ממעוני ל"בית העולים" של הסוכנות אשר ברחוב העליה רק צעדים אחדים. וכמו שחביבים עלי העולים לכל הסוגים, כך חביב עלי גם בית העולים, עם כל התאים שלו, בצורת חדרים ארוכים, רחבים, ובצורת צריפים מקרשים רקובים. וגם האוהלים הבלים חביבים עלי, כי שם העולים מחליפים כוח ונחים מטלטול הדרך. וכאילו יד הגורל היא, שגם העולים נחים לפי הסוגים. ועל פי רוב אני רואה שהאחים מעדן ומצנעא (ז"א מתימן) נחים עם כל הכבודה שלהם, נשיהם, טפם, זקניהם, בצריפים ובאוהלים. וזוכר אני איך לפני חצי יובל שנים באו לארץ ישראל להצטרף למחנה העובדים. אצלם – אולי העליה “הראשונה” (אצלנו – העליה השניה) וכעת כמו אז באים הם משפחות משפחות ומביאים עמהם הכל, את הלבוש בצורת סדין, הנרגילה, כולה מקשה כפתור ופרח, הספרים הקדושים, ספרי תורה וספרי זוהר. הכל כמו אז. ילד בן 2 וחצי על כתף האב וילד בן שנה ורבע בחיק האם. הכל כמו אז. רק בדבר אחד יש שינוי. בימים ההם באו עסקני פועלים וסתם אנשים טובים מן המושבה לטפל בהם ובמה שיכלו עזרו בסידורם שלא על מנת לקבל פרס או תודה. ואילו עכשיו פגשתי כבר את בני אלה שלפני חצי יובל שנים היו על כתף האב או בחיק האם, ואפשר בבטן האם, והיום הם כבר מטפלים באורחים. ורוצה אני להאמין, שגם אלה עושים מתוך חיבה לעולים ולא על מנת לקבל פרס ותודה. והזקנים גם הצעירים (בפרט הנשים) שרק עכשיו באו מביטים בצער על הבאים לעזור להם, שאין להם כבר צורת יהודים מתימן. תסרוקת משונה, בגדים אשר חשד של שעטנז בהם, ואוכל מביאים להם: ככרות לחם עגולים! כפות ומזלגות! והבאים מספרים להם על כל האושר שיש להם כבר בארץ־ישראל, על שתי מרננות, של בנות תימן, בנות ישראל. צמרמורת אוחזת את הבאים: מרננות?! בנות ישראל?! השם ירחם. קול באשה… ולפני קהל אנשים? ועוד מבארים להם: ש"יש לנו כבר רופאים שלנו שמרפאים לא ע"י לחש או עשבים כי אם על פי ספרים של אומות העולם". וכמו כן יש לנו כבר, ב"ה שופטים, ז"א עורכי־דין, הכל־הכל יש לנו, ממש כמו אצל היהודים של שיכנז".

אלה מתפארים במה שיש להם ואלה מצטערים שאין זה יפה ליהודים.

תר"ץ.