הַנּוֹתֵן בַּיָּם דֶּרֶךְ וּבְמַיִּם עַזִּים נְתִיבָה

ישעיהו פ"ג, ט"ו

צֶוֶת הַסִּירָה שֶׁל הַ"בָּאוּנְטִי"

לוֹיטְנַנְט וִילְיַם בְּלַי – קַבַּרְנִיט

גּ’והְן פְרַיאֶר – רַב־חוֹבֵל

תּוֹמַס לֶדוּוֹרְד – מְמַלֵּא־מְקוֹם הָרוֹפֵא

דָּוִד נֶלְסוֹן – בּוֹטָנַאי

וִילְיַם פֶּקוֹבֶר – תּוֹתְחָן

וִילְיַם קוֹל – רַב־מַלָּחִים

וִילְיַם אֶלפִינְסְטוֹן – סְגַן־רַב־חוֹבֵל

וִילְיַם פּוּרְסֶל – נַגָּר

תּוֹמַס הֵיוּוֹרְד, גּ’וֹהְן הָאלֶט, רוֹבֶּרְט טִינְקְלֶר – פִּרְחֵי־קְצִינִים

גּ’וֹהְן נוֹרְטוֹן, פִּיטֶר לֶנְקְלֶטֶר – נַוָּטִים

גּ’וֹרג' סִימְפְּסוֹן – סְגַן־נַוָּט

לוֹרֶנְס לֶבּוֹג – תּוֹפֵר־מִפְרָשִׂים

מַר סַמּוּאֵל – לַבְלָר

רוֹבֶּרְט לֶמְבּ – קַצָּב

גּ’ֹוֹהְן סְמִית, תּוֹמַס הוֹל – טַבָּחִים

 

פרק ראשון    🔗

היום הוֹבלנוּ לקבורה את רעי הטוב וויליאם אֶלפינסטוֹן בבית־העלמין הלוּתֶרֶני אשר על הגדה המזרחית של הנהר, מרחק כחמישה כבלים בלבד מבית־החולים. מר שׂפּרלינג, הרופא־הראשי של בּאטאוויה, עזר לי להכנס לסירה ושנים ממשרתיו המאלָאים המתינו על הגדה עם אלונקה כדי להסיעני אל הקבר.

שני אנשים אחרים מבני חבורתנו הקטנה, שכוחותיהם תמו בתלאות הדרך ושהוכרעו בנקל על־ידי אקלימה של יאווה, הקדימו את אלפינסטוֹן בבית־העלמין. אנשים פשוטים היו ואף־על־פי־כן חזקה על אלפינסטוֹן שישמח לשכב לצדם, שעל כן היו אנגלים הראוּיים לשמם. לנקלטר נמנה על נווטי הבּאוּנטי והוֹל היה טבח. מר שׂפּרלינג השקה אותם יין ומישרת קליפת־פרוּ¹ ועשה את כל אשר בכוחו להציל את חייהם; אולם יותר מדי עבר עליהם. מר פריאר, רב־החובל, קוֹל, רב־המלחים, ושני פרחי־קצינים, היוּוֹרד והאלט, הושטו ארבעה מילין במעלה־הנהר כדי להשתתף בטכס־הקבורה.

לאחר שחלקנו כבוד אחרון לסגן־רב־החובל, הצטערתי לשמוע שהסבּנדאר² הודיע לחברי כי למחרת היום יפליגו לאירופה עם אנשי הבאונטי על גבי הולנדיה, אחת מספינות הצי של חברת הודו־המזרחית־ההולנדית. עלי להוסיף כי הצטערתי בגללי, אולם שמחתי בגלל האחרים, שגעגועיהם לאנגליה, לאחר שנעדרו ממנה כשנתים ימים, היו גדולים כשלי. המוּרסה הגדולה, שהעמיקה לאכול בבשר רגלי ושמצבה הורע עוד יותר על־ידי האקלים הטרופי, לא הניחתני לצאת למסע במועד זה. מר שפּרלינג סבר שיהא בכך משום חוסר זהירות ושעוד כמה חודשים יעברו בטרם אהיה מסוגל לנסוע. אסיר־תודה הנני לחברי־למקצוע ההולנדי על שום ידידותו, אף מכיר כמה הרבה חב אני לו, ובכל זאת הריני נוטל בידי את העט כדי להכות אחור את רגש הבדידות, הנחפז כבר לרדת עלי בפינה נדחת זו.

בית־חולים זה, המיועד ליורדי־הים, עשוי לשמש דוגמה למוסדות דומים: גדול, מרוּוח, מאוּורר כדבעי ומחולק בתבונה למדורים־מדורים, שכל אחד מהם כמוהו כמעון בפני עצמו, המאכסן את החולים לפי תחלוּאיהם. מקומי שלי נקבע בבית הרופא־הראשי, העומד בקצה אחד האגפים. בחלק של מרפסתו, השרויה בצילם של שיחים פורחים וגפנים מטפסות, הציב בשבילי ספה, וכאן יכולתי לבלות את מרבית שעות היום כשרגלי החבושה פשוטה על גבי כסא ומבטי תועה על הנוף העשיר והמגוּון, המשתרע לפני מעלה אדים בלהט השמש. ברם עכשיו, כשחברי לספינה שוב לא יבואו לבקרני, תארכנה לי השעות. מארחי הוא אדם חביב מאוד והיחיד בסביבה זו שעמו יכול אני לשוחח, אך דא עקא שתפקידו גוזל את עיקר זמנו ואינו מניח בידו אלא רגעים מעטים בשביל שיחה בטלה. אשתו, גיסה צעירה ונאה של מר ואן־דר־גראַף, מושל קייפּטאוּן, נהגה בי יפה. עוד לא מלאו לה עשרים שנה והשמלות המאלאיות שהיא לובשת הולמות אותה להפליא: משי רקום בחוטי כסף וזהב ובמרגליות נאות, ושערה הצהוב העבות מכונס על ראשה בתסרוקת גבוהה ואחוז במסרק משובץ שן. לעתים קרובות תבוא אחר־הצהרים בלויית נערותיה המאלאיות כדי לשבת בחברתי. עיניה הכחולות אומרות התענינות והשתתפות בהביטה בי ובפנותה לדבר עם משרתותיה בלשון המאלאית. האפשרוּת ליהנוֹת מחברת אשה נמנעה ממני זמן כה ממושך, עד שההסתכלות בלבד בגברת שפּרלינג מעניקה לי סיפוק; אילו הייתי מוכשר לשוחח עמה, כי אז היו השעות חולפות חיש מהר.

לאחר שקברנו את מר אלפינסטון שאלתי מאת הרופא־הראשי מכשירי־כתיבה ואשתו היא שהביאתם אלי. זמן קצר לאחר־כך נפטרה מעלי, וכיון שהלילה עודנו רחוק, הריני מתחיל לרשום את זכרונותי כסדרם והנני מקוה שבכך אבלה את זמני עד שאשוב להתהלך.

רק מעט אספר אודות המרד שפרץ על ספינת־ההובלה המזוינת של הוד־מלכותו בּאוּנטי. הקברניט בּליי כבר כתב דין־וחשבון מפורט איך וכיצד נתפסה הספינה ומר טימוֹתיאוּס וָואניוֹן, מזכיר המושל של קוּפּאנג, תרגמו ללשון ההולנדית כדי שהשלטונות בסביבה זו ישיתו לבם לבאונטי באם יארע המקרה המסופק מאוד והיא תגיע הלוֹם. הוא חקר כל אחד מאתנו חקירה מדוקדקת על כל אשר ראינו ושמענו בבוקר המרד, וברי לי כי אחטא בעזות־פנים אם אבקש לקבוע את סיפוּר המעשה אך ורק לפי ידיעתי את אשר התרחש. אולם על הרפתקאותינו שלאחר־כך בסירה הגדולה של הבאונטי חושבני כי חופשי אנוכי לכתוב, וביחוד מאחר שמר נלסוֹן, הבוֹטנאי, שסח לי בקוּפּאנג כי בדעתו לעשות אותו דבר, מת בטימוֹר – הקרבן הראשון ליסורים הממושכים בהם נתנסינו.

בתולדות הים אפשר ולא היה עדיין קברניט שביצע מעשה רב כמעשהו של מר בּליי, אשר השיט סירה פתוחה קטנה ובלתי־מזויינת – אורכה עשרים־ושלושה רגל והיא עמוסה כל־כך, עד שעמדה בסכנה מתמדת לשקוע תחתיה – מאיי־הידידות ועד טימוֹר, כלומר מרחק שלושת אלפים ושש־מאות מיל, דרך קבוצות איים מיושבות פראי־אדם אכזריים ולרוחבו של אוקינוס עצום, שטרם נחקר וסומן במפּות. שמונה־עשר איש היינו דחוקים ומצופפים על ספסלי הסירה בשוטנו משך ארבעים־ואחד יום לפני רוחות מזרחיות חזקות, כשאנו מריקים את המים מתוך הסירה כמעט ללא הפסקה כדי להנצל מטביעה, וחשוּפים למטרות־עוז ביום ובלילה. ואף־על־פּי־כן, להוציא את ג’וֹהן נוֹרטוֹן, שנרצח על־ידי הפראים בטוֹפוֹאָה, הגענו לטימוֹר בלי לאבד איש, ואת התודה על הצלת חיינו חייבים אנו לקברניט בּליי ולו בלבד. הגענו לאיי הודו־המזרחית־ההולנדית לא בזכותוֹ של נס, כי אם תודות למנהיגותו של קצין בעל רצון עשוי ללא חת, מנוּסה בתורת הימאות, מקפיד על שמירת המשמעת, קר־רוח לנוכח הסכנה ומקדמה בשחוק על שפתיו. אלה אשר נילוו אליו במסעו זה ישאו את שמו בהערצה כל ימי חייהם.

בבוקר יום ה־28 באפּריל 1789 היתה הבאונטי מחליקה על המים למשב בריזה מזרחית קלה במטחווי ראיה מהאי טוֹפוֹאה, אשר בארכיפּלגוֹס־הידידוּת³. זמן מה לאחר שהאיר היום עוררוני צ’רלס צ’רצ’יל, השליש, וג’וֹהן מילס, עוזר־התותחן, והודיעו לי שהספינה נתפסה על־ידי פלצ’ר כריסטיאן, ממלא־מקום הקברניט, ורוּבוֹ של הצוות, ושעלי לעלות על הסיפון מיד. אנשים אלה נמנו על חבורת כריסטיאן. צ’רצ’יל היה מזוין בשני אקדוחים ומילס – ברובה. התלבשתי בחפזון רב ואחר הוּבלתי אל הסיפון העילי. הנקל לתאר באיזו השתוממות ואי־אמוּן הבטתי על סביבי. העובדה שעוררוני משינה שליוה והנה הספינה מלאה אנשים מזוינים והקברניט בּליי אסיר בידיהם כה זעזעה והדהימה אותי, שבתחילה נתקשיתי להאמין למראה עיני.

אי־אפשר היה לעשות דבר. המורדים שלטו בספינה שלטון גמור, ואותם אשר ידעו כי ישארו נאמנים למפקדם הושמו תחת שמירה כה מעולה, עד שלא נותרה כל דרך להתנגד. ביחד עם וויליאם אלפינסטון, סגן־רב־החובל, וג’והן נוֹרטוֹן, אחד הנווטים, צוּויתי לעמוד ליד תורן־הראש. שני ספנים מזוינים ברובים מכודנים הופקדו עלינו, וזוכרני היטב אחד מהם, ג’והן וויליאמס, שאמר לי: “עמוד שם, מר לדוּוֹרד. לא נעשה לכם כל רע, אך באלוהים, כי נדקור את בני מעיכם אם תעיזו לעשות צעד אחד לעומת הקברניט בּליי!”

אלפינסטון, נורטון ואני ניסינו להשיב אנשים אלה לעשתונותיהם, אולם משטמתם העזה את הקברניט בּליי העבירתם על דעתם במידה כזאת, שמאום מכל דברינו לא השאיר עליהם רושם כל שהוא. הקברניט עצמו גילה תקיפות רבה, ואף־על־פּי שחזרו ואיימו עליו, הרהיב עוז בפני הנבלים וקרא עליהם תגר שינסו למלא אחרי איומיהם.

רגעים מספר לאחר שהועמדתי ליד תורן־הראש מסר כריסטיאן, שעמד בראש הסובבים את מר בּליי, את השמירה עליו לידי צ’רצ’יל וארבעה או חמישה אחרים, כדי שיוכל להחיש את שילוח נאמני הקברניט מהספינה. רק אז נודע לנו על תכניתו, בלי שיהיה לנו הפנאי להרהר בתוצאות האיומות הנשקפות לנו מאכזריותו ומאיוָלתו. מהומה רבה שררה בספינה ובּליי כמעט שנרצח על מקום עמדו. תחילה אמרו המורדים לשלחנו בקאַטר הקטנה, אלא שתחתית הסירה היתה רקובה לגמרי, ולאחרונה שוכנעו ליתן לנו את הסירה הגדולה וכמה אנשים צוו להכינה להורדה מעבר למעקה. תוך כדי כך נפגשו עיני בעיני כריסטיאן והוא ניגש אלי.

“מר לדוּוֹרד, רשאי הנך להשאר על הספינה, אם רצונך בכך,” אמר.

“אני אלך אחרי הקברניט בּליי,” השיבותי.

“אם כן – רד מיד לסירה,” אמר.

“מר כריסטיאן,” אמרתי, “הן לא תשלחנו בלי צרכי רפואה! וכן עלי לצרור כמה בגדים בשביל עצמי.”

הוא קרא למתיוּ קווינטאל, אחד הספנים: “קווינטאל, קח את מר לדוּוֹרד אל מדורו והנח לו לצרור את כל המלבושים הדרושים לו. עליו לקחת את תיבת־הרפואות הקטנה, אולם ראה שלא יקח דבר מהתיבה הגדולה.”

אחר סר מעלי בבת־ראש, ואלה היו הדברים האחרונים שהחלפתי עם אדם טועה זה, שהמיט על תשעה־עשר איש תלאוֹת ויסורים לא יתוארו.

לתיבת־הרפואות הקטנה היתה ידית ואיש אחד יכול לשאת בנקל. לאשרנו החזקתיה תמיד מוכנה ומזומנה על ציודה המלא, לקחתה עמנו ברדתנו ליבשה; היא הכילה מכשירי נתוח, ספוֹגים, חוסמי־עורקים, תחבשות וכיוצא בהם, ובדיקה מהירה הניחה את דעתי ביחס לכל הרפואות אשר אנשים במצבנו יהיו עלולים להזדקק להן. קווינטאל השגיח עלי בשבע עינים שעה שערכתי את בדיקתי. הכנסתי לתיבה את התערים שלי, כמה ממחטוֹת, חפיסת־הטבק האחרונה שלי וחצי תריסר כוסות, שאחרי כן היו לנו לתועלת רבה. לאחר שצררתי כמה מלבושים, הובלתי שנית אל הסיפון העילי. הסירה הורדה כבר המימה; הקברניט בּליי, ג’וֹהן פריאר – רב־החובל – וויליאם קוֹל רב־המלחים ורבים אחרים נמצאו בתוכה. צ’רצ’יל עצרני ליד הכבש ובדק את תיבת־הרפואות. אחר פקד עלי להכנס לסירה ומשעשיתי זאת הוריד אלי את התיבה וצרור הבגדים.

הייתי בין האחרונים שירדו לסירה, ולמעשה באו אחרי רק שנים – מר סמוּאל, לבלר הקברניט, ורוברט טינקלר, פרח־קצין. הסירה שקעה במים כל־כך, עד שמר פריאר וכן הקברניט בּליי עצמו ביקשו שלא ישלחו לתוכה אנשים נוספים, שכן סבורני שהיו עוד שני פרחי־קצינים ושלושה או ארבעה ספנים שהיו מצטרפים אלינו אילו היה מקום בסירה. לאושרנו ולאושרם לא הניחו להם לעשות זאת, הואיל ולא נותרו לנו באמצע הסירה כי אם שבעה או שמונה אינטשים קרש חפשי⁴. תשעה־עשר איש היינו בתוך הסירה, שאורכה היה רק עשרים־ושלושה רגל ואמצעיתה⁵ ששה רגל ותשעה אינטשים. עומקה היה, אם אינני טועה, שני רגל ותשעה אינטשים. כל אחד הביא עמו את צרור בגדיו ואלה, ביחד עם כמויות המזון שהקציבו לנו המורדים, הכבידו על הסירה עד כדי סכנה.

ברם, לעת עתה טרם היתה לנו השהוּת לחשוב על רצינות מצבנו. הסירה נמשכה אל הירכתיים ומשך רבע שעה נוסף נגררנו לאיטנו אחרי הספינה. המורדים נקבצו אל סורג־הירכתיים של הבאונטי, שרקו לנו וליגלגו למשבתנו, הגם שעיקר דבריהם כוּונו אל מר בּליי. ובעודני מסתכל בהם מלמטה, תהיתי בחובי כיצד אורגן מרד זה, שהקיף למעלה ממחצית אנשי הספינה, בלי אשר יגונב למי מנאמני הקברניט אף רמז כל שהוא על הסכנה הקרובה. אני כשלעצמי לא השגחתי בכל סימן של אי־רצון בקרב האנשים. אמנם לא פעם הייתי עד לחוּמרת אמצעיו המשמעתיים של הקברניט בליי. אדם מהיר־חימה הוא, קפדן ותקיף בדעתו במלאו את אשר יראה כחובתו; אך את אותם הדברים הן אפשר לומר על רוּבם הגדול של הקברניטים בשרות הוד־מלכותו. בהכירי בצורך במשמעת חמורה בים ובידעי את טבעם הבלתי־מרוסן של ספנים כמעמד בפני עצמו, אינני סבור שהעונשים אשר הטיל הקברניט בּליי היו קשים מדי ושעמדו באי־התאמה עם החוקים והדרישות של השירוּת. יתר על כן, מאמין אני שגם האנשים עצמם לא סברו כך. ואף־על־פּי־כן גילו כלפיו משטמה לוהטת שהפליאתני, אף חרפוהו בלשון מגונה.

שמעתי כיצד קרא⁶ אחד מהם: “שחה הביתה, ממזר זקן שכמותך!” “כן, שחה, או טבע,” צרח אחר, “בכור־שטן ארור! ברוך שפטרנו ממך!” ואחר: “שוב לא תלקה ולא תרעיב אותנו…” וכאן באה שורת כינויים אשר מוטב להשמיטם. בכל זאת עלי לציין, שרוב דברי הלעג והנאצה באו מפי ארבעה או חמישה מבין צוות המורדים; הנותרים השקיפו עלינו מלמעלה בשתיקה ואפילו בפחד מסויים, כאילו רק עכשיו הכירו בגודל הפשע אשר ביצעו.

הם לא נתנו לנו דבר להתגונן באמצעותו בפני הפראים, ועתה שאלנו מהם כמה רובים. הבקשה נתקבלה בגידופים נוספים, אולם לאחרונה שילשלו לתוך הסירה ארבע חרבות, ולמרות כל תחנונינו לא הוסיפו עליהן ולא כלום. חמתו של הקברניט בּליי עלתה בו עד להשחית והוא קם ממקומו ופנה אל הנבלים בדברים הראויים להם. שנים או שלושה מהספנים כיונו אליו את רוביהם, וסבורני שרק הכוח העליון של רצונו הוא שהפיל עליהם את מוראו ומנע בעדם מלירות בו. שמענו אחד מהם צועק: “הבה⁷ נתרחק ונעניק להם כמה רסיסי ברזל!” ברגע זה הותר חבל־החרטום של הסירה, שקשרה אל הספינה, וזו התרחקה מעלינו לאיטה. קשה לי להאמין שאפילו האכזר שבקרב המורדים איבד כל רגש אנושי עד כדי כך, שהיה מוכן להפנות את אחד התותחים על סירה גדושה אנשים נטולי־מגן, אולם בתוכנו היו כאלה שסברו אחרת. מיד הוצאו המשוטים ואנו חתרנו ונרחיק בקו ישר מירכתי הספינה, אלא שהיא הוסיפה לשוט במסלולה הקודם ובמהרה נתברר לכולנו ששוב אין לנו לחשוש מפני הנמצאים עליה.

אותה שעה שטה הבאונטי תחת מפרשיה הראשונים והשניים; הבּריזה היתה רפה שברפות והספינה התקדמה באיטיות רבה. בהתרחקה ראינו כמה מהאנשים כשהם נחפזים לפרוש את המפרשים השלישיים. הצעקות נחלשו והלכו ובמהרה נדמו לגמרי. תוך שעה הרחיקה הספינה כשלושה מילין. מקץ שעה נוספת נחבא גופה מתחת לקו האופק.

זכור אזכור את הדממה, אשר דומה כי הציפה את חבורתנו הקטנה מיד לאחר ששולחנו על פני המים – הדממה הגמורה שבלב האוקינוס, שהודגשה על־ידי החריקה הקלה של המשוטים כנגד יתדותיהם. חתרנו בששה משוטים, אך הואיל והיינו עמוסים לעיפה ומשוקעים כל־כך במים, התקדמנו רק לאט לקראת האי טוֹפוֹאָה, שהשתרע צפונית־מזרחית מאתנו במרחק כעשר פרסאות. פריאר ישב אל ההגה. הקברניט בּליי, מר נלסוֹן, אלפינסטוֹן, סגן־רב־החובל, ופּקוֹבר, התותחן, ישבו כולם על מצעי־הירכתיים. יתרנו היינו דחוקים על הספסלים באותו סדר, בו תפסנו את מקומותינו בעת שנכנסו לסירה. פני בּליי היו מופנות לאחור בהשקיפו קדורנית על הספינה הרחוקה, ודומני שמשך כל השעה הבאה לא גרע ממנה את עיניו אף לרגע אחד. נראה היה כאילו שכח אותנו לחלוטין ואיש לא פנה אליו בדברים והזכירו את מציאותנו. מחשבותינו היו נוּגוֹת כשלוֹ וגם אנו לא נטינו להביען במלים.

אהדתי כולה היתה נתונה למר בּליי בשעה קשה זו של אכזבה. יכולתי לתאר לעצמי מה נורא היה בשבילו חורבן כל תכניותיו בעת שקיוה כי הנה ישלימן עד לאחרון פרטיהן. שטים היינו הביתה לאחר שמטרת מסענו הארוך – איסוף שתילי עץ־הלחם בטהיטי והעברתם לאיי־הודו־המערבית – הוגשמה בהצלחה. תפקיד זה, שהוטל עליו על־ידי ממשלת הוד־מלכותו בעזרת ידידו ופטרונו סר ג’וֹזף בּנקס, העניק לו סיפוק רב והצדיק את האמון שניתן בו, והנה, תוך רגע אחד, הושמו כל תקווֹתיו היוקדות לאַל. ספינתו אבדה לו; מפותיו הנהדרות של איים וחופים אבדו אף הן, ומאום לא נותר בידו להראות חלף חודשי עמל ארוכים. ביחד עם שמונה־עשר מאנשיו מצא את עצמו בסירה של ספינתו ובידו לא יותר מאשר מצפן, סֶקְסְטנַט ויומנו, באמצע הגדול באוקינוסים ובמרחק אלפי מילין ממקום בו יוכל לצפות לעזרה. אין תימה אם אותה שעה עלה בפיו טעם הלענה של האכזבה.

משך שעה זחלנו אט אט לעבר טופואה, הצפון־מערבי שבאיים המהווים את ארכיפלגוס־הידידות. שם זה ניתן לקבוצת האיים על־ידי הקברניט קוּק, אולם הנסיון בו זיכונו תושביהם ימים מספר לפני פרוץ המרד עורר בקרבנו את הסברה, שהוא קראם כך על דרך הלעג. עם עז המה, אך אנו מצאנום פראיים ומסוכנים ביותר ושונים תכלית השינוי מההודים בני טהיטי. רק תודות לנשק־האש שבידינו לא הותקפנו והוכרענו בעת שחטבנו עצים ושאבנו מים על האי אנאמוּקה. בטוֹפּוֹאָה לא ביקרנו, ובהשקיפי עכשיו על השרטוטים התכולים־החיורים שעל האופק ניסיתי, בהצלחה מעטה, לשכנע את עצמי שנסיוננו פה יהא מעוֹדד יותר.

פעמים הרבה הופנו מבטים מודאגים לעבר הקברניט בּליי, אולם משך שעה אחת, לפחות, נשאר יושב על מקומו באותה צורה, כשהוא משקיף אחר הספינה הרחוקה. לאחרונה פנה אלינו ומאז שוב לא הביט בה. עתה לקח בידיו את פיקודו החדש בארשת בטחון ושלוַת־נפש, שאימצה את לב כולנו. בראש וראשונה פקד עלינו להשליט מעט סדר בסירה. לפי שאמרתי, היינו מצופפים בתוכה עד כדי ליאש; אבל משסידרנו את צרורותינו ומצרכינו, נתרווח לנו המקום במקצת. דאגתנו הראשונה היתה לברר מה היא כמות המזונות שברשותנו. מצאנו שהיו לנו ששה־עשר נתחי בשר־חזיר, שמשקל האחד כשתי ליטראות; שלושה שקי לחם בני חמישים ליטרה האחד; שש רביעיות רוּם; ששה בקבוקי־יין ועשרים־ושמונה גלוֹן מים בשלוש חביונות בנות עשרה גלון. כמו כן היו לנו ארבעה נאדות ריקים, שכל אחד מהם עשוי להכיל שמונה גלונים. הנגר, פּוּרסל, הצליח להביא עמו אחד מארגזי־הכלים שלו, אף־על־פּי שהמורדים הוציאו מתוכו כלים רבים בטרם הניחו להורידו לסירה. ציודנו הנותר, מלבד חפצינו הפרטיים, כלל את תיבת־הרפואות שלי, שני מפרשי־הזרוע של הסירה, כמה יריעות מילואים, שלוש או ארבע פקעות חבלים, קומקום נחושת וכמה כלים שהיו שייכים לציוד הסירה עצמה ושרב־המלחים השכיל להביאם עמו. כדי ללמד באיזו מידה היינו משוקעים במים, דייני אם אומר שידי, אשר נשענה על הלזבזת, נרטבה בלי הרף בגלים הקטנטנים שלחכו את דפני הסירה. למזלנו היה הים שקט והשמים בישרו מזג־אויר נאה לפחות למשך הזמן שהיה דרוש לנו כדי להגיע לטופואה.

מדי שעה הוחלפו החותרים במשוטים וכל אחד מאתנו חתר בתורו. בהדרגה נתבטלו והלכו קויו התכולים של האי ובאמצע אחר־הצהרים כבר עברנו למעלה ממחצית המרחק אליו. אותה שעה נתעוררה הבּריזה הרפה ותגאה בהתחלפה לדרום־מזרח, דבר שאיפשר לנו להעלות את מפרשי־הזרוע שלנו. עתה לקח הקברניט בּליי את המנהיג⁸ ואנו שינינו את מסלולנו על מנת שנגיע לקצה הצפוני של האי. שמונה־עשרה שעות בלבד חלפו מאז דימיתי לראות את טופואה בפעם האחרונה ומאז עמדנו, מר נלסון ואנוכי, וחישבנו מה הזמן הדרוש כדי להגיע – אם הכל יתנהל כשורה – לאיי הודו־המערבית, שם היה עלינו לפרוק את מטען שתילינו הצעירים. לא חלמנו כל עיקר על השינוי אשר יתרחש בחיינו בטרם תשקע עוד שמש אחת. עתה ביקשתי לנחש מה תהא התכנית שיביא לפנינו הקברניט בּליי. תקותנו היחידה להצלה נשקפה לנו ממושבות איי הודו־המזרחית־ההולנדית, אולם אלה היו כה רחוקות, עד שהמחשבה להגיע אל אחת מהן נראתה כדמיונית ביותר. חשבתי על טהיטי, שם מובטח היה לנו כי נתקבל בעין יפה על־ידי ההודים, אלא שגם אי זה השתרע במרחק אלף־ומאתיים מיל מאתנו ישר במוצא־הרוח. בהתחשב אם כך היה ברור שמר בּליי לא ינסה לשוב שמה.

בינתיים המשכנו דרכנו מתחת לשמים, אשר שלוותם כמו לעגה למצבם הנואש של האנשים בסירה הזעירה הזוחלת למטה. השמש טבלה בים מאחורינו ובאור שזרם אל־על מעבר לאופק נזדקר האי כתבליט חד־קוים. את גובה ההר שבמרכזו הערכנו באלפיים רגל. היה זה הר־געש ועננה קטנה היתה תלויה מעליו ופניה מכורכמות לאור הדימדומים. בשעת השקיעה מרוחקים היינו עדיין מהאי מכדי שנוכל לראות עשן או אש של מדורות הילידים. למר בּליי היה הרושם שהאי אינו נושב. ברדת החשכה בלשוּ כל העינים את גבהי ההרים הרחוקים, אך האור היחיד שנראה לעין היה הנוֹגה האדמדם שעלה מלוע הר־הגעש והסמיק את פני העננה שמעליו. בהגיענו למרחק מיל אחד מהחוף שככה הרוח ושוב הוצאו המשוטים. קרבנו אל החוף הסלעי עד שנהם המשבּרים מילא את אזנינו, אולם בחשכה לא יכולנו לגלות מקום־ירידה נוח. צוּקים, שגובהם השתנה בין חמישים לבין כמה מאות רגל, נראו כמתנפלים ישר לתוך הים. ברם, לאחר ששטנו לאורך החוף מרחק מילין אחדים גילינו מקום פּחות דוֹחה, בו יכולנו להמתין בבטחון יחסי עד שיאיר היום.

כאן נחלש זעף המשבּרים ודכיָם רק העמיק את דממת הלילה רבת הרושם. בדממה זו נשמעו קולותינו בצלילוּת מוזרה. אף כי לא טעמנו דבר מאז ליל־אמש, לא חשב איש מאתנו על אוכל, וכאשר הציע הקברניט בּליי כי נמשיך את צומנו עד למחרת היום, נתקבלו דבריו ללא כל תלונה. אולם הוא חילק מנת גרוֹג לכל אחד, ובהזדמנות זו שמחתי על שהכנסתי את הכוסות לתיבת־הרפואות שלי, הואיל ונתגלה שברשותנו כלי שתיה אחד בלבד – ספל עשוי־עצם של הקברניט. חלוקת הגרוג שימחה את כולנו במידה רבה לא משום מידת האלכוהול שהכיל, כי אם משום שהיה זה מנהג מקובל והמשכוֹ אפילו פה בסירה סייע להשכיחנו, ולא רק לרגע, את מצבנו העגום. שני אנשים הופקדו על המשוטים כדי לשמור על הסירה שלא תקרב אל הסלעים, והקברניט בּליי יעץ ליתרנו לנוח ככל שהניחתנו הצפיפות בסירה לעשות זאת. מילמול השיחה החרישי נדם, והשתיקה שבאה אחריו היתה שתיקתם של אנשים יגעי־כוח ובכל זאת עֵרנים, שברוחם נתלכדו יחד לעומת הלילה הסובב אותם ותחושת הסכנות האורבות להם.

 

פרק שני    🔗

במשך הלילה נשתהתה הסירה בקרבת היבשה. שכנַי לסירה היו אלפינסטון, סגן־רב־החובל, ורוֹברט טינקלר, הצעיר בפרחי־הקצינים של הבּאוּנטי, נער בן חמש־עשרה. הוא לא חלק עם הקשישים יותר שבחבורתנו את אותו הרגש מנבא־הרעות, שקנה שביתה בלבותיהם, ורק יראתו של הקברניט בּליי היא שריסנה את רוחו הפוחזה מטבעה. אותה שעה לא היה לו כל מושג אמיתי ממצבנוּ, אך לשבחו יאמר שכעבור עת קצרה, משהבחין מה רבות הסכנות הסובבות אותנו, לא עזבו אומץ־לבו.

במשך אשמורת הלילה האחרונה ישן כשהוא מקופל על תחתית הסירה ורגלי וצרור בגדיו משמשים לו לכר. אלפינסטון ואני התנמנמנו בסירוגין בהשעננו איש על רעהו, אך מצבנו המכוּוץ לא הניחנו יותר מאשר להתנמנם, ובטרם עלה השחר היינו ערים כולנו. אך האיר למדי פנינו ונשוט לאורך החוף בכיוון צפוני־מזרחי. היה זה מקום, אשר למסתכל בו מתוך סירה קטנה ועמוסה ביותר נראה קודר ודוֹחה. החוף הזדקף תלוּלוֹת ולשוא ביקשנו מקום בו נוכל לרדת בלי להסתכן בהרס הסירה. עוד מאט ואנו יצאנו ממחסה היבשה וניתקל בבּריזה כה חזקה ובגלים כה סוערים, שמיד פנינו ונשוב אחורה כדי לבדוק את רצועת החוף שמעברו השני של האיזוֹר, בו בילינו את הלילה. לערך בשעה תשע הגענו אל מפרץ קטנטן, והואיל ומחסה מתאים ממנו לא נראה בעין, נכנסנו פנימה ונשלך עוגן במרחק כעשרים יארד משפת־הים.

פה מצאנו עצמנו במבוא־הרוח, אך תנאי זה בלבד היה לטובתנו. שפת־הים היתה סלעית ולקידמת החוף של המפרץ היה מראה צחיח, שלא הבטיח להקל על מחסורנו. צוקים נישאים סגרו עליו משלושת עבריו היבשתיים, ובמבט ראשון לא גילינו כל כניסה אליו או יציאה ממנו אלא דרך הים. הקברניט בּליי קם ממושבו וסקר את המקום בקפידה ואנו חכינו להחלטתו. לאחרונה פנה אל מר נלסון בחיוך נעוה.

“באלוהים, אדוני,” אמר, “אם תמצא לי בזה גרגר אחד למאכל, אמסור לך את מנת הגרוֹג שלי בארוחת־הערב.”

“חושבני כי זו התערבות בטוחה למדי מצדך, אדוני,” השיב מר נלסון. “בכל זאת אשמח לנסות.”

“אכן זאת נעשה,” אמר בּליי ואחר פנה אל רב־החובל: “מר פריאר, אתה וששה אנשים תשארו בסירה.” אז נקב בשמות הנשארים, ואלו קרבוּ את הסירה עד למים הרדודים; שם ירדנו, כל הנותרים, ונשכשך במים אל החוף.

שפת־הים היתה זרועה ערימות אבנים, אשר ברבות הזמן נתעגלו והפכו חלקות על־ידי פעולת המים, ואף־על־פּי שהגלים היו חלשים, קשתה עלינו ההליכה כל עוד לא יצאנו מהמים. רוֹבּרט לֶמבּ, הקצב, מעד ונקע את קרסולו בטרם פסע שש פסיעות, ובכך סיפק לי את עבודתי הראשונה כרופא של סירת הבאונטי. האיש סבל מנקיעה קשה, שלא הניחתו ללכת. תמכנו בו עד שהגיע לקרקע גבוהה יותר, מקום שהקברניט בליי – וחושבני כי בצדק – נזף בו קשוֹת. מצבנו לא הרשה לנו לטפל באנשים חדלי־ישע, ותאוּנתו של למבּ באה כתוצאה מנסיון טפשי לרוץ על הסלעים החלקלקים.

הקרקע בסביבת המפרץ היתה משופעת בצרורות אבנים מכוסות עשב ובסבכי שיחים קטנים, וזעיר פה זעיר שם צמחו כמה עצים. פּני הקרקע השטוחות נמשכו מרחק מה לפנים האי, עד הגיעם אל רגלי קירות סלע זקופים, בהם השתרגו גפנים וצמחי שרך. בקרבת המים מצאנו שרידי מדורה, אך במהרה הוברר לנו שההודים השתמשו במקום זה רק לעתים רחוקות.

מר בּליי שלח את סמוּאל, נורטוֹן, פּוּרסל, לנקלטר ולֶבּוֹג בקבוצה כדי לנסות לטפס על הצוקים. פּוּרסל נשא אתו אחת החרבות והנותרים הזדיינו במקלות. כך יצאו לדרך וחיש־מהר נעלמו בין העצים. הם לקחו עמם את קומקום הנחושת ודלעת הודית נבובה, שמצאנו תלויה על אחד העצים בקרבת החוף. יתרנוּ נפוצונו לכל רוח, מי כדי לבקש סרטנים ורכיכות בין הסלעים ומי כדי לבדוק את השטחים הסמוכים. נלסון ואני פנינו שמאלה וגילינו ערוץ צר, אלא שבמהרה נחסמה דרכנו על־ידי קיר סלע חלק, שגובהו שלושים או ארבעים רגל. אף טיפת מים לא נמצאה, ומראהו הצחיח של המקום העיד בבירור על מיעוט הגשמים בצד זה של האי.

לאחר שתרנו יפה פינה זו, אשר בּליי ביקשנו לבדוק, ישבנו לרגע להנפש. נלסון הניד בראשו בחיוך קל.

“מר בּליי לא הסתכן כל עיקר בהציעו לי את מנת הגרוֹג שלו,” אמר. “פה לא נמצא דבר, לדוּוֹרד – לא מזון ולא מים.”

“מה דעתך על סיכויינו?” שאלתי.

“עד עכשיו לא הרהבתי עוז בנפשי לחשוב עליהם,” השיב. “אין ספק כי בעבר האי אשר במוצא־הרוח מצוּיים מים, ואולי גם מזון בכמויות מספיקות כדי לקיימנו משך תקופה לא קצרה. אך יותר מזאת…” הוא הפסיק בהניחו את המשפט בלתי־גמור. כעבור רגעים מספר הוסיף: “מצבנו אינו נואש לגמרי. יותר מכן אין ביכולתנו לומר.”

“אך זה הוא בדיוק המצב אשר בּליי נוצר, כביכול, כדי להתמודד עמו.”

“כן, לכך מסכים אני. ואולם מה יש בידו לעשות, לדוורד? אנה, בשם אלוהים, יכולים אנו ללכת? היטב יודעים אנו מה מסוכנים ובוגדנים המה הפראים הללו, המכונים ‘אנשי־הידידות’: נסיוננו המר באנאמוקה לימדנו זאת. אני מדבר בגילוי־לב. את האחרים אשתדל לעודד ככל האפשר, אך בינינו לבין עצמנו אין אנו צריכים להעמיד פּנים.”

נלסון דיבר בנעימה שקטה ושקולה, אשר רק הגבירה את רושם דבריו. הוא לא נימנה על אותם הרואים רק את הצד השחור של הדברים; אולם אנו היינו חברים זה זמן רב, וכמו שאמר, לא היה מקום בינינו כי אם לגילוי־לב גמור שעה ששקלנו את האפשרויות שלפנינו.

“אשר למעשהו של בּליי, סבורני שיקחנו בחזרה לאנאמוּקה, או לטוֹנגאטאבּוּ.”

"אינני רואה באיזו דרך אחרת הוא יכול לבחור,” השיבותי, “אלא אם כן יעלה בידינו להתבסס פּה.”

“לא. וזכור את דברי – במוקדם או במאוחר נטעם את טעם הכנסת־האורחים נוסח איי־הידידות. עד שיתכן אפילו שלא נשאר בחיים לזכור אותו או להצטער… לדוורד, לדוורד!” אמר בחיוך נוגה. “חשוב נא על מצבנו המאושר לפני מעט יותר מעשרים־וארבע שעות, כאשר עמדנו ליד המעקה השמאלי ושוחחנו אודות הבית! וחשוב על גן השתילים היפים שלי, שעמדו בשיגשוג כה נהדר! וכי מה סבור אתה יעשו בהם אותם הנבלים?”

“אין לי כל ספק שכבר השליכו את כולם המימה,” עניתי.

“חוששני שאומנם כן עשו; אותנו עצמנו הן הטילו הימה כדי להקל על עצמם, וקשה להניח כי בשתילים ינהגו ביתר רכוּת. ואני אהבתים כמו היו ילדי!”

שבנו אל שפת־הים, מקום שנוכחנו שגם יתר בני החבורה העלו חרס בידיהם. אולם קבוצת הסיור הצליחה לצאת מהמפרץ הסגור, הגם שאיש לא ידע כיצד עשתה זאת. הקברניט בּליי גילה מערה בקיר הסלע כמאה וחמישים פסיעה משפת־הים, והאדמה הקשה הכבושה ברגלים שמסביב לפתחה העידה על כך, שבעבר השתמשו בה לעתים קרובות. בפנים היתה המערה יבשה לחלוטין; אפילו טיפת מים אחת לא טיפטפה מתיקרת הסלע שממעל. פה מצאנו מציאה, שלא הועילה להרגיענו במיוחד: על גבי אצטבה חצובה בסלע הועמדו שש גולגלות אדם, אשר לאחר בדיקה שוכנעתי כי היו שייכות לאנשים שחיו לא מאוחר משנה או שנתיים לפני כן. באחת מהן היה החלק הקשקשי של עצם הרקע מנופץ, ובשניה נפער חור מפולש בעצם הקדקוד. ענין מיוחד עוררו בי השינים הנהדרות של כל אחת מהגולגלות הללו; אפילו אחת לא היתה בהן שלא במצב מצויין. שתיקתם של שרידים אלה, שלבנוּניתם הבהיקה עמוּמוֹת באפלולית אשר שררה במערה, אמרה הרבה; וברי לי כי היו יכולים לומר הרבה יותר אילו ניתן להם לספר לנו כיצד נתגלגלו הלום.

זמן מה לאחר צהרי היום חזרה קבוצת הסיור כשאנשיה תשושים לגמרי, בגדיהם קרועים וידיהם ורגליהם מכוסות שריטות וחבורות. בקומקום הביאו אתם כשש רביעיות⁹ מים, ועוד שלוש בתוך הדלעת. היו אלה מים שניקווּ בחגוי הסלעים, אך כל פלג או מעיין לא מצאו, וכן לא גילו סימן כל שהוא לבני־אדם. הם עברו כשני מילין על קרקע טרוּשה שברור היה, כך אמרו, שאיש לא חי עליה ולא היה מסוגל לחיות. דעת כולם היתה שהאי אינו נושב. אז שבנו אל הסירה, הואיל ולא ראינו כל סיכוי להטבת מצבנו במקום זה.

בסירה הפסקנו את צומנו בפעם הראשונה מאז עזבנו את הבאונטי. כל אחד קיבל פרוסת לחם, נתח ערב של בשר־חזיר וכוס מים. היתה זו סעודה קצרה, ואך קיבל האיש האחרון את מנתו, העלינו את העוגן ונחתור אל מחוץ למפרץ.

“עלינו לנסות להגיע לצד האי שבמוצא־הרוח,” אמר בּליי. “שם, משער אני, נמצא מים. התסכים לדברי, מר נלסון?”

“הם מתקבלים על הדעת,” ענה נלסון. “אתמול, כאשר קרבנו אל האי, השגחתי בכך שהצמחיה באותו צד נראתה הרבה יותר ירוקה.”

הרוח נשבה מכנף מזרח־דרום־מזרח, ובצאתנו ממחסה היבשה התעצמה והרימה גלים סוערים ומשתברים. בהעפילה במיפנה הימני נטתה הסירה על צדה תחת לחץ הרוח, ותוך כך שטפו המים פנימה מעל הלזבזת שבמבוא־הרוח והאנשים חשו להריקם החוצה. מאחר שהיתה פחוּסת־חרטום וטעונה משא כבד, שיקעה סירתנו את חוטמה בכל גל נשבר, בשלחה בנו ניתזי קצף גדולים. אפילו מר בּליי החל לגלוֹת סימני דאגה.

“היכונו לסיבוב נגד הרוח!” צעק, ואחר: “סיבוב!”

הסירה נגחה ישר בפני הגלים, תוך שהמיתרים רוּפּוּ והגפים הועברו לצדם הימני של התרנים. המפרשים חבטו ודפקו בזעם ברגע שהסתובבנו למיפנה הנגדי.

ואז, בהרגישו בסכנה בעוד מועד, שאג בליי: “המימה – כל היודע לשחות!”

הקפיצה לתוך ים כה סוער לא נעמה ביותר; אף־על־פּי־כן קפצו כחצי מאנשינו. הסירה היתה כה כבדה, עד שנענתה להגה רק בקושי, ואף שהמפרש הקדומני נתמלא ונמתח, היינו מסתובבים לאט לאט, ומאחר שנלכדה בשקערוריתו של גל, ברי לי שסירתנו היתה טובעת אילולא צייתנו מידית לקברניט בליי.

תודות לרחמי האל ולזריזות הקברניט הסתובב בלי שמלאה מים. השוחים טיפסו ועלו על גבי הלזבזות, המפרשים הותקנו מחדש ואנו חזרנו אל מחסה היבשה.

המשכנו לשוט מילין מספר מעבר למפרצנו הקטנטן ופתאום עלץ לבנו למראה קבוצת דקלי אגוז־הודו, שנתבלטו על רקע השמים על גבי הסלעים שמעלינו; אך אלה האחרונים היו כה גבוהים, שנואשנו מהגיע אליהם, ונוסף על כך הלמו משברים גדולים חלק זה של החוף ולא הניחו לרדת עליו. ברם טינקלר הצעיר ותוֹמס הוֹל השתוקקו לנסות את כוחם ובליי נאות להם. בעזרת המשוטים קרבנו אל הסלעים ככל אשר מלאנו לבנו, והשנים, לאחר שפשטו את בגדיהם, קפצו המים בגררם אחריהם קצות חבלים, כדי שנוכל למשכם אלינו בחזרה במקרה תקלה. על אמצעי זהירות זה רשאים היינו לוותר. חופשים ובטוחים היו במים כמו ההודים עצמם. ראינום נעלמים בריתחת קצף לבנה ומשניגלו שנית כבר יצאו מכלל סכנה והיו מטפסים על הסלעים. מקץ פחות משעה חזרו אל שפת־הים ואתם כעשרים אגוזי־הודוּ, שקשרו באשכולות ואנו משכנום אלינו לסירה.

הוספנו לחתור לאורך החוף, אך באמצע אחר־הצהרים, משלא מצאנו כל מחסה מתאים או סימן למים, החליט הקברניט בליי לשוב אל המפרץ למשך הלילה. כשעה לאחר רדת החשכה הגענו אל מעגננו הקודם. למותר הוא להוסיף שעכשיו כבר היינו כולנו רעבים כחיות טרף. הקברניט בליי חילק אגוז־הודו לאיש, ובשר האגוז, עם הנוזל הקריר שהכיל בקרבו, שימש לנו לארוחה מבורכת, אם גם לא משביעה.

למחרת בבוקר עשינו נסיון שלישי להקיף את האי בדרך הים כדי להגיע לעברו השני, וגם בפעם זו נכשלנו. השמים היו בהירים, אך הרוח טרם נרגעה, ורק יצאנו ממחסה היבשה החילונו שואבים מים מהסירה. לאחר נסיון אחרון זה היה ברור ומחוּוָר לכל כי אין כל תקוה להבקיע לנו דרך כנגד גלים גדולים בסירתנו הכבדה, ואנו שמחנו שלפחות מצוי בקרבתנו מקום מחסה. לא נשאר לנו אלא לחזור אל המפרץ הקטן.

בליי גמר בדעתו לשמור בשלמותו את המלאי הדל של מזונות ומים שהיה לנו, ואף־על־פּי שחיפושינו ביום הקודם הותירו לנו רק תקוה קלוּשה שבקלושות למצוא משהו בצד זה של האי, החלטנו לנסות שוב. על כן יצאנו – מר בליי, נלסון, אלפינסטון, קול ואני – לבדוק מחדש את קירות הסלע, ושיחק לנו מזלנו במצאנו דרך אל המפרץ הסגור ומתוכו, אשר לפי כל הסימנים השתמשו בו ההודים עצמם. בתוך ערוץ צר, שנתעלם קודם לכן מתשומת־לבנו, גילינו כמה גפני־יער מגודלות, שטיפסו ונאחזו בחזקה בחגוי הצוֹק ובאילנות שמעליו. בפני הצוק הבחנו בפגימות קטנות שההודים חצבו כדי להקל על עצמם את הטיפוס למעלה. לרגע עמדנו ונסקור סולם גס זה.

“האנסה לעלות, אדוני?” שאל אלפינסטון.

“לפניך הזדמנות מצויינת לשבּר את מפרקתך, נערי,” השיב בליי; “אבל אם ההודים יכולים לעשות זאת, עשה נעשה גם אנו.”

אלפינסטון טיפס מעט עד הגיעו אל הגפנים, שזמורותיהן היו עבות כזרוע אדם. בראותו כי נושאות הן בנקל את כובד גופו, הוסיף לטפס כשאנו עוקבים אחריו מלמטה. לאחר טפסוֹ כארבעים או חמישים רגל בקיר מאונך כמעט, הגיע אל מדרגה בסלע עליה יכול להנפש, ומשם פנה וקרא¹⁰ אלינו.

אכן היה זה טיפוס מסוכן ובמיוחד בשביל קול, שהיה אדם כבד־משקל ואף נשא על גבו את קומקום הנחושת. שורת מדרגות ענק טבעיות העלתנו לבסוף אל הפסגה, שהתנשאה בגובה שבין שלוש־מאות וארבע־מאות רגל מעל פני הים. החלק האחרון של העליה היה קשה פחות, ובכל זאת שמחנו רק מעט במחשבה שיהא עלינו לשוב באותה דרך.

מנקודה זו נגול לפנינו מראה נהדר של הר־הגעש, אשר דומה כי התרומם ממרכז האי. פני האדמה שהפרידה בינינו לבינו היו שבורות ומבוקעות על־ידי רכסים וגאיות, שפיים וערוצים, ונראו שוממות עוד יותר מאשר לפני כן, עת השקפנו עליהן מהים. אף־על־פּי־כן שמנו פעמינו לעבר ההר המרכזי, וכעבור זמן מה נכנסו לגיא עמוק שעורר את תקותנו למצוא בו מים; אך כל אשר העלינו בידינו היו כמה שלוליות פושרות שניקוו בין הסלעים ושהיו כה רדודות, עד שנתיגענו הרבה לאסוף את מימיהן לתוך הקומקום בעזרת כף מקליפת אגוז־הודו. בסך הכל אספנו כשלושה או ארבעה גלונים. השארנו את הקומקום באותו מקום ונמשיך דרכנו. פתאום הגענו עד מספר ביקתוֹת עזובות וחרבוֹת ולידן מה שהיו פעם ערוגות לחך, שהסתתרו בינתיים תחת סבך שיחים וחרולים עד שכמעט ונתעלמו מעינינו. אספנו שלוש אגודות לחך, אשר תלינו על מוט לשאתן כדרך ההודים. הוספנו להעמיק אל פנים האי מרחק מיל אחד, אלא שהקרקע הצחיחה יותר ויותר היתה מכוסה פה ושם באפר ובגושי לבה נוקשים, ובמקומות אלה הצמיחה רק כמה שיחים דלים וקימשונים. היה ברור שבכיווּן זה לא נמצא עוד דבר, ועל כן שבנו על עקבינו, אספנו בדרכנו את הקומקום וסמוך לשעת הצהרים הגענו אל הצוקים שממעל למפרץ. בליי, נלסון ואני נשאו כל אחד אגודת לחך קשורה אל הגב בקטע חבל. אלפינסטון וקול נשאו את קומקום המים, ועד היום תמה אנוכי כיצד הורידוהו למטה בלי לאבד, אם אינני טועה, אפילו טיפה אחת מהנוזל היקר.

טבעי הדבר שעכשיו כבר תפסה המחשבה על האוכל את המקום הראשון בראשי כולנו. בהכירוֹ בצורך לשמור על כוחותינו, חילק לנו הקברניט בליי את הארוחה המזינה ביותר שקיבלנו עד כה ושהיתה מורכבת משני קלחי לחך קלויים לאיש, אונקיה בשר־חזיר וכוס מים. בדקנו את כל שפת־הים של המפרץ הקטן בלי שנמצא אפילו שבלול אחד, וכיון שאי־אפשר היה לצאת את המפרץ מחמת הים הסוער, נשלחה קבוצת סיור שניה לאחר הסעודה, אך זו שבה עם שקיעת השמש בידים ריקות. נשאר עוד צד אחד, אליו טרם פנתה אף קבוצה – לכיווּן הצפוני־המערבי – ולמחרת בבוקר נשלחה שמה מחצית חבורתנו, שישנה בלילה במערה כדי שתיטיב להנפש, בנסיון אחרון להשיג מזון ומים. מר פריאר היה הממונה על המשלחת, והקברניט בליי פקד עליו שלא לחזור לפני שיהא בטוח כי אין למצוא שם ולא כלום.

חמש שעות חלפו בטרם שבו בשעה עשר, כשידיהם ריקות ורוברט טינקלר נעדר מקרבם. לדברי פריאר פרש מעל האחרים עֵת קצרה לפני שהחליטו לחזור. לשמע הידיעה נתרתח בליי.

“מה, אדוני?” שאג אל פריאר. “רצונך לומר שאתה, רב־חובל של ספינה, אינך מסוגל להחזיק שבעה אנשים אחדיו? תימקנה עיניך! האומנם מוכרח אני ללכת אתך לכל מקום? חזור מיד ומצא אותו! חיזרו כולם ובל אראה את פניכם בלעדיו!”

בשתיקה פנו האנשים ללכת, אך בטרם הגיעו אל רגלי הצוק וקול קריאה הידהד מלמעלה ואחריו הופיע טינקלר כשהוא נושא דלעת ובה כגלון מים ואחריו אשה הודית ושני גברים. האנשים נשאו במוט בשנים אשכול אגוזי־הודו מקולפים.

מזל טוב זה באנו בשעה שנזקקנו לו ביותר, ואני שמחתי לראות שבליי, אשר חירף וגידף את הנער בעת העדרוֹ, שכח את כעסו ושיבחו במלים חמות, וטינקלר רווה נחת כנער שהצליח במקום שמבוגרים הימנו נכשלו. הוא גילה את ההודים סמוך לביקתה, שעמדה בגיא קטן נסתר, והצליח להסביר להם שעליהם ללכת עמו ולהביא אתם מזון ומים.

הגברים היו חסוני גוף ועזים למראה, ודומה כי לא הופתעו כל עיקר בראותם אותנו. הם היו בלתי־מזויינים ועירומים, מלבד מחגורת טאפא סביב מותניהם. האשה היתה ריבה נאה כבת עשרים, שנשאה עמה תינוֹק. הם הורידו ארצה את מטען אגוזיהם וישבו בקרבתנו בהסתכלם בנו בלא כל סימן של פחד.

לאחר שהייתנו הממושכת בטהיטי למדו רבים מאתנו את הלשון ההוֹדית המדוברת שם. לפני כן כבר נוכחנו באנאמוּקה שלשון הילידים באיי־הידידות, אם גם היתה קרובה לזו של בני טהיטי, נבדלה ממנה במידה רבה, ובכל זאת עלה בידינו, בדרך זו או אחרת, לשוחח עם אנשים אלה. מר נלסון היה הבלשן הטוב ביותר בינינו, ועתה חקר את האנשים בשאלו תחילה על מספר תושבי האי ועל האפשרות להשיג מזון ומים. אחד מהם השיב באריכוּת. הרבה מדבריו נפלאו מאתנו, אך זאת הבינונו, כי עֵברוֹ השני של האי היה מאוכלס במידה ניכרת וכי מצד זה מצוי מזון רק בכמות זעומה מאוד.

פתאום קמו בהסבירם לנו שהולכים המה לקרוא אחרים מבני עמם. מצבנו לא הרשה לנו לפזר תשורות, אך הקברניט בליי חילק להם כמה מכפתורי מעילו, אשר לקחו מידו באדישות ופרשו לדרכם.

כיון שהסתלקו אסף מר בליי את כל החפצים הפרטיים הקטנים, עליהם יכולנו לוותר, כדי להשתמש בהם במסחרנו עם ההודים. תרמנו כפתורים, מטפחות, אולרים, אבזמים וכיוצא באלה. כן הכיננו מר בליי להתגוננות. על פריאר וחמישה אנשים הוטל להשאר בסירה ולהיות מוכנים לכל מקרה. רב־החובל קיבל אחת מארבע חרבותינו ואת השאר נשאו בליי, פורסל וקוֹל – החזקים ביותר בקבוצת החוף. יתרנו חטבנו לעצמנו אלות, אך הסתרנון במערה. את סחר־החליפין שלנו צריכים היינו לערוך לפני פתח־המערה, כך שההודים יהיו לנו תמיד לפנינו.

שלושה־עשר היה איפוא מספרנו על היבשה וששה בתוך הסירה במרחק כמאה־וחמישים יארד. בשמחה היינו מקרבים יותר את שתי הקבוצות זו לזו, אולם מר בליי סבר כי מוטב שקבוצת החוף תחנה במקום, בו מן הנמנע יהיה להקיפה; ואשר לסירה, היא עגנה בחוג ראייתנו ויכולנו להשגיח על הנעשה בה. מוכנים בצורה זאת חכינו בדאגה לבוא ההודים.

הם לא בוששו לבוא. כבר בטהיטי הבחנתי לעתים קרובות במהירות המיסתורית בה נפוצו הידיעות בקרב ההודים. אף כאן היה כך; לא יצאה שעה אחת בטרם השתלשלו וירדו מעל הצוקים כעשרים או שלושים גבר. אחרים הגיעו בדוגיות, אשר משכו והעלו על החוף, ובאמצע אחר־הצהרים הגיע מספרם במפרץ לארבעים או חמישים איש. דומים היו לילידים שראינו באנאמוּקה, בנויים כהלכה, אמיצים למראה ועמידתם אומרת עזות־פנים, ברם משראינו כי אינם מזויינים, הוקל לנו; דומה היה שכוונתם לשלום. מהלכים היו אנה ואנה בלי הרף, פעם קורסים על שפת־הים וסוקרים את הסירה ופעם ניגשים אל המערה להתבונן בנו. מזון ומים לא היו להם אלא במקצת, אך בטרם רד הלילה קנינו תריסר מפירות עץ־הלחם וכמה גלונים מים. בעזרת הזכוכית המגדלת של מר בליי הצתנו אש בקרבת פתח המערה וקלינו כמה מפירות עץ־הלחם לצרכינו המידיים, בעוד ההודים מסתכלים ומעירים – בבוז, לפי שנדמה לנו – על אופן קלייתנו. אף אשה אחת לא נראתה ביניהם, וכן לא הופיע עדיין מי משריהם, אך מדבריהם למדנו כי אחד מאלה האחרונים יבוא לבקרנו למחרת.

זמן קצר לאחר שקיעת־השמש החלו ההודים לעזוב את המפרץ והאחרון שבהם הסתלק בטרם ירדה החשכה. עובדה זו עודדתנו, הואיל וסבורים היינו שבאם זממו רעה, הרי חזקה עליהם שהיו נשארים במקום כדי להשתער עלינו בלילה. סעדנו ערבית על רבע פרי־הלחם לאיש וכוס מים כשרוחנו טובה עלינו במידה שלא היתה מאז המרד. זקיפים הועמדו סביב המערה וכל הנותרים פרשו לישון, בהתנחמם בהבטחתו של הקברניט בליי שמחר יהא יומנו האחרון במקום עגום זה.

 

פרק שלישי    🔗

הקברניט בליי נחן בתכונה מעוררת קנאה להרגיע את מחשבותיו לקראת השינה כמעט בכל תנאים שהם. ראיתיו עמל ללא הפוגה משך שבעים־ושתים שעה, אך בבוא לפניו ההזדמנות הנאותה, היה מסוגל לעצום את עיניו ולשקוע מיד בשינה מרעננת, אף שידע שכעבור רבע השעה יעוררוהו שנית. בלילה זה רשאי היה לצפות שמנוחתו לא תופרע, ואך הרכין ראשו על משכבו, לימדה אותי נשימתו השלוה כי כבר נרדם. אשר לי, מעודי לא הייתי עֵר יותר, וכעבור זמן־מה יצאתי את המערה וארחתי לחברה עם הזקיפים אשר בחוץ. הם הועמדו במרחק כעשרים או שלושים יארד איש מחברו, כך שהשקיפו לכל הכיוונים. הלילה היה יפה והמפרץ הקטן, המוצף באור הסהר, דמה למקום שכישוף הוטל בו. בצפון השתרע הים הפתוח, אשר עכשיו נח מזעפו לאחר שהרוח שככה עם שקוע השמש. המשברים הארוכים שטפו פנימה בהוד־מלכות, בהשברם תחילה משני צדי המפרץ ובהחפזם חצי לעומת חצי עד שנפגשו סמוך לאמצע שפת־הים, מקום שהקצף הכספּי ניתז גבוה באויר.

עודני מביט על סביבותי צף בזכרוני מפרץ גלמוד אחד, שראיתי אי־פעם על חוף קוֹרנוַול¹¹ בלילה דומה לזה, ולרגע נתקשיתי להשיג מה ענקי הוא האוקינוס המפריד בינינו לבין הבית.

מר קול פקד על המשמר; הוא עמד חבוי בצלו הכבד של אילן לא רחוק מפי המערה. חיבבתי מאוד את רב־המלחים; שנינו נתקשרנו בידידות מאז היום בו עזבה הבאונטי את ספּיטהד, וספן מוכשר ובר־סמכא הימנו לא נמצא בכל צוות הספינה. הוא היה אדם אדוק בדתו ואמונתו הילדותית באלוהים עלתה רק על אמונתו בקברניט בליי. אף פעם לא פיקפק גם לרגע אחד ביכולת קברניטנו להסיע אותנו לבטח דרך כל חתחתי הדרך וסכנותיה. שיחתי עמו עודדתני, ואשוב למערה ברוח מאוששת יותר.

מחזיק הייתי בדעתי כי טבעם של אלה הקרויים בטעות אנשי־הידידות בוגדני הוא וכוזב, וכמעט בבטחון חכיתי שיתנפלו עלינו במשך הלילה. מובן שאת חששותי שמרתי לעצמי, ולמחרת בבוקר נראו לי כטפשיים במקצת. עם שחר כבר קמנו ורוח תקוה עליזה פיעמה בלב כולנו. רצינו אפילו בשובם של ההודים; סבורים היינו שעכשיו, שצרכינו ידועים להם, לא יאחרו למלאם ושאחר־הצהרים נפליג מהמפרץ.

כאשר טיפסו ראשוני הילידים במורד פני הצוק שמאחור כבר עלתה השמש מזה שעתים, וזמן מה לאחר־כך הגיעו שתי דוגיות ובכל אחת כתריסר, או חמישה־עשר איש. אכזבתנו היתה גדולה בראותנו כי הביאו אתם רק כמויות זעומות של מצרכי מזון; בכל זאת עלה בידינו לקנות מעט מים ומחצית התריסר פירות־לחם. אנשי אחת הדוגיות נהגו בנו בחוצפה יתירה. היו להם ששה דלועים עם מים – הרבה יותר מהדרוש לצרכיהם במשך היום – אך הם סרבו למכור לנו חלק מהם. היטב ידעו מה חסרוּ לנו המים, ועתה הקניטו אותנו בשתותם לפנינו לרוויה כשאנו עומדים ומביטים. לאשרנו היה זה נלסון ולא בליי אשר ניסה לסחור עם קבוצה זו. באופיו של בליי היה רק מעט מהדיפלומט, ואילו נוכח במקום אפשר שהיה יוצא מכליו; ברם נלסון נשאר קר־רוח ומסביר־פנים, ומשנוכח לדעת כי לא ישיג דבר מאנשים אלה, סר מעליהם.

בשובנו אל המערה מצאנו את בליי כשהוא מנסה להחליף דברים עם קבוצת אנשים ושׂר זקן בראשה, שזה אך הגיע מפנים האי. השר היה אדם תקיף למראה, שקומתו עלתה על ששה רגל וששלמת הטאפא שעטפה את גופו בקפלים נאים העידה על מעמדו; ואולם אפילו אם היה עירום אפשר היה להכיר בו מיד את איש־המעלה. ביד אחת נשא חנית מעץ־הברזל, שחודה עשוי מעצם דג שנוּנה, ועל מותניו, בין קפלי שלמתו, היה תחוב כלי שנראה כמסרק בעל שיני עץ ארוכות. ארשת הקלה הופיעה על פני בליי משניגשנו אליהם.

“באת ברגע הנכון, נלסון; כבר אמרתי לשלוח לקרוא לך. הבה ונראה מה תוכל אתה להבין מדבריו של ברנש זה.”

נלסון פנה אליו בלשון הטהיטית כשכל אנשי חבורתנו וכשלושים או ארבעים ילידים מצטופפים מסביב. השר השיב בדברי נועם ובלשון הנמלצת המשותפת לכל ההודים בים הדרומי, אולם מעיניו ניבטו אכזריות וערמה, אשר סתרו את התנהגותו הנאה. הקשבתי לדבריו רב קשב ובכל זאת, הגם שמתברך הייתי בלבי בידיעת הלשון הטהיטית, נוכחתי שאינני מבין כלל ועיקר את הניב של איי־הידידות. לא כן נלסון; אוזנו היתה מהירה לתפוס את הקירבה שבין מלים אלה לאחיותיהן הטהיטיות, ושכלו היטיב לעמוד על משמעותן. במהרה נתברר שהוא והשר הבינו זה לדברי זה יפה למדי. הוא פנה אל בליי:

“הוא ראה אותנו באנאמוּקה, או ששמע על ביקורנו שם,” אמר. “אני מבין את מחצית דבריו, לערך, אך ברצונו לדעת כיצד איבדנו את הספינה והיכן.”

לשאלה זו היינו מוכנים. תחילה חכך הקברניט בליי בדעתו כיצד להסביר את מציאותנו במקום במקרה של פגישה עם ההודים. לא יכולנו לצפות כי יאמינו לנו אם נגיד שהספינה נמצאת בקרבת מקום, הואיל ובמוֹ עיניהם יראו כי איננה; על כן הורה לנו לומר שהספינה אבדה ושאנו היחידים ששרדנו בחיים. אכן ידוע מה מסוכנת עלולה להיות הודעה כגון זו, אולם המסיבות כפוּה עלינו.

התבוננתי בפני האיש שעה שנלסון סיפר לו את הסיפור, אך הן נשארו חתומות ולא גילו לא ענין אף לא השתתפות באסוננו. שאלתו הבאה של השר הפליאה את נלסון, אך לבסוף תפס את מובנה.

“הוא רוצה לראות את הדבר, אשר באמצעותו הנך מביא אש מהשמש,” אמר.

בליי לא רצה לשוב ולהוציא את זכוכיתו המגדלת בידעו עד מה יחמדו ההודים מכשיר כה יקר; ובכל זאת סבר שמוטב יהיה להפיס את דעתו של השר. כמה עלים יבשים נאספו איפוא ופוררו לאבקה. אורחינו נקהלו מסביב ולטשו עיניהם ברוב ענין שעה שבליי ריכז את קרני השמש על הציתית; ובראותם עשן מיתמר ושלהבת קטנה קופצת ועולה, בקע מפיהם מילמול השתוממות. השר גמר בדעתו לרכוש לעצמו את מחולל הפלא הלזה, ומשסרב בליי לתתוֹ לו, ניכרו בפניו אותות כעס ואכזבה. אז ביקש מסמרים, מצרך החליפין המקובל ביותר בים הדרומי, אולם על חפיסות המסמרים המעטות שבידינו לא יכולנו לוותר, ונלסון צוּוה לומר לו כי אין לנו כל מסמרים.

תוך כדי שיחה זו הגיעו הודים נוספים וביניהם שר, אשר מעלתו דומה שהיתה שווה לזו של הראשון, אם לא גבוהה הימנה; הוא לא גילה כל כבוד בפני השר הקשיש ממנו ואנו שמנו לבנו לכך שקהל ההודים שמסביבנו, כיון שראה אותו, מיד נחצה לפניו להניח לו ולמלויו לגשת אלינו. היה זה גבר כבן ארבעים, שחזותו אומרת שלטון. בהכנסו לפנים המעגל נתן עינים חדות בכל אחד מאתנו ואחר פנה וניגש אל הקברניט בליי; אך בניגוד לשר הקודם נמנע מטקס שיפשוף החוטמים – נימוס מקובל בים הדרומי, שמעולם לא התעלמו ממנו בעת שהבאונטי עמדה מאחורינו.

איש מאתנו לא זכר שראה את מי מהשרים הללו באנאמוּקה. למדנו ששמו של השר הזקן היה מאקא־אקאוויוֹ – טוב מכך אינני יכול לבטא את השם – ואילו השני נקרא אִיפאוֹ. שניהם הגיעו מהאי טוֹנגאטאבּוּ. משהודיע להם בליי כי בדעתנו להפליג לאי זה או לאנאמוּקה, הציע לנו אִיפאוֹ ללוותנו מיד לכשישתפר מזג־האויר. בליי הזמינם לתוך המערה, שם הגיש לכל אחד תשורה של סכין וחולצה.

אותה שעה לקחתי אחת מהגולגלות שמצאנו במערה ובהביאי אותה לפני השר אִיפאוֹ, שאלתיו בניב הטהיטי מהיכן באה. פניו אורו למשמע השאלה והוא השיב: “פיג’י, פיג’י,” ואחר הוסיף לספר אודותיה בהתעוררות רבה. הבינונו שהוא עצמו הרג שנים מקרבנות אלה. הקברניט בליי מצא ענין רב בסיפור, מפני שכאשר ביקר בשעתו באיי־הידידות ביחד עם הקברניט קוק, אסף הרבה ידיעות על קבוצת האיים הגדולה והבלתי־ידועה לבני אירופה, שנקראה “פיג’י” בפי ההודים, ושלדבריהם לא היתה מרוחקת ביותר מאיי־הידידות. הוא הושיב את נלסון לחקור את איפאוֹ באריכות אודות פיג’י, ולמד שהקבוצה מורכבת ממספר עצום של איים, שהקרוב שבהם משתרע במרחק כיומים שיט מטוֹפוֹאה. בצאתנו מהמערה ביקש בליי מאיפאוֹ שיצביע לו על כיוון האיים הללו והשר הורה לו מה המסלול שצריך לאחוז כדי להפליג שמה מטופואה. הכיוון היה מערבה־צפון־מערבה ואִימת את ידיעותיו הקודמות של בליי.

שיחה זו בפנים המערה התפתחה בצורה המניחה ביותר את הדעת, ושוב נטינו לקוות שכל חששותינו מפני כוונוֹת ההודים היו מחוסרי יסוד. ועוד מקרה רצוי אירע אותה שעה: איש אחד בשם נאָגיטי, אשר בליי זכר כי ראה באנאמוקה, ניגש אליו לברכו בצורה הידידותית ביותר. אם כי לא היה שר, ניכר שהיה אישיות חשובה למדי ובליי קיבלהו יפה, הגם שנזהר להבדיל בין יחסו אליו לבין יחסו אל שני השרים. בעזרתו של איש זה עלה בידינו להגדיל במידה ניכרת את מלאי המים שלנו עד שהספיק לצרכינו המידיים, כך שיכולנו לשמור על המלאי שבסירה בשלמותו; כן קנינו כמה פירות־לחם נוספים וששה קלחי יָאם גדולים, אלא שבמהרה אזלוּ מרשותנו החפצים המעטים שהועדנו לסחר־החליפין – וכיון שכך שוב לא נתנו לנו ההודים דבר; אפילו על חצי אגוז מאנו לוותר בלי תשלום.

במצב זה עמדנו אובדי־עצה. נתנו את כל אשר יכולנו לתת ועדיין נשארנו זקוקים ביותר למזון ולמים. בליי פנה אל השרים בהסבירו להם שנית את מעמדנו הקשה. נלסון הכביר אמריו ככל אשר בפיו, אך התוצאה היתה כאין.

משכילה את דבריו, השיבוֹ מאקא־אקאווּאוֹ: “אתה אומר שלא נשאר לכם דבר, אבל בידיכם נמצא הכלי שעושה אש. תנו לי אותו ואנשי יתנו לכם את כל אשר להם.”

אך מובן שבליי לא יכול למלא בקשה זו; לא היו לנו לא אבני צור ולא פלדה, ואיש מאתנו לא ידע כיצד מדליקים אש על־ידי חיכוך, כדרך ההודים. סרובנו לוותר על הזכוכית המגדלת הרעים את מאקא־אקאוואו, שהקדיר את פניו.

אז אמר איפאוֹ: “הבה ונראה מה יש לכם בסירה.” ושוב סירב בליי, הואיל וכלי העבודה המעטים ומספר חפיסות המסמרים אשר החזקנו שם היו דרושים לנו לא פחות מאוכל.

וכך נתגלגלו הדברים עד צהרי היום.

לארוחת־הצהרים קיבל כל אחד חתיכת פרי־לחם קלוי ונתח זעיר של בשר־חזיר. בליי הזמין את השרים להצטרף לסעודתנו והם נענו להזמנתו. היתה זו סעודה מאוד לא נוחה. כולנו הרגשנו בשינוי שחל בעמדת ההודים; הם הסתודדו כנופיות כנופיות ושני השרים, תוך שסעדו עמנו, דיברו ביניהם בלשון ציורית מיוחדת, כך שאפילו נלסון לא הבין מלה מאשר אמרו.

חמישה־עשר מאתנו היו על החוף אותה שעה. פריאר, ואתו שלושה אנשים, נשארו בסירה, שעגנה מיד מעבר למקום השברם של הגלים. לפי הערכתנו סבבונו למעלה ממאתים הודים ואף לא אשה אחת ביניהם. לאשרנו היו רק שני השרים וכמה ממלויהם מזויינים.

עתה עזבונו השרים ובאו בין בני עמם. בליי ניצל את ההזדמנות כדי להודיענו את תכניתו ולהורותנו כיצד ננהג בהודים אחר־הצהרים.

“לא ברור עדיין,” אמר, “אם הבשילה כבר בלבם איזו שהיא מזימה כנגדנו, ועלינו להתנהג כאילו אין אנו חושדים במזימה כזאת; אולם היו דרוכים ועמדו על המשמר, כל אחד ואחד מכם… מר פקוֹבר, בחר לך שלושה אנשים והעבר את האספקה אשר לנו פה אל הסירה; אבל ראה לעשות זאת כלאחר יד. אל לכם בחפזון. אנו נצא את המפרץ בשעת השקיעה בין אם איפאוֹ ילוה אלינו ובין אם לא, ונשים פנינו לטוֹנגאטאבּוּ, אבל רוצני שבנקודה זו נוליך את ההודים שולל עד הרגע האחרון.”

ליד פתח המערה העלינו מדורה ועליה קלינו את פירות־הלחם שקנינו. פקוֹבר בחר בפּיטר לנקלטר, בלבּוֹג ובטינקלר הצעיר לעזור לו, ועתה החלו נושאים אל שפת־הים את מצרכינו מעט מעט בכל פעם. היתה זו עבודה מסוכנת, כיון שבעשותם אותה היה עליהם להעיז פניהם בפני קבוצות רבות של פראים, שנתכנסו בינינו לבין שפת־הים, והיא הוצאה אל הפועל בקור־רוח הראוי לשבח רב. טינקלר, שלא היה יותר מנער, הפליא להתנהג והיה מלא גאוה על שנבחר לתפקיד זה על פני שני פרחי־הקצינים האחרים. בינתיים ישב בליי בפתח המערה, ותוך שפקח עינו על כל הנעשה מסביב, רשם ביומנו בשויון־נפש גמור כאילו היה יושב במדורו על גבי הבאונטי. יתרנו העסקנוּ עצמנו בקטנוֹת, בהעמידנו פנים כאילו אמרנו לבלות את הלילה על החוף. נאגיטי, שהסתלק אחר ארוחת־הצהרים, חזר כעבור זמן־מה וכולו רוחש ידידות כמאז ומתמיד. הוא שאל מה בדעתנו לעשות ונענה כי נמתין עד שאיפאוֹ יהיה מוכן ללוותנו לטוֹנגאטאבּוּ, הגם שמקוים אנו שבאם ישתפר מזג־האויר, יאוֹת להפליג עמנו למחרת היום.

אז אמר נאגיטי: “איפאוֹ ילך אתכם אם תתנו לו את עושה־האש; ומוטב שתתנוהו לו מאשר למאקא־אקאוואוֹ, מפני שהוא שר יותר גדול.”

בליי יכול היה לעשות בערמה ולהבטיח את הזכוכית המבוקשת, אך הוא מיאן לעשות זאת ואמר לנאגיטי כי בשום פנים ואופן לא יפרד ממנה.

פתאום חזרו שני השרים והצטרפו אלינו, ובליי הוסיף לחקור אותם בעזרת נלסון אודות איי פיג’י, בהשתדלו לשמור על יחס ידידותי וחופשי ככל האפשר בינו לביניהם.

עוד הם משיחים והנה אירע מקרה, שבנקל עלול היה להפוך לאסון. המון ההודים נקהל על שפת־הים. פתאום השתערו תריסר או יותר מהם אל החבל שקשר את הסירה ליבשה והחלו מושכים אותה אל החוף. שמענו קריאת הזהרה מפי פקובר, שאותו רגע חזר עם קבוצתו. בליי התפרץ מהמערה כשחרבו בידו ויתרנו, ושני השרים בכלל, אחריו. מעולם לא בלטו לטובה אומץ־לבו ועזות־אופיו כמו בהזדמנות זו. מספר הילידים עלה על שלנו לאין ערוך ובנקל יכלו להכריענו ולהמיתנו; ואולם בליי במנהגו הטיל עליהם אימה במידה כזאת, שמיד הרפו מהחבל ופריאר ואשר אתו משכו את הסירה אל עוגנה בחזרה למקומה הקודם. חושבני שצעד זה נעשה על־ידי ההודים שלא בידיעת שריהם. מכל מקום, ולאחר שבליי עמד על כך, פקדו על האנשים להתרחק מהחבל והכל שבו ונרגעו.

אכן טוב היה אילו יכולנו לנצל את אותו הרגע ולעלות על הסירה מיד, אף סבורני שבליי היה פוקד עלינו לעשות זאת; אולם קול ושלושה אחרים נשלחו אל פנים האי בתקוה לגלות כמה רביעיות מים נוספות. הם טרם חזרו ועל כן פנינו ונשוב אל המערה להמתין להם.

השעות הבאות היו כבדוֹת־דאגה. יותר ויותר נתחוור לנו שהפראים עומדים להתקיפנו ושאין הם ממתינים אלא לשעת כושר. כן היינו בטוחים ששני השרים היו תמימי־דעים בענין זה ושהודיעו את אנשיהם כי יש להשמידנו.

“עמדו יחד, בחורים,” אמר בליי בשקט. “שימו עין שאיש מהם לא יבוא עלינו מאחור. תימקנה עיניהם! למה ממתינים המה?”

“נדמה לי שהם יראים מפנינו, אדוני,” אמר נלסון, “או שבכוונתם ליפול עלינו במפתיע.”

ברם לא נדרשנו להמתין עת ארוכה כדי לעמוד על כוונותיהם. הפראים, אף־על־פּי שבלי יוצא מן הכלל מכירים הם בסמכוּת שריהם ומכבדים אותם, סובלים מחוסר משמעת, וכיון שהחליטו על פעולה מסוימת, ישתוקקו להוציאה אל הפועל בלי דיחוי וכל צפיה תעורר בהם אי־סבלנות. כן היה אף במקרה זה. כעבור זמן קצר הגיענו ממרחק קול מבשר־רע: נקישת אבנים זו בזו, שבצדק שיערנו כי אות הוא, המקובל עליהם קודם לעריכת התקפה. תחילה עשו זאת רק מעטים מהם, אך בהדרגה התפשט השאון לכל פינות המפרץ הסגור, בהתגברוֹ יותר ויותר. לרגעים התעצם עד להחריש אוזנים, ואחר נחלש והלך כדי להתחזק מחדש וביתר תוקף, כמו גברה אי־סבלנותם של פשוטי העם לנוכח הססנוּת שריהם. הנקל לשער את השפעת הדבר על חבורתנו הקטנה. האמנו ששעתנו האחרונה הגיעה; עמדנו יחד, קבוצת אנשים מלוכדת יפה, כשמנוי וגמור עם כל אחד מאתנו למכור את חייו במחיר יקר ככל האפשר.

בשעה מאוחרת אחר־הצהרים חזרה קבוצתו של קול ועמה כשתי רביעיות מים, שנאספו בין הסלעים. מר בליי הקפיד לרשום את כל מצרכי המזון שעלה בידינו להשיג והמים שקנינו, או שמצאנו, הספיקו בדיוק לצרכינו המידיים. לא הוספנו על עשרים־וּשמונה הגלונים אשר לנו בסירה, אך גם לא גרענו מאום ממלאי זה. עכשיו, שקבוצת החוף נתאחדה, לא חיכינו כי אם להזדמנות המתאימה כדי לנסות לעלות על הסירה. בינתיים ונקישת האבנים נמשכה, פעם פה ופעם שם, ואף־על־פי־כן חייבים היינו להעמיד פנים כאילו לא נתעורר בנו כל חשד.

נאגיטי, אשר כל אותה עת נשתהה עמנו, נעשה דרוּך־מנוחה והיה מבקש רק אמתלה כדי להסתלק, אלא שבליי העסיקו בשיחה בלתי־פוסקת. כולנו נקבצנו לפני פתח המערה בצורה כזאת שההודים לא יכלו לבוא מאחורינו. הם נקהלו במרחק מה מאתנו בקבוצות בנות עשרים או שלושים איש, ואני ראיתי את שני השרים כשהם עוברים מקבוצה לקבוצה. פתאום חזרו למקום עמדנו ולשבחם אומר כי היו מושלמים באמנות ההתחפשות. שאלנום לפירוש נקישת האבנים והם הסבירו לנו שהיה זה משחק, בו נהגו אנשיהם להשתעשע כדי לבלות את הזמן. אחרי כן ניסו לפתות את הקברניט בליי ואת נלסון לפרוש אתם הצדה מרחק מה מאתנו, כאילו על־מנת להיועץ בהם ביחידות, אך בליי שם עצמו כמי שאינו מבין. כולנו עמדנו על רגלינו, נכונים בכל רגע להגן על נפשנו; ובכל זאת נראה לי שהצלחנו במעשינו – לעת עתה לפחות – להוכיח לשרים כי אין אנו חושדים כל עיקר בכוונותיהם. אך חזרו אלינו נשתתקה נקישת האבנים והדממה שירדה בעקבותיה עמקה שבעתיים.

איפאוֹ שאל: “האם תישנו על החוף הלילה?”

הקברניט בליי השיב: “לא, אף פעם אינני ישן מחוץ לסירתי, אבל יתכן שאשאיר חלק מאנשי במערה.”

מקוים היינו, כמובן, כי נצליח לשכנע את ההודים שאומרים אנו להשאר במפרץ עד היום הבא. נדמה לי שבין שני השרים נתגלעו חילוקי־דעות בדבר מועד ההתקפה עלינו ושהקשיש יותר צידד ביתרון התקפה מידית, בעוד שאיפאוֹ רצה בהתקפת לילה. ושוב שוחחו ביניהם בלשונם הציורית, שלא הבינונוה כל־עיקר.

חרש חרש אמר לנו בליי: “היו מוכנים, בחורים. אם יעשו תנועת איבה אחת, נמית את שניהם ואחר נבקיע לנו דרך אל הסירה.”

לדעתנו, כמובן, לא הניחנו מצבנו להיות הפותחים בהתקפה, ועם זאת הנה הגיעה מתיחותנו לנקודה, בה היינו מברכים פעולה – ואפילו נואשת – על דחיה נוספת.

עתה חזר איפאוֹ אל נלסון: “אמור לקברניט שלך שגם אנחנו נבלה את הלילה פה ומחר אפליג אתכם בסירתכם לטונגאטאבּוּ.”

נלסון תירגם הודעה זו ובליי ענה: “טוב מאוד.”

שני השרים עזבונו; אולם משעברו מרחק חמש־עשרה או עשרים פסיעה, נפנה מאקא־אקאוואוֹ לאחור כשעל פניו הבעה, אשר לא אשכח במהרה.

“ואתה לא תבלה את הלילה על החוף?” שאל בשניה.

“מה הוא אומר, נלסון?” שאל בליי.

נלסון תירגם.

“יקחהו האופל! אמור לו כי לא!” השיב בליי.

נלסון העביר תשובה זו באריכות־מה ובלשון דיפלומטית יותר מזו בה השתמש בליי. השר עמד ופניו אלינו תוך שזרק באנשיו מבטים מהירים מצד אל צד. אחר דיבר שוב בקצרה, ומשעשה כן פנה והתרחק בחפזון.

“מה הדבר, נלסון?” שאל בליי.

נלסון חייך קדורנית. “‘טֶא מוֹ מאטֶה גימוֹטוֹלוּ’,” השיב. “כוונתם ברורה למדי עכשיו. פרוש המלים: ‘אם כן מות תמות’.”

פעולתו של בליי באותה שעה היתה נעלה על כל שבח. היתה זו חוויה יקרה הראויה להנצר בזכרון, לראותו קם להתמודד עם המצב הנואש. בקור־רוח ובמחשבה צלולה דיבר אלינו בקול נמוך ואפילו מבודח משהו.

“עכשיו, או לעולם לא, בחורים,” אמר. “הול, חלק מהר את המים שהביא מר קול.”

הדלעת הועברה בחפזון מיד ליד הואיל וידענו כי לא נוכל לשאתה עמנו לתוך הסירה; כל אחד לגם לרוויה בהיותו זקוק לכך, שעל כן משך שלושת הימים האחרונים שתינו מים־לחץ. כל אותה שעה לפת בליי בשמאלו את זרוע נאגיטי ובימינו – את חרבו. מנוי וגמור היה עמו שבאם נאלץ למות, ימות נאגיטי אתנו. מענין היה להתבונן בפני האיש. עד היום אינני יכול להכריע בדעתי אם היה מתחפש, או שבאמת רחש לנו ידידות. מכל מקום נדמה לי שלבו שימש קן למזימות בגד ומעל כלִבָם של שאר בני ארצו.

בליי כבר הקדים והורנו באיזה סדר נפנה אל שפת־הים. קול, מזויין אף הוא בחרב, התייצב ליד הקברניט מצדו השני של נאגיטי ויתרנו באנו אחריהם, כשפורסל ונורטון מאספים לנו.

“קדימה, בחורים!” קרא בליי. “הראו לממזרים הללו כיצד מתנהגים אנגלים בשעת צרה!”

אז פנינו ונלך אל שפת־הים, וכל אחד מאתנו כהמוּם אימה חשאית.

חושבני שהפתאומיות הבלתי־צפויה שבמעשנו היא בלבד שהצילתנו. אילו הראינו סימן היסוּס קל שבקלים, כי אז ודאי שהיינו נהרגים עד אחד; אולם בליי הובילנו קדימה וישר על קבוצה גדולה של הודים, שעמדה בינינו ובין הסירה. הם נחצו לשנים כדי להניחנו לעבור ויפה אזכור אותו רגש השתוממות־מתקשה־להאמין שנתעורר בי במצאי עצמי חי לאחר שעברנו דרכם ומהם והלאה. אף מלה לא נשמעה ואף יד אחת לא הורמה נגדנו עד שהגענו לשפת־הים.

פריאר ראה אותנו, כמובן, בבואנו וריפּה את חבל העוגן עד שהסירה קרבה עם הגלים למרחק כתריסר פסיעות מהיבשה ובעומק כארבעה רגל.

“פנימה, בחורים! אחת־שתים!” צעק בליי. “פּוּרסל, עמוד לימיני, אתה ונורטון!”

תוך מחצית הדקה היינו כולנו בתוך הסירה, מלבד בליי ושני האנשים אשר אתו. נאגיטי שיחרר את זרועו מאחיזתו של בליי ורץ במעלה החוף. הקברניט ופורסל זינקו אל הסירה בהשכילם להפקיר את העוגן השני שעל החוף, אולם נורטון, אשר בליי חשב שהוא בא מיד מאחוריו, חזר בריצה להביאו. צעקנו אליו להניחו, אך הוא לא שמע, או אולי לא אבה לשמוע.

אותו רגע כבר נתעוררו ההודים לפעולה ובהרף־עין עטו על נורטון ובאבנים שבידיהם ריסקו את ראשו. בינתיים משכנו את בליי ופורסל לתוך הסירה והוצאנו את המשוטים. הילידים תפסו בחבל שקשרנו אל החוף, אך בליי ניתקו במכת חרב אחת והאנשים שבחרטום משכונו קדימה במהירות אל העוגן המוטל בים וניסו להוציאו. למגינת לבנו נאחזה בסלע אחת מצפורניו וכשתים או שלוש דקות יקרות עברו עד שהצלחנו לשחררו ולהעלותו. אכן שיחק לנו המזל שהפראים לא היו מזויינים; אילו היו בידיהם חניתות וקשתות וחצים, כי אז מעטים היו הסיכויים שמי מאתנו יצא חי ושלם. חניתותיהם היחידות נישאו בידי שני השרים, מאקא־אקאוואוֹ הטיל את שלו והיא חלפה אינטשים מספר מעל ראשו של פקובר ונפלה המימה כעשרה יארדים מצדנו השני.

ואולם אם לא היו להם כלי־זין מעשה ידי האדם, סיפקה להם שפת־הים חלוקי אבנים למכביר, ועתה ספגנו מטר אבנים כזה, שאילולא רחקנו מהם בינתיים כשלושים יארד, אין ספק שכמה מאתנו היו מוצאים את סופו של נורטון. לפי שנתגלגלו הדברים הוכה פורסל בראשו ואיבד את הכרתו וכמה אחרים נפצעו קשה. האבנים הללו הוטלו במהירות ובדיוק מפליאים. אנו, מצדנו, התגוננו ככל האפשר בהחזיקנו לפנינו את צרורות בגדינו. בינתיים והיושבים בחרטום הצליחו לעקור את העוגן מאחיזתו והוא הועלה כשאחת מצפורניו שבורה. בליי, אשר ישב אל ההגה, היה במקום המסוכן ביותר, ואם ניצל בכל זאת מפגיעה רצינית, הרי אין זאת אלא תודות למאמצי אלפינסטון וקול, שסוככו עליו בקרשי הרצפה, אשר הוציאו מתוך מצעי־הירכתיים.

עתה החילונו מתרחקים מהם, ואילו הנבלים הבוגדים טרם נואשו מטרף. הם הורידו אחת מדוגיותיהם המימה, העמיסו עליה אבנים ואחר קפצו לתוכה כתריסר מהם לדלוק אחרינו. ששת החותרים שלנו עמלו בכל כוחותיהם, אך היינו עמוסים משא כבד והם התקדמו חיש מהר. אף־על־פי־כן הספקנו לצאת את המפרץ וחוצה משדה־ראייתו של ההמון אשר על החוף לפני שהשיגונו. עתה הופקרנו בידיהם והם החלו מיידים בנו אבנים בדיוק כה קטלני, עד שלפלא היה בעינינו שאיש מאתנו לא נהרג. אבנים אחדות נפלו לתוך הסירה והוטלו בהם בחזרה, כך שהיה לנו הסיפוק לראות כיצד ספג אחד מחותריהם ישר בפניו אבן שהוטלה בידי רב־המלחים. ברם זה היה מקרה יוצא־דופן; באורח מלחמה זה לא אמרנו לשווֹת אליהם, אפילו אילו היה לנו מלאי של “תחמושת”.

בתקוה להפנות מאתנו את תשומת־לבם השליך בליי המימה כמה מלבושים, ולשמחתנו עצרו לאספם. עתה כבר החל להחשיך, ומאחר שנותרו להם בודאי רק אבנים ספורות, חזרו מהרדיפה וכעבור רגע נעלמו מאחורי לשון־היבשה שבכניסה למפרץ. לא היינו בטוחים כל עיקר שהנותרים לא ינסו לרדוף אחרינו, ומשום כך חתרנו החוצה אל הים הפתוח עד שיצאנו ממחסה היבשה ונרגיש במשב הרוח. עתה העלינו את מפרשינו ולא ארך הזמן ויצאנו מכלל סכנה של רדיפה.

במשך השעה הבאה הייתי טרוד בטיפול בפצועים, שמספרם הגיע לתשעה. פּוּרסל נפצע קשה. האבן שפגעה בראשו פתחה את קרקפתו ונטלה ממנו את הכרתו, אך שעה שהייתי מסוגל לטפל בו כבר ישב במקומו ולמראית עין לא ניזוק הרבה מחמת אותה מהלומה, שהיה בה כדי להמית את רוב האנשים. בדיקת הפצע לימדתני שעצם הגולגולת לא נשברה. היה צורך לתפור כחצי תריסר תפרים בעור הקרקפת. שתים מאצבעותיו של אלפינסטון נשברו שעה שגונן על הקברניט בליי, ולנקלטר סבל מחתך עמוק מעל לעצם הלחי. שאר הפצעים היו ברובם חבּוּרוֹת, והגרועה שבהן זו של הול, שנפגע בימין חזהו וכמעט נפל מהסירה.

לא יקשה לתאר באילו רגשות הודיה לאלוהים הסתכלנו באי טופואה, שהלך ונסוג מאחורינו. עכשיו, שהיה לנו הפנאי להרהר בכך, השגנו את מלוא האימה שבגורל, אשר כפשע היה בינו ובינינו. מות נורטון דיכדך את רוח כולנו, אך אותה שעה נמנענו מלדבר אודותיו; תמוּנת מותו עוד עמדה לנגד עינינו, ובאזנינו צילצלו עדיין צריחות הפראים שרצחוהו. אובדנו זיעזע במיוחד את הקברניט בליי, אשר האשים את עצמו על שלא הקדים להודיענו שלא נשית לב לעוגן החוף. ברם לאמיתו של דבר לא היה אשם כל עיקר. בשום פנים אי־אפשר היה לנחש מראש מה יהא המצב על שפת־הים, ונורטון המסכן בעצמו חייב היה לראות את השטוּת שבנסיון להציל את העוגן. אף־על־פי־כן ביצע מעשה גבורה, אשר רק מתי מספר היו מעיזים לעשותו.

הרוח, שנשבה ממזרח־דרום־מזרח, גאתה והלכה ככל אשר התרחקנו מעל היבשה. החשכה התעבתה ובמהרה נעלם טופואה מעינינו, להוציא את הנוגה האדמדם והזועף של הר־הגעש, שנשקף בעננים ממעל לו. בינתיים הכנסנו סדר בתוך הסירה ואיש איש תפס את המקום שהקברניט בליי קבע לו למשך הלילה. אשר למזון, עדיין היו בידינו מאה־וחמישים ליטראות הלחם פחות כמה אונקיות שנאכלו בטופואה, עשרים ליטראות בשר־חזיר, שלושים ואחד אגוזי־הודו, ששה־עשר פירות־לחם ושבעה קלחי יאם; אלא שגם פירות־הלחם וגם היאם, שניקלו על החוף, נרמסו ברגלינו בעת ההתקפה. בכל זאת אספנו את התמרחת המלוכלכת ואכלנוה במשך הימים הבאים. לפי שכבר סופר היו לנו עדיין עשרים־ושמונה גלון מים – אותה הכמות אשר לקחנו עמנו מעל הבאונטי – אולם מבקבוקי היין נותרו לנו רק שלושה, ומהרוּם – חמש רביעיות בלבד.

שכוח לא אשכח את ההתיעצות שערכנו אז על מנת להחליט על קו פעולתנו להבא. בעל כורחנו היינו שטים לפני הרוח בכיוון נגדי כמעט לזה של אנאמוּקה או טונגאטאבּו, ופריאר, אשר דיבר ראשונה, ביקש את הקברניט להמשיך במסלול זה, כלומר בכיוון הביתה.

“יודעים אנו מה מחכה לנו מידי הפראים, אדוני,” אמר. “בלי נשק ניתקל גם באיים אחרים באותו יחס שזכינו לו בטופואה, רק שבפעם הבאה קשה לקוות שנהיה ברי־מזל במידה כזאת.”

קולות אחרים תמכו בבקשת רב־החובל. לא היה ספק ביחס לרצון הכללי של בני החבורה להעיז ולהאבק עם סכנות הים יותר מאשר עם אותן המחכות לנו על היבשה. בליי נטה להשתכנע, ולמעשה ברי לי שהוא עצמו היה מציע את אותו השינוי בתכניתנו אילולא הוצע על־ידי מי שהוא אחר. ובכל זאת חפץ שנכיר לאשורן את הסכנות אשר לפנינו.

“הידוע לך, מר פריאר,” שאל, “עד היכן יהא עלינו להרחיק שוט בטרם נוכל לצפות לעזרה כל שהיא?”

“לא בדיוק, אדוני.”

“עד איי הודו־המזרחית־ההולנדית,” המשיך בליי; “מושבתם הראשונה נמצאת על האי טימור, מרחק אלף־ומאתיים פרסה מכאן.”

נפלה שתיקה קצרה. נדמה לי שכולנו חשבנו בלבנו: “אלף־ומאתיים פרסה! וכי מה תקוה נשקפת לנו?”

“אפילו כך,” אמר בליי, “מצבנו אינו נואש כל עיקר. אם אקבל מכל אחד מכם את מלוא תמיכתו, מאמין אני כי הגע נגיע לטימור.”

“את זו תקבל בודאי, אדוני!” אמר פקובר. “ומה תאמרו, בחורים?”

עלתה קריאת הסכמה כללית.

“שפיר,” אמר בליי. “ועתה הבה ואספר לכם בקצרה מה צפוי לנו. ראשית, הגורמים המסייעים: עומדים אנו בתקופת השנה הנוחה ביותר; נוכל לשים מבטחנו ברוחות המזרחיות כל זמן שנשהה בים. המוֹנסוּן¹² הצפון־מערבי לא יתחיל לפני נובמבר, וזמן רב לפני כן נגיע לטימור – או ששוב לא נצטרך להגיע שמה. הסירה מוצקה, ואם גם עמוסה היא ביותר, אין לנו לפקפק בכושרה לשוט לפני הרוח. התנהגותה ברגע זה מלמדת אותנו מה יש ביכולתה לעשות. בנוגע לסכנות אשר חזקה עלינו שנפגוש בדרכנו – –”

הוא הפסיק ושקע במחשבות. “על אלה אינני צריך לדבר,” המשיך. “הן ידועות יפה לכולכם. אולם אחת עלי לומר: אם ברצוננו להגיע לטימור, עלינו לחיות על מנה יומית של אוכל ומים שלא תספיק אלא לשמירת חיינו. רוצני איפוא בהבטחתו המפורשת של כל אחד מכם שיקבל ברוח טובה את המנה שאקצוב. אכן תהיה זו מנה זעומה, אך ברי שאת מלאי המים שלנו, לפחות, נחדש הרבה פעמים לפני תום המסע. אבל זאת עוד נראה, ובהחליטי עכשיו מה תהיה המנה האישית של כל אחד מאתנו לא אסמוך על כך. מר פריאר, התבטיחני נאמנה להסכים בלב שלם עם שיפוטי בענין זה?”

“כן, אדוני,” השיב פריאר מיד.

אז קרא בליי איש איש בשמו וכולם החרו־החזיקו אחרי פריאר.

כיון שהחלטנו בענינים אלה, נשתתקנו ושותקים נשארנו זמן מה. אחר אמר קול, שישב באמצע הסירה: “מר בליי, כולנו נשמח אם תבקש את ברכת אלוהים על מסענוּ.”

“עשה אעשה זאת, מר קול,” השיב בליי.

נדמה לי שמעולם לא העמיקו ספנים אנגלים לחוּש בצורך בידה המַנחָה של ההשגחה־העליונה, כמו שמונה־עשר האנשים בסירת הבאונטי. בראשים מורכנים בחשכה חכינו לדברי מנהיגנו.

“אלוהים כל־יכול. אתה הצופה על ענוּתנו והיודע את מחסורנו. תנה ונעמוד כבני־אדם בכל המסוֹת והסכנות המחכות לנו. שמור עלינו. אמץ לבותינו וברוב חסדיך ורחמיך הבא את כולנו אל חוף מבטחים, אליו נכוון מעתה את מסלולנו. אמן."

עתה נקבעה המישמרה לאשמורת הלילה הראשונה, ויתרנו הסתדרנו לשינה. הרוח הוסיפה להתגבר, אך הסירה היטיבה להגיב עליה. הים אשר לפנינו, מוצף אור הסהר, דומה כי השתרע עד האין־סוף.

“רפה מעט את המיתר, מר קול,” קרא בליי.

 

פרק רביעי    🔗

הים היה שקט, אף־על־פּי שממזרח נשבה בּריזה גאה. עכשיו, שטופואה נעלם מעינינו, נדמה לי שכל אחד מהיושבים בסירה הרגיש זו הפעם הראשונה מאז שולחנו מהבאונטי ברחש רפה של תקוה מתעוררת בחוּבּוֹ. בהכרה מלאה השגתי מה עצום הוא המרחק אל איי הודו־המזרחית־ההולנדית ומה רבים הקשיים והסכנות בהם יהא עלינו להתנסות באם אומנם נגיע לאותם איים רחוקים; אך התנהגותו מלאת־הבטחון של בליי ושלוַת־נפשו בעת מנוסתנו מפני הפראים נטעו בי את האמונה, שאכן שיחק לנו מזלנו להמצא תחת פקודתו.

אף שהיתה טעונה משא כה כבד ופרשה את מפרש־הזרוע הקדומני בלבד – וגם זה צומצם – שטה הסירה במהירות מערבה. מר בליי החזיק במנהיג ופקוֹבר ישב לצדו; פריאר, אלפינסטון, נלסון ואנוכי ישבנו במצעי־הירכתיים. שני פרחי־הקצינים שעל הספסל הסמוך כבר נרדמו, ואילו טינקלר, שנבחר למישמרתו של פקובר, עשה מאמצי ענק שלא להרדם. התותחן השגיח בפיהוקי הנער.

“שכב לישון, מר טינקלר,” אמר קצרות; “לא אצטרך לך הלילה.”

האנשים אשר בקידמת הסירה המעיטו לדבר, אם כי רובם היו ערים. משער אני כי כבדי־המחשבה שבהם השיגו רק עכשיו את הצפוי לנו. שמעתי אנחות תכופות מפי אותם שנפצעו ונחבלו, וגם כתפי אני כאבה עלי במידה כזאת, ששנתי נדדה מעיני. מן הראוי אולי לציין שתמיסת ארניקא מונטאנא, שהיתה בידי בכמות קטנה, הגדילה עשות למען כל אלה מבינינו שנפגעו.

הים אומנם היה שקט, אך הסירה היתה כה שקועה, עד שהחילונו קולטים כמויות מים ככל שהרחקנו מהיבשה ונחוש בתנועתו של האוקינוס הדרומי ממזרח למערב. פּקוֹבר פקד על שני אנשים – לבּוֹג וסימפסון – להריק את המים. סמוך לחצות הלילה, משנתעצמו הגלים, הספיקו להם ארבע ידיהם רק בקושי והם נתיגעו כל־כך, שפּקובר ציוה על שנים אחרים להחליפם. הוא הוציא את שעון הכסף הגדול שלו, הציץ בו מקרוב והחזירו לכיסו.

“מה היא השעה לפי שעונך, מר פּקובר?” שאל הקברניט.

“אינני יכול לראות, אדוני.”

בליי הגביה עיניו אל הכוכבים. “מר פרייאר, האם לא ישנת?” שאל.

“עדיין לא, אדוני.”

“קח את המנהיג, במטותא ממך; אנסה לנוח, ואני מציע לך לעשות כמוני בשעה ארבע.”

הם החליפו מקומות בהתנועעם בזהירות בסירה המתנודדת ובליי הסתדר במקומו. היוּוֹרד והאַלט שיפשפו את עיניהם כאשר עוררו אותם על מנת שיחליפו את מריקי המים; הם נתעטפו במותניותיהם בהרעידם מצינת הקצף, שניתז בהתמדה מעל לעגבוֹת הסירה.

עם בוקר נתחלפה הרוח מצפון־מזרח למזרח־דרום־מזרח והיתה קרה מאוד, בעוד שהגלים נתגבהו ונתבלבלו כשהם נשברים לעתים קרובות מעל ירכתי הסירה. מר בליי הרגיש מיד בשינוי ולקח את המנהיג מידי רב־החובל. ארבעה אנשים הריקו עכשיו את המים שחדרו פנימה בכמויות גדולות מעל לדף־הירכתיים ועגבות הסירה. בהאיר השחר היו השמים מכוסים חשרת עננים נמוכים וקודרים, אשר דהרו מערבה לפני הרוח, וגלגל השמש עלה כשהוא אדום ואימתני. צוות מעורר רחמים היינו לאורו של בוקר ראשון־בשבת זה: העינים לאוֹת, גופותינו רטובים עד העור מהקצף המלוח ואברינו כה מכוּוצים, עד שכמה מאתנו כמעט ולא יכלו לפשוט את רגליהם. נלסון ניסה לחייך; שיניו נקשו בחזקה דא לדא וכאשר פתח את פיו נתגמגמו דבריו.

פני מר בליי נראו כמעוּוָתוֹת באור האפרורי, אך עיניו היו שלווֹת, קרות וערניות. כל גל שילח לתוך הסירה סילוני קצף מוכה־רוח; פתאום וגל גדול מכל קודמיו הרימנו גבוה גבוה ושם, למעלה, נתקפל ראשו מעל דף־הירכתיים. מעל המון הגלים שמעתי הד קלוש של קריאות וקללות, שעלו מפי האנשים שעה שהמים שבשיפולי הסירה נחבטו קדימה, ואחר, בעודני טורח במלוא המהירות להריק את המים בקליפת אגוז־הודו, עלה קולו של בליי, אשר ניתן לשמיעה בשקט היחסי ששרר בשקערורית הגל. הוא צעק אל הול, שישב יחד עם למבּ בחרטום:

“הלֶחֶם! הלחם!”

הוֹל רבץ מלפנים כשראשו טמון בזרועותיו וכולו מרעיד מקור. הוא פנה לאחור ולטש בנו עינים בוהות. לחמנו הוסתר מתחת לחרטום הסירה, שהיה המקום הפחות גלוי לקצף הגלים, בשלושה שקים שכוסו במפרש המילואים.

“הן־הן, אדוני!” צעק הול בחזרה וגחן להרים את יריעת הקנבוס ולבדוק את אשר מתחתיה. כעבור רגע הזדקף. “שק אחד נרטב, אדוני!” צעק. “כולם יתקלקלו אם ישארו כאן!”

בליי הריץ את מבטו לאורך הסירה. “מר פּוּרסל!” קרא.

הנגר ישב ליד ארגז ובעזרת תרוָד היה מריק מים. עוד גל עבר מתחת לסירה ושוב הוצפנו בנתזי קצף, אך הפעם לא קלטנו כמעט מים. הוא מסר את התרוָד לאיש היושב מאחוריו, שמיד החל להריק.

“כן, אדוני,” אמר.

“פּנה את ארגז־הכלים שלך; הנח אותם בשיפולי הסירה.”

הנגר הוציא את הדף עם הכלים הקטנים ואחר את הכלים הכבדים יותר, שהיו מונחים מלמטה.

“ועכשיו, בחורים, שימו לב!” צעק בליי משהוכן הכל. “המתינו עד שאתן את האות. רק שק אחד בכל פעם! הול, אתה וסמית תוציאו את הראשון ותמסרוהו ללבּוֹג! ומשם אחורה אל הארגז מיד ליד. מר היוּוֹרד, אתה תפתח את הארגז ברגע הנכון. מר פורסל יחתוך את התפרים ויריק את הלחם פנימה. עשו זאת חיש מהר, או שנשאר בבטן ריקה!”

כל האנשים, מלבד העוסקים בהרקה, המתינו במתיחות עד שחרטום הסירה זינק אל על ואחר שב והשתפל אל השקערורית הבאה.

“עכשיו!” צעק בליי.

המפרש הוטל הצידה; השק הועבר מהר מיד ליד, נפתח למגע אולרו של הנגר ותוכנו הורק לתוך הארגז הפתוח. היוורד סגר את המכסה בדפיקה. השקים הנותרים נעטפו שנית במפרש בטרם הרימנו הגל הבא. בשקט הרגעי שבין הגלים הבאים הועברו באותה דרך גם שני השקים האחרים ותוכנם הוסתר לבטח.

דומה שכל אחד פלט אנחת רווחה מעומק לבו. אם כי מלאי לחמנו היה קטן בהתחשב עם אורך המסע שלפנינו, הרי הוא הוא אשר עמד בינינו לבין מות ודאי ברעב. עתה הוחסן בארגז ברגע האחרון ממש.

הגלים גדלו כל־כך, עד שקטע המפרש שלנו נתלה ברפיון מעל זרועו בהמצאנו בשקערורית ונתמלא בבת־ראש ובקול נפץ כשל ירית רובה משהרימנו הגל הבא. אז היתה הסירה מזנקת קדימה במהירות מסחררת בעוד המים נשפכים פנימה מעל לעגבות, והמפרש המתוח, על אף שטחו הקטן, מאיים לשבר את התורן הבלתי־מסומך. מר בליי קרס אצל ההגה בפנים חסרות־מבע ופעם בפעם היה מפנה את ראשו בתנועה מיכנית לאחור להציץ בגל הקם להשיגנו. אילו הסיח לרגע את דעתו מאשר לפניו, או אילו עשה תנועה לא נכונה אחת במנהיג, כי אז חזקה על הסירה שהיתה מתמלאה מים מיד. עתה כבר עסקו כל האנשים בהרקת המים, ואשר לא היה לו כלי אחר, עשה זאת באמצעות קליפת אגוז־הודו. פקעות החבלים, מפרשי המילואים וצרורות הבגדים שהיו מונחים בשיפולי הסירה הפריעונו הרבה.

עוצמת הסערה נתגברה תוך שנתחלפה שוב למזרח ולצפון־מזרח, ובמהרה נעשה ברור לכל שמפרשנו נשא בלחץ גדול מדי.

“אנו מוכרחים להקל עליה, מר פריאר!” הגביה בליי את קולו מעל לשאָג המשברים ונהם הרוח. “כל אחד רשאי להחזיק שתי חליפות בגדים – את היתר השליכו! והשליכו גם את מפרש המילואים הקדומני ואת כל פקעות החבלים מלבד אחת!”

“כן, אדוני!” השיב רב־החובל. “האם לא נוכל לצמצם את המפרש? אני חושש פן נורידנה תהומה בלי צימצום נוסף!”

בליי הניע ראשו בשלילה. “לא, נשוא תשא אותו. השליכו את הציוד המיותר!”

פקודותיו בוצעו בזריזות, אשר העידה על כך שהאנשים הכירו בגודל הסכנה. ואף כי משקל החפצים שהוטלו הימה כמעט שלא עלה על משקל אדם כבד, שטה עכשיו הסירה טוב יותר ופינוי השיפולים איפשר לששה מאתנו, שהריקו בלי הרף, להחזיקה כל הזמן כשהיא ריקה ממים. רבע של פרי־לחם קלוי, שנזדהם ונרמס בעת הקרב הימי עם בני איי־הידידות, חולק לכל אחד עם כוס מים.

עם צהרים שבה הרוח ונתחלפה למזרח־דרום־מזרח, ומאחר שלא היה ביכולתנו כי אם לשוט לפניה, הרי שעתה היה מסלולנו מערב־צפון־מערב – באותו הכיוון שם השתרעה לפי דברי ההודים קבוצת האיים הגדולה פיג’י. סערת הים התעצמה עוד יותר ועמל ההרקה הלאני מאוד; אולם פחדי פן נטבע סר מעלי בראותי, שלאחר שהקלנו ממשאה היטיבה הסירה לשוט ורק סכנה מעטה נשקפה לה כל עוד החזיקה בהגה ביד אמונה. בשעה שתים־עשרה על־פי שעון התותחן הוציא מר בליי את הסקסטנט שלו ועמד בירכתיים כששנים מאתנו תומכים בו, והצליח לקרוא את מעלת הגובה של השמש. אֶלפינסטוֹן החזיק במנהיג וברגש הקלה ציינתי כי נהג בסירה בבטחון ובזריזות. חיינו, מרגע אחד למשנהו, היו תלויים בהגאי שלנו. אילו ישב במקומו אדם בלתי־מוכשר ורך־לב, כי אז ודאי שסיכויינו היו עלובים ביותר.

“התקדמנו יפה,” אמר הקברניט בשובו למקומו… “אה, זו היתה נהיגה יפה, מר אלפינסטון, לעזאזל! נהיגה יפה!”

גל ענק הגביהנו מעלה ועבר תחתינו בריתחת קצף מתגעש משני עברינו. משצנחנו אל השקט שבשקערורית, המשיך בליי: “הרואים אתם כיצד היא מתנהגת, בחורים? העבר תעבירנו, באלוהים, אם רק אנו מצדנו נעשה את שלנו! מר פריאר, לפי חשבוני עברנו שמונים־וששה מיל מאז עזבנו את טופואה.”

הרוח היתה לנו לידידה ולאויבת בעת ובעונה אחת. כולנו כאחד חילקנו עם הקברניט בליי את דעתו על הסירה; עכשיו שנודעו לנו כמה ממעלותיה, החילונו אוהבים אותה.

“צריכים אנו ללוֹג¹³,” הוסיף בליי. “מר פריאר, אני מניח לך ולרב־המלחים להכין לנו חבל מסומן כראוי. מר פורסל, ראה מה בידיך לעשות כדי להתקין לנו קיסם של לוג.”

לאחר שסעדנו לבנו בחמישה אגוזי־הודו קטנים, פירק הנגר את הדף שהוציא קודם לכן מתוך ארגזו ומתחתיתו – לוח דקיק מעץ אלון – ניסר משולש קטן, שאורך צלעו כששה אינטשים. צלע אחת הוכבדה במעט עופרת ובכל פינה נוקב חור. לכגון דא קוראים הספנים “קיסם”.

היו לנו שני חבלים חזקים שנועדו לדיוג ושאורך כל אחד היה כחמישים פאטוֹם. האחד נגרר אחרי הסירה ובקצהו קרס ועליו חתיכת סחבה. את השני הכין פריאר בשביל קיסם הלוג, במדדו שנים־עשר פאטום ובסמנו את המקום באגודלו. בינתיים היה רב־המלחים כורך כמה קרעי מטפחת, ומשסימן רב־החובל את המקום שמדד, השחיל דרך גדילי החבל את חתיכת הסחבה וקשרה קשור היטב. אחר מדד מר פריאר בעזרת סרגלו של הנגר בהקפדה יתרה עשרים־וחמישה רגל. פה קשר רב־המלחים חתיכת סחבה נוספת, שקצה נסרח מאחור ובו קשר שני. וכך המשיכו בקשרם שנים ושלושה קשרים וכן הלאה עד שבסחבה האחרונה היו שמונה קשרים.

“היספיקו שמונה, אדוני?” שאל פריאר.

הקברניט ישב אל ההגה והיה מציץ מעבר לכתפו בגל העולה להשיגנו. משעבר תחתינו השיב ברגע השקט: “הן, שמונה יספיקו. מר פקובר, קח את שעונך אל מחסה הארגז ותרגל במניית שניות ביחד עם מר קול. מובטחני שחיש מהר תתפסו את הדבר!”

שעה ארוכה שמעתי אותם, עת היינו שוקעים אל בין הגלים, כשהם מונים בקול חד־צלילי: “אחת, ו… שתים ו… שלוש ו… ארבע ו…” לבסוף קרא התותחן: “מר בליי!”

“כן, המוכנים אתם?”

“לא נטעה אפילו בשניה אחת, אדוני!”

“אם כן הטילו את הלוג!”

פּקובר צנף את החבל בידו בכדי לשחררו בלי כל מעצור ורב־המלחים תפס את מקומו ליד העגבה הימנית. לאות מהתותחן הטיל הימה את קיסם־הלוג, וכאשר עבר בין אצבעותיו הקשר המסמן שנים־עשר פאטום, החל מונה. בשניה החמש עצר בחבל ופנה אל מר בליי.

“ארבעה וחצי, אדוני,” הודיע והחל מושך בחזרה את החבל.

“שפיר! מעכשיו והלאה יטיל סגן־המישמרה את הלוג מדי שעה בשעה. בכל יום אחשב את מעלת האורך שלנו בעזרת שעונו של מר פקובר ואז נוכל לבקר את התוצאה על־ידי חישוב מדויק.”

ברבצי במקומי במצע־הירכתיים כשאני רטוב כולי ומרעיד מקרה, נפגשו עיני בעיני נלסון ברגע שהפניתי את גבי אל הקצף הניתז פנימה. אפשר שמחשבותיו, כמחשבותי, נתרכזו אותו רגע בשינוי שחל בבליי. הוא היה בראש וראשונה איש־המעשה, שהרגיש עצמו מאושר רק במצבים בהם נדרש להפעיל את מעלותיו הגדולות באמת של זריזות, אומץ־לב ותחבלנות. הוא נולד להוביל אנשים בסכנה או בקרב, ועכשיו, בסירה, בקוּם נגדו הים כאויב והוא נתבע להציל את חיי אנשיו, הופיע במיטב כושרו – עליז, טוב ומתחשב בזולתו במידה ששבועים לפני כן לא היית מאמין כי תיתכן אצלו.

משך כל אחר־הצהרים והלילה הבא הוסיף מזג־האויר להקדיר אלינו את פניו; הקברניט בליי החזיק בהגה שמונה־עשרה שעות רצופות, ואם כי טרם החילונו לסבול בצורה רצינית מחוסר מזון, היה זה לילה קשה. עם שקיעה נשתנתה הרוח מעט לדרום־מערב ונשיבתה היתה כה קרה עד שלא יכולתי להרדם. למרות שהרקת המים הלאתה אותנו מאוד, שמחנו בהגיע תורנו לעשות זאת מאחר שהעבודה הקשה חיממתנו.

בשעה תשע טיאטא הרוח את העננים מעל כיפת הרקיע והירח השוקע במערב יצק את אורו הבהיר והקר על פני הים הנגרש. מדי פעם בפעם, משהוגבהה הסירה מעלה, הקיף מבטנו מילי־מילין של מים נזעמים, מתגלגלים, נשברים ונחרשים תלמים תלמים על־ידי גלים גדולים שנישאו מערבה. אילולא כאבה עלי כל עצם בגופי מרוב קור, חושבני שהייתי מרגיש בהתרוממות רוח לנוכח הוד המראה שלפני ולמחשבה שסירתנו, על אף היותה קטנה ונוחה להשבר, מסוגלת להסיענו לבטח על פני ים כזה. כן הרגשתי במה שאפשר לכנות בשם הקצב הקוסמי שבתהלוכת הגלים. אלה עברו תחתינו בקביעות מדוקדקת ובהפסקות שארכו כמניין עשר שמניתי לאט לאט; נראה שכמאתים יארד הפרידו בין גל לגל, ולפי הערכתי השיגוהו הררי המים הללו במהירות שלא נפלה משלושים מיל לשעה. שעה אחרי שעה באונו בסירוגין הרוח העזה והקצף הניתז בפנים והמון המים הנשברים על כרבלות הגלים, ואחר השקט שנשתרר בשקערוריות שבין הגלים, מקום שהסירה היתה משתהה וכמעט נעצרת תחתיה.

מר בליי החריש משך כל הלילה. תפקידו תבע ממנו התרכזות מלאה ולא הניחו לשוחח. אין ספק כי סבל יותר מכולנו מפני שהתנועות, הדרושות לנהיגת סירה, קלות הן מכדי להחם את האברים. הירח, ששקע והנמיך מלפנינו, האיר את פניו באור מלא; הבעתם היתה שליוה ועֵרנית, הגם שלא הצליח לכבוש רעד חזק שחלף בגופו.

לאחרונה שקע הירח משמאל לחרטום. הכוכבים הזהירו בנוגה הקר של ליל־סתיו בבית. הגלים ששאגו סביבנו נשברו במפלי אש חיורה, כך שלרגעים יכולתי להבחין בפני חברי לברק הזוהר הפלאי.

נלסון ואני חזרנו למקומנו במצעי־הירכתיים לאחר עמל ממושך בהרקת המים. אותה שעה היינו רוגעים בין שני גלים. בהציצי דרך מקרה מעבר למעקה השגחתי בדמויות זהרוריות שהחליקו קדימה ואחורה צד בצד עם הסירה; כתריסר, או עשרים, שפרצו קדימה, פנו לצד אחד ולצד השני ונעלמו מתחת לסירה. אחד מהם עלה על פני המים במרחק יארד מאתנו, פלט נחרה קולנית וזינק קדימה.

“דולפינים!” קרא נלסון.

“הן,” אמר הקברניט; “פי מלא רוק למחשבה על נתח בשר הדולפין, ולו גם נא יהיה!”

נשענו על הלזבזות ובגחננו מעל למעקה לטשנו עינינו אל המראה והיינו מהרהרים לאו דוקא ביפי השבילים הזרחניים אשר השאירו הדגים בעקבותיהם, כי אם בשפעת המזון המצויה כה סמוך אלינו – מזון שלא היה בכוחנו להשיגו. הגלים השיגונו בקביעות, שהקלה על בליי את נהיגת הסירה. נראה היה כאילו לא הרגיש כל עיקר בצינת הלילה החודרת דרך מלבושינו הרטובים. מהלכה המצויין של הסירה העסיק את כל תשומת־לבו, ואף־על־פי שרעדתי מקור, דבק בי שמץ מהנאתו למראה גלי הענק שהתרוממו לאור הכוכבים ודהרו להשיגנו.

“כמה יפה היא שטה!” אמר נלסון, כששיניו דא לדא נוקשות.

“בעצמי השגחתי על בנינה,” השיב בליי בגאווה; “בשבע עינים בדקתי כל לוח ומסגרת שהוכנסו בה! סירה מוצקה הימנה לא נבנתה מעולם! אילו היתה גם ספונה וטעונה משא לפי קיבולה הייתי יכול להשיטה סביב העולם.”

משהגיע תורנו שנית להריק מים כבדו עלי רגלי כל־כך, שרק בקושי עברתי לאמצע הסירה, ולנלסון צריך היה לעזור לקום על רגליו. משהוחלפנו שוב כבר האפירו השמים.

הקברניט פקד לחלק כפית רוּם לאיש. דבר זה שוֹבב את נפשנו להפליא ונסעד שחרית על כמה פרורי יאם שנמצאו בשיפולי הסירה. מזג־האויר היה משתפר והולך, אף שהים טרם נח מזעפו והיה בו עדיין כדי להטיל אימה על בן־יבשת, והשמש העולה חיממה אותנו עד שניתן לנו לשוב ולהשתמש באברינו.

בשעה שמונה, כשרב־המלחים משך את הלוג, רפתה הרוח לבריזה גאה וכה מעט קצף חדר לסירה, שהיושבים קדימה הצליחו ליבש את בגדיהם. הקברניט בליי הציץ במצפן ורמז לאלפינסטון.

“קח את ההגה,” אמר. “החזק אותה במסלול מערבי־צפון־מערבי. במהרה ניתקל ביבשה, אלא אם כן שיקרו לנו ההודים.”

הוא ריפה את שרירי זרועו, שנתכווצו מקור וממאמץ ממושך והוסיף, בפנותו אל כולנו: “יצאנו בשלום מלילה קשה. במעלות האורך הללו אפשר שנעבור את כל הדרך לטימור בלי שנתנסה שנית במזג־אויר כה רע. יפה עמדתם בנסיון, בחורים, ואנו יכולים לסמוך על הסירה. על דברתי! אם נקמץ במזונותינו לפי שהסכמנו הגע נגיע הביתה!”

“אל חשש, אדוני,” אמר קוֹל, “כולנו אתך כאיש אחד. והשבח לאל שנתן לנו את הקברניט בליי להנהיגנו בדרך – מה, בחורים?”

האנשים הגיבו בקריאות הסכמה: “הן!” “יפה אמרת!” “תוכל לסמוך עלינו!”

מאוחר יותר באותו בוקר ראינו להקות צפרים שדאו מעל המים בעקבן אחרי דגים – עדות מובהקת לקרבת יבשה. פעם עברנו בתוך להקה גדולה של דגי טוּנה, שהיו מקפצים ודשים במים עד שהקציפום. אלא שאף אחד מהם לא עלה בחכתנו. עתה עמדנו על המשמר בעינים פקוחות וזמן מה לפני צהרים נתגלתה יבשה – אי קטן ושטוח בכנף דרום־מערב במרחק כארבע פרסאות. אחר הופיעו לעינינו איים נוספים ובשעה שלוש אחר־הצהרים מנינו שמונה מהם על קו האופק, שהשתרעו מדרום ודרך המערב עד לצפון.

“איי פיג’י,” אמר בליי, שהקיץ משינה מרעננת לשמע הקריאה “ארץ!” “הננו האנשים הלבנים הראשונים שזכו לראותם!”

“האם לא נוכל לרדת כאן, אדוני?” שאל הנגר.

“כדַבֵּר הכסיל דיברת, מר פורסל,” אמר בליי גסוֹת. “זכרון חלש לך אם שכחת כבר את טוֹפוֹאה! לא נוכל לעשות שטות גדולה יותר מאשר לרדת פה. הקברניט קוק לא ראה מעודו את האיים הללו, אולם בהיות רב־חובל על ההחלטה, בשנת 1777, שמע על תושביהם רבות מפי בני איי־הידידות. הם נודעים כאכזרים ומסוכנים ואוכלי־אדם. לא, אנו ניטיב לעשות אם נפסח על הברנשים הללו!”

 

פרק חמישי    🔗

ברדת הערב הופיעו בכנף צפון־מערב שלושה איים קטנים במרחק כשבע פרסאות, ועם לילה עברנו על פניהם, בשוטנו בעזרת מפרשנו הקדומני בלבד, ואף הוא צומצם. אילו נמצאנו במסיבות מאושרות יותר, ברי לי שהייתי נהנה כפליים מהרגש שנתעורר בי בשוטי בים לא־נודע ומשובץ באיים, אותם טרם ראתה עין אדם לבן.

נלסון הוא שניחן באותה מתת יקרה מפז – בהלך־מחשבה חקרני ופילוסופי. אפילו במצבנו זה, כאשר נדמה שלא נשקף לנו כל סיכוי לשוב ולראות את אנגליה, היה הוא מסוגל ליהנות מהתבוננותו בים ובשמים בשעות היום ובכוכבים בשעות הלילה. בעין של חוקר היה מסתכל בכל אי אשר נקרה לנו בדרכנו, בבקשו לגלות אם עשוי הוא מחומר ווּלקני או מחומר אלמוגי, האם נושב הוא ומה היא הצמחיה הגדלה עליו. בפגשנו בלהקות דגים, או בצפרים שעפו מעל לראשינו, היה קורא בשמותיהם, והמעט אשר אדע מחכמת האסטרונומיה למדתי מפי נלסון בלילות הארוכים שבילינו בסירת הבאונטי.

אף־על־פי שהרוח גברה לאחר שהחשיך וכל הלילה הרטיבה אותנו בקצף הגלים, לא סער הים ואנו הצלחנו לישון מעט מתוך שנחלקנו לשתי קבוצות: האחת ישבה על הספסלים והשניה שכבה על תחתית הסירה. האפשרות לפשוט את רגלי הסבה לי עונג רב, ואם כי רעדתי מקור, נרדמתי ואישן כשלוש שעות, ואחר הקיצותי מאוּשש במידה רבה. בהאיר היום היה מראה כל אנשי הסירה טוב מאשר בבוקר הקודם. לסעודת־השחרית קיבלנו רביעית הפיינט מים לאיש וכמה פירורי יאם, מהאחרונים שמצאנו בשיפולי הסירה.

בשעות הבוקר המוקדמות נחלשה הרוח ומר בליי ציוה לפתוח את הארגז כדי לבדוק את מצב הלחם. אחד השקים היה יבש לגמרי והלחם שנרטב בלילה הראשון הוצא והונח בשמש. משנתייבש לחלוטין, מיינוּ בזהירות את כל הכמות, ואת הלחם שנתקלקל, או נרקב, שמנו בשק כדי למנוע בעד התפשטות הרקב אל הלחם הטוב. את הלחם הקלוקל אמרנו לאכול תחילה.

לאחר שערך את תצפיתו בשעת הצהרים, הודיענו הקברניט בליי שעומדים אנו במעלה־הרוחב '18°10 דרום, ושלפי חישובו עברנו תשעים־וארבע מיל בעשרים־וארבע השעות האחרונות. במערב היו שולי השמים מעוננים, אך לבּוֹג וקוֹל, שניהם ספנים ותיקים, סברו כי מבחינים המה ביבשת גבוהה באותו כיוון, שם נראה כאילו דבקו העננים למקום אחד.

כה הרבה עבר עלינו מאז עזבנו את הבאונטי, שכמעט ולא נתתי את דעתי על המזון שהכנסתי לפי; אולם עכשיו, משצירפתי יחד את כל הכמות שאכלתי בשבעת הימים האחרונים, נוכחתי כי לא עלתה על זו שאדם רעב אוכל בארוחה אחת. ואומנם מנות אלה של לחם צר ומים לחץ נתנו בנו את אותותיהן – הלחיים שקעו והעינים הבריקו בברק לא־טבעי כשהן מרוקנות מכל הבעה. ברם לעת־עתה לא נשמעו כל תלונות מחמת הרעב; ברוח טובה שתו האנשים את לגימת המים שלהם ובלעו את פרורי הלחם הקלוקל.

אחר־הצהרים גאתה הרוח ממזרח־דרום־מזרח ושוב החלו הגלים נשברים ופורצים לתוך הסירה מעל דף־הירכתיים והעגבוֹת, באלצם אותנו לחזור להרקת המים. אולם אף־על־פי שהקציף את פניו, נשאר הים שטוח ולבּוֹג הזקן עמד על ספסל החרטום והצל בידו על עיניו בהשקיפו קדימה. פתאום פנה לאחור.

“מר בליי!” קרא בשפל קול.

“כן?”

“אני רואה צב־ים גדול ישן במרחק כשני כבלים לפנינו! הרשני להנחותך אליו, אדוני, ואני אתפסנו בשריונו! רבים מהם צדתי בדרך זו באיי הודו־המערבית!”

בליי הניע ראשו בחיוב ועיניו דבקו בלבוג. “אל תקימו רעש,” אמר.

אותה שעה שטים היינו במהירות של כארבעה קשרים לשעה, ומאחר שהיה ברור שהסירה תתמלא מים ותטבע אם נפנה לרוחב הגלים, לא נותר לנו לפנאי להכין עניבה, או לשקול מה הדרך הטובה ביותר ללכוד את הצב. ידעתי שהחיכוך הקל ביותר של רגלינו בתחתית הסירה, או דפיקה כל שהיא בדפניה, יעוררו מיד את החיה מתרדמתה ויניסוה מעלינו בבעתה. בליי החזיק במנהיג והשיט את הסירה על־פי תנועות זרועו של לבּוֹג. אף הגה לא נשמע וכמעט שלא העזנו להפנות את ראשינו. פעם, בהציצי מזוית עיני ברגע שירכתי הסירה הורמו על־ידי גל נשבר, ראיתי בחטיפה את גבו הרחב והמקושת של הצב הנרדם בקרבתנו לפני החרטום ולימינו. לבּוֹג רמז בזרועו להימין במקצת ואחר הרים ידו לאות להישיר במסלול. כעבור רגע ירד חרש מעל הספסל וגחן עמוקות מעל הלזבזת. מיד עלה קול שיכשוך משהחלה החיה לדוש את המים ברוב עוצמה.

הצב היה כבד עד מאוד ואדיר־כוח, אך לבּוֹג היה איש אלים וקשה־עורף ומיאן להרפות מצידו ובטרם היה הסיפק בידי סמית או לנקלטר לתפוס ברגליו – ולמעשה בטרם השיג מי מאתנו את המתרחש – משכו הצב מעל הדופן לתוך המים.

עלתה צעקה כללית. בהפליטו קללה תחב מר בליי את המנהיג בידי רב־החובל וקפץ אל הדופן. “החזק בי!” צעק אל אלפינסטון תוך ששיקע את זרועותיו במים ואימץ את כל שרירי גופו כדי להחזיק בלבּוֹג בתפסו בצוארון חולצתו. שלושה מאתנו משכו את האיש והעלוהו מעל הירכתיים. הוא לא שת לבו לכך שנרטב, אך גידף את מזלו הרע, שהשמיט מידיו את הצב. בליי שיבח אותו והאשים את שכניו לספסל על שלא הזדרזו להחזיק בחברם.

“לו הייתם פועלים מיד,” אמר, “תחת לשבת שם בפיות פעורים, כי אז היינו עורכים סעודת־מלכים הלילה ומצטיידים במלאי בשר לימים רבים!… עבור קדימה, לבּוֹג… סמואל, תן לו כפית רום! היא מגיעה לו, באלוהים!”

כיון שחימם את קרבו בלגימת האלכוהול, ישב לבּוֹג עם פקובר וקול, קונן על כשלונו ותיכנן מה יעשה באם יזדמן לפני צב שני. “מפלצת,” שמעתיו מעיר; “מאתים־ועשרים ליטראות לפחות! החזיקו חזק ברגלי באם ניתקל בעוד אחד – בשום אופן לא ארפה ממנו! תימקנה עיני! לחשוב על האוכל שאבד לנו! האם טעמתם מעודכם קאליפּי¹⁴?”

בליי פנה אל נלסון. “קאליפּי!” אמר בחיוך נעוה. “הנזדמן לך לבקר באיי הודו־המערבית, מר נלסון?”

“לא, אדוני.”

“ארבע שנים עשיתי בנתיבי המסחר ההם כאשר פקדתי על בריטניה, ספינתו של מר קמפּבּל. באלוהים, אדוני, אותם בעלי־מטעים חיים להם כנסיכים! בעת שעגנתי שם היו מזמינים אותי לעתים קרובות לסעוד בחברתם. הזלילה והסביאה שלהם עוררו בי בחילה. סַאנגָארי¹⁵ ופּוּנטש מרוּם ויין־מַדירה עד שתמה הייתי כיצד הכילו את הכל. והאוכל! צלחת בשר מפולפל, מרק צב־ים, אומצת צב, קאליפי צלוי! על דברתי, ראיתי שם ששה אנשים זוללים כמות אוכל שהיתה מספיקה לכולנו מכאן ועד טימור!”

נלסון חייך נוגות. “מסוגל הייתי לאכול הערב אחת מאותן הארוחות,” אמר.

“אינני מרגיש רעב גדול,” אמר בליי, “הגם שבשמחה הייתי אוכל נתח אומצה.”

זמן מה לפני שקיעת השמש נפוצו העננים ולפנינו נגלתה יבשה – שני איים גבוהים וטרושים – במרחק שש או שמונה פרסאות. הדרומי שבהם נראה גדול במידה ניכרת וגבוה מאוד, ואם כי עוצמת האור סינוורה את עינינו מלראות בבירור, נדמה לי שאי זה פוֹרה הוא ועשיר ביערות. ברצותנו לעבור במוצא־הרוח על פני האי הקטן יותר, העפלנו כדי לשנות את מסלולנו לצפון־צפון־מערב. בשעה עשר קרבנו ליבשה וראינו אוֹר של מדורות רבות. בגלל החשכה לא הבחנו אלא בזאת, שהאי היה גבוה וטרוש וכן שהיה נושב; סמוך לחצות כבר השארנוהו מאחורינו ונרגיש הקלה רבה.

אותו לילה הציק לנו הקור מאוד, ובשמחה פנינו להרקת המים בהגיע תורנו; אך לפני שהפציע השחר נרגעה הרוח והים שקט. משהאיר היום ראינו לפנינו שורת איים בכנף דרום־מערב ומצפון־מערב ועד הצפון ובאמצעה, בדיוק לפנינו, מעבר מרוּוח שרוחבו לא פחות מעשר פרסאות. מנת אוכלנו בבוקר זה היתה רבע הפיינט “חלב” אגוז־הודו ושתי אונקיות מבשר האגוזים לאיש. עתה סבלנו יסורי צמא בפעם הראשונה מאז ירדנו בסירה.

האיים אשר בכנף דרום־מערב וצפון־מערב, ביניהם השטנו את סירתנו, נראו גדולים מכל האיים שהכרנו עד כה בים זה. אף שהיו מרוחקים מאתנו פרסאות רבות, נדמה שרצועות־החוף שלהם היו משופעות ביערות, ואני אף דמיתי להבחין במישורים נרחבים וברכסי הרים תכלכלים, שהתנשאו הרחק הרחק בפנים הארץ.

באמצע אחר־הצהרים מצאנו עצמנו בין שני האיים הגדולים. הרוח רפתה לבריזה מתונה, שנשבה ממזרח, ופני הים שקטו כמו בפנים השוּניוֹת של טהיטי.

נלסון לא יכול להסיר עיניו מעל האי שבדרום. “הייתי נותן חמש שנים מחיי,” אמר בצער, “עבור ספינה מזויינת ופנאי לחקור קבוצת איים זו.”

“ואני!” החזיק אחריו הקברניט. “האי ההוא הגדול כעשרה איי טהיטי ביחד! והאי מצפון נראה גדול עוד יותר! חמש שנים! אני הייתי נותן עשר בעבור ספינה! אף קבוצת איים דוֹמה לא נתגלתה עדיין בים הזה!”

בטרם באה השמש הופתענו לראות, משהתכופפנו למעבר לדופן, כי שטים אנו מעל רֶבֶד אלמוגים מכוסה בפחות מפאטום אחד מים. אילו סער הים במקצת, כי אז היו הגלים נשברים במקום זה ואנו היינו משגיחים בו ונוטים הצידה. אך מאחר שהים היה שקט ולא היה לנו לחשוש אלא מפני עליה על שרטון, המשכנו לשוט באותו המסלול, כשהצופה בחרטום פוקח עין על הים מלפנינו. הסירה התקדמה לאיטה במים צלולים כאויר, שדרכם ניתן לי לראות את הקרקעית עד לאחרון פרטיה. שטוחה כפני שולחן היתה, זרועה אלמוגים מתים, שוממה מחיים ומשתרעת, לפי הנראה, כמיל אחד משני עברינו. שעת הדימדומים נסתיימה והחשכה אפפתנו משהגענו לסוף רצפת האלמוגים, שנגמרה פתאום בהתנפלה למעמקים, כאשר יעשו כמעט כל רבדי האלמוגים בים הדרומי.

סופת גשם שהתחוללה לאחר שהחשיך הרטיבתנו עד העור וחלפה עברה לפני שהספקנו לאצור יותר מגלון מים. אחר פרצה בריזה קרה, שהזכירתנו את הרוח הלילית המכונה “הוּפּה” בפי בני טהיטי, מעבר העמקים הגדולים וההרים הנישאים על האי מדרום לנו. אף שהים היה שקט, בילינו לילה קשה לאחר ארוחת־ערב של אונקיה אחת לחם קלוקל.

בהאיר היום היו אברינו כה מכוּוצים, שכמה אנשים כמעט לא יכלו לזוז. מר בליי חילק כפית רוּם ורבע הפיינט מים, שמדד בספל־העצם הקטן אשר לו. משחולקו גם חתיכות הלחם הבאוּש, עלו כמה קולות רוגנים. פּוּרסל כילה את ארוחתו בלעיסה אחת ובבליעה וישב מרעיד וזועף על ספסלו.

“האומנם לא נוכל לקבל פרוסה נוספת?” ביקש למבּ מאת פריאר בקול נמוך. “אני גווע מרעב!”

“כן!” החזיק אחריו סימפסון. “מוטב שאוכלי־האדם ירוצצו את ראשי מאשר אמות מות איטי כזה!”

אוזנו החדה של בליי קלטה את הדברים. “מי מתלונן שם מלפנים?” קרא. “יפנו אלי אם יש להם מה לומר.”

מיד נשתררה שתיקה בחרטום.

“אינני רוצה לשמוע דברים נוספים בדומה לאלה,” המשיך בליי. “אנו נתחלק שווה בשווה בסירה זו, ואיש לא יקבל חלק גדול משל חברו. זכרו זאת כולכם!”

בריזה גאה קמה מכנף מזרח. העלינו את המפרש הראשי ומשהוטל הלוג נמצא כי שטים אנו במהירות שעלתה על חמישה קשרים לשעה. יבשה רחוקה וגדולה מאוד נראתה עכשיו בדרום ובמערב ואי קטן, עגול ונישא, נתגלה בצפון. האי הגדול, שהשארנו מאחורינו ושדמה ליבשת יותר מאשר לאי, עדיין נראה לעין.

אותו יום נעם עלינו השיט. נראה היה שתנועת הגלים ממזרח למערב נשברה אל היבשה שמאחורינו, ואף־על־פי שהרוח גדשה את מפרשינו והסיעתנו קדימה מהר, כמעט ולא קלטנו מים. החלפתי מקומות עם אחד האנשים היושבים מלפנים ואסתדר על החרטום, מקום שיכולתי לעקוב אחרי הדגים המעופפים שהתרוממו לפני הסירה.

דגים אלה שרצו לרוב במימי פיג’י; הנאתי בשעה שהתבוננתי בהם השכיחה מלבי את רעבוני ואת מצבנו הנואש. מין הדג הגדול והמתבודד ענין אותי במיוחד, שכן נוהג היה להמתין עד שהסירה כמעט השיגתהו לפני שהתעופף באויר. כמה מכות זנב חזקות העלוהו אל פני המים, שם שחה במהירות רבה כשגופו מלוכסן כלפי מעלה ורק בדל זנבו התחתון והמאורך משוקע במים. משהגיע למהירות מספקת, התרומם הזנב מעל המים תוך סטירה חזקה והדג פרח באויר בפנותו אנה ואנה כרצונו.

השמש נתלהטה סמוך לשעת הצהרים בקפחה עלינו בלי רחמים, ואני, שסבלתי מהצמא כמו האחרים, הרביתי להרהר ברבע הפיינט מים עליהם אתענג עוד מעט. בעמדי לחזור לירכתיים התרומם דג מעופף כעשרה יארדים מאתנו בנוסו מפני דג גדול ממנו שדלק אחריו. המים רגשו תוך שנתלקחו בזהב ובכחול. הדג המעופף פנה ימינה בו בזמן שפילוח נמהר של המים בדיוק מתחת לו הראה כי אויבו עוקב אחריו במהירות שווה. לבסוף צנח הימה. מיד נתרגשו המים בריתחת קצף וזנב רחב נזדקר באויר לרגע קל.

רב־המלחים קפץ על רגליו. “דולפין!” קרא.

שטים היינו באמצע קבוצה קטנה של דולפינים; הים דומה כי נדלק בצבעים מתרוצצים של כחול וזהב.

קול פנה אחורה בהתעוררות. “אשים חתיכת סחבה חדשה על הקרס, אדוני,” אמר למר בליי. תוך כדי דיבור החל מושך בחבל, ומשהעלה את החכה, פתח את אולרו וחתך את הסחבה האדומה, אשר זמן רב קיוה שאיזה דג יאות לבלעה.

“נסה את זה,” אמר הקברניט בהוציאו מכיסו מטפחת כותנה. במתיחות עקבנו אחרי רב־המלחים שעה שקרע את המטפחת פסים פסים וקשרם אל החלק הישר של החכה, כך שקצותיהם יגררו מאחור בדמות מוּלית¹⁶ קטנה. משהוכן הכל הטיל את החכה המימה ושילשל אחריה את החבל בטלטלו אותה קדימה ואחורה כדי למשוך את תשומת־לבם של הדגים.

“תימקנה עיני!” אמר פקוֹבר חרש. “הם עזבו אותנו!”

“לא, הנה הם!” קראתי.

אדוה מהירה הופיעה על פני המים מיד מאחורי החכה ונטתה הצידה. קוֹל טילטל את החכה קדימה ואחורה כיד כשרונו הטובה עליו. סנפיר הגב הארוך של אחד הדולפינים פילח את המים כברק מאחורי החכה. החבל נתהדק.

“תפסתי אותו!” שאג קול וכל אשר בסירה הריעו בקול גדול.

הדג התרוצץ ימינה ושמאלה בקפצו באויר כאִלתית, אולם זרועותיו החסונות של קול משכוהו אלינו משוך וקרב.

“הזהר!” צעק בליי; “הקרס יצא עוד מעט מפיו!”

קול אימץ את אחיזתו בחבל ובתנופה גדולה אחת העלה את הדג אל הסירה. בעודנו באויר ראיתי את הקרס נשמט מפיו ונופל; כעבור רגע נחבט הדג על קרשי סיפון הירכתיים ובעוד האלט, שישב בקרבתו, מתנפל עליו בזרועות פשוטות, התמתח הדולפין כקשת, הכה בזנבו מכה אדירה ברצפת הקרשים ועף מעל הדופן לתוך הים.

דמעות עלו בעיני האלט, ואם כי גם אני מיציתי את האכזבה המרה, כמעט לא יכולתי לבלום את חיוכי למראה פניו של קול. בליי פלט צחוק קצר וחסר שמחה. אותם האנשים שקמו על רגליהם להסתכל, חזרו וישבו ושעה ארוכה לא דיבר איש. קול שילשל את חכתו שנית, אלא שהדגים עזבונו, או שלא שתו את לבם אליה.

בשעה מוקדמת אחר־הצהרים העפלנו על הרוח כדי לעבור צפונית לאי מאורך וגבוה, שהזדקר לפנינו במערב. יתכן שהיה זה אי אחד ויתכן שהיו אלה כמה איים, שבחלקם הסתירו האחד את השני; מכל מקום נראה ענקי בשטחו, שנמשך דרומה למרחק כזה עד שרכסי ההרים המרוחקים יותר נבלעו באד תכלכל. הארץ היתה מכוסה יערות ובהתקרבנו אליה הבחנתי במטעים שצבעם ירוק בהיר והם ערוכים בסדר. נאלצנו להתקרב ליבשה יותר משרצינו על מנת לעבור דרך תעלה שהפרידה בינה לבין אי קטן בצפון־מזרח.

משהגענו לאמצע התעלה הלזו, ולא יותר מחמישה מילין מהיבשה, נבעתנו לראות שתי דוגיות גדולות שטות במהירות לאורך החוף, שבלי ספק דלקו אחרינו. מתקדמות היו חיש כשלפתע חדלה הרוח ואנו נאלצנו לתפוס במשוטים. הפראים נראה שעשו כמונו, הואיל ובמשך שעה הוסיפו להתקרב אלינו. אז השתרעה עלינו סופת גשם פתאומית מדרום־מזרח, שקדם לה פרץ רוח עז. על כמות הגשם שירדה בעת הסופה הזאת אפשר ללמוד מהעובדה, שבפחות מעשר דקות ובעזרת האמצעים העלובים שהיו לנו כדי לאצור את המים, הצלחנו למלא את כל הכמות ששתינו מתוך החביות וכן למלא את כל הדלועים ואפילו את קומקום הנחושת, ושעה שכמה מאתנו עסקו בכך, הוכרחו האחרים להריק את המים לבל יגאו בפנים הסירה. הסופה חלפה ובריזה חדשה קמה מכנף מזרח־דרום־מזרח. נחפזנו להעלות מפרש מפני שכאשר חדל הגשם ראינו כי אחת הדוגיות קרבה אלינו עד למרחק שני מילין, אף הוסיפה להתקדם במהירות. היה לה תורן אחד ועליו מפרש לטיני צר וארוך, שדמה לאלה שראינו על סירות הילידים באנאמוּקה. אילו סער הים, כי אז היתה משיגה אותנו תוך שעה או שעתים, ברם עתה שטה סירתנו מהר לכיוון צפון־מערב כשמפרשה הראשי מלא ומושך כדבעי. לפי הסיפורים ששמעתי, הייתי סמוך ובטוח שאם ניפול בידי הפראים יתכן שיפטמונו לשם מאכל, ממש כאילו היינו להקת אוזים.

בהמשך אחר־הצהרים היתה הדוגית הולכת ומשיגה אותנו. רובנו עקבנו אחריה בדאגה, אך בליי, שישב אל ההגה והתאמץ ל"סחוט" מסירתו את מלוא המהירות, שמר על ארשת־פנים אדישה.

“אפשר רוצים הם לסחור עמנו,” אמר כבדרך אגב; “בכל זאת מוטב שלא נבוא אתם במגע. אם הרוח לא תיפסק, ירד עלינו הלילה לפני שיספיקו להשיגנו.”

נלסון לא גרע עיניו מהדוגית, הגם שהתענינות ולא פחד היא שהניאתו לכך. סירת ההודים שטה אותה שעה במרחק של מיל אחד לערך, מאתנו.

“דוגית כפולה היא,” העיר, “כדוגמת הדוגיות שבונים הילידים באיי־הידידות. אני רואה את הסוכה שעל המכסה באמצע. בהיותי עם הקברניט קוק, ביליתי יום שלם על הים בדוגית כזאת. הם משיטים אותה בצורה מוזרה; תחת החיזור המקובל עלינו, נוהגים הם לסובבה עם כיוון הרוח.”

“לוַאי והיו מציגים לפנינו כיצד הם עושים זאת,” אמרתי.

“כמה נמצאים עליה לפי דעתך?”

“כשלושים, הייתי אומר, או ארבעים.”

בדיוק לפני שקיעת השמש, כשהדוגית קרב אלינו עד למרחק שני כבלים, פסקה הרוח. היבשה היתה לנו אותה שעה מדרום־דרום־מערב במרחק כשמונה מילין, ושונית תת־מימית ארוכה, אליה נשברו הגלים בשצף קצף, בלטה ממנה והחוצה לכנף צפון. אנו נמצאנו פחות ממיל אחד מקצה השונית הזאת, כשזרם חזק גרפנו מערבה.

“הורידו את המפרשים, בחורים!” פקד בליי. “למשוטים!”

למוֹתר היה לזרז את האנשים. בכהרף־עין הותרו הנפים והחזקים שבנו – לבּוֹג, לנקלטר, קול, פּוּרסל, אלפינסטון ורב־החובל – קפצו אל המשוטים והחלו לחתור בכל כוחותיהם.

גם ההודים לא איבדו זמן לבטלה. עתה הבחנתי שהם לא חתרו, כי אם השיטו את סירתם בצורה מוזרה בעמדם על גבי המכסה שבין שני גופי הדוגית ובהניעם ב"שמיניות" שוֹטטוֹת ארוכות וצרות, שדמו למשוטינו ושהועברו כנראה דרך חורים מיוחדים לכך בתוך המכסה. ארבעה אנשים בלבד עמלו בשוֹטטוֹת הללו, אבל הם הוחלפו לעתים קרובות והסיעו את הדוגית הכפולה הכבדה, שאורכה לא נפל מחמישים רגל, במהירות שהיתה שווה כמעט למהירות סירתנו. עתה החלו הפראים צועקים ומקימים שאון רב ואותם שלא עמלו בשוטטות לטשו אלינו עינים אכזריות. איש אחד, גבוה מהאחרים ובעל רעמת־שיער ענקית, עמד על שפתו הקדומנית של המכסה, צעק ונופף באלה גדולה במין ריקוד. תנועותיו ונעימת קולו לא הניחו מקום לספק בדבר כוונותיהם.

אנשינו האוחזים במשוטים היטיבו לחתור, מאחר שלא היה איש בסירה שלא הבין כי בחתירה זו תלויים חיינו.

מקץ מחצית השעה השגיח מר בליי שרב־החובל, אדם בשנות העמידה, נחלש. הוא נתן אות לפקובר והתותחן השכיל להעביר לידו את משוטו בלי לאבד אפילו חתירה אחת. השמש ירדה ונעלמה מעבר לאוקינוס הריק שמשמאל לחרטומנו והדימדומים הטרופּיים הקצרים אפפונו. ההודים הוסיפו להתקרב.

בהפעילם את השוטטות בחימת זעם היו מקרבים אלינו את דוגיתם יותר ויותר. משנתחלפו הדימדומים באפלולית היו מרוחקים מאתנו לא יותר מכבל אחד. הפרא הגבוה, שסבורני כי היה השר שלהם, השמיט מידו את אלתו ומתח קשת שהוגשה לו. בהתאימוֹ על מיתרה חץ ארוך, ירה אותו בנו והמשיך לעשות כן כעשר דקות. חצים אחדים היכו במים בקרבת הסירה. אחד נפל מרחק מה לפנינו וצף־עבר לצדנו. אורכו היה כארבעה רגל, עשוי מקנה־אגמוֹן קשיח ובראשו ארבעה או חמישה עוקצים נוראים, שהיו מכוונים להשבר בתוך הפצע.

עודני משפיל מבטי אל החץ שבמים, שמעתי קריאה שנתמלטה מפי נלסון, שישב לצדי, ואפנה את ראשי. ירח מלא עלה בדיוק מאחורי הדוגית של בני פיג’י בהבליטו את דמויותיהם של הפראים, שהיו מכרכרים על המכסה וצורחים כעדת שדים פרועה.

ואחר, בגלל סיבה בלתי־מובנת לנו – אלא אם כן נהג על־פי איזו אמונה תפלה הקשורה בירח – פנה השר וצעק אילו מלים לאנשיו. הטורחים בשוֹטטוֹת חדלו ממאמציהם והאיטו את קצב עבודתם. בתארה עיגול רחב הסתובבה הדוגית ופנתה אל היבשה. כעבור עשר דקות נשארנו לבדנו על פני משטח מים עצום, ריק ומוכסף באור הסהר.

 

פרק ששי    🔗

בבוקר יום השמיני במאי הקיצותי מתנומתי והנה השמש מטפסת מזה מחצית השעה בשמים נקיים מענן. קשה היה להעלות בדמיוני¹⁷ מראה מבורך יותר, ביחוד מאחר שרוב שעות הלילה האחרונות הרטיבנו גשם בלתי־פוסק. נלסון שכני הקיץ לפני ועתה רמז לי לשתוק בהראותו בתנועת ראש על הקברניט בליי, שישן על הרצפה במצעי־הירכתיים כשרגליו מקופלות תחתיו וזרועו, הנשענת על המושב, משמשת לו כר לראשו. פריאר ישב אל ההגה ופּקוֹבר לצדו, ואילו קול ולנקלטר ישבו קדימה ליד התורן. כל האחרים ישנוּ. נשבה בריזה רפה; הסירה החליקה חרש בדרכה ולפנינו השתרע מדבר מים ענקי, אשר דומה כי מעולם לא ידע סער.

ישבנו מחרישים. רחצנו בחום השמש הנעים וראינו כיצד הגופות המכווצות סביבנו מתרפּוֹת תוך כדי ספגן בשנתן אותו חום מבורך. בפעם הראשונה מאז עזבנו את טוֹפּוֹאה נח הקברניט בליי ללא הפרעה וכולנו ביקשנו שיפיק ממנוחתו את מלוא התועלת. בגדיו היו בלויים כשלנו ולחייו מכוסות בזקן בן עשרה ימים, אולם אף־על־פּי שפניו היו חיורות ומעוותות, לא גילו את ארשת הסבל שנתבלטה יותר ויותר בפני האחרים.

נלסון לחש לי: “לדוּוֹרד, רק להביט בו מעורר את אמונתי בטימור.” ויפה ירדתי לסוף דבריו. אם ער היה או ישן, תמיד היה משהו באישיותו של בליי שהשרה עלינו בטחון. נדמה לי שאילו רכבנו אתו על גבי קורה צפה תחת סירה זו, גם אז היינו מאמינים בטימוֹר.

הוא ישן כשלוש שעות, וכאשר הקיץ משנתו כבר נעורו גם יתר האנשים והיו שוכבים ונהנים מחומה היקר של השמש, הגם שנזהרו שלא להתברך במזלנו הטוב. אפילו נלסון ואני כבר הפכנו לספנים במידה מספקת כדי שנדע שבכגון דא אסור לדבר: שלשבח את מזג־האויר הטוב כמוהו כלהשיאו להסתלק. אך התחממנו דיינו וייבשנו את בגדינו, החילונו לנקות את הסירה ולהשליט בה סדר.

הקברניט בליי ניצל את ההזדמנות להתקין לעצמו מאזנים לשקילת מנות המזון. עד עכשיו נאמדה מנתנו היומית על־פי ההשערה, ודרושה היתה שיטה מדויקת יותר הן בכדי למנוע טענוֹת מצד אותם שסברו כי מקפחים אותם לעומת האחרים, והן בכדי להבטיח שהמלאי שלנו יספיק לכל המסע. שנים או שלושה כדורי אקדוח נמצאו מתחת ללוחות השיפוליים. משקל של כדורים אלה היה עשרים־וחמישה לליטרה אחת, ולאחר חישוב זהיר של כמות המזון שבידינו, החליט בליי שֶמְנָת הלחם של כל אחד מאתנו בכל ארוחה תהיה שווה למשקל כדור אחד. למאזנים השתמש בשני חצאי קליפה של אגוז־הודו, שאוּזנוּ בהקפדה זו כנגד זו בקצות כפיס־עץ דק, אליו נקשר חוט לאו דוקא בדיוק באמצע, מכיון שאחת הקליפות היתה כבדה במקצת מהשניה. הנגר הוא שהתקין את המאזנים, ששרתוּנו שירות מצויין, אולם נורא היה לראות איזו כמות לחם זעומה היתה דרושה כדי לאזן את כדור האקדוח. מנת מזוננו נקבעה איפוא עתה בחלק העשרים־וחמישי של הליטרה לחם וברבע הפּיינט מים לאיש, שחולקו בשעה השמינית בבוקר, בצהרי היום ובשעת השקיעה. אשר נותר מבשר־החזיר הכבוש נשמר למקרה בו נזדקק לאוכל מזין יותר. עדיין נותרו לנו מספר אגוזי־הודו, וכל עוד לא נאכלו שימש לנו בשרם תחת לחם והנוזל המתוק שבתוכם – תחת מים; אך אם זכרוני אינו מטעני, אכלנו את האגוז האחרון בעשירי במאי.

האוכל חוּלק בשיטה זו: כמות לחם שהספיקה לערך בשביל כל החבורה הוצאה מהארגז ונמסרה לקברניט בליי, אשר על־פי־רוב שקל בעצמו את שמונה־עשרה המנות ואלה הועברו אחרי־כן מיד ליד. המים, שהוּחסנו באמצע הסירה, נמדדו ברגיל בידי פריאר, או נלסון, או בידי אני בשעה שמר בליי שקל את הלחם, בהשתמשנו לשם כך בספל־העצם הקטן; ממנוּ נמזגו המים לאחת מכוסיות־היין ונמסרו לאנשים ביחד עם לחמם. מוזר היה לראות את הצורה בה קיבלו את מזונם ו"חיסלוהו". אכן “חיסלו” היא המלה המתאימה לרוּבם; סעודתם החלה ונגמרה תוך רגע אחד.

פּוּרסל נמנה על אלה. כל כמה שהרגשתי עצמי אומלל באותם הרגעים, הוקל לי בהסתכלי בו בקבלו את מנתו הזעירה. תמיד עשה זאת באותה הבעה של תמהון וכאב. שניות מספר היה מחזיק את הלחם בכף ידו הענקית ומציץ בו מתחת לגביניו העבותים כמתקשה להאמין שאומנם שם הוא. אחר היה מטילו לתוך פיו בהבעת בחילה מבדחת שבעתים ומגביה עיניו למרום, כמו ביקש את השמים להיות לו לעדים כי לא קיבל את המגיע לו.

אחדים עשו כדוגמת מר בליי. הוא השרה את לחמו במנת המים שלו שנתן בקליפת־אגוז ואחר־כך אכלוֹ באיטיות יתירה, כך שלפחות היתה לו האשליה כי נהנה הוא מסעודתו.

סמואל, לבלרוֹ, נקט בשיטה שסיפקה לו, למעשה, מה שאפשר לקרוא בשם צל של סעודה. להוציא את מנת המים שקיבל בבוקר, היה צובר את לחמו ומימיו עד הערב, ואז אכל את הכל בבת אחת. זכאי היה, כמובן, לעשות זאת, אולם כשלעצמי סבורני שסמואל עשה את הדבר על מנת להזין את עיניו במראה מנתוֹ בשעה ששכניו לטשו אליו עינים רעבות. לזכותו עלי לציין את כוח שליטתו העצמית, הגם שאצל סמואל לא נראה, משום מה, כמעלה. עודני שומע את קולו הנרגז של פּוּרסל: “תימקנה עיניך, סמואל! חדל ללקק את שפתיך! אכול אותו וחסל, כמו כולנו!”

קול לא החסיר אף פעם את תפילתו לפני שאכל, ואפילו היתה זו חתיכת לחם זעירה. אלה שישבו בקרבתו היו שומעים את תפילתו הקצרה, שנאמרה בקול נמוך: “אבינו שבשמים: מודים אנו לך בעבור רחמיך הרבים וחסדיך את בני־האדם.”

על־פי מנהגו הפשוט והכנה של האיש יכול היה הצופה מהצד לחשוב כי אך זה ישב לפני שולחן ערוך ועליו ממיטב המעדנים, וכי ראה את כל השפע הזה כהרבה יותר מהמגיע לו.

כל אחר־הצהרים נשאר מזג־האויר נאה ויציב, כשאותה בריזה רפה מסיעה אותנו למישרים בכיוון הרצוי. בצהרים חישב בליי את מקום המצאנו. על־פּי הלוג עברנו ששים־ושנים מיל מצהרי השביעי בחודש – המרחק הקטן ביותר שעברנו עד כה בפרק זמן דומה; ואף־על־פּי־כן נחה עלינו דעתנו מכיון שחום השמש רפא לנו וכן נחנו מהרקת המים המיגעת.

חמש־מאות מיל כבר עברנו מטופואה, שהם כשביעית המרחק לטימור, ממוצע של למעלה משמונים מיל ליום. מספר זה עודד אותנו במידת־מה. גילגלנוהו מפה לפה והרבינו להפוך בו. חמש־מאות מיל נראו כמרחק עצום, אך בו בזמן נזהרנו שלא להזכיר את שלושת אלפי המילין ויותר שהשתרעו עדיין לפנינו.

אותו יום ביצע מר בליי מעשה גבורה בהניחו לשַמָשו סמית לגלחו. מובן שלא היו לא מים ולא סבון כדי לרכך את זקנו. הוא ישב על הרצפה במצעי־הירכתיים כשראשו מוחזק בין ברכי פקובר, בעוד סמית כורע לצדו ומקצץ בשער זקנו היבש, בהפסיקו בכל רגע כדי להשחיז את התער. מלאכה זו ארכה לו כשעה שלמה ואיש מאתנו, שראינו את יסורי בליי, לא נתפתה לעשות כמוהו.

“באלוהים, סמית!” אמר משבא העינוי לסופו. “מעתה אבכר להבקיע לי דרך בין כל הפראים שבים הדרומי מאשר להתנסות בכך בפעם שניה. האם גולחת פעם בידי ההודים, מר נלסון?”

“פעם אחת,” השיב נלסון. “הקברניט קוּק ואנוכי עשינו את הנסיון בצותא על האי ליפוּגה. היליד השתמש בשני צדפים חדים, ביניהם תפס את שער־הזקן. היתה זו מלאכה משעממת ומיגעת, הגם שלא הכאיבה במידה שסברתי בתחילה.”

בליי נענה בראשו. “נסיתיה בעצמי; וכן שמעתי שהאם ההוֹדית מסוגלת לגלח את ראש ילדה בשן כריש הקבועה בראש קיסם ולהיטיב לעשות זאת כאשר נעשה אנחנו בתער; אלא שבזאת אאמין רק לאחר שאראהו במו עיני.”

“זריזים במלאכתם הם ההודים הללו,” אמר פקובר; “אבל אני מבכר את השיטה שלנו. שמח הייתי לשבת בזה הרגע בכסאו של הגלב הגרוע ביותר בפּורטסמוּת. הייתי קורא לכך גן־עדן, ואפילו שהיה מגלחני בפצירת עץ!”

“ראה תראה את פּורטסמוּת שנית, מר פקובר; בל תטיל ספק בכך,” אמר בליי בשקט.

שתיקה עמוקה נפלה בעקבות ההצהרה הזאת. האנשים הביטו בו ועל פניהם איזו כמיהה מהורהרת ונוגעת עד הלב. הכל ביקשו להאמין, ובכל זאת נראו התנאים כמכריעים לרעתנו. ואילו בקולו של בליי או במנהגו לא ניכר אף צל של ספק. הוא דיבר בבטחון שאימץ את לבנו.

“ועוד דבר נראה שם,” המשיך: “את פלצ’ר כריסטיאן תלוי בצוארו מעל ערב אחת הספינות של הוד־מלכותו ועמו כל שודד־ים ארור שנתן לו את ידו.”

“עוד יארך הזמן, מר בליי, בטרם נבוא על הסיפוק הזה, אם בכלל נבוא עליו,” העיר פורסל.

“יארך?” השיב בליי. “ארוכה היא זרוע־החוק של הוד־מלכותו, זכור זאת! יסתתרו להם באשר יסתתרו, היא תשיגם ותאחז בצוארם. מר נלסון, אנה סבור אתה ילכו? יש לי דעה משלי, אך מעונין אני לשמוע את דעתך.”

היתה זו הפעם הראשונה מאז איבדנו את הספינה, שמר בליי הזכיר את המורדים ביותר מאשר קללה שבדרך אגב, ושהרשה למי מאתנו לדבר אודותיהם.

“יכולני לומר לך אנה ישתוקקו כולם ללכת,” השיב נלסון: “בחזרה לטהיטי.”

“כן סבור גם אנוכי,” אמר בליי. “לוַאי ויכנס בהם האלוהים את רוח השטות לעשות זאת!”

“בשעה ששילחו את הסירה, אדוני, שמעתי בבירור כמה מהם צועקים ‘הידד – לטהיטי!’” התערב אלפינסטון בשיחה. “הרעש היה גדול באותה שעה ובכל זאת לא יתכן שאוזני הטעוני.”

“אינני יודע מה יאמרו האחרים לעשות,” אמר נלסון, “אבל אחד מהם נבון הוא מכדי שישתהה שם יותר מדי: מר כריסטיאן.”

בליי הרתיע כאילו סטרוּ לו על פניו. הוא נתן בנלסון מבט קודר כשעיניו יוקדות מחימה כבושה.

“מר נלסון,” אמר, “לעולם לא אחפוץ לשמוע תואר של כבוד מצורף לשמו של אותו נבל!”

“צר לי,” אמר נלסון חרש.

“מספיק,” אמר בליי. “יודע אני שלא היתה זאת אלא פליטת־פה, אך לא יכולתי לעבור עליה בשתיקה… תמים־דעים אני עם דבריך עליו. נוֹכל ערום הוא מכדי שישאר במקום בו יוֹדע הוא שיבקשו אחריו. ואולם ראה תראה: הנותרים לא ילכו עמו; ואנו נתפסם – כך!” והוא פּתח את ידו וקפצה לאט ובחזקה, כמו עמדו כבר כמה גרונות במטחוי תפיסתו.

“הן,” אמר פורסל במרירות, “ומנהיגם ישוטט חופשי. לעולם לא יימצא.”

“כך אומר אתה?” השיב בליי בצחוק קצר וצורם. “ואנוכי סבור הייתי כי תכירני יותר טוב, מר פורסל. לוַאי ואשלח לבקש אחריו! אין אי באוקינוס השקט, מסומן או לא מסומן, אשר עליו יוכל להמלט מפני! לא, באלוהים! אף לא שרטון אחד בלב הים, שעליו לא אמצאנו! ויפה יודע הוא זאת!”

“אנה מניח אתה כי ישים את פניו, אדוני?” שאל פריאר.

“הבה ונחדל מלדבר בענין זה, מר פריאר,” אמר בליי ובכך שם קץ לשיחה אודות המורדים למשך ימים רבים. בליי חש חריפוֹת בהשפלה שסבל מחמת אובדן ספינתו, ואף שהזכיר את הבאונטי רק לעתים רחוקות, ידענו כולנו שהמחשבה עליה לא משה מראשו.

אותו יום אחר־הצהרים סיפר לנו את כל שידע אודות איזורי החוף של הולנד החדשה¹⁸ ושל גויניאה החדשה.

“ידיעות אלוּ מיועדות במיוחד לך, מר פריאר, ולמר אלפינסטון,” אמר. “באם יקרה לי משהו, יפול עליכם התפקיד להשיט את הסירה בימים הללו, ועליכם לדעת איפוא את כל אשר יודע אני על המסלול בו צריכים אנו לשוט. חלק זה של האוקינוס ידוע רק במעט; את ידיעותי שלי עליו קיבלתי מהקברניט קוק בעת שהייתי רב־חובל על ההחלטה, במסעוֹ השלישי. עיקר תפקידנו אז היה לחקור את חציוֹ הצפוני של האוקינוס, אך בשוטנו בים היה לנו פנאי רב והקברניט קוק הואיל בטובו לספר לקציניו על מסעות־המחקר הקודמים שלו במערב האוקינוס ועל מעברוֹ דרך מה שקרא בשם ‘מיצרי־הנסיון’. הקשבתי ברוב ענין, אף־על־פּי שלא העליתי בדעתי שיבוא היום בו אנצל ידיעות אלוּ לתועלתי. מה שמוכיח, בחור צעיר,” העיר בפנותו אל היוּוֹרד, “שידיעה איזו שהיא אודות הים לעולם אינה מזיקה לספן. זכור זאת. לעולם אינך יודע מתי יזדמן לך להשתמש בה.”

“האם יש מעבר אחר בין הארצות הללו מלבד מיצרי־הנסיון?” שאל אלפינסטון.

“יתכן שיש מעבר כזה,” השיב בליי, “אך אני לא שמעתי עליו מעודי. אין צורך שאכנס לפרטי הדרך, לפני שנמסרו מפי הקברניט קוק. תמצאו אותם מסומנים במפה הארעית ששרטטתי בהיותנו במערה בטופואה. היא בתוך יומני. מפה זו היא כל אשר יהיה לכם לשוט על פיו דרך מה שהקברניט קוק ראה כאיזור המשופע ביותר בשוניות בכל האוקינוס השקט. אשר חשוב לזכור הוא זה: אם נרצה בכך או לא, במקרה של רוחות חזקות וים סוער נהיה מוכרחים לשוט לפניהם, ואז קרוב לודאי שניסטה צפונה יותר מהרצוּי לנו. על כן, במקרה שתהדפו צפונה ממעלת־הרוחב השתים־עשרה, השתמשו בכל הזדמנות כדי להדרים, כך שתיתקלו בשונית הגדולה לאורך חוף הולנד־החדשה בסביבת המעלה השלוש־עשרה של הרוחב הדרומי. בסביבה ההיא, לפי שזוכר אני, גילה הקברניט קוק את המעבר לו קרא בשם ‘תעלת ההשגחה’. אם תמצאו אותו, תוכלו לשוט צפונה לאורך החוף ברוח מתונה ובמים שקטים למדי עד שתקיפו את הכף הצפוני של הולנד־החדשה, ותעברו דרך מיצרי־הנסיון. לאחר כך תוכלו להישיר שוט בים פתוח עד טימור.”

“לא נשכח זאת, אדוני,” השיב פריאר; “אך יתן אלוהים ואתה תהיה האיש שיובילנו למחוז חפצנו.”

“מאמין אנוכי שאלוהים יתן זאת,” אמר בליי בכובד־ראש; “אך במצבנו מוטב להיות נכונים לכל תקלה אפשרית.”

“האם מצויים איים, אדוני, בפנים השונית הגדולה של הולנד־החדשה, עליהם נוכל לרדת?” שאל היוּוֹרד.

“זוכרני בבהירות שהקברניט קוק ציין כמה איים קטנים, המפוזרים שם בלגוּנוֹת,” ענה בליי. “הוא לא מצא אף אחד מהם שהיה נושב, אף כי סבר שהפראים ירדו עליהם לפרקים. ודאי נתעכב בכמה מהם כדי להצטייד במזונות.”

“מה המרחק מכאן אל הולנד־החדשה, אדוני?” שאל האלט.

“על כך לא נדבר, נערי,” אמר בליי בקול שנעימתו נתרככה.

“חשוֹב, אם רצונך בכך, על המרחק שכבר עברנו, אבל אף פעם אל תניח למחשבתך שתקדים את ספינתך. לבּוֹג הוא ספן ותיק. שאל את פיו אם אין זאת עצה טובה.”

“הן, אדוני, הטובה שבעצות,” אמר לבוֹג בהניעו בראשו מדובלל־השיער. “רק בדרך זו יעבור עליך המסע חיש מהר, מר האלט.”

ושוב נשתתקנו בהסתכלנו בלבּוֹג, שישב אצל חכתנו היחידה, אותה גרר אחרינו במים כמעט כל הדרך מטופואה. לא היה לנו כל פתיון, ולבוֹג ורב־המלחים ניסו את מזלם בכל מיני המצאות שיכלו להמציא בעזרת אמצעינו הדלים על מנת למשוך את הדגים. עתה השתמש בפתיוֹן עשוי מידית־הנחושת של אולר וכמה קרעים של בד אדום, שנמרטו ממטפחת. החכה נגררה אחרי הסירה במרחק ארבעים או חמישים יארד, ולעתים נמשכה קרוב יותר כדי שניטיב להשגיח עליה. לרגעים יש ונשימתנו היתה נכלאת בגרוננו בצפיה מתוחה למראה דג גדול שזינק לעומתה; אלא שתמיד דומה שהכירו בה כי אין דומה לה בטבע וסטוּ מעליה. משגע היה לראות כה הרבה דגים סביב לנו – לפעמים להקות גדוֹלוֹת – בלי שיהא בידינו לצוד אפילו אחד מהם. אך לבּוֹג וקוֹל לא אמרו נואש. הם התמידו לשנות את הפתיון, רק שהתוצאה לא השתנתה. כמה פעמים הוקפנו לרגעים מספר להקות דגים קטנים שדמו למוּלית, ואילו היתה לנו רשת־דיג, אין ספק שהיינו דגים כמה מהם, מאחר שהצטופפו סביבנו בהמוניהם, ברם הנסיון ללכדם בכמה מהכובעים שהיו בידינו לא עלה יפה. ובכל זאת, על־אף כל אכזבותינו, היו לנו הדגים וצפרי־הים, שהופיעו לעתים מעלינו, לברכה. המאמצים ללכדם בפּח העסיקו את מחשבותינו. לעומת זאת נראה כי בטננו סברה אחרת ומיאנה להסכים לכך שמאמצינו הכושלים הועילו לנו יותר מאשר להוסיף עלבון על צרה.

עתה השתמשנו בשני מפרשינו; הם משכו היטב והים היה כה שקט, שאף טיפת מים לא חדרה פנימה. השמש ירדה, כמו שעלתה בבוקר, בשמים נקיים מכל ענן, ובמהרה כיסתה אותנו העלטה. אך הנה עלה הירח והציף את הים השומם בהוד ופאר ששינו את צורת סירתנו הקטנה וכל אשר בה. פּוּרסל, עם סחבותיו המזוהמות שהיו קשורות סביב לראשו השבור, ישב ליד התורן באמצע הסירה ופניו אלינו, לאחור. באותו אור נראה כאיזו דמות אומרת אצילות ואפילו גבורה. ביום המרד, שעה שנטלנו משוטינו והתרחקנו מעל הבאונטי, תהיתי כמה זמן תוכל סירה כה קטנה להכיל שני אנשים כקברניט בליי ופּוּרסל בטרם יאחזו איש בגרונו של השני. הסכסוך ביניהם החריף זה מכבר על גבי הספינה. פּורסל העריך מאוד את כשרונו כנגר וראה עצמו כשליט יחיד במקצועו. עיקש מאין כמוהו היה, כבליי עצמו, אף שהיתה בו התבונה הדרושה כדי להכיר את מקומו ולהסכים שלקברניטה של ספינה היתה, אחרי הכל, סמכות גדולה מזו של הנגר. ידעתי כי בעומק לבו עלץ בעובדה שבליי איבד את ספינתו וראה בה עונש צודק על התנהגותו העריצה. על־אף כל זאת לא היה איש נאמן הימנו למפקדו. בבוקר המרד לא היסס אף לרגע קל להחליט עם מי מחובתו ללכת. בסירה מצאתי ענין מיוחד להתבונן ביחסו אל בליי וביחס בּליי אליו. הם שטמוּ זה את זה; אולם אצל פּוּרסל, לפחות, היתה המשטמה ממוזגת בכבוד.

מה רב היה הניגוד בין הנגר לבין טינקלר הצעיר, שישב לצידו! הוא אהב את הנער במידה ששנא את בליי, ובהיותו ספן ותיק נהג בו בלי יוצא מהכלל בכבוד רב על שום דרגתו כפרח־קצין, ומעולם לא החסיר, בפנותו אליו, לכנותו בשם “מר טינקלר”. וטינקלר היה ראוי לכבוד אף לחיבה. נער אמיץ־לב היה; אף פעם לא אירע – אפילו בשעות הקשות ביותר שעברו עלינו – שלא מילא את חובתו כראוי לגבר.

הלילה ההוא היה הראשון מאז הפלגנו מטופּואה שבילינו בנוחיות יחסית. מקומותינו הדחוקים לא נעמו לנו יותר מאשר קודם לכן, אך הסירה, וכן בגדינו, היו יבשים, ואנו זכינו ליהנות משעות אחדות של שינה מרעננת.

התשיעי במאי דמה בדיוק ליום שקדם לו – ים שקט ובריזה קלה ממזרח־דרום־מזרח. בליי עורר את כולנו עם שחר ואך חיממנו במקצת את אברינו הקפואים למחצה, הטיל על קול להתקין בעזרת כמה מאתנו זוג רכסות לכל תורן. הנותרים סייעו לנגר, שבנה מעקה סביב הסירה מיריעות המלאי שלנו. העגבות הוגבהו בתשעה אינטשים בעזרת מושבי הירכתיים, שחוברו במסמרים אל זיזים לאורכן, וסביבן נמתחה רצועת היריעה באותו הרוחב, כך שכאשר נשלמה המלאכה היתה הסירה מוכנה ככל שהיה בידינו להכינה לקראת מזג־אויר קשה. היה זה יומו של הנגר, והוא ניצלו על הצד היותר טוב; ולשבחו אומר שאומנם עשה מלאכה נקיה.

שמחתי לשמוע את בליי מעיר: “זה יהיה טוב מאוד, הנגר.”

היה זה שבח גדול מאחר שבא מפיו; ואילו פורסל לא היה פורסל אילולא השיב: “במחילה ממך, אדוני, זה לא יהיה טוב, אלא שאין בידי לעשות טוב יותר בחמרים העומדים פה לרשותי.”

בצהרי התשיעי בחודש עברנו ששים־וארבעה מיל נוספים במסענו מערבה. כל אותו יום לא ראינו לא דג ולא צפור.

סמוך לאמצע אחר־הצהרים הפסיק נלסון את השתיקה, אשר דומה כי נתמשכה שעות על שעות. “אני מרגיש צורך לדבר, מר בּליי,” אמר בחיוך קל; “ים זה הוא כה ענקי וכה שקט, עד שנוֹטה אני לפקפק במציאותו ואף במציאותנו אנו.”

“הרי זה רעיון מוזר, אדוני,” השיב בליי; “אולם הים הוא מציאותי למדי, היה סמוך ובטוח בכך.”

 

פרק שביעי    🔗

אני זוכר כיצד אמר הקברניט בליי לפריאר קרוב לשעת הצהרים של יום השנים־עשר במאי: “סבורני שאת הרע מכל כבר עברנו.”

“אני בטוח בכך, אדוני,” השיב פריאר, הגם שלא האמין באמיתוּתה של הצהרה זו יותר מהקברניט בליי. כמחצית השעה קודם לכן רפתה הרוח, אולם פני הים עוד היה בהם כדי להבעית את המשקיף עליהם מתוך הסירה. פריאר זה אך החליף את בליי אצל ההגה, אותו החזיק שמונה־עשרה שעות רצופות.

רכסוֹת התרנים ומעקה היריעה סביב לסירה הותקנו בעוד מועד. בערב אותו יום, הוא התשיעי במאי, בשעה תשע לערך, חברוּ הרוח והגשם להצליף עלינו בצותא, ומשך כל הלילה היו ארבעה אנשים טרודים בלי הרף בהרקת המים ולפעמים עסקו בכך כל האנשים מלבד בליי. עננים אפורים ונמוכים, טרופי־סער, דהרו מעלינו והסתירו את עין־השמים. בכך המשיך מזג־האויר כל היום וכל הלילה של העשירי, האחד־עשר ועד סמוך לצהרי השנים־עשר בחודש; עתה, אף־על־פי שהרוח נרגעה, היה מראה השמים מטיל אימה.

אף צוהר קטן לא נקרע בעננים, אף סימן כל שהוא להתבהרוּת לא נתגלה בחוּפה התלויה מעל ראשינו נמוכה כל־כך, עד שנדמה כי אם תשלח את ידך ונגעת בה. אולם לעת־עתה, לפחות, היה הכל שקט והשמים עצרו את גשמיהם. מפרשנו נאסף לתוך הסירה.

“שני אנשים למשוטים,” אמר בליי.

“אני מוכן, אדוני,” קרא לנקלטר ותריסר אחרים עמו. כולנו השתוקקנו להחם את אברינו הקפואים. לנקלטר ולבּוֹג נבחרו ראשונים, אך מדי רבע השעה הוחלפו האנשים בכדי שכולנו נהנה מהחתירה.

“אל תתיגעו, בחורים,” אמר בליי; “רק שימרו עליה שלא תסתובב כנגד הגלים.”

מעולם לא נראתה בעיני הסירה כה פעוטה כמו באותה שעה, ואני תארתי לעצמי איזו נקודה אפסית היא בלב האוקינוס העצום אילו ניתן להשקיף עליה ממבט הצפור. הגלים הארוכים שהתגלגלו מדרום־מזרח היו ענקיים, אלא שבלעדי הרוח היתה סכנתם מעטה. שורה אחרי שורה השיגונו גלים אלה ברוב הדר וגאון־מלכות, שמילאו את הלב יראת־כבוד. ואף־על־פי שרעדנו מקרה והיינו אומללים מאוד, חשנו הנאה חגיגית בהסתכלנו בהם ובראותנו את סירתנו הקטנה מורמה רגע אחד גבוה על שכמיהם הרחבים ומשנהו והנה אנו בבקעה עמוקה שנפערה ביניהם.

כשילומים לסבלנו חילק לנו הקברניט בליי מנת רוּם כפולה – שתי כפיות לאיש, ולארוחת־הצהרים באותו יום קיבל כל אחד מחצית האונקיה בשר־חזיר נוסף על הלחם, כך שהיתה לנו זו כסעודת־מלכים אמיתית. ביחוד שמחנו ברום, שיצק מעט חום באברינו. אותו זמן יראים היינו את הקור באותה מידה שיראנו את הים; הרוח, שחדרה דרך מלבושים רטובים מגשם בלתי־פוסק, היתה קרה עד להכאיב, כאילו נשבה מעבר שדות־קרח. תודות לקברניט בליי נקטנו באמצעי התגוננות, שהקל מעלינו את סבלנו במידה רבה. הוא יעץ לנו לטבול את בגדינו במי הים. מוזר שאיש מאתנו לא חשב לפני כן על אמצעי פשוט זה, אך עובדה היא שלא עשינו זאת. כיון שנסינו את דבריו הלכה למעשה, נהנינו מנוחיות נפלאה בהשואה עם מצבנו העלוב קודם לכן. סיבת הדבר נעוצה, כמובן, בעובדה שהתאדות המים המלוחים ברוח אינה כה מהירה כזו של המים המתוקים.

שתים או שלוש השעות הבאות היו טובות למדי; בחתירה במשוטים מדי הגיע תורנו ובטבילת בגדינו כפעם בפעם בילינו את עיקרו של אחר־הצהרים, בעוד כל אחד מאתנו צופה בסתר ומצפה לשינוי כל שהוא, שיניחנו לקוות למזג־אויר נוח יותר. ברם השינוי האחד חל באור הקודר שהוסיף וקדר בנטות היום לערוב. ועדיין לא קמה כל רוח.

השקט הדריך את מנוחתנו. אוזנינו הסכינו כבר עם הנהם העמוק של הרוח והלחישה הרותחת של הגלים הנשברים. אלוהים יודע כי לא שאלנו ממנו מזג־אויר אשר כזה, אולם חפוֹץ חפצנו ברוח שתספיק כדי להסיענו בדרכנו. הגלים ההרריים עברו תחתינו בלא קול; נשמעו רק הקולות האנושיים הנמוכים שבתוך הסירה – מלה שנפלטה מפי מאן־דהוא, שיעול, אנחה יגעה תוך שינוי צורך הישיבה או השכיבה.

לערך בשעה ארבע אחר־הצהרים נפלה הברה בדממה העמוקה, שבתחילה לא היתה אלא בת־קול, ובכל זאת שמענוּה כולנו. אלפינסטון, ששכב על תחתית הסירה בקרבתי, הגביה את ראשו והביט סביבנו. “מה הדבר?” שאל.

לא היה כל צורך לענות. משחזרנו והתרוממנו על גב הגל הבא נפנו כל הראשים מזרחה ושם, במרחק שלא עלה על מחצית המיל, ראינו את אויבנו האכזר – הגשם.

הוא עלה עלינו כחומת־אופל מוּצקה, שהוארה קלושות בנוגה אפור מהשמים לפניו. כל רוח לא נשבה מאחוריו, זאת ראינו מהתקרבותו האיטית, על כן חכינו בשתיקה עם שהקול גובר ומתפשט, פעם נחלש בגלשנו לתוך בקעה ופעם עולה ביתר עוז בהתנשאנו אל ראש הגל הבא. ואחר, כאילו השתער עלינו ברגע האחרון בקפיצה אחת לבל נתחמק חלילה מידו, מצאנו עצמנו בתוך־תוכו, רטובים עד לעורנו, טובעים למחצה, מבקשים אויר לנשימה במבול אשר כמוהו לא ידענו מעולם.

בכהרף־עין נעלמו מעיני האנשים היושבים בקידמת־הסירה. יודע אני שאלה המכירים רק את הגשם היורד במעלות־הרוחב הצפוניות, בלי שיהיה להם מושג כל שהוא אודות כמוּת המים הענקית המשתחררת בעת סוּפת־גשם טרופית, יתקשו להאמין לי. אף־על־פי־כן עומדת העובדה בעינה שהסירה נעלמה מעיני, להוציא את חלקה האחורי בו ישבתי, והאנשים שבקרבתי ממש נראו כצללים מטושטשים על־ידי סילוני המים העבים. מעל לריתחת המבול ושאוֹנוֹ שמעתי קוֹל חלוש – קולוֹ של הקברניט בליי. אי־אפשר היה להבחין במלים, אך כולנו ידענו יפה מה עלינו לעשות. הרקנו כנואשים, המרגישים שהמים עולים בעוד הם מריקים אותם; המרגישים שהם מכסים את רגליהם ומתרוממים לאט־לאט אל ברכיהם. הפעם לא היו אלה מי־ים אשר נחפזנו לשפוך מעבר לדופן. היו אלה מי עננים מתוקים וטהורים, אליהם מתפללים לעתים כה קרובות בשפתים סדוקות ובלשון צבה בני־אדם המטולטלים בסירה קטנה בלב ים – ולשוא; ואנו שפכנום מאתנו והלאה בכל אשר מצאה ידנו, בקליפות אגוזי־הודו, בקומקום הנחושת, בכובעינו ואפילו בכפות ידינו – פן יקום עלינו זה הנוזל היקר, שהקברניט בליי חילק לנו במשורה, והמיתנו. איזה לעג הגורל היה במצבנו זה, הגם שאותה שעה לא היינו פנויים להרהר בכך.

החשכה ששררה בעיצומה של הסופה דמתה לחשכת־הליל, אך הנה שבוּ ונגלו לעיני שרטוטי הסירה ודמויות האנשים ואדע כי עברנו את נקודת־המשבר. צוות עלוב למראה היינו: המים נזלו מבגדינו שדבקו לעורנו, משער ראשינו וזקנינו; ושוב חדרתנו הצינה עד העצם.

בשקט שקם בעקבות הסופה נשמע קולו של מר בליי רם וחזק במידה בלתי־רגילה. “שימו לב, בחורים! מר קול, צמצם את המפרש הקדומני והרם אותו! מיד תבוא הרוח.”

“הן־הן, אדוני,” קרא רב־המלחים. יתרנו, להוציא את שני החותרים במשוטים, המשכנו להריק, שעל כן נותרה עוד כמות מים בפנים הסירה, מהם חייבים היינו להפטר.

לבּוֹג עבד לצדי. “הן,” רטן בשמעו את הערת בליי בנוגע לרוח; “עוד נכון לנו משהו, ערב אני לך.”

הריקונו את כל המים ואחר הרגשנו עד מה קר לנו. “טיבלו את בגדיכם,” אמר בליי. לא אחרנו לעשות כדבריו ושכניהם של למבּ וסימפסון עשו זאת למענם, הואיל ושנים אלה היו תשושים מדי. בינתיים צומצם המפרש־הקדומני בשנים והוּרם, בליי שב ואחז במנהיג וכולנו ציפינו לרוח.

ראינוה בבואה מרחוק. פני הגלים השמנוּנים, שהיו כה חלקים עד שהחזירו את האור האפור, השחירו למגעה. ראינוה קופצת מפסגה לפסגה, אך אם כי השיגתנו במהירות, הגבירה את לחצה רק בהדרגה. יריעת המפרש הקטנה שלנו, ספוגת־גשם וכבדה, התנפחה והסירה שבה לנוע קדימה. האור הכהה נמוג מהשמים, ואשר שרד הימנו דומה כי נקבץ מעל פני הים, אשר חמרו שנית בגלים נשברים ובניתזי קצף נסערים ברוח. הרוח נתעצמה והלכה. ללילה זה לא ניקבעו המשמרות. יפה ידענו שעבודה רבה נכונה לכולנו.

נלסון נגע בזרועי והצביע כלפי מעלה. עוף־סער הסתחרר מעלינו כשאברותיו הגדולות פרושות לרווחה, אחר פנה לעומת הרוח ומשך שניות אחדות נראה כמשתהה על מקום אחד בהשקיפו מטה עלינו. פתאום היטה כנפיו, הפקיר עצמו לרוח ונעלם מעינינו.

פריאר ישב ליד מר בליי והיה משגיח על הגלים הבאים לנו מאחור. “היו נכונים להריק!” צעק.

אינני יכול להעלות בזכרוני את שלושים־ושש השעות הבאות בלי שיתקפני שמץ מאותו רגש־זוועה אשר שלט בי אז. רוח וגשם, גשם ורוח מתחת לשמים שלא בישרו כל הפוגה. ואף ששעות היום היו רעות, היו שעות הלילה רעות מהן שבעתים, מאחר שלא יכולנו לראות דבר. נס הוא בעיני שמר בליי היה מסוגל להשיט את הסירה לפני הגלים, ביחוד בהתחשב בעובדה שהרוח נתחלפה תדיר ובהבדלים ניכרים, כך ששוב לא סמך על נשיבתה בגבו שתלמדו כיצד מתקרבים הנחשולים. פריאר ואלפינסטון סייעו בידו במידת־מה בכרעם על ברכיהם משני עבריו כשפניהם לאחור והם לוטשים עיניהם בחשכה; אולם בהיות קצף־הגלים מכה בפניהם בלי הרף, ראו רק מעט, או אף לא כלום, עד הרגע בו הגיח עלינו גל ענק.

נדמה לי שמעולם לא נתקבל השחר האפור בברכה לבבית מברכתנו אור לארבעה־עשר במאי; וכאילו נכמרו רחמיה עלינו, שככה הרוח כעבור זמן קצר. אפילו אור מעט הבהיק על המים בשעת הזריחה, הגם שתקותנו ותפילתנו לשמים כחולים היו לשוא. בכל זאת היו העננים גבוהים יותר ופניהם מאיימות פחות מאשר בארבעת הימים האחרונים.

בהביטי בפני חברי לסירה יכולתי לתאר לעצמי מה נוראה היתה צורתי. למבּ, הקצב, וג’ורג' סימפסוֹן, סגן־הנווט, דומה כי הגיעו אל קצה גבול כוחותיהם. הם שכבו על תחתית הסירה בלי שיהא בכוחם לעשות דבר. במשך כל הלילה שעבר שטפו אותם המים שקלטנו והיו רגעים בהם הוכרחו להגביה את ראשיהם מעל המים. גם נלסון עורר רחמים. מעודו לא היה אדם חסון, ועתה כרע תחת עקת הצרות והתלאות שמצאוּנו, אף־על־פי שהרוח אשר שכנה בגוף חלש זה היתה איתנה כזו של הקברניט בליי עצמו. אף פעם לא נתמלטה מפיו אנחה, או תלונה כל שהיא, ועל אף מצבנו התשוש מבחינה גופנית, הנה היה האיש כמגדל־עוז בקרב חבורתנו. האנשים אשר עד כה לא גילו כל סימני סבל רבים היו פורסל, קול, פקובר, לנקלטר, אלפינסטון ושלושה פרחי־הקצינים. הקברניט בליי ורב־החובל, שנשאו את עיקר המעמסה של מלחמתנו עם הים, בשרם כחש ועיניהם שקעו עמוק בחוריהן, הגם שבליי דומה כי חידש את כוחותיו ממקור לא־אכזב של מרץ. עלי להזכיר גם את סמוּאל, לבלרו של בליי, אשר בו, חשבתי, יתן הסבל את אותותיו הראשונים. הוא היה עירוני מלידה ובעיר גדל, ולו גון הפנים החיור והגוף הרכרוכי למראה, המציינים ברגיל את העוסקים במשלחי־יד הכרוכים בישיבה על מקום אחד; ואף־על־פי־כן הפליא לשאת ולסבול את הכל, בגוף ובנפש גם יחד. אדם חסר־דמיון לגמרי היה ואמונתו בקברניט בליי דמתה לזו של כלב באדוניו. מובטחני כי לא היה מסוגל להעלות בדעתו איזה שהוא מצב, ויהא המסוכן ביותר, עליו לא היה הקברניט בליי מוכשר להתגבר. קינאתי בו על אמון אין־מצרים זה, ביחוד בשעות הלילה. טינקלר והיוּוֹרד היו נערים בריאים, ועצם נעוריהם נתנו בידיהם יתרון גדול לגבי אחרים מבני חבורתנו. להאלט חסר מבנה־הגוף החסון שלהם, אך בכל זאת מילא את תפקידיו כגבר והיה ראוי לשבח מיוחד, מאחר שנוסף על הכל נאלץ לאסור מלחמה מתמדת עם פחדוֹ מפני הים. והוא לא היחיד שפחד זה קינן בלבו. אני מודה ומתודה כי לעתים קרובות נפלה עלי רוחי בגללו, אף שעשיתי כמיטב יכולתי להסתיר את העובדה.

היו רגעים בלילה כשאיש מאתנו, להוציא אולי את סמואל – לא, אפילו לא הקברניט בליי בעצמו – לא האמין כי עינינו תחזינה בשחר נוסף. העודה שנשארנו בחיים לאחר לילות השלושה־עשר והארבעה־עשר בחודש, העניקה לנו אומץ־לב מחוּדש. עתה ידענו מה מסוגלת סירתנו לעשות.

שטנו במסלול צפון־מערב־מערב. פתאום נתבהרו השמים בדרום־מערב וכעבור רגעים מספר נקרע אשנב בתקרת העננים. כסבורים היינו שאין מסביבנו אלה ים ריק, אך הנה ראינו, או חשבנו שראינו, הרים תכולים חיורים, שדומה כי רחפו גבוה באויר. טינקלר היה הראשון שהשגיח בהם ובטרם הספיקו כמה מאתנו להגביה ראשיהם כדי להביט, שבו ונעלמו באדי־ערפל. אלה שלא ראו אותם מיאנו להאמין במציאותם, אולם כעבור שעה הופיעו שנית, ובפעם זו לא נותר כל ספק בלב מי שהוא. ענני אדים סמיכים התרוממו לאיטם וגילו ארץ הרים נישאים, שהזדקרו כצללית כחולה וקרה לעומת רקע השמים האפורים. תחילה חשבנו כי אי אחד הוא, אך משקרבנו יותר נוכחנו לדעת שלפנינו ארבעה איים, שהשתרעו מכנף דרום־מערב ועד צפון־מערב במרחק כשש פרסאות. היקפו של הגדול בהם, לפי הערכת הקברניט בליי, היה כעשרים פרסה.

שינינו את מסלולנו כדי לעבור מזרחית במקצת לאי הצפוני ביותר. בליי לא יכול היה להעזר אלא בזכרונו, אך לדעתו היו איים אלה חלק מקבוצת ההֶבְּרִידִים החדשים, אשר נקראו בשם ונחקרו על־ידי הקברניט קוק בשנת 1774, בעת מסעו השני לים הדרומי. כל הבוקר שטנו במהירות של כשני קשרים לשעה. עכשיו היה הים כה שקט, ששני אנשים נדרשו לעסוק בהרקת המים. יתרנו הזנו את עינינו במראה היבשה. מבטים רבים מביעי דאגה ובקשה הופנו אל הקברניט בליי, אך הוא לא גילה את תכניתו אף ברמז קל. באמצע אחר־הצהרים כבר השארנו מאחורינו את הגדול שבאיים והיינו רחוקים לא יותר משתי פרסאות מהצפוני שבהם. שוב גאתה הרוח ומסלולנו שונה כדי להתקרב אל היבשה עוד יותר. ראינו את עשנן של מדורות רבות, שתימר ועלה מאיזור החוף, והמחשבה על חומן רק הגדילה את סבלנו.

ליבשה היתה תבנית של פרסת־הסוס. שלשלת הרים גבוהים, שהתנפלו תלולות לתוך הים, הקיפה מפרץ גדול ופתוח לצד צפון־מזרח. עברנו ליד הכניסה למפרץ זה במרחק שלא עלה על שני מילין. כעבור מחצית השעה לערך הקפנו את הכף הצפוני ונבוא במחסה היבשה.

כל אותה שעה לא נשמעה אף מלה אחת. בדאגה רבה חיכינו לקברניט בליי שיודיענו מה יש בדעתו לעשות.

“ישרוּ את המפרשים,” פקד ולא יסף.

הוספנו לשוט וקרבנו עד כרבע המיל ממפרץ קטן, שדמה בכללו לאותו שהכרנו בטוֹפוֹאה, אלא שכאן היתה שפת־הים מכוסה חול וחלקה והצמחיה ירוקה ועשירה. אכן לעינינו הרעבות, שנלאו מלשוטט על מרחבי הים, נראה האי כגן־עדן. המפרש נאסף ושני אנשים ישבו אל המשוטים כדי להשהותנו באותו מרחק מהחוף.

“ועתה, מר פורסל,” אמר בליי, “הבה ונתקן את מעקה היריעה שלנו. הזדרז, מפני שאין ברצוני לאבד כאן אלא את הזמן הדרוש לתיקון.”

מעקה היריעה שלנו ניזוק קשה מזעף הגלים בלילה שעבר.

שתיקה מעיקה ירדה בעקבות הפקודה הזאת. פורסל נשאר לשבת על מקומו. פתאום הגביה ראשו ופניו רעמו.

"מר בליי, אמר “אם יש בדעתך להמשיך את מסענו מכאן בלי לאפשר לנו להחליף כוח ולהצטייד במזונות טריים, הריני מתנגד לכך. ויש עוד אחרים המרגישים כמוני.”

למרות קשיחות רגליו קפץ בליי ועמד בו ברגע. שפתיו נתהדקו זו לזו ועיניו בערו מכעס, אולם בהביטו בדמויות העלובות שלפניו נתרככה ארשת פניו והוא כבש את רגשותיו.

“יש עוד אחרים?” שאל בשקט. “מי הם? הבה וידברו.”

“אני אחד מהם, אדוני,” ענה אלפינסטון בקולו העמוק; “ואני מבקשך להאמין לי שאני מדבר בשביל אחרים יותר מאשר בשביל עצמי.”

“אנו נמצאים במצב מעורר חמלה, אדוני,” אמר פריאר. “לילה אחד של נופש על החוף יתכן כי יציל את חייהם של כמה מאתנו. וודאי שנמצא מזון על אי כה עשיר.”

“הרי שם עצי אגוז־הודו,” אמר לנקלטר בהתלהבות; “הבט, שם באמצע המדרון.”

ואכן נראו כמה דקלי אגוז־הודו כשהם זוקפים ראשיהם המעוטרים מעל ליערות שכיסו את מדרוני ההרים התלולים. בליי העביר מבטו מאתנו ליבשה ובחזרה; אחר נענה ראשו בשלילה.

“לא, בחורים, אסור לנו להסתכן,” אמר. “אינכם יכולים לומר שאינני מרגיש את יסוריכם הואיל ואני מחלקם עמכם שווה בשווה. אלוהים עדי מה שמח הייתי להנפש פה, אבל הסכנה גדולה מדי. אסור לנו לעשות זאת!”

“אין פה הודים, אדוני,” אמר פורסל. “דבר זה ברור כשמש.”

בליי עצר בעצמו בעמל. “כרגע אומנם איננו רואים אותם,” השיב, “אבל כולנו ראינו את עשנן של מדורות רבות, ובעברנו מצפון למפרץ שטנו במטחווי ראייתם. היו סמוכים ובטוחים: הם ראו אותנו. ועתה אוסיף גם זאת, שמא יצננו הדברים את תשוקתכם לרדת לחוף: הקברניט קוק סח לי בשעתו שהפראים בני ההברידים החדשים הם אוכלי־אדם מהמין האכזר ביותר. איים אלה הם חלק של אותה קבוצה.”

“אינני ירא מפניהם,” שיסעו פּוּרסל, “ותהא אשר תהא הרגשתך אתה כלפיהם.”

בליי טילטל את ראשו לאחור כאילו הוכה בפניו. פורסל, שהיה תמיד פוחז זקן ונרגן, לא העז עד כה לדבר אליו בלשון כזאת. אפשר ובמקרה זה ראוי להתחשב במסיבות. אפשר שהנגר, אף־על־פי שנשא יפה את כל סבלותינו, חש את דקירות הרעב בחריפוּת משנה.

מר בליי נהג במידת התאפקות, אשר לא הייתי מאמין כי מוכשר הוא לה. בעודנו על הבאונטי ראיתיו לעתים קרובות מתפרץ בחימת זעם בגלל דברים של מה בכך. עכשיו, שהיתה בידו סיבה מספקת לכעוס, כבש את יצרו ביד חזקה. סבורני כי גרמה לכך ידיעתו מה עייפים ורצוצים היינו ומה מרה היתה אכזבתנו בעמדנו נוכח מה שנראה כגן־העדן עצמו בלי שניתן לנו להנפש ולהחליף כוחותינו. לא היה עלבון גס ובלתי־צודק מזה שהטיח לו בפניו הנגר, והוא ידע זאת היטב.

רגע אחד לא בטח בליי בקולו, ומשנהו אמר: “פנה לעבודתך, מר פורסל. אם לא, באלוהים, תרד אל החוף – אתי, ואתי בלבד!”

הנגר, שידע כי חטא, ציית מיד. אלה שהיה בכוחם, עזרו לו. האחרים הביטו על החוף.

פתאום קרא לבּוֹג: “כן אדוני, אכן ראו אותנו! הבט שמה!”

כחצי תריסר פראים הגיחו מעבי הסבך וקרבו אל המים בהשקיפם לעברנו. משתהים היינו בדיוק מול הכניסה למפרץ הקטן ויכולנו לראותם בברור. הם היו עירומים, מלבד שמלניות קצרות סביב מותניהם, ומזויינים בחניתות, קשתות וחצים. אותה שעה גילו טינקלר והיוּוֹרד משעול, שהוליך במעלה ההר מאחורי המפרץ. בנקודה אחת היה המשעול גלוי לעינינו ובהשגיחנו על מקום זה ראינו והנה הודים נוספים עוברים בו בהחפזם אל תוך העמק. במהרה המתה שפת־הים מהמון רב ולאוזנינו הגיע הד צעקותיהם בהתרוצצם בכה ובכה בהתרגשות רבה. שפת־הים כולה השתרעה לעינינו; אף דוגית אחת לא נראתה עליה, אלא שחששנו שמא הסתירו כמה מהן בין העצים.

לנוכח הצהרתו האמיצה של פורסל עת קצרה לפני כן, מעניין היה להתבונן בעצבנותו שעה שקהל הפראים התעצם והלך. פעם בפעם הגניב לעברם מבטים מלאי חששות.

“תן עיניך במלאכתך, אדוני!” פקד בליי. “חבריך שעל החוף ימתינו לך.”

והנה הודיע טינקלר, שניחן בעינים חדות ביותר, כי ראה שלושה או ארבעה הודים רצים במעלה ההר, והיה ברור שחוזרים המה אל המפרץ הגדול אשר בעברם השני של ההרים.

“הם שולחים בודאי ידיעה לאנשיהם בצד ההוא, אדוני,” העיר פריאר בדאגה. “יש להם בלי ספק דוגיות במפרץ וברצונם להשיגנו בים.”

“אכן מתקבל על הדעת,” השיב בליי בשקט. “בכל זאת יספיק הזמן שבידינו כדי לסיים את תיקון המעקה.”

דומני שמעולם לא עבד פורסל מהר יותר מבאותה שעה. בליי השגיח עליו נזעמות ולא הניחו לעשות מלאכתו רמיה באיזה מקום שהוא.

אך נשלם התיקון הופיעה דוגית גדולה, שהכילה בין ארבעים לחמישים פראים, מסביב ללשון־היבשה הצפונית במרחק מיל אחד לערך מאתנו. הם לא הניפו מפרש, אך בעזרת עשרה או חמישה־עשר חותרים מכל צד, התקדמו במהרות.

“ועתה, מר פורסל,” אמר בליי, “היש ברצונך כי נניח להם להשיגנו? הרי אומר אתה כי אינך ירא מפניהם.”

היה זה מעשה לא־יתואר שהנגר יודה בטעותו; ואולם במקרה זה בלע מיד את גאותו העיקשת.

“לא, אדוני,” השיב.

“יפה מאוד,” אמר בליי. “העלה את המפרש, מר קוֹל.”

על אף קשיחוּת אברינו הורמו שני המפרשים בכהרף־עין ואנו התרחקנו מהיבשה. לרגעים אחדים, לפחות, שכחנו את רעבוננו, את בגדינו הרטובים ואת כל היתר – הכל נבלע בהתרגשות המרוֹץ. תחילה קרבו אלינו הפראים במהירות ועל־פי תנועותיהם היה ברור שכוונותיהם אינן ידידותיות כל עיקר; אותם מביניהם שלא חתרו נופפו בכלי־נשקם ואחדים ירו בנו חצים שכמה מהם נפלו במרחק־מה בלבד מירכתינו. אחר יצאנו למרחב, מקום שהרוח נפחה במפרשינו במלוא אונה והמרחק בינינו גדל והלך. כעבור רגעים מספר חדלו מדלוק אחרינו. ראינום בהכנסם למפרץ הקטן, שממולו נשתהינו לפני כן. אז פנינו אל מסלולנו הישן.

חושב אני שבמשך כל מסענו לא היתה רוחנו מדוכדכת עלינו כמו באותו אחר־הצהרים. אפור וגלמוד השתרע לפנינו הים ואנו לא העזנו לחשוב על האופקים הרבים שיהא עלינו לעבור בטרם נוכל להציג את רגלינו על חוף כל שהוא. רובנו ידענו שעדיין רחוקים אנו אפילו מאמצע הדרך אל חופי הולנד־החדשה. כל תקוה לא נשקפה לנו להגיע אליהם לפני עבור שבועים נוספים, לפחות.

עתה הגעתי למקרה, שאודותיו סולד אני מלכתוב ושבכל זאת אי־אפשר לעבור עליו בשתיקה. נראה הדבר כי היה בתוכנו איש אחד, שהיה חסר כל רגש של חובה כלפי שאר חבריו עד שהעיז לגנוב חלק ממלאי הבשר היקר שלנו; נתח אחד בן שתי ליטראות נגנב בלילה שלאחר אותו יום. אשר ללחם, הנה דאג הקברניט בליי לכך שלא יעמיד בנסיון איש מאתנו: הוא נשמר תחת מנעול בארגזו של הנגר. אולם בשר־החזיר לא נשמר כך. הוא עוטף ביריעה והוחסן בחרטום. עבר עלינו לילה קשה עם רוח צפון־מזרחית עזה, ים סוער וגשם בלתי־פוסק. איש לא ישן. משהפציע השחר ציוה הקברניט בליי לחלק כפית רוּם ומחצית האונקיה בשר לכל אחד לארוחת־הבוקר – ואז נתגלתה הגניבה. יפה אזכור את ארשת האימים על פני מר קול כאשר הודיע על כך. “חסר נתח אחד, אדוני,” אמר.

מעולם לא הייתי משער שאדם האשם בפשע כה שפל כנגד חבריו יהיה מסוגל להעמיד פני צדיק ותמים משנתגלה הדבר; אולם כך היה במקרה זה. הקברניט בליי חקר את כולנו, בהתחילו ברב־החובל:

“מר פריאר, האם אתה הוא שלקחת את הבשר?”

“לא, אדוני,” השיב פריאר בנעימת כנוּת, בה לא יכול איש לפקפק.

על אותה שאלה חזר שבע־עשרה פעם וכל שבע־עשרה התשובות היו משכנעות.

זוכרני כי שמעתי פעם, או אולי קראתי, שאנשים מזי־רעב יש ויאבדו כל חוש של אחריות מוסרית, ושידועים מקרים בהם קמו אנשים ישרים ובצעו פשעים כאלה בלי כל מוסר־כליות ואחר הכחישו את הדבר בתוקף ובכעס, אפילו כשההוכחות כנגדם היו מכריעות. במקרה שלנו לא היו הוכחות לאשמתו של אדם מסוים. רובנו החלפנו זה את זה בהרקת המים בחרטום במשך הלילה, שהיה כה חשוך, עד שאיש לא ראה את שכנו לסירה.

לא אוסיף לענין מביש זה אלא את ההערה, שחזקה על הגנב שבז לעצמו. הקברניט בליי השכיל להסביר לו את גודל הפשע שביצע כלפי חבריו לצרה במלים שלעולם לא תמחינה מלבו.

בליל הארבעה־עשר במאי האמנתי כי הגענו עד קצה גבול כוחותינו. “עוד לילה אחד כזה…” חשבתי, ובאו תשעה – תשעה ימים ותשעה לילות רצופים, וכל הזמן הזה היינו רטובים וקופאים למחצה מקור. הרוח היתה מתחלפת מדרום־מזרח לצפון־מזרח, פעם נושבת בכוח סוּפה ופעם נרגעת ונפסקת לגמרי, ואז היה צורך להוציא את המשוטים כדי לשמור על הסירה שתהא תמיד ניצבת לכיוון הגלים. לרגעים חטופים יש וזרחה עלינו השמש, אך אלה נמשכו עת כה קצרה, עד שרק הוסיפו על סבלנו, שכן לא הצלחנו אף פעם ליבש את בגדינו.

מצבנו ביום העשרים־ושלישי במאי דמה כל־כך למצבנו בשנים־עשר בו, שנדמה היה כאילו עצר הזמן במהלכו. רכבנו על אותם גלים הרריים ומתחת לאותה תקרת עננים נמוכה. ואשר הוסיף להרגשתי המבולבלת שהנה נחרץ דיננו ליסורי נצח היתה העובדה, שמר בליי חזר והעיר למר פריאר: “סבורני שאת הרע מכל כבר עברנו.”

כל עשרים־ואחד הימים האחרונים חיינו על מנוֹת־רעב וכל אותה עת היינו רטובים עד לעורנו ורועדים מִקָרָה. גופותינו כוסו פצעים שנגרמו על־ידי מי־המלח, כך שהתנועה הקלה ביותר הסבה לנו יסורים קשים; ובכל זאת נאלצנו להתנועע בלי הרף כדי להריק את המים. עתה כבר נחלשו רבים מאתנו עד שלא היה בכוחנו לקום על רגלינו, אולם איך שהוא זחלנו וגררנו את עצמנו, ובידענו כי חיינו תלויים בכך – אף הצלחנו להריק מים.

מעולם לא העליתי בדעתי מה רבים היסורים שגופנו עלול להביא עלינו, אך גם זאת עלי לומר: מעולם לא העליתי בדעתי מה אמיצה וטהורה היא הרוח האנושית בהתגלותה במסיבות, המעמידות אותה בנסיון העליון. אותו נבל אשר גנב את הבשר דומה כי רק הוסיף לרומם את האחרים, שהתנהגותם באותן שעות־מסה ארוכות ללא קץ נטעה בי דעה חדשה ונעלה על אחי בני־האדם. על אף כל אשר ייאמר בעתיד בגנותו של האדם, ולמרות שאגלה בלי ספק כמה וכמה עובדות מצערות ביחס אליו, חשוב אחשוב תמיד על צוות סירתה של הבאונטי ואחזיק בדעתי האיתנה, שבשעותיהם השחורות ביותר ובמצבים שהעיקו עליהם עד ללא נשוא, גילו רוב האנשים גבורה, שרוממתם אל שיאים גבוהים מכל הערכה. הציניקן אפשר ויחייך למקרא דברי. לא איכפת לי. יודע אני את אשר אני סח. במו עיני ראיתי את הדבר מוכח במעשה בחברה שמנתה שמונה־עשר איש, שהיו – להוציא את הקברניט בליי ואת מר נלסון – אנשים פשוטים, המצויים בכל עיר־נמל באנגליה.

לא אומר שלא נשמעו כל תלונות, או בקשות דוחקות להגדלת מנת המזון. היה היו כאלה, ורק עכשיו איטיב להבין איזה כוח דרוש היה לבליי לעמוד בפני תחנוניהם של אנשים גוֹועים ברעב. את התשושים ביותר השקה יין – טיפות מספר בכל פעם; אך את כל הבקשות להוספת מזון השיב ריקם, מלבד במקרה שהוסיף נתח בשר זעיר לפרוסת לחמנו.

בבהירות יתרה אזכור את מאורעות הערב והלילה של העשרים־ושלישי במאי. בליי ישב אל ההגה משך שלושים־ושש שעות רצופות, ושם גם נשאר עד עלות השחר למחרת בבוקר. ישבתי בתחתית הסירה כשגבי אל הספסל הראשון ופני אליו. נלסון שכב לצדי וראשו על ברכי. בשרו כחש עד להחריד והוא נחלש כל־כך, עד שחששתי פן לא יוציא את עשרים־וארבע השעות הבאות. החזקים שבתוכנו היו מר בליי, פריאר, קול, פקובר, סמואל ושני פרחי־הקצינים טינקלר והיוּוֹרד. שני האחרונים ישבו אל המשוטים שעה שהחשכה ירדה עלינו והחזיקו את הסירה כשירכתיה אל הגלים.

השקט נמשך זה למעלה משעתים, אולם לא נסיוננו בלבד, אף לא מראה פני השמים בהוֹוה, לא הניחו לנו לצפות כי ימשך זמן רב. אחרון אור־היום דעך חיש מהר ואנו שקענו בחשכה גמורה, שהיתה מנת חלקנו משך לילות נוראים ורבים כל־כך.

כשלוש שעות לאחר שקיעה נפלה עלי תנומה וכעבור רגע – כך נדמה לי – הקיצותי לקול נהימתה העמוקה של הרוח ולחישתם הרותחת של הנחשולים הנשברים. שמעתי את בליי צועק אל קוֹל, שישב מלפנים ליד המפרש הקדומני המצומצם, ומיד לאחר־כך פרצו מעל העגבות זרמי מים אדירים. אף פעם לא היינו קרובים לטביעה כמו באותו רגע, ואליבא דאמת כי לשניות מספר דמיתי שאבדנו. בליי שאג: “הריקו למען חייכם!” וכן עשינו. לא היה אחד בתוכנו שלא הבין כי כפשע בינינו לבין האסון.

את זוועת הרגעים ההם לא אנסה לתאר, אך היה להם גם צד חיובי: הם עוררו מאדישותם אפילו את התשושים ביותר והפעילו בקרבנו כוחות מילואים גנוזים, שלא שערנו כלל כי בנו הם. ואשר לקברניט בליי, הנה גילה כל אותו לילה אומץ־לב נעלה על יכולת התיאור הדלה שלי. מעת לעת היתה דמותו הכחושה נגלית לאורו הבהיר של ברק ומיד שבה ונבלעה באפלה. כאשר אמרתי לנלסון בטוֹפוֹאה כי מצבנו הוא מאותו סוג אשר בליי כמו נולד להתמודד עמו, לא שערתי עד כמה כיונתי לאמת. על־אף היותו רצוץ ויגע מחמת רעב, תלאה וחוסר שינה, לא גילה כל סימני התמוטטות תחת הלחץ הכבד. להיפך, ככל שמצבנו נעשה קשה נדמה היה כי עלץ בו יותר ויותר. אני אומר זאת בלי כל רצון להפריז. בלילה זה גילה איזו התרוממות־הרוח, שהסכנה שבמצבנו רק הגבירה את רושמה. עברה עלינו שורת סופות עזות מלוות ברקים ורעמים ועד עולם לא אשכח את דמותו, שנתבלטה לעיני מפעם לפעם כשידו האחת מחזקת בהגה והשניה בלזבזת וגלי הענק שאיימו לעשות בנו כלה רותחים מאחוריו ומזים עליו את קצפם.

ועודני שומע את קולו הבוקע באפלה ומחזק את לבנו: “ששה קשרים לשעה עושים אנו, בחורים! תחמם ידיעה זו את גופכם אם הרקת המים אינה עושה זאת – אבל אל תפסיקו להריק!”

פעם, בהפסקה קצרה שבין סופה לסופה, הציע לו פריאר שישא תפילה. “לא, מר פריאר,” ענהו. “התפלל, אם רצונך בכך, אך לפי הבנתי מצפה אלוהים מאתנו לדבר אחר בשעה כזאת.” באותה הפסקה קרא אליו קול מלפנים: “אדוני, רצונך שאחליף אותך אצל ההגה?”

“שב על מקומך, מר קול,” השיב בליי. “כלום סבור אתה כי תיטיב ממני להשיטה?”

“אני יודע יפה שזאת לא אוכל לעשות,” ענה קול; “רק חשבתי כמה עייף אתה צריך להיות.”

נפל רגע שתיקה, ואחר שמעתי שוב את קול בליי: “איש טוב אתה, מר קול, וגם מוכשר. לוַאי והיו לנו רבים כמוך בשירוּת.¹⁹”

היתה זו התנצלוּת נאה ומחמאה ראויה בהחלט למי שנועדה לו. ידעתי מה החמו הדברים את לבו של קול.

ההפסקה שבין סופה אחת לשניה היתה קצרה. אחרות באו והן קשות מהקודמות, ובאמצען ראיתי את הקברניט בליי על פסגת חייו.

ברק מסנוור קרע את החשכה ובעקבותיו התגלגל רעם אדיר, שדומה כי זעזע את נבכי הים מקצה לקצה. אותו רגע טילטל נחשול עצום את הסירה וזקפה במצב מאונך כמעט; ושם לפני ישב בליי כעל כסא־מלכות, מוּרם גבוה מעל כולנו ומרומם יותר מאשר במובן הגופני.

“הריקו, בחורים!” צעק. “באלוהים! את הים עצמו אנו מכים!”

 

פרק שמיני    🔗

במשך הלילה הבא השתפר מזג־האויר הזועם ובהאיר היום היה הים כה שקט, שבפעם הראשונה מזה חמישה־עשר יום לא נאלצנו להריק מים. עלה בידי להרדם לשעתים־שלוש בשכיבה דחוּקה ועלוּבה. משהקיצותי, נשארתי לשכב בלי תנועה כשאני מתבונן מתוך תדהמת־מה באותם מחבֵרַי לסירה אשר יכולתי לראות.

נלסון שכב לצדי. עיניו היו פקוחות למחצה, שפתיו מפולגות וצבען כחול באור הבוקר, לחייו ורקותיו משוקעות, ולרגע חשבתי כי נפח את נפשו במשך הלילה – עד שהשגחתי בסימן קל של נשימה. הקברניט בליי ישב בירכתיים לצדו של אלפינסטון, שהחזיק במנהיג. אף־על־פּי שרזה ככולנו עד שדמה לשלד עצמות ועור, וכמונו היה לבוש סחבות ממוסמסות מרוב מים, לא היה בהופעתו מאום מהמגוחך. שעל כן, בין אם לבש סחבות ובין אם עטה מחלצות, היתה זו תמיד דמות אצילה והסבל רק הוסיף על הדרת־הכבוד והתוקף של עמידתו.

“בוא ועלה הנה אל השמש, מר לדוורד,” אמר. “היא תשפיע עליך חיים חדשים.”

התרוממתי וניסיתי לקום – ולא עלתה בידי. מר בליי עזר לי לשבת על ידו ואחר רמז להיוורד ולטינקלר לתמוך בנלסון בקומו. הבוטנאי זרק לי חיוּך־רפאים, שהיה צריך להביע עליזות.

“אני מרגיש כבר יותר טוב,” העיר בקול רפה.

עתה פנה הקברניט בליי אל כל האנשים, “המזל מאיר לנו פניו,” אמר; “השארנו מאחורינו את מזג־האויר הרע. פשטו את בגדיכם לפני שהשמש תגביה מדי ויבשו אותם. קרני השמש על עורנו החשוף תועלנה לנו כמו כוס גרוֹג… מר סמואל, חלק כפית רוּם לכל אחד!” הוא העביר מבט בוחן על כל בני החבורה ואחר הוסיף: “הבה ונחוג את מזג־האויר הנאה, בחורים! אונקיה בשר לאיש ביחד עם הלחם והמים!”

בגדינו שנתרפטו ממי הגשמים ומטבילתם במי הים עד הפכם לבלויי־סחבות, נתלו לאורך הלזבזות להתיבש, ומראה גופותינו המעורטלים היה בו כדי לעורר רחמים. עורנו הלבין לחלוטין כבטני הדגים כתוצאה משרייתו הממושכת במי הגשמים; כמה מהאנשים רזו כל־כך, שלפלא היה בעיני שמסוגלים המה לעמוד על רגליהם. אולם הרוח הטובה בה נשאו את יסוריהם היא שבלטה מעל הכל והיא־היא שעשתה את הרושם העז ביותר. השמש החמימה, שטרם הגביהה לטפס בשמים עד כדי שתצרוב אותנו, נעמה לנו מאוד, וארוחת־הבוקר שלנו, שנתעשרה בנתח בשר, עברה בשמחה.

בוקר נאה מזה לא ידעתי בכל שנותי על הים. הבריזה, שנשבה ממזרח־צפון־מזרח, קמטה את פני היום בשווֹתה להם אותו גון כחול־כהה שאפשר לראות רק באזורים הטרופּיים, ונפחה במפרשינו בכוח בלי שתזוח עליה דעתה עד להמטיר עלינו ניתזי קצף. השמים היו בהירים מלבד אותן עננות מבשרות מזג־האויר הנאה, שנתלוּ מעל לאופק כפלומות־של־מוך.

מר פריאר גחן מעל הדופן ושלה חתיכת קליפה של אגוז־הודו, עליה נראתה ראשית הצמיחה של ירוקת־הים. הוא מסרה לקברניט, שבדקה ברוב ענין.

“זו קולפה בידי אדם,” אמר. “והביטו! היא לא צפה זמן רב על הים! מתקרבים אנו להולנד־החדשה, אין ספק בכך!”

נלסון לקח את הקליפה ביד רועדת. “כן, היא קולפה בידי הודים על גבי יתד מחודדת. וצמיחת עשבי־הים מתחילה חיש מהר במים חמימים אלה.”

“הביטו!” קרא אלפינסטון והצביע ימינה.

הפנינו ראשינו לאותו צד ונראה להקת צפרים שחורות קטנות ממין הקָשָש המָצוּי, שדאו בכה ובכה אף הנמיכו טוּס מעל המים בבקשן אחרי דגים.

“אכן באלוהים!” אמר הקברניט; “היבשה אינה רחוקה!”

הצפרים פנו מערבה ונעלמו. גדולות היו כיוֹנים וגם מעופן דמה לזה של היונים.

“את החלק הגרוע ביותר של מסענו כבר עברנו,” אמר בליי. “בטרם יתחלף מזג־האויר שנית כבר נהיה במחסה השוניות. עד עתה התנהגתם כיאה לספנים אנגלים אמיתיים ועכשיו הריני בא לתבוע מכם הוכחה נוספת לאומץ־רוחכם. אינני יודע לבטח אם אומנם קיימת מושבה אירוֹפּית בטימוֹר, ואם יתברר שאין שם מושבה כזאת, לא תהיה זו ממידת הזהירות לתת אמון בהודים בני המקום. משום כך חושב אני שכולכם תסכימו אתי שמוטב כי נקטין עוד יותר את מנת המזון שלנו כדי שנוכל להגיע עד יאווה באם יהיה צורך בכך. תפקידי הוא להביאכם לאנגליה. כדי להבטיח את הצלחת המיבצע נהיה מוכרחים, מכאן ולהבא, לוותר על מנת הלחם לארוחת־הערב.”

הצצתי באנשים בגניבה בידעי שכמה מהם נחלשו כל־כך, שרשאים היו לראות בצעדו זה של בליי פגיעה בעצם מקור חיותם. משום כך היתה לי זו הפתעה נעימה לראות באיזו רוח איתנה נתקבלה הצעת הקברניט.

“וכי מה הוא החלק העשרים־וחמישה של ליטרת־לחם, אדוני?” שאל פורסל הזקן בזעף. “לי אין כל תלונה! היינו־הך אם בכלל לא אקבל דבר. משער אני שאוכל להגיע ליאווה גם בלי לחם!”

בליי פלט צחוק קצר וגס. “אכן סבורני שהדבר יעלה בידך!” אמר.

“אך נגיע לפנים השוניות,” העיר נלסון, “שוב לא נזדקק ביותר ללחם. נמצא שם צדפות ורכיכות וברי לי שעל האיים הקטנים נגלה גם פירות שונים וגרגרים טובים למאכל.”

טינקלר ליקק את שפתיו וגיחך. כיתר פרחי־הקצינים עמד בתלאות הדרך טוב יותר מהמבוגרים ממנו. אפילו האלט דומה כי רזה אך במעט.

ביום זה תקפוני כאבי בטן חזקים ואסבול סבל רב מעיפוּל²⁰ קשה, כאשר סבלו כמעט כל אנשי הסירה. שנים או שלושה ישבו תמיד על הלזבזות בנסותם את אשר לא יכלו אף פעם לעשות, שעל כן לא יצא איש מאתנו לצרכיו מאז עזבנו את הבאונטי. ברדת הלילה שכבתי בשיפולי־הסירה במצב של קהות־חושים עד עלות השחר. קולו של בליי עוררני.

“אל תזוזו!” אמר.

אז שמעתי את קולו של סמית מהחרטום: “בפעם הבאה אתפוס אותה.”

פקחתי את עיני ואראה צפור שחורה קטנה, שרחפה מעלינו והשקיפה מטה על הסירה. נלסון כבר הקיץ לפני ועתה לחש רפות: “קָשָש! פעמים אמר לרדת על ראש־הקנה!”

“שקט!” אמר בליי והביט בנו.

הצפור הקטנה עברה מעלינו בשניה, ליכסנה את כנפיה וגלשה לעומת החרטום. כעבור רגע שמעתי קול ענות חלושה מפי האנשים וחבטת כנפים.

“בן־חיל!” קרא בליי אל האיש מלפנים. “אל תמלוק את ראשה!”

הצלחתי להתרומם למצב ישיבה כאשר העבירו אל סמית, שהחזיק בצפור, כוסית יין ריקה. הול שחט את הצפור והם הניחו לדמה לזרום לתוך הכוסית, שמלאה כמעט עד לשפתה.

“ועתה מרטו את נוצותיה,” אמר בליי שעה שהכוסית הועברה אחורה. הוא רמז לפרחי־הקצינים להושיב את נלסון. “בשבילך, מר נלסון,” המשיך, ונתן לטינקלר את הכוסית המלאה דם.

נלסון חייך והניע ראשו בשלילה. “למבּ וסימפסון זקוקים לו יותר ממני. תן להם.”

“אני פוקד עליך לשתות את הדם,” אמר בליי בחיוך, שנטל מהדברים את חריפותם. “מר היוּוֹרד, החזק את הכוסית בשביל מר נלסון.”

הבוטנאי עצם את עיניו ושתה את הדם תוך העויה קלה, אחר הגביה יד רועדת לנגב את שפתיו. הצעירים הושיבוהו במצב נוח ככל האפשר בהשעינם את גבו כנגד הספסל.

פריאר ישב אל ההגה, הצפור מרוטת הנוצות, שלא היתה גדולה מיונה קטנה, נמסרה למר בליי שהניחה על ארגזו של הנגר, הוציא מכיסו את אולרו וניתח את גופה לשמונה־עשר חלקים. הוא הקפיד על חלוקה שווה, עף־על־פּי שכל אחד היה מבכר חלק ששי של החזה על פני רגל אחת, ואני כשלעצמי הייתי מבכר את הצואר על פני הראש והמקור.

“גש הנה, מר פקובר,” אמר הקברניט; “פנה אל החרטום, מר קול, וקרא בשם כשמר פקובר יתן את האות.”

רב־המלחים פנה כך שלא יכול לראות מה נעשה מאחוריו. פקובר הציץ בחלקי הצפור ולקח נתח מובחר מהחזה.

“מי יקבל את זה?” קרא.

“מר בליי!” השיב קול.

“לא! לא!” התערב הקברניט. “אסור שיהיה כאן דין קדימה, מר קול. עליך להתחיל באיזה שם שיעלה בראשך. ואם נתפוס צפור נוספת, נשנה את הסדר. תכליתו של מנהג עתיק זה היא להיות צודק כלפי כולם.”

פּקוֹבר הניח את הנתח שבידו והרים כנף אחת. “מי יקבל את זה?”

“פיטר לנקלטר!”

הכנף נמסרה לנווט. כשהגיע תורו של בליי איתרע מזלו וקיבל רגל ועליה לא יותר מקרום־השחייה וחתיכת גיד, אך הוא כירסם חלק עלוּב זה לתיאבון והשליך המימה עצם נקיה. אני זכיתי בראש ובמקור; ועכשיו, בכתבי את הדברים, אני זוכר בתמהון באיזה תענוג בלעתי את העינים וגרסתי בשיני את הגולגולת הקטנה במצצי מתוכה את המוח. ואף שכמות המזון היתה זעומה, דומני כי הוסיפה מיד על כוחותי. לשמחתי קיבל נלסון נתח דשן ואדום מהחזה. הוא רצה לחלקו אתי ומשסרבתי, אכל אותו שעה ארוכה. “הקשש עוף בררן הוא,” אמר. “טעם בשרו אינו נופל מזה של הפסיון שלנו בבית.”

למבּ נמנה על אותם האנשים, אשר דומה כי נועדו לסבול יותר מזולתם בכל צרה שהיא. עתה לא יכול לשבת וכמעט שלא היה בכוחו להתלונן על הכאבים שחתכו בקרביו. כשהגיע תורו קיבל את הרגל השניה וקול, אשר זה אך קיבל נתח מהחזה, מסרו לו. “הרי לך,” אמר קצרות. “אתה זקוק לזה יותר ממני.”

“חן־חן, מר קול, חן־חן!” אמר למבּ ותחב את הבשר לפיו.

מזג־האויר הנאה נמשך כל היום כשהים שקט ובריזה נוחה לשיט נושבת מכנף מזרח־צפון־מזרח. לאשרנו לא נאלצנו להריק מים, שעל כן רבים מאתנו שוב לא היו מסוגלים לעשות זאת. הלוֹג שלנו הראה שאנו שטים במהירות של ארבעה עד ארבעה וחצי קשרים לשעה. אחר־הצהרים צפו ועברו על פנינו גזרי־עץ, בהם טרם הספיקו השבלולים להאחז, ואלפינסטון הרים מוט חיזרן בדומה לאותם המשמשים להודים לציד דגים. הוא היה חלקלק מאחר שירוקת־המים החלה לצמוח עליו, אך ברי שלא היה שרוי במים למעלה משבועים או שלושה. פורסל לקח את המוט, יבש אותו וניקהו, ניסר את הקצוות להיות פחוסות והחל מתאים לקצה הרחב יותר פצירה שחוּקה, כדי להפוך את המוט לחנית לציד דגים.

כנטוֹת היום הופיעה מצד הירכתיים צפור גדולה בודדה שחגה סביב הסירה כמו ביקשה לרדת. כעשר דקות או יותר ישבנו מתוחים. הצפור דמתה במידת מה לסוֹלנית שלנו בבית, גופה גדול כשל ברוז וכנפיה פרושות לרוחב חמשה רגל. מדי חלוף צלה על פני הסירה כלאתי את נשימתי. שמעתי את קללותיו העסיסיות של בליי, שנאמרו בלחישה כל אימת שהצפור החליקה לעברנו כאומרת לרדת ואחר נטתה הצדה.

לאחרונה לחש טינקלר הצעיר: “הרשני לנסות, אדוני – עם מוט החיזרן. ראיתי את ההודים בטהיטי עושים כך בשברם את כנפיהן.”

בליי הניע ראשו בחיוב. שוב סרה מעלינו הצפור. הנער זחל קדימה, נטל את המוט מידי פורסל, עלה ועמד על הספסל. הצפור חזרה לעבר הסירה וטינקלר עמד ונענע קלות את המוט פנים ואחור. מוזר היה לראות כיצד עוררה החנית המתנועעת את סקרנותה של הצפור. היא קרבה בהנף כנפים מהיר, הפנתה ראש כדי להיטיב ראות ועברה מעלינו נמוך מאוד, אם כי עדיין גבוה ממטחווי פגיעתו של טינקלר, שהמשיך לנענע את המוט אט אט.

הפעם לא התרוממה הצפור, כי אם פנתה וחזרה אלינו. הנער החזיק במוט בשתי ידיו כשהוא מוכן ומזומן להכות. הצפור קרבה ובאה, נמוך מבפעמים הקודמות, וכנפיה פרושות לרווחה בלי תנועה. טינקלר הגביה את המוט ככל אשר יכול והכה. המהלומה פגעה במקום חיבורה של אחת הכנפים אל הגוף ובצריחה צורמת נפלה הצפור הימה.

“סיבוב!” צעק הקברניט בליי.

בפעם הראשונה מאז עזבה את טוֹפוֹאה, הפנתה הסירה את חרטומה כנגד הרוח. מפרשיה התלבטו שעה שההגה קֵרַב אותה ומהירות התקדמותה פחתה. עשינו תפנית ונשוט במיפנה השני בטרם הצלחנו לשלות את הצפור.

“מר טינקלר,” אמר הקברניט, “מסעי הציד שלך בחברת ההודים לא היו איבוד זמן לבטלה!”

הסירה הסתובבה ל"תוך" הרוח ונעצרה. ידים רבות נשלחו מעל הלזבזות להרים את הצפור הפצועה. לבּוֹג תפס בה והטילה לתוך הסירה.

הפעם חולק הדם בין נלסון, למבּ ולבּוֹג, שקיבלו כוסית מלאה לאיש; ומשחולק הגוף – רגלים, ראש, עצמות, קרבים ובשר – לפי שיטת “מי יקבל את זה,” זכינו במנות כאלה, שדמינו כי יושבים אנו לסעודת־מלכים. שלושה דגים מעופפים, שאורכם כשבעה אינטשים, נמצאו בבטן הצפור; הם היו טריים ואני שמחתי מאוד כשאחד מהם נפל בחלקי. בטהיטי אכלתי דג נא שהותקן לסעודה בידי ההודים, ומצאתי שהבשר ערב לחיך משטובלים אותו ברוטב מי־ים. עתה שלפתי את סכיני ולאחר שגרדתי מעליו את קשקשיו, נתחתיו לנתחים קטנים, שטבלתי במים מלוחים בקליפת אגוז־הודו. מאום לא בוזבז; אפילו את הקרבים אכלתי, ואחר גמעתי את מי המלח המאדמים מדם, בהם טבלתי את הדג.

אף ששטנו במהירות, נשאר מזג־האויר שקט כל אותו יום והיומים הבאים. ביום שלישי עברנו על פני קליפות אגוז־הודו נוספות וגזרי־עצים, שנראה כי לא עשו בים יותר משבוע. בו ביום שיחק מזלנו וצדנו שלוש צפרי־ים. מובטחני שבלעדי דמן ובשרן של אלה, היו שנים או שלושה מבינינו שובקים חיים. בשעת הצהרים להטה השמש כל־כך, עד שחלשה עלי דעתי ואחוש בחילה חזקה. ביום הרביעי היה ברור לכל שהיבשה קרובה. העננים שבמערב נראו כקבועים במקום אחד, ומסביב עפו צפרים לאין מספר, הגם שלא הצלחנו לצוד אף אחת מהן. שנית גרם לנו להט השמש סבל רב.

“הטבילו בים אילו סחבות שיש בידיכם והניחו אותן על ראשיכם,” אמר הקברניט בשמעו כמה אנשים מתלוננים על החום. הוא צחק. “קשה להשביע את רצונם של ספנים אנגלים! כשלעצמי מבכר אני בכל מקרה את החום על הקור ואת היובש על הרטיבות! סחטו את מצנפותיכם לעתים קרובות, המים הקרירים ישיבו את נפשכם וחיש מהר תרגישו עצמכם מצויין. אם תימשך הבריזה הזאת, חזקה עלינו שמחר נראה את השוניות.”

רב־המלחים ליקק את שפתיו. “שלל נאה יהיה לנו, אדוני, מיד לאחר שנמצא מעבר פנימה. צדפות, שבלולים ומי יודע מה עוד!”

"מצוא נמצא מעבר פנימה, אל חשש. בשוטנו במעלת־הרוחב הזאת נגיע אל היבשה בקרבת תעלת־ההשגחה, שדרכה העביר הקברניט קוק את הנסיון.

נלסון שכב על לוחות הרצפה והאזין לשיחה בשלוות־נפש, כאילו סעד בחברת הקברניט על סיפון הבאונטי.

“מהדברים אשר שמעתי בשעתו מפי הקברניט קוק,” העיר, “למדתי שמצויים מעברים רבים לתוך המים המוּגנים. ודאי שתהיה לנו הברירה לבחור באחד מהם.”

“כך אני סבור,” אמר בליי.

אותו לילה, בשעה תשע לערך, שכב הקברניט בליי לצדי לחטוף תנומה.

“השגח בשבע עינים, מר קול,” אמר; “אפשר שאנו סמוכים אל השוניות יותר משאנו משערים.”

גלים ארוכים החלו נודדים ובאים ממזרח, אך הבריזה הנוחה התמידה לנשב והים לא קם להרטיבנו בקצפוֹ. שעות מספר הייתי מוטל ספק בתנומה קלה ספק בדימדומי־הכרה כשבאוזני עולה נשימתו הקצובה של בליי. לבסוף נרדמתי.

זמן־מה לאחר חצות עוררני קולו של רב־המלחים:

“מר בליי! משבּרים, אדוני!”

בבת־ראש הזדקף הקברניט על רגליו וכולו עֵר ודרוך. שמעתי קול נהם רחוק ומתמשך, ואחר – פקודתו הנמרצת של בליי: “סיבוב!”

שלושה או ארבעה אנשים הקיצו בינתיים והיו מוכנים לתפקידיהם.

“העפילו ככל האפשר!”

הירח שקע, אך לאור הכוכבים ראינו את לובן המשברים תוך שהרחקנו מהיבשה כנגד הרוח.

“היא שטה מהם והלאה,” העיר הקברניט. “באלוהים, אילוּ משברים! אבל אין דבר! משיאיר היום נמצא מעבר פנימה!”

רבים מאתנו השוכבים על תחתית הסירה היו תשושים או אדישים מכדי להגביה את ראשיהם. בליי השגיח בי שהתנועעתי.

“השוּניוֹת של הולנד־החדשה, מר לדוּוֹרד! עוד מעט־קט ונשוט במים שקטים ונוכל לפשוט את רגלינו על החוף! על דברתי כי סעודת־מלכים נסעד מחר על צדפוֹת ורכיכוֹת!”

הצלחתי להתהפך על צדי ולהרדם שנית כשקול חדש נוסך עלי תנומה – סטירותיהם הנמרצות של גלים קטנים על לחיי החרטום, שעה שהסירה הרחיקה מהחוף בהעפילה במיפנה הימני.

עם שחר, אף־על־פי שהלילה היה חם ושקט, היו רוב האנשים תשושים עד להפחיד. הצפרים שאכלנו רק האריכו את חיינו, אך לא חידשו את כוחותינו. כיון שהאיר היום פקד מר בליי לנטות מערבה, אולם רק באמצע שעות הבוקר גילינו מחדש את המשברים. במשך הלילה נתחלפה הרוח לדרום־מזרח.

שתי כפיות רוּם חולקו לכל אחד לפני ששתינו את מימינו ואכלנו את קורטוב הלחם שלנו. מאוּשש בכוח האלכוהול והמחשבה על מים שקטים ומזון טרי התגברתי ואשב על הספסל. נלסוֹן לא יכול לשבת. מר בליי יצק כמה טיפות רוּם בין שפתיו, אך משנתנו לו לחם הניע ראשו בשלילה. ברור היה שהבוטנאי, על אף עוז־רוחו, הגיע אל סוף כוחותיו ושתוך יום או יומים ימות, אלא אם כן נשיג עבורו מזון טרי. למבּ וסימפסון אף הם היו בכי רע, וכן היה גם מצבם של כמה אחרים.

קרוב לשעה תשע נמתח לפנינו קו לבן ומתגעש, שנמשך דרומה וצפונה אל כל אשר השיגה העין. תנועתו הענקית ממזרח למערב של האוקינוס השקט נשברה פה אל מחסום האלמוגים, והמשברים הרעימו קולם בהתנפצם בחמת זעם.

במרחק שלא עלה על מאה יארד ממקום שם נשברו הגלים הראשונים הפנה בליי את הסירה צפונה, בפקדו על טינקלר וקול למתוח את המיתרים.

“הביטו שמה, בחורים!” קרא. “הרי לכם מראה שישובב את רוחכם! אל חשש! במהרה נהיה בפנים!”

אכן היה זה מראה מוזר ומעודד לעיני אנשים במצבנו: מיד מעבר לחומת המשברים הזועפים השתרע מישטח מים רוגעים של לגוּנה ענקית, אשר הבריזה הדום־מזרחית הקלה כמעט שלא קמטה את פניו, ונדמה היה לי שעיני מבחינות בשרטוטים תכלכלים ומעורפלים של יבשה במרחק, מעל לחלקת המים.

עקפנו בליטה אחת בשורת השוניות והיינו שטים זמן־מה לאורך המחסום בכיוון צפון־מערבי משנרגעה הרוח לרגעים מספר ואחר קמה מחדש מכנף מזרח. בליי רחק וציוה למתוח את המפרשים, והנה השגחנו שהשוניות שלפנינו הרחיקו לבלוט החוצה לתוך הים.

“עבור קדימה, מר קול!” אמר בליי, ומשניצב רב־המלחים על החרטום כשידו נתמכה בתורן הקדומני – “הנוכל לעבור?”

לרגע נעץ קול את עיניו נכחו ואחר השיב: “לא, אדוני! האם אינך יכול לקרב במקצת?”

הסירה העפילה כל־כך, עד שהשפה הקדמית של מפרש־הראש החלה מרטיטה. בליי משך בכתפיו. “הכונו לסיבוב!” פקד. “שחררו את המיתרים והעבירוה למיפנה הנגדי!”

לא עברנו יותר מרבע המיל במיפנה השמאלי כאשר נתחוור לנו כי נלכדנו במעין מפרץ. הרוח המזרחית באה עלינו במפתיע ועתה שוב לא היה בידינו לעבור על פני בליטות השוניות שבצפון ובדרום. שוב סובבנו את הסירה צפונה.

“מי מסוגל לחתור?” שאל בליי.

לנקלטר, לבּוֹג ואלפינסטון ניסו לקום, אך צנחו בחזרה על מקומם כשהם מתביישים בחולשתם. פריאר, פורסל, קול ופקובר ישבו על הספסלים והחלו חותרים לאט וברפיון; אך למרות אומץ־רוחם לא היה בכוחם להטותנו מעם קצה השונית, שבלט כשני מילין לפנינו.

“באלוהים, בחורים!” קרא בליי, “אחת משתים: או שניסטה מעל השונית הזאת, או שיהא עלינו להבקיע דרכנו במשברים!… מר טינקלר! החזק אתה כדי לנהוג? קח את ההגה וקרב אותנו ככל האפשר!”

הקברניט קבע יתד נוספת על הלזבזת שבמבוא־הרוח, הרכיב עליה משוט והחל חותר בכוח מפליא ובקצב אחד.

המחשבה על הבקעת המשברים היה די בה כדי להבעית את הנועז שבספנים. מפעם לפעם ראיתי את חומת האלמוגים הכהה והמחוספסת, שנתערטלה מדי נסוג הים לאחור, וכעבור רגע היה אותו מקום נקבר עמוקות תחת מים מקציפים, ששטפו מעל השונית בקול רעם של מבול מים אדיר. אי־אפשר היה להאמין כי סירתנו הזעירה והעמוסה משא כבד תחזיק מעמד ולו גם לרגע במערבּל אשר כזה. בהציצי קדימה נפל בי לבי. אז צעק טינקלר:

“מר בליי! יש מעבר מלפנים! הרבה לצד היבשה של השונית!”

בליי הכניס את משוטו וקם מיד, ומשזרק מבט מהיר קדימה, פנה אל האנשים. “הפסיקו לחתור, בחורים,” אמר רכות. “ההשגחה האירה לנו פניה. הנה שם התעלה שלנו, ואנו נוכל להגיע אליה בעזרת המפרש.”

 

פרק תשיעי    🔗

המעבר נמצא במרחק מיל אחד לפנינו, ומאחר שעכשיו יכולנו לרחק ולהפעיל את מפרשינו, הגענו אליו תוך רבע שעה. נתברר שרוחבו עלה על שני כבלים, שנקי היה מסלעים ושבמרכזו התרומם אִיוֹן²¹ צחיח. זרם איתן, ששטף מערבה, הסיענוּ על גבוֹ פנימה, ופתאום חדל הים מהתנועע תחתינו והסירה החליקה בחפזון על פני מים רוגעים כמימי אגם.

נתתי עינים כמהוֹת באיוֹן הסמוך. על אף צחיחותו הן היה לפחות אדמה יבשה. פורסל לא יכול לכבוש את תשוקתו.

“הבה ונרד על החוף, אדוני,” הציע משנתברר שהקברניט אומר לשוט הלאה. “האומנם לא נוכל לרדת ולישר את רגלינו?”

בליי הניד ראשו בשלילה. “לא נמצא שם דבר וחצי דבר. הבט קדימה, בן־אדם!”

שני איים אחרים, שאחד מהם גבוה ומצמיח אילנות, נראו במרחק כארבע או חמש פרסאות בכנף צפון־מערב, וסמוך מאחוריהם ראיתי את יבשת הולנד־החדשה – עמקים והרים גבוהים, שפה ושם היו מכוסים יערות.

אחר־הצהרים הגענו אל הראשון משני האיים, שלא היה הרבה יותר מערימת סלעים. האי הגדול ממנו היקפו היה כשלושה מילין, נישא, משופע באילנות ולו גם מפרץ מוגן ומרובץ בחול בצדו הצפון־מערבי. ממפרץ זה היתה הנקודה הקרובה ביותר של היבשת מרוחקת כארבע־מאות יארד בלבד. מאחר שלא נראה כל סימן להודים בסביבה, הגענו את הסירה אל שפת־הים עד שנעצרה בחול. עשרים־וששה יום לא דרכו רגלינו על אדמה.

מר בליי ירד הראשון כשהוא חג ומתנודד במקצת מחמת חולשה וההרגשה הבלתי־רגילה של קרקע מוצקה מתחת לרגליו. אחריו ירדו פריאר, פּוּרסל, פּקוֹבר, קול ופרחי־הקצינים. כל אלה יכלו ללכת, אם גם בקושי. הוֹל, סמית, לבּוֹג וסמוּאל הצליחו לצאת מהסירה ולזחול או לשרך דרכם כשהם כושלים ומועדים למקום שם היה החול רך ושרוי בצילם של אילו עצים קטנים ושיחיים. יתרנו היינו במצב שהכריח את חברינו החזקים יותר לשאתנו אל החוף.

עכשיו גילה מר בליי את ראשו, וכל מי שהיה בכוחו לעשות זאת כרע על ברכיו מסביבו; אם היו אי־פעם אנשים שנשאו מעומק לבם תפילת־הודיה לאלוהים על הצילו אותם מפורענויות הים, ודאי שאנו היינו אותם האנשים.

לאחר שתיקה קצרה כיעכע מר בליי בגרונו ופנה אל רב־החובל. “מר פריאר,” אמר, “קח את החזקים שבאנשינו וצא לבקש צדפוֹת ורכיכוֹת. על הסלעים ההם בודאי תמצא כמה וכמה מהן… מר פּקוֹבר, אתה תלווני אל פנים האי… מר קול, השאר כאן כאחראי לסירה. תן לבך לכך שהערב לא תובער כל אש שהיא.”

נלסון ואני קיבלנו לגימת יין קטנה מידי הקברניט, זו, וכן התקוה לסעוד לבנו בקרוב והשמחה להמצא שוב על גבי אדמה, העניקו לנו כוחות חדשים. שכבנו איש בצד רעהו. החול היה חמים ונעים וקבוצת דקלים גמדיים הטילה סביבנו צל משיב נפש.

המעטנו דבר. זקוקים היינו לזמן כדי להסכין עם העובדה כי עודנו בחיים, ועצם השכיבה על חול יבש גרמה לנו תענוג כה גדול, עד שקשה היה לנו להאמין במזלנו הטוב.

“כלום מסוגל אתה להשיג בדעתך, לדוּוֹרד יקירי, שצרותינו חלפו עברו?” שאל נלסון לבסוף. “בשעתו שמעתי לעתים קרובות את הקברניט קוק בדברו אודות מסעו בפנים איזור השוניות של הולנד־החדשה. על האיים הללו מצוא נמצא לנו מזונות – צדפות ורכיכות בודאי וכן גרגרים ואפונים טובים למאכל. ועל כמה מהאיים הגדולים יותר מצויים בלי ספק גם מים.”

“משונה הדבר,” אמרתי, “כרגע אינני מרגיש כל רצון לאכול. את המנוחה הזאת לא הייתי מחליף בדשנה בסעודות.”

“גם אני מרגיש כך,” אמר. “ואכן זקוקים אנו כרגע בראש וראשונה למנוחה.”

נשתתקנו לשעה ארוכה. להקת צפרים גדולות ממין התוכיים חלפה מעלינו בצריחות חדות ונעלמה לעבר היבשת. ראיתי את עיני נלסון משוטטות בכה ובכה בסקרו את הצמחיה המקומית.

“דקלים אלה חדשים הם בשבילי,” אמר; “בכל זאת מובטחני שהליבה שלהם, כזו של דקלי אגוז־הודו, תספק לנו סלט מצויין.”

השמש שקעה והרחק על שפת־הים ראינו את קבוצת מחפשי המזון בשובה. ידעתי מה עייפים הם האנשים ואחוש בושה על שום חדלון־האונים שלי.

“צמד־חמד שאינו מביא כל תועלת הננו, נלסון,” אמרתי. “מדוע לא ניתן לנו גוף יותר חזק?”

“אל תחשוש,” ענה. “במהרה נתרום את חלקנו בעבודה. אני כבר מרגיש עצמי מאוּשש במידה רבה.”

הקברניט ופּקוֹבר שבו כשכובעיהם מלאים למחצה פירות משני מינים.

“הסתכל באלה, מר נלסון,” אמר בליי. “באלוהים! אך מעט מזעיר מצאנו על אף הדרך הארוכה שעשינו. שמתי לב שהצפרים אוכלות מהגרגרים הללו. האם לא נוכל לעשות כמוהן?”

“כן, הם נראים טובים למאכל. אני מכיר את הסוג, אבל הזן הזה חדש הוא בשבילי. הדקלים הללו, אדוני – היוכלו כמה מהאנשים לחתוך ולהוציא חלקים מהליבה שלהם? ברי לי שיערבו לחיכנו.”

“רואה אתה, פקובר?” קרא בליי בפנותו אל התותחן; “הרי לך הוכחה לצורך לכלוֹל בוטנאי אחד בצוות של כל ספינה וספינה. מילי מילין הלכנו ולא העלינו בידינו אלא גרגרים מספר, ואילו מר נלסון מוצא לנו מזון במרחק תריסר צעדים מהסירה!”

“אכן,” אמר פקובר, “שמח הייתי אילו זכיתי לדעת את כל האצור בראשו של מר נלסון. מצאנו מים מתוקים בשפע, מר לדוּוֹרד; כל זמן שנשהה פה נוכל לשתות לרוויה.”

פריאר ואנשיו קרבו ובאו ובמבט אחד ראיתי כי עמוסי שלל המה.

“סעודת־מלכים תהיה לנו הלילה,” קרא. “מצאנו צדפות למכביר – גדולות וטעימות מאלה שבאנגליה!”

“בואו, בחורים,” אמר בליי; “הבה וניגש לענין בלי לבטל זמן.”

מעודי לא בחלתי בהנאות האכילה, אף זכיתי להשתתף בהרבה סעודות מצויינות; אך מעולם לא סעדתי ביתר הנאה מאשר באותו ערב. פריאר נקט בשיטה הפשוטה של פתיחת הצדפות במקומות גידולן, מבלי לנסות לעקרן מעל הסלעים. קומקום הנחושת שלנו הכיל קרוב לשלושה גלונים, ועתה היה מלא למעלה מחציו צדפות גדולות להפליא, שטבלו במיץ שלהן. כמה מהאנשים קלעו סלים מכפות־הדקלים – אמנות שלמדו מההודים בטהיטי – ובאלה נשאו כמות צדפות לא פתוחות, שניתקו מעל הסלעים בעזרת החרבות. הפירות היו מצויינים, ביחוד מין גרגר שדמה לחזרזר, אלא שהיה מתוק ממנו, וטעם הליבה של הדקלים הקטנים היה כשל כרוּב צעיר ורך.

יעצתי לנורטון, למבּ וסימפסון שלא לאכול אותו ערב בלתי אם צדפות – מאכל שהתאים למצבם הקשה – וכן עשיתי גם אני. הלילה היה חמים ובהיר. לאחר שאכלנו ושתינו כאוות נפשנו מהמים הצוננים של האי, התקנתי לי מקום שינה על החול.

נדמה היה שהקרקע המוצקה עודנה עולה ויורדת. ברם היה זה תענוג נפלא למתוח את רגלי למלוא אורכן ולשכב על החול החמים ולהסתכל בכוכבים. צר היה לי על אחדים מבינינו, שנצטווּ לעגון את הסירה במים רדודים בקרבתנו ולישון עליה. מר בליי סבר כי לא מן הנמנע שמצויים בסביבה הודים. אחר עצמתי את עיני כדי להודות לבוראי על חסדו הרב עמנו ורגעים מספר לאחר־כך חטפתני שינה חסרת־חלומות.

התעוררתי לקול פיטפוט צורם של התוכיים, שהתעופפו מפנים האי שלנו, עליו בילו לפי הנראה את הלילה, אל היבשת. להקה אחרי להקה עברו מעל ראשינו בשאון רב והאחרונה בהן נעלמה בטרם עלתה השמש. חברי ישנו בקרבתי באותה צורה בה שכבו אמש. ראיתי את רב־המלחים יורד מהסירה, משכשך במים אל החוף וכורע על החול הרטוב בנשאו בקולו העמוק את תפילת־הבוקר, שנשמעה בבירור במקום שכבי. הוא קם, פשט מעליו את חולצתו ומכנסיו הבלויים וקפץ המימה בשפשפו נמרצות את ראשו וכתפיו. השתוקקתי לעשות כמוהו, אף הצלחתי לקום ולעמוד על רגלי ובשמחה גליתי כי מסוגל אנוכי להלך.

קול קידמני בברכה בעודנו משתכשך במים. “למותר הוא לשאלך כיצד ישנת, מר לדוּוֹרד! הנך נראה כאדם חדש!”

ואומנם כן הרגשתי לאחר שרחצתי במי הים הקרירים וחזרתי ולבשתי את בלויי סחבותי, אשר סמרטוּטר לונדוני היה מסרב לקבלם. חברי היו מתעוררים וקמים כאשר פניתי לעברם במצעד הבלתי־בטוח של תינוק בן־שנתו.

נלסון הצליח לעמוד לאחר נסיון שני, אלא שמיד שב וצנח ארצה כשהוא מתכווץ מכאב חד בבטנו. “יש בדעתי לבקשך לתת לי סם־שילשול,” אמר בחיוך נעוה.

הנעתי ראשי בשלילה. “זה יהיה מעשה בלתי־זהיר במצבנו התשוש. כאבי הבטן והעיפּוּל מהם אנו סובלים סיבתם בריקנות מעינו.”

בליי הצטרף אלינו באותו רגע. “עצה טובה יעצת, אדוני,” אמר, “אם יוּרשה להדיוט להביע דעה בנידון דידן. סמי־שילשול רק יחלישונו עוד יותר. גם אני סבלתי כאבים עזים, אולם אך נמלא את קיבותינו – חזקה עלינו שנשתחרר מהם.” הוא פנה וקרא אל רב־המלחים: “עלו על החוף, מר קול – כולכם!”

פריאר נשלח עם קבוצת אנשים לאסוף צדפות, ושני אנשים נשלחו אל פנים האי ללקט גרגרים ופירות אחרים. קוֹל ופּוּרסל ניגשו להכין את הסירה להפלגה למקרה שיתגלו פראים בסביבתנו. אני נמניתי בין ארבעה או חמישה, עליהם ציוה הקברניט להנפש משך כל הבוקר. נלסון שכב לצדי בצד.

“וכי מה, לעזאזל, עושה שם קול?” שאל.

רב־המלחים היה משכשך במים מסביב לסירה בלכתו בעגולים כשהוא גוחן לפניו ונועץ עיניו במים. כעבור זמן־מה עלה על החוף בפנים עגומות. אותה שעה היה בליי רושם ביומנו, ומשפנה אליו קול זקף בו את עיניו.

“טבעת־הפין התחתונה של ההגה נעלמה, אדוני,” אמר. “ודאי נשמטה בשעה שנכנסנו למפרץ. היא איננה על החול, בכך בטוח אני.”

בליי סגר את יומנו בדפיקה וקם ממקומו. “פרק את ההגה מהסירה. האם ברי לך שהטבעת אינה מוטלת תחתיה?”

“ברי לי הדבר, אדוני.”

“אם כן לך ועזור לפורסל להסיר את ההגה.” הוא פנה אל נלסון. “עלינו להודות לאלוהים על שתקלה זו לא אירעה לנו לפני ימים מספר! אומנם לפי שראיתם קבעתי טבעות משני צדי דף־הירכתיים למקרה שנאלץ לנהוג בעזרת משוטינו; ואף־על־פי־כן במזג־אויר קשה לא היינו מצליחים לצוף על המים זמן רב בעזרתם של אלה. כמעט ודאי הוא שהסירה היתה טובעת.”

כעבור רגעים אחדים הביא אלינו הנגר את ההגה.

“הוא עמד בלחץ חזק, אדוני,” הסביר. “נראה שהברגים המחברים את טבעת־הפין אל מזוזת־הירכתיים נתרופפו.”

“ובכן, מה אפשר לעשות?”

פורסל הושיט לפניו מעין פרסת־ברזל מחודדת־קצווֹת. “את זו מצאתי מתחת ללוחות הרצפה. היא תתאים לצרכנו.”

“עשה כמיטב יכולתך וראה שתהיה קבועה איתן. היום נוציא את הסירה ונבדוק את תחתיתה.”

הקברניט נפטר מעלינו והלך אל פנים האי לבקש פירות. פורסל הניח את פרסתו על גבי סלע והלם עליה בפטישו בהתאימו את צורתה לפין־ההגה. יעצתי לחולים לשתות מים לעתים קרובות ככל אשר תכיל בטנם ושימשתי להם דוגמה בעשותי כן בעצמי.

“לאוכל זקוק אני ולא למים!” אמר למבּ בעקמו את חוטמו כאשר הושטתי לו קליפת אגוז מלאת מים.

“בקרוב תאכל לשובע, בחורי!” אמרתי.

סימפסון זחל הצדה כדי לשוב ולנסות את הבלתי־אפשרי. “מסכן שכמותו!” אמר נלסון. “עוד מעט־קט ואעשה כמוהו.”

שעה קצרה לפני הצהרים שבו אוספי־הצדפות ועמם שלל רב. נלסון ואני בנינו כירים מאבנים, אף היה בכוחנו לקושש מעט עצים לשריפה. גם בליי חזר במהרה, הצית את האש בעזרת הזכוכית המגדלת שלו וניצח על התקנת התבשיל, שהיה מאכלנו החם הראשון מאז עזבנו את טוֹפוֹאה קרוב לחודש ימים לפני כן. האנשים נקבצו בעיגול סביב האש בלטשם עיניהם אל הקומקום כעדת זאבים.

משנפתחו כל הצדפות נוכחנו כי מילאנו את הקומקום עד לארבעה אינטשים משפתו. הקברניט בליי פקד על סמואל לשקול שלושת רבעי האונקיה לחם, שזו היתה המנה הכללית לפעם אחת. אונקיה אחת בשר שמן קוצצה לחתיכות קטנטנות והוטלה לתוך התבשיל, שכבר החל מבעבע על האש. ישבתי עם נלסון במבוא־הרוח ובאפנו עלה ריח ניחוח מקטורת הקומקום.

“הבה ונוסיף רביעית מי־ים, אדוני,” אמר רב־החובל למר בליי. “הם ישמשו לנו תחת מלח וגם יגדילו את כמות התבשיל.”

“לא, מר פריאר. הוא יהיה מלוח למדי עם כל הצדפות הללו והבשר.”

“אם כן נוכל להוסיף מים מתוקים כדי שיהיה יותר. כמות זו לא תספיק לכולנו.”

“לא תספיק – פיינט שלם לאיש לא יספיק?” אמר בליי באי־סבלנות. “אם יספיק לי, יספיק גם לך, אדוני.”

פריאר לא יסף.

אך הנה הוכן התבשיל. הוא חולק בקליפת האגוז של בליי, אשר הכילה פיינט אחד בדיוק. קליפתי שלי הכילה כמות כפולה מזו, ומשקיבלתי את מנתי חפצתי, כמו רב־החובל, שהכמות תהיה גדולה יותר. הלחם נתפורר לחלוטין, נתערב עם מיץ הצדפות והבשר השמן והיה לרוטב, בו לא היו בוחלים אפילו נכבדי העדה בעירי. טעמתי ממנו בכפית קטנה שחטבתי לי מגזר־עץ.

“לעזאזל, אדוני!” אמר בליי בפנותו אל נלסון. “פעמים רבות סעדתי את לבי במזון גרוע מזה על ספינותיו של הוד־מלכותו.”

“והרבה ארוחות טובות מזו לא גרמו לך הנאה כה גדולה, מעז אנוכי לומר,” השיבו נלסון.

“שֵרַתּי על גבי ספינות,” אמר פריאר, “שם לא קיבלתי ארוחה כזאת במשך ששה חדשים רצופים.”

“כן,” אמר הקברניט,” אכן הרוטב המשובח ביותר הוא הרעב. כמעט וכדאי היה לרעוב חודש ימים כדי לזכות במאכלות כאלה. היודע אתה איזה יום בחודש הוא היום, מר נלסון?"

“איזה יום? אינני בטוח שלא אטעה בשבוע אחד לפחות.”

“יום הששי הוא היום, העשרים־ורביעי במאי: יום השנה להחזרת המלך צ’רלס לכסאו. לזכרו נקרא איפוא את האי הזה ‘אי־ההחזרה’. השם הולם את המקום מבחינה כפולה: גם לנו הוחזרו חיינו, שהדי במרומים!”

תוך התאפקות מסוימת אכלתי את מנתי לאט לאט, כך שמחצית השעה עברה כאשר כליתיה. פריאר בלע את שלו ברגע והושיט את קליפתו כדי לקבל כמה כפות נוספות שנותרו לכל אחד. גם פורסל ולנקלטר נהגו בגרגרנות יתירה, ואני נאלצתי להתרות בסימפסון, שהיה עדיין תשוש מאוד, לבל יבלע את אכלו מהר מדי.

הארוחה שובבה את נפשי ואת נפש נלסון במידה כזאת, שלאחריה יצאנו – אם גם בברכים כושלות – לטיול אל פנים האי. המקום היה טרשי ואדמתו לא הצמיחה אלא אילנות עלובים, שגידולם נפסק בתחילתו. רבים מהם היו ממין הדקל הקטן, שליבתו היתה לנו למאכל. כן הכרתי את עץ הפּוּראוּ של טהיטי בצורה קטנה יותר; ועוד אילנות היו שם, שלדברי נלסון דמו למַנצ’יניל המרעיל של הודו־המערבית. על פסגת האי, שגובהה לא עלה על מאה־וחמישים רגל, היו תוכיים רבים ויונים גדולות ניזונים מהגרגרים שגדלו כאן בשפע. ניסינו לפגוע בכמה מהם באבנים, אלא שקשה היה להתקרב אליהם כמו שקשה להתקרב אל הקיכלי האנגלי. אַרינוּ כמות גרגרים מהמין היותר טוב ובשוטטנו לעברו המזרחי של האי נתקלנו בשתי בקתות חרבוֹת של הודים. בנינן היה פשוט וגם מכל משכן הודי שראיתי עד כה. נלסון גחן על אבני הכירים המושחרות והרים חנית מגושמת־צורה, שראשה החד הוקשה באש.

אותו רגע השגיחו עיני בחול בעקבותיה של חיה גדולה, שלא דמו לטביעת הרגלים של איזו שהיא חיה מאותן הידועות לי. נלסון בדק את העקבות בענין.

“אני סבור שיש בידי לקרוא בשם החיה,” אמר; “מר גוֹר, סגנו של הקברניט קוּק, ירה באחת מהן בקרבת נהר־הנסיון, דרומית מכאן. גבוהה היתה כאדם, לעוֹרה גון החולדה והיא רצה בקפצה על רגליה האחוריות. ההודים קראוה קנגוּרוּ.”

“וכיצד זה יכלה להגיע הלום?” שאלתי. “האם מסוגלת היא לשחות?”

“זאת לא אדע. יתכן; וגם אפשר שההודים מעבירים לאיים הללו בעלי־חיים צעירים כדי שיקל עליהם לצודם אחרי־כן בשעת הצורך.”

“ובשרן, האם טוב הוא למאכל?”

“קוק סבר כי טוב הוא כבשר הכבש. אומרים שחיות אלה פחדניות הן ורצות מהר מהסוס.”

בהתקרבנו אל החוף הסלעי שבצד המזרחי של האי בחר לו נלסון כף־דקל רחבה וארוכה וישב לקלוע לעצמו סל כאחד ההודים. השתאיתי לחריצות בה קלעו אצבעותיו את העלים אנה ואנה במהירות רבה. מקץ עשר דקות השלים סל חזק עם ידית, שהיה בו להכיל בּוּשל²² אחד.

“ועתה הבה לי צדפות!” אמר בקומו בפיק ברכים. “באמונתי לדוורד, הריני מרגיש היום כאדם חדש!”

החילותי עובד בעזרת החרב, כשאני פותח את הצדפות שגדלו פה ושם על הסלעים שמתחת לתחום הגאוּת. נלסון שיכשך בשלוליות ובידו החנית ההודית. במהרה היו בסל שלושה או ארבעה תריסרי צדפות ועליהן הוסיף נלסון שני שבלולים ענקיים, שבהם בלבד היה כדי להספיק לארוחתו של אדם אחד. באמצע אחר־הצהרים נטלנו את שללנו ונשרך דרכנו בחזרה אל מקום המחנה, בהתעכבנו מפעם לפעם להחליף רוח.

התבשיל שלנו אותו אחר־הצהרים היה ראוי לרוזני־ארץ – צדפות, שבלולים וליבת־דקל קצוצה. את זו האחרונה הוספנו על־פי הצעת נלסון, הגם שהמעשה עורר כמה ריטוּנים.

“כלום לא נקבל לחם, אדוני?” שאל הנגר נזעמות.

“לא,” השיב הקברניט בליי; “את הלחם נחסוך. מר נלסון אומר שליבת הדקל הלזו טעימה גם בהיותה מבושלת.”

פריאר עמד בקרבת מקום ופניו קודרות. “היא תקלקל לנו את התבשיל,” אמר. “הלחם הוא־הוא שנתן את הטעם בצהרים.”

“כן, אדוני,” התערב פורסל; “תן לנו רק את מחצית הכמות הרגילה. בלעדי הלחם יהיה זה תבשיל עלוב.”

בליי נפנה מעליהם באי־סבלנות. “לכל הרוחות, לא! לאיסטניסים כגבירות צעירות הפכתם על האי הזה! המתינו עד לאחר שתטעמו מהתבשיל אם אומנם מוכרחים אתם להתלונן.”

במהרה היתה ארוחתנו מוכנה וכל אחד קיבל פיינט ומחצה מהתבשיל. הרוטב ערב לחכי עוד יותר מאשר בצהרים וגם האחרים, כיון שטעמו ממנו, חדלו לרגוֹן.

בשעת השקיעה, כאשר שקטה הרוח לגמרי, הבחנו בכמה עמודי עשן, שתימרו באויר על היבשת, כשנים או שלושה מילין מאתנו. בליי פקד על אנשים אחדים לבלות את הלילה בסירה והעמיד משמר על החוף.

“חייבים אנו להשמר,” אמר, “אפילו שסובר אני כי רק סכנה מעטה נשקפת לנו מביקורם של ההודים במשך הלילה. האש שלנו לא העלתה עשן ולא יתכן שהם ראו משם את הסירה.”

משהחשיך, ירד בליי לשפת־הים, שם עמד קול על משמרתו, ושעה ארוכה נשתהה שם כשהוא יושב על החול ומשיח עם קול בעוד שיתרנו התפזרנו איש איש למקום השינה שלו.

נלסון נרדם מיד, אולם כוחותי ששבו אלי הרחיקו את השינה מעיני ועֵת ארוכה שכבתי ואביט בשמים זרועי הכוכבים. פורסל ורב־החובל שכבו בקרבתי ודיברו ביניהם בקולות נמוכים. אפשר חשבו כי ישן אני; מכל מקום, לא יכולתי להמנע משמוע את דבריהם. כעבור זמן־מה שמתי לבי לכך ששיחתם נסבה על המרד.

“כפויי־טובה?” אמר הנגר. “תימקנה עיני! וכי על מה היו חייבים תודה? מחצית הזמן נהגו בכריסטיאן גרוע מבכלב. אינני מצדיק איש מהם, שים לב! שמח הייתי לראות את כולם מתנודדים בקצה החבל; ואולם אחת אומר לך: אם היה פעם קברניט ראוי לאבד את ספינתו, הרי זה שלנו הוא זה!”

“אם כזאת היא הרגשתך, מדוע לא נתת את ידך לכריסטיאן?” שאל פריאר.

“אני יכול להבטיחך נאמנה שלא אהבתי את הקברניט בליי היא שמנעה בעדי מלעשות זאת,” ענה לו פורסל. “רק את עצמו רשאי הוא להאשים בגרימת המרד, וכן אף אומר אם ירצה מזלנו ונגיע הביתה.”

“יש לו כמה מגרעות,” אמר פריאר. “הוא אינו בוטח באיש מבין קציניו במלאם את חובותיהם, כי אם מוכרח להתערב בכל דבר. אולם אם סבור אתה כי טטרי²³ הנהו, כי אז צריך היית להפליג עם כמה מהקברניטים שתחת פקודתם שֵרַתּי. סנדי איבנס הזקן, למשל! אותו מאנשי העליון²⁴ שירד אחרון מעל העֵרֶב היה סופג מחצית התריסר בקצה החבל – ולכך היה קורא ‘לעורר את האנשים’.”

“מבכר הייתי לספוג מלקות מאשר גידופים בפני כל אנשי,” נהם פורסל. “התזכור כיצד קרא לי בפני שני סגני במפרץ־ההרפתקה? ואת הדברים שאמר לכריסטיאן יום לפני תפיסת הספינה כשכל האנשים עומדים מסביב?”

“הוא חופשי מדי בדיבורו,” הודה פריאר, “אך הראני את הקברניט שאינו כזה? הצי אינוֹ המקום לאניני־הדעת. מלים כדרבנות ומלקות – את אלה יבינו הספנים.” הוא הפסיק לרגע. “אכן שרתּי גם תחת קברניטים נוחים הימנו,” הוסיף. “אדם שקשה להניח את דעתו הוא, אולם היכן היינו נמצאים עכשו בלעדיו? אמור לי אתה. במי היית רוצה שיתפוס את מקומו בסירה?”

“אינני אומר שאין לו כל מעלות שהן,” הודה הנגר בחצי־פה.

כאשר נרדמתי לבסוף עדיין עלה באזני מילמול שיחתם. הקיצותי כשהרגשתי הכללית טובה משהיתה זה ימים רבים. נלסון כבר קם וקבוצה אחת עמדה לצאת לחפש שדות־צדפּה חדשים. בליי היה מדבר אל פורסל.

“ראיתי כמה עצי פּוּראוּ טובים סמוך לפסגת האי,” אמר. “קח את גרזנך וראה אם תוכל להתקין לנו שני גפי מילואים.”

הוא פנה אל רב־המלחים. “מר קול, דאג לכך שכל החביונות תהיינה מלאות וטעונות על הסירה.”

ביחד עם נלסון יצאתי לאסוף צדפות, שכן עכשיו כבר היינו מוכשרים להלך טוב למדי. כאשר חזרנו מצאנו את האנשים מכינים את ארוחת־הצהרים. מר בליי החזיק בידו את נתח הבשר האחרון, ששקל כשתי ליטראות. את זה מסר להול ורמז לו ביד שיחתוך אותו לחתיכות קטנות.

“אנו נפליג על בטן מלאה,” העיר. “ומאחר שאיזה נבל גזל מחבריו את בשרם, לא נניח לו לבצע שנית את תעלולו השפל.”

בדברו נעץ עיניו בלמבּ, ונדמה לי שהאיש הרכין את ראשו בארשת־אשמה קלה.

זאת היתה סעודה דשנה – שפע צדפוֹת, כשתי אונקיות בשר לאיש ומנת הלחם הרגילה. אילו היה לנו מעט פילפל לתבל בו את התבשיל, כי אז היה מתקבל כמצויין בכל מקום שהוא. אך כילינו לאכול אמר הקברניט:

“אנו נפליג כשעתים לפני שקיעת השמש. במידה שנוכל נשוט בשעות הלילה לאור הירח, ועל־ידי כך נישמר מסכנת הדוּגיוֹת. מר נלסון ואנוכי נשאר פה לשמור על הסירה; יתרכם לכו ואספו צדפות כצידה לדרך.”

רב־החובל זה אך השתרע על החול לנוח אחרי ארוחתו ועתה חזר והתרומם לישיבה ופניו זועפות למשמע דברי בליי.

“האומנם לא נוכל להנפש עכשיו, אדוני?” שאל. “איש מאתנו טרם התאושש לגמרי וצדפות ודאי שנמצא בכל אי ואי.”

“כן,” נהם פורסל; “הבטחת לנו שנתעכב באיים רבים לפני שנעבור דרך מיצרי־הנסיון.”

“אכן זאת הבטחתי,” אמר הקברניט, “אבל מנין הבטחון כי נמצא עליהם צדפות? פה יודעים אנו שהן מצויות בשפע.” הוא הסמיק בכבשו את כעסו בקושי. “לא נותר לנו עתה כי אם לחם בכמות זעומה. הביאו צדפות, או אל תביאו! לזרא היו לי תלונותיכם הארורות!” הוא הפנה את גבו והתרחק מהמקום כחושש פן יצא מכליו. נכלמים הצטרפו פריאר והנגר אל שאר האנשים, שיצאו לאורך שפת־הים.

לבלר הקברניט פנה דרומה כשסל תלוי על זרועו, ואני הלכתי עמו הואיל ונלסון נשאר אצל הסירה.

“את פרקך בתנ”ך הן תדע, מר לדוּוֹרד," העיר משהרחקנו ממטחווי שמיעתם של האחרים. “התזכור את אשר נאמר על ישורון, ששמן – ויבעט?”

“כן, והדברים מתאימים יפה גם לנעשה על אי־ההחזרה!”

סמואל חייך. “היכן היו עכשיו, היכן היינו כולנו, בלעדי הקברניט בליי? ובכל זאת הכרח הוא להם לרטוֹן ברגע שבטנם נתמלאה! אין לי כל סבלנות לאנשים מסוג זה.”

“אף לי אין,” אמרתי, ובהציצי על גוף הלבלר, שהיה שמנמן ועתה כחש עד לעור ועצמות בתוך סחבותיו, לא יכולתי לכבוש את חיוכי.

“אף־על־פי שאנו בועטים,” אמרתי, “אין להאשים איש מאתנו כי שמן!”

קרוב לשעה ארבע חזרנו עם השלל שהעלינו בידינו ומצאנו את הכל מוכן להפלגה. ישבנו איש על מקומו בסירה, העוגן נמשה ומרימים היינו את המפרשים עת הופיעו על חוף היבשת ממול כעשרים הודים בצעקם אלינו בקול גדול. ראשים רבים של הודים נוספים ביצבצו מעל לקו הרכס שמאחוריהם. אך לקורת־רוחנו נראה שלא היו להם דוגיות. תודות למזל טוב זה ניתן לנו לעבור סמוך למדי אליהם כשבריזה גאה נושבת לנו ממזרח־דרום־מזרח. הם נשאו בימינם כידונים ארוכים ודקים ובשמאלם החזיקו איזה כלי־זין או מכשיר שצורת ביצה לו ואורכו כשני רגל.

הודים אלה היו שונים בצורתם מכל אלה שראינו בים הדרומי; שחורים היו כפחם, גבוהים ורזים ורגליהם ארוכות ומגוידות. שנים מהם עמדו כשהם נשענים על כידוניהם, ברך אחת כפופה וכף־הרגל לחוצה אל פנים הירך הנגדית – עמידה מבדחת במידה שהיתה משונה. אם כי היו מרוחקים מכדי שנוכל להבחין בבירור בתוי פניהם, נראו לי מכוערים כמו ילידי אדמת וַן־דימן²⁵.

משהרחקנו מעל היבשה הגבירה הבריזה חילים והסירה החישה דרכה צפונה, בעוד זעקות הפראים נחלשו והלכו עד שגוועו במרחק.

 

פרק עשירי    🔗

אי־ההחזרה היה ראוי לשמו, ובאותה מידה של אמת אפשר היה לקרוא לו אי־התקומה, הואיל ואין להטיל ספק בכך שאילו הגענו אליו באיחור של יום או יומים היו כמה מאתנו נופחים את נפשם. נלסון ואני היינו שנים מבין אלה. שעה שעברנו דרך התעלה ונכנסנו לתוך הלגוּנוֹת הגדולות של הולנד־החדשה מתקיימים היינו מן המלאי האחרון של כוחותינו, והנה כעבור שלושה ימי מנוחה והזנה מספקת שבו אלינו כוחותינו בצורה מפליאה, עד שעכשיו מוכשרים היינו למצוא ענין והנאה במראות הנוף שלפנינו.

ואומנם נתגלגלה לידינו זכות גדולה ואני רחשתי תודה לגורל שהניח לי להכיר בה וליהנות ממנה. שטים היינו לאורך חוּפיה של יבשת עצומה, על פני מים ובינות לאיים שכמעט ולא היו ידועים כלל־ועיקר לאדם הלבן. רק הקברניט קוק – לפי מיטב ידיעותי – עבר פה לפנינו. לשמאלנו השתרעה היבשת למרחק מאות, או אולי אלפי פרסאות כשהיא עוטה צעיפי שתיקה, אשר דומה כי עטפוה מאז ימות עולם, איזו דממה עמוקה וחודרת בדומה לאותה השוררת בלב אוקינוס ביום שקט. חושבני שכולנו עד אחד חשנו את המציאות העצומה הזאת.

לעינינו נמשך חוף צחיח, שנראה כעזוב לגמרי, לא־נושב אף לא ראוי למושב; ואף־על־פי־כן ברי היה לנו מנסיוננו אתמול שלפחות כנופיות מספר של פראים מוצאות את קיומן בסביבה זו. ואכן בטרם הרחקנו שוט צפונה נתקלנו בעוד כמה מהם.

מספר איים קטנים צצו בכנף צפון־מזרח. הקברניט בליי קבע את מסלולנו ביניהם לבין היבשת. רוחב המיצר לא עלה על מיל אחד, ושעה שעברנו דרכו ניגשה קבוצה קטנה של פראים, שדמו לאלה שראינו קודם לכן, אל שפת־הים ויעמדו בלטשם אלינו את עיניהם.

“ועתה,” אמר בליי, “יש בלבי להציץ בברנשים אלה יותר מקרוב,” והוא היטה את הסירה לעבר החוף וסמוך אל הסלעים ככל אשר הרשתה מידת הזהירות; אלא שבינתיים השגיחו הפראים בכוונתנו ונמלטו למרחק כמאתים יארד.

בליי צעק: “בואו הנה, אתם שם!” והזדקף בירכתיים כשהוא מנופף בחולצה; אך הם לא זעו ממקומם. אף סימן כל שהוא ללבוש לא היה על גופותיהם, שבאור הבוקר הבהיר נראו שחורים כדיו. מורך־לבם עודד אותנו בחולשתנו; הרגשנו שאין לנו לחשוש מפני קבוצות קטנות של פראים אלה.

“הם לא יתקרבו,” אמר נלסון, לאחר שהתעכבנו במקום זמן־מה וקראנו אליהם בקול וברמזים. “חבל מאוד, מפני שנראה שאין בהם רע, ומאידך בודאי יודעים הם כמה דרכים להשגת מזון שהיו מביאות לנו ברכה רבה.”

“כן, יכולים אנו להמשיך בדרכנו,” אמר בליי. “תאב הייתי לראותם מקרוב. סר ג’וזף בּנקס מעונין מאוד לקבל תיאור מפורט של הפראים בני הולנד־החדשה. יהיה עליו להסתפק במעט שאוכל לספר לו על צורתם הכללית.”

“הרי זה מכשיר משונה שהם נושאים בידיהם השמאליות,” העירותי. “וכי למה עשוי הוא לשמש להם?”

“לדעתי מין מטיל־חנית הוא,” אמר נלסון. “דבר אחד תוכל לספר לסר ג’וזף,” הוסיף: “דומה כי אין פראים מכוערים וגסי צורה מאלה בכל הים הדרומי. איזה ניגוד בינם לבין ההודים של טהיטי!”

שוב העלינו את מפרשינו ונשוט לעבר אי שנסתמן לפנינו, מרוחק מהיבשת כארבעה מילין. כעבור שעה לערך הגענו אליו. חוף סלעי קידם את פנינו, אך מימיו היו שקטים. בלי כל קושי נחתנו עליו ונכניס את סירתנו לבריכה טבעית קטנה בין הסלעים, שם עגנה בבטחון גמור. את כל אשר לנו בסירה העלינו על החוף על מנת שנוכל לנקותה וליבשה כדבעי. את חביונות־המים ואת ארגז־הנגר על הלחם היקר שבקרבו הנחנו בצל כמה סלעים גבוהים שבקרבת מקום.

כיון שניקינו את הסירה חילק מר בליי את האנשים לשתי קבוצות לצורך איסוף הצדפות. פּוּרסל הופקד על אחת מהן, שכללה את טינקלר, סמואל, סמית והול. אנשים אלה עמדו והמתינו לנגר, שהושיב עצמו על שפת־הים ומראהו כשל אדם שגמר אומר לבלות שם את כל היום. הקבוצה השניה, תחת פקודת פּקוֹבר, כבר יצאה לדרכה דרומה לאורך החוף. הקברניט בליי, שנלוה אליה מרחק מה, חזר עתה למקום מעגן הסירה.

“הבה, מר פורסל,” אמר נמרצות; “צא מיד עם אנשיך. אין לנו זמן לבזבז פה.”

הנגר נשאר יושב במקומו. “כבר עבדתי יותר מהמגיע לי לפי חלקי,” אמר בקול שחצני. “אתה יכול לשלוח איש אחר עם הקבוצה הזאת.”

בליי תקע בו עינים זועמות. “כלום אינך שומע אותי?” אמר. “כלך לעבודתך – ומהר!”

הנגר לא זע ולא נע ממקומו. “טוב אנוכי כמוך,” השיב; “ואני אשאר כאן.”

נלסון, רב־החובל ואני, נוסף על קבוצת האנשים שהמתינה לפורסל, היינו עדים למחזה. זה כבר ציפיתי לכגון דא, ורק השתוממתי שמשבר גלוי בין הקברניט בליי והנגר לא פרץ לפני כן. איבה עמוקה וטבעית שררה בין שני האנשים; דומים היו באופים זה לזה מכדי שלא יתנגשו אהדדי.

בליי ניגש למקום שם עמד ארגזו של הנגר ועליו שתי חרבות. הוא חטף את כלי־הנשק, חזר אל פורסל ותחב אחד מהם בידו.

“ועתה,” אמר, ““קום והגן על עצמך. קום, אני אומר! אם טוב אתה כמוני, הוכח זאת מיד!”

לא היה מקום לפקפק ברצינות כוונתו של בליי. אך למרות חומרת המצב נראה לי עכשיו, בחשבי על המקרה, כי היה בו גם קורטוב מהמבדח. בעיני רוחי רואה אני את התמונה בבהירות יתירה: כברת החוף המרובצת בחול וסביבה סלעים חשופים; קבוצת הצופים הקטנה, שמלבושיהם תלויים קרעים־קרעים על גופותיהם הצנומים והם עומדים ומסתכלים בשנים אלה, אשר על אף רעב ותלאות לא יתוארו עדיין שאפו מלחמה. כך, לפחות, חשבתי ברגע הראשון; אלא שחיש מהר גילה הנגר כי תשוקתו לקרב קטנה מאוד. הוא קם בהחזיקו את החרב ברפיון והביט בבליי בפנים נבעתות.

“זוזו אחורה, כולכם!” קרא בליי. “הרם את נשקך, נבל מרדני שכמותך! מיד אוכיח לכל אם אומנם גבר אתה או לא!”

בתקיפות נמרצת התקדם לעומת הנגר, שנסוג לאחור משקרב אליו.

“הלחם, לכל הרוחות!” שאג בליי; “הגן על עצמך, או שאבתקך לגזרים על מקומך!”

פוּרסל לא ניחן אלא במעט מהאש העצורה ומהכוח של בליי, הגם שבמידותיו הגופניות עלה עליו. בליי היה נרגז עד היסוד בו ואילו ניסה הנגר לאַמת את התרברבותו במעשה, כי אז ברי לי שאחד מהם היה נהרג, ואינני מסופק הרבה ביחס לאיש שהיה נופל קרבן. אולם פורסל הסתובב וינוס מפני רודפו, שעצר והביט אחריו בהתנשמו בכבדות.

“חזור הנה, מר פורסל!” קרא. “חסר אומץ אתה יותר משתארתי לעצמי! בוא הנה, אדוני!… ועכשיו, התיקח בחזרה את דבריך?”

“כן, אדוני,” ענה פורסל.

“שפיר,” אמר בליי. “ולהבא בל אשמע יותר את חוצפתך. לך לעבודתך.”

לשבחו של בליי יאמר כי אף פעם לא הזכיר את המקרה. אשר לנגר, הלה ודאי וודאי שביקש למחותו מזכרונו. דומני כי התיימר בלבו להיות שווה למפקדו. מכאן ואילך היו היחסים שבין שני האנשים תקינים יותר.

האי אשר עליו ירדנו היה גבוה למדי, ושעה שקבוצות אוספי־המזון עסקו בשלהן, יצאתי בחברת מר בליי ונלסון אל הנקודה הגבוהה ביותר בפנים האי, מעליה ניתן לנו להשקיף על כל סביבתנו; ברם מראה היבשת ממקום זה לא היה שונה בהרבה ממראה מלמטה. בתשישותנו הרבה הוגיענו הטיפוס בהר עד מאוד ועתה ביקשנו לנו מחסה בצלו של צוק־סלע כדי לשאוף רוח. באור הבוקר הצלול נפרשו לפנינו הלגוּנוֹת בשלל צבעי קסם. דמויותיהם הזעירות של האנשים נראו בבירור בבקשם אחרי צדפות בתוך מי החוף הרדודים, ובדיוק מלמטה לנו עגנה הסירה, שדמתה לצעצוע ילדים, בתוך בריכתה הקטנה.

“שם היא עוגנת,” אמר בליי, בהשקיפו בחיבה על כלי־השיט הזעיר. “אוהב אני כל לוח וכל מסמר בה. מר נלסון, כלום יכול היית להאמין שהיא מסוגלת להסיע שמונה־עשר איש דרך כה ארוכה כזו שעשינו? כלום היית מאמין, מר לדוורד?”

“מהרהר הייתי בענין זה עצמו,” אמר נלסון. “אלוהים הוא שהנחנו בחסדו הרב.”

“הן,” אמר בליי בכובד־ראש; “אבל אלוהים מצפה מאתנו שנעשה את המוטל עלינו. אחרת לא היה מסייע בידינו.”

“מה הוא המרחק שעברנו עד עכשיו, אדוני?” שאלתי.

“הבוקר חישבתיו,” ענה בליי. “אינני סבור שאטעה בהרבה אם אומר שמטוֹפוֹאה ועד המעבר לתוך הלגונות של הולנד־החדשה שטנו מרחק של אלפיים ושלוש־מאות ותשעים מיל.”

“השבח לאל שכבר עברנו חלק כה גדול של המסע,” אמר נלסון בהתלהבות. “נשארו לנו איפוא עוד אלף מילין, לא כן?”

“יותר מכן,” ענה בליי. “אם זכרוני אינו מטעני נשוט עוד כמאה־וחמישים מיל לאורך חוף הולנד־החדשה בטרם נגיע למיצרי־הנסיון; אך לאחר שנצא אל הים הפתוח לא ישארו לפנינו כי אם שלוש־מאות פרסה²⁶ עד טימור.”

נלסון פנה אלי: “לדוּוֹרד, כמה זמן עשוי אדם לחיות בלי לצאת לצרכיו?”

“עשרה ימים הם זמן ארוך בתנאים רגילים,” השיבותי. “אבל מצבנו אינו רגיל כלל־ועיקר. קיבלנו כה מעט מזון עד שנראה כי גופותינו קלטו את כולו.”

“כן סבור גם אני,” אמר בליי. “עד לפני יום או יומים אין להניח שהיה משהו במעֵינוּ. אתה נראה עכשיו כאדם אחר, מר נלסון, לאחר שנחת ואכלת מזון ראוי לשמו. כולנו נספיק לאסוף כוחות חדשים בטרם נצא לטימור.”

“יש בדעתי להשאר בחיים,” ענה נלסון בחייכו קלות, “ולו רק כדי להפר את עצתם של אותם עלובים שהמיטו עלינו את הרעה הזאת.”

“כדבר גבר דיברת, אדוני,” אמר בליי. ניצנוץ קר הבריק בעיניו ושפתיו נתהדקו זו לזו. “באלוהים! אם היה צורך בכך הייתי יכול להשיט את הסירה עד אנגליה עם מים בלבד בבטני על מנת להביאם למשפט!”

הוא קם על רגליו והפסיע הלוך ושוב על השיא הקטן ושטוח־הפנים אשר עליו נחנו; אחר עצר ועמד לפנינו. על אף היותו חיור, עיניו שקועות בחוריהן וקרעי בגדיו תלויים על עצמותיו, פיכו בו עדיין מעיינות מרץ שהפליאוני. הזכרת שם המורדים עוררה אותו כתקיעת החצוצרה את סוס־המלחמה הזקן. הוא השמיע את צחוקו הצורם וחסר־השמחה. “הם מתברכים בלבם כי ראוני בפעם האחרונה,” אמר; “הממזרים האכזרים ארורי־האלוהים ושחורי־הלב! אבל ההשגחה העליונה רואה אותם, והיא שתסייע בידי לגלותם ולתפסם!”

נלסון זרק לעברי מבט מהיר ומבודח. בליי לא הרגיש כל עיקר בתערובת הנאצה והברכה שבדבריו.

“האם תשתדל לבקש אחריהם בעצמך?” שאל נלסון.

“אשתדל? באלוהים, עשה אעשה יותר מכן! יומם ולילה אשב על מפתן האדמירליוּת עד אשר יפקידוני על הספינה שתצא לחפשם ולהביאם למשפט. יש לי בבית ידידים, שיתנו לי את מלוא תמיכתם. לא אנוח ולא אשקוט עד שאשוב ואפליג בעקבותיהם.”

“אבל משפחתך, אדוני, אפשר ותראה את הדברים באור אחר,” אמרתי. “אם ירצה מזלנו ונגיע לאנגליה, קשה להניח שמרת בליי תאבה להניחך להפליג שנית כה מהר.”

“הנך מכירני אך מעט, מר לדוּוֹרד, אם אתה חושב שאתבטל בביתי כל עוד לא תלו את אותם הנבלים. אם יעשו כרצוני, כי אז לא אבלה שם אפילו יום אחד. ואשר למרת בליי – היא אינה אשה רגילה. היא תהיה הראשונה לברכני שאצליח בדרכי… הבה ונרד,” אמר כעבור שתיקה קצרה. “צר לי על כל רגע בו אין אנו ממשיכים את מסענו.”

נלסון ואני קמנו לרדת בעקבותיו. בליי עמד והשקיף לעבר שרטון־חול קטן, שנראה במרחק ניכר צפונית מאיתנו, רחוק מהיבשת מילין מספר יותר מהאי שעליו נמצאנו.

“שם נבלה את הלילה,” אמר. “יהיה זה מקום מנוחה בטוח יותר. הפראים ודאי שראונו ברדתנו פה. אומנם דומה שאין בהם רע, ובכל זאת, בלי נשק להגן בו על עצמנו, אין בדעתי להסתכן.”

ירדנו מטה בדרך אחרת, שהובילתנו לעברו הצפוני של האי, בהתעכבנו כפעם בפעם לבדוק את השיחים והעצים הקטנים שצמחו מתוך החול ובין הסלעים. לא מצאנו דבר־מאכל כל שהוא, מלבד אפוּני־בר אשר אספנו בתוך מטפחת.

“האם ברי לך שראויים המה למאכל, מר נלסון?” שאל בליי.

“כן, אין בהם כל סכנה,” ענה נלסון. “לַבלָבים המה. אין הם טעימים ביותר. אך האפון עצמו מזין. ממין השעוּעית הוא, אליו משתייכת גם החומצה ההודית.”

“ניחא,” אמר בליי. “הבה נקוה שגם האחרים לקטו כמה מהם.”

בהגיענו לשפת־הים גילינו דוגית עתיקה שהיתה מוטלת הפוכה על פּניה וקבורה למחצה בחול. חפרנו מסביבה, אך בכל זאת לא היה בכוחנו להזיזה ממקומה ולהפכה. כשלושים רגל היה אורכה ולה חרטום חד ובולט ומחוטב גסות בדמות ראש־דג. לפי הערכתנו נבנתה להסיע כעשרים איש.

“הרי לכם הוכחה מספקת לכך,” אמר בליי, “שההולנדים־החדשים שלנו אינם חובשי־יבשה גמורים. לאור המציאה הזאת ארחיק ברצון וככל האפשר מעל היבשת. עלינו לפקוח עין על הברנשים הללו. במצבנו העלוב עלולים המה למצוא בנו טרף קל.”

עתה הצטרפו אלינו פורסל ואנשיו כשהם נושאים ביניהם על גבי מוט את קומקום הנחושת. היה להם מזל נפלא והקומקום הגדול היה מלא עד חציו רכיכות וצדפות נאות. בליי פנה אל הנגר בקדמו אותו כאילו לא אירע דבר.

“יפה מזה לא יכולתם לעשות, מר פורסל,” אמר. “כל אחד ימלא היום את בטנו. תבשיל מאלה ביחד עם הלבלבים שעמנו – על ספינות רבות יקבלו היום האנשים מזון גרוע מזה!”

שמחתי להרגיש רעב בריא צובט בקיבתי. אין מזון דשן יותר מתנובת הים, וכל אחד מאתנו השתוקק לשוב למחנה ולשפות את הקומקום על האש. היתה שעת צהרים משהגענו שמה. חבורת פקובר זה אך הגיעה ובידה כמות צדפות שהיתה שווה כמעט לזו שבקומקום. כן מצאו בדרומו של האי מים מתוקים רבים בין חגוי הסלעים – למעלה מהדרוש למלא את כל חביוֹנוֹתינו. הכל דומה כי האיר אלינו את פניו. השמש זרחה מתוך שמים ללא ענן, כך שמר בליי יכול להצית מיד אש בעזרת זכוכיתו המגדלת. עתה נאספו כל הצדפות והרכיכות בקומקום ביחד עם כמות הלבלבים ועוד כמות של מים, ובכדי לעשות את תבשילנו טעים עוד יותר הוכנסה לתוכו גם מנת הלחם של כל אחד. סמית והול, הטבחים שלנו, חטבו לעצמם כפות עץ ארוכות ובאלה בחשו עתה את התבשיל משהחל לרתוח ולהעלות אדי ניחוח, שהרעידו את כתלי קיבותינו. לאחר כעשרים דקה – זמן שארך לנו כנצח – הורד הקומקום מעל האש ואנו נקבצנו סביבו כשקליפות האגוזים בידינו והטבחים גדשו אותן בצדפות, רכיכות, אפונים ומרק ערב לחיך; ומשקיבלו הכל את שלהם, עוד נותרה בקומקום מחצית פיינט נוספת לאיש. האפונים לא היו טעימים לפי שציפינו, אלא שהרבה לא השגחנו בכך.

אחרי הסעודה נחנו שעה אחת בצל הסלעים. אני אך נרדמתי והנה עוררני מר בליי. “צר לי להפריעך, מר לדוורד,” אמר; “אבל עלינו להפליג. במקום זה קרובים אנו אל היבשת ואין לי כל חשק לזכות בביקור לילי מצד הפראים.”

היתה שעת אמצע אחר־הצהרים. נשבה בריזה מתוּנה ואנו כיונו מסלולנו אל קבוצת שרטוני־חול במרחק כחמש פרסאות מחוף היבשת. החשכה ירדה עלינו לפני שהגענו שמה ומאחר שלא מצאנו מקום ירידה נוח, הטלנו עוגן ונישאר בסירה עד עלות השחר. במשך כל הלילה הידהדו באזנינו צריחותיהם של עופות־ים רבים ולאור היום נתחוור לנו שאחד השרטונים שימש מקום מקלט לצפרים ממין הקשש. מצאנו עצמנו על המערבי מבין ארבעה איים קטנים מוקפים על־ידי שונית סלעים ומחוברים ביניהם על־ידי רצועות חול, שפניהן התרוממו אך במעט מעל תחום הגאוּת. בין האיים באמצע השתרעה לגוּנה חלקה כראי ולתוכה מוביל מעבר קטן אשר דרכו פנינו עכשיו ונכנס פנימה.

מקום זה, המרוחק כל־כך מהיבשת, דומה כי נוצר על־ידי הטבע לשמש מקלט לאנשים במצבנו. הקברניט בליי קרא לו ‘אי־הלגוּנה’ ושימח את לבנו בהודיעו לנו כי בדעתו לבלות עליו את היום והלילה הבאים. לרוע מזלנו לא היו השרטונים הללו יותר מאשר ערימות סלעים וחול מכוסים עשב גס, ורק זעיר פה זעיר שם נתבלט שיח או עץ קטן; ברם אלה האחרונים היו במספר שהספיק כדי להצֵל עלינו מלהט השמש.

חבורתנו נחצתה לשנים: חלק מאתנו יכלו להנפש בעוד שהאחרים יצאו לבקש אוכל. מימי הלגוּנה היו משופעים בדגים, אך כל מאמצינו לצודם עלו בתוהו. היה זה מאמץ קשה, ולאחר כמה נסיונות בלתי־מוצלחים נאלצנו לשוב אל הצדפות, הרכיכות והירק היחיד שאיים אלה סיפקו לנו – הלבלב. ואולם במקום זה לא נמצאו במספר מספיק אפילו צדפות, והקבוצה שנשלחה לאסוף אותן שבה בשעה עשר ועמה כמות זעומה בלבד, כך שארוחת־הצהרים שלנו באותו יום לא הועילה אלא להגביר את רעבוננו. משך כל המסע מטופואה סבלנו כל־כך מהקור, שרובו של הזמן לא חשנו בדקירות הרעב. יתר על כן, הסכנה המתמדת שנשקפה לנו מהים מנעה בעדנו מלחשוב על אוכל. מצב זה נשתנה עתה ואנו כמעט ולא חשבנו על דבר אחר.

לאחר הארוחה נשלח אלפינסטון בראש קבוצה בת ארבעה לאיוֹן הסמוך לחפש עופות־ים וביציהם, שכן השגחנו בכך שהצפרים נקהלו במקום ההוא. יתרנו שמחנו להזדמנות להנפש בצל השיחים והסלעים.

אותו אחר־הצהרים נהניתי משינה ארוכה ובלתי־מופרעת, שחיזקתני הרבה, ולא הקיצותי אלא סמוך לשקיעת השמש, עת חזרה קבוצתו של אלפינסטון. הם באו בידים ריקות כמעט כיון שלא מצאו אף צפור ולא יותר משלוש ביצים. היה ברור כי טרם הגיעה עונת ההטלה. האיון היה עזוב מצפרים, שעסקו בציד־דגים בסביבה, ואותן הבודדות שהיו שם נזהרו שלא לנפול בידיהם.

“בכל זאת עלינו לנסות שנית,” אמר בליי. “במהרה תשובנה הביתה בזפקים מלאים. ודאי שנוכל לצודן בלילה לאור הירח… מר קול, בפעם זו תנסה אתה. זכור כי עליכם ללכת בזהירות ולהניח לצפרים להסתדר ללילה לפני שתבואו ביניהן.”

“הן, אדוני, כן נעשה,” אמר קול. סמואל, טינקלר, למבּ ואני נצטווינו ללכת עמו, ולאחר שהזדיינו במקלות שמנו פעמינו אל אי־הצפרים.

היה זה ערב נאה ועכשיו, שהשמש באה, היה האויר קריר ומשיב נפש. אף רוח כל שהיא לא קימטה את פני הלגוּנוֹת, שיקדו בצבעי השקיעה שבמערב. דרכנו נמשכה על רצועת חול קשה, שנצטבר על גבי שונית האלמוגים. רוחבה לא עלה על שתים־עשרה פסיעות והיא תארה קשת רחבה מעל מי־אפסיים, שאלמוג הפטריה קנה לו בהם שביתה מלאה בהתרוממו עד סמוך לפניהם. אורך רצועת החול, שחיברה את האיים זה לזה, היה כשני מילין. טינקלר ולמב הרחיקו חיש מהר קדימה; רב־המלחים, סמואל ואני באנו אחריהם במצעד איטי יותר, בהעצרנו פה ושם כדי לבדוק אם בריכות הסלע שלאורך השונית מכילות צדפות ורכיכות. מאום לא מצאנו, להוציא מספר שבלולים קטנטנים. אף־על־פי־כן אספנות לתוך שק הלחם שהבאנו עמנו כדי לשאת בו את העופות.

כל עוד עשינו בחברתו של מר בליי נשמרנו מלהעלות על דל שפתינו את ענין המרד. זוכרני שטינקלר הצעיר העיז פעם אחת לדבר בזכותם של שנים מפרחי־הקצינים שהושארו על הבאונטי, אולם בליי השתיקו בצורה כזאת, ששוב לא ניסה איש להעלות את הנושא בנוכחותו. ברם עתה, בהיות שלושתנו יחידים לנפשנו וחופשים מכל הגבלה, אך טבעי הוא שעטנו על מעשה תפיסת הספינה ואשר גרם לו.

“מה שמפליא אותי,” אמר קול, “הוא שמר כריסטיאן היה מסוגל לערוך את תוכניתו בלי שיגונב לאוזנינו אף שמץ דבר.”

“מובטחני כי היתה זו החלטה פתאומית מצדו,” עניתי.

“זאת היא גם דעתי,” אמר סמואל. “אין ספק שהנבל תיכנן את הפעולה זמן רב לפני כן, אלא שהמתין לשעת הכושר לפני שגילה אותה לאחרים.”

קול הניע בראשו לאות הסכמה. “אכן נראה שכן הדבר,” אמר. “וכי מה הביאו למעשה טירוף כזה, מר לדוורד? התוכל להסביר את הדבר? לא היה לו ידיד טוב מהקברניט בליי ובלבּוֹ הן ידע זאת.” הוא נענע ראשו בתמיהה. “מחבב הייתי את מר כריסטיאן,” הוסיף.

סמואל עצר בהילוכו והביט ברב־המלחים כנדהם.

“‘מחבב’, מר קול?” קרא.

“כן,” אמר קול. “איש חם־המזג היה וודאי שלא נוח היה לו ביותר תחת ידו של מר בליי, אך מעולם לא פיקפקתי כי היה ג’נטלמן וקצין נאמן.”

“הוד־מלכותו יוכל לוותר בנקל על ג’נטלמנים מסוגו של מר כריסטיאן,” אמרתי. “רחמן הנך יותר מדי, מר קוֹל. ייאמר עליו אשר ייאמר, אדם נבון הוא כריסטיאן וחייב היה לדעת כי במעשהו דן אותנו למות כמעט בטוח.”

“במחילה ממך, מר לדוורד, אינני מאמין שאומנם ידע זאת. חזקה עליו שאיבד את עשתנותיו אותה שעה… מכל מקום, אחת אומר לך: מר כריסטיאן לא יֵדע עד עולם שלוה בנפשו. מצפונו ייסרנו עד יום מותו.”

“הוא ייתלה,” אמר סמואל בבטחון. “באשר יסתתר שם ימצאנו מר בליי ויביא אותו למשפט־צדק.”

“הנח לדברים שיפלו כאשר יפלו, מר סמואל,” אמר קול. “מבטיח אני לכם שכבר נענש כל צרכו.”

“כלום סבור אתה שאלוהים יוכל למחול לו, מר קול?” שאלתי, בעיקר מתוך סקרנות.

“יכול יוכל, אדוני. אין פשע, ויהא השחור בשחורים, אשר אלוהים לא יוכל למחול באם אומנם יחזור בו הפושע בלב שלם.”

“ואתה, האם מחלת לו?” שאלתי.

הוא שתק לרגע בהרהרו בשאלתי. אחר השיב קדורנית. “לא, אדוני, לעולם לא אמחל לו את הרעה שעולל לקברניט בליי.”

עכשיו קרובים היינו אל אי־הצפרים. טינקלר בלבד המתין לנו שם.

“היכן למב, מר טינקלר?” שאל קול. “אמרתי לשניכם לחכות לנו.”

“הוא היה פה לפני רגע. ציויתי עליו לעזור לי לחפש שבלולים עד שתבואו. הרגני נא הרוג אם אדע אנה נעלם!”

“חייב אתה לדעת זאת, מר טינקלר,” אמר סמואל. “הקברניט בליי ישמע על כך באם תארע איזו שהיא תקלה.”

“אל תהיה מלשין, סמואל, בשם אלוהים,” אמר טינקלר בדאגה. “וכי מה חפצת שאעשה – שאפיל אותו ארצה ואשב על ראשו? ודאי לא הרחיק מפה.”

“שוטה הוא,” אמר סמואל, “ואין לבטוח בו כשמניחים אותו לבדו.”

“אכן,” אמר קול, “אם קיימת איזו שהיא דרך לעשות דבר שלא כשורה, למבּ מצוא ימצאנה. מוטב שנחכה פה. יש פנאי למדי.”

לשוא חכינו ללמב. זהרורי השקיעה נמוגו מהשמים, והירח, שהיה מלא כמעט, יצק את אורו המתגבר והעלים את רוב הכוכבים מלבד המבריקים שבהם. הצפרים נראה שחשו את מציאותם של אויבים, שכן התמהמהו הרבה לירד ארצה. הן חגו באלפיהן מעל האי במלאן את האויר בצריחותיהן הצורמות, אך לבסוף השתתק השאון מחריש האוזנים ואנו העזנו להמשיך בדרכנו. אורך האי היה כמיל אחד ורוחבו מחצית המיל, והצפרים דומה כי נקהלו הפעם על חלקו המרוחק. התפזרנו למרחק חמישים יארד איש מרעהו ונתחיל להתקדם משנתרעש האויר שנית מצריחותיהן והן המריאו באלפיהן בהקדירן את אור הירח. תארתי לעצמי מה אירע: למבּ היקר שלנו נתקע אל בין הצפרים בלי להמתין לנו ועל־ידי כך שם לאל את כל תכניתנו. ראיתי את טינקלר ורב־המלחים מתחילים לרוץ. רגלי שלי לא היו מסוגלות לשאת מעמסה נוספת זו ולמעשה הייתי כה חלש, שכוחותי לא הספיקו לי אלא כדי להגיע אל אי־הצפרים, ועתה יכולתי רק ללכת, שלא לדבר על ריצה. במקרה הצלחתי להפיל במקלי שתי צפרים שחגו נמוך מעלי. אחת מהן נפגעה קלות ונשמטה מידי בנסותה להמלט, אך לבסוף הצלחתי לתפסה. משעשיתי כן נפלתי ארצה באפס־אונים גמור. זמן־מה אחרי כן חשתי כאבים בבטני ואחריהם באתני התקפת עיפּוּל, אך לתמהוני ושביעת־רצוני גיליתי שאני עושה את צרכי לראשונה מזה שלושים־ושלושה יום. אפשר והייתי צריך לעבור על ענין זה בשתיקה; בתנאים כתיקונם אין זה מהדברים הטעונים הזכרה, ואולם חברי למקצוע יבינו את התענינותי הן בפעולה עצמה והן בתוצאתה. הצוֹאה היתה משונה למראה – היו אלה כדוּריוֹת קשות עגולות וקטנות כגללי הכבש וצבען באור הירח היה שחור לגמרי. הכמות היתה קטנה ביותר ובכל זאת סבורני שיותר מכן לא הכילו מעי באותה שעה. בכך מצאתי אישור לדעה שהבעתי לפני מר נלסון – שגופותינו עיכלו וקלטו את כל המזון שקיבלו, להוציא אולי כמות זעירה.

עם שתי צפרי היקרות בידי קמתי ואמשיך ללכת תשושות בעקבות חברי, אשר מצאתים לבסוף במקום אחד כשהם סובבים את דמותו הרבוצה על הארץ של למבּ בן־הבליעל.

“הבט על הנוכל הזה, מר לדוורד!” צעק סמואל וקולו מרעיד מחימה. “התראה מה עשה?”

קול לא אמר דבר, רק עמד בזרועות שלובות והסתכל באיש. מעלינו חגו אלפי הצפרים, אלא שגבוהות היו מכדי להשיגן. צריחותיהן החרישו אוזן וצריכים היינו לצעוק כדי להשמיע דברינו זה לזה.

ברם כל מלים שהן לא היו נחוצות כדי לספר את אשר קרה. פני למב וידיו היו מגואלות בדם וסביבו היו מוטלים פגריהן של תשע צפרים אשר תפס וטרף. ועלי להודות כי עשה מלאכה נקיה – דבר לא שרד מהן מלבד נוצות, עצמות וקרביים. אותו רגע ממלל היה איזו תחינה שאי־אפשר היה להבינה ברעש שהקימו הצפרים. פתאום העניק לו רב־המלחים סטירה, ששטחתו לכל אורכו על החול. אחר גחן עליו מר קול. “השאר פה!” שאג. “אם תזוז מנקודה זו, מנוול שכמותך, אלקה אותך עד צאת נשמתך!”

המשכנו בחיפושינו, שעכשיו כבר היו חסרי־סיכוי. הצפרים נבהלו, ואף שחכינו שעתים נוספות, לא ירדו שנית. אחדות שהעזו וירדו מיהרו להתעופף לפני שהספקנו להגיע אליהן. ביחד נפלו בידינו שתים־עשרה צפרים, אם כי היינו צריכים לחזור עם שק מלא.

לאיטנו התנהלנו בחזרה למחנה, רצוצים ועייפים וסולדים מהמחשבה על הפגישה עם חברינו המצפים לשובנו, בידענו מה מרה תהיה אכזבתם. היה זה אי־הצפרים הראשון שנקרה לנו בדרכנו וכולנו ייחלנו לסעודת עופות־ים צלויים בכמיהה כה עזה, שהיתה עשויה לבדח את הדעת אילולא היתה כה עצובה.

מר קול נשא את השק והוליך לפניו את למב. האיש התמיד להתחנן שלא נספר דבר למר בליי:

“יצאתי מדעתי, מר קול, באמת ובתמים. מת הייתי מרעב –”

“מת מרעב?” אמר סמואל. “ומה בנוגע אלינו, גנב ארור? מדעתך יצאת! את זאת תספר לקברניט בליי!”

רב־המלחים עצר. “מר סמואל, מוטב שלא נספר לו הכל.”

“מה?” קרא סמואל. “האומנם תגן על בן־בליעל זה? לאחר שיתכן כי שלל מכמה מאתנו את אמצעי הצלתם האחרון?”

“אין ברצוני להגן עליו,” אמר קול, “אך בוש אבוש להודיע את הקברניט בליי איזה יצור שפל מצוי בקרבנו.”

“ממילא יודע הוא כבר,” השיב סמואל. “כלום לא היה לנו האיש למעמסה מיותרת כל הדרך מטוֹפוֹאה? הוא לא עשה דבר בלתי אם שכב ויילל בתחתית הסירה משך כל המסע. ואני ערב לכם שלו חייבים אנו תודה גם על הבשר הגנוב!”

“אני לא נגעתי בו, אדוני! לא נגעתי!”

“ודאי שנגעת, נוכל שכמותך! ודאי שאתה הוא האיש! רק אתה מסוגל היית לשיפלות כזאת – לגנוב מחבריך לספינה!”

אכן אמת הדבר שיצור נקלה וחלכה היה למבּ־היקר־מפז שלנו. אינני מסופק כמעט שסמואל צדק בהניחו כי הוא שגנב את הבשר. אולם מאחר שדבר זה חלף עבר, וכן גם הצפרים, הסכמתי לדעת קול שאיש לא ירויח ולא כלום באם נגלה ברבים שלמבּ זלל תשע צפרים. טינקלר אף הוא היה תמים־דעים עמנו וסמואל נאוֹת לאחרונה לשמור את הדבר בסוד.

“אולם הקברניט בליי ידע באשמת מי נבהלו הצפרים,” אמר.

“כן,” אמר קול, “זאת חייבים אנו לומר לזכותנו.”

מובן שהקברניט נתרתח מכעס. הוא חטף את מקלו של למב והכהו בו מכות נאמנות, ומעולם לא היה אדם ראוי לעונש יותר ממנו.

אותו לילה היתה חבורתנו שרויה בעצבות. האנשים שמרו על האש לקראת בואנו, עת שאמרו לצלות את העופות, וכל אחד הבטיח לעצמו לפחות שנים מהם. אך בראות מר בליי את השלל העלוב שהבאנו, פקד לעטוף את הצפרים, שנוקו ונצלו לפני כן, כדי לאכלן בימים הבאים. לארוחת־הערב קיבלנו מים, קומץ השבלולים שמצאנו ומספר צדפות. אלפינסטון והיוּוֹרד הועמדו כשומרים ויתרנו שכבנו לישון.

נדמה לי שזה אך עצמתי את עיני כאשר הקיצותי והנה האי מואר בנוגה האש. הלילה היה צונן ורב־החובל הדליק לעצמו מדורה במרחק מה מאתנו. האש אחזה בעשב היבש שכיסה את האי והתפשטה במהירות, בבערה בלהבה גדולה. מקרה זה הגדיש את הסאה לדידוֹ של מר בליי. עשינו מאמץ שוא להתגבר על הלהבות ומשדעכו לבסוף מעצמן, פנה אל החבורה כולה ואל מר פריאר במיוחד וגער בנו בנאום שנמשך כרבע השעה.

“אתה, אדוני,” שאג על מר פריאר, “שביחד אתי צריך היית לשמש דוגמה לאחרים, הרי חרפה הנך לתפקידך! הרי אתה הנבל הארור והלא־יוצלח מכל בני החבורה! שים לב לדברי! את הפראים עוד תביא עלינו בגלל מעשה תפארת זה! וראוי תהיה לכך אם יבואו! וכי מה שווים אתם כולכם? חבר־מרעים חסרי־ערך מכם טרם נזדמנו לרוע מזלי תחת פקודתי! אני שולח אתכם להביא צפרים אל אי, שעליו הן מצטופפות באלפים, אתם מפחידים אותן כמעשה ילדים ואינכם תופסים ולא כלום! אני שולח אתכם להביא צדפות, אינכם מביאים ולא כלום! אני מעמידכם לדוג דגים, אינכם מעלים ולא כלום! ואף־על־פי־כן ולמרות כל זאת הנכם מצפים שאאכיל אתכם! ואם אני עוצם את עיני לעשר דקות, מיד אתם מעוללים איזה מעשה־שטן חדש העשוי להמיט שוֹאה על כולנו! ועודכם מבקשים שאסיעכם בשלום אל טימור! באלוהים, אם אומנם אעשה זאת, לא יעלה הדבר בידי תודות לעזרתו של מי שהוא מכם!”

לאחרונה נרגע. “שכבו לישון,” אמר קצרות. “יתכן שזה הוא לילנו האחרון על היבשה עד סוף המסע – נצלוהו איפוא ככל האפשר.”

זמן־מה שכבתי ער. נלסון, ששכב בקרבתי, התהפך על צדו ולחש לי:

“איזה אדם הוא, לדוורד! התנחמתי בראותי אותו שוב בכעסו. אנו נגיע לטימור. עוול גדול עשיתי לו בפקפקי בדבר.”

הרגשתי כמוהו בדיוק ובלבי הודיתי לאלוהים על שבליי ולא אחר הוא שפקד על סירת הבאונטי.

 

פרק אחד־עשר    🔗

בטרם עוד האיר היום קמנו רעננים ומאוּששים לאחר שש או שבע שעות שינה. מר בליי הקיץ במצב־רוח מצויין והיה נכון להפליג מיד, אך למורת־רוחו ראה והנה למבּ חולה מכדי להכנס לסירה.

“וכי מה לו, ליצור הזה, מר לדוּוֹרד?” שאל בהביטו מטה על האיש בפנים מביעות שאט־נפש.

למב שכב מתפתל מכאבי־בטן קשים כתוצאה מהאכילה הגסה שאכל בליל אמש. לרגע אחד נתעורר בי הרצון לגלות לבליי את האמת, שעל כן גם את סבלנותי שלי העמיד חדל־אישים זה בנסיון. בכל זאת נמנעתי מכך ואמרתי לנקות את קיבתו כאשר נתקף שילשול עז. כעבור מחצית השעה נשאנוהו לתוך הסירה ונצא לדרך.

הבוקר היה זוֹהֵר, בלא אף ענן אחד, ומכנף מזרח־דרום־מזרח נשבה בריזה גאה. חלק זה של חוף הולנד־החדשה משתרע, כמו שאומרים מלחינו, “לפני עיניהן של רוּחוֹת המסחר הדרום־מזרחיות”, וכל זמן ששטנו בפנים הלגונות, נהנינו מבריזה גָבּית גאה ונאה.

מר פריאר ישב אל ההגה. הקברניט בליי ישב על־ידו כשיומנו פתוח לו על ברכיו והוא טרוד בציור מפת־החוף. לעתים קרובות היה מציץ במצפן כדי לקבוע את כיוונם של כּפים, מפרצים וציוני־יבשה אחרים; בהפסקות קצרות ומבלי להגביה את עיניו ממחברתו, היה פוקד “הטילו את הלוג” ומציין את מהירות הסירה. נלסון סיפר לי שהקברניט קוק ראה בבליי, על אף גילו הצעיר באותה עת, אחד ממשרטטי המפות המוכשרים ביותר של אנגליה. מובטחני כי הקצין אשר יתמנה יום אחד למדוד ולשרטט את החוף הזה, ישתאה למידת דיוקה של מפת בליי, ששורטטה אך ורק בעזרת סקסטנט, מצפן ולוג מגושם, במצעי־הירכתיים של סירה שאורכה עשרים־ושלושה רגל ושהיתה שטה צפונה במהירות ובלי להתעכב.

כל זמן ששטנו במחסה השוניות של הולנד־החדשה היה בליי שקוע באותה עבודה במידה כזאת, שבמשך שעות רצופות נדמה כי שכח כליל את מציאותנו בקרבתו. מר בליי היה חוקר־ארצות מלידה, אך הוא התענין פחות בעמים זרים ובנפלאות הטבע ויותר בשרטוט חופים חדשים. ברי לי שבחלק זה של מסענו היו שעות שלמות, בהן שכח את הבאונטי, את המרד, את דבר המצאו בסירה זעירה ובלתי־מזויינת, גוֹוע־למחצה מרעב, מופקר לחסדם של שבטי פראים ומרוחק מאות פּרסאות מהמושבה האירופאית הקרובה ביותר. בשעות כאלה הביעו פניו התענינות ואושר, עד שהיה זה תענוג להתבונן בו.

עברנו כשתי פרסאות צפונה משהחלו גלים גדולים מתרוממים ובאים מכנף מזרח, בעוררם בינינו את הסברה שבודאי מצוי בקרבת מקום פתח בחומת השוניות המגינה על חוף זה. הים הוסיף לסעור בעברנו בין שרטון ושני אִיוֹנים במרחק ארבעה מילין מערבה יותר. סמוך לצהרים עברנו בקרבת ששה שרטונים אחרים מכוסים שיחים ירוקים ורעננים העומדים בניגוד מוזר ליבשת, שעכשיו נראתה צחיחה וזוקפת גבעות־חול לאורך החוף. לגבעה אחת שטוחת ראש העניק מר בליי את השם “גבעת סיר־הפּוּדינג”, ושתי גבעות מעוגלות במרחק מה צפונה משם זכו לשם “הפיטמוֹת”. שעתים לפני השקיעה עברנו ליד פתח בקו־החוף, אשר בליי השתוקק לחקור. הוא נראה בכניסה למפרץ מרווח ובטוח.

שלוש פרסאות צפונית למקום זה מצאנו אי קטן, עליו החלטנו לבלות את הלילה. הים היה סוער והרוח התעצמה והלכה וזרם חזק אמר לגרפנוּ צפונה. האי נראה כציבור סלעים מגובבים זה על זה, הגם שצמחו עליו עצים רבים ושיחים קטנים, ורק מקום ירידה גרוע אחד גילינו – במחסה כף קטן. כריש בעל מידות ענקיות שחה זמן מה סביב הסירה שעה שקרבנו לחוף ובהקיפנו את הכף ראו כמה אנשים איזו חיה גדולה שדמתה לתמסח כשהיא צוללת מתחת לסירה.

“גדול מהסירה היה,” אמר קול בתשובה לשאלת הקברניט, “ולו ארבע רגלים וזנב ארוך. תמסח, היה סמוך ובטוח בכך, אדוני.”

היה זה מעגן עלוּב; חומת האלמוגים נתמשכה בקיר מאונך מפני המים ועד לעומק שני פאטום, והקרקעית מלמטה היתה מכוסה בוץ. הרוח הוסיפה להתגבר והזרם המהיר פרץ לעומתנו מסביב לכף.

בהגיעוֹ את הסירה לאורך הסלעים ציוה הקברניט בליי על פריאר וכמה אחרים לבלות את הלילה על החוף, הואיל והמעגן לא היה בטוח למדי כדי שכולנו נעזוב את הסירה במזג־אויר כזה, ובעודנו נסחפים מהר למבוא־הרוח, הוטל העוגן. הוא נגרר מרחק מה ואחר נאחז בעוד קול משחרר את החבל. אחר, משנמתח החבל ומשקלה המלא של הסירה העיק עליו, נקרע פתאום.

“מספיק חבל, שוטים שכמותכם!” שאג בליי, שלא ידע אל־נכון מה קרה. “לכל הרוחות, רב־מלחים! מה אתה עושה שם?”

“איבדנו את העוגן, אדוני!” צעק קול.

“למשוטים!”

האנשים התקינו את משוטיהם והחלו חותרים בכל כוח, שכן הבינו כמו הקברניט את הסכנות הצפויות לנו באם נסחף אל הים בלילה כזה. מיטב מאמציהם הספיקו לנו בדיוק כדי להתקדם אט אט נגד הזרם והרוח. בליי ניגש אל החרטום, מקום שקול בדק את החבל המנותק.

“מקום רקוב, אדוני,” אמר רב־המלחים; “החלודה של העוגן היא שגרמה לכך.” הוא פתח את אולרו וחתך את הקטע הרקוב.

בליי גחן ולטש עיניו אל המים שלפנינו. “החזיקו אותה פה!” פקד בלי להפנות את ראשו.

משהו אימתני היה במקום הקודר הזה ובשקיעת השמש, שלהטה באודם פראי. המחשבה על המפלצוֹת שראינו זה לא כבר היתה מעכבת בעד רוב האנשים מלעשות מה שבליי עשה עכשיו. הוא פשט מעליו את חולצתו ומכנסיו הקרועים, תפס בידו את קצה חבל העוגן וקפץ המימה.

קול הביט אחריו בדאגה, ואחר, בהשגיחו שהאנשים בתמהונם הפסיקו לרגע לחתור, נתן עליהם בקולו:

“חיתרו, לעזאזל! רצונכם למשוך את קצה החבל מידי הקברניט? חיתרו, יבאש דמכם!”

תוך כך היה משחרר והולך מהחבל הצנוף בידו ונועץ עיניו במים. הקברניט בליי עלה על פני המים, נשם שלוש או ארבע נשימות ארוכות וצלל שנית. קרוב לדקה אחת עברה בטרם שב ועלה, והפעם שחה אל ירכתי הסירה וטיפס עליה. לרגע או שנים ישב על הלזבזת כשהוא נושם בכבדות.

“באלוהים, אדוני,” אמרתי, “שמח אני שלא דרשת ממני לצלול.”

הוא צחק בזעף. “גם אני לא השתוקקתי ביותר לרדת למטה, אלא שלא אדרוש מאיש לעשות דבר, שאני ירא לעשותו. המחשבה על אותה מפלצת בצורת כריש לא הרפתה ממני.” צמרמורת חלפה בגופו. “נלסון, מה היתה החיה השניה – תמסח?”

“כמעט ואינני מפקפק בכך,” השיב נלסון. “הקברניט קוק ראה במים אלה חיות שלפי דעתו היו תמסחים.”

בעל כרחו חלפה בבליי צמרמורת שנייה. “שמח אני להיות שוב בסירה,” אמר. “אנו נמצאים כאן במצב רע וזרמים אלה סכנתם רבה; נדמה כי פונים הם לארבעה כיוונים בעת ובעונה אחת.”

“בר־מזל היית, אדוני, שהגעת עד העוגן,” אמר פקובר.

“אכן, מר פקובר, למלאכה מסוג זה היו מתאימים יותר ההודים בני טהיטי. הצלחתי להשחיל את החבל דרך טבעת העוגן ואחר נאלצתי לעלות כדי לנשום; ואילו אחד מהם היה נשאר למטה וקושר אותו. אנו הלבנים ערכנו מתחת למים כמוהו כקליפת־השום.”

דימדומי־ערב ירדו עלינו ואנו ניצלנו את האור האחרון כדי לאכול את חלקנו בצפרים הקטנות, שנותרו מאותן אשר צדנו באי־הלגוּנה. הסירה הקשורה אל עוגנה ניטלטלה קשות ברוח ובזרם ואנו בילינו בתוכה ליל־נדודים. הירח, שקרב למלואו, שקע זמן קצר לפני האיר היום, ובהפציע השחר ירד הקברניט בליי ועמו עוד כמה אנשים אל החוף לראות, שמא נוכל למצוא דבר־מאכל כל שהוא והשאיר את פקובר אחראי לסירה.

נלסון בילה לילה נוח למדי במחסה אילו סלעים. מצאתיו עֵר ושנינו יצאנו לתור את צדו השני של האי. בהבקיענו לנו דרך בסבך נתקלנו בשריוניהם של צבי־ים מרובים ובמקומות בהם צלו ההודים את בשרם על האש. עוסק הייתי בחיפושי־סרק אחרי שבלולים על חלק משפת־הים שהיה מרובץ בחול ופתוח לרוח המזרחית כאשר שמעתי קול צעקה מפי נלסון.

פניתי לאחור ואראה את נלסון מתאמץ להפוך על גבו צב־ים ענקי, שזה אך הגיח מאחורי כמה שיחים ושם את פניו אל המים.

“לדוּוֹרד!” צעק שנית בקול מאומץ.

בכהרף־עין הייתי לצדו, אלא ששנינו יחד לא היה בכוחנו להרים מעל החול קצה אחד של הצב, ושעה שהתאמצנו להפכו על גבו, חפר הצב ברגליו בהמטירו עלינו שפעת חול ובהתקדמו מהר לעבר הים, שלחך את החול במרחק יארדים אחדים משם. כוחו היה עצום; משקלו לא נפל בודאי מארבע־מאות ליטראות. בראותנו כי לשוא מאמצינו להפכו, הרפינו מצדו ונתפוס כל אחד ברגל אחורית שלו ונחזיק בה בכל כוחנו. ואולם עתה כבר הגיע הצב עד החול הרטוב שעם שפת־הים, מקום שרגליו הקדמיות החזקות מצאו להן אחיזה טובה, ועל אף כל עמלנו גרר אותנו לאט לאט לתוך המים. דרך המים הרדודים התקדם צעד אחרי צעד תוך שתפיסתנו בו נחלשת והולכת. ופתאום, בצללו במים העמוקים, נאלצנו להרפות ממנו.

נושמים ונושפים ורטובים מכף רגל ועד ראש כמעט ולא הספיק לנו כוחנו לשוב אל החול היבש. משהגענו שמה, קרסנו תחתינו איש בצד חברו. מקץ שתיקה ארוכה הציץ בי נלסון בחיוך נעוה.

“הרי לך טרגדיה! מזון לשבועים היה בחיה ההיא, לדוורד!”

“כן,” השיבותי. “אפשר היתה זו נקבה שהטילה ביצים. בואה ונחפש.”

נלסון הניע ראשו בשלילה. “לא. הפתעתי אותה ברגע שהחלה לחפור. זה אך עלתה מהים, מפני שגבה עוד היה רטוב.”

שוב נשתתקנו ולאחרונה אמר: “מוטב שלא נספר על כך לאחרים, מה, לדוורד?”

לאיטנו חזרנו לרוחב האי והתעכבנו להנפש על גבעה קטנה. במרחק מה משמאל יכולנו לראות את יתר בני החבורה, שנאספו על החוף בקרבת הסירה. נלסון התפרקד על הארץ כשידיו שלובות לו מאחורי ערפו ופשט את רגליו למלוא אורכן.

“איעצך לעשות כמוני,” אמר. “אפשר וזאת היא ההזדמנות האחרונה.”

“האחרונה? ודאי שלא!” קראתי.

“בליי סבור שמחר או מחרתים נעקוף את היבשת.”

הצלחתי להעלות על שפתי חיוך מפוקפק משהו. “בינינו לבין עצמנו, נלסון, עלי להודות שאיש מצוות הסירה אינו ירא את הצפוי לנו יותר ממני.”

“ירא? אני פשוט מתחלחל לעצם המחשבה! ישמרנו האל אם יבואונו לילות נוספים כדוגמת אותם שידענו בדרך להולנד־החדשה!”

בליי היה ממתין לנו. גם האחרים לא מצאו דבר, על כן קראנו לסירה שתקרב אל החוף ובמהרה העלינו מפרש ונפליג מהמקום. בנקודה זו התעקל קו החוף בפנותו מכיוון דרום־מזרח לצפון־צפון־מערב ואי גבוה ושטוח־ראש הזדקר לפנינו במרחק ארבע או חמש פרסאות.

משעברנו על פני האי הזה גילינו מעבר גדול בחוף, שהיה משובץ במספר איים הרריים. לצפון ולמערב התנשאה היבשת כשהיא משופעת באילנות ופניה מבוקעות ואיים רבים מפוזרים בקרבת החוף. מסלולנו נטה יותר ויותר מערבה והקברניט בליי אמר כי ברי לו שבמשך אחר־הצהרים נעקוף את חוף הולנד־החדשה.

לערך בשעה שתים, בשוּטנו לעומת הקצה המערבי ביותר של היבשת שנראה לעינינו, הגענו עד שרטון־חול עצום, שבלט מילין רבים לתוך הים ואילצנו להעפיל על מנת לסטות מעליו. בליי קרא לו “כּף־השרטון”. לפני שהחשיך עברנו על פני אי קטן, או צוק סלע, עליו הצטופפו עופות־ים לאין מספר. כל אדמה שהיא לא נראתה בצפון, בדרום, או במערב.

שלוש־מאות פרסה של ים ריק השתרעו בינינו לבין טימור.

ששת הימים אשר בילינו בתחומי השוניות של הולנד־החדשה חיזקונו: בלילות ניתן לנו לישון בנוחיות־מה והאיים סיפקו לנו מזונות טריים, הגם שהיו דלים למדי. ומעל לכל הגנו עלינו מחסומי האלמוגים מהתקפותיו של אויבנו הישן – הים.

ואולם הוא לא שכח אותנו; הוא ארב לנו בקצהו השני של כף־השרטון, מזויין ברוחות עזות מהמזרח ובמבול גשם, שלא חדל משך שבעה ימים. על מצוקתנו באותו שבוע לא אתעכב.

בוקר העשירי ביוני מצאני שוכב מכוּוָץ במצעי־הירכתיים. למבּ, סימפּסוֹן ונלסון היו במצב רע כמצבי, ולבּוֹג, תופר־המפרשים של הבאונטי ועד כה החזק מכל הספנים הקשישים, שכב מלפנים בעינים עצומות. רגליו היו נפוחות בצורה מבהילה ובשרו איבד את גמישותו, ועת שנצבט, או נלחץ, נשארה בו טביעת האצבעות בבירור.

הבריזה היתה עדיין גאה, אף שהים נרגע במקצת במשך הלילה ורק שני אנשים עסקו בהרקה. אלפינסטוֹן נהג בסירה ובליי ישב לצדו. תוי פניהם של שני האנשים היו נפולים ודמוּ לצללי־רפאים, אולם בעוד שסגן־רב־החובל הסתכל במצפן בעינים מעוּרפּלוֹת, היו עיני הקברניט צלולות ושלווֹת. מיד מאחורי בליי היה קשור קצה חבל־החכה שלנו. ימים ולילות נגרר אחרינו לאורך יותר משלושת אלפים מיל מבלי שיעלה בחכתו אפילו דג אחד, אם כי קול ופקובר ניצלו את כל אוצר תחבולותיהם כדי לשנות מפעם לפעם את צורת הפתיוֹן, העשוי מנוצות ובלוֹיי־סחבות. אמש קשר פקובר פתיוֹן חדש בהשתמשו בנוצותיו של קשׁשׁ אחד, אשר הקברניט בליי צד במו ידיו בחמישי בחודש – הצפור היחידה שנפלה בידינו מאז עזבנו את הולנד־החדשה.

מבולבל מחמת חולשה הצצתי במקרה בחבל. אותה שעה שטנו במהירות שלא נפלה מארבעה קשרים לשעה ולתמהוני ראיתי והנה החבל, תחת שיגרר אחרינו, נמתח לצד בזוית ישרה לסירה. רגע אחד לטשתי את עיני מבלי להשיג את משמעות הדבר, אחר אמרתי בקול החזק ביותר שיכולתי להוציא מגרוני: “דג!”

מר בליי הרתיע, תפס בחבל, קם על רגליו והחל מושך בכוח שעורר בי השתוממות.

“באלוהים, בחורים!” קרא; “דג זה לא יתחמק מאתנו!”

היה זה דולפין ששקל כעשרים ליטראות. הקברניט משכו אליו כשהוא מקפץ ודש במים, הניפו מעל הלזבזת ונפל עמו ביחד על לוחות המדרסת באמצו אותו אל לבו.

“סכינך, מר פקובר!” קרא בלי להרפות אף לרגע קל מהדג המפרכס.

בכהרף־עין חתך התותחן את העורק שמתחת לזימים, אך מר בליי הוסיף להחזיק בדולפין שעה שהלה קירטע והחליף צבעיו תוך כדי גסיסה ורטיטתו נחלשה והלכה עד שלבסוף נח רפוּי ודוֹמם. הקברניט קם בפיק ברכים, שטף את ידיו במי הים וחזר וישב בנשמו בכבדות, פקובר הביט בו בהערצה.

“אתך לא הועילו לו אותם כירכורים ודילוגים, אדוני!” אמר.

“עליך להודות למר לדוורד,” אמר בליי. “משכנו אחרינו חכה זו זמן כה רב בלי הצלחה, עד שערב אני לך שאיש מלבדו לא היה משגיח בדבר.”

פקובר הסתכל בכמיהה בדג השמן ובליי במשיך: “כן, חלק אותו – על הקרבים, הכבד והשאר.”

פקובר כרע על ברכיו לצד הדג במלמלו לעצמו תוך שצייר לו קוי חלוקה דמיוניים, ואחר שינה את דעתו. לבסוף החל חותך. האנשים עקבו אחרי הניתוח ברצינות שהיתה עשויה להצחיק במסיבות מאושרות יותר. רק אלפינסטון, שישב אל ההגה, נשאר אדיש כל אותה עת בהגביהו עינים ריקות מכל מבע מהמצפן אל האופק וחוזר חלילה.

על־פי הוראות בליי חילק התותחן את הדג לשלושים־וששה נתחים, שכל אחד מהם שקל כליטרה אחת. שמונה־עשר מבין אלה חולקו עכשיו לאנשים לפי שיטת “מי יקבל את זה?” אני זכיתי בנתח בשר נאה. הקברניט בליי קיבל את הכבד וכשתי אונקיות בשר. לבּוֹג הניע בראשו רפוֹת כאשר מסרו לו את מנתו ולחש: “כבר אינני זקוק לאוכל, בחורי.”

הצלחתי להתהפך על צדי משהושיט לי טינקלר את מנת הדג שלי בקליפת אגוז־הודו, אלא שעתה הגעתי למצב, בו עורר בי מראה בשר־נא בחילה קשה. בראותי שגם נלסוֹן הרגיש כמוני, העמדתי פנים כאוכל ואחר הסתרתי את קליפתי. מבנה גופי אינו מהחזקים ביותר ואני נלאיתי נשוא את רפיוני שעה שאחרים מסוגלים היו עדיין להריק מים ולהתקין מפרש. נלסון שכב סמוך אלי ועכשיו אמר בשפל קול: “לעזאזל, לדוורד, אינני יכול לאכול את הדג.”

“אף אני אינני יכול,” עניתי.

“אין דבר, בקרוב נגיע לטימור.”

“מר סמואל,” אמר בליי, “חלק כפית יין לחלשים ביותר.”

לועס היה את כבד הדולפין ואני ראיתי בעליל כי נהנה ממזונו לא יותר ממני. אולם הוא כפה על עצמו בתוקף ללעוס ולבלוע חתיכה אחרי חתיכה.

סמוך לצהרים שינתה הרוח את כיוונה ממזרח־דרום־מזרח כמעט עד לצפון־מזרח, בהכריחה אותנו להוריד את מפרשינו ולהעלותם שנית במיפנה הימני. אחר־כך עטתה עלינו סופת גשם שחורה, שגדשה את חביונותינו ואיפשרה לנו לשתות לרויה. אותם שהיה בכוחם לעשות זאת טבלו את בגדיהם במי הים המלוחים ואחר עשו כן גם בשביל חבריהם החלשים מהם. כיפת השמים היתה מכוסה עבים ואף־על־פי שנחשולים גדולים התגלגלו ממזרח היתה הרוח רפויה ואנו קלטנו רק מעט מים. משהו מאחורינו משך את עיני רב־המלחים.

“הבט, אדוני!” קרא פתאום אל בליי.

כמה אנשים הפנו את ראשיהם ובהתרוממי קמעה כדי להביט שמעתי את האלט שואל: “מה הדבר?”

בדיוק מאחורינו ובמרחק שלא עלה על רבע המיל היה תלוי ענן שחור מעל הים, כשחלק ממנו נוטה ומשתלשל אל המים מתוך רעידה משונה; מתחת לו חמרו פני המים ונסערו כמו על־ידי מערבל קטן. לאיטם התרוממו המים בצורת חרוט בהשמיעם נהם שיטפון, שעכשיו כבר נשמע בבירור, ולאיטו השתפל לקראתם הענן יותר ויותר. פתאום נפגשו הים והענן בנֵד מסתחרר, שנתארך בבת־ראש בעוד הענן שממעל נראה כמתרומם במהירות.

“גלגל־מים ותוּ לא,” אמר בליי לאחר שזרק מבט מעבר לכתפו. “היו נכונים למקרה שאתן אות.”

זמן־מה נדמה כעומד על מקום אחד תוך שהגביה והתעבה כמו היה מאסף את כוחותיו. אחר החל לזוז ישר לעברנו.

“רַחֵק!” פקד בליי על ההגאי בשקט. “הן, כך!” ומשהחלו המפרשים להתחבט: “למיתרים, בחורים! התקינו את המפרשים!”

שינינו את מסלולנו ברגע הנכון. הענן, שהיה תלוי עתה מעל לראשינו, היה שחור כדיוֹ ובמרכזו כעין בהרת ירקרקה. לא הרחקנו למעלה מחמישים יארד כשגלגל־המים עבר מאחורינו – רב־פאר ונורא־הוד.

כל אנשי הסירה מלבד מר בליי הסתכלו בו באימה עצורה. נד־המים שנזדקר לגובה מאות רגל והיה עבה מגזעו של זקן האלונים אשר באנגליה, היה שקוף כזכוכית והסתובב במהירות לא־תתוֹאר. בבסיסו התגעש הים והרעים קול, שהיה מבליע צעקה חזקה. מסופקני אם מי שהוא מאתנו נפחד ביותר. כה הרבה עבר עלינו ואנו נתדלדלנו כל־כך מסבל רב, עד שהמות עצמו הפך לדידנו למשהו שחשיבותו קטנה. אולם אפילו בתשישוּתי הגמורה רעדתי לנוכח גילוי זה של זרוע אלוהים על פני המצוּלה. אף מלה לא נשמעה עד שגלגל־המים הרחיק מאתנו כמחצית המיל ובליי ציוה לשוב ולחזור למסלולנו הקבוע.

“לדוורד,” העיר נלסון חלושות, “את המראה הזה לא הייתי מחסיר בעד כל הון שבעולם.”

“רבים מהם ראיתי,” אמר בליי, “אם גם לא מקרוב כל־כך. סכנתם אינה רבה, מלבד בלילה…”

הוא קפץ פתאום את פיו והתכווץ בעוית של כאב. כעבור רגע הרכין ראשו מעבר ללזבזת והקיא. כאשר חזר והתרומם לאחר שעה ארוכה, שטף את פיו במי הים וישב בפנים חיורות כסיד.

“מעט מים, מר סמואל,” פלט בקושי. “כן, מחצית הפיינט.”

המים שלחוהו שנית אל הדופן וכל אחר־הצהרים היה במצב מעורר חמלה. סבורני שכבד הדולפין הכיל רעל, שכן יארע לעתים קרובות לפי ששמעתי; אך אפשר שגם בליי הגיע למצב שלי, בו לא היתה עוד קיבתי מסוגלת לקלוט מזון. אף כי הוסיף להתעוות ולהקיא ולהתענות בכאבים קשים, סירב לשכב. בין התקפה להתקפה שם עינו על מסלולנו ונתן הוראות בנוגע למפרשים. עם שקיעה לגם כפית יין, שנשארה בקיבתו, ולאחר כך נראה שהוטב לו.

אף־על־פי ששוב לא סבלתי מרעב או מכאבים רבים, ארך לי הלילה עד מאוד. הירח עלה בשעה עשר לערך מאחורי ירכתינו והאיר לי ישר בפני. התנמנמתי, הקיצותי, ניסיתי לישר את רגלי המכוּוצוֹת ושוב חטפתני התנומה. לפרקים שמעתי את נלסון ממלמל מתוך שנתו. הקברניט הצליח לישון מעט בשעות הלילה המוקדמות ושעתים לאחר עלות הירח החליף את פריאר אצל ההגה. הירח הגיע אל שיא נתיבו – ולפי זאת שיערתי שהשעה היא ארבע לפנות בוקר – כאשר עורר בליי את אלפינסטון ובעצמו שכב שנית. הרוח נשבה ממזרח ואף שהכוכבים החוירו לאור הירח, הבחנתי ב"צלב־הדרומי" מאחור וממעל לדופן השמאלית.

מזה יום או יומיים שנתעוררו בי חששות, אשר לא גיליתי לאיש; היה לי היסוד לחשוד באלפינסטון שדעתו החלה מתבלבלת עליו בלחץ המסיבות. אומנם מבחינה גופנית לא היה איש בסירה שהחזיק מעמד טוב הימנו, ואולם עיניו המרוּקנוֹת, אדישותו לכל אשר התרחש מסביבו, תנועותיו המוזרות ורטינוֹתיו שימשו סימנים מובהקים להתערערות השכל, אף כי לא היתה עדיין סיבה לראותו כבלתי־מוכשר לתפקידו. כאשר טילטלו בליי בכתפו כדי לעוררו, אמר “הן, אדוני!” בקול עמום ואחז במנהיג בתנועה מכנית.

היתה זאת משמרתו של פּקוֹבר; בהפנותי את ראשי יכולתי לראותו יושב מלפנים עם עוד כמה אנשים. כתפיו היו כפופות קדימה ומפעם לפעם החל ראשו נשמט לפנים ואחר שב והרתיע לאחור תוך מאמץ עליון להשאר עֵר. המולה מתמשכת של אנחות חלושות ומלל דברים לא ברור עלתה מפיות האנשים הישנים על תחתית הסירה. מזה ימים רבים שאיש מאתנו לא ידע שינה חסרת־חלומות. במהרה השמיע בליי נחרה קלה ובלתי־קצובה.

אלפינסטון ישב אל ההגה בלי תנועה כשהוא נוֹעץ את עיניו נכחו באיזו נקודה נעלמה ופניו קפואות וחתומות. ראיתי את תנועת שפתיו ברטנו לעצמו אילו דברים, אלא שאף קול לא הגיע לאזני. אחר התנמנמתי.

כשהתעוררתי עוד היה לילה, אם כי שעתו של השחר כבר קרבה. סגן־רב־החובל היה כפוף על ההגה ודומה כי לא זז ממקומו מאז הצצתי בו לאחרונה. זמן מה לא הרגשתי בכל דבר בלתי־רגיל; אחר, בהגביהי עיני מעל הלזבזת, השגחתי בכך ש"הצלב הדרומי" לא עוד היה לנו מאחור. הוא ניצנץ משמאל לחרטום. הווה אומר שמסלולנו שונה ממערב לדרום־מערב. אלפינסטון גחן לעומתי.

“יבשה!” לחש בהתרגשות. “שם, בדיוק לפנינו! הזהר! אל תעורר את מר בליי!”

בקושי הצלחתי להתרומם במקצת עד שניתן לי להביט לפנים. פּקוֹבר ואנשיו ישבו שפופים על ספסליהם ושקועים בשינה. לפני הסירה השתרע רק מישטח המים העצום המוצף באור הירח ואופק ריק מלבד עננות מספר, שהיו מפוזרות פה ושם מעליו.

“טימור,” לחש אלפינסטון בנעימת נצחון. “אלוהים עמנו, מר לדוּוֹרד! הוא שינה את הרוח לצפון־מזרח, כך שעודנו שטים ישר לקראת היבשה. אתה רואה אותה עכשיו, אה? ההרים והעמקים הגדולים? אִי נאה, באמונתי, ועליו נמצא בודאי את כל הדרוש לנו!”

הוא דיבר בצורה כה משכנעת, עד ששוב הפניתי ראשי ואביט נכחי בהתחילי לפקפק במראה עיני; אלא ששוב לא ראיתי כי אם ים ריק מתחת לירח. בליי התנועע ולאחר מאמץ־מה הזדקף לישיבה. במבט אחד עמד על המצב.

“מה הענין, מר אלפינסטון?” שאל בקול קשה. “מי פקד עליך לשנות את המסלול?”

“היבשה, מר בליי! הבט קדימה! פניתי לקראתה כאשר ראיתי את ההרים לפני שעה.”

בליי נפנה לאחור והשקיף על פני הים. “יבשה?” שאל כמי שמטיל ספק בחושיו. “היכן?”

“בדיוק מלפנים, אדוני. כלום אינך רואה את העמק הגדול ההוא ואת הרכס הגבוה שמעליו? לפי צורתו הרי זה אי עשיר כמו טהיטי!”

בליי העיף בי מבט מהיר. “עבור קדימה, מר אלפינסטון,” פקד. “שכב מיד ונסה לישון במקצת.”

לתמהוני לא הוסיף סגן־רב־החובל לדבר אודות היבשה, אלא מסר את המנהיג לידי בליי ועבר קדימה אל בין האנשים הישנים. על פניו היתה נסוכה אותה ארשת שליוה וקהה, המיוחדת לסהרורי.

“מר פּקוֹבר!” קרא בליי קשות.

התותחן הרתיע ויישר את גבו. “הן־הן, אדוני!” אמר.

“מוטב שלא אתפוס אותך שנית כשאתה ישן במישמרתך! אתה ואנשיך הייתם עלולים להמיט עלינו אסון!” יתר אנשי המישמרה הקיצו בזה אחר זה והקברניט המשיך: “אני הולך להסתובב. למיתרים! העבירוה למיפנה הימני!”

משׁרוּפּוּ הנֵפים ושתי זרועות מפרשינו הועברו סביב לצדם השמאלי של התרנים, היטה בליי את הסירה מערבה והאנשים התקינו את המפרשים לרוח הצפון־מזרחית.

יום זה, הוא אחד־עשר ביוני, דומה כי היה הארוך בכל ימי חיי. אמש אכלו האנשים את אשר נשאר מהדולפין ועם זריחה חולקו לנו רבע הפיינט מים ומנת הלחם הרגילה. את המים שתיתי ואילו את הלחם לא יכולתי לבלוע. הקברניט עיוה את פניו בנתנו את הלחם אל פיו, אך בכל זאת לעס אותו בגבורה, אף הצליח לבלוע אותו ולהחזיקו בקיבתו. רב־המלחים השקה את לבּוֹג כף יין ועתה עבר לירכתיים כדי להשקות את נלסון ואותי. בהרימו רגליו מעל הספסל האחורי כשהבקבוק בידיו, נתקל פנים אל פני בבליי ועיניו הביעו זוועה.

“אדוני,” אמר בדאגה, “אתה נראה גרוע מכל אנשי הסירה. מוטב שתשתה טיפה מזה.”

בליי חייך לפשטותו של האיש ואמר: “הבה ואעניק לך מחמאה נאה מזו, מר קוֹל: אתה החזקת מעמד יותר טוב מהרבה צעירים… לא, אל תתן לי יין. יש פה אנשים הזקוקים לו יותר.”

קוֹל עשה תנועה בידו כמי שמצדיע ופנה להשקות אותי בהנידו בראשו.

שכבתי מנומנם למחצה בעוד השמש זוחלת באיטיות אין־קץ ומטפסת ברקיע. פעמים הייתי פוקח את עיני לאחר שנדמה לי שחלפו שעות אחדות רק כדי לגלות שצלוֹ של ההגאי לא נתקצר אלא באינטש אחד. כל חיי, עד יציאתנו מטוֹפוֹאה, נראו כרגע לעומת נצח־הנצחים שביליתי בסירה וביום זה, לאחר תהליך האטה ממושך, הרגשתי כי הנה סוף־כל־סוף עצר הזמן במהלכו: מאז ומתמיד שט הייתי מערבה לפני בריזה מזרחית גאה כשהשמש עומדת דום נמוך מעל הסירה, וכך גם אוסיף לשוט עד עולם על מישור אין־גבול־לו של מים כחוּלים, שכל יבשה שהיא אינה מפסיקה אותו. ומר בליי יחזיק בהגה עד עולם – דחליל סחבות מגוחכות ולראשו מין צניף עשוי מזוג מכנסים ישנות.

* * *

לבסוף נקפה שעת הצהרים וקוֹל החזיק במנהיג שעה שרב־החובל ופּקוֹבר תמכו בבליי שקם למוד את גובה השמש. מחמת חולשתו וחולשת התומכים בו נתקשה לקרוא את מעלת־הגובה. הגלים, אף שלא נשתברו, היו מבולבלים למדי והסירה עלתה וירדה וניטלטלה מצד אל צד. כעבור זמן־מה מסר את הסקסטנט שלו לרב־החובל וישב לחשב את מקומנו. לאחרונה הרים את עיניו.

“אנו נמצאים במעלת־הרוחב התשיעית וארבעים־ואחת דקות דרומה,” אמר; “מעלה זו היא החוֹצה גם את טימוֹר. לפי חשבוני עברנו שלוש־עשרה מעלות־אורך ומחצית המעלה מאז השארנו מאחורינו את כֵּף־השרטון, כלומר למעלה משמונה־מאות מיל, ולפי מיטב זכרוני נקבע הקצה המזרחי ביותר של טימור במעלת־האורך המזרחית המאה־עשרים־ושמונה, ואותה כבר עברנו.”

“מתי ניתקל ביבשה, אדוני?” שאל רב־המלחים.

“במשך הלילה, או בהשכמת הבוקר. עלינו לפקוח עין הלילה.”

עם שקיעה, בהקיצי מנימנוּם ממושך, סבבונו צפרי־ים במספר רב. בשכבי על גבי יכולתי לראותן חולפות מעלינו. טינקלר הצליח להפיל אחת מהן בעזרת גף המלאי שחטבנו לנו באי־ההחזרה, אולם האחרות הרגישו בדבר לפי הנראה ושוב לא קרבו אלינו. את הצפור שמרנו ליום הבא, אך לי הגישו כוסית מלאה מדמה, שהצלחתי לבלוע ולחזור ולהקיא מיד. על המים השגחנו בעשבי־ים מרובים ובקליפות כה טריות של אגוזי־הודו, שצבען עוד היה צהוב־בהיר.

החשכה ירדה והרוח התמידה לנשב מאותו כיווּן ובאותו כוח. כל אשר בכוחו ישב על הספסלים והשקיף קדימה מעל לים המתגלגל, שנתבלט עמומות לאורם הקלוש של הכוכבים.

כיצוּר חי, המרגיש שמסעו הארוך מתקרב לקצו, דמתה עכשיו הסירה בגלוֹתה את מיטב יכולתה. כששני מפרשיה מלאים ומושכים יפה נחפזה מערבה וקלטה כה מעט מים, עד שלא היה כל צורך להריקם. האנשים פעמים החרישו ופעמים החליפו ביניהם דברים בקולות נמוכים. הרגשתי כיצד מתעוררים בהם אומץ ובטחון חדשים וגם קורת־רוח עמוקה על שסיבלנו מתקרב לסופו. אף פעם אחת במשך המסע הארוך לא רפתה אמונתם בקברניט בליי; עתה הצהיר כי עד הבוקר תתגלה לעינינו היבשה – ודי היה להם בכך.

השעה היתה קרובה לאחת־עשרה כשעלה הירח בדיוק מעל ירכתי הסירה – ירח מבריק ולקוּי בחציוֹ, ששט בשמים טהוֹרים מכל ענן. שעה אחרי שעה, בעוד הירח מטפס ברקיע, דהרה הסירה מערבה כשאנו מטים אוזן לקולם של המים המזנקים לאחור מתחת לשדריתה.

אפילו רוחו של לבּוֹג הזקן חיתה עליו במקצת אותה שעה. איש מאתנו לא סבל כמוהו, ובכל זאת התמיד למלא את חלקו בעבודה בעת שאחרים, שלא היו חלשים הימנו, שכבו חדלי־אונים.

בחצות הלילה אחז מר בליי בהגה, לאחר שניסה לישון, ולערך בשלוש לפנות בוקר, כשהירח עמד גבוה־גבוה מעל האופק שמאחורינו, קם טינקלר הצעיר ועמד על ספסל כדי להשקיף קדימה. רגעים אחדים עמד שם כשהוא מתנודד ביחד עם הסירה וידיו מאהילות על עיניו. אחר קפץ־נפל מהספסל ועמד לפני הקברניט.

“היבשה, אדוני!” אמר בקול רועד.

בליי רמז לפריאר לקחת מידו את המנהיג ואחר קם ממקומו. מלפנים עלה פרץ דברים: “רק ענן!” “לא, לא! אדמה, אדמה גבוהה!” ואז, משנתרוממה הסירה על גל גבוה, ראינו לפנינו שרטוטי יבשה: חיורים, נישאים ואוריריים לאור הירח – אי גדול ורחוק עדיין מאתנו מילין רבים, שנמשך למרחקים לצפון־מזרח ולדרום־מערב. שעה ארוכה נעץ הקברניט את עיניו במראה לפני שפתח את פיו.

“טימור, בחורים!” אמר.

 

פרק שנים־עשר    🔗

היו בינינו כאלה שהטילו ספק במראה עיניהם, שנתקשוּ להאמין שמטרת מסענו הופיעה לפניהם ממש. למרוֹת בטחונו השקט של מר בליי ודבריו החוזרים ונשנים של רב־המלחים “כן, בחורי! הנה שם היבשה – אינך צריך לפקפק בכך!” לא העיזו להאמין, שמא יאיר היום והשרטוטים הערפיליים הללו ימוגו והיו לצורות עננים רחוקים. העפלנו לצפון־מזרח ואותם שיָכלוּ קמו מפעם לפעם ועמדו על הספסלים כשבטחונם גובר והולך. אחדים לא יכלו אלא להגביה עצמם למצב ישיבה ולהאחז בספסלים או בלזבזות בהשקיפם קדימה.

מסך אחרי מסך של אפלולית כסוּפת־אור־סהר הוּסט הצדה, ולאחרונה, באור הצלול של ראשית השחר, נח לפנינו האי: גן־העדן עצמו, כך נראה לנו זה האי הגבוה, שתפס את מחצית חוּג־השמים למן כנף דרום־מערב ועד צפון־מזרח. השמש זרחה ואלומות אורה הזהוֹב הציפו לשון־יבשה אחת אחרי השניה. ראינו עמקים גדולים שרויים בצללי ארגמן וגבוה מעל החוף ניגלו אלינו יערות וביניהם מפסיקים פה ושם אפרים וגאיוֹת, בהם דומה כי שוטטו אבותינו הקדמונים בראשית ימות עולם.

כושרנו לשמוח ולהודות ולשבח לא התאים לגודל השעה. מר בליי היה, לפי שנראה לי, קרוב לבכי יותר משהיה מעודו, אך שלט היטב בעצמו. אחרים מבינינו התמכרו לרגשותיהם ובכו בלי מעצור. אכן תשוּשים היינו כל־כך, שנדמה כי הדמעות קפצו מעצמן ועלו בעינינו. מאלפינסטון המסכן בלבד נשללה השמחה של אותו בוקר לא־יישכח; יסוריו טרפו עליו – זמנית, לפחות – את דעתו. הוא ישב באמצע הסירה ופניו לאחור, עיניו משוטטות על הים הריק וכולו אומר מבוכה נוֹאשת, שעוררה עליו את רחמי כולם. על אף מאמצינו לא עלה בידינו לשכנעוֹ כי קרובים אנו ליבשה.

זריחת השמש מצאתנו במרחק שתי פרסאות מהחוף. ארץ ירוקה ונאה מזו לא ליבבה מעולם עיני ספן, וכולנו נכספנו לעלות על היבשה מיד. החוף היה נמוך, אולם על פני השטחים הגבוהים יותר שמאחורינו ראינו הרבה חלקות קרקע מעובדות. בקרבת אחד המטעים הבחנו בכמה צריפים, אלא שאיש לא נראה לעין לא שם ולא במקום אחר. פורסל ורב־החובל הציעו למר בליי שנרד, בתקוה שנפגוש מי מהתושבים ונלמד מפיו על מקומה של המושבה ההולנדית.

“אני מבין יפה לאי־סבלנותך, מר פריאר,” אמר בליי; “אך אנו לא נסתכן שלא לצורך. אם זכרוני אינו מטעני הרי אורכו של טימור כמאה פרסאות. כבר אמרתי לכם שאינני בטוח כלל־ועיקר שלהולנדים תחנה קדומנית קבועה במקום זה. באם קיימת התחנה, יתכן כי שולטים המה רק בחלק קטן של האי בסביבת התחנה. ואשר לילידים, הרי דומני שהם מאלאים, הנודעים כגזע אכזר ובוגדני. רק בלית ברירה נמסור עצמנו בידיהם.”

לא היה מקום לערער על התבונה שבשיקול זה. אשר חששנו לו, כמובן, היתה האפשרות שמושבה אירופאית אינה קיימת כל עיקר על האי; אלא שלא הרשינו לעצמנו להרהר הרבה באפשרות נוגה זו, וכבליי כן גם נלסון זכר שלפי הידיעות שהיו בידי הקברניט קוק קבעו ההולנדים את תחנתם המזרחית ביותר על טימוֹר.

שוב פנינו וַנְרָחֵק למערב־דרום־מערב בשוטנו קרוב אל החוף, כדי שלא נעבור מבלי משים על איזה מפרץ; אך כל הבוקר לא נתגלה לנו כל מפרץ או מחסה טבעי אחר, אף לא מקום־ירידה נוח, הואיל ומשברים גדולים הלמו על כל החוף הזה שבמוצא־הרוח.

בצהרים הגענו עד שלושה מילין מלשון־יבשה גבוהה ומשעברנו אותה מצאנו שהיבשה נמשכת הלאה בכיווּן דרום־מזרחי עד כל שהשיגה העין. ארוחתנו כללה את התפריט הרגיל – חלק העשרים־וחמישה של הליטרה לחם ומחצית הפיינט מים – שעל כן לא היה מר בליי האיש אשר יפסיק את אמצעי הזהירות שלו כל עוד לא היה בטוח ששוב אין צורך בהם. כתוספת חולקה הפעם בדרך הרגילה גם הצפור שנלכדה אתמול. אני קיבלתי חלק מהחזה, ששבוע ימים לפני כן הייתי רואה כנתח הראוי להתכבד מאין כמוהו, ואילו עתה התקוממה בי קיבתי למראה הבשר הנא וריחו הנפסד ולא יכולתי לאכלו. נתתיו לפּקוֹבר ולמראה התאוה בה טרף אותו גברה בחילתי שבעתיים ואתאמץ להקיא בלי שהדבר יעלה בידי. ששה או שבעה אחרים נמצאו באותו מצב חמוּר. מר בליי השקה את התשוּשים ביותר גמיעת רוּם, ממנו נותרו לנו עדיין שלושת־רבעי הבקבוק.

כל אחר־הצהרים היה מזג־האויר עכרוּרי וראייתנו נצטמצמה למרחק קטן במידה יחסית; ואולם שטים היינו סמוך למדי אל החוף כדי להבחין בפניו, שהיו נמוכות ומכוסות במה שנראה כיער אין סוף של דקלי־מניפה. עכשיו שוב לא ראינו כל סימן שהוא לאדמה מעובדת, ובהמשיכנו דרכנו הפכו פני האי צחיחים יותר ויותר. הקברניט בליי לא אמר דבר, אך אני הבחנתי בדאגתו שמא עברנו מחלקו הנושב של האי והלאה. אינני יודע כמה פעמים באותו יום נזדקרה לפנינו במרחק איזו לשון־יבשה, שמאחוריה לא נראה עוד ולא כלום; אלא שתמיד, בהגיענו עדיה, גילינו לשון־יבשה חדשה הרחק לפנינו, כשהאי מוסיף ונמשך דרומה. כאשר באה השמש חישבנו ומצאנו שמאז הצהרים עברנו עשרים־ושלושה מילין; ומשנטו דימדומי־הערב עצרנו ונעמוד במים הרדודים של איזה שרטון, שצץ כמחצית הפרסה מהחוף.

איש לא ידע באיזו מידה קרובים אנו לסוף כל צרותינו. אפשר ומילין מספר הלאה – כך חשבנו – עומדת המושבה ההולנדית; אלא שלא העזנו להפליג הלאה פן נעבור עליה בחשיכה. ההתרגשות של שמונה־עשרה השעות האחרונות גזלה את שארית הכוח ששרדה בנו, ואילו אפשר היה סבורני שהקברניט בליי היה יורד על החוף במקום זה ולו רק כדי להניחנו למתוח את אברינו המכוּוצים והכאוּבים. המשברים לא היו גדולים בסביבה זו, אך אנו היינו חלשים מכדי להשיט את סירתנו. שכבנו איפוא מצוּפפים בתוך הסירה כשרובנו שרויים בחדלון־אונים כזה, שאפילו הדיבור קשה עלינו. אשר לי עצמי, אף שצר לי להודות בכך, הנה היה מצבי גרוע משלם כולם, להוציא את לבּוֹג, ומוּרסה גדולה שהתפתחה על רגלי עינתה אותי בלי הרף. למעשה היינו כולנו מכוסים חבורות ופצעים מחמת החיכוך המתמיד של גופותינו כנגד לוחות הסירה, והם נשארו פתוחים כל הזמן בהשפעת המים המלוחים. נלסון הפליאני באותו זמן; מראהו היה כשל אדם נוטה למות, אך בהביטו על טימור דומה כי שאב מכך בלבד כוחות, שהאציל אחרי כן גם על זולתו. הוא ובליי נטלו על עצמם לדאוג לחולים, ושכוֹח לא אשכח את דבריהם המרעיפים עידוד ונחמה בעברם בינינו ובעזרם לאחד לשנות את שכיבתו ולשני לבלוע כמה טיפות יין או רוּם מהבקבוקים האחרונים של אספקתנו היקרה.

אותו לילה התקרבנו איש אל רעהו במידה שלא ידענו דוגמתה קודם לכן. סבלנו כה הרבה בצותא־חדא עד כי נדמה לנו שגוף אחד אנו. טינות אישיות, כקטנות כגדולות, שנבעו מהבדלי אופי, נגוזו והיו כלא היו, וזרם אהדה והרגשות משותפות שטף בקרב חבורתנו הנידחת הקטנה בעשותו אותנו – לפחות לאותו לילה – לאחים באמת ובתמים. במשך הזמן נתתי לבי לצדדים שונים באופיו של מר בליי, ואף־על־פי שבכל לבי רחשתי לו כבוד, לא הייתי מעלה בדעתי מעולם כי מסוגל הוא לגלות רגש השתתפות כה עמוק בסבלם של אנשיו. בהזדמנות זו גילה עדינוּת, אשר הפכה מעיקרו את כל המושג שנתגבש בי אודות אופיו. המקרה הוכיח לי נאמנה מה רב הקושי לצייר תמונה נכונה מזולתך. לשם כך יש להתבונן באדם משך תקופה ארוכה ובמסיבות רבות ושונות, אשר רק לעתים נדירות תזדמנה ברציפות לצופה האחד. ברם מצד שני ישנם טיפוסי אנשים, אשר כסלעים אלה אינם משתנים לעולם ואינם מסוגלים להשתנות. קול, רב־המלחים, נמנה בין אלה. נאמנוּת למפקדו, מסירוּת לחובתו, אהדה לחלשים ממנו ואמונת־אוֹמן באלוהים – אלה היו אשיוֹת־היסוד של אישיותו. כל אותו לילה אין־קץ־לו היה עֵר על משמרתו להקל על הסובלים באיזה שהוא מעשה־חסד קטן.

בשעה שתים לפנות־בוקר הסתובבנו ונתרחק מהחוף עד שהאיר היום. מאחר שלא גילינו כל סימן לישוב, חזרנו ופנינו מערבה ברוח סוּפה וכנגד זרם, שהקים עלינו נחשולים ואילצנו לשוב להרקת המים המיגעת. תפקיד זה נפל עתה בעיקר על פריאר, קול, פּקוֹבר ושני פרחי־הקצינים טינקלר והיוּוֹרד; הנותרים עשו את המעט שבכוחם בישבם נשענים כנגד הספסלים.

עתה כבר חזקה בקרב כל אחד ואחד מאתנו – להוציא אולי את בליי – הרגשה מעורבת של פחד ושנאה כלפי הים; כמו לא היה זה כוח גלמי, אלא כוח בעל הכרה, שגמר אומר לכלותנו ושהיה מתקצף יותר ויותר על שאכזריותו לא יכלה לנו עד כה ועל שעכשיו עמדנו להתחמק הימנוּ. אפילו את בליי עברה איזו הרגשה דומה, מפני ששמעתיו אומר לרב־החובל: “הוא עוד לא גמר אתנו… הריקו, בחורים!” קרא. “בקרוב אחלץ אתכם מזה!”

שוב נמשך לימיננו חוף נמוך, שכֵּפָיו כאילו הצביעו מערבה ושוב נטינו להאמין כי הגענו עד קצה האי; אולם סמוך לאמצע הבוקר גילינו שהחוף מדרים הלאה למרחק רב. אפילו היבשה הופיעה עתה בדמיוני המעוקם כאויבת, שמיאנה לקבלנו ושניסתה אותנו בתקוות־שוא אך ורק כדי להמר עלינו שבעתיים את אכזבתנו.

והנה ראינו בדרום־מערב קוים מעורפלים של הרים גבוהים, אלא שבאויר רווּי־האדים קשה היה להבחין בעליל אם חלק של טימור הם או לא. כיון שלא ראה כל ריוח בינם לבין קו־החוף שלאורכו שטנוּ, הסיק בליי שהם חלק מלשון־יבשה רחוקה של האי, ועל כן היטה את סירתנו לעומתם וכמה שעות עברו בטרם נוכחנו לדעת שאי נפרד הוא זה – האי רוֹטי, לפי שנודע לנו לאחר מעשה.

עת קצרה לאחר שמר בליי שינה את מסלוּלנו כדי לחזור אל החוף שעזבנו, אבדה לי הכרתי. השמש להטה בלי רחמים ולנו לא היה כל מחסה מחמת קרניה. יתכן שנפגעתי במכת־שמש קלה וזו, ביחד עם שאר מכוֹתי, הכריעתני. מכל מקום, שקעתי במצב תדהמה שלא הניח לי אלא תחושת כאב עמומה. מעת לעת הבקיע לאוזני מלל קולות מבולבל, וזוכרני במטושטש שהקיצותי מחלום־ביעוּתים, בו נאבקתי לבדי עם הים ועמדתי לטבוע, והנה עודני בסירה ומאן־דהוא מגביהני מעל למים ששטפו פנימה. אכן שוב לא הייתי מסוגל לעשות בשביל עצמי לא דבר ולא חצי דבר. אחר בא פרק זמן של אפלה גמורה, כשלא הייתי יותר מערימה חדלת־תנועה של עור ועצמות; וזכרוני הבא הוא שמישהו קרא וחזר וקרא בשמי. ניסיתי לענות ולא עלתה בידי. שמעתי את קולו של בליי: “תן לו את הכל, מר נלסון, הוא יתאושש.”

ואומנם התאוששתי לאחר שיצקו בגרוני רבע הפיינט רום. זוכר אני כיצד פשט חוּמוֹ של המשקה בכל אברי גופי, הבהיר את הכרתי והעניק לי הרגשה מבורכת של בריאות. ואולם, הו! מבורך שבעתיים היה צילצול קולו של נלסון: “לדוורד! לדוורד! הגענו, ידידי, הגענו!”

הלילה היה עמוק והרקיע הנקי מענן היה זרוע כוכבים, שאורם הוּעם מזיוו הרך של הסהר הפגום. מצאתי עצמי יושב במצעי־הירכתיים כשנלסון כורע על ברכיו על ידי וקול תומך בי בחבקו את כתפי בזרועו. משהפניתי את ראשי, אמר קול: “אכן לזאת היה זקוק, אדוני; הוא מתאושש יפה.”

הרגשתי בושה מהוּלה בכעס על שאני, רופא הבאונטי, שרוי במצב כה עלוב – מעמסה על זולתי תחת להיות להם לעזר.

“מה זה, נלסון?” גמגמתי. “לעזאזל! האם נרדמתי?”

“אַל תדבר, לדוורד,” ענה לי. “הבט! הבט שמה!… הפנה אותו במקצת, מר קול.”

רב־המלחים הרימני בעדינות כך שיכולתי לראות קדימה. המפרשים הורדו ונאספו וששה אנשים חתרו במשוטים לאט לאט וברוב חולשה לרוחבו של מה שנראה כמפרץ גדול וכה שקט, עד שבבואתו הרוטטת של הירח נחה על חלקת המים. שרטוטי היבשה נראו בבירור; במרחק כמחצית המיל הבחנתי בשתי ספינות נושאות מפרשי־רוחב שעגנו שם ומאחוריהן, על חוף גבוה, מה שנראה כמצודה, שחומותיה הלבינו באור הרך.

“לאט לכם, בחורים,” קרא בליי לחותרים; “אַל תתיגעו.” אחר־כך פנה אלי. “כיצד אתה מרגיש, מר לדוורד? מנוי וגמור אתי שלא תפסיד את הרגע הזה.”

לא יכולתי לדבר. אני מהסס להודות בכך, אולם לא יכולתי לדבר. חלש הייתי כתינוק בן ששה חודשים ועתה, בפעם הראשונה, פרצו הדמעות מעיני. אלה לא היו דמעות הקלה או שמחה להצלתנו. לא, את הדמעות הללו היה בכוחי לעצור. אך כאשר העיפותי מבטי במר בליי, שישב על מקומו הישן וידו מחזקת בהגה, גאוּ בקרבי אילו רגשות כלפיו, שפרצו את המחסומים שאנו, האנגלים, כה גאים להקים איש בפני אחיו. אותו רגע ראיתיו כמו שראוי היה להֵרָאות ובאור ששינה את צורתו מעיקרה. דייני. מיטב רגשות הלב לא ידוֹבָבוּ כלאחר־יד ואין דברים משלי העשויים להוסיף לשיעור־קומת הקברניט של סירת הבאונטי.

לאחרונה הצלחתי לומר: “אני מרגיש טוב מאוד, אדוני” – ולא יספתי.

דממת היבשה דומה כי הציפה אותנו, העלתה ארוכה ללבותינו היגעים וגדשה אותנו קורת־רוח עמוקה, שהפכה כל דיבור למיותר. הסירה נעה קדימה חרש כאילו היתה מחליקה באויר; קוֹל החריקה הרפה של המשוטים כנגד היתדות והשיכשוך הקל של להביהם במים היו הקולות היחידים שעל־פיהם ניתן לנו למוד שלוות־השקט זו שאין לה גבול.

השעה היתה שלוש לפנות בוקר, לערך. הלכנו והתקרבנו אל העיירה הקטנה השקועה בשינה. אפילו כלב אחד לא נבח לעומת הלבנה. משקרבנו יותר ראינו ששתי הספינות עגנו במרחק ניכר מהמצודה וככבל אחד מהחוף. הבחנו גם בקאַטר קטנה שהיתה קשורה בקרבתן, אך כל אור שהוא לא נגה מעל הספינות הללו.

עתה פנינו לגשת אל שטח פנוי על שפת־הים, שדמה למקום חניה של סירות, ומר קול עבר אל החרטום. חבל־החכה ואבן בקצהו שימשו לנו כמשקולת ולפקודת בליי נטל טינקלר והטילהו המימה. “ששה פאטום, אדוני!” קרא. לאט לאט התקדמנו אל מים רדודים יותר. לאור הירח ניגלו לנו גגות בתים וקירותיהם החוסים תחת אילנות ושיחי פרחים, שבושמם נישא באויר והגיע עדינו עם משב האויר הצונן והלח, אשר עלה מפנים האי.

“די!” אמר בליי, ואחר: “הטל את העוגן, מר קול!”

המשוטים נאספו; עלה שיכשוך קל שעה שהעוגן הוטל מעבר לדופן. רב־המלחים שיחרר מהחבל ואחרי כן קשר. מסענו הגיע לסופו.

רק שמונה מאתנו היו חזקים למדי לשבת על הספסלים. הנותרים שכבו או ישבו על תחתית הסירה.

“הבה נתפלל, בחורים,” אמר בליי. הרכנו ראשינו עת נשא תודה לאל כל־יכול.

עגנוּ במרחק שלושים או ארבעים יארד משפת־הים. במרחק מה לימיננו התרוממו חומות המצודה מעל גבי הסלעים. הכל היה שקט שם; אף ניצנוץ אור קלוש לא האיר במושבה. הקברניט בליי קרא אל המצודה פעמים מספר בלי כל תוצאה.

“נסה אתה את קולך, מר פּוּרסל,” אמר.

פורסל קרא ואחריו רב־המלחים ואחר־כך שניהם יחד ועדיין לא נענינו.

“באלוהים,” אמר בליי, “אילו עומדים היינו במלחמה עם ההולנדים, ערב אני לכם שהיינו יכולים לכבוש עכשיו את המקום על אף חולשתנו ובעזרת לא יותר מארבע חרבות חלודות. אפילו זקיף אחד לא העמידו על החומות!”

“ובכל זאת עוררנו סוף־כל־סוף את מי שהוא,” אמר נלסון. “הבט שמה.”

איש מוזר למראה אך יצא מצל האילנות שמשני צדי הדרך המובילה אל החוף. לבוש היה חולצה ומכנסים בלבד ולראשו חבש משהו שדמה למצנפת־שינה. שמן היה ביותר ובלכתו התנודד מצד אל צד.

“האם תדבר אנגלית, אישי הטוב?” קרא בליי.

האיש הוסיף להתקרב פסיעה או שתים כאילו על מנת להיטיב לראות, אך לא ענה.

“אני אומר – האם תדבר אנגלית? אתה מבין?”

לא ידענו מה הניע אותו – השתוממות, פחד, או שניהם, או לא זה, ולא זה; אך פתאום פנה על רגליו הקצרות במידה שלא תאומן והתרחק מאתנו במהירות כפולה מזו בה ניגש אל החוף.

“הי, אתה!” קרא אחריו בליי. “אַל תלך! המתן, אומר אני לך!”

האיש נפנה, צעק אילו מלים בקול עמוק וחזק ונעלם בצל העצים.

“האם דיבר הולנדית, נלסון?” שאל בליי.

“בלי ספק,” אמר נלסון, “אך יותר מכן אינני יכול להגיד לך… מה שברור הוא כי שלום יהיה לנו פה.”

בליי צחק. “אכן כן יהיה, אם אותו ברנש מייצג את הטיפוס הרגיל של תושב־המקום. תימקנה עיניו! איזו רוח נכנסה בו לרוץ כך?”

“דומה כי נחפז לקרוא לעזרה, אדוני. או אולי מצויים פה אנשים דוברי־אנגלית.”

“הבה נקוה, מר פריאר. הזדיינו בסבלנות, בחורים. אַל לנו לעלות על החוף בלי רשיון, ואת זה מבטיח אני לכם שנקבל במהרה. בעוד שעה יעלה השחר.”

כעבור עת קצרה חזר ההולנדי ואתו איש אחד במדי ספן.

“הי, אתם! איזו סירה היא זאת?” קרא אלינו.

“מי אתה?” השיב בליי. “אנגלי?”

“כן, אדוני.”

“האם עוגנת פה ספינה אנגלית?”

“לא, אדוני.”

“אם כן כיצד התגלגלת לפינה נידחת זו, בחורי?” שאל בליי ובקולו נשמע שמץ מנעימת השררה שהיתה שגורה בפיו על גבי הסיפון־העליון.

“סגן־נווט הנני, אדוני, על הספינה ההולנדית ההיא של הקברניט ספּייקרמן.”

“שפיר!” אמר בליי. “הקשב היטב, איש צעיר! אמור לקברניט – מה שמו?”

“ספּייקרמן, אדוני.”

“אמור לקברניט ספּייקרמן שהקברניט בליי, מספינת ההובלה המזויינת של הוד־מלכותו באונטי, מבקש לראותו בהקדם האפשרי. אמור לו שהענין דחוף. בנת?”

“הן־הן, אדוני.”

“טוב ויפה. העבר אליו ידיעה זו מיד. אל תחשוש לעורר אותו משנתו. הוא יודה לך על שעשית זאת.”

“הן־הן, אדוני. הוא לן על היבשה. מיד אלך.”

חיכינו כשלושת רבעי השעה, אם כי נדמה לנו שעברו כמה שעות. העיכוב, לפי שנודע לנו בדיעבד, לא אירע באשמתו של הקברניט ספּייקרמן. הוא גר בחלק מרוחק של העיירה וחש לבוא מיד לכשגמר להתלבש.

השחר עמד לעלות ופה ושם החלו יושבי המקום לצאת מבתיהם כאשר ראינוהו מתקרב בלווית שנים מקציניו והאיש שעשה את שליחותנו. הקברניט בליי קם ויעמוד במצעי־הירכתיים. מלבושיו היו גל של סחבות, שחשפו את גופו הכחוש עד להחריד; פניו הגרמיות והמדולדלות היו עטורות זקן בן חודש ימים; אך הוא עמד זקוף קומה, כמו נמצא על סיפונה־העליון של הבאונטי.

“הקברניט ספּייקרמן?” קרא.

שניות מספר הסתכלה בנו קבוצת האנשים שעל החוף בשתיקה. אחר פסע הקברניט קדימה. “לשרותך, אדוני,” השיב.

“הקברניט בליי, מספינת ההובלה המזויינת של הוד־מלכותו באונטי. אנו זקוקים לעזרה, אדוני. אודה לך מאוד אם תוכל להשיג בשבילנו את הרשיון לעלות על החוף.”

“הנך רשאי לעשות זאת מיד, הקברניט בליי. מוכן אני לערוב לרשיונו של המושל. הנך יכול לקרב את סירתך ישר לחוף.”

“הרם את העוגן, מר קול. שני אנשים למשוטים.” טינקלר והיווֹרד משכו את העוגן והעלוהו ותוך כך צנף קול את החבל לפקעת נאה. פּקוֹבר ופורסל אחזו במשוטים והסירה המשיכה לעבור את חמישים היארדים האחרונים של מסע, שארך למעלה משלושת אלפים ושש־מאות מיל. “לאט לך, מר קול! אַל תנח לה להתקע!”

רב־המלחים דחק במוט החיזרן שלנו וניסה לקפוץ מהסירה כדי לעצור בה, אלא שהמסכן שכח את מצבו. רגליו כשלו תחתיו והוא נפל המימה בהאחזו בלזבזת עד אשר הצליח במאמץ נואש ליצב את רגליו על החול. טינקלר השליך קדימה חבל, שהספן האנגלי מהספינה ההולנדית תפס והחזיק. הקברניט ספּייקרמן וקציניו עמדו לרגע כמו ניטלה מהם היכולת לזוז. ואחר, בעמדם על מצבנו, קפצו בעצמם למים הרדודים כדי למשוך את הסירה.

“אל אלוהים, הקברניט בליי! וכי מה זה? מאיזה מקום אתם באים?” קרא מר ספּייקרמן.

“על כך אספר לך אחרי כן, אדוני,” אמר בליי. “תחילה עלי לדאוג לאנשי. כמה מהם נמצאים במצב קשה מחמת רעב ממושך. האם יש מקום בעיירה, בו יוכלו לקבל טיפול מתאים?”

“תוכל להעבירם ישר לביתי. רגע אחד, אדוני.”

הקברניט ספּייקרמן פנה אל אחד מקציניו בהולנדית נמהרת. הצעיר יצא מיד במעלה הדרך לעיירה כשהוא ספק הולך ספק רץ.

עכשיו כבר נתכנס סביבנו קהל קטן מאנשי העיירה ומרגע לרגע נוספו אליו אחרים. היו אלה בני לאומים שונים – הולנדים, מאלאים, סינים וכאלה אשר בלי ספק היו ממוצא מעורב, וכולם לטשו אלינו עינים בארשת זוועה מהולה ברחמים. בינתיים ואלה מבינינו שהיה בכוחם לעשות זאת יצאו מתוך הסירה; אבל יותר ממחצית האנשים היה הכרח לשאת על ידים. העבירונו מרחק מה במעלה החוף, מקום שפרשו למעננו מחצלות על החול. כאן חיכינו לבואם של נושאי־אלונקות, שהיו צריכים לקחתנו לבית הקברניט ספּייקרמן, בעוד אנשי העיירה נקהלים סביבנו במעגל רחב ומסתכלים בנו, כמו לא יאמרו די.

מצבו של לבּוֹג היה הרציני משל כולנו. הספן הזקן שכב סמוך אלי. הוא היה לא יותר משלד מכוסה עור, אך רוחו היתה עשויה ללא חת ועל אף רפיונו הוסיף לפעם בקרבו רצון־חיים עז. נלסוֹן, סימפּסוֹן, הוֹל, סמית ואנוכי היינו במצב קשה אך במעט ממצבו. נלסון ניסה ללכת בעצמו, אולם לאחר צעדים אחדים פקוּ ברכיו ובעל כרחו נאלץ להניח לשאתו. האַלט היה חלוש מאוד, אך החזיק מעמד על רגליו. מכתו של אלפינסטון המסכן היתה, לפי שכבר אמרתי, רוּחנית יותר מגופנית. פניו הביעו עדיין אותה ריקנות ותמיהה והוא נראה כמי שאינו משיג כלל־ועיקר את הנעשה מסביב.

מקץ שעה קצרה חזר הקצין של מר ספּייקרמן ועמו אלונקות וכעשרים סבלים מאלאים. הם נשאונו לעיירה כשמר בליי והחסונים שבאנשינו באים מאחור ברגליהם. את הדרך שעברנו אזכור רק במעורפל – עברנו על פני חנויות ומחסנים ולאורך רחובות שרויים בצל עד שהגענו אל בית נאה במעלה גבעה, בו התגורר הקברניט ספּייקרמן. הוא וקציניו גילו כלפינו יחס טוב מאין כמוהו. סבור אני שעד עולם ארחש אהדה כנה לבני העם ההולנדי תודות לטיפול האנושי שקיבלנו מאלה מביניהם שחיו בקוּפּאנג. שעל כן זה היה שם חוף־המבטחים אליו הגענו.

לאחר שרחצוּנו במים חמים, נחבשו פצעינו בידי מר מאַקס, רופא העיירה. אז השכיבונו במיטות והשקונו מעט מרק חם, או טה, שיותר מכן לא היו קיבותינו מסוגלות לקלוט אותה שעה. דברים אלה מכוּונים לחולים הקשים ביותר שבינינו, בהם טיפלו בחדר אחד. הקברניט בליי, כיון שהתרחץ, אכל וישן שעות מספר, הלך עם הקברניט ספּייקרמן לבית מר טימוֹתֶיאוּס וָאניוֹן, מזכירו של מר ואן־אסטה, מושל העיירה. אותו זמן היה מר ואַן־אֶסטה חולה אנוש ובלתי־מוכשר למלא את תפקידו.

ביום ההוא נהניתי מהשינה המתוקה ביותר בחיי. המשחה הקרירה שניתנה על פצעי והמיטה הרכה בה שכבתי, נסכו עלי שנת מרגוע תוך מחצית השעה. באחת משעות הערב עוררוני משנתי כדי להאכילני מעט מרק ולחם, אך מיד אחר־כך נרדמתי שנית ושוב לא הקיצותי אלא בשעה העשירית למחרת בבוקר.

כעבור ארבעה ימי מנוחה שלמה שבו אלינו כוחותינו בצורה מפליאה וכולנו, מלבד לבּוֹג, קמנו ממיטותינו והתהלכנו מעט בגנו של מר ספּייקרמן. הוא היטיב עמנו מאוד ולעולם לא נוכל לגמול לו על כל חסדיו, אך מובן מאליו שלא חפצנו להטריחו יותר משהיה הכרח בדבר. אנשינו תפסו את כל חדריו והוא עבר לישון בבית מר ואניוֹן. הקברניט בליי מצא בית אחד, שהוא בלבד עמד פנוי במושבה. לאחר שבדק אותו החליט שכולנו נעבור לדור בו. מר ספּייקרמן הציע לקברניטנו שישכור את הבית בשבילו ובשביל קציניו ואילו את יתר האנשים יאכסנו על אחת הספינות העוגנות בנמל. אולם אותה שעה לא רצה בליי בנוֹחיוּת טובה משל אנשיו. על כן עברנו כולנו למקום מגורינו החדש ביום החמישי לבואנו לקוּפאנג.

הבית כלל אולם וחדר בשני קצותיו וסביבו חצר רחבה. ממעל היתה עליה מרוּוחת. חדר אחד נשמר בשביל הקברניט בליי; לשני הוכנסו נלסון, פריאר, פקובר ואני, ויתר האנשים נשלחו לעליה. האולם היה משותף לכל הקצינים והחלק האחורי של החצר הוקצה לספנים. כדי לפתור בפשטות את שאלת ההזנה, נאותו שלושה פרחי־הקצינים לסעוד ביחד עם הספנים. תודות לטוב־לבו של מר ואַן־אֶסטה רוּהט הבית במיטות, שולחנות, כסאות, דרגשים ושאר כלים שנצרכנו להם, ומזונותינו הוכנו במטבחו והובאו אלינו בידי משרתיו.

מר ואן־אֶסטה הביע את משאלתו לראות את הקברניט בליי וכמה מקציניו. סודר איפוא שמר בליי, נלסון ואני נבקר אצלו בחברת מר ואניון והקברניט ספּייקרמן. מצאנו את המושל יושב נשען אל כרים במיטתו והוא מדולדל כל־כך מחמת מחלתו, עד שנראה – ולאמיתו של דבר כן גם היה – כעומד על סף המות. קולו היה רפה ביותר, אך עיניו היו מלאות התענינות. הקברניט ספּייקרמן שימש כמתורגמן. הוא סיפר למושל על מסיבות המרד. מר ואן־אסטה לא ידע על מקום המצאם של טוֹפוֹאה ואיי־הידידות, ולמעשה חושבני שלא ידע אפילו על דבר קיומם, אך משנאמר לו כי עברנו למעלה משלושת אלפים ושש־מאות מיל בסירת הספינה, הגביה יד רזה ולבנה והשיב במלה אחת. הקברניט ספּייקרמן פנה אל בליי.

“מר ואן־אסטה אומר ‘בלתי־אפשרי’, הקברניט בליי. מעצמך תבין כי אין זאת אלא צורת דיבור להביע את השתוממותו. אין הוא מטיל ספק בדבריך.”

חיוך קל עלה על שפתי בליי. “יכול אתה לומר למר ואן־אסטה כי הצדק עמו: הדבר היה בלתי־אפשרי; ואף־על־פי־כן עשה עשינוהו.”

אחרי כן הביע באמצעות מר ספייקרמן את תודתנו בעבור הטיפול הלבבי והכנסת־האורחים הנאה שקיבלנו ונצא מעליו. המושל היה חולה מכדי להתייגע בשיחה ארוכה.

באותו יום, הוא האחד־עשר ביוני, אירע עוד דבר: מר מאַקס, הרופא ההולנדי, ואני הגענו לכלל הסכמה ששוב אין צורך להאכיל את האנשים מזונות מיוחדים. מר ואניון, שבעצמו השגיח על הזנתנו, ערך סעודה נאה לכבוד המאורע והוא, הקברניט ספּייקרמן ומר מאַקס נאותו ברצון להצטרף אלינו בשמחתנו. בשובנו מבית המושל עברנו ליד ביתו של מר מאַקס ונקחהו עמנו אל מקום מגורינו, שם ישבו כבר ספנינו לסעודתם בחצר האחורית. קול ישב בראש השולחן ופרחי־הקצינים משני עבריו והנותרים סביב השולחן. אפילו לבּוֹג החלים במידה שיכול להיות נוכח. השולחן היה עמוס מאכלות, שהיה בהם כדי לשמח את עיניו ולבו של כל ספן, והיה זה תענוג לראות את האנשים המורעבים כשהם אוכלים אותם בכל פה.

בהכנס הקברניט בליי קמו ממקומותיהם, אך הוא רמז להם מיד לשבת.

“אכלו יפה, בחורים,” אמר. “דבר אחד ברור לעין – אין צורך לאחל לכם תיאבון.”

“אנו עושים כמיטב יכולתנו, אדוני,” השיב קול. כעבור רגע עבר הקברניט בליי עם אורחיו אל האולם ואני נשתהיתי במקום בחברת מר נלסון כדי להסתכל בסעודה זו הראויה לזכרון.

“אקוה שאינך סבור כי מפריזים אנו, מר לדוורד,” אמר קול. “קציצות טובות מאלה לא טעמתי מעודי!”

“וכולכם ראויים להן,” עניתי. “אכלו כאוות־נפשכם.”

“כן, הן לא רעות,” אמר פּוּרסל צר־העין; “אולם מבכר הייתי לישב לארוחת ביצים וקותלי־חזיר. כל הקישוטים הללו… אינני יודע בדיוק מה אני אוכל.”

“סמוך על נגרנו הזקן שימצא מגרעות בכל דבר,” אמר היוורד.

“הרי לך, פורסל, התכבד־נא במעט לחם, אם אינך מחבב את האוכל ההולנדי,” אמר האלט. “העבר אותו אליו, טינקלר.”

“בטוחני שגם מר נלסון ומר לדוורד ירצו מעט ממנו,” אמר טינקלר. “נסה חתיכה קטנה, מר נלסון.”

הוא קם ולקח קערה גדולה, שהוגבהה באמצע השולחן על ארבע כוסות. בתוך הקערה נערם מין חומר, שמאוּם בעולם לא דמה לו – הלחם של סירת הבאונטי.

“אכן, יקחני האופל!” אמר נלסון, וצחק.

“קח פירור אחד בלבד בתור מעורר־תיאבון. כולנו עשינו כך,” אמר טינקלר. “ואתה, מר לדוורד?”

“המתן, טינקלר!” קרא היוּוֹרד. “אַל תיתן להם מנה בלי לשקול אותה. היכן הם המאזנים של הקברניט בליי?”

לבי רחב בראותי אותם במצב־רוח כה עליז, ולחמה של הבאונטי היה באמת מזכרת נאמנה לסבל שחלף עבר לו.

“האם זה כל אשר נותר בסירה, טינקלר?” שאל נלסון.

“כן, אדוני.”

“עשינו הערכה, מר נלסון,” אמר היוורד. “הכמות שהנך רואה בקערה היתה מספיקה לנו לעוד אחד־עשר יום אילולא איתרע מזלנו ומצאנו את קוּפּאנג.”

“אילולא רצה גורלנו האיוֹם והנורא להביאנו אל בין ההולנדים הללו, הרי יתכן אפילו שהיינו מגיעים הביתה על הלחם הזה,” הוסיף טינקלר. “מה דעתך, רב־מלחים?”

קול הרים ראשו מעל צלחתו וזקף את מזלגו בידו.

“אחת אומר לך, מר טינקלר,” השיב בכובד־ראש; “אילו נאלץ הקברניט בליי להסיענו בסירה עד אנגליה ועמנו לא יותר לחם מאשר בקערה זו, ערב אני לך שבסיוענו היה מוציא את הדבר לפועל.”

לשמע דבריו הריעו כל המסובים אל השולחן.

“ואולם בשם אלוהים, רב־מלחים, אל תציע לו זאת!” אמר היוורד בקול נמוך. “הוא עלול לרצות לנסות.”

הסעודה על שולחן הקברניט היתה רצינית יותר. היו שם מאכלות ועוד מאכלות ועוד מאכלות: סרטנים מפולפלים עם אורז, דגים מבושלים עם אורז, עופות צלויים עם אורז והרבה מאכלות אחרים וכן יין מצויין ואף יי"ש. אנו, אנשי הסירה של הבאונטי, הסכנו כל־כך לראות במשקאות החריפים מצרכי מותרות יקרים, שמקבלים לעתים נדירות בכמות של כפית אחת לאיש, עד שרק בקושי עלה בידינו להשתכנע ששוב אין צורך לקמץ בהם. הקברניט בליי היה מאז ומתמיד מתוּן בשתייתו, וגם הפעם מיעט לשתות; אבל יתרנו חגגנו בלב שמח ובמעשים של ממש, וחברינו ההולנדים אכלו ושתו בהנאה שווה לשלנו, כאילו ארחו עמנו לחברה כל הדרך מטוֹפוֹאָה ועד הלום. נלסון זרק בי מבט מבודח סמוך לסוף הסעודה, עת הסתערו על מאכלות חדשים בתיאבון שלא פחת אף כמלוא הנימה.

טבעי הדבר שאורחינו גילו סקרנות בנוגע למרד, אלא שבמהרה הרגישו מה כאוּב הנושא לדידו של מר בליי, שביכר שלא לדבר בו.

“בידיך מצוּיה העדות בכתב אשר חתמתי בשבועה, מר ואניון,” העיד באותה הזדמנות. “כל העובדות נמסרו שם ואומתו על־ידי כל אנשי. אין זה מתקבל על הדעת שהנבלים יגיעו הלוֹם, אך במקרה שיעשו זאת, ראו לתפוס אותם ולהחזיקם במאסר. אַל תניחו לאיש מהם להמלט.”

“אשר לכך תנוח עליך דעתך,” ענה מר ואניון ובזאת נגמרה השיחה אודות המרד.

“עז רצוני להמשיך דרכי הביתה ברגע שאנשי יהיו מוכשרים להפליג בים,” אמר בליי. הוא פלט צחוק קצר. “כנופית פושטי־יד הננו, מר ואניון. אפילו שילינג אחד אין בידינו, אף לא פרוטה מחוקה!”

“אַל נא ידאיגך הדבר, הקברניט בליי. מר ואן־אסטה הורני להעמיד לרשותך כל סכום שתזדקק לו.”

“הרי זה נאה עד מאוד מצדו. אני אחתום איפוא על שטרות על שם ממשלת הוד־מלכותו… הקברניט ספּייקרמן, האם מצויה בסביבה זו ספינה קטנה העומדת למכירה ושתתאים להסיענו עד באטאוויה? ברצוני להגיע שמה למועד הפלגת שיירת־אוקטובר שלכם.”

“שמעתי על סקוּנר קטנה, העוגנת במפרץ כשתי פרסאות מכאן,” ענה הקברניט ספּייקרמן. “אפשר לקנותה באלף דולרי־ריקס²⁷.”

“יקרה למדי, לא כן?”

“היא שווה את מחירה, זאת יכול אני להבטיחך. אורכה שלושים־וארבעה רגל והיא מוצקה ומתאימה למטרתך על הצד היותר טוב. אם תרצה לראותה, אוכל לסדר שיביאוה הלום תוך יום או יומים.”

“מצויין,” אמר בליי. “אסיר־תודה אהיה לך.”

הסעודה נגמרה וכעבור זמן קצר נפטרו מעלינו אורחינו. נלסון היה במצב־רוח מרומם. הוא שאל רשות לחקור את צמחית האי בסביבות קוּפּאנג ומר ואניון לא זו בלבד שנענה לו, אלא גם הציע לספק לו משרתים ללווֹתוֹ בסיוריו. מצבו של נלסון לא הרשה לו לצאת את העיר ואני התנגדתי בתוקף לתוכנית, אולם הוא הצליח להשיג את הסכמת הקברניט בליי וסירב להטות אוזן לדברי. אליבא דאמת הייתי מצטרף אליו בשמחה אילולא רגלי מוּכת־המורסה, שלא הניחתני להלך.

משך עשרת הימים הבאים נעדר מקוּפּאנג כמעט כל הזמן והיה חוזר רק לשעות מספר כדי להביא את הדוגמאות שליקט. תחילה נדמה היה שהעבודה מבריאה אותו, אך במהרה ראיתי כי התיגע למעלה מכוחותיו. בראשית יולי חלה בקדחת ולבסוף, מרצונו או שלא מרצונו, נפל למשכב ונשאר במיטתו. מר מאַקס ואני טיפלנו בו, אלא שמצבו הלך ורע. גופו החלש עמד בנסיונות קשים מדי ולא ארך הזמן ונתחוור לנו כי נוטה הוא למות.

הוא שבק חיים לכל חי ביום העשרים ביולי, בשעה אחת לפנות בוקר. למוֹתר הוא לציין כיצד השפיע מותו על חבוּרתנו. כולנו עד אחד רחשנו לו כבוד ואהבה. במקרה שלי הנה נתחברנו בקשרי ידידות מיום פגישתנו הראשונה בספיטהד, ואני ציפיתי ליהנות מידידותו עוד שנים רבות. אשר למר בליי, חושבני שנלסון היה אחד משלושה או ארבעה האנשים שאהב במעמקי לבו. חושבני שהיה מבכר לאבד את מחצית אנשיו מאשר אותו.

קברנוהו ביום הבא. ארונו נישא על כתפי שנים־עשר אנשי־צבא לובשי שחורים מהמצודה. מר בליי ומר ואניון הלכו מיד מאחורי הארון; אחריהם באו עשרה מנכבדי העיירה וקציני הספינות שבנמל ואחריהם – אנשי הבאונטי. כוחו של מר בליי עמד לו לקרוא את התפילה עד סופה. המת הושכב למנוחות מאחורי הכנסיה, בחלקת בית־העלמין המיועדת לאירופאים.

את שארית הזמן שעשינו בקוּפּאנג אינני זוכר בתענוג מיוחד. מר בליי היה טרוד כל הזמן בהכנות לנסיעתנו ואנשינו בילו את ימיהם על סיפון הסקוּנר אשר נקנתה, בהתקינם אותה לקראת מסעה. אשר לי, הנה גם עתה לא הייתי למועיל, כמו שלא הייתי זמן רב בסירת הבאונטי. המורסה שעל רגלי לא נתרפאה ואני נאלצתי לשבת באפס מעשה בחצר בית מגורינו כשאני מהרהר בנלסון ובשמחתו אילו זכה לבוא עמנו הביתה.

הסקוּנר היתה קטנה ומוצקה לפי שהבטיחנו הקברניט ספּייקרמן. בליי קרא לה סעד, ומאחר שהיה עלינו לשוט לאורך חופי יאווה, שמימיהם שורצים ספינות־שודדים קטנות, זיין אותה בארבעה תותחים מסתובבים, בארבעה־עשר רובים ואקדוחים ובאבק־שריפה ותחמושת לרוב.

בעשרים באוגוסט, משהיה הכל נכון ומזומן להפלגה, בילינו את הבוקר בביקורים אצל ידידינו ההולנדים השונים, שלא חדלו מלהיטיב עמנו מיום הגיענו לקוּפּאנג. מר ואן־אֶסטה, המושל, שכב על ערש מותו, והקברניט בליי לא יכול לראותו; במקומו קיבלהו מר ואניון, ומר בליי הביע לו את תודתנו העמוקה בעבור כל אשר עשה למעננו. מר מאקס, הרופא שטיפל באנשינו כל עוד לא הייתי מסוגל לעשות זאת בעצמי, מיאן לקבל תשלום כל שהוא בעד טרחתו באמרו שלא עשה אלא את חובתו. עמדתו זו היתה אופיינית גם לגבי האחרים מבין תושבי קוּפּאנג, שלמעלה מחודשים ארחונו תחת צל קורתם.

במשך אחר־הצהרים הפכו מארחינו לאורחינו על סיפון הסעד ואנו ערכנו להם קבלת־פנים צנועה לפי אמצעינו הדלים.

הקברניט בליי נראה כמאז ומתמיד. עכשיו היה לבוש כראוי לדרגתו ושערו היה סרוק יפה ומפוּדר, ובעמדו על הסיפון־האחורי כשהוא משוחח עם הקברניט ספּייקרמן ומר ואניון, לא יכולתי שלא לציין את הניגוד שבין צורתו עכשיו לבין זו שהיתה בבואנו לקוּפּאנג. ועם זאת, בעודני מתבונן בו, חשתי איזה רגש מוזר של אכזבה. אולי משונה הוא הדבר, אך אני חיבבתיו יותר כמו שהיה בסירת הבאונטי: בלויי־הסחבות תלויים על אבריו הצנומים, ידו על המנהיג, הנחשולים מתקצפים מאחוריו והעננים הנמוכים דוהרים ברוח מעלינו. באותן מסיבות היה אחד ויחיד ודגוּל מרבבה, ואילו פה, על הסיפון־האחורי של הסעד, לא היה אלא אחד הקברניטים הרבים מספור המשרתים בצי הוד־מלכותו. ברם בלבי הכרתי יפה את מעלות האיש שעמד שם. ארבעים־ואחד הימים בסירה לימדוני זאת.

קרוב לשעה ארבע אחר־הצהרים נפרדו מעלינו אחרוני האורחים ועלו על היבשה. נשבה בריזה נוחה ואנו לא התמהמהנו ונרים עוגננו בפנותנו לעבר הים הפתוח. על החוף נקבץ קהל רב שנופף בכובעים ובמטפחות ומשהתרחקנו מהמקום נזדעזע האויר מרעם ירית־הברכה של תותחי־המצודה. מר פּקוֹבר, התותחן שלנו, שש אלי תפקידוֹ המיוחד, שזה זמן רב לא עסק בו: תותחינו ענו בעוז לברכת ההולנדים.

אשר לסירת הבאונטי, היא נגררה מאחורינו כשטינקלר יושב אל ההגה שלה וכולו אומר גאוה בכבוד שנפל בחלקו. פּקוֹבר ואני עמדנו אצל סורג־הירכתיים, הסתכלנו בה בשתיקה והרהרנו בשירות הנאמן ששרתה אותנו. כולנו כאחד אהבנוה כמו היתה יצור חי ומרגיש.

פתאום פנה אלי פּקוֹבר: “כמה יפה היא נגררת,” אמר. “דומה שהיא רוצה לבוא אתנו. ערב אנוכי לך שאפילו אילולא קשרנוה אלינו בחבל, גם אז היתה הולכת אחרי הקברניט בליי.”

“באלוהים, פּקוֹבר,” אמרתי. “סבורני שהיתה עושה כן!”

 

סוף דבר    🔗

בראשון באוקטובר השלכנו עוגן במימי באטאוויה בקרבת ספינת־מלחמה הולנדית. למעלה מעשרים ספינות של חברת הודו־המזרחית־ההולנדית עגנו שם וכן צי גדול של כלי־שיט מקומיים. מיד ירד הקברניט אל החוף בכדי לבוא בדברים עם מר אנגלהארד הסבּנדאַר, ובו בערב הודיע לנו כי נוכל לדור בבית־המלון, שהיה המקום היחיד בעיר בו הורשו הזרים להתגורר.

אקלימה של באטאוויה הוא מהגרועים בעולם. אדי־הקטב העולים מהנהר בשעות הלילה גורמים לקדחת, שהיא מסוכנת מאוד לפעמים ומלווה כאבי־ראש קשים ללא נשוא. מאחר שתלאותינו החלישו את התנגדות גופנו, נפלו מיד כמה מאתנו טרף למחלה זו, שעלתה ללנקלטר ולאלפינסטון בחייהם. בית־המלון בו התגוררתי עם הקצינים האחרים, אף־על־פי שעמד ברובע בריא, כביכול, של העיר וסמוך לשפת הנהר, היה חם עד מאוד ובנוי בצורה כה לא מתאימה למחזור חפשי של האויר, שאפילו אדם שבריאותו איתנה חזקה עליו שהיה כורע תחתיו בחדריו המחניקים.

לאחר לילה אחד במקום זה נתקף מר בליי קדחת כה עזה, עד שהחילותי חושש לחייו. לא יכולתי לטפל בו הואיל ובעצמי סבלתי הן מהקדחת והן מהמורסה שעל רגלי, ועל כן שלחו לקרוא למר אנסוֹרפּ, הרופא־הראשי של בית־החולים העירוני. באמצעות קליפת־פּרוּ ויין השביח רופא מוכשר זה את מצבו של מר בליי תוך יום אחד במידה כזאת, ששוב יכול להתמסר לענינים הדחופים אשר תבעו את תשומת־לבו.

ארבעה ימים עברו עלינו במלון כאשר הואיל מר שפַּרלינג, הרופא־הראשי של יאווה, להזמין את מר בליי ואותי כאורחיו בבית־החולים לספנים, העומד על אי באמצע הנהר במרחק שלושה או ארבעה מילין מהעיר. בית־חולים זה בנוי לדוגמה וגדול הוא כדי לאכסן אלף־וחמש־מאות איש. החולים מקבלים טיפול מצויין והחדרים נקיים עד כדי להניח את דעתם של המהדרים שבמהדרים. מר שפּרלינג, שנתחנך באנגליה, הקשיב בענין רב לקורות מסענו ועמד על כך שהקברניט בליי יעביר אל בית־החולים שלו את אנשיו החולים. יום אחד בשעה מאוחרת אחר־הצהרים ישבתי על מרפסתו השרויה בצל של חברי למקצוע. הוא עישן סיגרה ארוכה ושחורה; אני הייתי שרוע על דרגש כשרגלי החבושה פשוטה לפני על גבי שרפרף. משוחחים היינו על הצד הרפואי של יסורינו הממושכים ומר שפּרלינג הביע את תמהונו על כך שאנשי הסירה שרדו בחיים.

“הנך אומר ששלושה מבין האנשים חיו ארבעים־ואחד יום בלי לצאת לצרכיהם?” שאל. “הרי לא יאומן הדבר!”

“אכן עובדה כה מפליאה היא,” עניתי, “שמקוה אני לכתוב על כך מאמר על מנת לקראו לפני אנשי מדרשת־הרופאים. המעט אשר אכלנו נראה כי נעכל כליל על־ידי גופותינו.”

“נס הוא שנשארתם בחיים, אולם מבנה גופכם ניזוק מכדי שתוכלו לשאת את תהפוכות האקלים המקומי. אני דואג למר בליי. אם ישאר כאן…” הוא משך בכתפיו, הפסיק לרגע ואחר המשיך: “מעודי לא פגשתי אדם תקיף־החלטה ממנו! עם קדחת כשלו היו מרבית האנשים נופלים למשכב, ואילו הוא יוצא יום יום העירה לטפל בעניניו. דיברתי עם המושל. מר בליי ושנים מאנשיו יורשו לנסוע בספינת־הדואר, המפליגה בששה־עשר בחודש זה.”

“חן־חן לך, אדוני! מר בליי חלק עמנו את כל יסורינו ונוסף עליהם נשא בכל נטל האחריות. המעמסה הכבדה פגעה בבריאותו בצורה רצינית, ולא אחת חששתי פן יניח פה את עצמותיו.”

“אפשרות זו איננה רחוקה כלל־ועיקר,” אמר שפּרלינג. “התמותה בין האירופאים המתגוררים כאן היא גבוהה, ומר בליי, לפי שאני רואה, נמנה על אותם האנשים שיוסיפו למלא את חובתם אפילו שיפגעו בבריאוּת עצמם. עשה את כל אשר בידך, מר לדוורד, כדי להשפיע עליו שיאחז בכל אמצעי הזהירות.”

“עשיתי זאת, אדוני,” השיבותי; “הווה סמוך ובטוח בכך. אלא שהוא אינו יכול, או שאינו רוצה לשמוע לעצותי.”

חברי הרופא הניע בראשו. “קשה־עורף הוא, עובדה זו בולטת לעין. יכולני לתאר לעצמי כי היה טטרי במקצת²⁸ על הסיפון־העליון, מה?”

אותו רגע הופיע בדלת משרת מאלאי, החוה קידה ופנה בדברים אל אדונו. מר שפּרלינג קם ממקומו.

“הקברניט בליי יורד עתה מהסירה,” אמר לי בצאתו את החדר.

כעבור רגעים מספר הכניס את בליי והציע לפניו כסא. אחר נתן אות למשרת, שהביא מגש ועליו כוסות וקנקן יין מצויין מעיר־הכּף²⁹.

“הבה ואמזוג לך כוס יין,” אמר שפּרלינג. “בשביל אנשים במצבך אין תרופה מחזקת מזו.”

“לבריאותך, אדוני,” אמר בליי, “וברשותך האדיבה – גם לבריאות המארחת הטובה שלנו. יום קשה עבר עלי בעיר וביתך כמוהו כנאות־מרגוע לאדם עיף.”

פניו היו כחושות וסמוקות ועיניו הבריקו בברק לא טבעי, בשבתו לפנינו באחד מכסאות־המרגוע הקלועים של מר שפּרלינג כשהוא לבוש חליפת בגדים עשויה בידי חייט סיני בעיר, שלא הלמה את גופו.

“מצבו של אחד מאנשיך חמור מאוד,” אמר הרופא־הראשי לאחר הפסקה; “אותו שביקרנו הבוקר. חוששני שלא נותרה תקוה רבה לחייו.”

“כן – הול,” אמר בליי. “נער מסכן.”

“רואה אני שהבּוּרדם³⁰ מסוכן הוא בסביבה זו,” ציינתי.

“כן,” אמר שפּרלינג; “רק מעטים מחלימים מהמחלה בצורתה הקשה. ודאי אכל אילו פירות נגועים בקוּפּאנג.”

זמן מה שתקנו והקברניט בליי נראה כמי שאיזו מחשבה לא נעימה מציקה לו.

“לדוּוֹרד, הייתי מוכרח להפרד מהסירה!” קרא לבסוף.

“מכרת אותה, אדוני?” שאלתי.

“כן. וגם את הסקוּנר – אך זו לא היתה חשובה בעיני. אשר לסירה, אף־על־פי שאיש עני הנני, הייתי משלם בשמחה חמש־מאות לירות אילו יכולתי לקחתה עמנו הביתה!”

“לא עלה בידך לקבל בשבילה מקום על הפלַידְט?”

“אפילו לא רגל אחת, לעזאזל! אף לא אינטש אחד! אפילו לא בשביל ששה העציצים שלי שהבאתי מטימור.”

שפּרלינג נענע בראשו. “לעולם אין מקום למדי בשיירה של אוקטובר,” העיר. “כל אינטש משטח המטען הובטח זה כמה חודשים. רק תודות להשפעת המושל הצלחתי לקבל מקומות עבורך ועבור שנים מאנשיך. אם תרצה אשתי לשלוח כמה תשורות מתוצרת המקום לדודה בכף־התקוה־הטובה, הריני להבטיחך שעכשיו יהא זה דבר בלתי־אפשרי!”

“קויתי לקחת עמדי את הסירה,” אמר בליי. “צריך היה להכניסה לבית־הנכאות של האדמירליות. סירה נאה הימנה לא נבנתה מעולם! אהבתיה באמת ובתמים, כל מסגרת וכל לוח שבגופה!”

“כיצד הצלחת במכירה הפומבית?” שאל שפּרלינג.

בליי צחק נוגות. “רע עד מאוד, לכל הרוחות! אם תרשני להעיר על כך, אדוני, הרי השיטה בה הנכם מנהלים מכירה פומבית נראית לי גרועה עוד יותר משלנו.”

“כן, מנקודת־מבטו של המוכר. השתתפתי במכירות הפומביות שלכם באנגליה. במקום שהמחירים עולים יותר ויותר עלולים הקונים לאבד את ראשיהם!”

“היית צריך להיות שם, לדוורד,” אמר בליי. “תחילה הם קובעים מחיר גבוה ואחר מתחיל המכריז להורידו בהדרגה עד שמי שהוא נאות לשלמו. אין כל סכנה לאבד את הראש כשאיש אחד בלבד משלם! כמה קברניטים הולנדים היו מסביב, חצי תריסר מאלאים, סיני אחד או שנים וכמה אחרים – אלוהים יודע בני אילו עמים היו! כן היה נוכח שם אנגלי אחד – הקברניט ג’והן אֶדי, מפקד ספינה אחת שבאה מבּנגָל. הוא בא רק להסתכל במחזה. תחילה העמיד המכריז למכירה את הסקוּנר וקבע את מחירה באלפים דולרי־ריקס. המחיר ירד עד שלוש־מאות בלי שתישמע כל הצעה! באלוהים, מר שפּרלינג, סקוטי או יהודי היו גוועים ברעב אילו נאלצו להתחרות בימאים מבני עמך! משהגיע המחיר לשלוש־מאות החל סיני זקן לגלות סימני התענינות בזרקו מבטים חדים בקברניט הולנדי שעמד על ידו. במאתיים תשעים־וחמישה הרים הקברניט אֶדי את ידו. באלוהים, אסיר־תודה הייתי לו בגלל זאת. מחיר זה לא עלה לשליש ערכה, אך אדי לא הניח לאותם כרישים ארורים להשיגה. לבי עלץ לראות את אכזבתם!”

“וכמה קיבלת עבור הסירה?” שאלתי.

“מוטב שלא נדבר על כך. קול ופקובר היו אתי וגם הם הרגישו עצמם ברע כמוני. אילו יכולתי להשאירה פה בידים בטוחות עד שתיקרה לנו הזדמנות לשלחה הביתה…” הוא נאנח. “אי־אפשר היה לסדר זאת. מכירתה עלתה לי ביוקר!”

למחרת היום מת תומאס הול – אבדתנו השלישית מאז עזבנו את הבאונטי. את כל תלאותינו בסירה נשא בגבורה, אך פה נפל קרבן לנוראה שבכל מחלות הודו־המזרחית. לנקלטר ואלפינסטון, שגם גורלם נחרץ להקבר בבאטאוויה, סבלו מאותה קדחת שהציקה לקברניט בליי.

אותו זמן הודיע לנו הסבּנדאר, שעל כל קצין ומלח מבינינו למסור עדוּת בשבועה לפני נוטריון בדבר המרד על הבאונטי, כדי ליתן בידי השלטונות את הסמכות לעצור אותה במקרה שתיקלע לימי הסביבה. בליי לא סבר שאפשרות זו מתקבלת על הדעת, אלא שהחלטתו להביא את המורדים למשפט היתה כה תקיפה, עד שלא זנח אפשרות כל שהיא.

בבוקר הששה־עשר באוקטובר הקיצותי שעה ארוכה לפני האיר היום לשמע קולות, שבקעו מחדרו הסמוך של מר בליי. עומדים היו להשיטו במורד הנהר כדי להעלותו על הפלידט, ובעד הכותל הדק יכולתי לשמעו נותן הוראות למשרתו סמית כיצד לארוז את חפציו בתיבת עץ־הכופר הגדולה, שקנה לפני ימים אחדים.

לאורו האפרורי של השחר דפק בליי בדלתי ונכנס החדרה.

“עֵר הנך, לדוורד?” שאל. עשיתי תנועה להתרומם לישיבה, אך הוא רמז לי שלא אזוז.

“באתי לומר לך שלום,” אמר.

“לואי והפלגתי אתך, אדוני!” אמרתי.

הוא פלט את צחוקו הקצר, הנוקשה. “לעזאזל! אינני בטוח כל־עיקר אם אינך בר־מזל ממני! יתכן וישחק לך מזלך ותפליג על ספינה אנגלית. אתמול ערכתי ביקור אצל הקברניט קוּברֶה על סיפון הפלידט; שוחחנו מעט על בעיות השיט. אין הם משתמשים בלוג ורק לעתים רחוקות ידייקו לנהוג עד רביעית הנקודה. אין תימה כמובן אם הם מגלים תדיר כי טעו בחישוביהם בעשר מעלות! ומצב המשמעת על הסיפון הוא איום ונורא בעיני ספן אנגלי. נס יהיה אם אומנם נגיע למפרץ־השולחן; אך כיון שנגיע שמה מקוה אני לעבור לספינה אנגלית.”

“מכל מקום, הרשני לאחל לך מסע נעים.”

אותו רגע קרא מר שפּרלינג מהחצר: “סירתך ממתינה, מר בליי!”

הוא אחז בידי בלחיצה קצרה ואמיצה.

“היה שלום, לדוורד!” אמר. “ראה לבקר אצל הגברת בליי בהגיעך ללונדון.”

“אקוה למצוא גם אותך שם, אדוני.”

הוא הניד בראשו. “מסופקני. אם יעשו כרצוני, כי אז אפליג לטהיטי בטרם עוד תגיע לאנגליה.”

הוא פנה לאחור ונעלם – המצויין בספנים, שתחת פקודתו זכיתי להפליג בים. מעומק לבי אחלתי לו דרך צלחה.

יומן מסעה של הסירה    🔗

(מהאי טוֹפוֹאָה ועד קופּאַנג, אשר על האי טימוֹר)

3 בחודש מאי 86

4 95

5 94

6 84

7 79

8 62

9 64

10 78

11 102

12 89

13 79

14 89

15 (לא נרשם)

16 101

17 100

18 106

19 100

20 75

21 99

22 130

23 116

24 114

25 108

26 112

27 109

28 (לא נרשם) נכנסנו לפנים שוניות המחסום הגדול

29 18 אל אי־ההחזרה

30 – באי־ההחזרה

31 30 אל אי־הראשון־בשבוע

1 בחודש יוני 10 אל אי־הלגונה

2 30

3 35 אל אי־הצב

4 111 עקפנו את הולנד־החדשה

5 108

6 117

7 88

8 106

9 107

10 111

11 109

12 (לא נרשם) רואים את טימוֹר

13 54 שטים לאורך חוף טימוֹר

14 (לא נרשם) הגענו לקוּפּאנג

אורך המסע כולו: 3618 מיל³¹