב הספרותי נסע אלישע לבדו, בכרכרה, בדרך השדות, בינות התבואות המתמלאות חיים, בריח הבבונג ודבש טרי, והעפרונים פוצחים ברינה בשמים השמשיים. על המושב הקדמי, פניו אל אלישע, – הסוסים רצים מעצמם וצונפים מן הריחות החמים – יושב העגלון, לאחר שלגם עם “הסופר” כוסית נאה, לחיי האשה והילדים, לפרנסה ולישועות ונחמות ליהודים, קינח בתופינים ובדובדבנים אדומים־עסיסיים, המתבקעים בפה, עוד טרם נגעה בהם השן. העגלון שופע בדיחות פקחיות ואמרות־כנף עממיות ומספר ברצינות גמורה אודות סוסיו, שמוצאם מאורוות המלך. בזאת יכול להווכח אפילו “הסופר”, לפי ראשיהם הנישאים, מן האופן שבו הם מושיטים את רגליהם בצורה “לגנטית”. גם היום זוכים הם בפרסים הראשונים בתחרויות הארציות. בודיוני⁹ עצמו התפעל מסוסיו. והוא מספר על יריביו, אשר לאור היום גנבו את רגלו השמאלית־אחורית של אחד מסוסיו, ואודות אביו, שזה שלושים שנה משמש רכב אצל רבונו־של־עולם, – לפי הרעמים מזהה הוא את נסיעתו של אבא. כשהיה עדיין חי, היה אבא כותש כל ליל שישי, בעלי ומכתשה, קמח־כוכבים לשבת.

דיו, דיו סוסונים,

דיו, דיו נשרונים.

אל נא תעמדו בדרך,

רוצו ההרה, שם על ההר

עומדת אסתר שלי לבדה.

אסתר עומדת ואברהם הולך,

אברהם שלנו אבינו!…

– שומע אתה, רבי סופר היקר, מה זה היה אכפת לו לאלוהים, לו היה מחליף לי את שערות השיבה שלי, לשערות שחורות־מקוריות? דיו, דיו, סוסונים שלי!

והסופר הזקן אלישע, בוכה בו ליבו עתה: אי, אי, רבונו־של־עולם, אבינו המתוק, היכן הם העגלונים שלך, יהודיך הלבביים, עם שמחתם העצובה ועצבונם השמח, הא?

איך לכנות את “המשמרת”?

קראו להם דור תש"ח, אבל הם לא התחילו לכתוב לא בתש"ח ולא כתבו בעיקר על שנת תש"ח, רובם גם לא השתתפו בפועל בקרבות תש"ח, והציבור – ואפילו המבקרים – גילו אותם עוד קודם לכן; קראו להם דור הפלמ"ח, אבל רובם לא שרתו בפלמח; וקראו להם דור בארץ על שם האנתולוגיה שיצאה בשנת 58 בספריית פועלים, ואשר כרכה לראשונה יחד רבים מהם (18 מספרים ו־17 משוררים); אך עורכי האנתולוגיה כללו בה סופרים אחדים שבוודאי לא נתחנכו בארץ – כגון אבא קובנר, שעלה בגיל 27 – ומאידך לא הזכירו רבים, שמבחינת הביוגראפיה שלהם בהחלט זכאים היו להיכלל (כגון: אורי אבנרי, יצחק אורן, יצחק אורפז, אהרון אמיר, יהושוע בר־יוסף, אמציה ברלס, חיים ברנדווין, יהודה האזרחי, ישראל וכסלר (פוצ’ו), ברוך נאדל, עמוס קינן, יגאל קמחי, יורם קניוק, ראובן קריץ, פנחס שדה, מידד שיף, שושנה שרירא ועוד). לכן נראה לי גם השם דור בארץ לוקה בחסר, ועצם השיוך ל"משמרת" לפי מקום הלידה וגיל העליה עשוי להיות שנוי במחלוקת. אני מציע איפוא, לקרוא להם סופרי דור המאבק לעצמאות, ולכלול תחת כותרת זאת כל מי שהתחיל לפרסם סיפורת שנים אחדות לפני מלחמת העצמאות ושנים אחדות אחריה.

מתי “מתחילה” המשמרת?

זרובבל גלעד, שבוודאי “שייך” למשמרת זאת, שהלוא הוא ערך את “ספר הפלמח” ונכלל בקובץ “דור בארץ”, נולד ב־1912, עלה ב־1922 ופרסם את סיפורו הראשון ב־1929 ב"במעלה". זאת כמדומני הסנונית הראשונה, שעדיין לא הביאה את האביב. מאמצע שנות השלושים מופיעים סיפוריו של בר־יוסף (נולד 1912), כעבור שנה מצטרפים סיפוריו של יהודה האזרחי (נ. 1920), כעבור שנתיים – סיפורי שושנה שרירא (נ. 1917) ויזהר סמילנסקי (נ. 1916) וכן סיפורים “המחופשים” כרפורטאז’ות של אורי אבנרי (נ. 1922) בחתימת “יוסף אוסטרמן”, ועם תחילת שנות הארבעים נדפסים גם סיפורי יגאל קמחי (נ. 1915), משה שמיר (נ. 1921) ומידד שיף (נ. 1917). אבל כל אלה עדיין לא חוללו את התחושה, שהינה עולה על הבמה “משמרת” חדשה. הקוראים התחילו לחוש בכך כמדומני בסוף שנת 1944 ובמשך 1945 – זאת לפי מיטב זכרוני, ולפי זכרונם של אנשים ששוחחתי איתם. נראה לי, שמספרי הפרסומים שאביא להלן מאשרים התרשמות זאת ומסבירים אותה.

מעט “סטאטיסטיקה”

בדקתי עד כה 22 כתבי־עת ומאספים ומהם מתקבלת התמונה הבאה – תמונה חלקית, אמנם, כי נותרו כמה כתבי־עת שלא נבדקו, אך אני משער שבדיקתם לא תשנה שינוי מכריע את המסקנות המסתמנות עד כה. המספרים כוללים פרסומים ספרותיים (סיפורת וביקורת) של סופרי המשמרת ועליהם:

ולפי כתבי עת

ואלה הם שאר כתבי העת והקבצים שנבדקו ונמצאו בהם רק ארבעה פרסומים או פחות: “מאזניים” (4), שנתוני “דבר” (4), ספר השנה של העיתונאים (3), “אופקים” (2), “דבר הפועלת” (2), “השומר הצעיר” (2), “מעט מהרבה” (2), “עמיר” (2), “בין מלחמה ושלום” (2), “הפועל הצעיר” (1), "דברי סופרים (1).

הסתייגויות ומסקנות

אין צורך להסביר, שבספרות האיכות עיקר וחישובים “כמותיים” עשויים להטעות, ובאמת לא הובאה הסטאטיסטיקה – החלקית עדיין – כדי להסיק מסקנות “מדעיות”, אלא רק כאיור.

הבאנו את המספרים הנ"ל אגב הטענה, שאת ראשית המשמרת של סופרי דור המאבק לעצמאות יש לראות – מבחינת תחושתם של הקוראים – בסוף שנת 1944 ובמשך שנת 1945. מסקנה זאת מתבקשת מן העליה התלולה והרצופה של פרסומי הסופרים בני המשמרת החל בשנת 44, וכן מכמה “גורמים” שאינם מסתברים מתוך הסטאטיסטיקה:

1. עד שנת 44 התפרסמו הסיפורים בעיקר בכתבי־עת שהיגיעו אל חוג קוראים מצומצם, יחסית (כגון “גליונות” ו"גזית"), ואילו מ־44 הם נדפסים במוספים לספרות של היומונים, שהיגיעו אל הקהל הרחב.

2. באותה שנה נדפסו כמה סיפורים שחוללו שערוריה, כגון “ליל שרב” ליגאל מוסנזון (6.44), ו"העיניים" ו"שלג על המוחרקה" למשה שמיר (3.5.44).

3. בעקבות זאת נתחוללו הפולמוסים הראשונים (מכתב גלוי למשה שמיר מיעקב מלכין, דברי פולמוס של מאיר יערי עם משה שמיר בעקבות סיפורו “הקילומטר השניים־עשר”).

4. בקיץ שנת 45 יצאה החוברת השניה של “ילקוט הרעים” ועוררה תשומת־לב רבה בגלל שני “סיפורי שערוריה” שנכללו בה (“הגימגום השני” לשמיר ו"ליל סתיו" למוסנזון) ובסתיו 45 באה בעקבותיה החוברת השלישית, ובה המניפסט “עם בני דורי” לשמיר, שהציג את אנשי החוברת כחבורה בעלת אידיאולוגיה.

מי הם הסופרים שמדובר בהם – עד שנת 1947?

במרכז תשומת הלב הציבורית עמדו משה שמיר ויגאל מוסנזון ובעיני המבקרים – גם יזהר סמילנסקי. הינה שוב מעט “סטאטיסטיקה” חלקית – על פי כתבי העת הנ"ל – כדי להדגים את פרסומי המחברים השונים מבחינת מספר פרסומיהם בתחום הסיפורת והביקורת. כל המספרים מתיחסים לתקופה שעד דצמבר 47.

יוסף אבן, פנחס שדה וראובן קריץ – 2 כל אחד. כן יש שורה ארוכה של מי שפרסמו רק סיפור אחד עד סוף שנת 47, כגון: בנימין גלאי, אמיר גלבוע, צבי זוירי, שבתי טבת, נתן יונתן ואברהם שאנן.

תמונה שונה לחלוטין מתקבלת, אם נבדוק את מאמרי הביקורת שנכתבו על הסופרים הנ"ל. כאן צועד בראש יזהר סמילנסקי: עד סוף 47 עסקו בו 24 מאמרי ביקורת; אחריו – מוסנזון (10) ושמיר (8); שושנה שרירא ויהודה האזרחי נזכרו כל אחד ב־3–2 מאמרי ביקורת. השאר – אף לא באחד.

מספרים אלה וכן רשימת השמות אינם מלאים, וכן יש לזכור, כי סופרים אחדים השייכים לדור המאבק לעצמאות החלו לפרסם את דבריהם רק לאחר תחילת 1948 ולא נכללו איפוא עדיין בסקר (כגון חנוך ברטוב ויונת ואלכסנדר סנד); אחרים לא נכללו, משום שהם מהווים כל אחד “בעיה מיוחדת” (כגון יהושוע בר־יוסף או רוחמה חזנוב או אורי אבנרי).

מתי גילו המבקרים את סופרי דור המאבק לעצמאות?

המושג “ספרות צעירה” ושמות נרדפים, כגון “המשמרת הצעירה”, מלווים את הביקורת מאז כתב ביאליק ב־1907 את “שירתנו הצעירה”. בדקתי אחדות מן הסקירות השנתיות המסכמות את הישגי הספרות העברית: ב"ספר השנה של העיתונאים", למשל, לשנת תש"ב (1942) אנשי “המשמרת הצעירה” הם יעקב כהן (נ. 1881), ארי אבן־זהב (נ. 1889), ברכה חבס (נ. 1900), ש. שלום ואריה טבקאי (שניהם נ. 1904). בשנים הבאות לא מדובר ב"משמרת הצעירה" כלל. בתש"ו – למשל – נאמר:

כעבור שנה, בתש"ז, נאמר:

אך כשבעל הסקירה בא להזכיר את שמותיהם של הצעירים, הוא כורך יחד את ראובן ואלנרוד (נ. 1899) שפרסם אז את “כי פנה היום” עם יוסף אריכא (נ. 1906), שהוציא אז את “בעלי יצרים”, עם ס. יזהר (“בפאתי נגב”) ויגאל מוסנזון (“אפורים כשק”). רק בשנת תש"ח, בסקירת שנת תש"ז, ניתנת “הכרה” ברורה ל"משמרת הצעירה" שאנו דנים בה כאן:

ולהלן הוא מונה אחדים מהם, שכבר “דרכו דריכה של ממש בהיכל הספרות, אולם לא נודעו (או נודעו אך מעט) בציבור: יצחק שלו, ס. יזהר, יגאל מוסנזון ועוד אחדים.” המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהביקורת נתנה דעתה על אחדים ומעטים מבין אנשי “הדור הצעיר” כיחידים, אך התחילה לראות אותם כ"משמרת" רק בסוף שנת 47, כשנתיים לאחר שבשלה תחושה זו בקרב רבים מן הקוראים.

הפולמוס, ההיקף, המסקנות

מאז ניטשו כמה פולמוסים – תחילה על יצירות יחידות: על “ילקוט הרעים”, על “אפורים כשק”, על “השבוי” ו"חירבעת חזעה", על “דרך גבר” ועוד; במרכז הפולמוסים האלה עמדו משה שמיר, יגאל מוסנזון ויזהר סמילנסקי. כעבור כמה שנים, בעיקר מסוף שנות החמישים ואילך, התחילו מבקרים שונים מן הוותיקים (כגון פנואלי, קורצוייל, זמורה, מיכלי, קרמר ועוד) ומן הצעירים (כגון שביד, מוקד, שקד, מירון ועוד) להעריך הערכה כוללת את יצירתם של אחדים מבני המשמרת ושל יצירת המשמרת ככלל: אל הסופרים ה"מבוקרים" שהזכרתי לעיל נוספו עתה אהרון מגד וחנוך ברטוב. דובר על הישגים וכשלונות, על עושר ודלות, על ריאליזם ונאטוראליזם, על ספרות מגויסת ונמלטת, על ערכים וחוסר ערכים, על ה"אני" וה"אנחנו", על הליכה בתלם ועצמיות, על לשון מקורית ומלאכותית, על מקוריות וחיקוי, ועוד; אך תמיד התיחסו הדברים אל חמשת הסופרים שנזכרו לעיל, ולכל היותר אל שבעה (בתוספת בנימין תמוז ומשפחת סנד) ואל עשרה עד חמישה־עשר ספרים לכל היותר.

לדעתי כוללת “המשמרת” עד שנת 1955 כ־50 מסַפרים, כ־80 ספרים וכ־2000 פריטים (סיפורים, קטעי־פרוזה ומאמרי ביקורת) בכתבי־העת. סקירתו של חומר זה תראה, לדעתי, שמסקנות המבקרים שעסקו בנושא זה עד כה היו נכונות רק בחלקן ורק בתחומים מסויימים. לדעתי יתברר מבדיקה רחבה יותר, כדי לאפיין את ספרות דור המאבק לעצמאות מבחינת הנושאים, העלילות, הגיבורים, הסגנון או השקפת העולם, טוב לבחור ב"מודל" שיש בו “קטבים” אחדים, נניח איזו צורה גיאומטרית של משולש או מחומש, שקודקודיו מסמלים מגמות נוגדות.

ה"קטבים" בשנת תש"ז

אנסה להדגיש זאת באיזכור שמות שבעה ספרים מאת סופרי המשמרת שיצאו לאור בשנה אחת, תש"ז: הם כה שונים זה מזה, שהרוצה להכליל ולצאת ידי חובתו לכולם יצטרך להביאם אל מכנה משותף נמוך וסתמי ביותר, ועדיף לבדוק אותם בעזרת “מודל הקטבים”.

הספרים הם: יהודה האזרחי: “עננים בסער” – תשעה סיפורים, כולם מהווי המגוייסים לצבא הבריטי ומהווי בני משפחותיהם שבעורף. ס. יזהר: “החורשה אשר בגבעה” – ארבעה סיפורים על רקע הקיבוץ ו"בעיות ההגנה". יגאל מוסנזון: “תמר אשת ער” – מחזה תנ"כי, הוצג ב"אוהל". מידד שיף: “תחליף מודרני” – רומן בחרוזים, על מעשיו של נוטר במושבה לפני ואחרי הלוייה של אחד מחבריו; לרומן מצורף “סוף דבר” שהוא מעין “אני מאמין”. מידד שיף: “בני בליעל” – 25 סיפורים, בעיקר מהווי חיי הצעירים בעיר. משה שמיר: “הוא הלך בשדות” – רומן על רקע הווי החיים בקיבוץ הוותיק והפלמ"ח. שושנה שרירא: “היאור הירוק” – 14 סיפורים, שהרקע שלהם מגוון – מן הארץ ומחו"ל, איזכור השואה, נופים חלומיים בקולוראדו. הרוצה לטעון, שיש בספרות זאת “ריאליזם” יוכל לגלות על נקלה גם “קטבים” או “קודקודים” מנוגדים של “רומנטיקה” ושל “סוראליזם”; הטוען ל"גישה חברתית" ימצא גם אינדיווידואליזם גמור; הטוען ללשון ספרותית – ימצא גם מדוברת; הטוען למגמה לאקטואליזציה אכן ימצא אותה – אך גם את היפוכה; וכן התר אחרי ערכים או הישגים או כשלונות – תמיד ימצא קשת רחבה, תופעות וניגודן.

אגב, גם הוויכוח אם ספרות זאת היתה “ממוסדת” ו"מטופחת" או לא – ישאר ללא הכרעה, מפני שלכל אחד מן הנ"ל היה גורל שונה לחלוטין בדרכו אל הקורא, ושוב אי־אפשר יהיה להכליל: למשל, מ"בני בליעל" לא נמכר אף עותק אחד – אך כל העותקים חולקו ונעלמו; מ"הוא הלך בשדות" הופיעו בשנת 47 רק חמישה עותקים, השאר יצאו־לאור רק כעבור שנה כמעט….

(מתוך מחקר העומד במחצית דרכו).

“איזה יובש. הכל מת. אין הפתעות. אין כלום” אמר אחד מהם, הנמוך, חבוש כובע קורדרוי כחול. הרוח היכה בפניו ובפני חברו הגבוה ממנו, שהינהן בראשו. “מתי כבר יבוא הקיץ?” שאל הגבוה ונשען על מעקה טיילת שפת הים “נלך לשחק פליפרים?”

הם עברו את הכביש, נכנסו אל חדר מלא במכונות־משחקים וסגרו אחריהם את הדלת. היה חם בחדר, הג’ינג’י ואלי השמן עמדו ליד משחק של כדורגל־יד ומנשה עמד וצפה בהם. הוא אמר שהג’ינג’י ינצח. אבל הוא טעה כי אלי השמן ניצח. אחר כך הלכו לשתות קוניאק על הגג של סמי העארס. חוץ מסמי היו שם שתי בחורות, “לא שוות” לחש הגבוה לנמוך. “זונות” החזיר לו הנמוך, “סתם ישראליות”. סמי פתח בקבוק קוניאק תוצרת הארץ והתנצל. צחקו. סמי ניגש אל הפטיפון, שם תקליט של צביקה פיק. אחת הבחורות אמרה שכל החיים שלה זה מוסיקה אבל סמי אמר שהיא משקרת. הגבוה לחש לנמוך “צדקת, סתם זונות”.

“עוד מעט יבוא הקיץ” אמר הגבוה לנמוך למחרת. הם הלכו אחרי איזו בחורה שעברה, היו לה פנים ארוכות, היא לבשה סוודר גדול מאד ועישנה סיגריה. “את אוהבת מוסיקה?” שאל הנמוך, באנגלית שלו, הבחורה המשיכה ללכת. הנמוך הלך אחריה: “מוסיקה, מותק, מוסיקה שבאה מהלב”, הבחורה צדקה: “אני מדברת עברית” והמשיכה ללכת.

“סתם ישראלית” אמר הגבוה לנמוך כשחזר אליו. “תארתי לעצמי” אמר הנמוך, “בגלל זה, לא הלכתי אחריה”. “סתם מרמה” אמר הגבוה “אז למה דיברת אליה באנגלית?” “טוב, לא הייתי בטוח” השיב לו הנמוך, הוריד את כובעו ואמר שהבחורות של החורף זה לא סחורה. “אף פעם אי אפשר לדעת” אמר הגבוה. הנמוך שאל: “אתה זוכר את ההן משוודיה שעזבנו אותן באמצע הסרט” הגבוה צחק בקול רם והזכיר לנמוך את הקטנה הזו, יפּנית או פיליפּינית או משהו כזה, שבאה עם חברה שלה מסאן פרנסיסקו, “אתה זוכר איך הישארנו אותן במסעדה, הלכנו לבית שימוש ו…” הנמוך צחק עד שהיו לו ממש דמעות בעיניים. הוא אמר שזה הגיע להן, הגבוה הסכים. הוא אמר שהן לא היו נחמדות ושהן היו בתולות. “אני עם בתולות לא מתעסק בכלל” ציחקק הגבוה, הביט בנמוך, ולפתע כמו קפא: “תגיד אתה חושב שזה היה בסדר עם ההן משוודיה?” הנמוך אמר שהוא בטוח שזה היה בסדר. שהשוודיות סתם רצו לנצל אותם אבל לפני שסיים את המשפט אמר הגבוה בארשת נצחון: “אותנו לא ינצל אף אחד”. הנמוך אמר שבעצם גם הם לא מנצלים אף אחד “בסך הכל אנחנו עושים טובה לכל הבחורות הבודדות האלה שבלעדינו היו סתם משתעממות”. “כן אנחנו עוזרים להן” פסק הגבוה והניח את ידו על כתף הנמוך, בידידות אמר: “ככה החיים” ואחר כך הלכו לשתות קפה ב"קפה של הערבי" וחשבו אולי ללכת לסרט.

ארץ ישראל היא ארץ חמה. מעט מאד חורף, אחרת היה הרבה יותר קשה. ואולי טוב שיש חורף כדי שאפשר יהיה לנוח ולהחליף כוח. הנמוך נוהג לומר לבנות: “אנחנו פה תמיד”. “תמיד אפשר למצוא אותנו ליד חוף הים” היה אומר הגבוה. אלא שבחורף הבחורות לא באות. בחורף הבחורות היו קוראות ספרים, אולי, התיירות היו מחכות לקיץ, לפחות לאביב. בחורף הם שיחקו פליפרים ושתו קוניאק על הגג של סמי. לפעמים הלכו לקולנוע, ל"זמיר" או ל"דן" כי לשם היה אלי השמן מכניס אותם חינם, לפעמים שמעו מוסיקה בקפה של הערבי. פעם בשבוע היה שם ערב בוזוקי. בקיץ קנה “הערבי” כסאות נמוכים מאד מקש והביא רקדנית; לפעמים, כשלא היה להם משהו טוב יותר לעשותו היו הולכים לשם. הגבוה אמר לנמוך שזה סתם שיעמום, בעצם מה שמשך אותם לשם היתה האפשרות שמנחם כהן יבוא ויביא להם אצבע או שתים במחיר חברי. אז היו הולכים לחדר של הנמוך ומנפסים כּף כל הלילה.

הנמוך פחד תמיד ואמר: “פעם אחד עוד ירימו אותנו” אבל הגבוה הרגיעו. הוא אמר שאף אחד לא יתפוס אותם. הוא אמר שהמשטרה תופסת רק אם מלשינים לה, הוא לא חשב שמישהו ילשין עליהם. הוא אמר שאפשר לסמוך על כהן. אבל הנמוך דאג.

לפעמים עבדו יום, יומיים. אלי השמן היה מצלצל אליהם או משאיר להם הודעה בקפה והם היו עובדים, בדרך כלל בשמירה, לילה או שניים, פעם עבדו כמעט שבוע שלם בבית חרושת לעוגיות. זה היה בחורף. כי הרי החורף היא עונה מתה.

*

לבסוף בא הקיץ. בעצם קודם בא האביב. אבל האביב כה קצר פה. חוץ מזה עם האביב מגיעות הציפורים הראשונות, עם פנים לבנות, עם גוף לבן ומתמכרות לשמש.

בקיץ מחליף הנמוך את כובע הקורדרוי הכחול בכובע בד משובץ. אלי השמן אומר שלפי הכובע של הנמוך אפשר לפתוח את עונת הרחצה. הנמוך רואה בחורה בהירה שוכבת על מגבת ומשתזפת. הוא פונה אליה. הבחורה מתעלמת ממנו. הוא מחייך לעצמו. ככה זה בהתחלה. הוא יודע. אחר כך הוא לוקח את כף ידה ואומר: “בואי מותק, מה שאני רואה, איזו כף יד…” הבחורה שומטת במהירות את כף ידה ושואלת בהיסוס: “אתה באמת מבין בזה?” הוא לוקח את כף ידה בעדינות, היא עדיין מהססת, אחר כך הוא אומר: “הרבה בעיות, אני רואה בעיות, כל יד מעניינת, מתח, מתוחה, מתוחה כל כך, תראי את האצבעות, סוגרת את עצמך ולא נותנת לאף אחד להיכנס פנימה. סגורה. לא כולם מבינים אותך, בעצם מעט מאד”… הבחורה מחייכת. הוא מתיישב על החול, היא שוכבת ועוצמת את עיניה. “שאמשיך?” שואל הנמוך.

אחר כך הם הולכים יחד והבחורה מחליפה את בגדיה בבית המלון. הם הולכים לחדרו של הנמוך. בדרך הם נתקלים בגבוה שצועק: “יפה זו שלך, עם שלי זה די קשה”, הנמוך צוחק ואומר לבחורה: “הוא אמר שאת יפה” הבחורה מתחייכת, “יפה” הוא אומר, “אבל מה שאני יודע, שגם מסובכת”. בדרך הם נכנסים לאיזו מסעדה לאכול, לא רחוק מהבית של הנמוך. הבחורה משלמת, הנמוך לוקח את ידה ואומר: “יהיה בסדר מותק”. הבחורה מאמינה לו ומשאירה טיפ למלצר.

הנמוך שוב מסתובב ליד חוף הים. אלי השמן פוגש בו ומספר שהגבוה ביקש למסור לו שיחכה לו אחר הצהרים בקפה של הערבי. “ההוא תפס אחת יפה, שגעוןןןןןןן” אומר אלי לנמוך שיורד במדרגות אל החוף. ניגש אל בחורה בלונדית שיושבת על כסא נוח, שקוראת ספר בשפה זרה. לא אנגלית, אולי צרפתית. הוא פונה אליה אבל הבחורה ממשיכה לקרוא. אחרי כמה דקות היא צועקת עליו בשפה שהוא לא מבין והוא אומר לה בעברית “תרגעי מותק, תרגעי” ומתרחק מהמקום. הוא ניגש אל בחורה אחרת, בבגד ים כחול, הבחורה שוכבת על החול בעיניים עצומות, אלי השמן והג’ינג’י מתבוננים בו מאחורי המעקה, הם רואים איך שהנמוך מדבר אל הבחורה, אחרי כמה דקות הבחורה מראה את כף ידה לנמוך שמסתכל בה בקפדנות. “איך הוא עושה את זה?” שואל אלי את הג’ינג’י ומצביע על הנמוך שהבחורה מן החול חייכה אליו, “הוא אפילו לא יפה, כמעט קרח, אם לא היה לו כובע אז בכלל…” הג’ינג’י צוחק ושואל: “מה יש, מקנא?” אלי אומר שלא והנמוך והבחורה קמים מן החול. הבחורה לובשת את בגד החוף שלה והם עולים במדרגות.

בערב נפגשים הנמוך והגבוה בקפה של הערבי. הגבוה נרגש, הוא מספר בקול גבוה שהיום ביקר אצל ההורים שלו, “הרימו את אבא שלי”, הוא אומר, “הכניסו לו כזה זין…” “איזה זין, מה? מי?”

הגבוה מספר שמהעיריה באו אל אבא שלו ושבחודש הבא יש לאבא שלו משפט כי הוא חייב כסף לעיריה. “מאיפה יקח אבא שלי כסף? הרי הוא לא עובד, בכלל מה הם רוצים ממנו, עוד יכניסו אותו”. הנמוך אומר: “כן, העיריה, הממשלה, כולם זונות. לוקחים וגונבים ודופקים ת’שחורים”. הגבוה סיפר שאבא שלו תפס קריזה שהוא חשב שאבא שלו יפוצץ ת’כל הבית. “לפוצץ אותם” אמר הגבוה “לפוצץ אותם”. הנמוך אמר: “כולם זונות”. אחר כך הגיע כהן. “הבאת משהו?” הם שואלים אותו, אבל כהן מספר שהכל יבש, המשטרה עשתה כמה מעצרים ואי אפשר להשיג אפילו פירור של חומר טוב. “תפסו את מיכאל הגבוה, עם המון חומר ומספרים שתפסו גם איזה דג שמן בירושלים, ועכשיו כולם משקשקים ביצים”. הנמוך אומר שוב: “כולם זונות”.

*

במשרד תיירות בקניגס האלה בדיסלדורף יושבות הלגה ומרים. שתיהן פקידות, האחת במשרד פרסום והשניה במשרד ביטוח. יהודיות. הלגה מציעה שהן תסענה לספרד, אבל מרים אומרת שהיא היתה לפני שלוש שנים בספרד ויש שם כאלה נודניקים שרק נטפלים. לא כמו בלונדון, היא אומרת, שאם אומרים לא, אז לא, ואם כן, אז כן. בספרד יש כאלה שהולכים איתך קילומטרים ורק מנדנדים. הלגה מציעה את יוון. הן יושבות על ערימת פרוספקטים של ארצות עם שמש. הלגה אומרת שצריך כבר להחליט כי הן יושבות פה המון זמן, אבל מרים אומרת שהפקיד יחכה. היא אומרת שביוגוסלביה היא שמעה מחברה שלה יש דווקא בחורים נחמדים, אפילו כאלה שמזמינים אותך לשתות על חשבונם, ולפעמים אפילו יותר. יש לה חברה שהיתה שם לפני כמה חודשים וחזרה מאושרת. הן שואלות את הפקיד משהו, הפקיד מסביר להן, באריכות ובסבלנות. מסתבר שיוון היא הזולה ביותר. אבל הלגה לוחשת למרים שהיא מכירה מישהי שהיתה ביוון ולא פגשה אפילו אחד. הן ממשיכות לשבת על ערימת הפרוספקטים. הלגה אומרת שבישראל הם לפחות יהודים ומרים צוחקת. היא אומרת שזה לא מה שחשוב, היא אומרת ששמעה שבישראל הם לא כל כך נימוסיים, ולפעמים הם לוקחים כסף מהבחורה. אבל הלגה אומרת שאפשר לא לתת. הלגה מסבירה: לספרד לא כדאי לנסוע לא רק מפני שהם נודניקים איומים, אלא ששם קשה גם עם טרמפים, יש מעט כלי רכב וגם אלה לא תמיד עוצרים. ספרד יורדת מהפרק. אשר ליוון? יוון זולה מאד, אבל מה יקרה אם ביוון לא יקרה כלום. הלגה אומרת שאם תסענה למיקנוס למשל, בטוח שאפשר יהיה לתפוס משהו, אבל מרים אומרת שהיא לא אוהבת מקומות קטנים. בסוף הן מחליטות לנסוע לישראל. הלגה אומרת שאביה ישמח.

*

כך זה נמשך. כל קיץ. כל הקיץ. בחורות שמדברות בשפות משונות עם חלומות מבקשות משהו. הנמוך אומר: “אנחנו באנו לעשות טוב לעולם. לבנות. אנחנו עוזרים להן” הגבוה מצחקק: “את זה תמכור להן, לא לי”. אחר כך הם יורדים שוב אל החוף. ההתחלה כרגיל: בחורה ששוכבת על מגבת, או יושבת על כסא נוח, הפעם מגבת. הם ניגשים אליה. הנמוך מסמן לגבוה וההוא זז, ברוך השם החוף מלא תיירות בביקיני ובחורות לא חסר, לא צריך לריב בשביל בחורה. הנמוך מדבר אל הבחורה. הבחורה קוראת עתון. השפה: אנגלית. היא הופכת דף. יש לה אצבעות ארוכות, ארוכות, והיא נראית כמו מי שמצפצף על העולם. אחר כך הוא מסתכל בה שוב וממשיך לדבר. היא מחייכת ושואלת “מה אתה רוצה”, עם המון מבטא זר, אבל בעברית. “את מדברת עברית”? הוא שואל בהפתעה. שוכח את מה שרצה לומר.

הבחורה מדברת עברית. שתיקה. התסריט לא הולך לפי התיכנון. מילא. הבחורה מסבירה: “למדתי עברית כי אבא שלי ציוני,” היא צוחקת, ציוני שיושב בטכסס, רצה שאדע עברית, אז לקחו לי מורה ולמדתי. מה הבעיות?" ממשיכה לקרוא בספר. הנמוך מתיישב על החול, בסמוך אליה.

אחר כך בקפה אמר לגבוה ולג’ינג’י – “ידעתי שלא הייתי צריך להתחיל איתה” – אבל כבר היה מאוחר. וחוץ מזה אני, כהרגלי, מקדימה את המאוחר. אז הסיפור הוא כזה – הבחורה המשיכה לדבר איתו, ענתה לו בעברית שלה, שאמנם היתה קצת משונה, אבל בהחלט מובנת, מה עוד שלו היה בוודאי קל יותר לדבר עברית.

היא אמרה ששמה ברנדה “אבל החברים שלי וההורים שלי קוראים לי ברנד”. הוא אמר: “אז אנחנו נקרא לך ברנדי”.

מכאן התחילו העניינים להתגלגל באופן מוזר. מוזר הרבה יותר ממה שיכול היה הנמוך לתאר לעצמו אי פעם. הם הלכו למלון שלה. היא ביקשה אותו לעלות לחדרה. זה היה מלון מפואר, לא כמו של הבחורות האחרות. היא הזמינה בטלפון משקאות. הם שכבו יחד. הוא יכול היה לראות שלבחורה הזו גוף משגע וידיים ארוכות ורגליים ארוכות. הוא אמר: “אני אוהב אותך” כמו שאמר לסאלי, למירה, להלגה, לסוזאן, לכולן. אבל לברנדה אמר את זה קצת אחרת, כי אמר את זה בעברית, ובעברית, אתם יודעים הכל נשמע קצת אחרת. גם לו. ברנדה אמרה “מצויין, אז נוכל להתחתן”. הוא אמר “רגע” וברנדה הרימה את שפורפרת הטלפון ובחיוך ביקשה מהמרכזנית לקשר אותה עם ארה"ב. הוא אמר לעצמו: “שאני ימות, אלהים אדירים איך אני אצא מזה” אפילו מהחלון אי אפשר לקפוץ, כי זו היתה הקומה החמישית. ובכלל לא התחשק לו בדיוק לשבור את הראש או משהו.

ברנדה ישבה על המיטה, כמו נסיכה, כמו מלכה הביטה בו וצחקה.

כשיצא מברנדה בדרך לקפה של הערבי פגש את אלי השמן “מה עושים עם אמריקאית גבוהה יפה ועשירה שרוצה להתחתן אתך?” שאל אותו ואלי ענה שמתחתנים איתה כמובן. אבל הנמוך ידע כבר מזמן שאלי השמן הוא אולי בחור נהדר, אבל לא מבין שום דבר בעניינים האלה. פשוט לא מבין כלום.

החוף היה מלא בחתיכות. אבל משום מה לא היה לו חשק לגשת אל מישהי מהן. פשוט לא היה לו חשק. היתה הג’ינג’ית הזו מאוסטרליה שאתמול התחיל איתה, הפעם היתה עם חברה. צריך לבוא לשם עם הגבוה אמר לעצמו, אבל איפה לעזאזל הוא יכול למצוא אותו, אם היה מוצא אותו כבר היה מדבר איתו על דברים אחרים. פתאום הוא חשב שהוא באמת מוכרח לדבר עם הגבוה. כאילו זה באמת מה שיציל אותו. הרי זה לא יציל אותו. והוא ידע זאת, כנראה. הנמוך נכנס לפליפרים ושיחק עם אשר הקטן שבא לחופש מ"מסילה". אחר כך הלך לקפה של הערבי. ישב שם עם אתי. אתי שהיא זונה. הנמוך סיפר לה באריכות את כל הסיפור. שתה קפה וחיכה לגבוה. “יצאת מדעתך?” צחקה אתי, כמו משוגעת צחקה. הוא שאל אותה: “עישנת?” והיא אמרה: “אם אני לא מעשנת אני בכלל לא יכולה לצאת לעבודה”. כיוון שחיכה לגבוה ישב ליד השולחן של אתי אבל היא אמרה לו שעכשיו היא בעבודה, ואם יבוא ההוא, שהנמוך ידע מי הוא, ויראה שהיא מדברת איתו בזמן העבודה, הוא ירביץ לה וגם לו מכות רצח. אז יותר כדאי שהוא יזיז ת’תחת שלו. אחר כך קמה ממקומה וניגשה קרוב מאד לנמוך, אמרה לו “ילד טוב, בחיי ילד טוב” ונתנה לו נשיקה על המצח. הנמוך אמר לאתי שמגיע לה יותר מאשר לשבת בקפה של הערבי ולחכות לכל מיני טינופות שיזיינו אותה. היא עשתה תנועת ביטול ביד ואמרה שהכל בין כה וכה חרה.

*

כשהגבוה שמע את הסיפור הוא צחק ואמר: “אז מה הבעיות? פשוט אל תלך. שתבוא היא, שתחפש אותך.” אבל הנמוך אמר שקודם כל היא תמצא אותו וחוץ מזה הוא לא יכול לא ללכת.

“מה פתאום לא יכול” אמר הגבוה, “וכל הבחורות שהשארת בבתי קולנוע, ובקפה, ועל הים, ואני לא יודע איפה, ופתאום לא יכול”. אני חושבת שהוא אפילו התרגז אבל אני לא בטוחה.

“לא. אני פשוט לא יכול” אמר הנמוך.

“אז תתחתן איתה”.

וזה מה שכמעט שקרה. אבל לא כל כך מהר. הוא בא אליה בערב והיא צחקה ואמרה: “אז מה? באת?” הוא אמר: “הרי הבטחתי שאבוא” והיא שאלה: “ומה עם כל הבחורות שהבטחת ולא באת?”

לעזאזל, חשב, היא הרבה יותר מדי חכמה. הוא אמר שבא אליה בערב כדי לומר שהוא בעצם לא כל כך בטוח שהוא רוצה להתחתן איתה. היא אמרה: “לא אמרתי שאתה רוצה. אמרתי שאני רוצה.”

אבא של ברנדה הגיע ביום רביעי בערב במטוס מיוחד. ברנדה צחקה כל הזמן והנמוך נדמה היה לו שהיא צוחקת לו. ואולי זה היה קצת נכון. למה לה להתחתן איתי אם היא צוחקת ממני שאל את עצמו. לא מצא תשובה.

אבא של ברנדה היה גבר נאה מאד. ממש כוכב סרטים. עם שיער לבן, גבוה, וחיוך שמגלה שיניים לבנות וטונות של קסם אישי. הוא דיבר בעברית משונה עוד יותר מזו של ברנדה. הוא הסביר: “סבא של ברנדה רצה שהילדים שלו יתחתנו עם ‘יידישע קינדארלאך’”, “ילדים יהודיים” הסבירה ברנדה, “אז אני התחתנתי עם גויה שהתגיירה וגם אחותי התחתנה עם גוי שהיה גם קומוניסט, אז קיוויתי תמיד שלפחות ברנדה תעשה לי נחת. והנה זה מה שקרה”. אבא של ברנדה צחק. ברנדה קרצה לו והנמוך נדהם לראות איך שברנדה קורצת לאבא שלה. הוא ניסה לחשוב על עצמו קורץ לאבא שלו. אבל היה לו קשה אפילו לחשוב על זה.

אם נחזור לרגע לברנדה, אז ברנדה כבר אכלה דגים יותר שמנים מהנמוך. למשל הצייר ההוא בניו יורק, כשגרה שם ולמדה אמנות. איך שהיא שיגעה אותו. הוא, שהצהיר בפגישה הראשונה שלהם שהוא לא יתחתן במאה שנה הקרובות, הציע לה נישואין אחרי כמה חודשים כמו ילד טוב. אבל קודם כל הוא פשוט לא כל כך מצא חן בעיניה. היו לו כפות ידיים מלוכלכות תמיד והוא שיעמם אותה עד מוות בנאומים הארוכים שלו על המהפיכה באמנות ועל אמנות מגוייסת. וחוץ מזה הוא לא היה יהודי. האמת היתה שברנדה אהבה רק גבר אחד. את אבא שלה. אבל מה לעשות ואבא שלה היה פשוט נשׂוי, ובמקרה גם היה נשׂוי לאמא שלה. בהתחלה הלכה ברנדה עם כל מיני בחורים שהיו כאילו דומים לאבא שלה. אבל רק כאילו, ורק דומים. כי ברנדה ראתה, ואפילו די מהר, שהם לא מגיעים לקרסוליו. ואז כבר לא היה איכפת לה כלום. היא ביזבזה כסף כמו משוגעת, פשוט מפני שנהנתה מזה. התחילה ללמוד המון פעמים בכל מיני אוניברסיטאות בכל מיני חוגים. למדה פה שנה ושם שנה. אחר כך נמאס לה והיא החליטה שדי לה במה שלמדה. לפחות לעת עתה. מה למדה? מה לא למדה? ביולוגיה באוניברסיטת מישיגן ופילוסופיה בבוסטון, אמנות בניו־יורק ונדמה לי שהתחילה גם ללמוד פסיכולוגיה בסטנפורד, אבל אני לא בטוחה. היה לא רק סיפור אחד שהיה שונה מכל האחרים. עם תום, הכושי. אבל תום פשוט לא שם עליה. הוא התעלם מזה שהיתה יפה ואינטליגנטית ועשירה, הוא אמר שהוא לא הולך עם לבנות. פעם אחת שכבו יחד כי תום אמר שמצווה לזיין לבנות, ואחר כך עזב אותה. כמה שלא ביקשה ממנו, מה שלא אמרה לו, איך שלא השפילה את עצמה, לעזאזל, ושום דבר לא קרה. פשוט לא היה איכפת לו. הוא אמר לה: מותק, תשכחי אותי. אבל זה לקח לה די הרבה זמן לעשות את זה. זה היה כבר לפני ארבע שנים לפחות. זה היה במישיגן, אחר כך נסעה לניו־יורק, רק לא לראותו. מאז היא מצפצפת על העולם, וזה הולך לה די בקלות, חוץ מאשר על אבא שלה, אני מתכוונת.

באחד הערבים הנמוך בא לבית המלון, בערב, כרגיל, אבל בבית המלון אמרו לו שברנדה ואביה, כלומר שהגברת והאדון קרימן נסעו. הם השאירו לו מכתב. הוא פותח מעטפה ומוצא בה פתק כתוב אנגלית. הוא רץ עם הפתק לבחורה שעובדת בבית הקפה של הערבי נדמה לו שהיא יודעת אנגלית. הבחורה קוראת את הפתק וצוחקת. “תגידי מה כתוב שם, מהר” הנמוך מתרגז, מה עוד שכולם יושבים מסביב לשולחן ומסתכלים בו. “היא אומרת שסבא שלה מת” אומרת הבחורה “היא אומרת שהיא חוזרת לטכסס כי סבא שלה מת וכותבת שאם תבוא פעם לטכסס תקפוץ לביקור”. “היא השאירה כתובת?” שואל הנמוך. הבחורה מסתכלת משני צידי המעטפה ומשני צידי הנייר ועונה בשלילה. הגבוה צוחק ואומר שזה הגיע לו כי רצה להתחתן. הנמוך תופס את עצמו ואומר: “מה פתאום להתחתן? מה אני משוגע שאני יתחתן”. הוא מבקש מהבחורה שתביא לו כוסית קוניאק, ואחרי רגע קורא לה שוב ומזמין בקבוק לכל החבר’ה, שישתו. הוא אומר “לחיי החופש”. כולם צוחקים והגבוה לוחש לו “הפסדת בכבוד”.

בבוקר ירדו לים. חזרו משם בידיים ריקות. כיוון שכך הלכו לקפה של הערבי. הנמוך אמר: “איזה ים יפה” והגבוה צחק “עוד מעט תכתוב שירים”. אבל הים היה באמת יפה, כי עוד לא היתה חשכה. גם אור כבר לא היה. גם הגבוה יכול היה לראות שהים יפה. כל אחד יכול לראות. רק שמתביישים. הגבוה אומר לנמוך “אתה כמו משורר”. הנמוך שותק. הוא דווקא היה רוצה לומר משהו, אבל הוא מעדיף לשתוק. מה יגיד לגבוה? אבל הים היה באמת יפה. יפה יותר מהפעמים שהיה לוקח את התיירות אל שפת הים והיה אומר להן איזה ים יפה. ההן היו מתרגשות. אחר כך היה נושק להן והים היה יפה. יפה יותר מירושלים עם הקור, ועם הזונות הירושלמיות שהתעריף שלהן יותר גבוה מאלה של תל־אביב, ועם הבחורות הירושלמיות שאין להן חוש הומור.

עוד מעט יגיעו לקפה. כמעט שש. אין תיירות על חוף הים. בבוקר תפסו שתיים די נחמדות אבל הן פשוט נעלמו באחת השעות. הנמוך רוצה לומר שוב שהים יפה אבל בולע את הדברים. איזה ים יפה הוא חושב לעצמו. אחר כך מחליט להמשיך ולשתוק. כי הוא חושב שלא כדאי לאבד חברים בגלל מה שאומרים. אפילו לא בגלל מה שעושים. וברנדה מטכסס שאיבד אותה. הוא מחייך לעצמו. האם היה מתחתן עם ברנדה? הוא עונה לא. בוודאי שלא. אבל אחרי רגע הוא מודה, בינו לבין עצמו, שכנראה שכן. מה בעצם רצתה ברנדה ממנו? הוא מודה, שוב בינו לבין עצמו, שאיננו מבין כל כך. מה היא רצתה? ברנדה. הוא שב ונזכר בה. בחורה מוזרה הוא חושב, אפילו את הכתובת שלה לא השאירה. בעצם לא השאירה כלום חוץ מפתק על זה שסבא שלה מת. ואולי לא היה לה סבא. ואולי הוא לא מת. ואולי מת מזמן. ואבא שלה שבא פתאום מארצות הברית. הכל נראה לו משונה.

כשהם מגיעים לקפה של הערבי הם מתיישבים סביב שולחן הפונה אל הים. הבחורה, המלצרית ניגשת. הם שואלים לשלומה והיא אומרת: “ככה ככה, אבל הים כל כך יפה שממש שוכחים את כל הצרות” “מה קרה היום, כולם נעשו משוררים?” שואל הגבוה וצוחק ומזמין להם בירה. הנמוך שותק.

אבל למחרת בבוקר באו לבית של הגבוה עם פקודת מעצר. ארבעים ושמונה שעות הוא ישב במעצר. חקרו אותו. הסתבר שתפסו את כהן עם חומר. איכשהו הם הגיעו אליו. הוא נחקר שעות על שעות במשטרה. הנמוך דאג. גם לגבוה וגם לעצמו. הוא אפילו לא התחיל עם בחורות באותם ימים. שתה בירה וקוניאק בקפה של הערבי ואמר שתמיד ידע שבסוף יתפסו אותם.

אחרי יומיים כשהוא רואה פתאום את הגבוה בקפה של הערבי הוא לא יודע מה לעשות מרוב שמחה. הגבוה אומר שיצא מזה רק שהוא חושב שדפקו את כהן: “הרימו אותו על טיל, אני לא חושב שהוא יצא מזה ככה”. כיוון שכבר ערב ואין תיירות על החוף הם מחליטים ללכת לסרט. ל"זמיר". האולם כמעט מלא. בחורה מתפשטת. הנמוך אומר איזו חתיכה והגבוה אומר שזה לא סחורה. אחר כך הם רואים שהבחורה מתפשטת והבחור מסביר לה משהו. אחר כך הבחורה שוכבת עם בחור אחר שמסביר לה דברים דומים. “זאת אוכלת” צועק מישהו בשורה הראשונה וצחוק נשמע באולם. אחר כך הבחורה ההיא שוכבת עם עוד בחור שגם כן מסביר לה דברים ומישהו אחר צועק: “זאת לא אוכלת זאת זוללת”. הקהל מתפוצץ מצחוק.

וכשהם יוצאים מן האולם הם הולכים שוב לכיוון הים. הם לא רוצים ללכת לישון. בייחוד לא הגבוה שהיה יומיים בתנאים לא הכי הכי. הם הולכים לאיזה בית מלון שאפשר לתפוס שם תיירות. גם בלילה. ובאמת מול בית המלון יושבות שתיים. תיירות. או לפחות נראות כמו תיירות. הם פונים אליהן. אחרי שיחה קצרה מסתבר שהבחורות ממקום מוזר. לוכסמבורג. אף פעם לא היו להם בחורות מלוכסמבורג. הם לוקחים את הבחורות לשתות בירה. על חשבונן כמובן. בינתיים הם מסכמים ביניהם מי יקח את מי וכשהם יוצאים מבית הקפה מתחילים לשוחח עם הבחורות, ולפני שמישהי מהן מבינה מה קורה בדיוק הם נעלמים כל אחד בכיוון אחר, ואחת מוצאת את עצמה עם הגבוה והשניה עם הנמוך. הגבוה והנמוך מקסימים אותן. אני מתכונת לומר שהם עושים כמיטב יכולתם. ולילה. וים. ובכלל מה עוד צריך. הגבוה והבחורה שלו רואים את שמשון המשוגע. הגבוה צועק לשמשון “מה שלומך”? שמשון אומר: “אלהים דיבר אתי ואמר שלא ירד גשם”. הבחורה לא מבינה. הגבוה מתרגם. שמשון ניגש אל הגבוה ואומר שכולם מטורפים. “רק אני ואלהים בסדר. ולא ירד גשם כי לא מגיע לכם”. הגבוה מחייך: “כן. כן”. “אתה לא מאמין” אומר שמשון “אז שק לי בתחת. רק תדע שאלהים דיבר אתי. הכל אמת”. שמשון מתרחק וצורח. צורח משהו שהגבוה לא מבין. הבחורה נראית די מבוהלת. הוא מחבק אותה. הוא חושב ששמשון בטח שתה. אלהים יודע מאיפה יש לו כסף לשתות. בטח מאלהים, כי הרי הם חברים. הוא מחייך לעצמו. חושב שזו היתה בדיחה לא רעה ורק חבל שאף אחד מהחבר’ה לא שמע. אחר כך הוא חוזר להתעסק עם הבחורה.

חם מאד בחוץ. הבחורה מקפלת את שרוולי חולצתה. הוא מציע לה להסיר את החולצה. הבחורה מחייכת חיוך נבוך. אחר כך הם יורדים אל חוף הים והוא חושב שהלילה רק התחיל, וכמה טוב להיות בחוץ ולא בפנים. הם בחוף. הוא נוגע בבחורה. היא שואלת: “אתה אוהב אותי?” “בטח מותק”, הוא עונה לה ועוזר לה להסיר את חולצתה. בחושך הגמור הזה, בחום הגמור הזה, בים הזה, בקיץ הזה, ואפשר אולי לחשוב שהוא באמת אוהב אותה או משהו כזה. אפשר לחשוב.

הוא שומע את שמשון המשוגע מרחוק מסביר משהו על הפוליטיקה של רוסיה ועל הקומוניזם ועל אלהים ועל הגשם. הוא לא מבין בדיוק מה מסביר שמשון אבל האופן שבו הוא מדבר משעשע אותו. הוא משתדל להתרכז במה שהוא עושה. לבחורה אין נסיון גדול. את זה הוא רואה ישר בהתחלה. טוב מה כבר אפשר לצפות מלוכסמבורגית. אף פעם לא היה עם לוכסמבורגית. אבל מסתבר שלוכסמבורגית אינה שונה מכל הבחורות האחרות שהכיר. הוא שומע את שמשון צורח. אופנוע עובר ברעש מחריד. הבחורה נוגעת בו בבהלה והוא חושב איך לברוח מכאן עוד לפני שכל העניין נסתיים. הבחורה לא הלכה. הוא ביקש ממנה שתלך. הוא צעק. הבחורה הלכה. ואלי סוויסה המכונה הגבוה ישב על החול ובכה.

יהושע גרוסברד: חצר

אוסף משרד החינוך והתרבות

רובם המכריע של יהודי עיראק, כ־125000 במספר, עלה לארץ בשנים 1948–1953. עלייה זו הביאה עימה משכילים רבים – רופאים (490), מהנדסים (224), מחנכים (716), עוסקים בספרות שמספרם מגיע לכ־1500. ב־1969 היוו יוצאי עיראק בארץ, יחד עם בניהם שנולדו כאן, כ־9% מהאוכלוסיה היהודית (כ־222,500).

עדה גדולה זו עדיין לא הקימה מקרבה משורר או סופר, שהיגיעו להישגים שיעמידו אותם בשורה אחת עם החשובים ביותר מבין היוצרים שקמו בארץ. עם זאת, המתעלם מיצירתם הספרותית של יוצאי־עיראק בישראל מתעלם מחלק חיוני בספרותנו.

הרומנים והסיפורים הקצרים שנכתבו על־ידם ממלאים חלל בספרותנו. דרכם אנו למדים כיצד תופס סופר, בן עדות המזרח, את העדות וגורלן, את יחסי העדות בארץ, את העלייה לארץ והשלכותיה על בני עדתו, ואת המתח שבין האהבה לארץ לבין צורך המחאה על כמה מגילויי החיים בה, ובייחוד במישור היחסים בין העדות. נוסף לכך, מתארים רומנים אלה את ארץ המוצא ואת חיי היהודים בה, ואספקטים חשובים של יחסי יהודים וערבים ושל התרבות ודרך החיים בעיראק מתוארים בהם על־ידי אלה שחיו אותם. קריאתם של רומנים אלה אף עשויה להדגים את ההתפתחות בהישגים הספרותיים של יוצאי עיראק ואת השינוי בנושאים, בטון ובגישה: אצל שני סופרים, ד"ר שמעון בלס וסמי מיכאל, חל מעבר מרומן ראשון, בוטה ותוקפני, החושף את מגרעות דרכי הקליטה ויחסי העדות בארץ, ליצירה מרוככת יותר, הדנה באינדיבידואליסטים ומגלה פתיחות גם להלקאה עצמית עדתית. באשר לשירה, מגלה היא במיטבה מיזוג של אלמנטים מזרחיים ומערביים.

אף כי 57% מיוצאי עיראק דיברו עברית כבר ב־1961, היו יוצרים שהמשיכו ליצור בערבית בלבד. אחרים, כמו שלמה זמיר, שלום כתב ואהרון זכאי, עברו במשך הזמן לכתוב בעברית. אף כי רבים מעולי עיראק, ובייחוד שכבת היוצרים, למדו עברית כבר בגולה, המעבר משפת יצירה אחת לאחרת היה קשה, כשעל הקשיים המקובלים התווספו תנאי החיים החמורים של עולי עיראק בשנות החמישים וריכוזם יחד, שגרם לכך שהערבית ענתה על צרכי תקשורת רבים שלהם. בכל זאת אנו מוצאים יצירה בעברית משל עולי עיראק תוך זמן קצר. כך, למשל, פרסם ניר שוחט את ראשוני סיפוריו כבר בראשית שנות החמישים, אהרון זכאי פרסם את קובץ שיריו הראשון ב־1957, “המעברה” לד"ר שמעון בלס נדפס ב־1964, תשע שנים לאחר בואו, ושלמה זמיר מפרסם את שיריו בקובץ “הקול מבעד לענף” ב־1961, אחת־עשרה שנים לאחר בואו.

“המעברה” ו"התבהרות" לשמעון בלס

ארבעה רומנים נכתבו על־ידי יוצאי עיראק שעניינם יחסי העדות בארץ וקליטתם של יוצאי עיראק בה: “המעברה” מאת ד"ר שמעון בלס (“עם עובד”, ת"א, 1964), “שווים ושווים יותר” מאת סמי מיכאל (“בוסתן”, ת"א, 1974), “קפה בגדדי” מאת ד"ר דוד רבי (אל"ף, 1975) ו"האמיצים" מאת ד"ר לב חקק (מטעמי טעם טוב, לא יוזכר רומן זה שוב במהלך ההרצאה; לב חקק פרסם גם שירים בבמות ספרותיות שונות וטרם כינסם). נוסף לרומנים אלה כתב שמעון בלס את הרומן “התבהרות” (ספרית פועלים, 1972), רומן חיי ישראל בימינו שהנושא העדתי אינו מופיע בו, וסמי מיכאל כתב את “סופה בין הדקלים” (עם עובד, 1975) מחיי היהודים בעיראק ואת “חסות” רומן מחיי הערבים בארץ המתאר את הבעיות האישיות, הפוליטיות והחברתיות של יהודים וערבים חברי ארגון שמאלני בישראל ואת היחסים בין חבריו. הן אצל סמי מיכאל והן אצל שמעון בלס מסתמנת התחלה של כתיבה, ברומן שעניינו מחאה על גורלה של העדה העיראקית בארץ, ויחסי העדות בה, ואחר־כך מעבר לנושאים אחרים, בהם הסופרים אינם מעורבים כה עמוק אישית, ונראה כי מרחק המעורבות מתווסף כאן להמשך בשלותם של סופרים אלה ולכן יצירותיהם המאוחרות יותר בעלות ערך אסתיטי רב יותר מאלו המוקדמות.

ב"המעברה" תיאר בלס את חיי עולי עיראק במעברות. הוא תיאר כאן את הלבטים שתנאי הקליטה עוררו בעולים החדשים, את מאבקם כדי להשיג עבודות דחק בטוריה ובמעדר, את התמוטטות מערכת הערכים המסורתית וההנהגה המסורתית. נמצא ברומן קשת דמויות מגוּונות: צעירים שאפתנים, נלהבים, המבקשים להיקלט במולדת החדשה, אופורטוניסטים המבקשים לנצל את אסון־תנאי חייהם של יוצאי עיראק לצרכי קידומם האישי, בריונים המעמידים עצמם מעל לחוק ומנסים להיתמך במימסד לשם כך, חולים ומרי־נפש המבקשים פורקן בשיכרות, ועוד. עוני, תלישות, הזנחה, אלימות, חוסר ארגון, רעב, אבטלה, מעצרים שרירותיים, חוסר שירותי בריאות, התפרעות של בריונים שכירים משוסים על־ידי בא־כוח הממסד, אימה מפני אופורטוניסטים מופקרים הצומחים מקרב העולים עצמם – אלה הם התנאים בהם חיים יושבי המעברה ברומן. אחת הדמויות מביעה את הרגשתה כך:

“2… מאז גלות בבל לא פקדה את יהדות ארץ־נהרים שואה כה נוראה כשואה שפקדה אותה בימינו אלה. כל אותה יהדות עתיקה ונאורה נרמסה עד עפר ופוזרה על־פני אדמות צחיחות ומרופשות הקרויות מעברות” (51).

ובעניין אחר: “…כבודנו נרמס. הכל נתערבב… הכל נשתכח מלב הבריות: היחוס, שם המשפחה, המעמד, הכל, המוסר אינו אותו מוסר אבות…” (52). גיבור אחר מהרהר בדרכו מתל־אביב אל המעברה: “…תל־אביב לא ידעה סערה. אנשיה יושבים בבתיהם החמים ורוחם טובה עליהם. את הסערה ידעו בני עדתו, זו עקרתם מנחלתם והיטילתם אל תוך עומקם של חיים קודרים… לנגד עיניו חלפו תלאותיו מיום עלייתו… האמנם כל אלה באוהו בפרק זמן כה קצר?…” יוסף, אינטלקטואל צעיר מעולי עיראק שנעצר על לא עוול בכפיו מהרהר בתא הקר של המעצר:

"… כמה חלומות התנדפו!… מרירות צורבת עומדת בפיו בהעלותו בזכרונו את שאיפתו ללמוד אדריכלות ולהיות אחד מבוני ארצו… חלום ששקע ברפש המעברה. כשבנה מחסן ליד בדונו אמר לאמו: הנה בניתי את הארמון הראשון, והיא, שליבה לא היה להלצות, פרשה לקרן־זווית ונתנה דרור לדמעותיה (166). תחושת התסכול מתבטאת גם בשיחתם של שני מובטלים למראה נורות חשמל דולקות בלולי עופות:

“…נורות חשמל הדליקו להן ואנו מגששים בחשכה.” ‘אמת, חי נפשי’, אישר אחד מהחבורה. ‘הכל בשביל האידיש. הכול!…כל המדינה בשבילם, אפילו התרנגולות שלהם חיות יותר טוב מאיתנו’. ‘תארך רוחך’, הרגיעו אבי נעמן. ‘רימו אותנו. מה זה יעזור לך שאתה צורח?’"

ואילו גירסתו של מנהל המעברה היא שונה: “אתם אנשים פרימיטיביים, לעולם לא תדעו לכלכל את ענייניכם, אין לכם מושג בחיים דמוקרטיים” (184).

ברומן של בלס משולבים מנהגים, תיאורי הווי, פתגמים ואמרות חוכמה של יהודי עיראק. ברוב חלקי הספר יש מאמץ לשמור על טון מאופק. הדמויות מאופינות לרוב באמצעי אפיון עקיפים – תיאור מעשיהן, הליכותיהן, מראן החיצוני, סביבתן ותולדותיהן. העימות בין העבר להווה מגדיל את תיאור האכזבה בארץ הנכספת והאהובה. האיזון מושג ברומן על־ידי תיאור דמויות שליליות מבני העדה. נמצא ברומן גילויים דיגלוטיביים, בגלל שימוש בניבים וצירופי לשון המתורגמים מערבית מדוברת לעברית (“בעיראק היינו לב־אל־לב ואיש עזר לאחיו”; “מות בנו שבר את גבו”). “המעברה” הוא ראשון הרומנים שכתבו יוצאי עיראק בארץ ובהם נשמעת מחאה על מעמדם בה.

במרכזו של הרומן השני של בלס, “התבהרות”, עומדת דמותו של יעקב דרורי, מהנדס כבישים בן שלושים וארבע, גרוש ואב לילדה, שבמהלך מלחמת ששת הימים הוא לומד להכיר את עצמו יותר וכך מתאפשר לו לצאת מבדידותו. יציאתו ממבוכה להתבהרות נפשית מסתמנת על רקע מאורעות המלחמה והשפעתה על הארץ, ועל רקע המתחולל בסביבתו המיידית של יעקב דרורי. בעיותיו של יעקב דרורי אינן קשורות ליחסי עדות כלל, ולנושא זה אין זכר ברומן זה, שדמויותיו הן אינדיבידואליסטיות ולא נועדו לייצג עדות שלמות. מוצאו העיראקי של יעקב דרורי אינו משפיע כהוא זה על חייו, לכל היותר הוא נזכר כשהוא חושב על נערה אהובה שהשאיר בעיראק, בעלותו לארץ, לאחר שהצלב שעל חזה חצץ ביניהם. עיקרו של הרומן בעיצוב מעמיק של חיי הנפש של דרורי, גבר ששתיקותיו מקשות על סובביו ליצור קשר עמו, והתנהגותו החיצונית גורמת לכמה מהם לחשוב שהוא שליו, בטוח בעצמו ובלתי־חדיר. לשונו של בלס ב"התבהרות" עשירה, והוא מצליח לתאר ברומן דמות מורכבת ביותר, דמות שהמלחמה ניפצה את האשלייה על החופש האישי שלה והעמידה אותה מול בדידותה ומול הצורך להיחלץ מבדידות זאת.

מערכת ה"עתון" מברכת את שמעון בלס לרגל קבלת “פרס היצירה”

“שווים ושווים יותר” ו"חסות" לסמי מיכאל

זועם עוד יותר הוא “שווים ושווים יותר” לסמי מיכאל. הרומן הוא זעקה מרה של תחושת קיפוח כלפי בני עדות המזרח, – ברומן זה יוצאי עיראק – מאז רוססו בד.ד.ט. בנחתם בשדה התעופה של ארץ כיסופיהם עד תקופת כתיבת הרומן (ברקע הדים ממלחמת ששת הימים). כאן עוקב הקורא אחר התנוונותו של ראש המשפחה המתוארת, אובדן סמכותו וחוסר יכולתו לתמרן במציאות זרה לו, עד כי הוא – מי שהיה בעבר אב גאה, מכובד ומצליח – הופך לשבר כלי. הארץ, שהצטיירה כמחוז־חפץ, מזעזעת את הנפגשים עימה והחיים בתנאי הקליטה בה מתנחמים בזכרונות מן העבר. יוצאי אירופה העובדים בתפקידים מנהליים במעברה מאמצים לעצמם יחס של “ללמד את הפראים”, והעולים אינם מצויידים אפילו באוצר מלים מספיק כדי להגיב על דברי העלבון שהם משמיעים נגדם. צעירי העולים, המצליחים בעמל רב לפרוץ את הגבולות החברתיים והתרבותיים אליהם הוטלו, מוצאים עצמם בבדידות קשה.

סגנון הרומן רגשני דרמאטי, בלתי מאופק. העלילה מהירה ורבת אירועים. שלא כמו “המעברה”, הכתוב בגוף שלישי, כתוב “שווים ושווים יותר” בגוף ראשון, והמספר הוא גיבורו המרכזי.

לאחר שנתן ביטוי להווה הקרוב בארץ, עבר סמי מיכאל לתאר את חייהם של יהודי עיראק בעיראק בתקופה שלפני קום המדינה בספרו “סופה בין הדקלים” (עם עובד, 1975). גיבור הרומן הוא נער יהודי אמיץ, מעורב בסביבתו, ומתבונן בסובביו – יהודים וערבים – ברגישות. רומן זה מלוטש יותר מאשר “שווים ושווים יותר”. כל פרק בו מכיל גרעין עלילה משלו, עלילה המתחילה ומסתיימת באותו פרק, והפרקים מצטרפים יחד הן משום שגיבורם המרכזי הוא הנער היהודי, גיבור הרומן, הן משום שיש דמויות משנה המופיעות ברומן שוב ושוב, והן משום שכל הפרקים קשורים במסגרת זמן ומקום ומצטרפים לכדי תיאור מקיף של חיי היהודים בעיראק. החדירה לנפש הגיבור המרכזי מרשימה בעמקה. כאן תיאר סמי מיכאל את אבותיו, את אבות אבותיו, ואף על אמה של סבתא לא פסח. עלילות המשנה בספר, נפתחות ונסגרות בפרקים שונים, וקורעות צוהר לעולם שלא ראינו אותו ביצירה אחרת בספרות העברית. הרומן נסגר באותה נקודה בה פותח “שווים ושווים יותר” – העקירה מהגולה העיראקית והעלייה לארץ.

אך נראה כי הישג מכובד יותר היה לסמי מיכאל ב"חסות" שלו (“עם עובד”, 1977. רומן זה הוא הרומן המקורי היחיד בסדרת הרומנים של “ספריה לעם” בשנת 1977/8). הרומן מתאר בעיות אישיות, פוליטיות וחברתיות של יהודים וערבים חברי ארגון שמאלני בישראל. הספר מלמד על יכולתו הספרותית של סמי מיכאל. ניכרת עלייה הדרגתית בשלושת הרומנים מבחינת ההישג הספרותי. מרשימה גם העובדה שסמי מיכאל, שלא היה ידוע לקהל הקוראים העברי עד 1974, פרסם מאותה שנה עד היום שלושה רומנים, כך שפוריותו והתפתחותו הספרותית מצדיקות לא רק את תשומת־הלב למה שהישיג כבר, אלא גם עיקוב מקרוב מלווה בידיעה שיש לסמי מיכאל היכולת והכלים להישגים נוספים. שלא כבשני הרומנים הקודמים, דלה למדי היא העלילה החיצונית ברומן זה. עומק החדירה לחיי הנפש של הגיבורים רב יותר, הסגנון עשיר ומנופה יותר. ייתכן כי עצם ההתרחקות מהחלוקה של “שחור”–"לבן", המאפיינת את “שווים ושווים יותר”, מאפשרת טיפול מורכב יותר בדמויות. על כן, גם כאשר הרומן מוסר דיאלוגים והרהורים שיסודם הבעת אידיאולוגיה מסויימת, נשמר העניין ברומן לא רק מפאת הדעות המובעות בו, אלא גם הודות לדמויות המביעות את הדעות והרגשות המעורבים בהבעת דעות אלה. הקונפליקטים הרבים ברומן הם מגורמי המתח בו. כך נמצא את אמיל הערבי הרך הנשוי לעמליה הגסה והתוקפנית, בתו של ח"כ ופעילה בארגון השמאלני! פתחי, המשורר הערבי, מוצא שפה משותפת עם יהודיות שהוא מבלה בחברתן, אך ארוסתו היא ערבייה פשוטה בהשכלתה ואופקיה; שושנה מיסוד המעלה נשואה לפואד, ערבי ממנהיגי הארגון השמאלני, בניהם מתפצלים לאוהבי יהודים ולאוהבי ערבים, אחד מבניו רואה עצמו כיהודי ואחר מטיח בה את עובדת יהדותה כאילו היתה “עוון”, והבן הבכור מתקשר לנערה שאמה היהודית נישאה בצרפת לאוסטראלי צעיר;

מרדוך מתגייס לצבא ומשתתף במלחמת יום הכיפורים, הוא פעיל בארגון השמאלני, ואשתו מסתירה בביתה את המשורר פתחי הנמלט מאפשרת להיעצר לפי פקודת מעצר שתינתן נגדו עקב המלחמה; עבלה ומג’יד פעילים בארגון ומשיכתם לפעילות חזקה יותר מהחרדה המתמדת שיום אחד יפוצץ ביתם, תמצית עמלם, עקב פעילות זאת. קונפליקטים אלה ואחרים יוצרים דמויות מתוחות, מלאות ניגודים פנימיים בתוך עצמן ובינן לבין עצמן, והרומן מטפל במורכבות הנפשית המתגלה בדמויות על רקע קונפליקטים אלה.

על הסיפורים האחרים של לואיס קרוֹל – באנגלית

Vintage Books, Complete Works, Lewis Caroll

רבים מוצאים להם פתחון פה בסיפוריו של לואיס קרול. ההתבטאות העצמית היא צורך חיוני ודחוף של הדמויות – בני האדם, בעלי־החיים והדוממים – בסיפוריו. על פי רוב מדברים: נואמים, שואלים, חדים חידות או שרים שירים מוזרים כדוגמת זה שלפנינו. אגב, גם בשיר זה, שתורגם לצורכי הסקירה הקצרה באורח חופשי למדי, הדבר היחיד המצער את גיבור השיר הוא “שאמצע השבוע הבא” אינו יכול לדבר.

מרבית הקוראים בארץ מכירים רק את “עליזה בארץ הפלאות” שתורגם לעברית. הוצאת הספרים Vintage מאפשרת למעוניינים להכיר את מכלול עבודתו של קרול בשפת המקור (אנגלית), ולהתוודע אל יצירות נוספות של הסופר הזה כמו סילוויה וברונו (סיפור שממנו נלקח השיר שלמעלה), צייד הסנרק (חיה דמיונית, פרי המצאתו של הסופר שנוצרה עם מיזוגם של השמות נחש וכריש באנגלית), סיפורים קצרים, שירה, חידות, בעיות שנפתרות באופן לא מקובל וכו'…

מכל אלה חוזרים ועולים הגיון מטורף ועולמות מופלאים – רחוקים וקרובים לנו כאחד – שאינם ניתנים לתרגום לשפה אחרת, לכן כדאי אף למי שמתקשה בקריאת אנגלית לקרוא את כתבי קרול במקורם. הקובץ הופיע בכריכה רכה (מהדורה – מאי 76) עם הקדמה מאת אלכסנדר וולקוט כאשר סיפורי עליזה בארץ הפלאות ובארץ המראה מלווים בציוריו של סר ג’ון טניאול.

ארמון הקרח

מאת: טארי וסוס, תרגמה מאנגלית אידה צורית. הוצאת עם עובד

“שני נחשולים שטפו אותה: תחילה הקור המשתק. ואחר כך החום המחיה – כפי שקורה ברגעים גדולים”.

משפט זה מתאר את רגע גילוי ארמון הקרח על ידי הילדה און; חיים ומוות מצטלבים בה למראה המופלא. רגע דומה חוזר לפני מותה עמוק באחד מחדרי הארמון: “עתה אין היא נעה עוד אלא יושבת וגבה אל הקיר וראשה מורם, כדי שתוכל להיישיר מבט אל האור שבקרח. האור מתגבר והולך ומתחיל מתמלא אש… שכן פתאום הוצף החדר כולו להבה”.

כתיבתו של טארי וסוס (לפחות על פי “ארמון הקרח”) מצויינת בחיוניות וכוח ביטוי של כתיבת שירה וראיית היקף של כתיבת פרוזה. כוח השירה שלו מאפשר לו לפתח יסודות קדמוניים כמו קור ואש באופן טבעי כל כך במקום שבו כותבים אחרים משחקים בהם בלי להגיע לדבר ממשי. ניתן מבחינה זו, לזהות ללא מאמץ את המשותף לו וליוצרים אחרים בני ארצות צפון אירופה, שכתיבתם נובעת מקשר אמיץ לאקלים ונוף הארץ בה הם יוצרים. חובה לציין כי עוצמתה השירית של הכתיבה עוברת יפה בתרגומה של אידה צורית. קל להבחין בכך במשפט הפתיחה המציג את הגיבורה השניה של הסיפור, הילדה סיס: “מצח לבן צעיר חותר בחושך. ילדה בת אחת עשרה. סיס”.

היסוד השני שהופך את הסיפור למרתק ומרשים הוא הרב־גוניות. הוא דומה, על דרך ההשאלה, להליכה בחדריו הרבים של ארמון הקרח. גיבוריו קיימים איש איש לעצמו אך גם מתחלפים ומתגלגלים אחד בשני. גם דמויות משניות כמו הדודה של און או הילד והילדה מכיתתה של סיס אינן רק קני מידה והשתקפויות לבחינת נפשן של שתי הדמויות הראשיות אלא דמויות שלמות בפני עצמן. אין בסיפור חתירה לרעיון אחד וסופי. הוא חולף במישורים מציאותיים, פסיכולוגיים ובנקודות רבות גם מקבל גוון על טבעי ומסתורי.

כאמור, עיקר יופיו וחיוניותו, ככל שירה אמיתית, הם בכך שהוא נוגע ישר בתחושות הראשוניות וברגש, ועומקו הרעיוני מתוסף כלוואי בלבד.

הרפתקאות החייל איבן צ’ונקין

מאת וולדימיר ווינוביץ, תרגם מרוסית צבי ארד. הוצאת עם עובד

זוהי סאטירה פוליטית המכוונת נגד המשטר בבריה"מ.

הסאטירה מתקיפה לאורך חזית ארוכה. בין “קורבנותיה” נמנים הצבא, המשטרה החשאית, השיטה הכלכלית ואפילו תורת הביולוגיה שהוכתבה מלמעלה על פי עקרונותיו של ליסנקו וגרמה לפיגור רב בהתפתחות החקלאות הסובייטית ומנעה הכנסת שיטות חדישות שעשויות היו להגדיל את היבולים. קטע זה בו מתואר נסיונו של גוליאקין לישם את תורתו של ליסנקו (שכידוע כפר ביסודות תורת התורשה כפי שנוסחו עוד בראשית המאה) בשדה, מהווה הדגמה נאה לאיכותו של ווינוביץ כסטיריקאן. גוליאקין, המלומד של הכפר, מאמין בלב שלם שע"י הכלאה של עגבניה עם תפוח אדמה יקבל צמח שבשרשיו יגדלו תפוחי אדמה ועל גבעוליו יתנוססו עגבניות. לצורך ניסוייו המדעיים הוא גודש את ביתו במינים שונים של זבל בעזרתו הוא חפץ לעודד את ההדראס (כינוי של הצמח המהפכני החדש) שיגדל. תוצאותיו של המחקר הזה הן סירחון עז בבית והיזדקקות ליבולי השכנים עד שההדראס ישא פרי. דומה שהנמשל אינו זקוק לפרשנות. שם הספר – הרפתקאות החייל איבן צ’ונקין, כמעט דורש השוואה עם יצירה סאטירית אחרת – החייל האמיץ שווייק, שנכתבה הרבה לפניו. עם זאת – רבים ההבדלים בין שני הסיפורים הללו: שווייק הוא אדם פיקח שע"י הפגנת טיפשות כלפי חוץ מצליח להסתדר ולשים ללעג את החברה בה הוא חי. איבן צ’ונקין לעומתו הוא אדם פשוט באמת, דמות שמייצגת את האיכר הרוסי הרוצה לעבוד ולחיות בשקט. בעוד ששווייק מחפש את ההרפתקה ועל כן גם חי חיי נדודים, הרי אל צ’ונקין ההרפתקאות באות וכל העלילה, שזמנה ב־1941 על סף ההתקפה הגרמנית על רוסיה, מתרחשת בכפר אחד קטן – קראסנויה.

ישן וגם חדש

מאת: אברהם חלפי; הוצאת הקיבוץ המאוחד.

אנתולוגיה של שירי משורר אהוב עליך היא על פי רוב דבר מרגיז, ליתר דיוק: היית אתה רוצה להיות העורך ולבחור את השירים על פי טעמך. גם נדמה שמלאכת בחירת השירים קלה הרבה יותר לקורא מאשר למשורר שכתב אותם. זה האחרון מושפע מדי משיקולים ודחפים שמקורם בקרבתו למה שכתב. גם כשהוא חוזר לבחון את שיריו כמה שנים אחרי כתיבתם עדיין לא דומה ריחוקו מהם לריחוקו של הקורא. אני מאמין כי גם הערכת המשורר את שיריו נוחה יותר להשתנות במשך הזמן מהערכת קוראי שירתו. לכך יש חיזוק מהשוואת המבחר שלפנינו המקיף ארבעה ספרים (“מול כוכבים ועפר”, “אינפניו ההולכים לקראתי”, “בצל כל מקום”, “מאשפתות ירים”) ומבחר קודם שיצא בהוצאת עקד (מבחר זה לא כולל את הספר הרביעי). רבים מן השירים שהוכללו באחד, לא נמצאים בשני. נקודת המוצא של חלפי, הצהרת היסוד שלו, נראית פשוטה מאוד:

ואולי בעצם אינה פשוטה כל כך, שהרי האיש המרסן את גופו מלהטריד מלכויות ודאי אינו בן אדם פשוט.

זהו לפחות אחד מן הדברים עליהם חייבים לתת את הדעת כשקוראים את השירים המקובצים. הצהרת היסוד הזאת ממשיכה ומתפתחת לאורך שירת חלפי כולה. היא נוגעת בבת אחת הן בחיים עצמם והן בכתיבה. אשלים למען הקורא שני בתים משיר אחד שלדעתי חסר מאד במבחר הנוכחי לתפיסת שיר החיים – שירו של חלפי:

תמר בר, מפרסמת כאן את שיריה הראשונים כיתר משתתפי המדור הזה, היא תלמידת כיתה י', מזכרון־יעקב.

אבי פלדשטיין ודן תורן – תלמידי י"ב בתיכון עירוני ה', ת"א.

הדסה לוי – סטודנטית שנה ב', באוניברסיטה העברית.

              ככה זה כשראש תלתלים מכסה

אותך בלי הרף. היינו שם כדי לחבוֹק שעת צערך

הסתכלת, טרוף הוביל אותך לבכות אצל עץ התמר עב־הגזע.

אבל ידעת, כפותיו נוֹשרוֹת שנה, שנה, ואַת תפלי אתן

אל עוֹלם של מציאוּת לא־לם, שיום אחד יכבו שם כל

מזמורי עולם לא־לם.

לפעמים נדמה היה עוד רגע ואל האדמה תבואי, כל־כך חמה,

כל־כך חוּמה וכשפקחנו עיניים

עדיין צחקת בצחוק עולם־שלך, לא־לם. ידענו

לשתוֹק לך כשרצית ולאלם את כל העולמות. כל־כך

הרבה דממות היוּ שם ולא שיברו את קו האוֹפק הנחלם.

תמיד מגיפה את תריסיך ומתרה בנו בקול ובמבט;

זר בל יחדור, זר בל יחדור

זר בל יחזוֹר, והוא חוֹזר, מקיף אוֹתך חלוֹנות חדשים ואורות של פנסים

והמוני ידיים נשלחות ללטפך בהתקרבן, בהתרחקן הו שוב חונקות

את מבטך.

כל אחד לקח מעט והסתלק.

הצחוק שלי התפזר בין חוגגי

גופי, בתוכי איוב הייתי המקלל יומו.

כל יום נותר פחות לזכור. השתיקות היו ממלאות

הכל. אחר־כך כשהלכו, עבורי היו עדיין מתפקעים

מצחוק, אך רק לרגע קט. היו מתגלגלים,

מתגלגלים, אל בין חורבות שחורות של

כפר בוגדים, כל־כך הרבה אהבו שם

ושנאתם היתה זו שהציתה אש.

אחר־כך התפזר צחוקי לאלף שברירים

באמתחת נוכלים נטמן, איש לא נענה

לתחינתי.

לכן למדתי להכות ולהרוס,

חיבוקי לא יכנס אליו עולם שלם, ילמדוני

לפצל את חיבתי לאלף קושיות קטנות.

לבנה תלוּיה מעלי

עגוּלה וטיפשית מקרינה

לים המלוּח עד מוות.

האורות מתחלפים, על הבמה

עוֹלה לאט אסלה כחוּלה שקוּפה

ודור בוֹנוּאלי שחרחר עוֹבר

ומשליך את החבילוֹת לחוֹל הארוך.

משׂמאל הספק־שבדים ממלמלים על

סיגריה של 7 בערב.

כמה טוֹב בחדר החמים. המוּסיקה

לא מבינה כמה שיש חלל ריק

בלעדיה. כל אוֹהבי נישארוּ מהעבר

השני ואני רוֹחץ ערום במימיו

הזהוּבים של הרוּביקוֹן הענק.

הכל נדחק ללילה בסוּריאָליזם קיטשי.

רכבת עברה, המסילה התנדפה

הרוֹכבים משקיפים והן מדברות

על שירה. אלו הן הבנות של התקופה.

האנשים נישכחוּ וכל מי שעדיין זוֹכר

את העתיד לא מדבּר.

ממילא אני נמצא במצב

        של איחוּר מוּחלט

השוּלחן עומד בזווית 30 לכוּרסה

        על מישון אחד מצחין.

בגוֹבה פני השוּלחן עומדת מאפרה

        פריזמתית מחזירה צלילים.

במישור־ניצב ניצבת מיטה כחוּלה

        וארוּכה עליה יושבת בחוּרה מחזיקה

סיגריה בזוית 180 ללועה.

        בזווית אחרת יושב עטי

מחרחר בהנאה

        ומעל, מעל ביתי, במישוֹר

מצחיק אין יוֹתר זוויות,

        ולשם אלך אני.

אִישִׁי הַחוֹלֵם

עֲשֵׂה כִּדְבָרֶיךָ

אִישִׁי הַחוֹלֵם,

לְעַגֵל אֶת גוּפִי

אַהֲבָה חֲרִישִׁית –

עַד יֹאמְרוּ לִי יָדֶיךָ

סוֹד בְּרִית מְפֻיֶסֶת.

כִּי אַתָּה חוּט הַשְׁתִי

וַאֲנִי מַלְכוּת עֵרֶב

וּפִנָה שֶׁל יָרֵחַ

בַּגַן – מְחַיֵךְ…

1)

– – זוכר מראה בוקר:

אשה זקנה, חולה, כואבת, ללא תרופות

שנפלה ושׂרועה לבד בשיכבת־עודף־השמש הנחה

על המדרכות הרוויות

מנורות הניאון המקבילות שחו לידנו במים

אנו במכונית החולפת לדופן הבריכה

זוכר פגישות הימים האחרונים

יודע אצל המשוררים בגופם הצפוד

מבשילה הקרחת

מתחת בלוריתם

המתנופפת ברוח

שתתלוש שערה שערה עד תום

בזכוכית ריחף מראה דקלים חשוכים

חושב מזה אני נימלט?

2)

זוכר רגע ערב ארוך, רגעים עברו

חברות נמלטות מפני טבעת האפר המשלחת

עורקי ניקוטין במורד הסיגריה ובעוד זוג צבי האוזניות הישנים

קשורים למערכת האלקטרונית־קולית

צועקים דממה על ראשי

זוכר ידיים אלה

אני רואה איך שם,

במורד מטפחת הצוואר המיוזעת

עם החל הצלילים הפעמוניים להישלח, צלילים כמתוך אגן חבוּק שׂיחים

בקרן החוֹצה החדר,

      מתפתלים חברי       מדברים אלי       מתעוותים בתוך הדממה

            אני       איני       שומע

              ואני       יודע

ואני זוכר ידיים שלה מציתות לי סיגריה

מורידים אוזניות

ואנו יושבים

בתוך השתיקה

ובעוד שורשי המילים

נחרכים עד הפילטר

העץ הבודד נטוע

נטוע בלובן אפור

    לובן אפור שלמוּת הצמחים

        כאילו אוֹמר

כאילו אוֹמר פה יבנו בניינים מכוערים

ולא עוד לבד תרוץ תחנת הדלק

לתוך הלילה.