ספר דוד בדר יצא לאור ע"י ועדה מיוחדת, שחבריה (לפי סדר אלף־בית):
יעקב אחוה (פרוזנסקי). מ. בן ענת (בריינהנדלר), א. ברוידס, נטע הר־פז,
ז. מסחרי, ז. פלר, חזון ציוני (צולסקי), חיים שורר, אריה רוס.

תמונה 1 בקובץ 3

דוד בדר

כ"ו כסלו תרל"ז (1875) – כ"א חשון תשי"א (1950)

עם צאת הספר לאור נתקיים, חלומו של המנוח דוד בדר, שלא זכה לכך בעודו מהלך אתנו. זכורני איך הפציר בי לעסוק בעריכת “כתביו”. ואני היססתי להיענות להצעתו. לא מצאתי אחיזה בפירורי החומר, בפזורי רשימותיו. עתה, באיחור זמן. נתמלא רצון הנפטר. הנה כונסו קטעי־העיזבון, שנצטרפו להפתעתי המשמחת, למסכת אחת לתורת חיים שלימה.

ד. ב. קנה עולמו ב"פכים קטנים", שבהם ראה יסוד לקיום אדם ועלייתו. חלקו לא היה עם ממריאים ומסתערים. הוא ניכר בצעדו המתון, בחושיו החיוניים, בכוח הסבלנות והבטחון. בעל מסורת ונימה ריליגיוזית, וגם ־ חילוני ומתקדם בדעותיו. יהודי ואנושי בשרשי מהותו. השכיל להתהלך עם הבריות וארח כסבא נלבב לחברת ילדים ונוער.

מטבעו היה איש־רעים ונהנה מישיבה בצוותא. נדיב־עין ונוח לרצות. אך לא ויתר לשררה, למחוצף, למנצל. תמיד הגיב לפי דרכו, על מעשי עוול וביקש צד זכות לחלש, לעשוק. במלוא אונו ויכלתו עמד לימין צעירינו גואלי שממת־המכורה ודאג להם ברחמי־אב. הוא השיג גמ"ח לחלוצים רעבים והוטל לבית־הכלא בעוון פיגור בתשלום חובו לפרנסי המושבה (עיין “ממעמקים” עמ' 37). ולעת משבר הוכה בידי אחים מרי־נפש ומשוסים. בצער, במכאוב ובאהבה קידש תפקידו (עיין “זכיתי” עמ' 46). לחם בעקשנות לכיבוש עבודה לפועל העברי ועשה הרבה כדי להאחיזו באדמת פרדס, כרם ושדה. הוא נשא יסורי קליטה ומרד בעצלות ובבטלה מאונס. אך קשי התנאים, שבהם נתקל, לא פגעו במדותיו הנאות, בנאמנותו לנתיבו האחד.

במסגרת פעלו הצנוע שימש מדריך ומסביר ומאמץ יד רפה ויגעה. הוא היה סוציאליסט עברי, שדבק בארץ ונשם אויר מציאותה. במגעו הקרוב והמתמיד עם קהל פועלים לא נזקק לכרזות, לכרטיס זיהוי אידיאולוגי. יעודו האישי הואר מבפנים ועיסוקו בצרכי ציבור נתבסס על מערכי נפשו הישרה. ניחן בסגולה שלא להפסיד את הלב הטוב והער בתהפוכות הזמנים.

דוד בדר החברותי, העממי, ראה, כנראה, צורך לחזק ולהשלים בכתב את שיחו ודאגתו שהשמיע בעל־פה. וכאן, בעמודים אלה, נאספו נסיונות־עטו בתקופות שונות. ואף כי נקבעו להם כמה מדורות הרי התחומים מעורבים וענין בענין נוגע וחוזר חליפות.

הספר, שהוגש לקוראים־ידידים, לא יומד במידת־הדין של יצירה לשמה. אין כוונת הדברים לעמוד במבחן ספרותי. לא נעלמו מעיני רישולי־סגנון וליקויים אחרים. אך נמנעתי מתוספות גיהוץ ושיכלול. “בלי מכלולים ופאר” נתחברו תג לתג וקו לקו כל אותן התגובות וההערות שנרשמו לשעתן. פה ושם זרועים ניצנוצי הומור, פולקלור, סיפורים ופרטי עובדות, שיש בהם כדי להאיר שבילים נשכחים בתולדות הישוב ברי לי: הדורשים למקורותיה של תנועת־העבודה־העברית, נפתולי ארגונה וראשית בנינה יסתייעו בעדות הפשוטה של דוד בדר, איש השורה, כפי שראה, הרגיש, השיג וביטא.

לסיום הספר מצאתי לנכון להוסיף גם מה שנאמר ונכתב, בהזדמנויות שונות. על דוד בדר החי והפעיל, וכן דברי פרידה וזכרון עם לכתו מאתנו בדרכו האחרונה.

לבסוף אביע תודתי לח' חנן ציוני על טרחו בשקידה להביא את “ספר דוד בדר” לידי הרבים.

אברהם ברוידס

(לתולדותיו)

נולד בסאווראן, פלך פודוליה, אוקראינה, כ"ו כסלו תרל"ו (1875) לאביו יצחק, מחובבי ציון, ולאמו גולדה (לפי מסורת המשפחה השם בדר הוא ראשי תיבות בני דוד רפפורט). למד ב"חדר", ובגיל רך נאלץ לעזור לאביו בפרנסת הבית. נמנה עם הנוער היהודי המתקדם ונתן ידו לייסוד אגודות “פת לעניים”, “עזרה לחולים” וכדומה. שלוש שנים ושמונה חדשים שירת בצבא הרוסי, והשתתף במלחמת יפאן ובהגנה העצמית (1905). באותו פרק זמן החליט לעלות לארץ.

באחת מרשימותיו מספר ד. בדר: "עברתי את גבול רוסיה–אוסטריה. לא סתם “עברתי”, אלא הבריחוני בחשאי קצין וחיל רוסי. העיר הראשונה, שבה לנתי מחוץ לתחומי רוסיה, היתה הוסיאטין, ומשם הגעתי לצ’רנוביץ.

שמעתי את שמעו של הסופר ר' בנימין, כעסקן ציוני וכאחד מאנשי “המעורר”. לשם זה נסעתי ללבוב, חפשתיו ומצאתיו ושאלתי בעצתו. לתמהוני, יעץ לי לנסוע לארגנטינה. לא נשמעתי לו. נסעתי לסטאניסלאב, אל עורך ה"וועקער" הציוני, מר אליעזר רוקח, והוא אמר לי: “סע לאמריקה”!“. גם לעצתו לא שמעתי. פניתי בכתב ל”לשכת המודיעין ביפו", שהתנהלה ע"י המנוח שיינקין וד"ר חיסין, וקיבלתי תשובה זו בקירוב: אם יש לך כך וכך פרנקים תוכל לבוא, ואם לא – אל תסע. העבודה קשה ולא תמיד היא מצויה".

אימצו אותי בהחלטתי לנסוע הח' שטיינמץ בצ’רנוביץ והח' קפלנסקי בווינא. וביום י"ב ניסן תרס"ו, הגעתי לחוף יפו.

יצאתי כ"שהפתקה האדומה" בכיסי. לקחתי מקל בידי, תרמילי ונעלי על שכמי, והלכתי לראשון לציון. שם כבר מצאתי שנים מחברי “פועלי ציון”. ובבואי התפארו: “יהיה לנו מזומן”. ומה השתוממתי כשאלי אחד מהם למקום לינתו, והוא עונה לי (באידיש): “איך וואוין ניט אין ערגיץ (איני גר בשום מקום): בחצר בית הכנסת או על אחת הגזוזטרות”.

ובא' חול המועד פסח, השגתי עבודה בקציר שעורים אצל הביל"ואי מראשון־לציון צלוליחין, בחלקתו בין רחובות לנס ציונה. עד היום אני מרגיש חיבה וכבוד לאדם זה. בקצרי בחרמש נתגלתה לפני פרשת “ממחרת הפסח”. ענין “העומר” רחף לעיני. אחרי הלכו מאלמי האלומות, ונשים מלקטות “לקט”. יכול להיות שעד היום אני ממשיך את קיומי כאן מן המתיקות של אותם הימים הראשונים המאושרים".

הוא המשיך לעבוד כפועל חקלאי ונתחבב על האכרים. אך בהיותו עֵר למצב חבריו הבטלים, שהיאוש התחיל מכרסמם, ראה חובה לעצמו לבוא לעזרתם. ולשם כך התנדב לתפקיד, שלאחר שנים רבות נעשה לענף שירות חשוב בציבור הפועלים והוא מרכז העבודה. ד. ב. נהג לקדם פני עולים חדשים וסייע בידם כמיטב יכולתו. כן דאג בשעתו לקליטת שיירות עולי תימן. תמיד היה שש לקראת מעשים טובים.

כשעבר לפתח־תקוה השתתף בייסוד קבוצת הפועלים “אחוה”, שמטרתה היתה לקבל עבודת פרדסים בקבלנות. קבוצה זו היתה אז כעין יכין" בזעיר אנפין.

בימי המצוקה של ראשית מלחמת העולם הראשונה נתן ידו למיסדי “הקומונה” של פועלי פתח־תקוה – חברה בלתי רשמית לאספקה שיתופית.

עם כיבוש החלק הדרומי של הארץ בידי צבאות הברית התנדב לגדוד העברי הארצישראלי, ראשון ליהודה, ואחרי שחרורו מן הצבא עבד כשכיר־יום והמשיך לעסוק בפעולה ארגונית בקרב ציבור הפועלים. עשה הרבה למען החדרת העבודה העברית בעיר ובכפר.

במאורעות תרפ"ט נאסר בבית החרושת “שמן” בחיפה והיה עצור חודש ימים כחשוד ביריות על ערבים. אחר כך עבד בבנימינה בתור בא־כוח “קופת חולים”, ומשנת תרצ"ד במרכז העליה של הסתדרות העובדים.

ד. ב. היה ממיסדי הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה. מן היוזמים והטורחים להקמת “בתי אבות” – כעין מושב זקנים בצורה מודרנית. אף השתדל לטובת ילדי רחוב עזובים להחזירם לחיים תקינים. רבות עשה לגילוי מקום קבורתם של חללי השמירה וההגנה ופועלים שנפטרו כאלמונים. לתכלית זו הקים את “ועדת ציוּן”, שהציבה מאות מצבות לנשכחים, לאלה שמסרו חייהם באין להם גואל ומודע. ראשית מפעלו זה חלה בי"ז תמוז ת"ש עם הקמת המצבה על קברו העזוב של החולם־הלוחם מיכאל הלפרין במחנים.

דוד בדר ליווה את פעילותו הציבורית בתגובות שבכתב. אין לך מאורע בתנועת העבודה ובחיי האומה שלא נגע אל לבו. הוא פירסם הרבה מאמרים ורשימות ב"קונטרס" “הארץ” דבר" וכו', על נושאים מחיי העבודה והחברה. חביב היה ומקובל על חבריו בתנועת הפועלים, וחוגים רחבים בישוב הגוּ לו חיבה ויקר.

בעוד ידידיו מתכוננים לחוג את יום מלאות לו שבעים וחמש שנה, נפל למשכב ואחרי מחלה קצרה נפטר בבית החולים הדסה" בתל־אביב, כ"א בחשון, תשי"א. הניח אחריו בן ונכדים. תנצב"ה.

א.

אני, שיליד עיירה יהודית הנני, איך הגעתי לידיעת קציר שעורה? בסביבת עיירתי השתרעו אחוזות הבארון דוד גינזבורג, שאצלו שימש א. ד. גורדון ז"ל כפקיד. צעירים רבים, שדגלו בציונות, הכשירו שם את עצמם לקראת חיי עבודה בארץ ישראל. היו שעבדו בסלק בשביל בית־החרושת לסוכר, היו שלמדו להיות עגלונים, ואני ועוד חברים אחדים בחרנו בחרישה, זריעה וקצירה.

בבואי לראשון לציון, אל האכר צ.. והוא אמר לי כי העבודה המצויה אצלו אינה מתאימה לי, וכי פועל העובד אצלו חייב לדעת לקצור, – עניתי לו: “אני בקי בעבודה זאת”. הביט בי בתמהון, כמתהלל לשוא הייתי בעיניו. בצאתי לשדה לא פיגרתי אחרי הקוצרים האחרים. צר היה לי רק, שהשעורה נמוכה מאוד, לא כקמת השעורה המצויה בשדות אוקראינה, אשר סוס ורוכבו יכולים להסתתר בתוכה, – והיה עלי לקצור אותה בעמידה, על הברכים.

בצאתי בוקר אחד לעבודה, וסלי מלא אוכל ליום שלם: לחם, זיתים ועגבניה, ובידי כד מים ועל שכמי המעדר, פגש בי חבר והתלונן כי זה ימים אחדים הוא מהלך בלי עבודה. מה עשיתי? – נתתי לו את סלי וכל אשר בו, יחד עם כד המים והמעדר, ואמרתי לו: “לך אתה תחתי למקום פלוני ותעבוד שם”, ומאז הונהגה בינינו “גמילות־חסדים” מעין זו, של ימי־עבודה. והיו כאלה שהחזירו אחר כך ימי עבודה משלהם לנצרכים אחרים.

באותם הימים נלאיתי מן השיטה אשר כל יחיד נהג לחזור על פתחי האכרים בשעות הערב לבקש עבודה. התאספנו ובחרנו בחבר אחד, שהוא ירכז את האינפורמציה בענייני עבודה. בחרו בי לתפקיד זה וקראו לי “אינפורמטור”, ובזה הונח היסוד ללשכת־העבודה.

שנתיים עבדתי בראשון־לציון. משם עברתי לואדי־חאנין (נס־ציונה). ומכיון שלא חפצתי להיות משגיח, ועבודה אחרת לא היתה במקום, עברתי אחרי שנה של חוסר־עבודה לפתח־תקוה.

ערב אחד נכנסתי למלון רבינוביץ, והנה פועל שוכב שם בחום גבוה על דרגש עשוי שני ארגזי־נפט, שני קרשים ומחצלת קרועה. ניגשתי אליו ונגעתי במצחו, והוא לוהט מחום. ידעתי, שצריך לשים תחבושת קרה לראשו. אבל קרח אי־אפשר היה כמעט להשיג בארץ, וגם כלים לא היו ברשותי, מצאתי קערה באשפה, ניקיתי אותה, השגתי שתי מגבות והתחלתי לטפל בחולה. כעבור שעה־שעתיים, בפקחו את עיניו, אמר: “החייתני, מי אתה? במה יכול אני להודות לך”? עניתי: “בשעה שאני אהיה חולה, – תעשה אתה לי אשר עשיתי אני לך”. אותו חולה היה נטע גולדברג (הרפז). מן היום ההוא התחלנו לחשוב על יסוד קופת חולים. ואולם עד שנוסדה, היה צבי ליברמן מרפא כל חולה באספירין ובחינין, ושיטתי אני היתה אחרת: חבר כי יחלה. הייתי קודם כל משקה אותו תה בקוניאק. בית המרקחת שלו היתה תחת מיטתו ובית המרקחת שלי ־ תחת מיטתי.

ב.

בראשון־לציון לא נשארתי זמן רב, כי נמשכתי אחר עבודת האדמה – אני לא גרסתי כי עבודות היקב נחשבות אף הן לעבודה חקלאית. בעזרת בית לובמן (דוב חביב) ובית פוחצ’בסקי, שהמליצו עלי כי אני פועל רציני, נתקבלתי לפרדסו הפרטי של בריל המנוח (הוא היה המנהל הראשי של פרדסי הבארון), והכתירוני בתואר פועל ראשי, אז התחלתי לקבל פועלים יהודים לעבודה והוכחתי לבעל הפרדס, שהדבר אינו עולה ביוקר כל־כך, כפי שחשבו, וכך עברה עלי שנה וחצי. פעם נסעתי לועידת “פועלי־ציון” והשארתי את אחד הפועלים להיות ממלא מקומי בהנהלת העבודה בפרדס, אותו זמן בא בריל לנס־ציונה, וכשלא מצא אותי במקום התרעם מאוד ושינה יחסו אלי לרעה.

באותה ועידה נתקבלה החלטה, שחברי המפלגה אסור להם להיות משגיחים. הסברתי למר בריל, שאני רוצה לעבוד ככל פועל ולסדר את העבודה, אך לא להיות אחראי בעד עבודת הזולת, – והוא הסכים. כשהגיע האחד במאי שיחררתי את כל הפועלים, סגרתי את שער הפרדס ונשאר בו רק השומר הערבי. ודוקא ביום זה בא בריל ומצא את פרדסו סגור ומסוגר. קרא לשומר, שנבהל מאד, היות ואני הסברתי לו כי היום חג גדול ואסור לעבוד בו, והוא ידע שבריל שומר מצוות הוא, והנה הופיע פתאום ביום החג. לאחר המעשה הזה פיטר אותי בריל. לקחתי את חבילתי בידי, הלכתי לפתח־תקוה, ומצאתי שם עבודה בפרדסים.

בפתח־תקוה היו הרבה משגיחים יהודים, שלא הסכימו לקבלת עובדים יהודים. קל יותר ונוח היה להם לעבוד עם פועלים שאינם יהודים – הפועל הערבי היה נכנע למשגיח ומשמש אותו כמשרת. אז ביקשנו דרכים. שלא להיות תלויים בקבלת העבודה במשגיחים הללו וניסינו להשיג עבודות בקבלנות חלקית.

סידרנו מעין לשכת־עבודה, שקראנו לה בשם “ועד אינפורמציוני” – זה היה עוד לפני הועידה החקלאית הראשונה. עבודת הועד היתה לקבל עבודה ולחלקה בינינו. בעבודה קבלנית היה שכרנו גבוה יותר מבעבודה יומית – בשעה שהשכר היה שמונה גרוש ליום בעבודה יומית, היינו מגיעים בקבלנות עד עשרה גרוש ויותר ליום ובפחות שעות־עבודה.

אותה תקופה היו בין חברי “פועלי־ציון” יותר מחוסרי־עבודה מאשר בין חברי “הפועל הצעיר”. אז הוקמה עין־גנים על־יד פתח תקוה, ותשעים ושמונה אחוזים ממתישביה היו חברי “הפועל הצעיר”, ובעלי הפרדסים המעטים שרצו בעבודה עברית, ביכרו את חברי “הפועל הצעיר”, שראו אותם כלאומיים וציוניים יותר, לעומת חברי “פועלי־ציון” שנחשבו למהפכניים.

אז צץ בקרב חברים של “פועלי־ציון” הרעיון להקים “קבוצה”. וזו היתה ההתחלה לקבוצת “אחוה”.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תרע"ד–תרע"ח

הקומונה של הפועלים בפתח־תקוה הוקמה בזמן של רעב ומצוקה עבודת כפיה (“סוכרה”) מטעם השלטונות התורכיים, רדיפות חיפושי “פרר” – עריקים – בימי המלחמה. קומונה זו נוסדה בחורף שנת תרע"ה (ראשית 1915) ונתבטלה בקיץ תרע"ו.

*

שני סימנים ליום הכרזת “המורטוריום”, הוא היום בו נכנסה תורכיה – המושלת על ארץ־ישראל בימים ההם – למלחמת הדמים העולמית לצד גרמניה ואוסטריה וגרוריהן, נגד רוסיה, אנגליה, צרפת, ואחר כך גם – ארה"ב, 1) אותו יום – תשעה באב תרע"ד היה; 2) בו ביום הגיע לארץ אברהם הרצפלד ובא ישר לפתח־תקוה. הוא – כך אמרו עליו – סגר אחריו את שערי הארץ לעליה השניה. ועוד אומרים עליו: “כי למחיה שלחהו אלהים לפנינו”. אך בא לפתח־תקוה ומיד נכנס בעולו של ציבור הפועלים במקום, לדאוג למזונותיו.

*

ימים מספר לאחר יום תשעה־באב הנ"ל הפסיקו הפרדסנים את עבודת פרדסיהם ונעלו את שעריהם. באותו זמן כבר נסתיימו עבודות קטיף השקדים ובציר ענבים, ורוב ציבור הפועלים בארץ, ופועלי פתח־תקוה בתוכם, נשארו ללא עבודה. ציבור הפועלים בפתח־תקוה מנה אז כאלף איש, וביניהם למעלה ממאה נפשות חברי קבוצת “אחוה”.

רק חלק קטן מהם המשיך עוד בעבודה, בזכות הסכומים שנשארו חייבים לפרדסנים בעלי השטרות".

בימים שקדמו למלחמה, בעת המצוקה בכסף בישוב, קיבלו פועלים רבים מבעלי הפרדסים שטרות תמורת עבודתם, ויש שנתנו שטרות למפרע. ואת השטרות האלה החליפו בכסף בבנקים. והיו עוד פועלים מעטים, אשר נשארו בעבודה, הם אותם היחידים שהתגוררו בפרדסים, והיו עובדים במנועים ומכוני המים להשקאת הפרדסים בקיץ, והיו שומרי הפרי הבשל בחורף. אלה נקראו בפי הפרדסנים,דער מענש", או,בויארג’י", אפס, גם העובדים לא קבלו משכורתם, כי לא היה כסף לבעלי הפרדסים.

*

ועד הפועלים (מועצות פועלים במושבות טרם היו) בפתח־תקוה היה אובד עצות; מחסן המכולת של מטבח הפועלים התרוקן. כי החנונים חדלו לתת בהקפה. היה מחסור בצרכי־אוכל. המעט שהיה חלקו הגדול נלקח לצבא התורכי, או הוסתר במקומות שונים, ותושבי הארץ החלו להרגיש רעב, וביחוד ציבור הפועלים.

באברהם הרצפלד שאך בא לארץ, הכירו הפועלים כוח מארגן ועסקן המוכשר לעמוד על זכויות הפועלים. עוד מעלה מצאו בו, כי חשבוהו לבלתי מפלגתי, אף כי כל מפלגה חשבה אותו לאיש בריתה. הרצפלד בעצמו היה אומר: איני שייך לשום מפלגה, אף לא למפלגת ה"בלתי מפלגתיים", ובאספה כללית של הפועלים, שמנתה 175 משתתפים נבחר הרצפלד בהרמת 174 ידים, וחסרה יד אחת ־ זו שלו עצמו. יתר הנבחרים היו: גוגול, אהרן דיזיק, רפאל וויניק ודוד בדר. שני האחרונים – חברי קבוצת “אחוה”. דוד בדר נקבע כמרכז העבודה, או כפי שנקרא אז – “אינפורמטור”.

על בדר הוטל ללכת מכרם לכרם, מפרדס לפרדס, מבית לבית ולחפש עבודה, רק עבודה, שלא לתת לפועלים לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי חטא. והכל היה טוב: שטרות, התחייבויות, פתקאות. ועל הרצפלד הוטל להיות מעין “חלפן”, להחליף את השטרות ואת הפתקאות ואת ההתחייבויות בכסף, וכן את כסף הנייר מאותו הזמן – בנקנוטים בלע"ז – בכסף קשה. והוא היה מומחה לכך. כל ההתחייבויות היו למועד שנה אחרי המלחמה. תמורת זה אפשר היה להשיג קמח ובורגול.

*

אפס, בכל אלה לא היה להשביע את ציבור הפועלים, וגם במושבה החלו להרגיש רעב. ועד המושבה (מועצות מקומיות טרם התקיימו) הקים מאפיה למען מכור לחם בזול להמונים, וכן יסד מחסן קמח, כדי למנוע ספסרות בקמח, מנהל המאפיה היה אחד מבני משפחת גיסין. גם הוא היה מקבל שטרות מפועלים, אבל רק שטרות של נותני עבודה, אשר לפי שיקול דעתו הם נאמנים לפרוע את השטר במועדו, אם כי בגוף השטר לא צויין מועד הפרעון – היה ידוע לכל, כי מועד הפרעון הוא שנה לאחר גמר המלחמה, הוא גמר המורטוריום. הקמח והלחם היו מעורבים בקמח דורה, למעלה מ־60%.

והנה קרה המקרה שלא היו שטרות לתת למנהל המאפיה, והפועלים רעבו ללחם. עברו כך יום ויומיים. אמרו: מה נשב רעבים – ובמושבה יש מחסן לחם, נלך ונפתח את המחסן ונאכל לשובע.

התאספו כ־25 אנשים והלכו לקצה המושבה, מקום המחסנים. מנהיגי הפועלים ניסו לשדלם ודיברו על לבם שיזדיינו בסבלנות, הרעב והצעקות הגיעו לבית יעקב ופולי קרול, והם יצאו לראות על מה הרעש. (יעקב קרול, בעל פרדס גדול בפתח תקוה, אשר עבד רק בעבודה עברית והיה בידידות עם ציבור הפועלים). כאשר נודע לפולי קרול סיבת הרעש ־ ביקשה לחכות רגע קט, נכנסה לחדרה, הוציאה את כל תכשיטיה, זהב טהור, ומסרה לידי דיזיק. מיד נקנו מספר שקי קמח, אשר הספיקו לימים אחדים.

*

והנה באו ימות הגשמים. האניה “וולקן” שהפליגה – לפי השמועה מאמריקה טעונת מזון לישוב, טרם באה, ואף עזרת חברת “עזרה” של יהודי גרמניה בוששה לבוא. בציבור נראו אותות יאוש. באותו זמן קמה בישוב תנועת הגירה והאחראים אמרו לעמוד בפרץ וקראו: יהודים, אל תרדו מצרימה! אך בו בזמן עמדו אניות בחוף יפו לקחת יהודים מכאן, מקודם למצרים, ואחר כך לארצות שמשם באו. ואז בא היום השחור: חטיפת יהודים בכוח ושילוחם באניות מהארץ – בידי השלטונות התורכיים. השתררו דכאון ויאוש.

גם בקבוצת “אחוה” נראו אותות רעה. במחסן צרכי האוכל נשארו עוד מעט עדשים, מעט בצלים, חצי פח שמן וקצת בורגול. ניקרה הדאגה ליום מחר. אין במה לקנות ואין מה לקנות. ובערב אחד, לאחר התרוצצות וחיפושים, בהתאסף חברי הקבוצה לחדר האוכל לארוחת הערב – והנה, לתמהון המגישות, חברי הקבוצה אינם נוגעים באוכל, והם מתלחשים ביניהם. כששאלו: מה קרה כאן, מדוע לא אוכלים – קם אחד מהחברים ואמר: איך נוכל לאכול, כאשר רק במרחק כמה מטרים מאתנו יושבים פועלים בלי אוכל מיום אתמול. במטבח הפועלים לא בישלו אתמול, וגם היום לא בישלו. באותו מעמד נתקבלה הצעת חבר: להעביר כל שהוכן לארוחת הערב בקבוצה – למטבח הפועלים, וכן להעביר לשם כל מה שיש עוד במחסן הקבוצה.

וכן עשו. באותו ערב אכלנו כולנו יחד ולמחרת הוחלט על קומונה של כל ציבור הפועלים בפתח־תקוה.

ועד הפועלים שנבחר בתחילת ימי המצור, הוא גם נבחר לועד הקומונה מהם מקבוצת “אחוה”: רפאל ויניק, יעקב פרוז’נסקי, נטע הרפז ודוד בדר.

*

זמן לא רב לאחר יסוד הקומונה נתבשרנו על בוא אנית “וולקן”, שהביאה צרכי אוכל בשביל הישוב. הפועלים הרעבים גמרו אומר שלא לאכול “נהמא דכיסופא” – (לחם חסד), וביקשו לשלם בעבודה תמורת צרכי האוכל שעלו בחלקם.

באותה תקופה באה גם עזרה מיהודי גרמניה בזהב, וכן הגיעו סכומי כסף מארצות נייטרליות דרך קופנהגן. נוסף לכך, נמצאה אז לפועלים עבודה מרובה במלחמה בארבה, שפשט אז בכל הארץ והעמיד בסכנה את המשק החקלאי. אולם מאידך גיסא, החלו רדיפות מצד השלטונות התורכים בחיפושים אחר “פרר” (משתמטים מהצבא), בשילוח אנשים לעבודת כפיה (“סוכרה”). רבים מהפועלים, חברי הקומונה, הסתתרו או עברו לעבודות הממשלה בבאר־שבע, בתול־כרם, ביערות חדרה ועוד. כה נתפרדה הקומונה.

הקומונה התקיימה מראשית שנת 1914 עד יולי 1916, והיא התחסלה בלי הפסדים ובלי חובות. מה שאפשר היה להשיג קנו בפתקאות עבודה אן בכסף מזומן.

קבוצת “אחוה” יצרה את יגור, וחברים מוותיקי קבוצת “אחוה” הקימו את חבורת “מעבר”, ומחבורת “מעבר” צמחה גבעת־השלושה.

גבעת־השלושה הורתה ולידתה בחבלי הלבטים של כיבוש־עבודה. בימים ההם, ימי העליה השניה, נראוּ כגורם מפריע להכנסת פועלים יהודים לעבודה בפרדסים – המשגיחים היהודים, אלה “השועלים המחבלים”. כאשר קראנו להם אז.

מלחמה זו היא שהולידה את הרעיון, להשתחרר מאפוטרופסות המתווכים, להתארגן בקבוצה, שתקבל על עצמה מאת המעביד את ביצוע העבודה כולה, על תפקידי המשגיח שבתוכה. סילוק מרותו של המשגיח נראה אז כשלב המקרב אל ההגשמה את עקרון העבודה העברית, והרמת קרנה. כך צמח רעיון הקבלנות החקלאית, שהקיפה עיבוד חקלאי כולל. החל מהכשרת הקרקע ועד עבודת האריזה.

בתולדות השתרשותו של הפועל העברי בחקלאות היה זה נסיון נועז ומהפכני מאוד. ציבור הפועלים היה קטן, חבלי ההסתגלות לעבודה קשים ומרים, והעמידה בהתחרות עם הפועל הערבי, המושרש ובעל הנסיון בעבודה בפרדסים – לא היתה קלה כל עיקר.

נחמן סירקין הגה אז, את הרעיון לייסד בארץ ישוב חקלאי, משותף לפועלי־ציון באמריקה ובארץ־ישראל. האחרונים יבנו את הנקודה ויעבדו את הקרקע, והראשונים יבואו להתנחל עמהם יחדיו. הרעיון בצורתו זו לא נתגשם, אך כמה מתלמידי סירקין בארץ נאחזו בו, והחליטו להקדים להגשמתו הכשרה חקלאית.

כך נוצרה קבוצת “אחוה”, כקבוצה החקלאית הראשונה והגדולה שכללה למעלה ממאה חברים. מבחינה ארגונית היתה “אחוה” כעין “יכין” בזעיר־אנפין. כמה עשרות פרדסים במושבות יהודה ובמקוה ישראל עובדו ע"י חבריה.

לימים יסדו חברי “אחוה” את “יגור”, שנקראה “יגור־אחוה” עד הסתפחותה אל הקיבוץ המאוחד.

מיסדיה של קבוצת “אחוה” הם גם מיסדי חבורת “מעבר”. הבניה בעיר טרם החלה אז, בסוף ימי העליה השלישית, במלוא היקפה, ויצא הקול במחנה: חזרה אל המושבה, אל העבודה החקלאית. את חבורת “מעבר”, שהוקמה אז בפתח־תקוה, עברו מאות פועלים שהכשירו עצמם לעבודה חקלאית והתישבותית. הקמת “מעבר” גררה אחריה יסוד קבוצות רבות לעבודה במושבות, (“על המשמר”, “פלוגת הדרום” ברחובות). עד שהגענו אז ל־2000 פועלים בפתח־תקוה, שקיבלו עבודות רבות בקבלנות והנחילו נצחון לרעיון כיבוש העבודה.

ע"י איחוד חבורת “מעבר” ו"פלוגת עין חרוד" בקיבוץ המאוחד קם המשק “גבעת השלושה”. הח' אחוה (לפנים – יעקב פרוזנסקי) עלה על הגבעה ואמר: כאן תקום קבוצתנו, קבוצת אחוה. אולם נטע הרפז כינה את המקום “גבעת השלושה”, על שם שלושת החברים, מפועלי פתח תקוה, שמתו במלחמה העולמית, אחרי ענויים רבים, בבית הסוהר בדמשק: שטריפלר, מהרינג, וגרוליך, זכרונם לברכה.

תש"י (28.4.50)

זוכר אני: לפני 25 שנה ידעו כולם באֵם המושבות אשר ביהודה, על מה נשים מתות בשעת לידתן ועל מה ילדים קטנים מתים. אחד מזקני המושבה העיז להכות על הלחי איש שעבר במושבה בשבת ומקלו בידו (אכן המוּכה הגיש את דינו לפני ועד המושבה והמכה הצטדק ואמר, שלא ידע שבעל המקל הוא ד"ר מאמריקה וביקש סליחה). אשה שעברה את המושבה בשבת ושמשיה פתוחה בידה קראו אחריה מהחלונות ומספי הדלתות “הפקרוּת” “אפיקורסית”, “אסור”, “מוקצה”. שרשראות של ברזל גדרו את רחוב פינסקר ורחוב גיסין, סמוך לתקיעת השופר, לפני הדלקת הנרות בערב שבת או חג, שלא ייכנסו בעגלה או ברכיבה.

והזוכרים אתם, ותיקים, את חג השבועות לפני 21 שנה? ששון ושמחה בין ציבור הפועלים ביהודה: אחרי משא ומתן ממושך בין מנהיגי המפלגות הוּשג הסכם על הקמת ההסתדרות החקלאית. בארץ היו אז 3 מפלגות, פועלי ציון, הפועל הצעיר והבלתי מפלגתיים, אשר מהם היו “נוטים” חלק לימין וחלק לשמאל. הוחלט שהועידה הראשונה תהיה בעין־גנים בחג השבועות. בציבור – הכנות, אספות, כל 12 פועל בוחרים ציר, וראו פלא: הצירים שוים במספר, שליש ל"הפועל הצעיר", שליש ל"פועלי ציון" ושליש לבלתי מפלגתיים, שגם הם בתוכם מפולגים שווה בשווה, חציים נוטה הנה וחציים הנה. והנה בא יום הוועידה. מכל הדרכים הולכים לפ"ת. מיפו דרך חזרזור מראשון לציון, נס ציונה ורחובות דרך בית דגון וכפר נענה, מלוד ומחוּלדה דרך וילהלמינה. גם מהשרון, כלומר, מכפר סבא בא ציר על סוסתו. והבאים – מי במקלו ומי בתרמילו, זה בעגלה וזה ברכיבה, וכולם לעין גנים. והמושבה פתח־תקוה – כמרקחה. צועקים חמס: “האפיקורסים”, “הגויים”, “אסור לרחם”, אחת דתם לחרם. כל החשוד בהליכה לעין גנים נסקל באבנים, קולל.

הועידה נפתחה (בזמנה!) ובמושבה – אספה כללית, אספת עם בבית הכנסת. וזמן רב אחרי הועידה הזאת סבלו הפועלים “צרות צרורות”. האכרים המעטים שנהגו לתת עבודה לפועל עברי התביישו ונמנעו.

ומי איננו זוכר אותו מעשה במעט הקמח שחברי הקומונה בזמן המלחמה השיגו ביום ו' אחד אחרי הצהרים ולשו ועשו ככרות לחם ובינתיים הגיע זמן מנחה, והתנור הוא מול בית הכנסת, ונכנסה עדת יהודים וקלקלה את הלחם שהיה מוכן לתנור והוציאו את הככרות שכבר היו בתוך התנור וטרם נאפן.

וכעת? “נותקה השרשרת” ברחוב המושבה. כולם שוים. אין חיפוש חטאים. אלה שאסור לרחם עליהם כבר בוחרים גם נבחרים, לוקחים חלק בהנהלת המושבה, מחווים דעה. נשתנו סדרי קדם. אבל סדר אחד קיים בכ"ז עד היום – חרם על העובד. כאז כן עתה, ולא רק האפיקורסים מוחרמים. גם קבוצת “בני עקיבא”, שאינם חשודים בסוציאליזם, אשר במעונם תמצאו גם תפילין, גם עין יעקב, ואחרי האוכל ברכת המזון – גם הם בלי עבודה ובלי גג לראשם. השרשרת הזאת לא נותקה. חוליותיה שוּנוּ, והיא – לעולם עומדת.

תרצ"ז.

בסוף השנה, בדיוק בחודש אלול תרפ"ו, ואני בפתח־תקוה “המרכז” כמו שקראו אז את לשכת העבודה. אחורי גבי 2500 פועלים, ביניהם 1500 מרוכזים בל"ג קבוצות, וקיבוצים וכולם צועקים לחם ועבודה. אני מתרוצץ בפרדסים, בשוקים, ואפילו בבתי כנסיות, לחפש עבודה לדורשיה. עונת הזיבולים, עונת 22 שילינג עבור תיבת תפ"ז בליברפול. מקבל אני לזבל את ה־70–80 דונם פרדס של מר יסיר, הוא יהודי ששיבה זרקה בו. וימים הנוראים הנה מתקרבים, כנראה שהסיר ידו מעל לבו ומסר ללשכה את הזיבול. והזבל היה לא רק רטוב, כי אם פשוט מהול במים, אבל קבלתי. ובבשורה להלשכה אני מודיע שמחר אנו שולחים 20 איש לפרדס מר יסיר. התחילו לזבל ויחד עם זה לחרף ולגדף אותי ולקלל שלא בפני על המציאה הזאת שנפלה בחלקם של קבוץ “העובד”.

והנה אחרי יומיים של זיבול במקומות הכי רחוקים מודיע לי מר יסיר ע"י בא־כוחו המשגיח, שלימים אחדים הוא מפסיק את העבודה הזו מפני ההשקאה. כעבור 3–2 ימים אני עובר ע"י פרדס זה ורואה אני שילדים מהכפרים הסמוכים לפתח תקוה, ילדי השכנים סוחבים שקי זבל בפרדס זה והמשגיח צועק את הקריאה “יללה, יללה” ומר יסיר מסתובב בהנאה גדולה. אז הרגשתי שאסור לי לגשת למר יסיר, כי מי יודע מה יכול לצאת מזה. חיכיתי עד לפנות ערב, ניגשתי למר יסיר עוד לפני הלכו למנחה ואמרתי לו: מר יסיר, אני במקצת מאמין, נכנס אני לפעמים לבית הכנסת, עונה אמן ומאמין אני באמונה שלמה שהמהפכה בוא תבוא וביום כפור זה שצריך להיות כעבור יומיים אבקש, אתחנן ואתפלל שמהר, מהר תבוא המהפכה המקווה בימי ובימיך, ואז אדע איך להתנקם בך. מר יסיר התחלחל, רץ למר ש. שטרייט ולעוד לאומיים וסיפר להם מה שאמרתי. הם ענו, ומה יכול להגיד בדר מתוך התרגזות?

*

בחג האחרון של פסח בשנת 1906 שחל ערב אחד במאי ואני אז בדרום יהודה, פועל חקלאי. בינינו היו עוד “היחף” (דער בארוויסער), “הערום” (דער נאקעטער) ו"הנזיר" (דער משוגענער). הכינויים דלעיל רכשו להם השלושה, אחד על שהיה אוהב ללכת יחף בחורף ובקיץ, השני על שהיה פושט בגדיו בזמן העבודה והיה עובד מלובש בשק, והשלישי שקראו אותו בעברית “הנזיר” ובאידיש “דער משוגענער”, מפני שלא גזז את שערות ראשו וזקנו.

ובאותו הערב על כוס יין “כרמל מזרחי” ממש התחילו לדבר על “פראזדניקובאט” למחר את “פרבי מאי” ובאמת אלה השלושה ועוד שנים חגגו. ובכל המושבות של דרום יהודה היתה השיחה המעניינת בכל המקומות הרשמיים: מי ביקש מהם לבוא הנה, מי צריך אותם, ילכו להם חזרה לקישינוב…

*

לפני שלוש שמיטות שנים, בערך, ואני בפתח־תקוה. אנו 60 פועלים ביניהם 45 מחוסרי עבודה ממש, אין לחם, אין חדר, ורבינוביץ חדל לתת את “הקישקע” המפורסמת הממולאת בלחם יבש שהיה נשאר מהאוכלים. יושבים אנו על יד בית הפועלים ומתווכחים: מה יהיה אם יקרה מקרה של התנפלות במושבה, איך להתנהג, וכולם בדעה אחת לשבת כל אחד במקומו – וידעו… והנה, אנו מדברים ושומעים פתאום בשעה 9 לפני הצהרים צלצול פעמון במושבה, ואם צלצלו – סימן רע, אות לצרה. אנו כולנו, השמאליים, התחלנו לרוץ למקום שכולם רצו לשמה, וזה עד פרדס בוחריה, ושם נודע שבדואים עסקו במלאכת עקירה.

תרצ"ג.

1927 המשבר בערים טרם חלף. פה ושם בתים בלתי גמורים, ועל כל בית שלט “דירה להשכיר”, “מחדר אחד עד ששה עם כל הנוחיות”. העתונות מלאה הודעות על משפטים, תביעות כסף, פשיטות רגל, שמיטת שכר פועלים, סכסוכי קרקעות בין חברים לחברותיהן ועוד ועוד. בתים ומגרשים – בזיל הזול, בחצי חינם.

ובמושבות – רוחות טובות מנשבות. מחירי תפוחי זהב – בליברפול, גלזגו, לונדון, עלו והגיעו גם עד לעשרים ושנים שילינג התיבה. במושבות יהודה, ובפ"ת בפרט נמכר הפרי כמעט כולו לסוחרים ערבים על העץ במחירים טובים ובמזומן. במושבה שמחה וששון. מרוב חדוה “שכחו” להבטיח את העבודה העברית בקטיף ובאריזה והיא נעשית ב־80% בפועלים זולים. מחוץ לסוחרים בודדים שהעדיפו פועלים עברים.

ודורשי העבודה מרובים. מזכירות מועצת פועלי פ"ת פונה לועד החקלאי ולועד המושבה, ואינה נענית. לא כדאי לדבר עם “הללו”. התקיפות הזו, ההתנכרות לציבור רעב לעבודה וללחם, עוררה התמרמרות עצומה בציבור הפועלים והקרובים להם. המשלחות אל האכרים, ההסברות והטענות היו לשוא. לא הועילה גם הפסקת הקריאה בספר תורה בבתי הכנסת על ידי “הפועל המזרחי”.

במלה אחת “כבדו אזניהם משמוע וטפש מחלב לבם” כך הודעתי לבוחרי.

באסיפה רבת־עם בחצר ועד המושבה נשמעה הקריאה: “נלך לפרדסים. נעמוד על יד השערים, נסביר לפועלים המובאים מהחוץ, שכאן מקומות עבודה שלנו, בהם עבדנו כל הקיץ, ואין להוציאנו מהעבודה דוקא בחורף, בעונת העבודה המרובה”. “ואם יגרשוכם”? – שאלו ספקנים מושבעים, – “לא נזוז, ענה הקהל, לא נזוז”.

הסערה עברה אל הישוב. משלחות באו ויצאו כלעומת שבאו. התקיפים עמדו בשלהם. ובמרכזי הפועלים הדעות מחולקות. אלו מחייבים את הדרך החדשה – משמרות, ואלו שוללים.

וכל הנאספים התחילו להתפרץ למעלה לישיבת ועד המושבה בצעקות “הבו עבודה, הבו לחם”.

המשטרה לא עזבה את אנשי הועד בצר להם ופיזרה את הנאספים באלות ומקלות. אחדים מהנואמים והאחראים לאסיפה נאסרו. בערבות מ. פ. פ"ת הוצאו לחפשי והוטלה עליהם האחריות בעד כל מה שיקרה.

באסיפה הפנימית בבית הפועלים הוחלט לפי הצעת הח' אידלסון, מזכיר המועצה אז – למחרת יוצאים למשמרות. וגם בועד החקלאי נתאספו בו בערב והחליטו: למחרת יובאו חיילים אירלנדים למושבה. זה לעומת זה!

למחרת בבוקר השכם יצאו למשמרות מגבעת השלושה, מחבורת הפועלות, ומהבודדים – בס"ה שלושים ושמונה חברים וחברות ובראשם מזכיר מ. פ. פ"ת. עמדו על יד פרדסים שונים והסבירו לפועלים הערבים שעליהם להסתלק. הפרדסנים רגזו והודיעו: “הפרדסים שלנו ואשר נחפוץ נעשה בהם”. הם התרו בקוני הפרי הערבים שאסור להם לשמוע לאלה העומדים על המשמרות. ואם הסוחרים לא יכניסו את הפועלים שלהם לפרדסים לא ימכרו להם את הפרי לעונה הבאה. כששמעו הסוחרים את זאת התחילו להכניס את פועליהם דרך פתחים ומבואות נסתרים. ומשלא עלה הדבר בידם, כי בעלי המשמרות הרגישו בהם ומנעום מכניסה לפרדס, התחילו להכניסם בכוח, וכאשר מנעו אותם גם מזה פרצה המשטרה האיי"ת והיכתה על ימין ועל שמאל. ביחוד הצטיין אז שוטר ערבי אחד. הצעקות הגיעו למושבה ומכל הפרדסים מסביב מיהרו ובאו הפועלים העברים. ומה ראו עיניהם? פצועים, זבי דם, מוטלים על הארץ והמשמרות מחשלים בכל פעם מחדש את השלשלת ואינה נותנת לפועלים הערבים להכנס לפרדס. השוטרים מתקיפים בכל פעם מחדש. בחור ובחורה נפצעו קשה, ומתוך המשמרות הוצאו האקטיביים ביותר, ונאסרו, ביניהם המזכיר. הפצועים הועברו לקופת חולים, והכביש שזה עתה נגמר על ידי הפועלים רווה את דמם. המונים ליוו את העגלה, ברכב, באופנים וברגל. משהגיעה העגלה למושבה נבהלו התושבים. חנויות נסגרו, תריסים הוגפו אמהות הכניסו את ילדיהן הביתה. מפחד. בן רגע נמלאה הדרך לועד המושבה וכל בית הועד אנשים ונשים. כל הכביש אשר על יד בית המרקחת המה מאדם, אגרופים התכווצו, צעקות נשמעו: למה אנו עומדים, איפה הם אנשי הועד החקלאי ומנהיגי המושבה שגרמו לשפיכת דמי אחינו בשל בקשתם עבודה ולחם? רבים התפרצו למעלה לשוחח. אני ועוד אחדים עמדנו על המדרגות ועכבנו בתחנונים את ההמון הזועם.

אחד אחד, בהיחבא, בזקיפת הצוארונים ובהורדת המגבעות עד מעבר לאזנים בבחינת “מה אני ומה כוחי?” התחמקו התקיפים מהחצר. ברחובות רעמו הקריאות. אחדים סגרו את עצמם בבתיהם. ובני המושבה. הדור הצעיר, עומד הכן, מוכן למלחמה עם הפועלים עד חרמה. המשטרה האירלנדית, שעמדה מחוץ למושבה, מיהרה ובאה ותפסה את ועד המושבה. ופ"ת – כעיר נצורה.

הוכרז מצב מיוחד. בזה קיווּ להשקיט את הרוחות. אבל המטרה לא הושגה. משהועברו שבעה עשר אסירי פתח תקוה ליפו דרך תל־אביב כבולים בשלשלאות ברזל ובראשם הח' אידלסון ליוו אותם בצעקות: “אנו אתכם!” “בוּז לתקיפים!”

גל של אהדה ללוחמים עבר בכל הארץ וגם את טובי הציונים הכלליים. תרומות התחילו לזרום לקופת הועד הפועל של ההסתדרות וישר לפ"ת. והגיעו עד לסכום של 800 לא"י; האסירים נתמכו ע"י החברים בת"א במזון ובצרכי תרבות. מנהלי בית הסוהר לא הפלו ביניהם ובין החוטאים הפליליים: העבידו אותם בכל עבודה ומזכיר מ. פ. פ"ת גם ספג סטירת לחי על סירובו לעשות את העבודה על פי צו המשגיח של בית הסוהר. ובכל זאת לא נפלו האסירים והאסירות ברוחם. הרגישו שבפעולתם זו פתחו דף חדש בספר כיבוש העבודה.

תר"ץ.

אין פלא בדבר, שעכשיו, 20 שנה לאחר יסוד הסתדרות העובדים הכללית –רואים חברים ותיקים זכות מיוחדת לכל מי שהגה בראשונה את רעיון אחדות העובדים בארץ ישראל וכותבי זכרונות מן הימים שלפני היות כל הסתדרות פועלים שמחים לציין במיוחד, שהזרם שהם השתייכו לו הוא הוא שהיה ראשון לתביעה. אשרינו שהגענו לכך. שהרי יודעים אנו, כי לא קל היה איחודם של העובדים להסתדרות אחת כללית ומקפת, והיו גם שהטילו ספק באפשרות קיומה וביקשו לתחום לה תחומים.

כידוע, קמה בארץ הסתדרות עובדים בין־מפלגתית עשר שנים לפני היות הסתדרות העובדים הכללית והריהי ההסתדרות החקלאית, אֵם האיגוד של פועלי ארץ ישראל. וגם ביצירתה התרוצצו זרמים – הפועל הצעיר, פועלי ציון, בלתי מפלגתיים. מי מהם היה ראשון לאיחוד? שאלה זו יש לה כבר עכשיו ערך “טרום־היסטורי”. ולאשרנו, כבר ניטל ממנה גם העוקץ הנצחני. חברי הזרמים האלה. כבר משקיעים שנים רבות את מיטב כוחותיהם ביצירת הכלים להסתדרות העובדים הכללית, שכם אל שכם, מתוך אחווה גמורה. אבל נתעוררתי לכמה הערות עובדתיות בענין זה, לרגל מלאות 30 שנה לועידה הראשונה של החקלאים בעין־גנים.

בענין זה עלי להסיר אשמה מעל הזרם שהייתי נמנה עמו. הח' י. וייץ כתב פעם בענין זה: “סניפי הפועל הצעיר במושבות פיתחו את הרעיון (של הסתדרות חקלאית מאוחדת) והוא נתמך על ידי הפועלים הבלתי מפלגתיים. בחוגי פועלי ציון התנגדו לו”. אין הדבר כך, עד כמה שידוע לי:

א) ידוע לי ואפשר גם לקרוא ב"אחדות" מתשרי תרע"א, ההחלטה בועידה הששית של פועלי ציון, שכל מושבה צריכה לבחור בוועדי פועלים בלתי מפלגתיים וכל ועדי המושבות ביהודה יבחרו בועד מרכזי בלתי מפלגתי.

ב) הח' אורי (כעת בנהלל) כינס בפורים – 4 חדשים לפני הכינוס בעין גנים – ועד מייסד אשר הרכבו היה 2 חברי פועלי ציון, 2 חברי הפועל הצעיר והוא, אורי, היה בלתי מפלגתי.

ועד מייסד זה התאסף עוד פעם בפסח ובפעם השלישית ביום ל"ג בעומר, ואז הוחלט לקרוא לכינוס בעין־גנים לשבועות.

ג) ב"אחדות" גליון כ"ח, לפני הכינוס בעין־גנים כתב הח' ד. בן־גוריון “לסידור פועלי המושבות”. במאמר זה הוא מראה את דרך הארגון ומדגיש, שהפועלים מחפשים דרך להסתדרות, מיום בואם ארצה. הנה היה “החורש”, הנה ישנו “השומר”. וכעת בא התור גם לפועלי המושבות ביהודה.

ד) עוד בחודש תמוז, בהופעת הגליון הראשון של ה"אחדות". כשנה לפני הכינוס בעין־גנים, דורשים במאמרים שונים החברים אבנר (י. בן־צבי). ינאית, שמשון, הוא זרובבל, ארגון בלתי מפלגתי של פועלי המושבות ושל פועלי העיר. ולהרכיב משניהם ועד עליון (כעין “הועד הפועל”). לא במאמר אחד דורשים מאתנו לחפש דרכים גם לארגון הפועלים מעדות המזרח בתוך הארגון הכללי.

ועכשיו כמה זכרונות מן הועידה בעין־גנים. בכינוס בעין־גנים השתתפו 39 צירים מכל זרמי הפועלים החקלאיים במושבות יהודה; עד כמה שאני זוכר היו בהם 13 נבחרי פועלי ציון, 13 נבחרי הפועל הצעיר ו־13 נבחרי בלתי מפלגתיים, אשר נטו פעמים לימין ופעמים לשמאל. הועד המרכזי שנבחר בעין־גנים והתאסף בחודש תשרי לישיבתו הראשונה התפורר משום שנחלקו הדעות על ענין קפא"י שלושה נגד שלושה והחבר השביעי יוסף יודילביץ לא רצה להכריע. נכון שי. וייץ היה יושב ראש הכינוס הראשון של פועלי המושבות ביהודה, בעין־גנים, אבל לועד המרכזי הראשון לא נבחר. נראה שגם פרט זה נשכח ממנו, כן נשכחה ממנו השתתפות החברים אבנר וינאית. זכורים לי אפילו האבנים שזרקו ילדי פתח־תקוה בהם, ובעוד אורחים וצירים שבאו אז מצד יפו–תל־אביב.

אמת שבעין־גנים ובפתח־תקוה היה רוב הצירים חברי הפועל־הצעיר, בין 12 צירים מהמקום הזה היו רק שלושה לפועלי ציון, וכותב הרשימה אחד מהם. אבל ביתר המושבות היה רוב לפועלי ציון. ובדרך כלל היה ההרכב שווה לכל שלושת הגושים. ולא רק בועידת עין־גנים היו חברי פועלי ציון אקטיביים. כן היה בועידה בפ"ת ואחרי כן בנחלת יהודה, בראשון, בבן־שמן ובכל יתר הוועידות.

אגב איני יכול שלא להזכיר כאן פרט אחד: אכרי פתח־תקוה רצו להטיל עוד פעם חרם על הוועידה הזאת שנפתחה בחג הבכורים ביום ו', ונמשכה למחרתו יום השבת. לשם כך ביקשו גם את הסכמת הרב קוק לחרם ושלחו אליו שליח מיוחד שיחתום על החרם. באסיפת־העם בבית הכנסת באו רבים, ואני בתוכם, לשמוע מה היתה תשובת הרב קוק. והנה בזמן שפתחו את המכתב מצאו שלא חתם על החרם, אלא רשם מלים אלה בערך: “כל זמן שאני אכתוב מכתב לעין־גנים אכתוב כמו שאני כותב לפתח־תקוה, דהיינו בהוספת המלים: “תבנה ותכונן במהרה בימינו אָמן”. עין־גנים קדושה כמו כל מקום בארץ ישראל ועובדיה הם עובדי אלהים והארץ. לא רק שאין אני מסכים לחרם אלא אוסר אני עליו ומזהיר אתכם לא לעשות ככה. התורה אמרה “הוכח תוכיח את עמיתך” ובני עין־גנים אחים ורֵעים הם לי ולכם”.

נדמה לי שהחברים שנבחרו בעין גנים הם: אהרן דיזיק ז"ל, לבקוביץ מכפר מל"ל עין חי (שניהם מפוע"צ), רכוב, פנחסביץ (שניהם מהפוה"צ) אברהמי מבן־שמן, יוסף יודלביץ מרחובות ואורי זסלבסקי מבן שמן (שלושתם בלתי־מפלגתיים).

בועידת חנוכה כבר לקח חלק פעיל מאוד ב. כצנלסון, ונכנסו אז למרכז גם נטע הרפז, פנחסביץ, המנוח זוננברג, מאיר רוטברג וכותב הטורים האלה.

ובהזדמנות זו הערה לדברי י. אורי ב"דבר", מיום 30.5.41:

לדבריו היו פועלי ציון מתנגדים לקבלנות, ואילו אני זוכר, שחברי פועלי ציון, ובתוכם גם אני, עסקנו בעבודות קבלנות בנס ציונה, בפתח־תקוה ובעבודות יק"א, והדבר נעשה בהסכמת המפלגה. פועלי ציון התנגדו לקבלנות בבן־שמן ובחולדה, בעבודות על אדמת הקהק"ל. ופרצה גם שביתה, שגרמה לעזיבת בן־שמן על ידי הח' לבקוביץ (עתה בכפר מל"ל) והח' נ. הרפז, אולם במקומות אחרים לא התנגדו לעבודה קבלנית. ואף קבוצת “אחוה” תוכיח, שנוסדה בפתח תקוה וכל חבריה היו חברי פועלי ציון והוציאה לפועל עבודות קבלניות בפרדסים.

תש"א.

ליובל הכ"ה של גדוד “ראשון־ליהודה”

בימים ההם, ימי ההתנדבות לגדוד “ראשון ליהודה”, ימי תמוז תרע"ח, הייתי עם קומץ קטן של פועלים באחת המושבות מדרום ליפו; בשורת ההתנדבות הגיעה אלינו, ובכליון־נפש חכינו לאותו יום, שבו נזכה גם אנו לעמוד ולהתייצב לשירות הגאולה והנצחון לכיבוש הארץ.

וביום בוא ההודעה אל מחננו, שכל המתנדבים ממחוז יפו צריכים להתייצב בתל־אביב, יצאנו בגיל ובסדר. לא שמענו מאחורינו קול נהי אמהות מבכות את בניהן ואחיהן היוצאים “אל החזית”, אך גם “דרך צלחה” לא איחלו לנו, כי הן “פועלים” היינו.

וחטאי אני מזכיר: כל חברי הצעירים שמחו וצהלו, ואך אני לבדי עגמה עלי נפשי: חושש הייתי לגילי, הן בן ארבעים ושלוש אני, לא צעיר ביותר… ושמא יפסלוני?…

טיכסתי עצה עם עצמי ו…מצאתי, אין טוב להצלחה מן הרמאות. ובדבר־מצוה מותר לשקר – הוריתי לעצמי הוראת שעה. שמתי את פעמי ישר למספרה, גילחתי בפעם הראשונה בחיי את שערות ראשי ושפמי, ונדמיתי למי שנדמיתי, עד שלא הייתי אני עצמי בטוח בי, שאני הוא. זקפתי קומתי, והבלטתי את חזי וצעדתי ברוממות ישר אל הלשכה.

לשאלה, בן כמה אני? – עניתי כמובן בן 32. עשר שנים ביני ובין מצוות ההתנדבות מה הן? ודומני, שהייתי הקשיש שבין המתנדבים במחוז יפו ותל־אביב, “החייל הזקן”.

ואחרי, אל אותה לשכה, בא להתייצב צעיר אחד, צעיר באמת, כמעט נער, בחור בן י"ז, כחוש ודק, אך גבה־קומה. הלא הוא עמיהוד בן יהודה גרזובסקי, אמו ואחותו עמדו בחוץ ורטטו בדאגה, שמא, חלילה וחס יפסלוהו מחמת גילו, והנה עד מהרה עד שאני משיח את שמחתי על שלא נפסלתי מחמת הזקנה, והנה קפץ הוא, הנער מבעד החלון החוצה, התנפל על צוארי אמו ואחותו והריע. בשמחה:

“אמא, מזל טוב… נתקבלתי!”

(מזכרונותיו של איש הגדוּד הארץ־ישראלי “הראשון ליהודה”)

בימים הראשונים של אדר תרע"ח (1918), כחדשיים וחצי לאחר כיבוש ירושלים וחלק מיהודה, נתוועדו אחדים מחברי המרכז של פועלי־ציון כמה חברים של המפלגה, חברי “השומר” ובוגרי הגימנסיה “הרצליה”, והניחו את היסוד להתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי.

השמועה עשתה לה כנפים חיש מהר, וצעירים רבים מכל העדות והמעמדות, מהישוב הישן והחדש, התחילו מתווכחים ומתדיינים, מי לחיוב ומי לשלילה. הישוב העברי הקטן התפּלג לשני מחנות: פועלי־ציון, “השומר” אכרים ובני־אכרים מחוּגם של משה סמילנסקי וגולומב בפתח־תקוה, סופרים ובני־סופרים מסוגו של ש. בן־ציון ובניו, מורים ועסקנים – היו המחייבים ואף הראשונים להתנדבות, ורבים מראשי “הפועל הצעיר” – היו השוללים.

הדעות נתחדדו עוד יותר עם בוא השמועות מאמריקה על ארגוּן גדוד מתנדבים יהודים בהשתתפותם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון, שעשוּ שם כגולים, ובאנגליה עצמה מחולל ז’בוטינסקי תנועה גדולה וגדוּדו רובו מפליטי־רוסיה, נמצא כבר בדרך לארץ־ישראל.

אמרו המחייבים: איכה נֵרָאֶה בעיני־הכובשים משחררי־הארץ מעול התורכים, האם כסוחרים וסרסורים, רודפי־בצע ורווחים שמלאכתם, מלאכת הכיבוש והגאולה נעשית על ידי אחרים? האם לא יבושו הצעירים בעם ובארץ, אם לא בנשק ביד יגאלו את ארצם, אם לא ייאספו אל דגל הצבא?

אמרו השוללים: שפיכת הדם אסורה, בכל צורה שהיא ואף לא בדרך של צבא כובש וגואל. ויש לשמור על הקיים, ואף חשש יש, שמא ירגזוּ התורכים שבחלק הארץ הבלתי־כבוּשה ויתאנו לבני־הישוב אשר שם.

ניצחוּ המחייבים. היה זה הכרח לתנועת התחיה והבנין, ההתלהבות גברה על ההגיון המחוּשב, ואף כמה מחברי “הפועל־הצעיר” הצטרפו למתנדבים. היה זה כבוד רב להופיע ברחובות הערים והמושבות ענוד בסרט “מתנדב בעם”. – לעבודה דרך גשר הנשק, דרך אהלי־המחנות בצבא.

ומאדר עד תמוז התנדבוּ ובאו למעלה מאלף בחור, הרבה יותר מכפי שהעלו במחשבה וברצון.

ומי לא יזכור את פגישת המחנות בתחנת לוּד, אלה מירושלים באוּ ואלה מתל־אביב והמושבות. שירה אדירה ונשגבה נשמעה ברמה, “עוד לא אבדה תקותנו” ו"תחזקנה ידי אחינו".

בנשיקות של שמחה ובברכות “שהחיינו” עלינו אל הקרונות.

ושם, במחנות הגדוּדים, היינו אחים לתקווה ולאמוּנה. הגדוּדים אשר נקבצו מאמריקה ומלונדון, בלב כוּלם פעמה רוח אחת, רוח ההתנדבות למען העם והארץ. הרבה העיקוּ על לבנו הדרכים והאופנים של נטילת־החלק על ידינוּ בכיבוּש הארץ, אך גם היסורים קיבלנו באהבה. ידענוּ, זאת היא המערכה, וכה נעמוד בה, נעמוד! –

ובאותם המחנות הוּנח היסוד ל"אחדות העבודה", שֵם אשר סימל את השאיפה לאחדות ולעבודה גם יחד, כיסודות של בנין, כאָשיות של תקומה.

והיה מי שאמר אז, אם רק לשם זה באה כל תנועת ההתנדבות ־ דיינו.

תש"ג.

בכסלו שנת תרע"ז, יום שהוכפל בו כי טוב, היה יום הכיבוש לחלק מיהודה:

כל עוד רוחי בי ברחתי מבאר־שבע. העבודה פרכה את הגוף. ונפרכה גם הנפש. הקצינים הגרמנים והאוסטרים התרכזו שם ובנו את באר שבע כמרכז הצבא במדבר, וקרונות היו באים ועליהם שלטים: ברלין–באר־שבע". ועל חשבון זה סידרו, יחד עם קציני טורקיה, נשפי חשק וכל מעשי תועבה. בין החיילים נפלו חללים לא רק בחזית. גם המחלות עשו שמות באנשים. היו רבים שלא הובאו כלל לחדר המתים. מחוסר מטה הורד הגוסס בארון המת ובלי דיזנפקציה כלל הושכב אחר על מקומו, והגוסס היה מוציא את שעותיו האחרונות בתוך הארון. ראיתי כמה פעמים חייל, החש את עצמו ברע. מודיע על כך ל"שוביש", היינו לשר העשרה, והלה “מרביץ” בו ב"נאבוט" שבידו מכות רצח ומוסרו אל “האפנדי”, מעין פלדפביל, שתמיד היה מדחום שמור עמו, וגם הלה היה נוהג בחולה מידת “רחמים” מיוחדת: בטרם יוציא את המדחום מפי חולה אחר, היה מעניק למתאונן מתנת יד בפרצוף הפנים, והמוכה היה צריך לעמוד עמידה של הכנעה וכבוד כמו לפני הקצין. הוציא “הרופא” את המדחום מפיו של זה ובלי לחטאו או לקנחו סתם, יתנהו בפי המתאונן השני, ואם יורה המודד פחות משלושים ושמונה היה המתאונן סופג מיד את ה"פלוקוס", ורק אם נתרחש “נס” למתאונן וחומו היה למעלה מ־38 היו משלחים אותו לבית החולים.

כל זה היה נורא ואיום מלראותו. אי אפשר לתאר כלל את גודל העינוי והסבל שנתנסו בו עשרות אלפים איש. אני ועמי עוד אחדים ברחנו משם ושבנו לנס־ציונה.

ובמושבה – כל פנים קבצוּ פארור. בלי שנים שלושה מג’ידים לבקשישים אסור לצאת מן הבית. בחוץ משכלת חרב ובבית ממש המות. אפילו שמן מעט לטבול בו הפתיל אין. הכל מפחדים לצאת מביתם להשיג גחלים גפרוּרים כבר לא היו בנמצא. מן המושבה נלקחו אחדים והוגלו לדמשק ומהם לא חזרו משם. כהנסקי, שניידרוביץ, הוכברג בושל, צבי הוכברג ומר שלום, מתו בגולה. הנשארים כגון זימטוב, ארליך צלאלכן חזרו לא"י. שאר הצעירים היו מתחבאים פשוט בין הכוורות, ולא פעם קרה, שצעירי רחובות באו להסתתר בנס־ציונה, בשעה שבני נס־ציונה הוכרחו לחפש להם סתרה במקום אחר, ובני השכנים עשו במושבה כרצונם.

פעמים סיכנתי את נפשי. יום אחד הציק לי הרעב מאוד מאוד. לא רק לי כמובן. היו עוד אחרים שמצוקות הרעב גברו עליהם, העינים נסבו אלי, אני נבחרתי משוּם מה לעוזר ומושיע. פניתי לשני זקנים מסרפנד. התלבשתי גם אני בבגדי זקן (בגדים של פאַלאַח זקן) והלכתי עד פתח־תקוה ומשם הבאנו דוּרה מעורבת בחיטה. “המלקוח” הספיק לשנים־שלושה ימים. ופעם שניה סיכנתי את עצמי כשהלכתי ברגל עד מקוה־ישראל, ושם נתן לי מר קרויזה 3 שקים לחם אפוּי. אין אני זוכר, איך נשאתי על גבי שק לחם אחד עד נס־ציונה. למחר הועברו משם עוד שני שקי לחם.

ואחרי הגירוּש אין קול ואין קשב מאנשי תל־אביב ויפו. התחילו כבר לדבר על גירוש מהמושבות. היו שביקשו לארוז מה שאפשר ולנדוד לפתח־תקוה והחורף כבר החל. ובלב כל אחד – כאב ועלבון. בחוץ גשם, רעמים, ברקים, בבית – אין מאור, ופקודה נתקבלה לבל יעיז איש לצאת הלילה מפתח ביתו, ודמו בראשו של האיש שיהא סימן של אש בביתו. וכך יושב לו כל אחד בפינתו. ובפרט אלה שגרו, כמוני, לא בנס־ציונה אלא בוואדי חאַנין הישנה. עם הברקים והרעמים שומעים אנו – אולי כך נדמה לנו – גם יריות תותחים, כמעט על יד המושבה, וכל אחד, וגם אני בתוכם. חושב: היתכן שהאויב כבר התקרב כל כך? או אולי באות היריות מצד הים?

ובבוקר, יום ג', י"ז כסלו, ראינו: תנועה חזקה. הצבא הטורקי, שהתרכז בסביבה, אץ בצעדים מהירים, אם כי בשקט, אל הדרך המובילה ליפו. גם הגדוד שחנה במושבה החל לארוז את החפצים והחיילים הולכים. והיריות אינן פוסקות. כל בעלי המשפחות התרכזו, בעצת המוכתר, בבית המנוח גוטהילף, שהיה בקצה ההר הנס־ציוני.

מבוכה ופחד. אין איש יודע ואין איש יכול לדעת: מה נשמע שם מעבר להר, במושבה? מי יודע, אולי הללו בני חורין כבר? אולי נתונים הם כבר תחת ממשלת אנגליה? ניסיתי לצאת. חפצתי לעלות אל ההר לראות את המושבה, אבל נשאתי עיני אל ההר וראיתי דבר שלא יכולתי להאמין בו: חיילים לא טורקים עומדים ליד מכונת־יריה על ראש ההר ומכוונים את הלוע של המכונה לצד יפו. חזרתי לבית ואמרתי: “נדמה לי שהם כבר באו”, ואחרי רגעים אחדים נכנסו 3 חיילים גבוהים בתלבושת האוסטראלית, דפקו כג’נטלמנים על הדלת “האללו, האללו!”. פתחנו את הדלת, ובעזרת תורגמן שבא עמהם הסבירו לנו, שהם כבשו את המושבות.

ורשמתי לפני: כיבוש יהודה יום “טוב”, יום שהוכפל בו טוב. בחודש כסלו תרע"ז קבלנו את השחרור.

חרצייב.

(אלול תרפ"ט – אוגוסט 1928)

(מתוך יומן)

28.8.29

זה יומיים שאנו נתוּנים תחת משמר חזק של אנגלים, כפושעים פליליים ממש. נעצרנו – 36 גברים מגיל 15 עד 75 שנה. – בעת שנמצאנו במבצר החיפאי, כביכול, – בטחנות הגדולות.

אנו מתגוללים בחול וברפש, ברפתות ובאורווֹת, כיאות לממשלה נאורה במצב מלחמה. אין לנו כל מושג מה הם רוצים מאתנו, אנחנו מוקפים. חיילים טעוני רובים. מפילים עלינו אימה, מדי פעם מתעופפים כדורים בשריקה.

לא ידענו אל מי מכוונות היריות, מי ומי היורים? בלב כבד ובחריקת שנים רבץ כל אחד בפינתו (בימים 27–28 באוגוסט 1929) עד שבאה מניה וסיפרה, שנכלאנו כחשודים ביריות מתוך הטחנות הגדולות ובהרג אדם, כי שם – בטחנות הגדולות – מסתתרים ה"רוצחים היהודים"… אכן, משתדלים לשחרר אותנו, אך מי יודע?…

לעת ערב בא אלינו קצין יהודי וערך את רשימת האסירים. היינו מדוכדכים ושכחנו שאדם זקוק למזון. והנה הגיעה אלינו שוב מניה במכונית של מגן־דוד אדום, חדרה אלינו תחת מטר כדורים והביאה אוכל. ברמז רמזה: “צידה לדרך, לעכו”…

אחרי שעה קצרה שמענו צלצול קהה של נחושתיים. צריחות הקצין והשוטר הערבי החרידו אותנו. הם כבלו את ידינו. רק אז התחלנו להשיג את חומרת המצב. כבולים ובראשים מורדים הובלנו לתחנת הרכבת. נתברר לנו שהננו מוּבלים לעכו.

העברתנו לעכו היתה במידה מסוימת נחמה בשבילנו, מפני שחששנו. שאם יובילו אותנו לכלא חיפה, דרך הרחוב הצר, יתנפלו עלינו הערבים כנקמה על כי “הרגנו” אנשים ו"שדדנו" בתים ערביים… ובנסענו לעכו נשאר בחיים, לפחות, עד המשפט.

שנים מאתנו שוחררו עד מהרה, הואיל והקצין סבר שאין הם רוצחים. הם נתחייבו להתיצב לכל דרישה במשטרה. באופן כזה נשארנו 34 אנשים.

בתחנת הרכבת היו מאות ערבים. כל אחד מהם ספר ומנה אותנו וצהל כי גם יהודים נאסרים. כשהושיבונו בקרון, נוכחנו כי אין אנו בנים יחידים. שם היו כבר 19 יהודים כבולים תחת משמר צבא אנגלי. בתא מיוחד ישבו 52 ערבים מאנשי כפר טירה שהתנפלו על בית־הספר, ניסו להתנפל על בת גלים, ורק בעזרת אוירון הצליחו לגרשם.

כשזזה הרכבת פרצנו בשירת “תחזקנה” אדירה אבל גם עצובה מאוד, אשר ליוותה אותנו הרחק הרחק בדרכנו… וככה הגענו לעכו.

אל בית הסוהר הובילו אותנו בסך. ערביי עכו עמדו בצדי הדרך ומנו: “תלתה וחמסין יהוד (53 יהודים), תנין וחמסין שיאַתנה (52 משלנו)!” בחירוק שנים ובאגרופים קמוצים ליוו אותנו מאות ערבים עד למרכז המצודה.

29 באוגוסט

מיום אתמול הננו כאן, בין הקירות העבים והקודרים אנו נתונים כחיות בסוגרים. הכל מסביב לנו עשוי ברזל ובטון. הסתדרנו בתאים אחדים: תא לזקנים, תא לנערים, תא לאנשים הגונים – אינטליגנטים. ותא בשביל “החבריא”.

בשעה 9 הגיע אלינו רופא בית־הכלא, ערבי, ובצריחה: “מין עיאָן?” (מי חולה) פנה אלינו שוטר הלשכה, ובטרם הספיק איש לענות עבר־חלף במהירוּת את כל התאים – ואיננו.

בשבילנו, היהודים, סידרו את החדרים “האירופיים” ואת ערביי טירה הושיבו עמוק בתוך המצודה. בו ביום ירד עלינו בליל של שפות: ערבית, רוסית, ספרדית, וגם קולות ילדים נשמעו.

מי הם אלה?

לאחר זמן נודע לנו כי כל קהילת עכו היהודית נמצאת כאן, עוד מיום שלישי, אך לא עלה בידינו לראותם.

עכשיו מגישים לנו אוכל: פיתות גסות, מרות, לא נלושות ולא אפויות כהוגן. שתי פיתות כאלו מקבל כל אחד דרך שכבת הברזל. גם 4 כדי מים בלי כלי לשתיה. ומלבד זה סיר מרק גדול, בלי כף. ואנו עומדים ושותים את המים המרים והדלוחים המכוּנים “מרק”, אשר בקושי אפשר למצוא בהם אפונות אחדות. אחרי “הסעודה” אנו מתישבים ומספרים זכרונות ובדיחות כדי ל"גרש" את השעמום. מתנהלת תעמולה בין החברים לבחור במשגיח וסגן לכל חדר כדי לנהל את האסירים. בחרנו במנהלה של 5 חברים ושלושה שופטים. כך עבר עלינו היום.

30 באוגוסט

משום מה אנחנו פה ולא שם? במה חטאנו כי אנחנו כאן? שפטו אותנו ל־15 יום מעצר לצרכי חקירה, ומה אחר כך? האם באמת אסור להתגונן בזמן שמתנפלים עליך? כלום אסור לך להגן על חברים ובני משפחה? ומי ישמור על חייהם של זקנים, נשים וטף? מי יגן עליהם מפני פורעים? מי ישלם עבור הנזקים שנגרמו? מי?… המחשבות האלה מנקרות במוחנו ומעסיקות את כולנו.

לפתע קורא אחד: אדם “חופשי” בחוץ, קול רעש והמולה, נדחקים אל החלון בכדי להציץ, אך קשה מאוד להגיע. החלון גבוה מדי, צריך לעלות על כתפי שני חברים, כדי שאפשר יהיה להציץ החוצה. מי זה ירצה לשמש סולם לחברו, בו בזמן שהוא בעצמו רוצה לראות? בתוך השאון מצליח אחד להגיע לחלון, ואחר כך שני. “הוא מחזיק בידו משהו הדומה לעיתון” – אומר הראשון. אנו משתוקקים לקבל את העתון, אין אנו יודעים מהנעשה מחוץ לכתלי בית הכלא, גדול רצוננו לדעת מהמתרחש בארץ. באותו רגע הרגשנו מה רב ערכה של “מלה מודפסת”… אנו מנסים לרמוז לו בכל מיני סימנים שיגיש לנו את העתון, אך ההוא אינו משגיח בנו.

גם לא ביקר אותנו איש. ודאי מסוכן לעבור את הרחוב. מי יודע מה מתרחש שם, בחיפה, בעמק, בגליל, ביהודה, בבן־שמן, בגן־שמואל ובכל שאר המקומות? האם נשארו בחיים, או עזבו את כל הרכוש הפקר ומילטו את נפשם? וכיצד אפשר לנטוש הכל ולברוח? המחשבה הזאת עינתה אותי במאוד ותיכף התעוררה מחשבה אחרת וחדשה בצידה: מי יודע מי ומה הם הגורמים לזה? האם ברצוננו הטוב עזבנו את מקומותינו? האם לא היינו יכולים להציל את רכושנו? האם לא היינו יכולים להגן עליו?

את חטאי אני מזכיר היום. נזכר אני בתקופת “העליה השלישית” כשהתחילו לבוא אנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית, בפרט מארץ הגיהינום, מאוקראינה, ואז השתוממתי: כיצד נשארו בחיים כל אלה האנשים הצעירים, בפרט כשהם היו מספרים על הפרעות האיומות, ההריגות והשחיטות. אז חפצתי לשאול: ובאיזה אופן נשארת אתה חי?…

עוד באותו יום נודע לנו כי הרבה ערבים מאנשי טירה שוחררו. כמבוּיישים היינו כשנודע לנו הדבר. היתכן? את ליבלה בן ה־14 לא שיחררו, לוּלוֹ הישיש בן ה־70 לא הוצא לחפשי, ומהם – מ־72 השודדים נשארו 36. את השאר שחררו. חלק מהם עוד “צעיר מדי” וחלק “זקן מדי” האפשר הדבר? והיכן היושר? דמנו רותח: מפני מה אין משחררים את זקנינו וצעירינו? טענות אלו נשמעות עד שהחשיך היום, לפתע נשמע קולו של ר' יהושע פינקלשטיין:

יהודים מי מצטרף לקבלת שבת?

לא קשה היה אז לר' יהושע לצרף “מנין”, ועד מהרה נשמעה שירת “לכה דודי לקראת כלה” וקריאת “קומי צאי מתוך ההפיכה”, צער וכאב מילאו את הלבבות. בדומיה סיימנו את התפילה.

*

פסק־הדין שהוצא נגדנו, ולטובת ערביי טירה, זעזע אותנו מאוד. איש מאתנו לא יכול להרדם. גם לדבר איש לרעהו לא יכולנו, כי “אסור להפריע את השקט הציבורי”. כל אחד מאתנו יכול היה רק להגות בדברי השופט אתמול. מליבלה הנער, הטוען כי “לא ינום ולא ישן שומר ישראל”. ועד לוּלוֹ הישיש, שלפי דעתו צריך לקבל הכל באהבה ולא להתקומם, אקדוח או כלי משחית אחר אסור אפילו במבט עין, כי זוהי קליפה ר"ל, המוות עצמו. והשופט הבריטי “הנייטרלי” השמיע לנו – לכל 53 – היהודים על ידי התורגמן, בעברית טהורה: “רצח”, “רצח בכוונה תחילה”, “סיוע לרצח” וכו' וכו'…

רצח! מתי? לשם מה עשיתי זאת? על מי ומתי התנפלתי? ומי הם האנשים החפים מפשע אשר באו אלינו לטחנות, כדי שאני אהרגם? כי לא רציתי שהם יהרגו אותי, כי יתקעו לי סכין בלב, לא רציתי כי ירמסוני חיים, לכן הלכתי לטחנה, להגן על חיי, ואלה הם רוצחים?!

נשמעה קריאה: “שנים! שנים!”. ומבלי לשאול לאן יצאנו. נודע לנו כי קבעו לנו טיול לרבע שעה. לפני צאתנו מנו ומנו אותנו, ומסביבנו עמדו שוטרים ערבים כשרוביהם מכוּונים אלינו ובמבטי זעף ליוו אותנוּ.

הטיול הזה נגד רצוננו עוד הגביר את כאבנו. כל הזמן צלצל באזננו דברי השופט… אני כיניתי את עצמי בשם החדש: “רוצח”, “רוצח” אל יאוש! הרם ראשך! בטחון ואומץ! – –

ואיש מהחוץ אינו נראה. האם הפקירו אותנו? האם אין הם יודעים עלינו כלל? ומה גדולה סקרנותנו לדעת מהמתרחש בארץ!

ולמה זה נותנים לנו כל כך לטייל במנוחה? האם מרשים זאת גם לרוצחים אחרים? ומדוּע אין כובלים את ידינו? נראה כי נוהגים בנו אחרת מאשר לגבי רוצחים… אחרי הטיול החל ר' יהושע פינקלשטיין לאסוף את “המנין” לתפילת שחרית. הפעם, לא עלה לו הדבר בנקל. בעל התפילה עומד ומתפלל בניגון של “איכה”. וכשמגיע לברוך מתיר אסורים", “פודה ומציל” ובדומה לזה – הוא חוזר על הפסוקים כמה וכמה פעמים בכוונה גדולה. וכשהגיע “לשמע” – נשמעת שוב קריאה: קאָם־אָן קאַם אָן!

אנו יוצאים לאט, וה"מנין" מסיים בינתיים את תפילת שמונה עשרה.

שוב מובילים אותנו אל אותו השופט אשר השמיע לנו את פסק־דינו. שם הריקו את כיסינו, הוכרחנו למסור את הכסף והסיגריות, אולם נייר ועפרון הסתרנו, אם כי זה היה אסור בהחלט.

בשעה 11 זכינו לביקורו של החבר יעלי ודוד הכהן. הם ניחמו אותנו, כי ענשנו יהיה קל ביותר, ואנו נקבל, בהשתדלותם ספרים, עתונים, כלי גילוח, והעיקר מקלחת. כל אחד כבר הרגיש את קילוח המים על גופו, חמים או קרים, העיקר, מים על הגוף.

וככה שוגים בדמיונות על עתון, ספר, מים, ישבנו עד שהחשיך היום, רק ניגונו הנוגה של ר' יהושע “המבדיל בין קודש לחול” העיר אותנו מחלומותינו…

שבתנו הראשונה בכלא עכו.

*

אמש כשרבים מאתנו כבר ישנו את שנתם, הביאו לנו מהעיר חלות לבנות וסרדינים. גם יהודי עכו אשר היו תחת משמר, רצו לזכותנו במשהו. הם שלחו לנו זיתים, לימונים, גבינה ולחם. וכבר מהבוקר השכם נשמעה השאלה: מתי נתרחץ? מתי תהי המקלחת?

מארוחת הבוקר ועד הביקור של הח"ח יעלי ודוד הכהן בילינו בסיפורי מעשיות וזכרונות על בתי הסוהר, כל אחד מארצו, ובעיקר החברים מרוסיה ומפולין אשר מבשרם חזו זאת.

אלה מאתנו אשר הסתכנו לטפס ולהיאחז במוטות הברזל של החלונות הצליחו לקלוט ולהעביר ידיעות מן החוץ. באופן זה נודע לנו על הופעת העתון “דבר הימים ההם” ועל מסגרת האבל השחורה…

4 בספטמבר

מ־53 האנשים אשר הובלו הנה כבולים בנחושתיים – נשארו 42. 4 הובלו אתמול לחיפה למשפט, היום שוב 7. נודע לנו כי מהארבעה שוחרר אחד, שני נידון למאסר של חודש, שלישי לחדשיים, והרביעי ל־4 חדשי מאסר. “לא רע” חשבנו.

רק היום קבלנו את “דבר הימים ההם”, “על נהרות בבל” ו"ירושלים". התישבנו על הרצפה, ואחד מאתנו, בן־גירא, קרא לפנינו. בלבבות כואבים ובעיניים דומעות שמענו את הכל. מה נורא הדבר! מדוע הננו כאן? לשם מה נותרנו אחרי טבח חברון, מוצא וצפת? מדוע אין אנחנו בין החברים המגנים בחולדה ובעטרות? אחרי הקריאה עוד סקר כל אחד בעיניו את המסגרת השחורה הארוכה…

*

היום קיבלנו חבילות ומכתבים אשר עברו בדיקה ובלישה. בחבילות מצאנו הרבה שוקולדה ולחם. לא חשבו כנראה, שישנם ילדים הזקוקים לשוקולדה יותר מאתנו. וגם את הלחם אפשר היה לחלק באופן יותר תכליתי. כי לא חסרנו לחם. וגם את הבגדים שקבלנו – האם לא יותר טוב היה לו שלחו אותם לצפת, לאלה הזקוקים להם, ולא לנו? הרי הממשלה חייבת לדאוג לנו.

5 בספטמבר

בשקט ובמנוחה, לא כבימים הראשונים, ישבנו 42 היהודים בארבע החדרים, ואכלנו ארוחת בוקר. בשעת הארוחה היה כל אחד שקוע בהרהוריו. רצינו לדעת איך מגיבים באנגליה על המאורעות בארץ, מה אומרת אמריקה וארצות אירופה מה אומרות? – –

*

אחרי הארוחה התקיימה אסיפה של כל אסירי עכו היהודים. הח' בן־גירא פתח את האספה וקרא לנאספים והזכיר את זכרם הקדוש של הקרבנות. הח' בדר ציין: “זהו גורלנו ודרכנו בארץ הזאת, להתגבר על המכשולים עד שנשיג את מטרתנו, לבנות את ארצנו בשביל עמנו נטול המולדת. העיקר לא ליפול ברוח ולהתחזק באמונה!”

6 בספטמבר

היום היתה לנו הפתעה: הגישו לנו תה בכוסות, וגם חלב. זו היתה חידה בשבילנו. אחר כך נודע לנו שזוהי מתנת יהודי עכו אשר אחרי עזבם את המצודה עברו לחיפה. הנהלת בית הסוהר שמחה שהיא פטורה מלכלכל אותנו.

*

תאבים אנו לראות את מי־שהוא ממועצת הפועלים. פנינו למזכירות בבקשה שיבקרונו – אך תשובתם היתה: אין פנאי! ואנו מאמינים להם.

*

לא היה לנו נייר כל הזמן. גם לא אירעו שום חדשות. הכל דהה ואפור. את זמננו אנו מבלים בטיולים ובעיון בספר התנ"ך, שקבלנו מהמיסיון. חדרינו מלאים אותם “הספרים הקדושים” מ"הבשורה הקדושה" ו"יוחנן המטביל".

באורח פלא קיבלנו את החלק השני של יומני הרצל. כשמתעייפים מן הקריאה משוחחים על המאורעות ועל המשפטים, וכל אחד מנסה לנחש מתי נשתחרר.

*

בזמן האחרון הורגשה בקורת קפדנית מצד הנהלת בית הכלא. בודקים אפילו את המרק, את הלחם. את “דבר”, נחמתנו היחידה, חדלנו לקבל. קיימת שרירות רבה, אולי מפני שהופקדו עלינו שומרים חדשים.

*

השבוע נוספו לנו שני חברים. אשר כהן מחדרה, פקיד אפ"ק, אשר איים באקדוח על היהודים שפנו אליו בבקשת עזרה נגד המתקיפים. ומשה סבאטני, פצוע בזרועו הימנית, הוא בעצמו הוציא את הכדור ואחרי שנחבש רצה ללכת שוב להגן. בחור ספרדי שעיניו בוערות בצמאון נקמה. אנו קוראים לו “חווג’ה מוסה”. הוא נפצע כשניסה לנקום את נקמת רצח פ. הנהלת הכלא רצתה לזכותנו במזרונים ובשמיכות תוצרת עצמית, אך אחרי לילה אחד הוכרחנו לזרקם, בגלל התקפת מחנה “האדומים”.

21 בספטמבר

שבת. היום הוא יום הביקור לבני משפחה וחברים. אחרי הפגישה עם האורחים הבאים לעודד אותנו ומביאים לנו חבילות־שי הרגשנו את עצמנו בטוב. רק “קדושת השבת” חסרה… ופתאום קול צעקות: “שנים! שנים! מהר! הכל לסלק! לא להותיר דבר!”. לא הבינונו את אשר רוצים מאתנו. אולי התנפלות? מסביב סרז’נטים, קורפורלים, וחיילים פשוטים צורחים ודוחפים: “יללה, יללה!” לבסוף נתברר, שמעבירים אותנו למחלקה אחרת. דירתנו החדשה היא הרבה יותר נוחה, מרווחת יותר. גם שמש מגיעה אליה.

בזמן האחרון חלו שינויים אצלנו. פנינו בקריאה אל מוסדות הישוב כי יזדרזו לעשות למען שחרורנו. והנה באה אלינו משלחת של עורכי דין מירושלים ומחיפה. יש לציין כי מזמן ביקורו של עורך דין הורביץ הוטב היחס אלינו במידה ניכרת.

24 בספטמבר

כל שוטר קובע לו הגבלות וסדרים חדשים. זה ימים אחדים לא קיבלנו עתונים ואנו מודאגים מהמצב בארץ. הלא בינתיים היה יום ששי בו הולכים המוסלמים למסגד. נודע לנו ש"דאר היום" נסגר.

היום קיבלנו שוב עתונים. גם את “דאר היום”. קראנו על חקירת קרבנות “מוצא”, העדות של התינוקת. עינינו זלגו דמעות.

אנו אסורים כבר 30 יום, ואיננו יודעים מתי יבוא סוף לדבר.

25 בספטמבר

השכם בבוקר – שמחה; מה קרה? סברות שונות, ידיעות שונות. אך אין איש יודע דבר לאשורו. רק בשעה ½9 נודע לנו כי נתקבלה פקודה להעביר את “אסירי הטחנות הגדולות” לשופט החוקר בחיפה. כל אחד אורז את חפציו ונפרד מעל הנשארים. מבטיחים לבקר, אך קודם כל רוצה כל אחד לראות את עצמו חפשי בחוץ.

עליזים ושמחים אנו מובלים כבולים בשלשלאות לרכבת. אחר הצהרים הגענו לכלא חיפה. ניגשנו לסידור משכבינו. אך תיכף נשמעה הפקודה:

“שנים־שנים לקומה הראשונה!”. שם כבר ישב השופט ואנו ניצבנו בפניו בחצי מעגל. מולנו עמד קצין יהודי כמתרגם. הוא תרגם את דברי השופט :

“אתם כולכם. שנאסרתם בטחנות הגדולות, רצחתם אנשים, השתתפתם ברצח בכוונה תחילה, אך המשטרה אשר ניהלה את החקירה במשך חודש לא הצליחה להביא הוכחות מדויקות, לכן הנכם חפשיים”.

“אל תצאו בסך כי אם שנים־שנים”.

רבע שעה לאחר כך היינו כולנו חפשים לנפשותינו כל אחד בביתו, בסביבת משפחתו.

שבתי, ברוך השם, ממבצר עכו, שכלאוני בו חודש ימים ונתקוני מעולמנו. רק הדי הידיעות הגיעו אלי מפי עורכי דין בזמן ביקורם או מקרובים שביקרו אותנו בשבתות. תיארתי לי מי יודע מה. חשבתי, כי בשכונות העבריות אין רגל של לא־יהודי, ובשכונה ערבית אין רגל יהודי, גם הנוצרי צריך להזהר מפני הפרחחים שהם תמיד המתחילים בקטטה, ובכדי שיוכל לעבור בשכונה עליו לחבוש תרבוש וסרבלים. אבל בשובי לאחר החודש ראיתי שטעיתי, אמנם רק טעות למחצה. כי הנה בשכונותינו עוברים להם ערבים בבטחה, כי יודעים הם שיהודים לא יפגעו בהם. לא ירצחום ולא ישדדום. אך לא טעיתי במאידך גיסא: בשכונות שלהם אין היהודי בטוח. אפילו באותם המקומות שחיינו בהם שנים רבות חיי שכנות ידידותית. גם אלה שהיו אוכלים עמהם לחם מתנוּר אחד, מתרחצים עמהם במרחץ אחד ושפה אחת להם ומלבושים אחדים – אף אלה ברחו. משכונת ארד־אל־יהוד, מרחוב נצרת. ועמלם הופקר לכל לכל פרחח.

ב־25 בחודש שעבר, הוא החודש הידוע, ברחתי, אני ואשתי, ממעוני תחת מטר אבנים והשארתי את כל אשר לי הפקר אף כי סגור במנעול. בכדי להחליף עתה כתונת לגופי ובגדים אחרים הלכתי בלוית חברים לרחוב הרכבת הסמוכה לרחוב נצרת, ובסכנת נפשות ממש הגענו למחוז חפצנו. וכמובן: קללת דת מפי פרחחים, זריקת אבן או קליפת אבטיח וכדו'… והגדולים אמרו בחיוך::מהליש, חוג’ה, אלה ילדים". באתי למעוני: המנעול שבור וכל מה שהשארתי נשדד. שבתי מבוּיש וכואב אל הצריף הצר של ידידי שקיבל אותי ואת אשתי בסבר פנים יפות ביום 27 לחודש שעבר. מרוב כאב לא יכולתי לצאת כל אותו היום לרחוב – ולמחרתו, ביום ו' יוצא אני מהצריף ובאזני עוד האנחות של הזקן כהן בירושלים שנדקר ליד מאה שערים לא רחוק מהמשטרה. במו עיני אני רואה את פחד הילדים ב"כפר ילדים" והנה לנגדי בלב הדר הכרמל על יד גן השכונה רוכב לו ערבי זקן ואשתו הצעירה בחבילה על ראשה מחמרת אחרי החמור והנה נער ערבי מחמר אחרי חמורים טעונים אבני גזית לבנין יהודי. הנה אני עובר על יד נגר ספרדי טהור (ס"ט) הבונה קומה שלישית לפליטים בחפזון רב ושני ערבים מספקים חמרי בנין. ולפני עיני ידיעה קצרה בכרוניקה בעתוני תל־אביב על דבר אוטו מלא ערבים שנהפך לא רחוק מנהלל ואנשינו טיפלו בהם. ואני שואל את עצמי: לוּ עבר אוטו יהודי בכפר־לא־יהודי האם גם הם, אנשי הכפר הזה, היו עושים כמעשנו? וכך אני קורא בדרכי את כל הכרוניקה של תמול ושלשום. כאן דקירה. שם אבן. שם שריפה. וכאן על ידי ממש, לא בחלום או בהקיץ, עוברות נשים מושלימיות, אחת כנראה חסידה שפניה מכוסות והשניה פניה גלויות ושתיהן אינן חוששות בשכונה עברית טהורה, הולכות הן לשם טיוּל. לא, לא גבורים הם, חלילה, אלא מכירים הם אותנו, הם יודעים היטב כי בתוך ישוב שקט, רוצה שלום ושונא דם ופשע הם יושבים. כי רק ביום עברות רק בשעה שתוקפים אותנו שואפי דם או המתנכלים להרס ולטבח, יודעים אנו לשמור על נפשנו. אבל להתנפל לא נוכל ולא נרצח – כי לא מטבענו הוא. הנני מזמין את עורכי “הכרמל”, “אלגפיר”, “פלשתין” ועוד עורכים ממין זה שיראו במו עינם איך עוברים אחיהם אצלנו, ומי מאתנו עובר אצלם? הנני מאחל לכל אלה העורכים, המסיתים וכו' וכו' לעבור בבגדים אירופיים בשכונות ערביות במקום שאין מכירים אותם או אז אולי יחדלו להרעיל את אחיהם בשקרים ועלילות שוא.

ואף זאת נזכר אני: בימי הרעש כשרעדה אדמת הארץ, האם לא מידינו קיבלו אנשי שכם ככרות לחם מתל אביב.

אל כביר, זכור גם זה לנו.

תר"ץ.

במשך חמש־שש השנים הראשונות לבואי ארצה סרתי רק פעם אחת למקוה־ישראל, או ב"נטר", ולא במקרה היה הדבר, הפינה ההיא דחתה אותי. הרגשתי שם זרות והתנכרות, והנה הפתעה! מנהל חדש, מנהגים חדשים, תכנית לימודים מחודשת. נשמע גם קול השפה העברית בין כתלי המוסד. ואז – התחלת יסוד “אחוה”, הקבוצה הראשונה לקבלת עבודות בחקלאות כעין “יכין” בזעיר אנפין. ואנחנו נמצאים בתל־אביב הקטנטנה.

זה היה לפני חצי יובל שנה. נטע גולדברג (הרפז) בתפקידו, פרוז’נסקי במעשיו ואני נטלתי נעלי על מקלי והולך למקוה, להתיצב לפני המנהל. וראו פלא! בלי “באנז’ור”, בלי “מוּסיי”, גם בלי “ווּי, ווּי” קבלתי עבודה מרובה.

כל פרדס מונטיפיורי (כעת שכונת מונטיפיורי), פרדס גולדשטין לרבות הקטיף והאריזה, עידור גדול וקטן במחירים נאותים וכן דירה ומזונות, כמו לתלמידים, ואז הפכה מקוה־ישראל לאכסניה לפועלים עברים. ואחר־כן קרה מה שיכול לקרות בזמן מלחמת העולם 1914–1918. הפועלים נשארו, לא עלינו ועליכם, בלי לחם, אך מצאנו יד עוזרת ולב מבין אצל המנהל קראוזה. מאז אני מבקר, לכל הפחות, פעמיים בשנה את מקוה־ישראל, ושמח לראות את התלמידים, המנהלים והמחנכים ופועלי המקום.

תרפ"א.

זה כשלושה חדשים שאנו רואים ומרגישים הגירה חדשה לתל־אביב בלי ויזות, בלי רשיונות, בלי משרדים, ובלי קונסולים, ודוקא עליה רחבה. משפחות שלמות, נשים, טף, חמורים וגמלים. הם באים מקצה הדרום, מעבר הירדן, מבאר־שבע, ממדבר סיני, וכולם שואפים אך ורק לעיר העברית. שואלים אותם: למה אתם באים הנה? ועל זה באה התשובה: אמריקה של בידואים נפתחה כאן. הם מקימים גם אוהלים וצריפים. רק המהגר מפולין, מליטא, מרוסיה הוא שמסתבך בשאלות אלה, אבל המהגרים החדשים האלה אינם זקוקים לרשיון מיוחד, ומים ינתנו להם לפי הטף והבהמה.

יש כבר שכונה שלמה של בידואים על יד שכונת שפאַק. אדון זה מכניס אורח הוא ביחס לעליה זו. ומדוע לא יקבל אותה? הלא לטובת בנין הארץ הם באים הנה, לטובת בנין העיר…

א) עד שלושים אלף לירות מצריות הוציאו מכיסנו ללא שוב.

ב) כיום הזה עובדים בתל־אביב והסביבה, כמו שכונת ברוכוב, רמת־גן ובני־ברק עד 5000 גמלים, ביניהם 600 שלנו. והיוצא מכל האמור, שמבין שש המאות שלנו יש שני שלישים מחוסרי עבודה הנאלצים למכור את הגמלים באין להם מזון בשבילם. ואילו אורחי המדבר, העובדים גם ביום וגם בלילה מוצאים כאן פרנסה בשפע.

עלית הבידואים דוחקת את רגלן של כל העליות הקודמות, והעיר העברית הולכת בדרך העבודה הזולה.

תרפ"ה.

לעתים קרובות אנו קוראים בעתונות ע"ד הבדואים והגמלים (את המלה זיפזיף כבר נמאס להזכיר) מאמרים, מכתבים וכרוניקה. לוּ יכולנו, או לוּ רצינו לאסוף יום אחד את פרטי המעשים הקשורים בעלית הבדואים הזו ולהצביע פעם אחת על תוצאותיה – אפשר כי דבר־מה היה משתנה. אפשר שהיינו בוחלים בישיבות ובועדות שהעסקנים הרבוּ בהן ללא תועלת. לוּ נתגלו כל העובדות, אפשר שהעיר כולה היתה מתעוררת ודורשת קץ לכל זה.

במקום 150 חברי הקואופרטיב “המוביל” אנו מונים עכשיו רק 76, מחברי “המספיק” נשמרו 20 איש, ומ־140 פועליו נותרו רק 60, וגם הם מתחלפים בעבודה. הגמלים נמכרים במחיר קטן. על כל אלה נמאס כבר לכתוב.

אולם הנה עוד משהו. בהתחלת תמוז כשהמדבר התחיל לעלות עלינו בהמונים ממש, נמצא פועל אחד טמון בחול, ועד היום הזה עוד אין אנו יודעים, מי טמן שם את אחינו. לא אחת קראנו בכרוניקה על דבר הכאות והתנפלויות על חוף הים. הנה נפצעו שני יהודים. הבדואים גוזלים את ערמות הזיפזיף של פועלינו, מאיימים בסכינים ומכים באלות. מי שם לב לידיעות כרוניקליות אלו? תושבי נורדיה ותל־נורדוי צועקים חמס על שנתם הנגזלת והם מתחננים: השיבו לנו את מנוחת הלילה. גמלים לעשרות עוברים על יד החלונות ומעוררים אותנו ואת טפנו. במכתבים למערכת מעירים, כי חוף הים הנועד לטיול ולמנוחה – אף הוא מזדהם ע"י הגמלים האלה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה תופעות שהעתונות מעלימה: מי בתל־אביב פחד להשאיר בחוץ על החבלים את הכבסים המתיבשים? בזמן האחרון גם את החבל עצמו אי אפשר להשאיר. ידם של הללו סוחבת וגונבת ללא רתיעה. ואנו מחשים. עד מתי?

יש, כידוע, בא"י גם “עליה חפשית” לגמרי. בלתי מוּגבלת. קיבוּצית. עליה רחבה. גברים, נשים וטף. ואתם – מכל טוב. על דבשת הגמל ועל ראש האשה. מצפון ומדרום וממזרח. מבאר־שבע ומעבר הירדן, מחורן ומסודן. וגם אלה אינם רוצים ללכת לעבוד בכפר. יש להם תעודה חשוּבה: הם מספּקים זיפזיף וחול לבנין העיר העברית! רבים מהם תפסו בידיהם את כל הסבלוּת.

קבלנים הראו לי חשבון שהבידואים מספּקים במשך שנה זיפזיף וחול בשביל בתי חרושת לצנורות מלט ומרצפות בלבד כדי אלפי לא"י.

הזיפזיף העברי ירד כמעט מעל הפרק. חוקים ופקודות שונות לוחצים על בעלי הגמלים העברים ומרחיקים אותם מהעיר. החורנים דוחקים את רגלי התימנים והסאלוניקאים מבתי עסק של יהודים. “הם” נוחים יותר.

ולעומת זאת: אני רואה בכל בוקר במרכז תל־אביב, קרן בן־פורת ממש (אלנבי־כרמל־שיינקין), “לשכה שחורה”. מסתובבים בחורים צעירים ויהודים באים בימים. מבטלים זמן. מדוע לא ילכו לטעון עגלות ולפרוק קרונות? האם אין אפשרות לסדר בעבודת־הזיפזיף בתל־אביב עשרות משפחות, כדי שהכסף יישאר בעיר, בתוכנו. ואולי יש גם דרך להשפיע על משוטטי רחובות אלה שילכו למושבה – לפרדס, לבנין, לעבודות שונות?

תרפ"ה.

שמו אותי במאסר, הכניסוני לבית הכלא. שואל אני: מתי גנבתי? אימתי גזלתי דבר מה? איזה פשע מצאה בי ממשלת ארצנו? הנה קצין המשטרה בפתח־תקוה הודיע לי, כי יש נגדי פקודת מאסר? על חוב שלא סולק בזמנו נאסרתי. עוּבדה היא. רשע הנני, שאינו משלם חובותיו. אבל בשביל מי לויתי את הכסף, שמר פסקל תובע ממני ע"י המשרד להוצאה לפועל?

נזכרתי, כן הדבר. בראשית שנת 1926 באו מפולין הקונגרסאית חלוצים צעירים, בחורי חמד, שרצו גם הם להיות בין בוני ארצנו. עבודה לא היתה להם ולאכול הם רוצים. לא יכולתי לראות בהתנונותם של הבחורים הרעננים האלה. באו ימי גשמים, ימי מחלה, חוסר כל. איך אראה ברע להם. השגתי גמ"ח אצל מר פסקל ואצל אחרים… והקבוצה לא יכלה להחזיק מעמד והתפזרה. נשארתי אני הרשע, שאינו משלם חובות, והוטל עלי לשבת בבית־כלא.

אני פונה למצפונם של יוצאי “עובד” ביחוד לחברים שכטמן, פרידנברג, פפרציק ועוד: זכרו על מה אני יושב אסור. הרימו קולכם במוסדות שלנו. אל תנוחו עד שישחררוני.

גם אתם, חברי, אבולניק, בנקובר, אשר ב"הכובש" ואלה שאינם כבר בקיבוץ, דעו כי אני יושב אסור גם עבורכם. “חטאי” הם החטאים שלכם. אייכם? האמנם זה יהיה גמוּלי על עזרתי לכת בעת רעב? האם לא אתם שדחפתם אותי אל פתחי בעלי הכסף? אייכם עתה לפדותני על ידי תשלום חובותיכם?

תרפ"ה.

חברכם דוד הנדל נהרג. חברכם פלוני אלמוני נפצע. אתמול, היום ומחר, תמיד אתם צפויים לסכנה. היא אורבת לכם כל הימים בדרכים, ביום ובלילה. כאן התנקשות ופה “נהפך אבטומוביל”. ולא אחת אתם נעכבים בדרכים ע"י חבורות שודדים, בדרך חיפה–נצרת, למשל. בנס אתם ניצלים, אולם כלום סומכין על הנס?

טירדת הזמן ועמל החיים אינם נותנים לכם לחשוב הרבה על כל אלה. כחץ מקשת אתם עפים להביא את הלחם הצר לביתכם, לפי הטף. ההתחרות שביניכם עושה בכם שמות. מה לכם מהנוסע המשלם 55 מא"י מתל־אביב לירושלים, מה לכם מ־20–30 מא"י בדרך תל־אביב–פתח־תקוה? המסים לא קטנוּ עם הורדת המחירים והבנזין לא הוזל. והתיקונים אין להם סוף, ומועדי הפרעון של השטרות לסוכנויות באים תכופים.

האם לא הגיע הזמן שתתארגנו, שתכניסו סדרים במקצוע, שתקבעו מחירים נורמליים, שתשימו קץ להתחרות הפרועה שביניכם? האם אינכם רואים, כי בלי הסתדרות ארצית, מסונפת להסתדרות העובדים הכללית, אין לכם ולא יהיה קיום של כבוד? ואיך תשאו פני נשיכם וילדיכם באם לא תמצאו דרך לביטוח במקרה אסון ולחסכון ליום רע, לשעת מחלה וזקנה?

שתים אלה לרווחתכם ולהצלחתכם:

א) אירגון חזק של כל הנהגים בהסתדרות הכללית;

ב) ביטוח למקרה אסון וזיקנה.

מועצות הפועלים בכל עיר ועיר תעמודנה לימינכם לעזור לכם בזה, הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית לא ימנע את עזרתו. חברת “הסנה” תמצא את האפשרות להכניסכם תחת כנפי הביטוח.

מי בכם נבון־דבר ורואה את הנולד, יזדרז לעשות לביתו, כי יקרה כל שעה, כי נכבד כל יום.

תר"ץ.

ממעוני ל"בית העולים" של הסוכנות אשר ברחוב העליה רק צעדים אחדים. וכמו שחביבים עלי העולים לכל הסוגים, כך חביב עלי גם בית העולים, עם כל התאים שלו, בצורת חדרים ארוכים, רחבים, ובצורת צריפים מקרשים רקובים. וגם האוהלים הבלים חביבים עלי, כי שם העולים מחליפים כוח ונחים מטלטול הדרך. וכאילו יד הגורל היא, שגם העולים נחים לפי הסוגים. ועל פי רוב אני רואה שהאחים מעדן ומצנעא (ז"א מתימן) נחים עם כל הכבודה שלהם, נשיהם, טפם, זקניהם, בצריפים ובאוהלים. וזוכר אני איך לפני חצי יובל שנים באו לארץ ישראל להצטרף למחנה העובדים. אצלם – אולי העליה “הראשונה” (אצלנו – העליה השניה) וכעת כמו אז באים הם משפחות משפחות ומביאים עמהם הכל, את הלבוש בצורת סדין, הנרגילה, כולה מקשה כפתור ופרח, הספרים הקדושים, ספרי תורה וספרי זוהר. הכל כמו אז. ילד בן 2 וחצי על כתף האב וילד בן שנה ורבע בחיק האם. הכל כמו אז. רק בדבר אחד יש שינוי. בימים ההם באו עסקני פועלים וסתם אנשים טובים מן המושבה לטפל בהם ובמה שיכלו עזרו בסידורם שלא על מנת לקבל פרס או תודה. ואילו עכשיו פגשתי כבר את בני אלה שלפני חצי יובל שנים היו על כתף האב או בחיק האם, ואפשר בבטן האם, והיום הם כבר מטפלים באורחים. ורוצה אני להאמין, שגם אלה עושים מתוך חיבה לעולים ולא על מנת לקבל פרס ותודה. והזקנים גם הצעירים (בפרט הנשים) שרק עכשיו באו מביטים בצער על הבאים לעזור להם, שאין להם כבר צורת יהודים מתימן. תסרוקת משונה, בגדים אשר חשד של שעטנז בהם, ואוכל מביאים להם: ככרות לחם עגולים! כפות ומזלגות! והבאים מספרים להם על כל האושר שיש להם כבר בארץ־ישראל, על שתי מרננות, של בנות תימן, בנות ישראל. צמרמורת אוחזת את הבאים: מרננות?! בנות ישראל?! השם ירחם. קול באשה… ולפני קהל אנשים? ועוד מבארים להם: ש"יש לנו כבר רופאים שלנו שמרפאים לא ע"י לחש או עשבים כי אם על פי ספרים של אומות העולם". וכמו כן יש לנו כבר, ב"ה שופטים, ז"א עורכי־דין, הכל־הכל יש לנו, ממש כמו אצל היהודים של שיכנז".

אלה מתפארים במה שיש להם ואלה מצטערים שאין זה יפה ליהודים.

תר"ץ.

פועלים הבאים למושבה, מאורגנים בקבוצות או פלוגות, דינם לשבת באוהלים בעיבוּרה של המושבה, ולא במושבה עצמה. יטעמו נא החלוצים טעם של חוסר מים ושל כיתוּת רגלים לחנות וללשכת העבודה בערב! סופו של דבר ש"ההר הולך אל מוּחמד": המושבה מתקרבת אל מקום חנייתם של הקיבוצים. כך היה בפתח־תקוה, שבתי המושבה הגיעו עד גבול גבעת השלושה. הוקמו כבר בתים בשכנוּת “הכובש” בכפר־סבא, וכו' וכו'. גם זוהי דרך של עבודה חלוצית.

כלפי מי ומה הדברים אמוּרים?

כלפי קבוצת “החוגים” אשר ליד רעננה. על שאלתי מה יש להם – נעניתי, כי יש להם הורים בערים ובמושבות, היושבים תחת גפנם והדרים לבטח, נוסעים ליהנות מימה של תל־אביב ונאנחים שהבן או הבת “המטורפים” מתגוללים באיזו קבוצה. יש להם אחים ואחיות טרזנים ושחצנים המתגנדרים, אגב, גם בזה שיש להם אח צעיר ב"חוּגים" – “פלח”, “חלוּצניק”. בקיצור – יש להם הרבה.

ומה הם חסרים? מעט מן המעט. חסר ריוח בין מיטה למיטה שלא ידורו בצפיפות נוראה כזו. חסרים צריפים – החורף בא. חסר מקום לנגריה ולסנדלריה ולמפּחה ולמסגריה…

כן, עיקר שכחתי: יש להם מומחה לבנין תנורים ואפילוּ אופה מומחה. ולכן… חסרים הם מקום לתנור, חמרים לבנין ועצים להסקה. אם כל אלה יהיו להם יוכלו לאפות לחם לצרכיהם ולצרכי המושבה. ואז – לעזאזל מוצא והר הכרמל. גם כאן יכולים להיות כבגן־עדן ולהבריא. אלא שלפי שעה הם דואגים ל"קטנות": לקרקע, לסידור ענין המרעה ברעננה ול… חברים נוספים מבתי הספר. יבואו ויצטרפו אליהם. יחיו באוהלים, אח"כ בצריפים. תחילה הרחק מהמושבה ואח"כ תתקרב המושבה אליהם. הכל כנהוּג בישראל.

תרפ"א.

עוד בחצר מתקבל רושם של מקום תעשיה לא במרכאות: צפצוץ רכבת, קרונות טעונים עמודי ברזל ענקיים, חלקי קונסטרוקציות ברזל על פני שטח בן 20 דונם, שאון מכונות, רחש מזורז של עבודה.

מה היה כאן לפני שנה?

בוץ ועשבים ושממה.

בפנים בית החרושת הרושם מתגבר.

ג' מחלקות. במחלקה הראשונה מוטות הברזל נחתכים, מנקבים אותם, מישרים או כופפים, הכל לפי התכנית.

ומכאן למחלקה שניה – העברה במסילות ומריצות וקרוניות נוחות ומשוכללות, הכל מתוצרת ביהח"ר עצמו, שיצאו לו מוניטין בהלכות קרוניות ומריצות. במחלקה השלישית מנקים וצובעים את הברזל. שיטת נקוי הברזל מחלודה היא חדשה בארץ: אמבטיות חומצת הגפרית ורחיצת מים פשוטים אחריהן. ואחרי כן באה טבילה במי סודה ויבוש ע"י חול המתחמם בחשמל.

את הברזל המנוקה מכסים שכבת מיניום כדי להגן עליו מחלודה בעתיד ואז הוא עובר אל המחלקה השלישית, שבה מחברים אותו לפי הרישום בעזרת מכונות חדישות: פטישי אויר כבוש, מחמם חשמלי ועוד.

חלוקת עבודה בביה"ח מופתית. ב־1300 צורות עוברים חלקי הקונסטרוקציות שביהח"ר עוסק בהם – מיד ליד עשרות פעם ובמשטר חסכני ונאה הם נקלעים למקומותיהם. שיטת העבודה המשובחת היא שאיפשרה את התארגנותו המהירה של ביהח"ר והיא שעמדה לו, במידה ידועה, לקלוט במהירות 150 פועל לעבודות, שחלק מהן היה נחשב לבלתי אפשרי בארץ.

יש, כמובן, להזכיר, שביהח"ר הוקם, הודות להזמנת העמודים של “חברת החשמל” ועזרתה.

תנאי עבודה בביהח"ר זה – הלואי על כל מקומות העבודה – יומית. 300–400 מיל ליום. והסידורים הסניטריים שבביהח"ר, לא רבים כמותם בארץ. המס המקביל לקופת חולים הוא בגדר חובה המובנת מאליה בהנהלה, ובעד עבודת לילה המס המקביל לקופ"ח – מוכפל 6 אחוזים של שכר העבודה, כי בסביבת קדחת עומד ביהח"ר. כל הפועלים מבוטחים ע"י ההנהלה כנגד מקרי אסון כדין. בימי מקרי מחלה קלים משלמת ההנהלה לפועל 50 אחוזים ממשכורתו.

הסכסוך הידוע שהיה בביהח"ר ושגרם לשביתה ממושכת – אין רישומו ניכר כיום ביחסי הפועלים וההנהלה. גם הבוררות נתקיימה ותוצאותיה תתפרסמנה בקרוב.

הכל טוב, לכאורה, אבל – מתלאה חדשה וקשה מכל: פוטרו כבר 50 פועל וסכנת פיטורים נוספים נשקפת אם לא תוסף עבודה חדשה.

הולכת ונגמרת הזמנת חברת החשמל ואין די הזמנות חדשות. הממשלה היתה יכולה להעסיק את ביהח"ר בעבודותיה היא עבור הרכבת, עבור הנמל. וראשי הממשלה יודעים יפה מקיומו של ביהח"ר. הנציב העליון ביקר בו ומכיר את תוצרתו, אף לא קימץ בתהלות ותשבחות לו ולתוצרתו. ביקרו בביהח"ר גם מהנדסים ממשלתיים. הנהלת הרכבות יודעת יפה על ביהח"ר לפי מספר קרונות המשא שהיא שולחת עבורו ולפי התשלומים שהיא מקבלת עבורם. גם תזכירים נשלחו ע"י ביהח"ר לכל מחלקות הממשלה הנוגעות בדבר, ואין קול ואין עונה. אין לפי שעה מצד הממשלה יותר מתהילה אַפּלטונית ושתיקה דיפלומטית. והזמנות אין. וכאן לא המחיר מעכב, כי ביהח"ר יוכל להתאים את מחיריו אל מחירי חו"ל; ולא טיב העבודה מעכב, כי גם בזה אין ביהח"ר נופל מהדומים לו בחו"ל. אשר לנוחותו של המזמין, הרי אין נוחות כזו למזמינים בחו"ל. כאן נחוץ, איפוא, רצון טוב, רצון להעסיק פועלים בארץ, רצון לשמור על ענף תעשיתי חדש.

תרצ"ב.

לא על המכונות והמשאבות, לא על פטישי האויר ומקדחי האבן, גם לא על בור החומר המפוצץ והמנופים המרימים אבן אחת שמשקלה עד 20 טון, בלי לאות ובלי טיפה של זעה, ומעבירה אותה מעל לראשי העובדים, עד הקרון העומד מוכן לקחת אבנים גדולות להובילן ולהשליכן הימה; גם לא על הפלא, שרק אתמול־שלשום היה כאן הר גבוה במקום הזה, והנה לא ניכר מקומו – לא על כל אלה אדבר, אלא על מכונה אחת, אשר רמ"ח אברים לה ושס"ה גידים, על מכונה הנקראת “אדם” – אגיד מילים אחדות. כוונתי לאותו אדם, אשר בנפשו ממש, בסכנת נפש, מביא כאן את לחמו ולחם משפחתו, למכונה ששמה הפועל במחצבה, הנתבע לכל דבר ונותן בעין יפה להסתדרות, למפלגתו, לקרנות הלאומיות – לו רוצה אני לומר, חוץ מכל אלה שהן חובותיך כפועל וכעברי, תן גם חסכון, זכור חסכון! עוד יש לך גם לזה. לא לנצח נכנסת למחצבת אבנים זו. לשם התישבות, לחיי משפחה. ויש צורות שונות לחסכון, יש ארגונים, יש “הסנה”, יש בנק הפועלים, מוסדותיך הם, שמור על כספך, הגן עליך מפני הוללות והפקר. לי כפועל ותיק מותר להגיד לך אלה הדברים.

אני בשרון. אני עם תיקי.

תיק “להחיות מתים”, להשיב חברים לקופת־החולים. ללקט את ה"אובדים" שיצאו מהקופה בגלל איחורים בתשלומים ולהסביר לכל מיני בחורים, שהם בהסתדרות, אך לקופת החולים לא נכנסו עד כה, את הצורך להיות בין חברי המוסד הזה. ואני פוגש תוך כדי עבודתי “בעלי דבר” שונים. האחד, “רווק”, הגיש כבר בקשה להעביר הנה את הבחורה שלו, בעוד חצי שנה תבוא, יתחתן ואז ייכנס לקו"ח. יש גם “רווקים” שעניני קו"ח אינם נהירים להם כלל. אך יש גם “ותיקים”, מהעליה השלישית, ההנהלה הציונית שילמה בעדם לקו"ח דמי כניסה לחודש אחד ואח"כ לא הוסיפו לשלם. ודוקא את אלה אני מסתובב לחפש. והנה בשוטטי בשרון הופיע פעם לקראתי בחור צעיר. ועוד לא הספקתי לתהות על קנקנו והוא מתופף כבר בלשונו: “על אפם ועל חמתם אכנס עכשיו דוקא להיות חבר בהסתדרות ובקופת־חולים. אני ארשם ואח”כ אשפיע גם על יתר חברי שיעשו כמוני. להכעיס, יתפקעו…"

שאלתיו לפשר דבריו, ומי הם ה"הם" אשר אותם הוא רוצה להכעיס ולפוצץ. הבחור עומד ומשתאה: אתה, כמדומני, כותב ב"גאזיטין" ואינך יודע מי אני ומי חברי. ואם כן תא שמע: אני, יחד עם עוד אחדים, נשלחנו הנה מאת התאחדות האכרים לעבוד כאן אצל האכרים, כדי שנהיה להסתדרות העובדים כעצם בגרון, להפריע, לסכסך. הוצאות הדרך נתנו לנו ובאנו הנה למלא עבודה ציונית חשובה, לשבור את ההסתדרות. באנו לפרדס של אחד החברים לתנועתנו. מהגליל באנו. למלחמת המצוה נגד ההסתדרות. והנה בעל הפרדס מרבה עלינו בדרישות. מבקש הוא גם כמוּת גבוהה וגם איכוּת גבוהה של העבודה. השמעת? קצה נפשנוּ ושלחנו מכתב להתאחדות האכרים אשר ביהודה בתלונה: כך וכך, סיפרנו את כל האמת וביקשנו שיתערבו וישפיעו. לצערנו, קיבלנו תשובה מאת ה"התאחדות", שהם מכירים בצדקת בעל הפרדס ואנו מחוּייבים לתת כמוּת ואיכוּת הגונה. ובכן, הוחלט אצלנו, אם להיות פועל ממש, עובד הגון, למה לנו להיות ב"ברית"? מוטב לחיות עם פועלים ממש ולהיות חברים בהסתדרות ובקופת־חולים!"

תרצ"ב.

כבר עברו קרוב לשלוש שמיטות, מאז נסעתי מיפו לחדרה ביום ו' אחד על מנת להשתתף בחגיגת יום כניסת חברים בפעם הראשונה לכרכוּר. למען הגיע לכרכור, היו צריכים לדאוג מבעוד יום למקום בדיליג’נס ולשלם דמי קדימה. עם עלות השחר עמדנו כולנו מוכנים לדרך (18 שעה כמעט, נסיעה בעגלה). ובטרם עלתה השמש, יצאנו למסענו. על יד קלקליה נתקלקל דבר מה בעגלה). עמדנו. נכנסתי לראות את הכפר, וזה לי אז הפעם הראשונה לראות כפר ערבי. כמה דברים הפליאוני מאוד: ערבי שוכב פרקדן ודוחף ברגלו גלגל עץ וככה הוא מעלה מים עבור הנשים העומדות וכדיהן על ראשיהן; נער יושב על קרש הנסחב בכוח שור וחמור על גבי ערמת שיבלים – זהו הדיש. וכדומה מפלאי הטכניקה הערבית.

עזבנו את העגלה ונלך ברגל בכיוון חדרה. אחרי חצות באנו לכרכור. וכרכור – חצר עתיקה, “חושות” אחדות מלאות פרעושים, אשר למען היכּנס לתוכן, היו צריכים להתכופף עד חצי הגוף. ובכל זאת ברכתי את השבת במצב רוח של חג. מסרתי את ברכתי ושבתי למקום שממנו באנו. מאז לא נזדמן לי עוד פעם להיות בכרכור. שמעתי עליה רק מן העתונות.

באחד מחדשי הקיץ תרפ"ט נקלעתי לחדרה והחלטתי לבקר את כרכור. באתי, חיפשתי את כרכור ולא מצאתי. בתים יפים, גורן מסודרת, מכונת דיש, מים לרוב, ועוד, מחכים לרשתו של רוטנברג – כרכור מאז איננה. בשובי מכרכור לתל־אביב (לא ליפו) באוטומוביל, נתעכבנו על יד קלקליה. עלה רצון לראות את הכפר. הכל כמו שהיה, אותה הבאר, אותו הערבי הפוזל, אותן “הבנות” עם הכדים על ראשיהן, אותו החמור והשור, הכל על מקומו. רק כרכור איננה.

תרצ"ב.

לפני שנים, בהיותנו קומץ פועלים קטן, התחלנו להביט בעינים זועפות על המשגיחים ומנהלי העבודה. בלי ספק, הגורם לכך היה דומה לזה שקרה עתה בפרדס בחריה: המשגיח הרים יד על פועלת, והעוזרים על ידו, המשגיחים הקטנים, עמדו, ראו, ושתקו. אבל דבר אחד אני זוכר, שעוד בועידה הששית של פועלי־ציון ביפו (תל־אביב לא היתה עוד אז) דובר כבר על יחסנו למשגיחים, ובועידה השביעית בחדרה קבלנו החלטה, שהמשגיחים לא לנו הם. התחלנו לנהל נגדם מלחמה. הרגשנו כי לפני אלה יש רק ענין אחד ­– בעל הבית, בעל הפרדס, על כל פנים לא הפועל. ראינו והרגשנו, שהם־הם הגורמים שהפועל העברי לא יוכל לחדור לענפי עבודה.

אני זוכר שבאחת הועידות של ההסתדרות החקלאית, השניה או השלישית, נתקבלה החלטה ברוב של “פועלי־ציון”, כי למשגיחים אין מקום בהסתדרות. אז נתקבלה גם החלטה נגד השמירה המעורבת המסכנת את השומר (מי אינו זוכר איך נשחט השומר סחרוב בראשון לציון?) ומעל דפי עתונות הפועלים לא פעם דובר על המשגיחים ועל סכנת השמירה המעורבת. הקפדנו שהחברים לא יעברו על חוק זה. מי שהלך לשמור בשמירה מעורבת הוצא מההסתדרות. ידענו איך להתנהג עם זה שקיבל עליו להיות משגיח. עתה דומה, שכל זה נשכח. העליה השלישית והרביעית אינן יודעות כאילו מכל אלה. להיפך, עתה מי שיודע קצת להחניף לבעל הפרדס – נעשה ראש לחבריו. עתה הולך ונוצר מין משגיח חדש, מכובד על חבריו. עתה חברים נאמנים עוזרים לסידור שמירה מעורבת בזכרון־יעקב.

נשתנו העתים. האם לא כדאי בעוד מועד לעמוד בפרץ?

תרצ"ג.

סבלים, סבלים עברים ממש, המסתובבים ברחובות חגורי חבלים והאוכפים משאות על גבם. הם אינם רצויים. אותם מחרימים. על כן פירסמו מודעה בזו הלשון: “סוחרי חיפה! תנו גם לנו עבודה. אנו 20 הסבלים, אשר מוטל עלינו לפרנס את נשינו ואת טפנו, יותר ממאה נפש, רוצים מכם עבודה”.

קורא אני את המודעה הזאת ושואל את עצמי: באיזה מצב, באיזה זמן אנו נמצאים? מה יש כאן? סוחר יהודי שולח סחורה לסוחר יהודי והסבל היהודי כופף את ראשו ואת גבו ואחיו דוחים אותו. איך אפשר, הייאָמן? אבל עוּבדה. במודעה הם מבקשים: “תנו לנו לשאת את משאכם ובעד זה נאכל לחם”. כך בפירוש.

סבל זה אינו דורש כסף בעד יהדותו, כי אם בעד עבודתו. החבל והראש והאוכף מוכנים, והניצוץ היהודי שבסוחר איהו? “וחי אחיך” איהו?

תרצ"ג

מתאוננים חברי הנוער העובד גם בעיר וגם בכפר על יחס הפועלים הבוגרים אליהם. מתאוננים! זהו דרך הנוער בכלל. הלב תוסס והעינים עודן בהירות, ועב קל יעלה על השמים ולבו של הנוער יכאב. ובכל זאת –

אגודת הבנין שלחה כמה מחברי הנוער שבסקצית הבנין לעבוד בבנין “מספירו”. מנהל הבנין דורש, ובודאי דורשים ממנו, כי כל הפועלים יהיו מומחים, מהטובים. הנוער הוא עדיין בגדר של מתלמד, ולכן משיבים אותו מהעבודה כלעומת שבא. אבל יש להתאונן על הפועלים המומחים, הפוגשים את הנוער בצחוק, מכשילים אותו ושמחים לאידו… בערב יבוא הנוער אל הקלוּב, ולא על יום העבודה שלו שעבר בבטלה התאונן, כי אם על היחס של הפועלים “המבוגרים”: למה הצחוק, ולמה ההתעללות?

ברחובות עובדת קבוצת נוער. עובדים בקבלנות עשר שעות ליום ומשתכרים שש, שבע ג"מ ליום. לא טוב, אבל אין לע"ע לשנות, כיבוש עבודה. אולם דבר אחד יש לשנות, ותו"מ – והוא: יחס ועד הפועלים. מלבד קילוף יש בציר ענבים, משכורת יוֹמית, ומדוע לא ישלחו גם את הנוער לעבודה זו?

תרצ"ד

לא אחת קנאתי בחברי, משרתי ההסתדרות, שזכו לקבל מכות. לא כל אדם זוכה לכך. דרושה, כנראה, הצטיינות. כלום טובים הם ממני, ונאמנים יותר? ידים ב"ה יש, ומרי נפש אינם חסרים. ועל ראש מי תחול המרירות אם לא על ראשו של זה שהוא הכי קרוב לך בעסקי יום־יום וצרותיהם? כל ימי הצטערתי, מתי…

והנה בא היום. בפרוס החגים בא אלי קהל פועלים מרי־נפש ודרשו לחם. כסף לקנות אוכל. לא היה בידי לתת להם מלבד התשובה: “אין לי”. והנה – חבטה בראש, מכה בעין, אני נופל ארצה – – –

עתה ידעתי, כי זכיתי. לא חינם עברו עלי 20 שנות עבודה בארץ. ולא חינם “פקיד” הנני בלשכת־העבודה באחת המושבות הגדולות.

ויען נמצא בהם דבר טוב, האם לא אציינו? לא כלם היכו, רבים גם מנעו מהכות. לוּ רק הייתי בטוח, כי המכים הם הרעבים ללחם באמת…

תרצ"ז

אם ירצה השם – כך אני מאמין, ואל תגידו: פתי מאמין – נלמד כעת, וילמדו האכרים בכל המושבות, פרק בהלכות שמירה על המשק החי של הארץ, המשק הפרודוקטיבי ביותר שלנו: הפועלים העברים! ידעו לשמור עליהם שלא יאלצו ביום מן הימים לעזוב את המושבה בפחי נפש; ידעו לשמור עליהם לא רק בשביל צרכי העבודה במשקם, אלא גם בשביל להגן על הנפש ועל הרכוש; ידעו לשמור עליהם מפני שהם מקור חיים ופריחה כלכלית לכל המושבה בלי הבדל מעמד. עדים הם החנונים, האופים, הסנדלרים, חברות האוטובוסים, הקולנוע, המספרות, המכבסות וכו'. כל אלפי הלירות ששכנינו הטובים היו מוצצים מן המשק העברי ומוציאים אותם לצרכי קניית נשים ונשק – נשארים עכשיו במושבה גופה וגם האכרים עצמם נהנים באופן ישר מן הכספים האלה, למשל משכר דירה: כל לול, רפת ואוּרוה – הפך למשכן אדם; מרתף, מחסן, – הכל “להשכיר”. ומי שוכר את הדירות? הוי אומר: הפועלים היהודים. אכן, הפועל העברי אינו רק מכניס חיים ואוירה ציבורית עברית לכל פינות המושבה, אלא הוא גם בבחינת “משק מכניס” לכל מושבה.

וכיצד עלינו לשמור על המשק הזה?

כל מושבה נתבעת ומחוייבת לדאוג קודם כל, כי העבודה העברית תהיה תדירית. שנית, להקציב קרקע לצורך הקמת שכונות ומעונות עובדים – בעזרת המוסדות הלאומיים כמובן. שלישית, להקים מטבחים זולים בכל מושבה, כך שבזמן הפחתת העבודה ובעונה המתה, ימצא הפועל את קיומו וביתו בקרב המושבה.

אני מאמין, שכל מושבה, על חוגיה וזרמיה, יודעת עכשיו יפה את ערכו של הפועל היהודי במושבה והיא תדע לשמור עליו ולהחזיקו בתוכה.

תרצ"א

כשקיבלתי הזמנה ממזכירוּת מ. פ. רעננה לבוא לחגיגת חנוּכת ביתם, בית הפועלים, פקפקתי אם כדאי לי לנסוע. היצרים שבי התרוצצו: אחד טוען – לנסוע, היות והייתי בין המוזמנים לבתי הפועלים הראשונים בפתח־תקוה, חדרה, תל־אביב וחיפה. למה לא ברעננה? השני טוען – למה לנסוע, איזו נחת יש לך מפתח־תקוה, מחדרה ואפילו ממגדיאל ומכפר־סבא? – אַל תסע. מה מחכה לך ברעננה? ינאמו, ידברו “הנה הבית הזה”, יספרו שבחים לבוני הבית, ומחר כאתמול – אַל תסע. וכבר רציתי לשוב למעוני, אבל שני בחוּרים צעירים, ספק “נוער”, ספק “בוגרים”, פנו אלי בשאלה, אם הערב פתוחה הצרכניה (המשביר), ומשיחה קלה נודע לי, שהשנים הם ב"כ קבוצה צעירה מה"חוגים" שתקעו אוהלים ברעננה, והם רוצים לקנות צרכי אוכל בצרכניה דוקא. אמרתי – עכשיו אערבב שמחה בשמחה. נחנוך את בית הפועלים אשר ברחוב ברוכוב ברעננה, ואת מחנה הקבוצה הראשונה הזאת. נסעתי.

ראשית כל שמחתי לשמוע שבלי מלחמה, בלי משמרות ובלי משפטים קיבל ציבור פועלי רעננה את תריסר החברים בתור קבוצה. אח"כ חקרתי לדעת, מה מוצאם של חברי הקבוצה ונודע לי – אחד מעין גנים, אחד מברלין, זה מפתח־תקוה וזה ממינכן ועוד אחר שאיננו רוצה להיות בכפר גנים ובקבוצה חשקה נפשו. ומי הם – זה בנו של עורך עתון יומי בארץ, השני – בנו של סופר גדול, זה בנו של נגר במושבה וזה סיים את ביה"ס במקוה ישראל. וכאן חוּברו יחד בשאיפת העבודה.

נסעתי ואינני מתחרט.

בנדודי בהשרון אני בא גם למגדיאל. והנה נתברכה המושבה עוד פעם בבחירות. רק לפני שנה היו שם בחירות ונפסלו. אתנו מפלגה של בלתי מפלגתיים, מפלגת סתם, אשר כל ימות השנה אין יודע אותם, אך לפני הבחירות למועצת הפועלים הם מכריזים על עצמם וטרודים עד מאד. ממש כאותו חייט בעיירתו – לא חייט ממש, כי אם מתקן בגדים, טלאי על גבי טלאי – אשר מדי הגיעו לבחירות ("וויבאָרעס בלשונו), היה אומר לאשתו: “פסיל, אני מניח את המחט ולא אקח אותה שוב ביד בטרם יהיה סדר בעיר”. כך שמעתי גם במגדיאל: אחד טוען: אנחנו, ה"בלתי", לא רוצים, אנו נעשה ככה וככה. ומתחילים לחטט ולחפש, והכל בצורת מכתב גלוּי לועד הפועל של ההסתדרות, ותיכף ומיד לפרסם, ואם חס וחלילה לא יפרסמו – יש עוד עתונים, ואין נזקקים דוקא לעתוני תל־אביב. יש עתונים בירושלים. אנו לא רוצים. “וויבאָרעס”!

תש"ה.

יש ואני שוהה בלילה ברחוב להתבונן בילדים הפעוטים, התגרנים הקטנים, כשהם סוחרים בשוקולדה, שרוכי נעלים ועוד סחורות כגון אלה. משנכנס אדר החלו מתגרים בסחורות של פּורים – אקדוחים, מכונות יריה, כדורים פורחים, מסכות, ומכריזים על סחורותיהם למאחרי בנשפים.

והנה, כשאני מאחר בערב להסתכל ב"סוחרים" הקטנים נתקל אני לא פעם באנשים הנושאים מין כובעים משונים, אשר רקומה בהם חותמת בעלת שני מפתחות, למעלה משני המפתחות רקומה המלה “הבטחון”. באתי בדברים עם אחד מהם ונודע לי, כי זה כשנה וחצי לאחר שהוברר, כי הבטחון בעיר אינו מובטח כ"כ וכי שכיחות הגנבות בה, התאחדו 5–6 בעלי משפחות לפעולה עצמית. הם אומרים גם לקבל עוד משפחות לחברים. ומי שרוצה להיות באמת בטוח ברכושו, הן בעלי חנויות והן סתם בעלי דירות, בפרט בעלי המחסנים והקבלנים המכינים חמרי בנין, ימסור את השמירה לבעלי שני מפתחות. ומסורים אנשי “הבטחון” לתפקידם. משעה עשר בערב עד 5 וחצי בבוקר הם נמצאים ברחוב ובודקים בכל רבע שעה את המנעולים והדלתות, מונים את שקי המלט, את הקרשים וחמרי הבנין האחרים שנמסרו להם לשמירה. והכל בסדר.

תרצ"ז.

במרכז העיר ממש, בקרבת מעוני, מצאו להם בחור ובחורה מגרש ריק, שהיה מקום לפסולת וזבל של שכנים – והם ניקו וסקלו אותו, ישרוהו וחרשוהו, הניחו צנורות והזרימו מים, ועד מהרה… הציצו צנוניות ושאר ירקות, מאכל לדרי הבתים מסביב למגרש הזה. עיני ולבי מלווים בברכה את ידי העמל הללו, מה נחמד הזוג הזה!

ובלכתי לעבודתי מדי יום ביומו אני תר אחר כל מגרש ריק ופנוי בעיר, ויודע אני בנפשי כי רבות הן הידים הבטלות והמבוטלות – ומדוע, מדוע לא תמצאנה להן את החפץ ליישר, לעבּד ולחרוש מגרש צחיח ולהצמיח ירקות לארוחה: עגבניות, מלפפונים, צנוניות, תפוחי אדמה (הוי, מה יקר עתה ירק זה!), תות־השדה ועוד. עד אשר תגיע השעה ובנינים יתנשאו במגרשים אלו לקלוט עולי־ציון רבים.

בתל־אביב מעריכים עתה את המגרשים הפנויים בעשרות דונמים, והאומנם נקשיח לבנו למגרשים מובטלים אלו? יצורפו ידים בטלות למגרשים ותהא הברכה שרוּיה בכל. מה לא תתן האם האדמה? ומה לא תפעלנה ידים ברוכות?

תרפ"ח.

אכן, בושתי; אנה אוליך את חרפתי?

זה למעלה משלושים שנה עומדים אנו במלחמת כיבוש העבודה במושבות, מראשית העליה השניה, מאז 5–1904 – במלחמת־דברים, בהפצרות ובהוכחות, בתחנונים ובחשבונות ומספרים מאירי עינים; ואחר השנים 21–1920, ואחרי 1929, ואחרי השנתיים הללו 1936–1938 – עוד צריכים בחורינו ללכת לעמוד על יד שערי הפרדסים, ולהגיע למכות, מאסרים ומשפטים!

ולפעמים אין השופט יהודי, ומה יחשוב הוא על כל הענין? – מה אין שכנינו עושים לישוב העברי? עוקרים, שורפים, יורים, רוצים לעקור מן השורש. וידוע: חלק מפועלי המושבות הולך בלילות “להרים”; בלילות – כאשר דורשי העבודה היהודים שומרים ומגינים על רכוש נותן־העבודה… הייתכן? הינהג כך בן־אדם בבן־עמו? ואולם – החוק הוא חוק, כמובן.

האבות שכחו כל בושה, ואינם מעלים על דעתם: מה יהיה כאשר יסלקו הפועלים היהודים מעצמם כל אחריות לרכושם ולישוביהם של “מיטיביהם”?

אך הבנים – אולי תקומו אתם נגד הוריכם ותתבעו עבודה לעומדים אתכם על המשמר?

תרצ"ט.

רחובות, רחובות, במה אברכך על הכנסת אורחים יפה שנהגת בצירים ובאורחים של ועידת מפלגת פועלי ארץ ישראל?

יש לך פרדסים רעננים, כרמים משובחים, בתים יפים, וסביבך גנות. אברכך על האש"ל (אכילה, שתיה, לינה)? כל רחובותיך המו מאדם ואף אחד לא אמר צר לי המקום, אף אחד לא התלונן על האיכסון, וגם בבתי המסחר הראו לאורחים פנים יפות.

יש לי ברכה: יהי רצון מלפני כל אכריך, נותני העבודה, כשם שפתחו את דלתות החדרים לאיכסון אורחים, כך יפתחו במהרה – אין כוח לחכות – את שערי הפרדסים, הכרמים, החצרות לקבל אך פועלים עברים, כדרך שנהגה רחובות בראשית היותה. יש די מקום למאות פועלים, אשר הם כעת מובטלים, אספו אותם, ותחזור העבודה העברית על אכסניה שלה, לדורות עולם.

ת"ש.

זכרון־יעקב היושבת עטורה הררי־השומרון, צופה אל הכרמל והים, איכה ראיתיך עתה בירידתך. מכל אשר עבר עליך מאז תרצ"ו עד תרצ"ט – לא למדת לקח, לא לקחת מוסר. 92 – כמנין צב – חברי הסתדרות העובדים שלנו מצאתי בך בסוף שנת תש"א. ומהם 35 אשר אין בכוח הלשכה לספק להם יותר משני ימי עבודה בשבוע. והשאר, נהגי “אגד”, מורים, פקידים, וחסל. בזכרון יעקב אין אף פועלת אחת.

מה תאמר על כך מועצת הפועלות? – בזכרון יעקב יש רק חבר אחד בהסתדרות מעדת התימנים, מה תאמר על כך המחלקה לעדות המזרח בהסתדרות?

ואלה היושבים בך, זכרון, בכוח העקשנות שבהם יותר מאשר בכוח הרצון הם יושבים. הם לא היו עם הבורחים הרבים. הם רוצים לברוא וליצור בך איזה “יש”. מעט מזער.

ואף זאת. באחד מגליונות “אומר” קראתי דבריו של י. מסתכל על ההתנדבות והגיוס בזכרון, שלא נמצא אף מתגייס אחד. ואמנם, לאחר פירסום הדברים האלו, התגייס אחד, כאילו “להכעיס” לאותו מסתכל. ונמצא גם קצין – היושב בביתו ומתכן תכניות.

חברים, עובדים – הבו תכנית לזכרון! הבו לה אזרחים! –

תש"ב.

גבע – שם הנקודה בעמק, הקימה מצבת־עד לגואל העמק, יהושע חנקין, לאחר מאה ועשרים שנה.

לנקודה זו אני בא תמיד בביקורי בעמק, היינו: אחת לחמש שנים.

הגעתי הנה דרך “רחוב הרווקים”, ישר לחדר האוכל. הופתעתי לראות על השולחנות, בני שבעה מקומות כל אחד, עגבניות, פלפל, ירק טרי ורענן, מלפפונים וזיתים, גם צנונית אדמדמה. נזכרתי מיד ב"צרכניה" שלנו, בדמע משלמים בה מיל וחצי בעבור זית אחד, 2 מיל בעבור פלפל ירוק, 7 מיל בעבור מלפפון ו־9 מיל בעבור עגבניה – ועוד מילים, מילים רבים. והנה הביצה, שכמעט שכחתי את טעמה, מפני 21 המיל בעבור שתי הביצים, וכאן היא מונחת מבהיקה על כל צלחת, והלחם החתוך פרוסות לשובע, שידי אנשי המקום הוציאו אותו מאדמתם, ונאפה בתנור שלהם על ידי החברים שלהם. נחמד למראה וטעים ומנות חצילים כאוות נפשך מכל המינים והסוגים, כבושים ומבושלים, מטוגנים וקצוצים, איש איש לפי טעמו.

"ואתה האורח ­– אומרים לי – שלח ידך אל הגבינה ואל החמאה, טבול לחמך בשמנת, תשמן את הסלט בשמן־זית, תאכל ותשבע להנאתך – ותקנח סעודתך ב – – – כוס חלב חם או פושר. וכל זה אינו אלא לארוחת הבוקר. כשהבעתי תמהוני על השפע, אמרו לי: ירח־הבראה הוא לנו. אמרתי: “שמעתי על ירח עיון, ירח¹ הסמינר, ירח דבש, ואף על תשעה ירחי… שמעתי, אך ירח הבראה מהו?”

אמרו לי: “יתברך השם, שקי החיטה צבורים באסם, תם ונשלם הבציר, הפרי נקטף מן העצים ונמכר בעיר יפה־יפה, מוסקים הזיתים וכובשם אותם, ואף תנובת־החלב ברוכה. מפני מה לא נערוך לנו “ירח הבראה?” – הילדים חפשים עתה מבית הספר, הזקנים והזקנות יאריכו ימים ושנים, אף הם טרחו ועזרו לנו לאחר עמלנו, מותר לנו להנפש ולנוח ולהבריא. וגם ל”אורח נטה ללון" – הבראה תמצא.

אכן שיחק לי מזלי. ידעתי לכוון את השעה.

ולא אני בלבד. סיפרו לי מעשה שהיה במשפחה בת 4 נפשות, שיצאה מחיפה לעמק הירדן, ל"סדר" בחג־הפסח. בדרך שמעה, שבנקודה זו מקבלים אורחים, ובאו להתאכסן, שעה קצרה לפני החג. ולא משפחה אחת… ואכן, טעמו אנשי המקום טעם “יציאת מצרים” מהו. קשרו סולמות אל גגות הרפתים, ועלו על משכבם בליל־החג בעליות ובמתבנים, כי בחדרים שלהם נעשתה “פלישה”.

ויש חבר אחד הממונה על “שיכון” האורחים. הוא הדואג לציפיות ולסדינים, למגבות ולסבון ואף גם ל – – – סכין גלוח משובח, והוא המטפל באדיבות באיסטניסים ובמפונקים למיניהם. אם פלוני האורח אינו סובל מקלחת קרה, ואולי חשקה נפשו באמבטיה ממש, מבוּקשו ינתן לו. יש ברז מיוחד למים חמים, ויש אמבטיות כמו ב"ארזה". ופרשת הכנסת אורחים לא תמה בזה. יש לפעמים ואורח לאחר ששהה כמה ששהה, עשה עצמו כמו ששכח ולקח עט נובע לא שלו אל כיסו. והיה מעשה באורח, ששכח את ארנקו מתחת לכר. הידיעה נמסרה במהרה למשרד, ובא החבר הממונה על ה"שיכון" והודיע לבעל הארנק בטלפון למקומו עוד קודם שהלה הספיק לבוא לביתו, שכספו וארנקו שלמים.

והזקנים כאן ברכה גם בידיהם. אחד נגר ואחד חייט, ואם אין בגדים חדשים לתפור, יכול הוא גם להטליא טלאים נפלאים, ואחד “בוכהלטר”, ממש, מקום מושבו במשרד. עובד אני, אומר הוא, ב"מזכירות".

ולא כמנהג שאר הקיבוצים. אין להם “ריפובליקה” מיוחדת, ולא חדר אוכל מיוחד. רוצים הם להיות יחד עם בניהם, בנותיהם ונכדיהם, לראותם תמיד להסב עמם בחדר־אוכל אחד, אמנם ליד שולחן מיוחד, מכוסה מפה לבנה (גם בימות החול!) ומסודר בנוחיות־יתר משאר השולחנות. ועל השאלה: “מה שלומכם?” ישיבו בעליזות ובשביעות רצון: “ברוך השם, לא רע, ה”קבוצה" דואגת לנו יפה, הלואי ולא יחסר להם ולנו כל טוב!".

והילדים הנחמדים אף הם עינם ולבם לאורחים. הייתי להם “סבא” ו"דוד" כאחד, “סבא” על שום מקלי וגילי, ו"דוד" – על שום שפתי, אשר אדבר עברית כמותם, שלא כיתר “הסבאים” שלהם.

ותפילה אחת לי, למקלי, מקל נוד שלי: אנא, הוליכני אל המרתף בבית־ברנר, בתל־אביב, אל מסדרון המועצה בירושלים ואל האיצטבאות באמפיתיאטרון אשר בחיפה, ואגרש משם את כל הולכי־הבטל למיניהם ומקבלי לחם חסד ו"משען" לסוגיהם. ילכו ויפשטו בשדות העמק, בגבעות ובעמקים, למלא את המחסור בידים עובדות, לשמור על המשקים המבורכים שלנו, קלשונות ומעדרים ואיתים ינתנו להם, לעדור ולחרוש ולזרוע, ולחם לשובע יאכלו, לחם מן האדמה!

וכמעט ששכחתי את “מרדכי היהודי”, הוא מרדכי הטוב והחביב, הממונה על המים, המשגיח על המקורות והמספק אלפי קוּבּים לכל הנקודות, ולרשותו: “טכסי” מיוחד. ואלה דבריו לאורחים: "אולי בחפצך לראות את האגם אשר אנו בוראים, ואת המוטור המסובב את הגלגלים ומוציא מים, מיליוני קובים מים חיים, זכים וטהורים ובריכת־השחיה שלנו “עם כל הנוחיות”. ואפשר שחיין אתה, – התפשט וצלול, שחה שחה להנאתך! ואגב סיור ימי זה, הוא מצרף גם טיול “יבשתי”, מוביל את אורחו לבית־אלפא, חפצי־בה, וחזרה. וכמעט ששכחתי את רחוב הרווקים. היש בתל־אביב רחוב שכזה? – כאן יש! הוא בפתח הכניסה, בחורשת האקליפטוסים, העולה מהכביש והרבה סודות ורזים גנוזים בה… הה, מה נעמת ומה נהדרת, טירת החמד אשר בעמק!

וראיתי את העובדים עם כלי־העבודה למיניהם, מחרשות, קוֹמביינים שונים וטראקטורים משוכללים, כל דבר מסודר ועומד במקומו. ועיקר העיקרים ראיתי, כרמים יפים, כרמי־שקדים, גפנים וזיתים וכל מיני עצי־פרי, ששמות “יתרו” להם.

והרפת. הפרות המדושנות וה – – –פר, העומד לו בדד ולועס לתיאבון בלא עין הרע. הפרות – פרות הבשן, והכבשים לאחר שרחצו באגם הקטן, נראות כאילו אך זה גלשו מהגלעד. ועל ידם הרועה, הכלב להבדיל והחליל בידי הרועה.

והשדות, אשר מהם מוציאים לחם לאדם ולבהמה, רחבי ידים הם, ומספוא הרבה יש, מוריק תמיד בחורף ובקיץ, באביב ובסתיו.

והנה ראשית מטעי חרובים, אשר בביקורי הבא אזכה לטעום מהם, והנה הבטנים, אלה אשר מפצחים אותם בקולנוע ובהצגות “עולם הפוך” בבית העם ובעוד הצגות.

ו"נקודה" זו נתנה גם יותר מ־12% מחבריה בחורים לצבא, הנמצאים אי־שם בחזיתות והם מבני י"ח עד בני מ"ח.

וקצת דברי “פרוזה” וחשבון: ב 24 נפשות עלו הנה. ועתה הם 340 – כן ירבו. 3 ילדים היו להם, ועתה יש להם 100 – כן ירבו. זקנים ו"סבאים" לא היו – ועתה יש להם 20, כן יאריכו ימיהם!

ואף בית קברות לא היה להם, ועתה יש להם בית מועד לכל חי, ובו ח"י קברים רעננים. יבולע המות ולא יוסיף עוד.

הנה הצגתי לפניכם את גבע. יחידה אחת בהעמק הפורה והמבורך. ואתם, אנשי גבע, סלחו לי, כי נשאתי שמכם לתהלה.

כל דכפין ייתי.

זה זמן רב שלא רק עיני נתקלות במודעה קטנה ב"דבר" בנוסח “נוצר תאנה יאכל פריה”, ולפעמים בנוסח אחר “פרוטה לפרוטה”. עינים רבות רואות את המודעה, כי מקומה במקום מכובד בעתון, בעצם העמוד השני, בין המאמרים, אולם מי יודע, אם על כולם היא עושה רושם כאשר עלי. הנה אני כבר למעלה מ־50, עוד מעט 22 שנה להיותי בארץ. מה חסכתי לי ומה דאגתי לי לזקנתי, ככלות כוחי? מה דאגו חברי ומה חסכו להם? לי אין כבר תקוה, אולם חברי הצעירים, מי יתן בלבם את הדאגה ליום יבוא? האמנם דיה מודעה קטנה זו של “הסנה” לעוררם על הצורך הזה? הימצא לנו שבוע או אולי חודש להסברה? הועד הפועל נתבע לזאת. “דבר”. הנושא פשוט מאד: חסכון, דאגה, ליום רע, פרוטה לפרוטה. אם לא אני למשפחתי, מי למשפחתי? אם לא עכשיו אימתי? הייתי קורא בשמותיהם של אלה שלא דאגו ולא חסכו, מה מצבם כעת. למה אין הד רחב ל"הסנה" ולמה מעטו דורשיו?

מי יסביר לנו את תורת החסכון ומי יכריח אותנו להישמע לצווייה?

תרפ"ח.

בעברי את בנימינה, הכפר הצעיר הזה, אשר אפילו חותמתו מעידה עליו: “מועצת הכפר”, לא פיללתי לראות ולשמוע את אשר ראיתי ושמעתי: האכרים המעטים שיש להם חיטה משלהם אינם אוכלים את לחמם הם, את תוצרת עצמם, אלא מוכרים את החיטה וקונים להם לחם מן האופה מקמח חו"ל. עוד בבוקר, עם השכמה, מכריזים חואר, חואר וכו', כלומר, מלפפונים, עגבניות ויתר הירקות הנחוצים לארוחת־הבוקר. והצעקות ביד! ביד! כלומר, “שמע שמע, בוא הנה” מחרישות את האזנים. החמאה – אוסטרלית דוקא.

עברתי לא פעם גם בכפר הצעיר עין טבעון וכל הצעקות האלה לא שמעתי. אוכלים לחם – מדגנם וסלט – מגנם. חמאה אוסטראלית – אין יודע מה טעמה. והביצים – גם להם וגם לערים הקרובות.

תרצ"ב.

זה לי שנה או שנתיים שאני מוסיף לתקציבי בכל שבת 5 מילימים בשביל “סרט”. לבי אומר לי כי גם במוצאי שבת זו יענדו לדש מעילי אחד הסרטים. ותמיד אני נוהג לשאול מהזוג לאיזו מטרה נאסף הכסף הערב. מבארים לי ואני נתבע ונותן, אולם באותם מוצאי שבת (23.11.33) כשבאה לקראתי בחורה מקושטא בפסי נייר, ידה האחת אוחזת בקופסה והשניה מושיטה מול דש מעילי את הסרט שאלתיה כדרכי: גברת! מה שם הסרט הזה? לאיזו מטרה? והבחורה עונה לי באידיש: “אינני מבינה עברית”. פניתי אליה באידיש, אמרה לי באידיש: “אינני יודעת”. מילא, זרקתי את 5 המילים לתוך הקופסה ונפרדנו בשלום. בדרכי ברחוב אלנבי שבתי ושאלתי כל זוג מה מטרת הסרט, אך תשובה לא קבלתי. ויש שענו לי – “אין אנו יודעים”. עד שניגשתי למנורת החשמל הגדולה והסירותי את הסרט מעל מעילי וקראתי:

לטובת מעון לצעירות. מאת בנות ציון בתל־אביב. מי יסביר לי את פשר המטרה והכתובת?

חרצ"ג.

זכורני את תקופת “מלון חיים ברוך” לפני 26 שנים. זה היה מלון מפורסם בימים ההם ביפו. (לתל אביב עוד לא היה זכר). רוב הפועלים העברים בבואם מן המושבות ליפו התאכסנו בו, גם חלק גדול של העולים החדשים.

ביום קיץ אחד, סמוך לימי הבציר, סעדנו שם קבוצה של פועלי פתח תקוה, ומיכל הלפרין בתוכם. נהנינו מן החמיצה ומן החביתה מעשה ידי שרה זלאטה אשת חיים ברוך. והנה נכנס זוג צעיר, שהיה ניכר בו שהוא חדש. פינינו להם מקום על ידינו והגשנו להם את הלחם. האורחת עקמה את חטמה ופנתה מיד לבעלה בתרעומת: לאן הבאת אותי? מה נאכל פה? איזה לחם זה כאן בא"י, הבט, אני קמה תיכף ונוסעת בחזרה. והבעל נזוף ונבוך ומביט אליה בעיני תחנונים.

עלתה בי קנאה, קנאת הארץ. קמתי מעל השולחן ויצאתי אל המאפיה האודיסאית (“אָדעסער פעקארניע” – כך קראו לה אז) הסמוכה וקניתי בעד בישליק שלם כל מיני חלות ו"פראנזולות" עם לחמניות והבאתי והנחתי לפני הרגזנית:

אַת רואה, איזה לחם יש לנו כאן בא"י?

נתאדמה האשה ונשתתקה.

*

שנת 1923. ואני כבר אינני מתאכסן במלון חיים ברוך אלא במלון נורדיה, שברחוב נחלת בנימין, ועידה של “אחדות העבודה”. חברים מסובים לשולחן ומשוחחים על עולם ומלואו. ובקצה השני של השולחן יושבים “חדשים”, ספק תיירים ספק עולים, עוסקים בשיחה שלאחר ארוחה. ושוב אחת מתרעמת והדברים קולעים, כנראה, ללב הבעל היושב לצדה ופניו אינם עליזים: למה באתי הנה? הלא אין כאן כלום. אין תיאטרון. ואם יש־מי מבין מה הם מדברים? אין אופירה. אין אפילו טלפון.

לא יכולתי להתאפק. ניגשתי אל הטלפון והתחלתי להזמין שיחות. סתם. “על ימין ועל שמאל” ובקול רם. התקשרתי גם עם אחת המושבות.

– אולי יש ברצונה לדבר בטלפון? – שאלתי את הגברת כתום שיחותי.

לא, היא לא רצתה והודתה לי. לא הרפיתי מן הזוג ובערב “סחבתי” אותם להצגת בלשאצר.

*

בקיץ 1934 שבה ארצה משפחת חבר שהיתה כאן לפני 23 שנים. נפגשנו.

– קשה להכיר את הארץ – מודה האשה – והכל יש כאן, ולא יחסר אפילו “חלב צפור”, כמו שאומרים. אבל חסרון אחד ישנו בכל זאת. הקרח בארץ־ישראל איננו קר.

? –

– כן, לא כמו בחו"ל. ויש צרות.

הפעם נואשתי מהושיע.

תרצ"ד.

אז, עוד לפני היות אפילו הסתדרות חקלאית, עוד לפני שחשבו על דבר הועידה הראשונה בעין גנים, בזמן שלא חלוּצים באו ארצה, אלא “שמנדריקים”, היה נהוּג: כשחלה אחד, אם על הגזוּזטרה של בית הכנסת בראשון או ב"שאַלאַש" (צריף גדול) ברחובות, היו מודיעים לצדקנית אשר במושבה (בכל מושבה היו לא פחות משתי צדקניות, והיתה ביניהן גם התחרות). והצדקנית אשר זכתה בחולה פנתה לבני רחמנים" (ומי בישראל איננו רחמן בן רחמן!), כי הנה “נעביך”, בחוּר מקישינוב חולה והקדחת מרקידה אותו מן המיטה עד הרצפה ומהרצפה עד על המיטה, או שהוא שוכב בים של זעה, ולכן נחוץ כתונת, סדין, מגבת, ריבה, חמאה, עוף. והצדקנית לקחה מכל הבא ביד. אפילו בקבוק יין או קוניאק לא היה חסר. ואם קרה ומי שהוא לא רצה לזכות את הצדקנית במצוה, או שלא רצה להיות “נעביך בחוּר קישינובי”, היה שולח להודיע לפועל חבר, ואחרי יום עבודה היה החבר בא לשבת בלילה ליד החולה, לתת אספרין, חינין וכו', לשפשף את הגוּף בחומץ ולשים מגבות קרות על הראש, ולא פעם קרה. שאחד החליף את האספרין בחינין ולהיפך, או עשה מסאז’ים בזמן שאסור היה וכו'.

ההיה אז פועל בעל הכרה, שלא היה מוכן בכל שעה לתת 20 אחוז ממשכורתו בסבר פנים יפות ובלבד לא ליפול בידי הצדקניות, לעורר רחמים בלב הרחמנים בניֿהרחמנים ולא להטיל את כל הטורח הזה על חברו העובד?

כעת אני מביט במספרים של פעולת קו"ח באחת המושבות הצעירות ומוצא, שרק במשך שלושת החדשים מאי–יולי, חבשו תחבושות ל־2000 חבר בערך, הזריקו זריקות לחיזוּק הגוף ל־255 חבר, עשו מאסאז’ים וחילוץ עצמות ל־500 חבר והגשת עזרה בצורות אחרות ל־3430. מלבד ביקורי בית 72. כל זה בידים הנאמנות של האחיות. נוסף על זה ביקרו גם אצל הרופא לא פחות מ־2000 איש, שילמו 100 ימי כלכלה והוצאות הדרך ל־100 איש, ועוד.

ואני שואל את עצמי, מה היינו נותנים אז בעד טיפול ומסירות כזו, רק בעד עצם הרגשת החברות לקופת חולים?

חברת פיק"א בנתה, כידוע, בבנימינה על גבעת “הפועל” מעונות לפועלים ואולם לאסיפות, להרצאות וכו'. כל השכונה הזאת נמסרה להשגחת מ. פ. בנימינה בתשלוּם חדשי. האולם נחכר לאיש פרטי לבית אוכל. זה פוגם במקצת את האולם אשר נמסר למ. פ. בנימינה לשם מטרה ידועה. אבל אין לערער: אחרי מעשי בית דין. אבל על דבר אחד יש להתמרמר וגם לערער: בחוזה שסודר בין חוכר האולם ובין מ. פ. בנימינה נשכח מתוך פזיזות, להכניס תנאי על דבר חמאה ויתר מעשי חלב מ"תנובה". עגבניות ויתר גידולי ירקות מיהודים, ענבים וכל מיני פירות לא מחברון לא מדמשק, אלא מבנימינה, וגם הלחם צריך להיות מתוצרת הטחנות הגדולות אשר בחיפה ולא מהטחנות הגדולות אשר ברומניה.

טעות היתה בידי המזכיר של מ. פ. בנימינה וטעות לעולם חוזרת. אפשר עוד לתקן. הנה בבית אוכל פרטי שאיננו תחת השגחת מ. פ. בנימינה הוכנס כמה שצריך להכניס למטבח של עובדים – ככתוב לעיל.

תרצ״ד.

שתים־שלוש שנים לפני מותו. הוא אז מורה בראשון־לציון. הוא במאה אחוז חבר “הפועל הצעיר”, אני באותם האחוזים חבר המפלגה המתנגדת. אבל בו, בויתקין, ראיתי את המורה, ולא להלכה, אלא למעשה.

זכורני השיעורים שהיה נותן לפני הפועלים שבראשון, אחרי יום עבודה קשה של הוראה בבית הספר (ויום הוראה אז לא כבימינו עתה). ערב־ערב היה משמיע שיעוריו לכל הרוצה להקשיב, בלי הבדל מעמד ודעה, בלי תנאי מלבד האחד: לבוא ולשמוע. הוא רצה ללמד הרבה יותר משרצו תלמידיו ללמוד.

ערב ערב היינו הולכים שנינו לאסוף את הספסלים להביאם לחדר השיעורים, להמציא מנורה ו"להכין את הכל". כתום השיעור היינו משיבים כל דבר אל מקומו.

והדברים! איך יצאו מן הלב, ואיך נכנסו ללבות השומע.

והוא במאה אחוז הפועל הצעיר", ואני – בן מפלגה מתנגדת.

כוונתו של מר שינקר, יו"ר התאחדות בעלי התעשיה, בכרוזו למען תוצרת הארץ היא בלי ספק לטובה. במלים חדות וקולעות הוא קובל על העבריינים המופקרים המוציאים את הון הארץ החוצה ומזמין את כולנו להתרחק מן החלונות של החנויות המוכרות תוצרת חוץ, גם קורא בשמותיהן. כל זה טוב.

אלא שאני הייתי מזמין את בעל הכרוז לקרוא בעיון את השמות המוּקעים לעתים קרובות על “עמוד הקלון”, כי שם ימצא תופעה מאד מעניינת: בעל הנעלים מתוצרת הארץ מתקשט בעניבה מתוצרת באטא. ובעל העניבה המקומית קונה בצנעא נעלי חוץ וכן הלאה. איש־איש מכריז על סחורתו בשם תוצרת הארץ ומזלזל בתוצרתו של חברו. איני בוש לומר את האמת: שיש במושבי העובדים המוסר את דלי חלבו ל"תנובה" והוא קונה חמאה אוסטראלית. הוא הדין בביצים. וישאל נא מר שינקר, איזה רהיטים קונים בעלי תעשית היין?

ידעו היצרנים קודם כל, כלל אחד גדול: לקשט את עצמם ואת בני משפחתם תחילה בתוצרת הארץ, אז נעשה גם אנו כמותם.

מפני טעמים שאי אפשר לגלותם כאן (מחשש סכנה לקרדיט) אינני גר ברחוב אלנבי, אף לא בהרצל, או ביאליק, או הס וכדומה, אלא הרחק מאחורי רחוב העליה, ברחוב שלא כולם יודעים את שמו ולא אכנהו. ברחוב שלי אין “קלוּבים”. ואיני יודע מדוע. אבל אני מרגיש צורך מיוחד בקלוּב הוא נותן הרבה דברים. פוגשים חבר, פוגשים ידיד, משוחחים, מעיינים בספר, קוראים עתון מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ, הכלל – יש ויש מה לעשות בקלוב. ונפשי יוצאת אחריו. בקיץ אני ניגש לקלוב שברחוב אחד־העם, לספריה שברחוב לילינבלום או נחמני וכו', אבל במה דברים אמורים – בקיץ. אבל בחורף, משמתחילים הגשמים, ואני רוצה קלוב, והגשם לא רק מטפטף, אלא כבר יורד – שאני.

יום אחד תפסני הגשם ברחוב העליה בדרך לקלוּב. והנה קול רינה עולה באזני קול נוער, ניגשתי וראיתי כעין “קלוב”. “יאה עניותא לישראל” – אין חשמל, רק מנורה קטנה תלויה על הקיר ומעשנת, אבל אין גם שולחנות, אין ארון ספרים כי אם חדר ארוך וצר. “מה כאן”?, פונה אני לנער. – “המועדון שלנו, של הנוער הלאומי”.

נכנסתי פנימה. ממול הדלת תמונת הרצל, משמאל תמונת ז’בוטינסקי מימין תמונת טרומפלדור. זה הכל. מלבד בלבול לשונות רומינית, בולגרית, כורדית וכו.

הפניתי את עצמי לצאת והנה על יד הדלת תמונת אחד־העם ועל ידה תמונה לא ידועה לי, ציור פאנטסטי, עם דמות אנשים ומתחתיו כתוב “תל חי”, שאלתי בחור צעיר מה התמונות האלו, ענה לי: זו תמונת השומרים וזה שממול (ז. א. אחד־העם) הוא ראש השומרים שנהרג בגליל בגלל שברח מעכו. שאלתי אותו אם יש כאן עתונים, ענה לי שברחוב גרזובסקי (הכוונה לגרוזנברג) יש קלוב “גדול לאומי” ושם הכל. החילותי ללכת לרחוב גרזובסקי לקלוב הלאומי הגדול ומה שאמצא שם אספר בהזדמנות הקרובה.

תרצ"ה.

מנהג חדש בא לא"י – לקנות ולמכור מגרשים באויר. ואַל תתפלאו: אבותיכם ואבות־אבותיכם לא שמעו ולא ידעו זאת. ואני שמעתי.

ראיתי גם את בעלי־הסחורה. ולאו דוקא ב"קפה שור".

יש לאדם מגרש בתל־אביב. ואין לו כסף לבנין, למכור את המגרש בתל־אביב ולקנות בהרצליה או בפתח־תקוה – איננו רוצה. לבנות בית בן קומה אחת בכסף שיש לו או בכסף לקוּח בבנקים – גם בזאת איננו רוצה.

יש עצה: הוא מוכר את המגרשים בגובה של 4 מטר ומעלה. הוא מוכר רשות לבנות על הגג של קומה א' ושל קומה ב' שעדיין אינן במציאות. והכל אתי שפיר: יש לו כסף לבנין וגם יש לו בית בן 3 קומות.

תרצ"ה

אניות באות ומביאות יהודים, ותל־אביב גדלה. נפתחות חנויות ועסקים. והשמות יפים ומצלצלים. לפנים היו בתל־אביב בתי מסחר “הדר” ו"החלוץ" ועכשיו יש כבר גם חמאה “גבע” וגם חנות כל־בה “חפצי־בה”. ספסרי תל־אביב עטים על אדמת העמק, ושמות נקודות העמק מתנוססים על עסקי תל־אביב. ממש ימות המשיח: העיר והכפר מתקרבים.

נפגש אני, לרגל עבודתי, עם רבים מהעולים החדשים, צעירים וזקנים. ואני רואה שהם תפסו את המצב והתכשרו בשביל תל־אביב עוד בהיותם שם, בפולין, ברומניה ובגרמניה.

“אנחנו מוכשרים לארץ” – טוען כל אחד מהם. ואמנם, הם מוכשרים: פלוני הוא, לדבריו, מוכר מומחה בחנות מנופקטורה והלז היה ממוּנה על הפירסומת החשמלית (בחשמלאות עצמה איננו מבין כלום) ופלמוני – “נהג מומחה”. והנה צצו גם מומחים לעתוּנות (כלומר: למכירת עתונים), לצחצוּח נעלים (סנדלרים ממש, עושי־נעלים טובים, מחפשת אגוּדת פועלי העור בנרות – ואין), לשליחוּת מהירה (בשביל הדואר והמשטרה והרכבת אין אנשים), לגידוּל פרחים (בשביל גידול ירקות לא מצאתי עד עתה מומחים). והיכן אנשים בשביל חפצי־בה בעמק ובשביל הדר השרון?

תרצ"ה.

לפני 7–8 שנים נעניתי להזמנה להנחת אבן יסוד לישיבת סלובודקה בפתח־תקוה. כמעט כל המושבה השתתפה אותו יום בחגיגה, כל אחד וטעמו ונימוקו אתו. אני חשבתי: שם בגולה נר־ישראל־סבא הולך ודועך, צריך למצוא פינה חדשה להדליק בה את הנר. וטוב עשו שבנוּ את הישיבה במושבה גדולה. יעסקו בתלמוד תורה, אך יתבוננו גם בדרך ארץ, יראו שיש מעדר, מכּוש ומחרשה לחפור בהם ולא התורה דוקא צריכה להיות הקרדום. נמצא גם ועד הבנין, גם יהודי אחד מרומניה חשוך בנים ובעל בתים שנדב אלפיים (יש אומרים יותר) לא"י במזומנים והבית הוקם, בנין נהדר ומשוכלל.

וכשבאו התלמידים הראשונים, בחורי סלובודקה מחו"ל, יצאו לקראתם אנשים הרבה ואף אני בתוכם. קבלתי פניהם ב"דבר", בדברים אחדים בשם “הלנו הם?” באו כמובן גם מחנכים, משגיחים, ראש ישיבה ויתר הכלים שהישיבה זקוקה להם, והלימודים החלו.

והנה אחרי שנים אחדות סרתי שוב הנה, באתי לראות ולדעת מצב מוסד פלוני וקיבוץ אלמוני ונקודה פלמונית ואיך נקלטה העליה וכו', אבל גם לראות את בחוּרי הישיבה חשקה נפשי. לתמהוני מצאתי רק הבנין עומד על תילו, כיפה יקרה, מנורת חשמל על הגג, אולם גדול ויפה, אך הפנים – ריק מאדם. נשאר עוד מנין בחורים המתענים שם. מעט ההכנסה הבאה מחו"ל אינה יכולה להשביע את כל כלי הקודש ותמיד יש ביניהם מריבה על הכסף, ומכתבים עפים לארץ הזהב “נא לשלוח רק על ת. ד. מספר זה וזה”, ואחר כותב: “נא לשלוח התרוּמות דוקא על ת. ד. מספר זה וזה”, ואלה שהיו שולחים עושים פשרה ואינם שולחים לא לת. ד. זו ולא לת. ד. שניה. הרבה בחורים עזבו את בית הישיבה מזמן, נכנסו לעבודה ורואים בה ברכה. מעטים הלכו מאתנו לגמרי, מתוך יאוש, ופנו עד השמאל שבשמאל, שנים־שלושה נלקחו לחתנים ונכנסו לעבודה במשק החותן, ובישיבה – “וימש חושך”. עברתי לפנות ערב באחד הימים של בין כסה לעשור, חשבתי ודאי אשמע את הניגון ההומה עוד בנפשנו, אמצא את “המתמיד”, את ה"עילוי", את העתידים להיות סופרים, עורכים, רופאים, אבל חושך בכל הבית, החשמל הופסק כבר מזמן. רק אי שם בפינת חדר בדירת השמש מהבהבת מנורת נפט קטנה. חשבתי, האם לא כדאי להם לכל אלה ולועד הבנין, לועד הישיבה, ולמושבה למסור את הבית הזה ל"ישיבת אחד־העם" הנקראה בשם חדיש “גימנסיה־אחד העם”, ולא יצטרכו המורים לנוד ממקום למקום, משום שלא מצאו בפתח־תקוה דירה אחת עבור כל הגימנסיה. האם אותו נדבן מר גולדנהירש, אילו באו והסבירו לו שגם זו תורה וגם מכאן יוצאים אנשים טובים, אשר ידעו לאהוב את הארץ והעם וישארו בא"י. לא היה סומך ידו על המוסד, אלא משאיר את הבית בשממותו?

כמובן, לא אציע שיהפכו את הבנין הזה לקופת־חולים, אשר בפתח־תקוה אין לה עוד מקלט ועוד היא נמצאת באותו “הבית” אשר בה היתה לפני 11–12 שנה, שלפי מספר החברים והשכלולים נחוץ כבר בית אחר, הן שמענו שבחיפה היה אחד שמצא, כי המוסד הזה נחוץ לבריאות העובד תרם מה שתרם, גם מרחובות אנו שומעים שנמצא אחד שתרם תרומה הגוּנה לבנין, ורק בפתח־תקוה העשירה טרם נתגלה איש אחד שירגיש בדבר. לא אציע שבנין הישיבה יהיה לקופ"ח, ודאי יקום הפועל ויבנה בנין. אבל לגימנסיה אחד העם צריכים לתת את הבנין הזה, אז ידעו המנדבים שעשו דבר טוב, לתועלת המושבה, ול־150 ילדים.

כד הוינא טליא, כלומר, בהיותי טירון בצבא הצאר ירום־הודו, זכורני, כי בבוא הפאֻלדפאָבּאֶל והודיע לשר הגדוד: רום מעלתך! באו טירונים מאוּרָאל! – היה המפקד נותן צו “לסגור את בתי המרזח” – או כפי שנקראו אז ה"מונופולקאָס" – כלומר בתי המונופולין למכירת י"ש. ובהודיע הפאַלדפאָבּאל: החאחולים הגיעו! והיה צו המפקד להכין 2–3 עגלות שחת וקש. וכשהודיע “יאֶבראֶאי” כלומר: יהודים, והיה מצווה להכין תה ו…למצוא את מקום בית התפילה היהודי אשר במקום.

ועינינו ראו גם ראו כאן, בחוצות עירנו, עם עם ומנהגו, שבט שבט ודרכיו ומעלליו, אוסטראלים באו ועלה מחיר השיכר. בחורי־חמד מאייר אנגליה ואזלו ה"פייפים", ובחורי הארז מניו־זילאנד נפשם יוצאת ל"פיקטשרסיי.

ובחורינו אנו – תפילה ובקשה אחת להם: עתונים וספרים הרבה.

וזוכר אני כי הספריה של הגדוד בימי המלחמה ההיא היתה הגרעין לספריה הגדולה והנודעת של “ועדת התרבות המרכזית”, ממנה החל מפעל גדול זה. נתלקטו הספריות של הפלוגות שלנו והיו לספריה מרכזית אחת חשובה. ומה היתה לנו המתנה הטובה יותר, בימי־מועד וגנוסיה, אם לא חבילת ספרים ועתונים? בכ' תמוז תרע"ט, סידרנו ברפיה יום סרט לקרן־הקיימת, ובסכום ההכנסות תרמו אנשי תל־אביב וחיפה ספרים לחיילינו. בכל מקום שהלכנו הלכו הספרים אתנו.

ואף עתה נחזור נא על הפעולה הזאת ביתר עוז. הבו ספרים לחיילים העברים, העומדים בחזית. ניתן להם את המתנה הרוחנית הזאת. נעניק להם משפע זה אשר התברכנו בו, וברבות הימים, בבוא הנצחון והשלום ונראה בעין את אשר נתנו להם, יובאו הספרים לנו, לספריות שלנו, לחדרי העיון ולארכיון.

ניתן לחיילינו, לעצמנו ובשרנו אנו נותנים.

תש"א.

כולנו מרגישים ביוקר וכל עובד רוצה להיטיב את מצבו. דרושה תוספת. והנה גם חברת “המעביר” מתכוננת זה כמה זמן לקבל תוספת מה מהנוסעים בעיר. הבנזין נתייקר, חלקי המכונות נתייקרו, ויש לחשוב שגם לחברים וגם לעובדים בחברה נותנים תוספת מה.

אנו הציבור השלמנו עם זה, גם העיריה הכירה בזה, ובימים אלה יונהג התעריף החדש. אבל יקר מכל הוא האדם. בו בזמן שיתחילו להנהיג את התעריף החדש צריכה חברת המעביר" לשמור בקפדנות על כך, שהאוטובוס יכניס נוסעים רק לפי מספר המקומות ולא יותר. בזמן האחרון עומדים צפופים יותר מדי.

עם קבלת התוספת צריך “המעביר” להוסיף גם מכוניות. כי יש עוד דבר שצריכים להתחשב בו. לפעמים נכנס איש חלש או במקצת זקן ולא כולם רוצים לזכור את ה"והדרת" או “מפני שיבה תקום”. יש המפנים מקום אבל על פי רוב לעלמה. ובכן הדרישה היא: אנשים לפי מספר המקומות.

תרצ"ג.

פעמיים רחפתי באלה הימים “בין שמים וארץ”. פעם בדמיון ובהזיה עם קריאה בספרו של ז. י. אנכי “בין שמים וארץ” ופעם במציאות ממש בטיסה באוירון של חברת “אוירון” שלנו מלוּד עד חיפה.

בריחוף הראשון בספרו של אנכי הרגשתי את עצמי קרוב יותר לארץ כלומר לסיפור “ארצנו” אשר בסוף הספר. ה"שמים" אשר בספר זה, הסיפורים מחיי הגולה והנפשות התועות של הדור כבר רחקו ממני מאד ולא משכו את לבי ביותר. ואילו “ארצנו, ארצנו שלנו” – זהו הסיפור וזהו המעשה.

אולם, מעל כנפי האוירון שהטיסני הרגשתי את עצמי קרוב יותר אל השמים, שמי־התכלת של ארצנו, החוסים ומגינים על שדות וכרמים שלנו, ערים וכפרים שלנו, – – והרהרתי בלבי: הרי אני כבן שבעים שנה וארבעים מהן בארץ־ישראל, מבלי שיצאתי מגבולותיה אף פעם אחת, מה דרכים שלא עשיתי בה, ומה שבילים שלא עברתי בה, ומה דרכי תחבורה שלא התנסיתי בהן.

ברדתי מהאניה ביפו, עשיתי את דרכי לראשון לציון ברגל. עד מהרה רכבתי לעבודה על חמור, ואף נטלטלתי על דבשת גמל, מרחובות עד ראשון וחזרה. זכיתי לנסוע ליפו ב"דיליזאנס“. ובהיותי בבחינת דער מענטש אצל המנוח בריל מפיק”א, זכיתי ונסעתי בכרכרה “פאיטון” בלע"ז, וביום ד' תמוז תרע"ח נסעתי ברכבת מתל־אביב לקנטרה להיות חייל בגדוד העברי הראשון ליהודה. ומאז נדדתי וטולטלתי בכל כלי־רכב. בעגלות רתומות וברכיבה על סוסים, במכוניות משא ובאוטובוסים ובטכסי, ועתה הנה גם באוירון, ב"אוירון" שלנו, של חברת “אוירון”.

ומה עוד צפוּי לי, מה עוד, אולי מרכבת המלך המשיח. אולי. אולי – – –

תש"ג.

רגילים אנו בעוונותינו הרבים, לקרוא שלטים במקומות ציבוריים: “היזהרו מכייסים”, ביחוד במקומות ששם עומדים בתור בתחנות האוטובוסים, בבנקים וכדומה. אבל לא שמענו אזהרות כאלה בבתים סתם. והנה אני החותם מטה יכול להעיד:

בליל חושך אחד פרצו כייסים דרך אשנב של חדר השימוש לביתי והחלו לחפש בכיסי הבגדים שהיו תלויים במסדרון הבית. הפכו הכיסים – ולצערם לא ראו צורת מטבע. לא נגעו בשום דבר, חיפשו במטבח, חשבו: ימצאו כלי כסף, וגם זה אין אצלי, ויצאו להם בפחי נפש, לא דרך האשנב כי אם בדרך המטבח.

ובכן – נברך “שהחיינו” על כאלה שיש לנו בישראל. ובכן: היזהרו גם מכייסי לילה!

זכורים לנו חלונות ברשתות ברזל בערים. הגם בישראל ובזמן הזה זקוקים אנו לרשתות ברזל?

תרצ"ח.

לרבים בינינו, ובפרט לזקוקים, ידוע, כי “בית האבות” הראשון, שהספקנו להקים בחולון מכיל רק 26 חדרים, שכל אחד מהם יכול לאָכסן 2 חברים בלבד, או זוג, בגיל של 65 שנה ומעלה; נמצא, שאין בו מקום אלא ל־52 זקנים וזקנות בלבד, והדרישה למקומות רבה. חברים נזדקנו והם ערירים; ויש גם הורי חברים, שאינם יכולים לגור עוד עם בניהם במעונם הצר. ויש תלמידי חכמים שהזקינו והם זקוקים לטיפול מיוחד, מטעמים שונים אין אלה יכולים, ואולי אינם רוצים להיכנס ל"מושבי זקנים" הקיימים מזמן. השם “מושב זקנים” מפחיד אותם, כדרך שלפנים היה מפחיד השם “הקדש”.

לכן, כאחד היוזמים הראשונים של “בית האבות” הקיים כבר ושל אלה שיבואו, אני מציע, כי כל מי שהגיע לגיל 40 יבטיח עצמו, מלבד הביטוח שלו באחת מחברות הביטוח, יבטיח עצמו לעת זיקנתו בביטוח ל"בית־אבות", לפי דרגה שתיקבע ע"י מומחים ליחיד או לזוג בתעריף מותאם. ומן הכסף שיצטבר יוקמו “בתי אבות”, שבהם ימצאו את כל הנחוץ: חדר, בית אוכל, בית תרבות, מרחצאות, שירות רפואי וכו', כדוגמת “בית האבות” שהוקם בגושפנקת ההסתדרות הכללית בחולון, ומן הראוי שחברים רבים יכניסו לביטוח ממין זה את הוריהם.

אין אני חושש כלל מפני הצחוק שעשה כבר אחד, בקראו לבית כזה “מושב זקנים אדומים”, יבואו הצוחקים לחולון, רחוב ביאליק, יראו במו עיניהם מה הוקם שם, ולגלוגם ייהפך לחיוך של הנאה. גם חברי מפ"ם והקומוניסטים, כך אני מאמין, לא ימצאו פסול במזוזה או בבית התפילה. שהותקנו שם לזקנים הרוצים בכך. ובית האוכל, כדוגמת בתי ההבראה של ההסתדרות, יהיה כשר אפילו למהדרין.

אני מבקש מאת המעונינים לחשוב על הצעתי, באותו כובד־ראש שאני מביאה לפניהם.

תרפ"ט.

בעתונות מתריעים לא פעם כלפי אלה המניפים גרזן על עצים לכרתם. מי יצעק אתי על העצים הרכים – הילדים הצעירים – הנערים העזובים אשר ברחובותינו.

יש ואנו קוראים בכרוניקה שפלוני נתפס בגנבה או בעבירה אחרת, הובא לפני השופט, נדון לכך וכך זמן, ובסוף הערה, שהפושע יצא מבית הספר לילדים פושעים אחרי היותו שם כך וכך זמן.

איך נוכל לראות את הנערים העזובים מסתובבים בין בתי קפה ובתי־שעשוע, ראינוע, אולמי ריקוּדים ונשפים, ומכריזים על סחורותיהם.

מלוכלכים, ימים ושבועות לא מרוחצים ולא מסורקים, הגוף מלא פצעים, מתקוטטים בשל פת לחם או מציאה אחרת בתוך פחי־האשפה בחצרינו. סימנים תחת העינים, שרטות בפנים.

מה פלא אם הם נעשים לעוברי־חוק?

אראה בנחמה אם לא ראיתי ילד שקיבל בנקניקיה מלפפון חמוץ בתנאי שיעזוב את החנות. נפגש לו חבר ושניהם אחזו במלפפון, אחד מזה ואחד מזה, וכן הם עושים גם עם שיירי סיגריות.

*

לילה לילה רואה אני אותם באין גג ומיטה. הנה הם מוכרים שוקולדה ליד תחנת האוטובוסים, שוקולדה של “ארבע חתיכות בגרוש”, הם מנסים להסב אליהם את לב “הלקוחות” האדישים בקריאות, בבקשות, במשיכות בשולי הבגד. מתוך התחרות הם מגיעים גם לידי קטטות ביניהם לבין עצמם ואז שומע אתה שטף “עברית צחה”, קללות וגידופים, שקשה להשמיעם לאוזן, וכל אלה הם ילדי ישראל מבני שש עד עשר, בגיל “הילדות, תור האביב”…

ומכאן עד למעשי פשע קצרה הדרך וישרה. מהם מאורגנים חבורות חבורות תחת השגחת “מחנך” מנוסה, ומתוך בית מדרש זה הם יוצאים מושלמים בכל המעלות. האנשים המעטים המטפלים בשאלה חמורה זו יודעים לספר על מעשים שמקום להם בסמטאות הנדחות של פרברי אירופה. ילדי הפקר אלה יטרידו את המשטרה בקרב הימים, אם לא נעקור את הרע משרשו בעוד מועד.

*

אזרחי העיר, הורים, מורים, מחנכים, ועסקנים!

ידוע כי שלוש מאות ילדים מגיל שונה מתגוללים בחוצות תל־אביב ללא צל־קורה ומחסה מעל לראשם.

המרגישים אנו בכאבו של הילד העזוב שאין לו לפני מי לספר את מר גורלו: כאב ראשו, סבלו והתמרמרותו נגד סדרי החברה ש"הקיאה" אותן ורודפת אותו?

האם חשבנו שכל אלה שלוש מאות הילדים הנקראים “ילדי הפקר” יכולים להיות ברכה לחברה אם יהיה להם ידיד מחנך, בית, מיטה וקרוב לנפש?

עלינו לדאוג להם, לגדלם לתועלת החברה. עלינו ליצור את הבית בשביל אלה שבאשמות החברה וסדריה אין להם בית ואינם בחברה.

שבעים ושמונה ילדים וילדות מגיל 5–6 עד גיל 16–17 מעדות שונות ומארצות־תבל שונות. אך כולם ילדי־ישראל – נאספו מאשפתות, מארגזי־רהיטים, מחורי־מרתף, מעליות־גג. הם דרים בשני בתים בצפון תל־אביב בפיקוח רופא, בהדרכת מורים ומחנכים.

בבואם למוסד לא רצו להאמין כי הכל הוכן בשבילם. רבים מהם גם התייחסו בחשדות ובחששות: “לשם מה ולמה הביאונו הנה?”

הפתעה נעימה ביותר היתה בשבילם המיטה המוצעת והאמבט החם והסדין הלבן – וגם חלוּק־לילה ונעלי־בית!

עבר זמן לא־רב והם התרגלו. כקטנים כגדולים שבהם למדו סדר ומשמעת: בחדרים, בחפצים, בזמן, משוחחים גם על דברים שמחוץ לכתלי־המוסד. תחומי ההשגה מתרחבים. הילדים חולמים על משק חקלאי, על גן גדול, על נגריה משוכללת, על מפחה ובית כריכה. רוצים לעבוד ולכסות את הוצאות מחיתם.

אבל מספרם של האנשים המתהוים האלה הוא רק 78. עוד כמאתים – ואולי גם יותר! – משוטטים בלי מחסה ובלי טיפול בתל־אביב. ומה מספרם של אלה, המתנוונים בראשית חייהם, בירושלים ובחיפה וביתר ערינו מי יאספם? מי יטפחם?

קרה שאשתקד אנוס הייתי לשהות למעלה ממחצית השנה בבית־החולים ובבית־הבראה. והנה גם על ערש דוי וגם במקום שאנו מצווים על “האכילה והשתיה” בעיקר, על נופש והחלמה, כסם מרפא לנו הוא הספר. אולם מרבית הספריות במוסדות אלה דלות מאד ואין בהן כדי לספק את צרכיהם הרוחניים של החולים. אנו החולים ש"מבשרנו חזינו זאת" נועדנו והחלטנו, שכל חולה ישלח ספר למזכרת למקום שבו שהה, אם בית חולים או בית־הבראה. הספר יוכל להשלח לכבוד רופא פלוני או אחות אלמונית. לכבוד הסניטר. כי אכן מסורים הם העובדים לחולים. אני את הבטחתי קיימתי לגבי בית־החולים המרכזי אשר על הר הצופים. ספר לכבוד הרופאים שטיפלו בי, לכבוד האחיות וגם לכבוד הנהלת המשרד.

וכן עלי להביע את משאלתי לכל מחבר או הוצאת ספרים כי כשם שהם שולחים את הספר או החוברת לעתון, ולמבקר, יראו לחובתם לא לשכוח גם את מוסדות הרפואה והטיפול בחולים. על אחת כמה וכמה מצווה על מינהג זה, האדם שנהנה מטיפול. ייעשה נא משלוח הספרים לבתי־חולים מינהג של קבע, שיעיד על תכונת “עם הספר”.

תרפ"ז

היה מי שאמר: יהודים, בכל מקום יהודים הם, רחמנים בני־רחמנים. ואכן נכון הוא. קראתי באלה הימים על קבלת הפנים הנאה שנערכה לחיילים יהודים שבצבאות בנות־הברית בימי־החגים בקהילה העברית אשר בקהיר של מצרים. עלץ הלב מאוד, ונזכרתי מעשה מימי שחרותי. היה הדבר בשדליץ אשר בפולין – אַיך, אַיך שדליץ? – בראשית המאה הזאת. נערכו שם תמרונים צבאיים חשובים, שנקראו בשם: “תמרוני המלך”. “לחמו” אז ארבעה מחוזות. צבא רב מאוד וביניהם גם הרבה יהודים. ה"התקפה" האחרונה נערכה בשדליץ. היהודים אשר בצבא היו רבים יותר מיהודי שדליץ, ואף על פי כן לא אמר חייל אחד, שלא היו לו מאכלים כשרים, שלא חסה בצל קורת בית יהודי. זוכר אני, בנות שדליץ היקרות היו מסובבות על הבתים ואוספות כל מיני מאכלים ומטעמים בשביל החיילים, והרב דמתא, ארח אל שולחנו יותר מחמש מאות איש, ולא פסק פיהם מאכילה ושתיה. –

ובצאתנו משדליץ אמרנו, במה נברכך שדליץ, במה נפאר שמך לתהילה?

והשפתיים לוחשות עתה ברכה זו על קהיר המהוללה. קהיר, קהיר, במה נברכך?

תש"ב.

אז, בהיותנו בגדודים, מלבד האימונים והתרגילים בזריקת רימונים, שימוש בפגיונים וכידונים ויריות ברובים, ומלבד תרגילי־הסדר והמשמעת “שמאל, ימין”, “שמאל, ימין” – היה גם מין אימון לאיחוד דעות והשקפות בין החיילים. בהליופוליס על יד גושן של מצרים, היא תל אל־כביר, הונח היסוד לאיחוד. חברים מכל הזרמים ומכל הארצות התכנסו לאסיפה רבת־עם באולם גדול תחת שמי־מצרים ודיברו בעד האיחוד. פועלי־ציון, הפועל־הצעיר, בלתי־מפלגתיים, ויהודים סתם, אכרים ובני־אכרים, סוחרים ובני־סוחרים, רופאים, עורכי־דין ועוד ועוד.

ויפה אמר אז החבר ל. ש. מחברי הפועל־הצעיר: אם לשם כך בלבד התגייסנו – דיינו. נשובה מאוחדים ומלוכדים לארץ, והיתה זאת מתנה טובה לישוב.

וגם עתה. מתלכדים ומתאחדים בצותא, באוהל־אחד, תחת פיקוד אחד. חברי מפא"י והשומה"צ, פועלי־ציון והמכבי. מטרה אחת להם נצחון! וכבר שומע אנוכי הד פעמי־האיחוד. יתלכדו נא כולם יחד, ובשובם – יביאו אף הם מתנה טובה לישוב, מאוחדים ומלוכדים לבנין ויצירה.

תש"ב

באסיפות שנערכו אז היו רבים שפקפקו והיססו, אולי באמת טוב וראוּי יותר “לשמור על הקיים”. הויכוחים היו סוערים, ואלה שיצאו בדעות שליליות מהאסיפה, הופיעו למחרת, ממש למחרת “הדעה השלילית” במשרד הגיוס, ונדחקו להזדרז לענוד את הסרט “מתנדב”.

והיה גם כעין “משרד לערעורים”. היינו: מי שנמצא בלתי־מוכשר עירער בתוקף ובעוז ובהשתדלות הקצין וולפסון נתבטלה הגזירה ונתקבלו.

וועדת הערעורים דהאידנא? יש אצים־רצים ומשתדלים להוכיח, “אי אפשר להם” ו"אסור להם" להתגייס, “להיות חייל”…

תש"ב.

דוד’ל רוזנפלד, זכור לי מהימים ההם, ימי העליה השניה, בהופיעו על הבמות בנס־ציונה, בראשון־לציון, ברחובות, במושבות אחרות ובערים. תלמיד הגימנסיה “הרצליה” היה אז, היא הגימנסיה היחידה בארץ. ברגל היה צועד אז מראשון־לציון ל"ואדי חנין" היא נס־ציונה. היה מופיע על במות הפועלים, אך אז עוד היה כל אחד שמח בשמחת חברו ולא היו “פלגות” ו"מפלגות" רבות כל כך, ולסיפוריו המבדחים של דוד’ל רוזנפלד היו צוחקים כולם בצותא.

ואני – עיני היו מבריקות מנחת בהצליחו ליצור תמונה או טיפוס מן ההוי. הוא עודד אותנו ואנו עודדנו אותו.

ודוד’ל נדד, בימים ובארצות, ולבנו ליוה אותו בחרדה ובאיחולי־הצלחה, וגם במקצת גאוה.

והוא חזר לארץ. עתה ייקרא שמו: דוד ורדי. וכבר הספיק להיות בלהקת “הבימה”, וכבר הוכיח הישגים אמנותיים רבים באמריקה ובארצות אחרות. אהבת־"בראשית" שלנו לא בגדה, לא נכזבה, והיה צר אמנם לראותו מתלבט ועומד מן הצד, אך שמח הלב בשוּבו ל"הבימה". כולנו, כולנו מאז הימים ההם, שמחנו שמחת־אמת לכך.

ועד יפונה במחזה “מיכל בת שאול”, הלב נכבש מחדש. מסיבות רבות איני יכול, לדאבוני, להרשות לעצמי עתה את התענוג הנפלא הזה של ביקור בהצגות “הבימה”. אך כשהיא, רובינה שלנו, משחקת איני יכול שלא ללכת, וגם כשהוא, דוד’ל שלנו, מופיע. “חולשה” היא לי, ואני מגלה אותה ברבים.

דוד’ל שלנו נתגלה בר' יוספ’ל הרב הכתריאלי (“כתריאלים”), הישר והחכם, בעל השכל החריף והחד; כמה השכיל דוד’ל ליצור את השלמוּת של הדמוּת הכתריאלית הזאת.

ויפוּנה – העבד המסור למיכל. אזנים קשובות לו לכל המתרחש בחצר פלטי, ולכל המתרחש מסביב לה. בלב ונפש מסוּר הוא לה, וכל דאגתו להיטיב עמה, עם גברתו, שהוא עבד לה ורע גם יחד.

לא אני האיש, ה"בר־סמכא", שאעיז לכתוב משהו על חנה האם שלנו ועל מסקין־פלטי, אולם את “חטאי” אני מכריז ומודיע בפומבי. שלוש פעמים הלכתי לראות במחזה “מיכל בת שאול” בזכות יפונה, בזכות דוד’ל רוזנפלד מימי המושבות ביהודה, הנקרא עתה דוד ורדי.

תש"ד

באלה הימים ימי ערב החג זקוק הייתי לסכין חדש. את הפסח פסחתי בנס־ציונה, וכמובן, שפניתי לצורך זה לצרכניה. החבר החדש דרש מחיר הסכין 33 מיל. נדהמתי ואמרתי לו היתכן? הן בשנה שעברה שילמתי בעדו 15 מיל. החבר ענני: המחירים קבועים ואין להועיל. שילמתי את המחיר הנדרש. בצאתי רציתי להיוכח באיזו מידה יש כאן העלאת המחיר. פניתי לחנות כלים פרטית וביקשתי סכין כזה. והנה חנוני אחד דרש 60 מיל, חנוני שני דרש 75 מיל וחנוני שלישי… 80 מיל.

פכים קטנים. אולם למדתי לדעת מה טוב שיש צרכניה.

תש"ג.

דוד’ל רוזנפלד, זכור לי מהימים ההם, ימי העליה השניה, בהופיעו על הבמות בנסֿציונה, בראשוןֿלציון, ברחובות, במושבות אחרות ובערים. תלמיד הגימנסיה “הרצליה” היה אז, היא הגימנסיה היחידה בארץ. ברגל היה צועד אז מראשוןֿלציון ל"ואדי חנין" היא נסֿציונה. היה מופיע על במות הפועלים, אך אז עוד היה כל אחד שמח בשמחת חברו ולא היו “פלגות” ו"מפלגות" רבות כל כך, ולסיפוריו המבדחים של דוד’ל רוזנפלד היו צוחקים כולם בצותא.

ואני – עיני היו מבריקות מנחת בהצליחו ליצור תמונה או טיפוס מן ההוי. הוא עודד אותנו ואנו עודדנו אותו.

ודוד’ל נדד, בימים ובארצות, ולבנו ליוה אותו בחרדה ובאיחוליֿהצלחה, וגם במקצת גאוה.

והוא חזר לארץ. עתה ייקרא שמו: דוד ורדי. וכבר הספיק להיות בלהקת “הבימה”, וכבר הוכיח הישגים אמנותיים רבים באמריקה ובארצות אחרות. אהבתֿ"בראשית" שלנו לא בגדה, לא נכזבה, והיה צר אמנם לראותו מתלבט ועומד מן הצד, אך שמח הלב בשוּבו ל"הבימה". כולנו, כולנו מאז הימים ההם, שמחנו שמחתֿאמת לכך.

ועד יפונה במחזה “מיכל בת שאול”, הלב נכבש מחדש. מסיבות רבות איני יכול, לדאבוני, להרשות לעצמי עתה את התענוג הנפלא הזה של ביקור בהצגות “הבימה”. אך כשהיא, רובינה שלנו, משחקת איני יכול שלא ללכת, וגם כשהוא, דוד’ל שלנו, מופיע. “חולשה” היא לי, ואני מגלה אותה ברבים.

דוד’ל שלנו נתגלה בר' יוספ’ל הרב הכתריאלי (“כתריאלים”), הישר והחכם, בעל השכל החריף והחד; כמה השכיל דוד’ל ליצור את השלמוּת של הדמוּת הכתריאלית הזאת.

ויפוּנה – העבד המסור למיכל. אזנים קשובות לו לכל המתרחש בחצר פלטי, ולכל המתרחש מסביב לה. בלב ונפש מסוּר הוא לה, וכל דאגתו להיטיב עמה, עם גברתו, שהוא עבד לה ורע גם יחד.

לא אני האיש, ה"ברֿסמכא", שאעיז לכתוב משהו על חנה האם שלנו ועל מסקיןֿפלטי, אולם את “חטאי” אני מכריז ומודיע בפומבי. שלוש פעמים הלכתי לראות במחזה “מיכל בת שאול” בזכות יפונה, בזכות דוד’ל רוזנפלד מימי המושבות ביהודה, הנקרא עתה דוד ורדי.

תש"ד

נראה שהגיעה כבר השעה לתת לדור הזה, לעליה הזאת, לבוגרים ולילדי־הארץ מכלול תמונות חיות מדרכה של א"י העובדת, למן ראשית הבנין של העליה השניה.

הריני מדפדף בשלושת הספרים של פרקי “הפועל הצעיר” הערוכים בידי אליעזר שוחט וחיים שורר ובהוצאת נ. טברסקי – וכל דף ודף מעלה לפני את זכר הימים ההם, לפרטי מאורעותיהם. דומני שאני מהלך בביתי, ששביליו נהירים לי ועתים שאני יכול לומר: מעשה זה גם אני עשיתיו ומעשה זה עשאו חברי, אם פלוני ואם אלמוני, לעיני. ואם לי הספרים הם זכר, לצעירים ממני – הם ממש כספרי היסטוריה. הם ימצאו בפרקים אלו את כל לבטי ציבור הפועלים בתקופת ראשיתו, אמנם ציבור קטן, אבל חזק ברוחו, במרצו, בפעלו. הוא ימצא בהם את שאיפת הדור הקודם ומעשיו שפירותיהם נראים עתה לעינינו.

תרצ"ה.

(לועידת קופת חולים)

רבים חלו אז, רבים כמעט כולם, החולי, ובעיקר הקדחת, היה מנת הרבים, וכמעט בושה היה הדבר לא לקדוח, מיעוט הדמוּת החלוצית. פחיתות יסורי־עליה וכיבוש.

אך “קופת־חולים” לא היתה, כלומר, ה"קופה" חסרה היתה, כי הסיסמה של עזרה הדדית, יסוד ועיקרון של קופת־חולים – כבר היה קיים. כי כולנו משפחה אחת, והאחד ערב לשני – זאת ידענו והכרנו עוד אז. בלב חמש־שש מאות פועלים במושבות יהודה פעמה ההכרה של אחוה ומסירות איש לרעהו ושיתוף הגורל לששון וליגון לשמחה ואנחה.

ידוע ידענו החברים, שצבי ליברמן הוא ד"ר ממש, ידען גדול בהלכות רפואה, שלמד את חכמתו מצבי יהודה לאמור: מעט קוניאק מעט חומץ והרבה חינין, – זו כל תורת המרקחת, וקערת מים ומגבת נקיה – זו כל תורת ההיגיינה. ומי לא ידע את כותב הטורים, הוא הרוקח הנודע והמפורסם, מוכתר ומדופלם דוד בדר הבקי בהלכות מסג', מערבב אספרין בחינין, ואינו מדקדק במתן שתי טבלאות אחת לארבע שעות ומתן ארבע טבלאות אחת לשתי שעות. חזקה – היה אומר – שכל המרבה ברפואות ומקצר בזמן, מביא מרפא וישועה מהירה. גבור היה חיים פיינברג, שלא נפל מתעלף מריפוי זה. ושושנה ב. האחות הרחמניה מי לא שמע את שמעה. השמועה יצאה ברבים, שאצלה, כלומר, אצל משפחתה יש מכשירי ריפוי מודרניים כגון טרמומטר, מכשיר־פלאים המגלה את סודות החום שבגוף. ומי היה דומה ושווה לאח הרחמן ברקוביץ, “המומחה לחוקן”.

ואנו, ה"רופאים", ה"רוקחים", ה"אחיות" וה"אחים" – מי יודע אם לא היינו שותפים לאותו המלאך הרע בעל העינים… אספרין נתנו לכאב ראש, חינין לקדחת, ומשחנו ומרחנו את גוף החולה בחומץ ובשמן, לא חסנו על שמן־קיק ודוקא במקרה של… דיזנטריה, ונשים צדקניות, חברות טובות שלנו ונשי־אכרים היו מתנדבות לבשל “בוליוּן” להבראה.

והתודה היתה בדרך של “מידה כנגד מידה”. ידעו העוזרים וה"רופאים" וה"רוקחים" כי מחר תורם לחלות, ויתחלפו התפקידים. הרופא של היום הוא החולה של מחר, והחולה של היום הוא הרופא של מחר.

וכזאת היתה לנו קופת־חולים של אז, עד…

עד שנוסדה קופת־חולים של ההסתדרות, ואם לספר את דרך הלבטים והיסורים שעברה עד הלום, עד היותה מוסד הברית של העזרה ההדדית בין ציבור העובדים המאורגן בארץ – תקצר היריעה. רבות דוּבר בה ורבות ידוּבר, אני, רוצה אך להביע את רחשי תפלותי לקראת העתיד, כי ירהב ויגדל ויעצם המוסד היקר שלנו, ויכלול בסעיפי פעליו חוץ מ"קרן האינבלידים", גם את הקמתו וארגונו של “בית־אבות”, למזדקנים מבין החברים, מזדקנים מעמל וממשא השנים, ואת ועדת “ציוּן” הדואגת לחבר, שהלך לעולמו, וגופו הנטמן בקרקע המולדת, שלא יהא חשוף ללא ציון ומצבה. כמובן גם “דור לדור” צריך להיות ליד קרן נכים.

אלה משאלותי לעתיד, כי תפעם רוח האחוה והדאגה מימיֿהעבר מימים ראשונים של חלוצים ראשונים.

תרפ"ו.

בפתח־תקוה נבנה בית הפועלים הראשון.

בפתח־תקוה נוסדה קבוצת “אחוה”, שאפשר לומר כי היתה הגרעין ל"יכין". קבוצת “אחוה” קיבלה פרדסים שלמים לעיבוּד וגם נטיעת פרדסים.

בזמן מלחמת העולם הראשונה עלתה הצעה בדעתו של נטע גולדברג (כעת נ. הרפז) והוקמה ועדה אשר רכשה בזול מעט חיטה ומעט דורה ומטרים אחדים בד לשמלות, מעין התחלה ל"המשביר".

“הנוער העובד” נוסד באם המושבות בפתח־תקוה על־ידי אפרים מרגלית, שבא אז מרוסיה וידע יפה עברית. הוא מצא מקום באחת הפינות של האוּרוה הגדולה של מגלי, ושם הונח היסוד להסתדרות הגדולה והיקרה הזאת.

בשנת 1922 לא היו אלא כ־400 פועלים בפתח תקוה. כעבור זמן־מה נוסדה חבורת הפועלים הראשונה “חבורת מעבר”; וכעבור שתי שנים כבר מנוּ בפתח־תקוה למעלה מ־2000 פועל בכל מיני ארגונים. ושני מרכזים היו הולכים כל יום לפרדסים ולפרדסנים, לכורמים ולכרמים להשיג עבודה ולחלקה בין הזקוקים לה.

תרצ"ח.

בתשעה באב תרע"ח (1918) התכנסנו בקרבת קאהיר – מתנדבי הגדוד היהודי מארץ־ישראל, ו"חיילי וייטשפל", המתנדבים מלונדון – ל"פּאַרייד" צבאי, לפי פקודת הקצין הצעיר אדוין סמואל. מחוץ למחנה, על גבעה, התישבנו בעיגול רחב מאוד, ובאמצע על עמוד גבוה – הדגל שלנו. ברל כצנלסון קרא לפנינו את הצהרת בלפוּר והוסיף: “אנו מקוים שבקרוב נזכה לא רק לבית לאומי, כפי שהובטח לנו עתה, אלא לממשלה שלנו בארץ אבות. אם הזקנים שבתוכנו לא יזכו להגיע לזמן ההוא, אשר בוא יבוא הדור הצעיר יזכה”.

והנה זכינו. זכו לא רק הצעירים, אלא אף חלק מהזקנים. ואילו הוא לא זכה ולא הגיע לתשעה באב של שנת תש"ח.

לא אחת אנו קוראים על בעלי בתים שיש להם דירות או חדרים להשכיר ועל מעשיהם. יודעים אנו על נגע “דמי המפתח” ונגעים אחרים. אך גם שוכרי הדירות, השכנים, אינם נקיים מחטא זה. מכיר אני אנשים ששכרו בשנת 1940 או 1941 דירה של שלושה חדרים במחיר 7–8 לירות לחודש, והם משכירים חדר אחד ומקבלים בשנים האחרונות עד 10 לירות לחודש. ואם יתפנה החדר לא יבוזו ל"דמי־מפתח" בסך 100 לירות ומעלה. ולהם עצמם אין בעל הבית רשאי להוסיף על שכר הדירה, אף על פי שגם הוצאותיו־מסים וחשמל ותיקונים - עלו הרבה.

ורוצה אני להזכיר סוג של של שכנים הגרים שנים אחדות בחדר בשכר מינימאלי, ואינם רוצים להתחשב עם המשכיר אם יש לו פרנסה או אין. והנה האירה לדייר כזה ההצלחה פנים והוא קונה לו דירה משלו ובכל זאת הוא דורש מן המשכיר דמי ויתור בסכום גדול, שאם לא – יכניס במקומו דייר אחר בכוח הזרוע, לפעמים בעזרת בעלי־אגרוף, ומי יודע כמה הוא מקבל מן הדייר הזה? ועל מקרים אלה אין מי שיכתוב ושיספר. תורתנו ציותה “צדק צדק תרדוף”, ואסור להבדיל בין צדק של מנצל אחד למשנהו.

נ. ב. אני החתום מטה הנני בעל דירה של שלושה חדרים, ומהם מושכרים שני חדרים במחיר 6.500 ל"י לחודש, עם מטבח וכל הנוחיות וכל המסים על חשבוני.

תש"ב.

על סף הזיקנה אני נמצא כעת, ומרגיש כי שאיפותי מתגשמות:

א) למן הקונגרס הציוני הראשון האמנתי, כי ממלכת ישראל מתחילה ללכת בדרכה, ולשם זה, להגשמת מדינת ישראל, באתי לישראל. וכיהודי אדוּק האומר בכל יום “אני מאמין” שיבוא המשיח ומחכה לו, כך אני, בכל 44 שנות היותי כאן, האמנתי כי תקום ממשלת ישראל, וקמה. מאושר אני שהנני אחד מאלה שעזרתי במה שיכולתי להקמתה.

ב) במשאל שערך ב. כצנלסון ז"ל בשנת 1912–1913 היתה גם שאלה. למה אני שואף. ותשובתי היתה זאת: אני שואף לראות בארץ קיבוץ של 100 אלף פועלים (אז היתה רק קבוצת “אחוה” בארץ) וגם רוצה אני לראות ולמנות מיליון יהודים בארצנו. והנה אנו עומדים כבר בהשלמת המיליון הראשון בישראל. ועוד אקוה כי נמנה ונספור בקיבוץ המאוחד 100 אלף חברים.

ג) בהתחלת הבנין, בזמן בואנו, שאפתי לראות בין חברים עזרה הדדית, ובמו ידי ובעזרת ידים כשלי הקימונו קופת-חולים. וכך אנו רואים את העזרה ההדדית לא רק בקופת-חולים, אלא גם ב"משען", “קרן חוסר עבודה” ובכל מיני עזרה הדדית בקרב ציבור הפועלים.

ד) תמיד חשבתי: מה יהיה בעת הזיקנה? והנה הקימונו בתי אבות, ועוד נקים בתים כאלה בכל פינות המדינה.

מאז נהרגו ברנר וחבריו בפרבר של תלֿאביב, בשכונת אבּוּ-כּבּיר רצתי ממוסד למוסד, ממקום למקום, צעקתי, ביקשתי לגאול את המקום הזה, כי פחדתי מי יודע לאן יפול, מי ירכוש אותו ומה יקימו שם, ואני רציתי שנרכוש את המקום הזה כדי להקים מוסד לפי רוחו של ברנר, לחנך דור לפי תורתו, להיות רחמנים על כל הנברא בצלם אדם, ללמד יתומים תורה ועבודה. והנה גם זה, גם שאיפה זו מתגשמת. שילמנו ביוקר בעד המקום הזה, אבל הוא שלנו. הוא נרכש למדינת ישראל ונמסר לשר החינוך שלנו, המבין היטב לרוחו של ברנר, ולפי רצון שר החינוך יגדלו שם ילדים לתורה, ולעבודה, למלאכה ולחקלאות.

ועוד לדבר אחד שאפתי: כי חברים אחרי מותם לא יישכחו מאתנו? וחברים רבים נפלו, מי בידי מרצחים ומי שנתן את חייו בעצמו ולא נשאר זכרו, לא הוצבה אבן על מקום קבורתו. והנה הוקמה ועדת ציוּן המטפלת ומסדרת, ומאות חברים, שהיו שכוּחים לגמרי, זוהה מקום קבורתם. די להזכיר: בּרלה שוייגר, “דער פעטער לוּזער”, חיים כהן. וזכרם עלה עוד פעם לפני הציבור שלנו.

ועוד לדבר אחד אני שואף, כמו כל הציבור הנאמן, ומקוה שגם שאיפה זו תתגשם, והיא: בשלום יחדיו.

תש"ט.

בשנים האחרונות של המאה שעברה הייתי חייל בצבא הרוסי במחנה ליד ביאליסטוק. באחד הימים נודע לי, כי בעיר נערכת קבלת פנים למנדלי מוכר־ספרים. טרחתי כמה וכמה טרחות ובלבד שאוכל לילך העירה ולראות את פני הסבא. באתי וראיתי את חתן־השמחה, שולחנות ערוכים בכל טוב, שמעתי נאומי הערכה חמים ונלהבים ובאחרונה עמד מנדלי עצמו, ונענה לבקשת הנאספים, לזכותם בדברים משלו. זכורני שאמר: תחת לספר לכם זכרונות, אספר לכם נשכחות. מעשה בשלוש שגגות:

האחת – כשעבדתי בז’יטומיר, טיילתי פעם אחת עם חז"ס מחוץ לעיר ודיברנו על מה שדיברנו ומתוך שהיינו נתונים לשיחה לא הרגשנו, שהשמים נתקשרו בעננים והנה יורדים גם גשמי זעף. התחלנו רצים ולפי שביתי היה קרוב יותר מביתו של חז"ס אמרנו להמלט אליו. בדרך מיצר הייתי בלבי, שאין בביתי אלא מיטה אחת ולא נוכל לשכב בנוח, לאחר שנשליך מעלינו בגדינו הרטובים. והנה אנו נכנסים ואני רואה שתי מיטות – נכנס כל אחד למיטה ואני מחשב בלבי, מהיכן נתגלגלה מיטה שניה בחדרי ואני שמח על הנס שנתרחש. אנו שוכבים ומתחממים ופתאום נפתחת הדלת והרי – בעלת הבית שלי לפנינו והיא מתנצלת לפניו, שאורחים כאלה נזדמנו לביתה והיא לא הכינה עדיין תה. שמעתי לדיבורה ונתחוור לי, שלא נכנסתי לדירתי אלא לדירתה של בעלת הבית שלי.

השניה: כשנסעתי משויצריה לאודיסה נתועדתי לסופר מפורסם שנסע לרוסיה. ברכבת נתגלגל הדיבור על מלון שקט באודיסה שסופרים נוהגים להתאכסן בו. אמרתי לפרוש בשם המלון, אך נשכח ממני. כשבאנו לאודיסה אמר אותו סופר לעגלון, שיוליכו למלון שהסופרים נוהגים לדור בו, והוא הוליכו, ואילו אני הלכתי למעוני וכל הדרך היכני לבי על אותה שיכחה שהיתה מופלאת בעיני, ביחוד לאחר שהייתי בא ונכנס במלון הזה. ואחרי מנוחה של שעה קלה הלכתי לאותו מלון לראות שמו, אך הגעתי וזקפתי עיני והנה שם־המלון – אודיסה. צחקתי בלבי: הנה אני תושב אודיסה. נוסע לאודיסה ושכחתי שם אודיסה.

השלישית: טיילתי פעם עם רעיתי ברחובה של אודיסה, והרי נזדמן בדרכנו הסופר בוקי בן יגלי. אמרתי להציג לפניו את רעיתי והנה נשכח ממני שמה וגם שמו האמתי, כלומר, ד"ר קצנלסון. אמרתי: הריני מתכבד להציג לפניך את בוקי ולפניך את סרדצה מוֹיה" (את לבתי).

תרפ"ו.

הזקן בן אלפי שנים – העתיק, מישראל סבא – ירדן זה, המשרך דרכו מיום היותו לירדן, זה שנים אחדות שהוא חש תנועה בלתי רגילה בסביבתו. אולי מכיר הוא במסתובבים על ידו, נושאי הניירות והפטישים העובדים במכונות ויתר כלי עבודה, את ניניהם ונכדיהם של אלה, אשר עברו אותו “חלוצים” בזמנו של יהושע? והוא, הזקן, הלך לו בדרכו פעם בשקט, פעם ברעש, ולא שם לב לנעשה סביבו.

ופתאום, היטב חרה לו ל"ירדן", כי ביום בהיר אחד באו בחורים צעירים – תרשימים שונים בידיהם, שקי חול ומלט על שכמם, והם כמעט שמעיזים לחסום בפניו את הדרך ומשביעים אותו בשם פנחס בן־יאיר (זכור השם מימים קדמונים), לשנות דרכו וטבעו, וכך הם מפקדים: “הירדן יסוב לאחור!” ולא עוד אלא מודיעים לו, שמהיום והלאה יחדל לקבל את מימי הירמוך, ולהיפך הוא הירמוך “יגיח ירדן אל פיהו”. התחיל הזקן מתעקש, זועף ומתרגז. התחיל לחפש לו דרך במחתרת, כאומר “את דרכי בקודש לא אשנה”. אבל גדול רצונם של הבחורים. במאות ידים שתו עלו. כ"ד שעות של כמה מעת לעתין רצופים, והוא נכנע. לא קול שופר, ולא ארון הברית כמקדם, אלא רצונם של 600 צעירים וצעירות, הנכדים והנינים של יוצאי מצרים. מחפשי מולדת. נכנע הזקן ושב אחורנית לאותו מקום שאמרו לו ללכת, במידה ובקצב הדרושים, להיות אור לגויים, לתועלת האנושיות אשר בארץ ישראל, וודאי גם לשכנים מסביב, ולעם ישראל השב לארצו בפרט.

תר"ץ.

בפינת הרחובות אחד־העם ונחלת־בנימין מתנוסס בנין, שבזמנו היה אך בן קומה אחת בלבד. בבנין זה שכן כבוד בית המלון הנודע לתהילה של חיים־ברוך. לפונדק זה היו מזדמנים הפועלים מבני העליות השניה והשלישית בשהותם בתל־אביב. ליד השולחן הארוך של חיים ברוך היו קולחים תמיד הויכוחים בין אנשי “אחדות העבודה” ו"הפועל הצעיר", והיו משמיעים את החדשות שקרוב ורחוק היו מביאים מכל קצוי הארץ. בבית מלון זה לא יכול היה איש לומר: “צר לי המקום” – וכל הבא לבקש בו מקום לינה, חזקה שלא היה חוזר ריקם. בשעת הדחק היה חיים־ברוך מעיר אחד מילדיו הישנים ופוקד עליו לפנות לאורח את מיטתו המחוממת.

משהתחילו לזרום לתל־אביב גלי העליה הרביעית, פשטו בעיר שמועות משמועות שונות. החלו מספרים לחיים־ברוך, שחברה אחת עומדת להקים ממולו, על מגרש החול הנרחב, בית מלון רב מידות, ש"פלטין" יקרא לו ומאה חדרים יהיו בו.

– מאה חדרים – היה חיים־ברוך תמה – הנכם מספרים מעשיות בעלמא. מי זקוק כאן לבית־מלון שכזה?!

אך השמועות חזרו ותכפו ובאחד הימים ראה חיים ברוך שהנה החלו מיישרים את המגרש וגודרים אותו.

– נוּ, מה תאמר עתה? – נשאל – העודך מסרב להאמין שמתחילים לבנות את “פלטין”, בן מאת החדרים?

נבוך חיים־ברוך לרגע קט. מיד נתאושש והשיב:

– בית מלון בן מאה חדרים – מילא, נניח שכך הוא: אבל היכן יקחו בשבילם כל כך הרבה פשפשים?

זכות גדולה להם לאחינו התימנים, שראשית עלייתם חלה בתקופת הבראשית לבנין תל־אביב. וכך היו קוראים להם: העליה העובדת או ביתר דיוק העליה של יבנאלי (על שם החבר יבנאלי, שהלך לתימן ואספם וקבצם והעלם לארצנו). וכמנהגו עתה כן מנהגנו אז. ועדים קמו והתעוררו לטפל בהם ב"נדחי תימן", נשים צדקניות חמלו עליהם, עסקנים התעסקו בהם ונדיבים התנדבו להם, עד שהגיעו הדברים לידי תפנוקים יתירים והיו רגילים לקבל שכר על כל מעשה שעושים בהם. פלוני חלה וצריך היה לשלם לו שילך אל הרופא, אלמוני נפצע ודרש שכר בעד ריפוי פצעו. ופלונית התימנית, שצריכה היתה לרחוץ עצמה לא עשתה זאת אלא לאחר שבאה על שכרה, על תגמולה…

ומעשה ואמרו נשים צדקניות לנקות בבתי משכנותם של העולים החדשים, ולשטוף את רצפותיהם, ומיד ויצאו כמה נשים תימניות, רועשות וגועשות וסופקות כפים:

– ומי ישלם לנו בעד הספונז’ה" שלנו?

תר"ץ.

בשמות־שבח אלה הכתיר אותנו מכר אחד, מי שהיה פועל בשנת 1904 ועתה בעל בעמיו, בעל פרדס שבו עובדים 70 אחוז לא־יהודים.

במחצית השניה של חודש מרס 1934. בעל פרדס זה בא לקבל באגודת פועלי־הבנין פועל לתיקון ביתו. באגודה אמרו לו, כי אין השבוע פועלי־בנין כי יש החלטה שכל פועלי הבנין יוצאים לעידור.

– לעידור? בעד 200 מא"י ליום, כשאני ורבים כמוני מוכנים לשלם 500 ואולי גם 600 מא"י! מה? חזרו שוב ימי ה"שמנדריקיזם", כשגם אני לא רציתי שני בישליקים אלא דוקא רבע מיג’דה ליום?!

“אידיאליסטים, פראי־אדם!”

תרצ"ד.

(רשמים מטכס להנחת אבן הפינה)

משקראתי בעתונים, שביום 12.33.35 תונח אבן היסוד לבית החולים החדש, וכי כל העתונאים מתבקשים להופיע בשעה הקבועה לפינת מזא"ה־אלנבי, נתעורר בי היצר, להיות עתונאי ליום אחד. אתא היום המיוחל, ומצוּיד בנייר, עט ובית־קיבול לקליטת רשמים קניתי לי מושב באוטובוס, שעמד וציפה למוזמנים. החבר הנהג שאלני בכובד ראש, אם כתבן אנוכי. מבלי להסס ולהסמיק עניתי “הן”! בקול רם. אותה שעה לא חזיתי מראש את פרשת כל הקשיים, שיתגלגלו עלי בעקב שקר ראשון זה.

לאט לאט מתמלאה המכונית כתבים למיניהם, גדולים וקטנים. מתוקים כדבש ועקצנים כצרעות, מהם מתקנים את שפת התנ"ך ומהם משפרים את לשון המשנה. אך הצד השוה שבכולם: על העט הנובע פרנסתם.

הנסיעה היתה כרגיל: צפיה של רבע שעה ליד מעבר הפסים הסגור שתים־שלוש תאונות – לבסוף הגענו למחוז חפצנו. נכנסנו לאולם מקושט בתמונותיהם של סניפי קופ"ח, ומצויד בשולחנות ערוכים כיד המלך. רגעים מספר לפני מבול הנאומים, העבירו המסדרים גליון מיד ליד, ובו המון שאלות קפדניות, כגון: באיזה עתון אתה עובד? מאימתי אתה עובד בו? וכו'. משנמסר השאלון לידי – חשכו עיני וכל חושי נתבלבלו. אנה אני בא?! הנה לפני כחצי תריסר באי־כוחו של “דבר”, כחצי “ח”י" של כתבני הארץ". וגם יתר העתונים שלחו את מיטב עטיהם הנובעים. אפילו גברת עדינה אחת, זהירה בכל הלכות הקוסמטיקה ומרכיבה משקפיים אמריקאיות, באה לייצג את “דאר היום”.

כנואש אני מעביר בזכרוני את שמותיהם של העתונים והשבועונים. כמעט החלטתי ליהפך לכתבו של “הפועל הצעיר”, והנה ראיתי את שכני מקדימני ומציג את עצמו כבא כוחו של שבועון זה. כצולל בעמקי ים אמרתי להיאחז ב"במעלה", לשוא. בחור צעיר ובעל בלורית סוערת הקדימני גם כאן. מתוך יאוש אמרתי להיבנות מ"עתון־מיוחד", אך נזכרתי, שבמה מקורית זו שבקה חיים לכל חי.

רבונו של עולם, מה יהא בסופי?! כה הרהרתי, ובלב ידעתי, כי אבדתי כאשר אבדתי. פתאום היתה עלי הרוח. נזכרתי ב"עוזנו"… וכאדם, שניצול בדרך נס משיני אריות, החלו אצבעותי מדלגות במהירות על פני השאלון, כי כן הייתי לבא כוחו של “עוזנו”. ובכדי שלא אתבדה בעיניהם של אנשי קופ"ח, הריני למסור לכם פרטים על כל אשר ראו עיני ושמעו אזני בטכס זה של הנחת אבן הפינה. ביחוד, מאחר ששיערתי בנפשי, כי בין ששים אלף חבריה של קופ"ח נמצאים בודאי כמה אלפים מבין חברי “הפועל”, וכמה מהם אינם קוראים אלא ב"עוזנו" בלבד.

והנה כה היה הדבר.

על שולחנות כל מיני משקאות, קרים וחמים, אולם יי"ש – הס מלהזכיר! פירות מתוצרת הארץ, פירות מן הארצות השכנות, כגון: אגסים טובים, תפוחים נאים וכל מיני ממתקים, פרחים ונאומים. ראשון לנואמים היה הח' בילינסון. מתוך דבריו, שנאמרו בשטף, הספקתי לרשום מספרים אלה: התקציב לשנת 1935 – 150,000 לא"י. מתוך דבריהם של יתר הנואמים למדתי לדעת, שכל חבר עולה לה לקופ"ח לסך של 4 לא"י לשנה. המוסד מגיש עזרה רפואית ל־100,000 נפשות לערך. כמומחה למתימטיקה חישבתי ומצאתי, שלכל חבר משלם מסים יש ½2 נפשות, כלומר: הוא, היא וחצי ילד. המוסד מונה 120 סניפים, כמספר נקודות הישוב, שבהן נמצאים פועלים יהודים. ומכיון שהח' הרצפלד דורש להקים במשך השנה הבאה 30 נקודות ישוב חדשות, הרי שבאותה התקופה נזכה ל־150 סניף של קופ"ח. כדאי לציין, שעל כל 72 משלמי מסים מתקיים עובד אחד, המשמש אותם. הלה נכלל בסוג פרסונל". כלומר 521 משפחות מתפרנסות מקופ"ח.

ולבסוף עוד מספר ראוי לציון מיוחד: בין 140 הרופאים, העובדים בקופ"ח, אתה מוצא 70 רופאים מגרמניה, שעלוּ לארץ בשנת 1933.

אקוה, שבזכות שורותי אלה, לא תלבינו את פני ברבים ולא תכריזו, שהתעטפתי באיצטלת כתבן, שאיננה הולמת אותי…

תרצ"ה.

יש אומרים: לא חדש הוא אלא מחודש, ומסתבר, כי בטרם היות אדם, בטרם ברוא אלהים את עולמו ולמלאכי השרת לא היו דאגות, כגון: גשמים, וטללים, לידות ומות וכן כל שאר הדאגות, – נמצא המשחק הזה בפמליא של מעלה וקראוהו: יה־יה! (אלא שאנו בני תמותה חס לנו ואסור לנו להגות, לבטא ולכתוב את השם באותיותיו ואנו משנים ואומרים: יו־יו).

ויש סוברים: לא, כי המשחק הזה ממצרים מוצאו וממציאיו היו הנוגשים שעמדו על גביהם של בני ישראל הלשים בידיהם ורגליהם את הטיט לבנין פיתום ורעמסס, וברפות העבודה היו מטיחים כדורי עץ גדולים שחבל דק כרוך להם ישר… בראשו של העבד הנרפה, ובטרם הספיק הלה לראות, איזה נוגש העניק לו חבטה זו, התגלגל הכדור וחזר אל בעליו. וכך היה נקלע הכדור מראש לראש בלוית צויחת זירוז יע־יע (מעין יא־לה של הערבים בימינו), אך בהמשך הזמן נשתבש השם ליוֹ־יוֹ.

אחרים מיחסים את המשחק הזה ללוּדוויק הששה עשר, ו"דבר", על פי “פוֹסלדנייה נוֹבוֹסטי”, גורס: לואי השבעה עשר, על כל פנים ברור. כי בידי המלך נשתפר הצעצוע. שני הכדורים הדבקים נעשו מעץ הלק, החבל היה משי דק, כיאות לפיסת ידו הענוגה של בן המלך. ואך החל המלך לשחק ביוֹ־יוֹ מיד נחה עליו הרוח הטובה (כמו להבדיל באלף הבדלות, בשעה שדוד היה מנגן לפני שאול). וכל הבקשות וההפצרות שנדחו, נתקבלו בשעת רצון זו. וכמעט שנשתנה מצב העם מיום שהמלך במסבו החל לשחק ביוֹ־יוֹ". ואין תימה, שהיו־יו" נתחבב כל כך על העם ונפוץ במידה איומה. אך עם שקיעת המונרכיה בצרפת שקע גם המשחק. באה המהפכה והיא אינה שעשוע, כידוע… וכבר נדמה, אבד זכרו! ברם, היושב במרומים אין שכחה מלפניו, והוא מקדים רפואה למכה. למה ירמזו הדברים? המכוון הוא לפגרא אריכתא שנהנו ממנה תלמידי ארץ־ישראל השתא, הרי בדין הוא שיתנו לתינוקות מובטלים מעיסוקה של תורה איזו התעסקות, כגון טיפוס על עצים, הורדת קני הצפרים וכד' מן התענוגות של ימים עברו, אלא שבעוונותינו הרבים בני כרך אנו, ובכרך שלנו אין לא עצים ולא קנים, אלא ים, ימה של תל־אביב, ומחמת הסתיו שבא, אי אפשר להתרחץ בו ־ על כן, ברוך מזכיר נשכחות!

והא לכם יו־יו" – היא הישועה מן השעמום והריקנות.

ובן ק' כבן כ'. גדולים עם קטנים. אין הבדלי מעמדות, דתות, גיל ומין לפני היו־יו הכל כובש! והנה ה"מין היפה" לקח גם בענין זה ט' קבים. לרבות תלבושת ותסרוקת מיוחדות להתעסקות נוסח אחרון: וביום ששי לפנות ערב, עת ידי הספרים מלאות עבודה וה"תוקעים" מכריזים על כניסת השבת, באה במרוצה לאחת המספרות הקואופרטיביות, בחורה חדשה מקרוב באה, מפולין או מליטה (מן המעמד הבינוני של ר' השיל, ויש לה 30 לירות נדוניא!), לקיבוץ לא הלכה, גם לא לקבוצה הקטנה (וואס וועל איך האבן דערפון?) אלא עובדת במכונה, כלומר: במכונת פרימוס! ובלשונה הנקיה של מועצת הפועלות: עוזרת במשק בית, וה"מכונאית" הזאת נכנסת. כשבידה האחת יוֹ־יוֹ ובשניה המשכורת של ששת ימי המעשה, ובחפזון היא שואלת את הספר: היש לך “זה”? שכחתי איך קוראים לזה? כן, נזכרתי: “קנדלשון”. גם הספר, גם האנשים שנמצאו במספרה לא הבינו פשר דבר עד שהתאזרה לשון והסבירה בדיאלקט המעמד הבינוני: “אַ זאַך מיט וועלכע מען דרייט די האר”. הספר, כנראה, אינו מודרני כלל וכלל והשיב בשלילה גמורה: אין לו דבר כזה וחסל, ובאותו רגע נודע לי: עוד מנהג חדש בא למדינה: “אנדולאציון”!

תרצ"ה.

קראתי:

בפרדסו של ד"ר עליאש עו"ד ובעל בעמיו שהוא לאומי וציוני וגם בין החרדים ייחשב, עובדים ערבים. המו"מ בינו ובין המרכז החקלאי נמשך, אמנם, כבר זמן רב – אך ללא תועלת, וכשבאו ופירסמו על משוגתו הזמין גם משטרה.

נזכרתי שוב באותו דוד יודיל הכפרי ורעיתו (יהודיה מנוסה ויודעת פרק בהלכות חיים). מנהג היה אז בכפרים ועיירות לקשור עז ליד סף ביתם של פושטי־הרגל והעז היתה גועה “מה מה”, וזה שימש סימן לכל התושבים, כי פלוני פשט את הרגל. בוקר אחד קם דוד יודיל הכפרי והנה ליד סף־ביתו קשורה עז וגועה “מה מה”. נתרגש מאוד ובבהלה ופחד רץ לפלג־גופו, היא הפלונית דבורה־יהודית, וזעקה מרה בפיו: “אוי ואבוי לנו, אסון קרה לנו, הרי העז ליד ביתנו! מה נעשה עתה? אנה נברח ואנה נשים את פנינו?” אבל החכמה “הפלונית” הרגיעה אותו ואמרה: “דויד־יודיל, אין דבר, הרי העז ממילא כבר גועה, תגעה לה עד שתתפקע ואנו נעשה את שלנו על אפם וחמתם של יריבינו”…

אכן, אין חדש.

חרצ"ה.

מעודי נמניתי על הקהל ה"נכבד" פחות או יותר, התהלכתי לתומי עם “עמך”, במושב אדירים ותקיפים לא באתי. לא נשאתי את נפשי העלובה לגדולות, שמחתי בחלקי, כיאות לפועל ותיק בארץ. אפילו בחלומות חמסין לא שיערתי. כי יום יבוא ושרים ורוזנים יתדפקו על שערי ביתי, ידעתי: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” ועם כפתורים נוצצים לא היה לי מגע מעולם, זולת עם כפתוריו של הפקיד המוציא אל הפועל. חייתי חיים של מנוחה ושלוה, רק לעתים רחוקות ניסיתי לחרוז חרוזים, עד שקפצה עלי רוגזה של “גדולה”. וכך היה המעשה. בצהרי יום בהיר אחד, עודני נהנה מן המעדנים, שהכינה לי זוגתי שתחיה, נפתחה הדלת בהמולה רבה, ולפני הופיעו שנים מן ה"ספסרים" המפורסמים בתל אביב, אלה המרגיזים את מנוחתם של בוני בתים ומשכירי דירות בתל־אביב, הלא הם חברינו זליג לוביאניקר וליאו קופמן. החוגים הבעל־ביתיים בעירנו אינם רוחשים להם חיבה יתירה. באשר שני אלה עומדים כעצם בגרונם של סוכני המגרשים והסרסורים הידועים, נוטלים כל חלקה שמנה משל העיריה והקה"ק ומסתם אנשים ובונים, על אפם וחמתם של משכירי הדירות. בתים בעלי שתים ושלוש קומות, בית על בית, ובה דירות ל"עמך". והיות וגם אני הנני “כמעט” בעל בית לא הסברתי להם פנים ביותר, אלא שאלתים לחפצם. אולם הם לא נתפעלו מקבלת פנים זו, והודיעו לי בפשטות, שבשעה 4.45 אחה"צ עלי להיות מוכן לקבל בדירתי את פניו של אורח נכבד מאוד. בקיצור: ה. מ. הנציב העליון בכבודו ובעצמו יואיל לחסות בצל קורתי.

למשמע הבשורה הזאת פרחה נשמתי. אך מכיון, שגזירה היא שנגזרה עלי לא היססתי זמן רב והתחלתי לעשות לביתי. וכה הרהרתי בלבי המתפלץ מרוב הדרת מלכים: אנוכי נמצא כבר ב"ה בשנות העמידה. אולם עדיין לא נס ליחה של אשתי, ולא יאה לה להישאר בבית בשעת ביקוּרו של רוק כה נכבד, כה. מ. הנציב העליון. הפצרתי באשתי, כי תלך באשר תלך ובלבד שתסתלק מכאן. הדגשתי שלא נאה לאשה בגילה שתיראה בבית בשעת ביקורו של רוזן רוק ובני לויתו. לאחר שעתיים של תחנונים. משנשבעתי לה, שבין האורחים לא תימצא, חם ושלום, אף “ליידי” אחת, נסתלקה אשתי, ואני נשמתי לרוחה. התחלתי לעסוק ב"ביעור חמץ", להשליט סידורים בבית, את האטריות פיזרתי מתחת לסדינה של זוגתי, את הכסאות תחבתי לתוך הארון, סחבתי שתי תמונות משכני, שני דליים מים שפכתי על הרצפה, עשיתי “ספונז’ה” כהלכה. ערכתי את השולחן, קישטתיו בפרחים וכו'. לשעה הקבועה היה הכל מוכן. נפתחה הדלת, ולדירתי נכנס ה' מ' בלוית שלישיו לכבדני בביקור בשם הכתר הבריטי. גייסתי את מעט ידיעותי באנגלית, עניתי “יס סיר”, “נוֹ סיר”, והתהלכתי כג’נטלמן מבטן ומלידה. הכל היה מוכן לקראת אורחים אלה. אולם לא עלה בדעתי, שילווה אליהם עוד המון אורחים אחרים: דב הוז בשם הועד הפועל, שרון בשם מתכני התכניות, זברסקי בשם הבנקים, הלל בשם כל הכהנים והפועלים, ועוד ועוד. למראה ההמון הזה, התחכמתי להם ולא הגשתי כל כיבוּד, וכי ישביע הקומץ את הארי?… ולפיכך עמדו אורחי סתם ככה, והמטירו עלי המון שאלות, כגון: מאימתי אני בעל בית, כמה שכר דירה אני מקבל לחדר כמה מטרים מעוקבים של אויר אני פולט מקרבי, וכו'. ה. מ. הציע לי להשכיר גם את הגזוזטרה ולקבל עוד כמה לירות, כנהוג בתל־אביב.

שמחים וטובי לב יצאו האורחים מלפני, ודוב הוז לא סר מעלי במשך כל הזמן, גזירה שמא אסרח… כי כן עליתי לגדולה בלתי צפויה, והכל מקנאים בי. אולם יצא שכרי בהפסדי. אשתי דורשת ממני עתה לקנות פסנתר למענה וסמוקינג למעני. בני רוצים במכונית והשכנים מבקשים “המלצות”. עתה הנני נזכר בשברון לב, כמה טוב היה לי עד כה לחיות עם “עמך”, לעשן סיגריות “כרמל”, וליהנות מזיוו של העולם. את הנעשה אין להשיב. אך השבעתיכם, חברים ואחים, לא עליכם “גדולה” כזאת…

תרצ"ו.

ואני בתל יוסף. מתאכסן אצל הרועה י. פ. רועה צעיר אך מדופלם ששמע לקח בהלכות מרעה מפי צ. בקר במקוה ישראל. הימים ימי עצירת גשמים ומיצר הוא על כך. ­ “הפלחים והרועים – אמר – הם הדואגים ביותר לגשמים, יתר אנשי המשק ואפילו הירקנים אין להם כל דאגה, המלאך הממונה על הבריכות בגוש עין חרוד, יפתח את הברזים שלו והמים יזרמו בשפע, יבואו בערוגות ובתלמים, אל הדודים במכבסה ואל הסירים במטבח, ואילו הפלחים ה”מסכנים" ואנו הרועים אין לנו אלא הגשמים מן השמים"…

ותוך כדי שיחה, שאלני הרועה: “למה מהלך אתה בלא סודר, הן ימי חורף הם הימים?”

לשאלה פשוטה וישרה זו צריך הייתי לרכז את כל ידיעותי בחכמת הכלכלה ולהסביר לו, שאין הענין פשוט כל כך. “אדם שכמותי – אמרתי לו – בודאי ובודאי שהוא זקוק לסוודר, אך בימים אלה צריך אני לשלם אפילו בהנחה של 10% לפחות סך העולה על לירה ארץ־ישראלית, והלירות מאין תמצאנה?”

“חבל, שאינך רועה, הפסיקני ידידי הצעיר, הסוודר שלי, שאתה רואה, היודע אתה כיצד בא? תחילה ערכנו את חג הגז, אחר כך נמסר ראשית הגז לכוהני הצאן, כלומר, לרועים, ואנו כיבסנו את הצמר, רחצנו אותו, טוינוהו, ואת הטוי מסרנו ל”סבתות" שלנו והן סרגו לנו סודרים. הרואה אתה, טוב הוא הסודר הזה מכל סודר אחר מביח"ר שהוא"…

“ויודע אני – מוסיף הוא – אף את הכבשים אשר מצמרן נסרג הסוודר שלי, והן כבר מגדלים צמר חדש”…

נזכרתי במשל של קרילוב “איך צמחה כתונת בתלמי השדה” ובמזמורו הנאה של ד. ורדי בתפקיד יפונה הרועה בהצגת “מיכל בת שאול”: “צמר, צמר לי”… ואמרתי בלבי, תהי ברכת אלוהים עליכם, הרועים בשדות יזרעאל!

תש"א.

הספסרים בקפה שלהם אשר ברחוב הרצל נבוכים. צמרמורת תקפה אותם. ואיש לרעהו אומר: “הקראת, מה שכותב העתון האדום־האדום הזה? מלחמה הכריז עלינו. אבדנו, אבדנו”…

כך סבורים “הטירונים”, “הירוקים” הרבים. אך יש ביניהם גם זקנים ואריות המנחמים ומעודדים אותם:

“אין דבר. היו ויהיו לנו שונאים רבים. אך אנו בדרכנו נלך למען בנין הארץ וטובת הכלל והפרט. שונאים רבים עמדו עלינו לכלותנו – וגם מהצרה החדשה ניחלץ. נטכס עצה – והטחנה תסתובב”…

בשמעי את הדברים האלה, נזכרתי בדויד־יודל הכפרי, שחזר מהעיר (הוא היה שם ביום השנה למות אביו) שבור ורצוץ ומלא דאגות. דבורה־יהודית אשתו שאלה לפשר אנחותיו והוא סיפר לה, כי הנה היה היום בבית הכנסת ושמע מפי זקנים ולומדים, שהשנה יבוא משיח. ואם כן מה נעשה? חכרנו את הטחנות ושילמנו דמי חכירה ל־5 שנים, חכרנו את הפונדק ונתנו דמי קדימה, לאכרים נתנו דמי קדימה לתבואה. והנה אסון חדש… ומה יהיה באמת אם יבוא המשיח השנה?!

דבורה־יהודית, “הפלונית” הכשרה והתמימה של דויד־יודל, ניחמה אותו: “אין דבר, היו ויהיו לנו שונאים רבים: פרעה, המן, טיטוּס נבוכדנאצר. מכל הצרות עזרנו אלוהים וגם מן הצרה החדשה – המשיח – גם כן ניגאל… העיקר, דויד יודל, אַל יפּוֹל רוחך… מתי תלך אל הטחנה?”

תש"א.

בימי הויכוח הידוע על “חינוך כללי” וחינוך “מעמדי” בין נבחרי העיריה בתל־אביב, נזכרתי בשתי עובדות קטנות שיש להן נגיעה אל הענין.

לפני שנים אחדות, בחג השבועות, עמדו ילדי בתי הספר כיתה כיתה על סמליה. והנה, בכיתה אחת של בית ספר חרדי (מהזרם של מר פנקס) נשא ילד כבן 9 ביד רמה את הכתובת “ברוך טנאך ומשארתך”. ניגשתי אל הילד ושאלתי: מה פירוש הדברים האלה? ענה לי: וכי באמת אין אתה יודע? – כן, אינני יודע – אמרתי. אז הסביר לי: “ברוך” – תהיה ברוך, “טנאך” – התאנים שלך, ו"משארתך" – המשרתת שלך, שתשמע בקולך…

בושתי ממשמע אזני. ניגשתי אל ילדי בית החינוך ואמרתי להם: הנה שם כתובת כזו וכזו, הסבירו נא לי מה פירושה" וילד קטן, אף הוא כבן 9, הסביר לי: “ברוכים הפירות וגם כלי הבצק” – – –

עובדה שניה: לפני זמן מה, בעת שנפוצו בארץ לרוב ספרי־הבלשים הידועים, ביקרתי בנשר־יגור ונזדמן לי לשוחח עם ילד בגיל 9–10. אגב שיחה ביקשתי ממנו שיספר לי את האגדה על האלמנה ומעט הקמח. אמר הילד (והוא מחניכי “החינוך המארכסיסטי”): לפי מי אספר לך – לפי ש. אנסקי או לפי י. ל. פרץ?"

באותם הימים נסעתי בדרך תל־אביב–רחובות, על ידי ישב בן איכר מנכבדי רחובות ו"בלע" את אחת מחוברות “הבלש”. חפצתי להיכנס בשיחה אתו, וראיתי, כי היה נרגז מאוד על שאני מטרידו מקריאתו. שאלתי בכל זאת: טוב, קורא אתה את הספרות הזאת, אך מה אתה יודע על אָש, פרץ, שטינברג. ענה הילד: מי הם אלה שאני צריך להכיר אותם? הם אינם מבני רחובות. ואף ילד זה היה בן 9–10. מחניכי החינוך הכללי".

תש"ב.

הפעם אין זו מליצה. השאלה כאובה ממש. תדענה אחיותינו ונשותינו אשר ידעו חבלי־לידה מה הן, ולאחר כאבי הלידה בא גם “צער גידול בנים”, חרדה ומתיחות, פעימות־לב ודאגה, בשעת גידול, בשעת מחלה חלילה, הנה הוא יונק, הנה הוא אוכל את הדיסה, והנה צצה והפציעה השן הראשונה, צחה וחדה, נוקבת וחותכת. –

“אך יש גם נחת, משהו נחת” כמאמר המשוררת רחל. בנים ובנות. צצים וגדלים, כשתילי־הזיתים וכעצי־תפוח. הנה הנם וילקוטם על שכמם בדרך לגן, אל בית הספר, אל העבודה ואל המלאכה, והנה הנם אנשים, בחורים ובחורות, תמירים כאלונים, חסונים בגוף ובנפש. –

והנאה להם, והנאה להוריהם, לעמם ולארצם.

ידעתי גם ידעתי את הקשיים הרבים, את יסורי החינוך והפרנסה דוחק הדירות וצפיפות המעונות. אך – – –

כשם שלא אמרה אשה מעולם, שבגלל חבלי הלידה לא תביא ולדות לעולם, כך גם אין זה תירוץ, אין זה תירוץ כל עיקר, “אנו צריכים לילדים!” – זאת סיסמתנו.

ואני מצרף את קולי, קול חבר ותיק, שעסק בעליה החיצונית, והיודע כי עתה נגזרו עליה גזירות קשות ותלאות רבות, אין לנו להירתע. נגביר את עליתנו הפנימית, נרבה ונפרה ונהיה לעם עצום ורב.

ואל ה"חברה הרעה" של הפרופ' פרנקל מירושלים, שחקר ובדק בענין על פי חכמת המתמטיקה, ושל ד. זכאי הצופה באיצטגננות, בכוכבים ובמזלות, ושל אחרון אחרון ד. בן־גוריון, ששקל ובחן לפי חכמת המדינה וצו התקומה והבנין של ארצנו, אני מצטרף היום! – כמוהם קורא אני אליכם, אחי ואחיותי הצעירים, אַל תהי המורא עליכם, ואַל יהיו משתמטים בקרבכם גם מצו לאומי זה.

תש"ג.

אוהב אני את המנהג להגיש מתנות לידידים ומכירים בעתות שמחה. אולם לא כל מתנה היא באמת מתנה. יש מתנה רצויה ומועילה ויש מתנה – צרה, והמתרחק ממנה תבואהו ברכה.

באתי לחתונת זוג צעיר וראיתי מתנות שנתנו להם מכּרים ורעים: מזלגות, כפות, צלחות, גביעים ולבסוף היו להם מכל מין שנים שלושה מספּרים. והנה למז"ט – לידה ושוב אותן המתנות בתוספת חליפות וכותנות לילד, מינים ממינים שונים. הלכתי לחנוכת הבית ושוב אותן המתנות.

שאלתי את עצמי: למה לו לזוּג צעיר זה כל כך הרבה כלי זכוכית שאין בהם צורך והן על פי רוב מתוצרת חוץ. ולמה לו לרך הנולד כל כך הרבה כוּתנות וחליפות שיספיקו לו ולבניו אחריו; ולמה לו לבעל דירה חדשה כלים ורהיטים שכבר רכש לעצמו כמותן?

ואילו היו מגישים לזוג הצעיר ספרים עברים במתנה היו גורמים לו בזה תענוּג ודרך אגב מסייעים בידי הסופרים והמדפיסים ומרימים את כבוד הספר העברי; ואילו היו נוטעים על שם הרך הנולד עץ באדמת הקרן הקיימת – היו מביאים בזה ברכה לקרן הגאולה שלנו, ואילו היו מגישים לבעל הדירה החדשה תמונות מעשי ידי הציירים הארצישראליים הזקוקים לתמיכה ועידוד – הרי זו היא ברכה וכבוד.

מתנות כאלו אני אוהב לתת ולקבל, כי יש בהן כבוד לנותן, שמחה למקבל ותועלת לכלל.

חש"ד.

ביום ד', בשעת הצהרים, בעמדנו בצפיפוּת באוטובוס מס' 4 של “המעביר” הכנסת את ידך אל כיסי והוצאת משם את ארנקי ובו סכום של שבע וחצי לירות ותמונת נכדי, מלח צעיר בצי המלכותי.

אני מוכן להניח שאינך כייס כלל. אפשר ואמרת להכניס ידך לכיסך ומחמת החום הלוהט והדוחק שבאוטובוס נכשלת בטעות והוצאת ארנקי מכיסי, ואפשר שהמצפון מעיק עליך עתה מחמת הרצון שלך להשיב לי את ארנקי, אני מודיעך, איפוא, בזה שאתה יכול להחזירו לידי לפי המען: תל־אביב, מערכת “דבר” בשביל דוד בדר, אולם אם באמת ובתמים כייס הנך וזאת היא הדרך אשר בחרת לך “בשביל בנין הארץ”, הריני פונה בזה אל מצפון־הכייסים שלך: השיבה לי את ארנקי, את כספי ותמונת נכדי. אני עבדך, איני אלא עובד פשוט, ששכרו בא לו מעמלו לקיוּם נפשו ונפש ביתו. סכום פעוט זה שהוצאת מכיסי ודאי שגרם לך אכזבה מרוּבה וודאי שגרם לי צער והפסד מרובה.

תש"ה.

“חומר ללבנים אין נותנים לנו ולבנים אומרים לנו עשו”. – כך אומר לי נער העומד “לגמור” את בית הספר באחת המושבות אשר ביהודה.

"אבא וסבא מתאוננים עלי כי לא התקדמתי בלימודי ולא עשיתי חיל רב. הם בגילי כבר היו בקיאים בכל חדרי התורה והחכמה, ומלבד מה שקראו ושנו בחדר ובישיבה מלאו את כרסם בספרי־השכלה ודעת, וידעו כמעט על פה את “מנדלי” ואת “שלום עליכם” ועוד ועוד.

ואולם צא וראה: איך למדו אז יודע אתה ודאי, כי על כן בן־דורו של אבא וסבא הנך, ואילו עתה, מהו “סדר הלימודים” שלנו:

שלושה וחצי חודש בשנה – חופש שנתי.

“שביתת מורים” – לפחות חודש בשנה.

השבתת הלימודים, בגלל הפתקאות הארורות של “שכר לימוד לא מסודר”… – גם זה עולה בחשבון לפחות של חודש בשנה.

חופש הפסח – שבועיים.

חופש המועדים בתשרי ­ שלושה שבועות.

שבועות – 3 ימים.

פורים – 4 ימים.

חנוכה – 9 ימים.

ימי־גנוסיה לאומיים, לכבוד אורחים חשובים בישוב, ולהבדיל, נפטרים נכבדים – לפחות חודש בשנה.

חגיגות בלתי צפויות מראש – לפחות שבועיים בשנה.

לילדי העובדים – חג האחד במאי – בערך 3 ימים.

ענשים, כשזורקים את הילקוט יחד עם התלמיד החוצה לפחות

5 מקרים בשנה".

– ומתי אתם לומדים? – שאלתי את הנער.

– באמת איני יודע – ענה – בבחינות אני מקבל תמיד ציון “מספיק” – אך לבי אומר לי כי אין זה מספיק"! – – –

תש"ה.

אני – מחסידי “המעביר”. זה כחדשים שקמו עליהם מקטרגים מכל צד, ואני – לבי ל"המעביר".

אינני מומחה ולא אכניס את ראשי בבעיות הגיאומטריות של “קו מקביל” ו"קו ישר", זה ענין לארכימדס. אחת אני יודע: “המעביר” אינו אשם. ביצים אלה של שוק שחור, “דמי־מפתח”, פלישות וסחיטות למיניהן – מי צדיק בארץ אשר לא יחטא. ובמה חטאו? ב־3 מיל. אין זה החטא הגדול ביותר. בפרט כשקהל הנוסעים הנכבדים – נוסע.

ראה ראיתי רבים, רבים מאד, שיש להם לגשת למחוז חפצם אך כמרחק של תחנה אחת או שתים, ואינם הולכים ברגל, אלא מחכים בתור, עומדים צפופים ודחוקים באוטובוס, ומשלמים 10 מילים. ו"לא איכפת להם". אפילו לעצתו של ראש העיר י. רוקח, להרבות בהליכה ברגל, אינם שומעים. כי לו, לרוקח, אומרים הם טוב, הוא אינו נוסע ב"המעביר" ואף אינו רוכב על סוס כקודמו מ. דיזנגוף ז"ל. ואלה הנוסעים בטכסי ודאי אינם מרגישים בצער הצאן הנתוּנים לחסדי “המעביר”.

על כן, לא על “המעביר” תלונתי, ולא עליו זעמי וכעסי, אלא על הצאן, הצאן אשר לא איכפת להם…

כי אילו למשל, קמנו כולנו, כל הנוסעים ושמנו לדרך פעמינו, ברגל, ברגל ממש – מה היה עושה אז המעביר", מה?…

אך את תהלוכת הנצחון הזאת לא יראה איש בעיניו, לא יראה, ועל כן… – 10 מיל, בבקשה!…

תש"ה.

מכרי וידידי, רע וחבר לי, ותיק בארץ, ואף לא צעיר בגיל. משפחתו – הוא והיא, ששנות חייהם יחד כ־130 שנה. ובארץ – חמש שמיטות שנים. זה כמה שנים עובד הוא באחד המוסדות המרכזיים של ההסתדרות ומקבל את משכורתו לפי הדרגה והוותק.

בשיחה ידידותית, בשעת בין ערבים, סידר לי את חשבונו, והרי הוא לפניכם. באחוזים מהמשכורת:

א. מס אחיד, משען, מפדה וכו' וכו' וכו' 10

ב. ביטוח ב"הסנה" 4

ג. תרומות לקרנות הלאומיות 3

ד. מסי המפלגה 1

ה. “חוג־הבימה” ו"למען־האהל" ½1

ו. חולים, אינגלידים וכו' ½1

ז. עזרה סוציאלית, אמהות עובדות וכו' ½1

ח. דירה בבית משותף" (האשה השיאתני) 45

ט. מסי כנסת ישראל וע.ת. א ½13

י. מסי פנחס בן יאיר 2

יא. מכבי אש, “הפועל”, “מכבי” 1

יב. דבר" (עד ההתיקרות!) ½1

יג. יוקר רפואות, ותוספת אחוזי האשה 2

יד. בגדים והנעלה 10

טו. נדבות ליורדים", ימי סרט, המשמר האזרחי, מגן־דוד אדום, פליטים, מעפילים, ועוד ועוד ועוד 2

אני רושם את החשבון, והנה הוא כבר מחוץ לגבולות הֿ־100 אחוז. הפסקתיו בשאלה:

– והיכן, אכילה ושתיה, קבלת־אורחים, מתנות לשמחת־­רעים, לידה, בר־מצוה וכו' וכו' הרי גם זה עולה בכסף ובפרט בימים האלה, ימי־היוקר…

וידידי ענה לי:

אני הולך לבנק ומשלם… אחוזים.

תש"ה

הוא נולד ארבעה חדשים אחרי מות אביו. כשהחזן שאל בברית המילה: “איך לקרוא שמו בישראל” ענה אבי אמו: “בן־שלום”. על שם אביו המנוח “שלום”. את אחיו והבכור ואחותו היחידה אין הוא זוכר לגמרי. הם מתו בהיותו כבן שמונה חדשים. מתו בחודש אחד; הגדול, האח, היה בן ארבע שנים וחצי והילדה בת שנתיים. ותמיד בימי אלול או הימים של ה"יאָהרצייט" של האב או של הילדים, הולכת האם אל בית הקברות ולוקחת עמה גם את בן־שלום. ותמיד היה בן־שלום מביט על מצבת האב: פ"נ שלום גולקנסקי, בן 18 שנה. ואחרי רגעים של שתיקה היתה האם אומרת: בוא, בן־שלום, נחזור אל הילדים.

גדולה הידידות שבין בן־שלום לאמו. שניהם ידעו כי אין להם בעולמם איש זולתם. בן־שלום קיבל חינוך מסורתי, לאומי. אמו היתה עסקנית בעיר, בפרט בעניני אלמנות ויתומים. וגם ציונית מסורה. עד היום שומר בן־שלום את תוכן הנאום של אמו בשבת אחרי מות הרצל, שהיה מודפס בעתון “דער פריינט” וב"הצפירה". את שניהם חיברה גם המחשבה לעלות לא"י. הנה יגמור בן־שלום את חוק לימודיו בגימנסיה, ימכרו כל מה שיש להם ויעלו. והאם חושבת מחשבות, האיך להשיג רשיון להעלות גם את עצמות אשר’קה ופרי’לה. פרצה המלחמה העולמית. בן שלום הגיע אז לשנת ה־13. החלה פרשה של תלאות, של רדיפות וגירושים. גם על העיר ס. עברה הכוס. ואחרי המלחמה מהפכה, פרעות, ואחרי פרעות חורבן ועוני. וכשהבן והאם חזרו לביתם לא מצאו בו כלום. רק הקברים בבית העלמין, נשארו בשלמותם. הבן והאם השתטחו על הקברות ועזבו את העיר.

מס. עברו לק. בעיר הזאת נתרכזו אנשים רבים שביקשו לעבור את הגבול לרומניה. כאן, בעיר הגבול, מצאו להם פינה באיזה מרתף. האם התפרנסה מכביסת לבנים, והבן, בן־שלום, חטב עצים, שאב מים, ניקה בתי מחראות. עבדו ועמלו ועיניהם אל מעבר לגבול. ובעיר סרסורים, מבריחים, שקבעו דרגות לאנשים בורחים ושילמו לקצינים ידועים לפי “גולגולת”. המחירים? גברים – מבן 18 ומעלה כך וכך. מבן 50 ומעלה פחות. וכך גם לגבי נשים. הזקנה כזיקנתה והצעירה כצעירותה. והאם והבן עמדו על המקח: בס"ה הוצרכו לשלם לסרסור אלף ושלוש מאות רוּבל במזומן כסף ניקולאי. וכבר נקבע הזמן ונתיחד המקום. והנה מודיע המבריח עפ"י פקודת הקצין שהגברים ילכו הערב לחוד, והנשים תלכנה מחר בערב, כל הילדים מבני 12 ומעלה ילכו עם הגברים. לא רצה בן־שלום להיפרד מעל אמו, הלך ולבש בגדי בחורה. אבל לא הצליח. בני החברה חששו וגם איימו שיגלו את סוד ההתחפשות לסרסור. והם הוכרחו להיפרד. לקחו הגברים את צרורותיהם והלכו. ובדרך הכל כשורה – ורק בדיקת כיסים. את הכסף, הטבעות, השעונים ושאר כלי־היקר לקחו להם המבריחים – שלושה יהודים וששה חיילים מן הצבא האדום. והנה אחרי חצות – שעה 2.30 – הגבול מאחוריהם. רוסיה מהם והלאה. וכבר היו מוכנים לברך בברכת “גומל”, ופתאום יריות. מה קרה? באו אחד מהמבריחים ואחד מהחיילים והודיעו, כי קרה אסון: לאחר שהגניבו את הגברים פגע בהם משמר חיילים מרוסיה, ומניה ביה, בלי בירורים יתרים הרגו את הקצין ואת החיילים והסרסורים. שניהם, המבריח והחייל, ניצלו בדרך נס. אין לחכות, שהנשים והבחורות יעברו בקרוב. כנראה, הלשין מישהו לשלטונות. ביקש בן־שלום לקפוץ ולחזור לרוסיה. אבל היהודים החזיקו בו ולא נתנוהו לבצע את מחשבתו. בלב שבור ורצוץ עברה החבורה את עיר הגבול והלכה לקישינוב.

ובקישינוב, מצא בן־שלום מכירי אמו, בני עיר וגם מכתב. מכתב מאמו. היא מבקשתו להתאמץ ולהתחזק ולעלות לאותו מקום ששניהם שואפים אליו. עוד לא אבדה התקוה שיפגשו. עתה נתאושש בן־שלום. וראשית דרכו היתה להיכנס ל"החלוץ" לשם הכשרה לקראת העליה. ושוב מכתבים מהאם: הכל כשורה, יש פרנסה, ואַל נא ידאג. כך עברה שנה – סוף סוף הגיע גם תורו. בבואו לארץ – נכנס לאחת החבורות ובלבו כאש אוכלת התקוה לקראת היום שיביא את אמו. אבל בחבורה כבתה התקוה הזאת, אפילו בול למכתבים לא היו נותנים אלא פעם בחודש. ומכתבי אמא – מכתבי נחמה. טוב לה, היא מרויחה די מחיתה. מיום שבא לארץ מרגישה היא את עצמה כאילו כבר יצאה לדרך. אבל יודע הבן את נפש אמו. ודאי לנחמו ולהרגיעו היא כותבת כי טוב לה. והוא מחליט לצאת מהחבורה כדי לעבוד בתורת “בודד” ולחסוך כסף לעלית אמו. והנה הוא במושבה שבדרום תל־אביב, פועל בפרדס של אחד מעולי אפריקה הדרומית. שתי לירות היה חוסך בכל חודש ושולחן לאמו. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד אם ישיג דרישה להביאה לא"י. בלשכת העליה דרשו ממנו תעודה מנותן העבודה, שהוא עובד קבוע ומקבל משכורת חדשית המספיקה לכלכלת שתי נפשות. מר גליקליך, נותן העבודה, היה מרוצה מעבודת בן־שלום וגם איזו ידידות נקשרה ביניהם. כמה פעמים ביקשו להיכנס אצלו, אבל במשך חמשת החדשים שהוא עובד אין בן־שלום בא אצל מר גליקליך אלא ביום התשלום. ומה יום מיומיים, כי בא אליו בן־שלום באמצע החודש? מענין לענין נסתבר הענין. מר גליקליך עיין בטופס התעודות ונזדעזע:

– האתה הוא? אתה! בן שרה חיימס? בן שרה מס.!

נבוך בן־שלום: מה ההתרגשות הזאת? למה זה מצעק מר גליקליך ופוסע ברוגזה בחדר, ידיו בכיסיו, ראשו מורם ושפתיו נעות ומלחשות משהו. לאחר מתיחות שארכה כחצי שעה, ניגש מר גליקליך לשולחן, עיין שנית בניירות ואמר:

– היום אני נרגש מאוד ואיני יכול לעשות כלום. בוא מחר, בשעה 9 ונסדר את הענין.

למחרת היום, בשעה 9 בבוקר, בא בן־שלום. מר גליקליך מהלך בחדר אנה ואנה ומנהם:

– כן, נכון. יש דמיון… יש משהו דמיון… טוב, טוב… היום אני שולח על שמה מכסף בתי שרה סך 500 לא"י ואת רשיון הכניסה אדרוש טלגרפית.

– אינני מבין כלום, מר גליקליך. אינני מבין כלום… – נדהם בן־שלום.

– הכל יבורר… הכל יבורר. ועכשיו תנאי אחד אני מתנה עמך: תגור בביתי, יכול אתה לעבוד או לא לעבוד, אבל כל מחסוריך עלי.

– מר גליקליך, איני יכול לקבל את התנאי הזה, איני יכול, משום שאיני מבין כלום. ואני מבקש ממנו שיסביר לי את הענין.

– לא עכשיו… תחילה נסיים את כל הענינים הרשמיים ואחר כך אספר לך ולבתי שרה את כל הענין.

במשך יומיים נתקבלה הדרישה ונשלחה לרוסיה, ואחרי ימים אחדים הזמין מר גליקליך את בן־שלום שיבוא לביתו, כי דבר חשוב בפיו.

– שמע, בן־שלום! מחר יום הולדתה של בתי. בת י"ח היא. רוצה אני לערוך את חג יום הולדתה, ואז אספר את הכל.

וכך היה. לפני החגיגה הכניס מר גליקליך את בתו ואת בן־שלום לחדר הספריה. הושיבם על הספה זה בצד זו ובעצמו ישב ממולם והתחיל מספר:

– אבי, שלמה גליקליך, ואמי שרה, היו שכנים וידידים להורי אמך חיים ופרומה גוטמן. הורי והורי אמך היו כמעט בני גיל אחד. ובזמן אחד נולדתי אני לאבי ואמך לסבך. יחדיו גודלנו. יחד למדנו בחדר ובבית ספר ו… יחד בגרנו. אבל… כן… כאן באה התנגדות מצד אמי: היא טענה: “כלה וחמותה?” (שם אמי כשם אמך). אבי וסבך נסעו אל הרבי שבסביבה וגם הוא הרבי, פסק שאסור. מרוב צער עזבתי את הבית ונסעתי לאודיסה. אמך לא הרהיבה עוז לברוח עמי מבית הוריה. והנה הגיעתני השמועה כי היא נישאה לשלום מעיר ס. לא יכולתי לשבת ברוסיה ונדדתי לאפריקה. עברו חדשים וידיעה נתקבלה אלי, כי אמי מתה מרוב יסוּרים על בנה יחידה. שם באפריקה נשאתי אשה – נולדה לי הבת הזאת וקראתי את שמה על שם אמי ואמך – שרה. יותר ילדים אין לי. כל ימי השתוקקתי לעבור לא"י, אבל אשתי המנוחה התנגדה. רק לפני חמש שנים אחרי מות אם שרה בתי, העברתי לכאן את כל הוני. ומאז אני חושב הרבה: איזו הדרך אמצא ידיעה על שרה חיימס או על ילדיה. והנה… כך… זה הכל ואני מאמין כי אמך בבואה הנה לא תתנגד… מחמת “כלה וחמותה”… כמובן אם אתה ובתי תרצו בכך.

תרפ"ח.

לאחים חיים ומיכאל – יתומי אוקראינה

את אברהם יצחק שמר’לס הכרתי מבחרותו. עיר מולדתו סמוכה היתה לעיר מולדתי, שתיהן במחוז אחד. הוא היה בא לעתים קרובות לעירנו לשם הסברת הרעיון הציוני, ואף אני הייתי בא לעירתו באותו ענין עצמו. ובשנת “ששון” ליהודי, – כך מצאו בעלי הגמטריאות בחשבון שנת תרנ"ו, שנת הכתרת הצאַר ניקולאי השני, – התחילו לדבר, לכתוב ולהתווכח על הקונגרס הראשון בבאזל. היהודים התכוננו לדרוש זכויות מהממשלה ברוסיה, אמרנו: נמלא את חובות הארץ שבא נולדנו, נעשה את כל המוטל עלינו, נלך לצבא, נשרת את המולדת ונדרוש את המגיע לעם ישראל.

לא שמנו לב אל בקשות ההורים להתחיל במיעוט אכילה. מיעוט שינה וריבוי שתית משקאות חמוצים, תה חריף, עוד מחודש אלול, כמו כן לא שמנו לב לדרישת ההורים לנסוע אליו שיח', לעיר צ’צ’לניק לקבל את ברכת הצדיק החי ולהשתטח על קברו של רבי משה סאווראנר נ. ע. אשר מצא מנוחתו בעיר הנ"ל, שגם הוא יתפלל עלינו, שלא נלך לצבא. בחודש כסלו תרנ"ז נסענו שנינו לעיר המחוז בלטה, התיצבנו לקלפי, הוצאנו גורלות ונתקבלנו לצבא (הרופאים פסקו: “גודין!” – כלומר: מוכשר). שלחו אותנו לגדוד “וולאדימירסקי” שחנה בעיר ביאליסטוק, ושם פסקתי להיקרא בשמי הפרטי, והוא חדל להיקרא בשמו אברהם יצחק, אלא בשם משפחתו: שוסטר. בזמן אחד גמרנו את שלוש השנים ושמונת החדשים של עבודת הצבא, ושלמים בגוף וברוח חזרנו איש איש לבית אביו. הוא, אברהם יצחק, התחיל לחשוב על תכלית. באו שדכנים, דיברו בו נכבדות, קיבל נדוניה, התחתן והתחיל לחיות חיים של בעל־בית: קנה ומכר תבואה, וגם בציונות עסק מעט, הפיץ שקלים, מניות אפ"ק ובולי קרן קיימת. ואני התחלתי מכין עצמי לנסוע לארץ. את רעיוני הגשמתי במהרה. הוא, אברהם יצחק, היה בין החברים הקרובים שהחלפתי עמם מכתבים בשנים הראשונות. יום אחד, ביקשני שאשלח לו דבר מה מן הארץ. בשנת תרע"א שלחתי לו אתרוג, לולב ומקל שקדים, פצלתי בפצלות לבנות את המלים: “שי לאברהם יצחק בגולה מאת – ד. מארץ־ישראל”.

בינתיים פרצה המלחמה ועמה הבהלות. הכל נשתכח מלב. כל קשר ניתק. אי נעזב היינו בעולם. ורק כתום המלחמה, לאחר הצהרת בלפור, התחלנו לשאוף אויר. אמרנו: שערי הארץ נפתחים, יתקבצו נדחי ישראל לארץ הצבי ונראה את צעדי הגואל. אך החדוה הועצבה לשמע בשורות איוב שהגיעונו יום־יום על הפרעות וצרות ישראל בעולם. התחלנו לקבל מכתבים מאברהם יצחק מאוקראינה ובהם פירוטים ארוכים על מי מן המשפחה שנהרג, מי נשרף ומי נשחט. פטלוּרה, דניקין, מכנו. פריצי גייסות יוצאים, ואלה ואלה עשו חורבן ביהודים על בתים ומשפחותיהם ועל כל הקדוש להם. היו עיירות שעברו עליהן אחרי חורבנן במחרשה ונמחק זכרון מתחת שמי ה'. יותר ממאה אלף יהודים נשחטו. גם על עיר מולדתי סברן עברה כוס התרעלה, כוס הפורעניות. נכבדי העדה, הדיינים והעסקנים, יצאו מעבר לבוג, מקום שם חנה מחנה דניקין, להתחנן ולבקש על נפש הקהילה, למסור להם את מתנות העיר. דינם יצא להרג. חתכו וגזרו אותם לגזרים ובשרם החי השליכו לכלבים.

גם על עיר אברהם יצחק עברה הכוס. כל זה היה בשנות 1917–1919, במאה העשרים. שנים אחדות עברו, הכל כאילו נשכח, הכל בא על מקומו. ובארץ ישראל – נציב ראשון ליהודה, בשורת סן־רימו, ועוד פעם תקוות, ופתאום – פרעות מאי 1921, וגם על זה עברנו. התחלנו שוב לבנות.

בשנת…193, ואני משמש באחת המושבות כבא־כוח קופת־חולים של ההסתדרות הכללית. תפקידי היה לרכוש למוסד זה חברים חדשים, לעודד את הנרדמים ולהחזיר למוטב את המפגרים.

ויהי ערב, יושב הייתי במשרד. אל שולחן הכתיבה שלי ניגש בחור וביקש למלא טופס הכרזה בדבר כניסה לקופת חולים, שאלתיו את השאלות שהייתי יודען על פה: – המשפחה? – נעלי. – השם? – א. – שם אביך? – אברהם יצחק.

צמרמורת עברה בגופי.

– איפה נולדת?

– באוקראינה.

– היכן היית בשנים האחרונות?

– בסיביר.

לפתע התחיל הבחור לקמט את מצחו, ולמצמץ בעיניו כבמקש להזכר בדבר מה.

גם מוחי לא נח, חושב הייתי: אברהם יצחק נעלי? מאוקראינה? רגע – ופתאום פרץ בבכיה גדולה. הוכרחתי לסגור את המשרד ולצאת עמו החוצה, שם התיפח. ובעמל רב הרגעתיו.

אחר שתיקה מועטה פניתי אליו ואמרתי: "שמע, נעלי, אין בפי דברי עידוד… כאבך כאבי, אבל…, מה לעשות, נחמתנו היא: זכינו לפחות להיות בבונים. בדמעות לא נעשה חיל! אך זאת אבקש ממך: הרגע נא, ספר לי מה עבר על בית אביך שהיה חברי וידידי, זכרו קדוש גם לי, אך בטרם תתחיל לספר, רצוני לדעת מנין לך שמי וטיבי?

נעלי ענה: "מקל השקדים… זהו הזכרון היחיד לבית אבא, אמנם שבור המקל אך שמך ושם אבי עודם בשלמוּתם. בשבת הבאה נצא אל מחוץ למושבה, לחורשה, ושם אספר לך. הסיפוּר יארך שעות, ואולי יום שלם. אבל נדמה לי, כי מחוּיב אתה לדעת את הכל.

בשבת בבוקר הצטיידנו במזונות ויצאנו לחורשת המושבה.

נעלי סיפר: היה זה באוגוסט 1914. אבא נלקח לצבא. בכיות גדולות היו בבית. בכתה אמא, והסבתא הטיחה ראשה בקיר ויללה, רק הסבא התהלך בבית הלוך ושוב ולא דיבר דבר. לקחני אבי על ידיו, נשקני ואמר לי:

זכור בני ותספר גם לאחיך הקטן לכשיגדל, אני הולך ללחום בעד המולדת הזאת, למענכם. למען תוכלו להשיג את הזכויות הדרושות לעם ישראל במדינה, זכויות אזרחים. ולאמא, לסבתא ולסבא אמר דברים שלא הבנתים. אחר כך סיפרו לי שאמר להם: “עכשיו, בעת המלחמה יש לגרש את השונא, אף על פי שהננו כזרים פה, אבל לאחר המלחמה שבודאי תגמר בקרוב נדע, שלא לחינם נשפך דם ישראל. יודעים אנו שגם במחנה השונאים יש יהודים, גם הם ישפכו דמם וידרשו אחר כך זכויות בארצם הזרה, אך זה גורלנו”.

אחר הדברים האלה נשק סבא לאבי, שיצא עם כל המגוּייסים. מכתבים נתקבלו ממנו לעתים רחוקות. פעם בפעם הובאו לעיירה חולים ופצועים שהועברו ממקום למקום. באו גם יהודים רבים מיושבי הגבולין שגורשו משם. כאן מסרו להם את ההקדשות, בתי המדרש ובתי הכנסיות. מטה לחמנו נגדע. פרנסה לא היתה. התחלנו להרגיש מחסור רב. אמא הלכה לכפרים הסמוכים לתפור, וסבא היה הולך מדי פעם בפעם למכור איזה חפץ. ויהי רעב בביתנו. כבר 4 חדשים שלא בא מכתב מאבא. התפארתי בפני הילדים – חברי: אבא שלי גבור, הוא נהרג במלחמה! לבסוף בא מכתב מאבא, אולם כתוב בידי אחר ברוסית: אבא הבריא ובקרוב יבוא הביתה. הוא אינואליד: נתקטעה רגלו ונסתמאה עינו. היתה בכיה וזעקה בבית. אמא התעלפה. סבא התלבט בחדר אנה ואנה – עגלה ניגשה לביתנו, וממנה ירד בקושי חיל ברגל אחת. חושך ואפילה שררו בבית. במקום רגל ועין הביא עמו אבא צלב של גיאורגי בעד “פעולות חשובות בגליציה”. כנראה, גם מעט כסף מאת הממשלה, כי זמן מה לא היה רעב בבית. לפי השתדלויות של רוּסים בני עירנו נתנו לאבא משרה כעוזר למכירה במונופול ליין שרף. במשך ארבעה חדשים הלכו הזקנים לעולמם. נשארנו בבית רק אבא, אמא ואנחנו שני הילדים. וכך… כך עד פרוץ המהפכה.

האספר לך על הפרעות. פרק עקוב מדם זה ידוע היטב. אצמצם ואספר לך רק מה שקרה את משפחתנו. היה זה יום שבת, בערך שבוע לפי ראש השנה, בליל הסליחות. אבי הלך לסליחות, אמא היתה בבית ואתנו עוד שכנים ופליטים מחוסרי מחסה. פתאום נשמעו צעקות, יריות, שריפות, והתחילו לרוץ: לאן?! ואבא! הרי לא יוכל לרוץ ברגל העץ. אך אמא התנחמה: אינואליד הוא, אולי לא יגעו בו לרעה. ליתר תוקף לקחה עמה את הצלב ואות ההצטיינות ורצה לבית המדרש. ואני, רק זאת זוכר אני, פתאום מצאתי את עצמי ביער הקרוב בערך שתי פרסאות מעירנו. ילדים, גברים, ונשים התחילו לטפס על העצים, וטיפסתי גם אני, ישבנו שותקים ומשותקים. עברו שעות. שמענו יללות מן העיר. ראינו אש עולה משם. ופתאום שטף גשם, מבול. ירדנו. החלטנו לשוב. ובהשכמת הבוקר באנו העירה. וכאן… (הבחור פרץ שוב ביללה ובקושי רב הצלחתי להרגיעו). וכאן… כן… כאן… כבר היה לאחר הקץ: גופות מתים בערימה אחת ליד בית הכנסת הגדול ובתוך בית הכנסת פנימה – “שמות” של סידורים, חומשים קרועים, גוילי ספרי תורה מטונפים, כלבי העיר מלקקים דם. את אבי הכרתי לפי הרגל התותבת, ראשו היה כרות. את אמי לא יכולתי להכיר אבל אחר כך מצאוה רטושת בטן, ובבטן הצלב וה"מידאל" – אות ההצטיינות.

את אחי הקטנטן לא מצאתי. אמרו לי, כי ראוהו רץ עם אמא ובוודאי נהרג. לא יכולתי לשבת עוד בעיר הדמים וברחתי לבאלטה, מקום מגורי דודי, אחות וגיס אמי. רשמתי לי את היאָרצייט: כ"ה אלול. בבאלטה היו חיי היהודים קצת יותר בטוחים מפני ההגנה העצמית החזקה. הייתי ילד כבן עשר והוצרכתי לדאוג לקיומי בחיים. שנה וחצי חייתי מפשיטת יד, מכל מיני מסחר אסורים, שליחויות שונות, עבודות קשות, עד ששקטה הארץ. הבולשביקים הכניסו סדרים מעט! דודי עבר לאודיסה ולקחני עמו לשם. באודיסה החלה ציונותי: נוער הצ. ס., עברית. בהיותי צעיר השתמשו בי לשליחויות שונות וגם לעמידה על המשמר בשעת האספות האסוּרות. טענתי תמיד: איני זקוק לחינוך ציוני, כל עצמותי מלאות ציונות סוציאליסטית, דתית מעט. אך לא לאורך ימים. הלשינו עלי במפלגה שרק למראית עין הנני חבר צ. ס. ובאמת הנני חבר בקומסומול ומוסר שם את הכל. התחילו לנהוג בי זהירות, להרחיקני מן הפעולה. ואף הועמדתי בפני חקירה במפלגה. שני חדשים ריגל אותי חבר נאמן, שהתחיל להתרועע עמי, הוא סיפר על כל הטוב הצפון בקומוּניזם, הציק לי, וכשיצאתי מכלי פרצתי וסטרתי לו על לחיו. בערב ההוא קראתי לחבר המרכז וסיפרתי לו על השידולים שהלז משדל אותי להיכנס למפלגה הקומוּניסטית. כעבור שבוע ימים הוזמנו שנינו, אני והבחור שהציק לי אל המרכז. התחילו שיחות וחקירות ודרישות, שנמשכו כשבועיים. השביעוני בזכרון הקדושים שנהרגו על נאמנותי למפלגה ונשבעתי בטלית ובתפילין, והחשד הוסר.

התחילו הרדיפות מצד הג. פ. אוּ. על התנועה הציונית בכלל ועל תנועת צ. ס. בפרט, גם אני נתפסתי. התחילו גירושים מעיר לעיר, מכפר לכפר, ויחד עם עוד עשרות חברים באנו לסיביר. הייתי איתן ברוחי ובגופי. גם כאן, בארץ גזירה, קיבלתי על עצמי לשמור אמירת קדיש. ביום כ"ה באלול, הוא יום הפוגרום: הכרזתי שביתת רעב ודרשתי שיתנו לי את האפשרות להיות ביום זה בין כל האסירים היהודים. דרישתי נתמלאה. וכך עברו עלי כארבע שנים בעינוּיים, בטילטולים, על עברי פי יאוש. סוף סוף נחלצתי: אני ועוד שלושה חברים קבלנו סרטיפיקטים מארץ ישראל ורשיון לעזוב את רוסיה.

– ומה אתה חושב לעשות פה?

– בסיביר למדתי את עבודת האינסטלציה הסניטרית, ובעבודה זו מקוה אני להמשיך בארץ.

נעלי היה עובד במושבה שהייתי דר בה. הוא היה אורחי הקבוע וביחוד בשבתות. הכל בטוחים היו, כי הננו קרובים. ביום ה"יאָרצייט" הלכתי עמו לבית הכנסת, והוא לא פסק לדבר עמי על קדושיו: על אביו ועל אמו וביחוד על אחיו.

שנת 1933. צרת היטלר – ועמה ההגירה מגרמניה. ובתוכה גם עליה חלוצית. היו הולכים לקיבוצים, לקבוצות ונקלטים יפה. בין הבאים – בחור אחד, חניך בית ספר חקלאי בגרמניה. גנן טוב, ובעל סגולות נפש היפות לחיי קיבוץ. אין הוא מילידי גרמניה, בן ארבע היה, כשהובא בין עשרות ומאות היתומים של טבח אוקראינה. חברת “עזרה” קיבלה אותם תחת השגחתה. וידע הבחור שאביו ואמו ואחיו נהרגו, והוא היחיד ניצל. לקיבוץ בא בחודש סיון. וכבר בימים ההם היה חוקר לדעת, מתי תהיה השבת האחרונה של השנה.

ולמה שואל הוא לשבת דוקא? “אני צריך ללכת לבית התפילה נאַכדענקען מיין פאטער מוטער אונד ברודער”. בערב שבת נתן לו הגזבר שילינג לקנות נרות, ובשבת, בזמן קריאת התורה נקרא א. לעלות לתורה, ואחרי שירד מן הבמה ניגש השמש אל ב…, הוא הבחור מגרמניה, שאלו לשמו, לשם אביו… ב., בן רבי קדוש (כך קראו אותו לתורה בגרמניה), החזן התחיל: “אל מלא רחמים”… “…את נשמת הקדוש אברהם יצחק, את נשמת הקדושה שרה ואת נשמת א. בן הקדוש”… –

– א.? צמרמורת עברה בכל גופי. פתאום: צעקה נוראה. א. התעלף הובהל רופא, וכשהושב א. לאיתנו עמד על ידו ב. לטפו ובכה: “מיין ברודער… מיין ברודער… איך האב געפוּנען מיין ברודער”…

את אליהו גפן אני מכיר עוד משנת 1921. בחודש מארס או אפריל בא ארצה מרומניה, אף כי אינו יליד רומניה ולא בסאראביה כי אם אוליופול אשר באוקראינה, אחת מאותן העיירות אשר חיל פטלוּרה לא השאיר מהן שריד וזכר. נכחד זכרונן כאילו עברו עליהן במחרשות.

בימים ההם, ימי־הפרעות והאימים, היה אליהו גפן נער בן ט"ו–ט"ז. בין יחיד להוריו פנחס נתן וגולדה גרינר. אביו נלקח לצבא, לחיל־המילואים, והוא ואמו נשארו בעיירה. עד שנת 1916 היו מתקבלים לפעמים מכתבים בודדים מהחזית, אך מאז פסקו, ומאלה שכתבו מכתבים לבני משפחתם נודע, כי אביו של אליהו נפל בשבי, פצוע קשה וספק אם יחלים מפצעיו.

אבי היה ממשכילי־הדור וחינך את אליהו ב"חדר מתוקן" בשיטת עברית בעברית. בימי ההרג הרב והתלאות ומנוסת־הפליטים, ברח גם אליהו עם קבוצת אנשים ובא עד גבול בסאראביה. בהיותו שחיין מובהק עבר את הדנייסטר בשלום תחת מטר היריות של משמר־הגבול הרוסי. אחרים נהרגו אך הוא ניצל. הוא הגיע לחוטין בעירום ובחוסר כל, ובני־ישראל, רחמנים בני רחמנים הלבישוהו והאכילוהו יחד עם שאר הפליטים, שניצלו וגם עזרו בידם להגיע עד קישינוב.

בקישינוב היה גורלו כגורל שאר הפליטים שנקבצו שם. עסק בעבודות קשות, חטב עצים ושאב־מים והיה ישן בהכנסת־אורחים. לעתים היה מבקר בכינוסים של הציונים הצעירים ו"החלוץ". מרכז הפליטים היה בקישינוב ואנשים רבים מהעיירות ברשד, ציצלניק, אוליופול וטרנובקה נפגשו שם. לא עלה בידו להיודע על גורל עיירתו הסמוכה לעיירות ההן, אך הדעה הכללית היתה, שכל אנשי אוליופול נשרפו חיים ולעיירה אין זכר עוד תחת שמי ד'.

אליהו לא הצדיק את הדין. הוא התאבל מאוד על אביו הצעיר ועל אמו הטובה, וכך שהה בקישינוב עד 1921. עד שעלה לארץ־ישראל עם השיירה הראשונה. בארץ שינה את שם משפחתו לשם גפן. ראשי־תיבות, גרינר פינחס נתן, שם משפחתו ושם אביו.

בהיותו מבקר בבית־העולים אשר ביפו, התוודעתי אליו. הוא סיפר לי בקצרה את תולדותיו. הזמנתיו לא פעם למעוני וקויתי לסדרו בעבודה. הסידור לא מיהר לבוא, והוא שהה גם בימי חג הפסח בבית־העולים. בליל־הסדר היה אורחי. באחד במאי הידוע משנת 1921 ניצל בנס ונשאר שלם בגופו; רק אבן אחת שפגעה בו פצעתהו קל. הוא שכב כמה ימים בבית־חולים הזמני, אז בגימנסיה “הרצליה”, ובצאתו לא חזר לבית־העולים אלא הלך לאחת המושבות והיה לפועל חקלאי.

שנים חלפו ועברו, כפועל חקלאי לא זכה לקביעות ונדד ממקום למקום לחפש לו את יום־העבודה. לאחר שנים עבר אליהו להיות פועל בנין בעיר, ואף עלי הוטל תפקיד בעיר. כאן פגשתי שוב את אליהו. הוא הספיק כבר להקים לו משפחה, אשה ושני ילדים. הבן, פינחס נתן, על שם אביו, והבת – זהבה על שם אמו גולדה. ומשום שלא ידע את יום מות אביו ואמו קבע לעצמו את ה"יאָהרצייט" לאב – ביום הולדת הבן, ולאם – ליום הולדת הבת. ובימי ההולדת האלה היה נוהג לומר “קדיש” לזכר הוריו.

ובמלאות לנער י"ג שנה זכרני אליהו ושלח לי את תמונת הנער והזמנה מיוחדת לחגיגת ה"בר־מצוה".

נעניתי מעומק־הלב להזמנתו המיוחדת של החבר ובאתי לזמן התפילה. אליהו עבר לפני־התיבה, כי יום ה"יאהרצייט" הוא לו יום ההולדת, ואף הבן ה"בר־מצוה" התפלל בשמחה כשעיניו נעוצות בסידור החדש.

בין המתפללים היה גם יהודי זקן אחד כבן ששים. אף הוא אמר “קדיש” וביקש מהשמש, “עליה לתורה”, כי גם לו “יאָהרצייט” היום, פוקד הוא נשמה אחת יקרה לו. כשקרא וסלסל הבעל־קורא: יעמוד ר' אליהו בן פינחס נתן הקדוש במקום “כהן” זע היהודי בכל אבריו והתחיל מתרוצץ סביב הבימה. וכשקרא הבעל־קורא: “יעמוד ר' פינחס נתן בן אליהו”, עלה הזקן ברגלים כושלות על הבמה, למקום קריאת־התורה, ובטרם שהספיק לברך את הברכה נפל על צוארי אליהו והתפרץ בצעקה גדולה. חרדה אחזה את הקהל, אך עד מהרה נתברר כי כאן התרחש מאורע בלתי־רגיל, האב הכיר את בנו והבן את אביו, ודוקא בפרשת השבוע “אחרי־מות”.

בשעת ה"קידוש" החגיגי בבית הבן לכבוד ה"בר־מצוה" סיפר האב ר' פינחס נתן את הדברים האלה:

בשובי משביי, מצאתי את אשתי גולדה שתחיה, אחרי חיפושים וחקירות מרובות, באודיסה אצל בני־משפחתה. ממנה נודע לי, שבני אליהו טבע בנהר בעברו את הגבול. היא הכירה את בגדיו ושמרה אותם כל הימים. הם יצאו מרוּסיה לפוֹלין. בשנת 1920 הגיעו לדנציג וישבו שם עד שעלו לארץ־ישראל בשנת 1934 . במעט הרכוש אשר הביאו אתם פתחו חנות־מכולת בסביבת מגוריו של אליהו, שהיה זה כשנתיים קונה קבוע שלהם מבלי להכירם. גם הממתקים והמעדנים לחגיגת ה"בר־מצוה" נלקחו בהקפה בחנותו, אך זה ייזקף כבר על חשבונו. תודה לאל בורא עולם, שמצאתי את בני חי, ועוד מצאתי בחיי ובחיי אשתי שמות על שמנו.

תרצ"ח

שמו: ישראל בן־חי ובגולה: מרטבוי. הדבר נודע לו רק בשנת 1898, כשנקרא לבוא אל עיר המחוז להתיצב לבחינת הצבא. נסע, משך גורל, נבדק ונתגייס. והקצין המפקח על סדרי הבדיקה אמר בדרך היתוּל:

– נתקבלת לצבא, אל תהיה מרטבוי (מת), תהיה ז’יבוי (חי).

בעיירתו קראוהו בפניו – ישראל, ושלא בפניו – ישראל זלמן שרה’ס, על שם אביו ואשת אביו אשר היתה אם להרבה ילדים ורק לא לו. את אמו שלו אין הוא זוכר.

בהיותו בצבא שנא את שם משפחתו שנאת מות. פשוט: בושה וחרפה! חומר בלתי פוסק לליצנוּת ולעקיצות. בבוקר לעת הפלדפיבל היה מיישר את שורת החיילים, צעק:

– למה תעמוד בשורה כמרטבוי (כמת), עמוד כמו חי.

ואחר כך כשייפרייטר היה בוחן את החיילים “בתורה בעל־פה” ואחד החיילים היה מתחיל לגמגם או שותק מבלי לדעת תשובה, היתה ידו של הייפרייטר מכבדת את ה"בור" בסטירת לחי, בלוית הקללות הרגילות בצבא “באם־האם” ובתוספת קריאה:

– למה אתה שותק כמו מרטבוי (כמת), דבר כמו חי.

ואחר כך בא הקצין להטיף מוסר לחיילים וכך היה אומר:

– חייל מצווה להיות בעל מרץ, חי, ולא מת (מרטבוי).

אז החליט להסב את שמו: בן־חי.

במשך היותו בצבא קיבל ישראל חופש פעמיים. בפעם הראשונה – שנה וחצי אחרי ההתגייסות לחודש שלם. בפעם השניה – בשנה האחרונה לעבודתו בצבא. נתקבלה טלגרמה שאביו מת. וניתנה לו חופשה לחצי חודש. כשגמר את חוק שירותו – שלוש שנים ושמונה חדשים – נשלח למחוז עיר באלטה אשר בפלך פודול לקבל את פנקס שחרורו ומשם לא נסע לעיירתו הקטנה, אלא להוסיאטין, היא עיר הגבול בין רוסיה וגליציה, ובשכר רוּבלים אחדים גנב בהצלחה את הגבול.

ומשם לארץ־ישראל.

עוד בעיירתו היה חובב־ציון נלהב ולא פעם הלך למשכיל העיר לקרוא את “הצפירה” ולשמעו על הנעשה בארץ־אבות. ושמועה שמע, כי נותנים שם “קולוניות” לכל הבאים.

ופרשת הנסיעה החלה, מהוּסיאטין ללמברג. שם יעצו לו שיסע לוינה: הנה הכתובת: “טירקנשטראסה מספר 9” ושם בלי ספק יעזרו לו. שמע בן־חי לעצתם, נסע לוינה וזכה לדבר עם הרצל, בכבודו ובעצמו. בוינה ניתן לו מכתב לטריאסט. בא ג' שעות לפני הפלגת האניה, ולחכות לא רצה, והנה – חוף יפו. והימים ימי “הפתקא האדומה”. שאלו הפקיד לשמו, והוא השיב: ישראל בן־חי. “בפתקא” השמורה עד היום בביתו רשום בפירוש: ישראל בן־חי.

מן העליה הראשונה הוא או מן השניה? לפעמים היה מתפאר:

– “סגרתי” את העליה הראשונה.

ולפעמים היה אומר:

– אני הוא שפתחתי את העליה השניה.

מיפו הלך ברגל לאחת המושבות ביהודה. את החבילה הקטנה שם בדליז’נס, ועמו עוד נוסעים נשאו רגליהם. כבישים טרם היו בארץ. והמנהג היה – בקיץ מחמת החול ובחורף מחמת הרפש, – שהנוסעים היו מושכים את הסוסים או דוחפים את העגלה…

ימים אחדים שהה במלון רבינוביץ הידוע, עד שמצא עבוֹדה (לשכות עבודה טרם היו בארץ) – בתור קבוע באחד הפרדסים. לאחר שלוש־ארבע שנים של עבודה במושבה, נשא אשה ושם על צוארו ריחיים של משפחה. והיו שבועותיו קצובים לו: ששה ימים לפרדס, והשבתות והחגים לבית הכנסת ולמשפחתו. הסכסוכים של המושבה בין הצעירים והזקנים היו ממנו והלאה. מה לו כי יתערב בריב לא לו. אי"ה ישלימו ביניהם. וכך עברו עליו חמש שנים של עבודת פועל יומי, אחר־כך עבר הפרדס לבעל־בית אחר, והוא נתקבל אצלו לעבודה כפועל חדשי, בבחינת “דער מענטש” שבפרדס.

והיה ישראל מתקשה לעמוד על טיבם של החדשים, הנה נגמר בנין קלוּב הפועלים. הבחורים נוהרים לשם, אסיפות, ישיבות, דיבורים, ויכוחים, לשכות־עבודה, “פועלי ציון” “הפועל הצעיר”, “קפא”י", בלומנפלד, שפרינצק, הסתדרות חקלאית. שומע הוא את שיחות הפועלים העובדים בפרדס, ואיננו תופס מאומה. למה כל הריתחה וההתרוצצות? וכך היה אומר:

– אני אפילו בלתי מפלגתי איני.

והנה פרצה המלחמה ושוב עבר הפרדס לבעלים חדשים. והיסוּרים החלו. בא הארבה והשחית את כל הפרדס. כילד בכה בן־חי:

– זה לי 11–12 שנה, שאני כאן, יום יום. כל עץ ידוע לי וקרוב לנפשי, ואיך שמרתי עליהם, ואיך טפחתי אותם. אחד אחד. עץ לעץ. והנה אז פשט הרעב עד סוף המלחמה. ורק חדשים מספר לאחר כיבוש האנגלים באה הרווחה. וככל תמורה החלה גם התמורה הזאת בחילוף בעלים: הפרדס, ששב להיות רענן, עבר בשלישית לבעל חדש, גביר בעל־מרץ ואידיאליסטן. יחד עם הפרדס קיבל הגביר גם את בן־חי ופקודה נתן לו להעסיק רק פועלים יהודים. הכל נשתנה. רק הויכוחים והדיבוּרים לא נשתנו. ובזמן האכילה או בזמן המנוחה היה ישראל בן־חי שומע: “אחדות־העבודה”, “הפועל הצעיר”, הסתדרות, קבוצות, התישבות, ארגונים.

– מלים זרות, משונות…

שומע ישראל את הויכוחים. הנה הוא – כל המפלגות טובות בעיניו – ומה הריב ומה הפרץ. נתבע ונותן לאלה ולאלה. לשתי המפלגות. הוא תורם לקרן הבחירות והוא גם חבר בהסתדרות, סוף־סוף בעל משפחה הוא, וצריך להיות חבר בקופת־חולים. ובעת בחירות: הוא נותן קולו ל"א", ואשתו ל"ה". גם לאלה וגם לאלה. רק לא לקפח איש. והוא ישראל בן־חי – עבודה בפרדס. ואשה – בבית.

והנער, נערו, הבחור זלמן (על שם אביו) שגמר את בית הספר המקומי נכנס למקוה־ישראל וגמר את חוק הלימודים והעבודה בהצטיינות, שב הביתה והתחיל טוען ומקפח את אביו בשאלות:

– מה יהיה הסוף אבא? הגם עלי להיות פועל אצל אחרים?

באלה פתח ובדברי עצה סיים. הסביר הבן לאביו, שכדאי וראוי לו להרשם בארגון הותיקים, מן העתונות נודע להם, כי ביום פלוני תקרא אסיפת ארגון הותיקים, ושניהם, הבן והאב באו לאסיפה. סרבו הנאספים לרשום גם את זלמן הבן. רק את ישראל בן־חי ירשמו – כי ותיק הוא.

והכל – כנהוג. אסיפות, ישיבות, נסיעות למרכז, דרישות. ואחר כך באו שמועות: קנו אדמה! התחילו לעבוד! יושב לו ישראל ומשתעשע באור תקוה:

– הבן יקיר לי זלמן, יאריך אלוהים את ימיו. חכם הוא ועצתו – תושיע… אבל… האיך יעזוב את הפרדס? שנים רבות שיקע בו כוחות! ממש געגועים בלב.

והנה באו ימי שנות תרצ"ו־תרצ"ט. ביום ובלילה הולך ישראל לשמור על הפרדס, האפשר להפקירו? ושם – בעת המשמר נצטנן. נדלקה ריאתו והרופאים נלאו להושיעו. בדמדומי חום לוהט חלם ישראל את חלום התישבותו – ומת.

בשעת כיסוּי הקבר אמרו החברים:

– חי, בן־חי אתה, כזה תוסיף לחיות בזכרוננו. “ינעמו לך רגבי אדמתך!”.

לאחר ששאלתי באמצעות “דבר” את השאלה הזו שמאות אנשים בא"י שואלים אותה: מתי אזכה סוף־סוף להיות אזרח א"י? – קבלתי מכתב ממשרד ההתאזרחות, בו מבקשים ממני להכנס למשרד בימים ידועים ובשעות ידועות בקשר עם התאזרחותי. כמובן, שבאתי. שם שאלוני באדיבות למה ומדוע פרסמתי את מכתבי. מה הרעש? אמרו לי לבוא כעבור חודש ימים. מובן שבאתי. ואז אמרו לי, כי עלי להביא תעודה, כי גם רעיתי לא עזבה אף היא את הארץ. מובן, שהבאתי. מאז עברו כ־5 חדשים ועודני מחכה לתעודה. פניתי סוף סוף להנהלה הציונית למחלקה הפוליטית: “עזרי לי, מחלקה פוליטית, להשיג את התעודה”. והמחלקה ענתה: “איננו מתערבים!” והשאלה הישנה במקומה עומדת:

מתי נזכה להיות אזרחים בא"י? עד מתי תהיה מחלקת האזרחות זחלנית במידה כזו?

תרפ"ז.

“למה הבלש תדהר איננו רוצה למצוא גם את רוצחי יגור וגוטרמן? ולמה נתן לאחרים למצוא את רוצחי שטאַל וזוהר!”

בדברים אלה פנה אלי בימים האחרונים בן־שכני, ילד בן 10–11. הוא עצמו הספיק כבר לקרוא את “דון קישוט” ואת “רובינזון קרוזו”, גם הרבה סיפורים של ז’וול ורן ועוד. הוא תלמיד “נצח ישראל”. אך על־אודות הספרים מגבורי ישראל לא שמע עדיין. על סיפורי שטיינברג שמע. פרץ, אַש – “לא מענינים”. לפני הופעת “הבלש” היה קונה את “עתוננו”, כעת הוא וחברו קונים בשותפות את “הבלש”. ולאחר שגמרו לקרוא את החוברת “עיני התכלת”, אמר חברו, ש"זה יותר מעניין מ"אלף לילה ולילה". אצלי מוצא בן־שכני זה את ה"מוסף לילדים" של “דבר”, על כן “ידידים” אנחנו.

כששאל אותי את השאלה הנ"ל, היו פניו רציניים מאד והעינים שואלות ומבקשות:

“כשתדהר ממלא את מקטרתו בטבק. אנו יודעים כבר שימצא מה שהוא מחפש, ביחוד כשיש לו עוזרים כמו סעדיה וירמיהו. אינך מאמין? ומדוע מצא את בת לוי מחיפה בהר הכרמל? ואת האבן שנפלה מן השמים? איהו תדהר! אבל למה איננו מוצא את הרוצחים של יגור ושל גוטרמן?”

השאלה היתה רווית צער רב, צער של ילד תמים.

צערו של הילד זעזעני:

מה אענה לבן שכני?

תרפ"ח

לפני רשימות של חברים שנשארו חייבים – יותר נכון יהיה להגיד את האמת המרה – שלא רצו לשלם את מסיהם למוסד הכי נחוץ שלנו ל"קופת חולים". ואינני מאמין למראה עיני. רק משלוש מושבות קטנות בשרון. יש בין הפועלים הבודדים 150 חברים החייבים לקופ"ח לא פחות מאשר בעד 2700 חודש. ז"א כל אחד בעד שנה וחצי. וכל אלה פועלים שהיתה להם עבודה ובכ"ז פיגרו, השתמטו במזיד.

נדהמתי. זקנתי בתוך התנועה בארץ וראיתי את הציבור שלנו בכל גלגוליו, בבדידותו ובהמוניו. בצדקתו ובחטאו, אך לא חשדתי מעולם, כי כה רב יהיה מספר הפועלים המועלים בחובתם לקופת חולים. המוליכים שולל את המוסד הממונה על שמירת החיים והבריאות של האדם העובד, להתחייב לפניו במס חבר, לקבל ממנו ריפוי. או על כל פנים להתעותו שיתן ריפוי בהסתמך על המס שאתם תשלמו ואח"כ – לפשוט את הרגל!

הנתתם חשבון לנפשכם, על ראשי מי תחול פשיטת רגל זו לקו"ח? הן את התחייבויותיה על סמך המס שלכם כבר מילאה הקופה. הגישה עזרה לכ"כ וכ"כ חברים. הרי שגרמתם לה גרעון. הרי שמכריחים אתם אותה לקצץ מחר ברפואה לחבר חולה באותו שרון; את חברכם לעבודה אתם מקפחים. שותפים הייתם לו, שותפים בביטוח – והנה בגדתם. השארתם אותו לבדו, עם גרעונו.

ואַל תאשימו את שליחי קופ"ח במקום. ידענו את העובדים ואת מסירותם למוסד לא מהיום. לא, בכם האשם!

חברים!

צאו וראו בשומרון. איך משלמים חברים את מסם למוסד זה, וצאו וראו בערים ותראו איך חברים מסדרים את חשבון שכר החודש ואיזה מקום תופס בו מס קופ"ח.

כעת. בזמן חוסר עבודה. בשעת קיצוץ תקציבים, אתם באים לחפש לכם הנחות מן החוב, אתם באים בחרטה מהתחייבות? מי ישא עתה את המוסד הזה, אם לא הפועל בעצמו? והן 150 אלה שאמרתי, ידועים לי במקרה והיכן המאות אשר טרם ידעתים?

שובו. שובו, פועלי השרון.

תרפ"ח.

היאמן כי יסופר?

ייאמן. נכון.

ענבי היהודים – חלק מהם נשאר השנה בימי הבציר, בימי אב, על השיחים. כי לא נבצר מחמת השוד והמהומות. ומחלק נעשה ריבה שאין לו שוק.

ומענבי חברון התחכמו יהודי ירושלים, בעלי היקבים, ודרכו יין לזכּות את בני ישראל ביין חברון לשבתות וחגים.

החברונים מכרו בזול את דם ענביהם.

תרפ"ט.

ראשית כל, ברכתי הנאמנה לכם להופעת עתונכם “עוזנו”, – יהי רצון, שכל החברים. הפאסיביים והאקטיביים ב"הפועל", ידעו להשתמש כראוי בבמה זו ויפיקו ממנה את התועלת הנחוצה. אני אומר: “יהי רצון”, כי אין לכם דבר העומד בפני הרצון!

ואל נא תהא ברכתי זו קלה בעיניכם! סוף־סוף – ברכת סבא. לא סבא סתם. סבא פשוט. אלא סבא של “הפועל”. אני, בכל ה"אני" שבי חבר לכם; בני הוא חבר “הפועל” מזמן, – דור שני: וזה הקט, – נכדי בן שש, אליהו, – אף הוא חבר “הפועל” והרי לכם דור שלישי!

ופעוט זה יודע, שצריך לומר את האמת ורק את האמת. הוא לומד בבית־ספר, בכפר אחד אשר בדרום יהודה, – אשר אין שם בית־חנוך לילדים עובדים. – וכשהורו פעם אחת את הילדים בבית־הספר הזה – וגם קטינא דנן בתוכם – לדקלם, והוא צריך היה להגיד: “היודעים אתם מי אני? – אני יהודה המכבי!” – לא אָבה הילד בשום פנים ואופן לדקלם “לא נכון”, ועלה על הדוכן ואמר בזה הלשון: “היודעים אתם מי אני? – אני אליהו הפועל!”… ובחנוכה, כשנערכה חגיגה בבית הספר לא רצה הילד ללכת לחגיגה זו, אלא הלך בלוית אבא וסבא לראשון לציון לכינוס הילדים ב"הפועל"….

הנה כי כן, גם על ברכי הספורט מתחנך הנוער. על “הפועל” שומה, איפוא, להרחיב את השפעתו על הילדים והנוער בארץ לשם חינוכו הגופני והרוחני, כחלוצי הבנין והיצירה של ארץ־ישראל העובדת!

והיה אם כה תעשו – והיתה הברכה שרויה בעבודתכם!

תרצ"א.

מיום 6 במרס הוצאה לעבודה כל נפש חיה במושבה, כל עיוור ופיסח נרתם למחרשה, כל מחוסר עבודה כרוני וחלוד נדבק אל הטוריה, שממו הלשכות, שבתו הרשימות – בהלה, ממש, בשוק העבודה, מחפשים “הענטלעך צום פיאָש” (ידים לטוריה). גם עובדי הבנין שחמדו להם בינתיים שביתה, נתבעים לעידור, לקטיף ולחריש. הידים, שעתכן הגיעה!

כן יוסיף וכן ירבה! אני מאחל לפתח־תקוה מקרב לב שבהלה זו לא תמוש ממנה לעולם.

אך נדמה שעתה גם השעה להזכיר משהו לרבים מפועלי פתח־תקוה: יש מוסד אחד, יקר, כמחיר החיים, וקופת חולים שמו. וחשבונותיכם אתו אינם מסודרים. התשובה השגורה “אני מחוסר עבודה”, איננה מספיקה הפעם. ועוד: האם זה לכבוד לכם, שמכל ציבור פועלי פתח־תקוה, המונה 2500 עובד, יהיו רק 25 אחוזים חברים בקופ"ח. 600–700 איש שמהם 400 מאורגנים בקבוצות ובקיבוצים, ורק 300 ממחנה־הבודדים? האם זה כוחכם בארגון? אציין לצערי, שגם שלושה מחברי מועצת פועלי פתח־תקוה, שדאגו לזכות בחירתם ושילמו מסי ההסתדרות, לא ראו צורך לסדר את חובם במוסד לעזרה הדדית. גם אלה שלקחו לעצמם יתר עוז ויתר שאת – כמעט מונופולין – במשמעת ההסתדרותית – “הפועל” שבין הפועלים, גם הם המסודרים בעבודה כמעט ב־75 אחוזים כל ימות השנה אינם נשמעים ב־50 אחוז לתביעת קופ"ח. והם הראשונים שיש להם דרישות למוסד והוא גם נענה להם.

לכולכם, חברים. אני מזכיר דרך עתוננו: הגיעה השעה. אני בא לארגן פעולת מס מקביל וטוב לכם ולמוסד שאמצא משלמי מס. שימו אל לבכם, היענו!

תרצ"א

בחדשים האחרונים סובב הייתי במושבים ובקיבוצים, ובדרכי הסתכלתי בכל מקום בענפי המשק, אף כי כמעט כל המשקים דומים זה לזה, אך מי שיש לו דבר החביב עליו אוהב הוא להסתכל בו ולחזור ולהסתכל. מציץ הייתי בכל פינה ובכל קרן נידחת, פעמים בלוית מדריך מסביר ומבאר ופעמים בלי מדריך, בגפי. מתחיל אני מן הזקנים הנקראים “סבאים” ומסיים בילדים הקטנים והפעוטים. חביב עלי הביקור בין הנוער הלומד, שבא לא מזמן מחוץ לארץ, אלו בני העליה, שכל קיבוץ וקיבוץ זכה בהם, והוא הדין בהנוער “שלנו”. כלומר, הנוער המקומי, שיש מהם ילידי וגידולי המקום. לנוער יש בכל מקום “ממלכה” משלו, כלומר, צריף עץ, שבו מתאספים לפעולות, לשיחות ולהסברות בענינים ספרותיים, חברתיים וחקלאיים. מובן, שגם עניני דיומא מנסרים בחלל הצריף. היטלר ומוסוליני מזה, סטאלין ורוזבלט מזה. מעיינים, מדיינים ומתוכחים ועד ש…מעגלי “הורה” מתלקחים ויוצאים במחול נסער, מחול נעורים.

ואינו דומה הנוער הקיבוצי לנוער אשר במושב, אך הצד השוה שבהם התפתחות תרבותית, התישבות על הקרקע ועבודה. בעבודה הם חיים.

נזדמן לי גם לראות את הנוער במושבה אחת בדרום יהודה. יש זרמים שונים. הנוער העובד ו"המכבי" – אך נפגשים יחד. יש שם גם צריף אחד המאחד את כל הנוער. הוא הצריף של הנוער הדתי. בכל יום ששי ושבת מתפללים שם והנוער שר במקהלה פיוטי־שבת, עונה “ברוך הוא וברוך שמו” בקול רם. וקורא “קדוש, קדוש, קדוש” ג' פעמים. הרבה ילדי־פועלים ראיתי בצריף הזה, כשם שראיתי אותם יחד “במסיבות המשפחתיות”, כשמתכנסים בחדר בבית אחד החברים, לוגמים מעט יין ורוקדים טאַנגו, פוקסטרוט ועוד. לכל נער מבוגר יש נערה “שלו” ויש להם גם לשון משותפת, שפת הצפצופים, הנה עומד הנער ומצפצף ליד הגזוזטרא צפצוף כעין שברים־תרועה ופירושו “בואי. אני מחכה לך” והנה נשמע מהגזוזטרא צפצוף דק יותר של נערה, ופירושו “אני לא יכולה לרדת. אמא לא מרשה”. וכך מבלה הנוער את לילות החורף במושבות.

תרצ"ג.

בערים ובמושבות מסתובב בין היהודים מושלמי אחד, לפי דבריו, הוא מתלמידי “אל אזהאר” אשר בקאהיר. תיקו מלא וגדוש המלצות, הכשרים, תמונות של אנשי שם בישוב העברי והוא מספר שבקרוב הוא מוציא ספר היסטוריה המתחיל מימי “סעידנא אברהם” ומסיים ב"פילוסוף א־קלויזנר" ובחוג’ה מוסה, מספר אגרונומים יהודים והסופר יצחק אפשטין. הוא גם מראה גליון “דואר היום” (אין יודע מאיזה חודש ושנה) ושם כתוב בכרוניקה שפלוני בן פלוני, היינו, בעל הניירות, מוציא ספר שמר אלמליח יתרגמהו לעברית.

הוא גם יודע לדבר מלים ספורות בעברית. בדרך כלל הולך אתו מלווה. גם הוא מוסלמי, לא תלמיד “אל אזהאר”, אלא תלמיד הגימנסיה “הרצליה” וזה מסביר בעברית את רצון המחבר – תרומה למען התורה ולמען השלום, אחד המרבה ואחד הממעיט, כל מתת תירצה, אין בזים גם לקטנות.

מי הוא האיש הזה?

תרצ"ג

מטרידה השאלה אנשים הרבה, הן בודדים והן בקבוצות ובקיבוצים. האחרונים מתאמצים לעשות עד כמה שידם משגת ואף יותר מזה ולא רק לכלכלה אלא גם לצרכים דתיים כמו מקום לתפילה, ספר תורה. מאכלים מיוחדים וכו'. ולא כל ההורים יכולים לגמול דבר מה למקום שהם נמצאים בו. האמהות יכולות לפעמים לעזור במטבחים או במתפרה, אבל בין האבות מעטים שיש בידם לעזור בחצר או במשק. אבל חיים הם את חייהם.

רע ומר הוא מצב ההורים אצל הפועלים הבודדים בערים ובמושבות, אשר הם לא מסודרים בעבודה קבועה, ובפרט בשתי השנים האחרונות וביחוד כשהבנים או הבנות, “שדרשו” והביאו את ההורים, מתחילים לחיות חיי משפחה. כאן אומללים ממש, רוכלים הם בכל מיני מרכולת, ויש אשר רק למראית עין 2–3 חתיכות סבון בידם או מכשירי גילוח ובעצם אינם אלא פושטי־יד. תראם יושבים על שרפרף וארגז “דובּק” תלוי על צוארם וכל היום ממללות השפתים “סיגריות. סיגריות”, ובערב הם שבים רצוצים לביתם עם פדיון של 300 או 400 מיל, וריוח נקי של 50 מיל.

ובין אלה תמצאו זקנים אשר זכו לקבל סרטיפיקטים כגמול בעד העבר הטוב שלהם בתוך התנועה, שהיו מחנכי הדור. עוד בתקופת חובבי ציון, או זקני עסקנים של תנועת הפועלים בעיירות ישראל. בנים אין להם, או שעזבו אותם ודבקו בדגל סטאלין. באו ארצה בזכות עסקנותם. ומה נורא מצבם, מסתובבים הם בין התלמידים שהקימו בוילנא או בוארשה, בפולטאבה או בבריסק, ואלה מכבדים אותם בכוס תה או בסיגריה.

האם לא מחובת התנועה לדאוג לאלה אשר מספרם סוף סוף מועט. אם אין לנו עוד בית מרגוע משלנו לזקנים ממין זה, אפשר נמצא להם מחסה באיזו קבוצה או קיבוץ בשכר קיום מינימלי שיוכלו לבלות שם את שארית חייהם. אם נרצה – נעשה.

תרצ"ד.

נרעיש עולמות! וקודם כל את עולמנו אנחנו! נצעק – ותגיע צעקתנו לכל מרחקי גולה.

בורים גמורים באים לארץ. בלי תורה וידיעה ובלי לשון. יותר נכון בשבעים לשון, אך בלי הלשון האחת, שהיא השאור שבעיסתנו.

תורה וחכמה רבה יש להם, לבחורים, שכולם נעשו (במשך הפלגתם באניה, כנראה) נהגים ומנהלי־חשבונות וציירי־שלטים ומשגיחים על בנינים. והבחורות – מה רבות ביניהן היודעות למרוט את שער הגבות, לשייף צפרנים ולטוח את הפנים. והמקצוע? – כולן אומרות שהן יודעות לעבוד במסעדה, לתפור, לטפל בילדים (בעיר, כמובן). האומנם קל הדבר ונעים יותר מאשר עבודה בגן־ירקות ובפרדס ובלול ובמשק־בית חקלאי?

והלשון? הלא אפשר עתה לעבור רחובות שלמים בתל־אביב ולשמוע רק יחידי־סגולה מדברים עברית! לאָן אנו הולכים ולאן נגיע?

נתאַזר. נתגייס כולנו להוראה! מאות שליחים יצאו נא לכל פינות התפוצות, ילמדו, יסבירו, יחנכו. ואנו כולנו כאן הבה וניעשה מקפידים ומחמירים יותר. נגרש את הלשון הזרה מהרחוב שלנו! מובן, לא באגרופים אלא בדרישה, בהטפה, בהצגת מופת.

יתבייש כל מי שאינו מדבר עברית, יתאמץ למלא את החסר, ישפיע על קרוביו וסביבתו.

כל אחד מאתנו וכולנו ביחד צריכים להתעורר ולעשות למען העברית!

תרצ"ד

לא רק בתל־אביב אלא בכל עריה ומושבותיה של ארץ־ישראל. ריח־ניחוח של פורים עולה באפנו בכל אתר ואתר. וגם הרעשת אָזנים וסינווּר עינים. והם: הוללות ובזבוז ומותרות.

תינוק בעריסה שלא למד עדיין לקרוא “אבא”, “אמא” מרבה כבר להסתכל במראה, אם המסכה הולמת אותו. 

לשכנה שלי אין ילדים, אך יש לה “היטלריק” קטן, כלבלב חנני – וזה ימים אחדים תדריכני מנוחה: מסכה זו יפה – לא כן? וסרט זה נחמד – מובן?!

ולשכנה שלי יש ידידה טובה ובמקום כלבלב יש לה כלב. כלב גדול, פשוטו כמשמעו. וזו, ידידת שכנתי, הזמינה בשבילו גם חליפת צבעונין וגם מסכה וגם סרטים וגם רעשן.

ולא היו הדברים פוגעים בי פגיעה כלשהי, אלמלא היינו עומדים בשנה של אסונות וזועות, בעקירת שבט שלם מישראל מקרקע־אחיזתו, בשפיכת דם גבורים ובתליות קדושים בלבה של אירופה. אלמלא.

תרצ"ה

כל השנים שאני מתהלך ועובד בא"י, זה לי יותר מ־4 שמיטות, הייתי כפרי ב־100%. אם בכפר זה ואם בכפר אחר. וכל פעם שהרגשתי עוולה בכפר כלפי עבודה עברית – צעקתי, התרגזתי, וכל כעסי ורוגזי שפכתי בעתונות. ובעיר? ראיתי את עוול הזיפזיף, ולא שתקתי. שאלתי: היתכן? אין נותנים ליהודים להרוויח מזיפזיף? משתמשים בחומר זר? כמובן, לא שמעו בקולי, עד שהגמלים היהודים ירדו מן הפרק וגמלי עבר־הירדן. באר־שבע, חורן, חן־יוניס (ואפילו גמלי שכם) מספיקים לנו זיפזיף, חול לבנין העיר העברית. אתבונן בעיר זו שאני תושב־אזרח בה, וכל פעם שאני עובר ברחובותיה, נדמה לי, שכל העיר מוכרת גלידה, כי כמספר בתי ישראל, כן מספר מוכרי הגלידה אצלנו. ונראית לי העיר כולה כמהדורה חדשה של רחוב ציבולני בלבוב. או של מולדאוואנקה באודיסה ונאלבקי בוארשה. צויחות. צריחות כשל “הוצמך”: הכל־בכל־מכל, הכל בגרוש, הכל בזול. על כל מדרך כף אדם, תינוקות מוכרי שרוכים ושוקולאדות, נערים מוכרי עתונים. זקנים מוכרי סיגריות בקופת הרוכלים. – האם לא “סטאמבול” היא העיר הזאת? והצווחה של הסחר מכר כל כך רבה כאן, שממילא אי אתה נשמע בקריאתך תגר: עד מתי?! והעתונות בחלק המודעות שלה, מלאה אף היא צווחות של הכרזות של פלוני ואלמוני, הרבה פלונים ואלמונים, המודיעים יום יום: “הגשתי בקשה לרשיון למשקאות חריפים”… ונדמה לך, כי באים להפוך את עירנו לבית־מרזח אחד… האלה הם אנשי המעמד הבינוני, שעליו מדברים כל כך הרבה? הכך הוא מתעתד לבנות את המולדת?

ומי יכול לתקן כל זה?

תרצ"ה

א.

הוי, מזלי מזל רע גרם לי לגור בשכנות לבית העולים. וממילא אני רואה ושומע אצל העולים דברים אשר מוטב אילו לא ראיתים ולא שמעתים.

באה אניה והביאה עולים. באו אחים ואחיות לפגוש את “אחיהם הקטן”. הם עזבו את בית אבא ואמא לפני 10 שנים והוא אז קטן ורך – ועתה גדול וחסון וגרום. כבר הספיק להיות ב"החלוץ" שנתיים ועתה בא לארץ מלא תקוות ומרץ. ארבעה אחים ל"קטן" הזה. אחד בקיבוץ המאוחד. השני ב"גורדוניה" והשלישי בקיבוץ הארצי של “השומר הצעיר”. והרביעי? הוי, הרביעי… לא בקבוצה אחת עבד וחי עד ש"חכם", ועתה בשיחה ראשונה עם אחיו הטירון הוא מלמדו את כל התורה כולה על רגל אחת:

– אַל תהיה טיפש ואל תקבור את עצמך במושבה. יש בנין בתל- אביב וזה עיקר כל העיקרים.

וה"אח הקטן" נבוך.

ב.

עברו ימים אחדים – ואני שוב בבית העולים. באה בחורה לפגוש את חברה מודעה, בן עיירתה. היא בארץ כשנה. עובדת במשק הפועלות. אך השיחה מתנהלת באידיש. לא למדה עדיין לדבר עברית. אפילו ב"שלום" אינה רגילה.

הבחור לבוש מכנסים בנוסח הגנרל גאַליפה ופוזמקי ספורט למהדרין מן המהדרין שבטרזנים. מ"החלוץ" בא. וחברתו ממששת בדופק:

– נו. לאיזו קבוצה תלך?

– אני לקבוצה? השתגעת?

– הלא היית בקיבוץ הכשרה!…

– כן, הייתי. אנו חלוצים עד האניה. אחרי האניה אנו ציונים סתם. ככה. סתם.

תרצ"ה

בבוקר השכם הרי היושבים ברחובות חובבי־ציון, גנסין, פרוּג, פרישמן אינם זקוקים לשעון מעורר. לשם כך יש מוכר כעכים והוא בכל כוחו מכריז וצועק: “פריש הייסע בייגל”, (כעכים טריים וחמים). וכדי שגם מביני עברית ידעו על סחורתו, הוא מוסיף גם צעקה פראית “קאכין טרי” כלומר: כעכים טריים. מצעקות שלו מתעוררים גם יושבי הקומה השלישית ומיד אחרי שכבר קבלו אלה שרצו לקבל את הכעכים, מזכים אותנו מוכרי העתונים בהכרזותיהם בנשימה אחת: “הארץ”, “הבוקר”, “דבר”, אף כי בסביבה שלנו כל אחד מנוי על עתון שלו. וקולו של מוכר ומחלק עתונים מתערב בקולו של בן בגדאד על התעשיה שלו: “פעריכטען פרימוסים”, ואף כי הוא ספרדי, אבל להכריז צריך באידיש. ועוד לא הספקנו לגמור את ענין הכעכים והתיקונים, מתחילות ההכרזות על פירות. ומשעה 7 נתונים אנו בים של צעקות והכרזות על כל מיני מכירות וקניות, כגון בקבוקים וכדומה.

האין להנהיג איסור על הקריאות האלה ברחובות קריה?

תרצ"ו.

“ארץ זבת חלב ודבש”. לא פעם כתבו הרופאים בעתונות, וכדאי שבימים אלה יחזרו ויכתבו, על ערך הדבש כאמצעי הזנה בריא לגוף ובעיקר עבור הילד והפעוט. צוּיין לא אחת, כי כפית דבש יש בה מזון יותר מאשר בבאַנאַנה.

תה עם דבש – נעים ומבריא.

השתמשו בדבש לארוחת בוקר.

שתוּ צוּף, הוא מרענן ומבריא ויש בו מן הדבש.

זאת. ועוד אחרת. לפני חשבון קצר ופשוט. כפי שידוע לי נמצאים בארץ עד 20 אלף כוורות, אשר מהן רוֹדים בשנה בערך 360–400 טון דבש, כ־20 קילו לכוורת¹. לכמות זו מבקשים עוד שוק בחו"ל. והנה תצרוכת של חצי רוטל דבש בשנה לגולגולת, מאפשרת תוצרת כדי עשרת אלפים טון. לו שקלנו את הדבר וגם עברנו לפעולה ממשית, היינו מפתחים את ענף הדבש כראוּי לו.

איש אחד יכול לטפל ב־150 כוורות, פיתוח ענף זה יכול היה להעסיק מספר גדול של נגרים ופחחים. וכמה עצים צריכים היינו לנטוע כדי להכין אוכל לכוורות?

בנו תלוּי הדבר להפוך את הארץ הזאת לזבת חלב ודבש. עלינו להרחיב את המסגרת הזאת. שהיא גם מקור פרנסה למאות משפחות!

תרצ"ו.

טוב עשה הועד הארצי של הקה"ק שבחפשו אחרי מקורות הכנסה הטיל מס על כרטיסי כניסה לכל מיני הצגות ומגרשי התחרות. איני יודע איך בשאר ערי ומושבות הארץ. אם המיל הוא חובה או רשות. אבל בחיפה ידוע לי. במשך עונה זו מסרה הנהלת האמפיתיאטרון לועד המקומי של הקה"ק כ־50 לא"י בערך. לא רק מהראינוע שהוא תחת פיקוחה, כי אם בכל חוזה של החברה לאיזה נשף או הצגה – מחייבים בעלי האמפיתיאטרון את מס המיל. ואני שואל: ישנם עוד 3 בתי ראינוע בחיפה, אשר 80 אחוז מהם הם “אנו”, מדוע לא יוטל המיל על יתר האולמים? ידוע לי, שישנם עקשים שאינם רוצים לתת את המיל לקה"ק. והנהלת האמפיתאטרון אינה מוותרת על המיל ואינה מוכרת את הכרטיס. היראו וידעו גם אחרים לעשות ככה למען הקה"ק?

שבת פרשת פנחס הוכרזה ע"י הועד המקומי של הקה"ק¹ לשבת של נדרים לקה"ק. “יעמוד פלוני בן פלוני” וידור בלב רחב ויד פתוחה. משילינג החלו ועד “עץ” שלם הגיעו. ב"גלילה" כיבדו את מר ביחובסקי. לא בעל בית חרושת ולא מנהל ופקיד – שוער האיש בביהח"ר “שמן”. והחזן מכריז “בעבור שנדב” – וכל הקהל תמה! לירה אחת על חשבון מיליון הלירה המוכרז ע"י אוסישקין!

מהיום עד סוף תשרי, לו ינדב כל אחד מעדת ישראל בארץ ובגולה חלק עשירי מלא"י אחת – ושלם הסכום החסר עוד, 999999 לא"י. את הלירה הראשונה הביא כבר השוער של “שמן”.

תרצ"ז.

כבר דובר אצלנו על המנהג של ימי ההולדת, שההורים והמוזמנים מבזבזים עליהם ממון רב. הייתי עד ראיה ליום הולדת שסידר לילדו פועל קבוע בפרדס, המרויח ½5 לא"י לחודש. החגיגה עלתה 4 לא"י והמתנות שקיבל עלו לשתים־עשרה לא"י! (כמובן,.90% מתוצרת חוץ!) רבים באו להשיב חוב שחבו לבעל השמחה מיום שמחתם הם! אחרים במחשבה תחילה שבעל השמחה ישיב להם כגמולם¹. ולמחרת, בא בעל השמחה האמיתי הוד מעלתו הילד, רומס, דורס ומשחית את הכל בלי רחמים. ואין איש שיצעק בקול רם: חדלו לכם מן המנהג האוילי הזה, המכלה את ממונם של העובדים והעמלים ומוציא את כספנו לחוץ לארץ! “מנהג” זה מזכירני את המנהג של “דרשה־געשאַנק” שהיה נהוג שנים רבות בעיירותינו. אף פעם לא שמעתי שהחתן ידרוש איזו “דרשה”, אבל “דרשה־געשאַנק” – חובה. ובהזמנה היו כותבים: “נא לבוא לשמחתנו ואי”ה נשלם לכם כגמולכם וכו' ".

מן הראוי גם להיות מתונים בקנית הצעצועים, ואולי לחדש משהו בשטח זה. לפי שעה רוב הדברים היקרים – שמחת רגע היא.

ודבר אחד אל העולים:

מזלי גרם להיות שכן קרוב לבית העולים בתל־אביב. והנני רואה את החדשים בצאתם מבית העולים, לאחרי שהתרחצו והחליפו את בגדי הדרך והם מוכנים ומזוּמנים לנסוע למקומותיהם מלובשים לפי המודה האחרונה של “פאַריס” דפולין. כגון: מכנסים רחבים “צ’רלסטון”, שמכל זוג וזוג אפשר לעשות שלושה זוגות מכנסי עבודה. והבחורה לא שכחה להביא אפילו את כל הקוסמטיקה אשר אתה. האם לא הסבירו חברינו השליחים בחו"ל מה נחוץ ומה מיותר בא"י. ועד כמה מכנסי עבודה, כותנות, סדינים ומגבות עדיפים ממכנסי צ’רלסטון. ונעלי עבודה חשובות מנעלי לכּה? בזבוז הוא, שאין לו כפרה.

חברים יקרים! אהובה עלי שאיפתכם לעליה, שמח אני בבואכם לארץ ובכניסתכם לעבודה. אבל תלבושתכם ו"הקוסמטיקה" שלכם שנוּאות עלי. אין הן הולמות את האנשים הרוצים להתערות בארץ!

תרצ"ז.

לפרשת הגניבה של ספרי “האמת” לא. ש. ליברמן בהוצאת צבי קרול והפיכתם לשקיקי־אריזה לבננות ובצלים. אני רוצה להוסיף מקרה מכאיב שקרה לי.

באלה הימים הייתי זקוק לכמה ספרי־לימוד. בבית־מסחר הספרים עטפו את הספרים, שקניתי בדפי הספר “קוצק” לי. ארי־גור. משהבאתי את החבילה הביתה. עוררו בי הדפים האלה ענין רב. קראתים כמה פעמים וחשבתי איך הפך הספר לדפי־אריזה?

יש להתריע על מעשי־ההפקרות שהשתררו עתה בהשמדת ספרים יקרי־ערך לנייר־אריזה לשקיקים. אמנם, המחסור בנייר רב הוא. אך אין למעשה זה כל הצדקה.

עד היכן הגענו? עד היכן? – – –

תרצ"ח.

גם השנה. כבכל השנים, הכריזה הקרן הקיימת בכ' תמוז על יום “סרט” לנטיעת יערות, שמונה מאות זוגות ילדים, תלמידי בתי הספר, מכל חוגי הישוב פשטו בתל אביב ותבעו מכל עובר ושב את חובו לקוּפסה. השנה רבו ילדים מכל השנים שעברו. מבוגרים כמעט לא נראו. הם, הילדים, לקחו עליהם למלא את אשר עקרו ידים זרות.

ראיתי אותם בכל פינות העיר – ילדי בית החינוך של העובדים, ילדים במדי צופים, ילדים מבתי הספר של מזרחי. הסתובבו, ביקשו פרוטות ליער של הקרן הקיימת לישראל. ואם זרק אחד מטבע לבנה, היו פני המאספים נוהרים, ואם זרק שתי מטבעות לבנות – היתה השמחה מלאה.

שאלתי זוג אחד: ומה, ילדים. יש רוב נותנים או מיעוט? ענו לי: רוב נותנים. אך יש אומרים “אין לי כסף”, וצר לנו, עליו, אפשר הוא מחוסר עבודה. לו היה לנו מיל היינו מוכנים לשלם בעדו ולתת לו סרט, אבל נקרה לנו גם יהודי שאמר: “לכו. אין אני נותן לקרן הקיימת לישראל”. אתה שומע? יהודי לא רוצה לנטוע עצים בארץ ישראל.

ובפני הדוברים היתה ארשת של עלבון וכאב.

עוד יש אנשים בארץ ישראל הגורמים צער כזה לילדי ישראל.

תרצ"ח.

בהיותי בחיפה התאכסנתי במשפחה אמידה מהמעמד הבינוני, אך קרובה לציבור הפועלים, מנויה על “דבר”, חברה באגודה “למען האהל”, משתתפת בשני מפעלי פדיון העבודה וגם שולחת ברצון את בת המשפחה, נערה בת 15, “לצריף”, הוא צריף “מחנות העולים”, המרכז כ־250 חברים וחברות פעילים בחיפה. הנערה ביקשה מהוריה וממני האורח לבוא לצריף ולראות בתערוכת העבודות מעשה ידי חברי התנועה לגיליהם ולסוגיהם. כוונתה היתה, כמובן, שנקנה דבר בתערוכה שכל הכנסתה לטובת הקרן הקיימת. נענינו לבקשתה ועלינו לצריף.

הצריף עומד במעלה שכונת “גאולה”. ברח' עקיבא. המגרש ניתן ע"י ועד הדר הכרמל עם סכום כסף תמורת הצריף הקודם שהיה במגרש ועד הדר הכרמל ברח' פבזנר. כאן הוקם הצריף בעזרת ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ־ישראל. הנוער השתתף במו ידיו בבנין ובעצמו, בלי עזרה מן הצד. עשה את “כביש” החיבור והמדרכה מהרחוב לצריף. המדרכה משמשת גם לדרי הבתים הקטנים והצריפים הרעועים שנבנו במורד הגבעה: אמנם, העבודה לא הושלמה. דרך הגג מטפטף הגשם, מסביב לצריף אין כל מעקה וגם המדרכה התלולה טעוּנה גדר משני צדדיה. עבודות אלו אינן מחייבות הוצאות גדולות והן חשובות לבטחון חיי הנוער המתכנס פה לפעולת הקבוצות ואף לחגיגות ומסיבות.

לרגל התערוכה ביקרו בצריף הורים וידידי הנוער. תנועת נוער זו מרכזת בקרבה ילדים וילדות מכל שדרות הישוב. תמונות על הקירות, מעשה ידי חברי התנועה, מעידות על קשר אמיץ עם חיי הגולה ועם הקרקע הארצישראלית.

ראוּי שיחוּשו לעזרת הנוער ויאפשרו השלמת הצריף והקמת מעקה וגדר.

תרצ"ט.

בשנת 1897, ואני בצבא הרוסי בגדוד סוּבוֹרוֹב שחנה אז ביער על יד תחנת מונקי לא רחוקה מביאליסטוק, קבלתי מבית אבי מתנה – “שקל”. וכתב אלי בזה הלשון: בני דוד, הנה זכיתי גם אני להוסיף 5 אבנים לבנין ארץ ישראל. בעד סכום של 2 רובלים רכשתי לי 5 שקלים בשבילי, בשביל אמך, בשביל שתי אחיותיך הגדולות ובשבילך. כל שקל עולה 50 קופיקות. היה אצלנו ה"קאַזיוֹני ראַבין" (הרב מטעם) של המחוז ושמו שיינקין (עיר המחוז שלו היתה באלטה) ודיבר על קונגרס – מין אסיפה גדולה שתתקיים אי"ה בראש חודש אלול זה, וכל יהודי מחויב לקחת חלק, לבחור. האנשים בבית המדרש הישן צעקו: אסור, אסור לקרב הקץ, משיח יבוא בעצמו, אך אני ועוד 20–25 איש לקחנו שקלים. ואני מזכה אותך בשקל.

והשנית, הוא מבקש ממני להראות את השקל לכל החיילים היהודים ולהגיד להם שכל אחד יכתוב לביתו ויבקש שישלחו לו מתנה כזאת. עשיתי כדבריו ואמנם עוד 15 חיילים (בס"ה היינו 200) קיבלו מתנות כאלה מביתם.

מאז עברו כ־40 שנה. אז היו הורים שדיברו על לב הבנים לחזור לעמם, לזכור את ארץ ישראל. כעת יש בארץ רבבות בנים היושבים כאן ורואים בבנין, והם עצמם בין הבונים, הם הם שזכו לראות עין בעין את הגשמת הקריאה מלפני 40 שנה. יעשו הם עכשיו מה שעשו ההורים לפנים. יכתוב איש איש להוריו ומשפחתו ויזרזם שיקנו שקלים. אל נא יסתפק החבר והחברה בזה שהם קונים שקל לעצמם. חובה עליהם לשתף גם את הוריהם ובני משפחתם.

ת"ש.

משנפלה הלירה האנגלית וכשלה הלירה הא"יית ולא הוסיפה קום, החל הלחם לעלות, לא במשקל חלילה, אלא במחיר. האשה המספקת לי את לחמי, מביאה אתה בכל פעם בשורה חדשה: לחם תוצרת (“תוצרת”, כלומר תוצרת הארץ) כבר עלה מ־9 מיל ל־10, כי גם “המאפיה של הברון” (כלומר, הטחנות הגדולות) העלתה את המחיר.

ומשהחל מחיר הלחם לעלות החל השכר לרדת. כי השכר ניתן לא בלחם אלא בלירה, ויש משבר בעולם, משבר בארץ, משבר במוסדות. בקצרה – יגון ואנחה מכל עבר.

יש רק פינה עליזה אחת – העתון. משבא זה לידי – אורו עיני. הנה הוקם קולנוע חדש, והנה – מחודש. כאן רקדנית פּלונית ושם אלמונית. זמר בא ומנגן יוצא (וקיימא לן – לא בגפו, כי את הוצאות הנסיעה, והישיבה, והאולם, והקבלן ודאי שילם בעין יפה). והרי סלון ליופי וסלון לריקודים – לא יחסר דבר. ואלו הישועות והנחמות לעתיד לבוא! עליה־רבתי. בלתי מוגבלת: פסנתרנים, כנרים, זמרים, אשפים, כוכב אחר כוכב עולה, כל צבא השמים.

כי דמדומים אצלנו, דמדומים.

תש"א.

לבי, לבי לפושטים, מלבד לפושטי־העור למיניהם. והפושטים רבים, וסוגיהם שונים: פושטי־יד, פושטי־רגל ואף פושטי עין. היה היתה עין, קרצה, רמזה. סקרה ובדקה, וראתה אור גדול, ולפתע הועם האור ודעכה העין, פשטה, פשטה את אורה.

ואוי להם לפושטי־הרגל. סטה סטתה הרגל מהדרך הישרה ותלך עקלקלות: רגל־ישרה לא תמעד לעולם. ואך בנטותה לצדדים – ותכשל. יש קשר עז בין פשיטת־רגל ופשיטת הלב, מוסר־הלב. אדם כי יפשוט את רגלו, מעדה נפשו תחילה. הסתבך בקוריו הוא עצמו. בין לילה היה ובין לילה עבר. נכסים שהיו שלו אינם עוד שלו. נכון יותר, מעולם לא היו שלו. בהקפה לקחם. בהשאלה, בקלות־יד ובקלות־דעת.

אך רבים רבים הם פושטי־הרגל הנכבדים. הללו מוצאים תמיכה וסעד של ה"חברה". לכגון זה אסור להמעד, אסור ליפול. כי בנפלו ויפלו אחרים, ויפיל אחרים. וכך הוא נתמך ונעזר. כשרגלו האחת פשוטה – – –

העלובים מכולם – פושטי־היד. הללו הם מעמד מיוחד. פושט־רגל לעולם לא יגיע למעמד זה. אדרבא. סיכוי לו לעלות להגביר חיילים, להתנשא. לפושטי־היד אין עוזר ואין תומך. בנפלו לא יזעזע עמודי־העולם. ואף לבני מעמדו ירווח: “קבצן” אחד פחות. את הללו פוטרים בתרומה, בנדבה, בפחות משוה־פרוטה.

ומובן, מובן מדוע לא יטריחו עצמם אל ארמונות־הפאר, אל הקומות העליונות של הבתים. ורק בצדי־הדרכים יעמדו, במקומות־הפומבי והצפיפות, ליד הפתחים והשערים.

לא כדאי להם להשקיע טורח רב כל כך עבור פרוטה אחת. לא כדאי גם להם להיות חרדים למעמדם. כי לא יתעלה ולא יתרומם.

לירידה זו אין עליה עוד. לעולם לא! מאשפתות לא הורם אביון, ו"מלך אביון" כי ימלוך וינעלו שערי־הקודש. בלחישה יאמר ההלל לו, בחטיפה. באותיות זעירות־זעירות, בכל המחזורים לתפלות כל ימי־השנים. – – –

לבי לבי לפושטי־היד. ל"מלך אביון", מלכי!

תש"א

חסד עשה הקב"ה עם תל־אביב, שהזמין לה עכברושים. ואילולא סכנת ה"דֶבר" שהם מפיצים צריכים היינו להחזיק להם טובה מרובה.

צא וראה כמה מעלות טובות להם עלינו. צריפים נושנים ורעועים, שהיו עומדים בלבה של העיר וכולנו יודעים עד כמה עניות ודלות שוררות בהם, ולא זכו, שתהא תשומת לבנו מופנית להם במשך כל השנים. עד שנתגלגלה הזכות לעכברושים, והורדו הצריפים ונהרסו במחי־יד, בחפזון ובזריזות, כבהרף־עין. מעתה לא יהיו עוד משכנות דלים בתל־אביב, עתה תדאג העיריה שלנו, שכל אזרחיה ישכנו בבתי־מעון ומגורים בנויים לתפארה “עם כל הנוחיות”.

ועתה יסתמו גם פיות כל דוברי־עלילות" שהיו מקטרגים ואומרים: עיר שאין בה נקיון היא תל־אביב. בעברנו עתה על פני־חוצות הכרך העברי אנו רואים נקיון למופת, איזה נקיון, איזה נקיון! – מכל החצרות הוצאו ערימות של זבל אל… ראש חוצות. כאן אתה מוצא את כל האבידות שאבדו לעקרת־הבית, תחתונים נושנים, נעלים רקובות וכלים שבורים מקדמת דנא. כאן עומדים עתה כלבים ונוברים באשפה ומגרסים עצמות תרנגולות מלפני דור המבול, ומתקופת המלחמה הקודמת…

בקיצור, כל אזרח יכול להתגאות ב"אוצרות" אלו שהיו שפונים טמונים בחצרות, במרתפים ובמחסנים רעועים. הכל, הכל גלוי לעין־כל. 

– נקיון. נקיון למופת! –

ידידי, חקלאי משדות העמק. סח לי, שזבל זה שבחוצות תל־אביב, יכול להספיק להם לכמה שנים מבורכות. אך אולי אף זה מתכנית “תל־אביב הנרחבת” לזבל את החוצות, שמא יצמח מה. ותכה תל־אביב את העמק…

הבו גודל לעכברושים. הבו גודל!

תש"ג

מלה זו מכרסמת את הלב, וכמו פעמון היא מצלצלת במוח. הצילו!

ואיך לעזור? במה? ואם אפשר? יושבים עסקני הישוב יומם ולילה ודנים. שם בגיטאות לוחמים מלחמת יאוש וכאן אין העסקנים מוצאים עצה והם כמיואשים, ואנשי הישוב במה עסוקים כעת בזמן שהצעקות מגיעות אלינו? – בריב עם השלטונות על מעט בשר הניתן לפי הנקודות. אנשי הישוב מבקרים ב־30 קולנוע¹ שלוש פעמים ביום. הישוב מבקר שלוש פעמים בשבוע באופירות. הישוב מבקר בשלושה תיאטראות, 5 פעמים בשבוע, והישוב רוקד 3 פעמים בשבוע בעשרים (20) בתי־מחול – והזעקה: הצילו! מכרסמת את הלב ומנקרת במוח.

תש"ג

כל הכבוד והיקר להם לחיילינו. אבק ועפר אני לכפות רגליהם. כל המסים אשר מוטלים עלינו על אנשי הארץ, זאת אומרת עלינו אשר אין אנו יכולים להיות בחזיתות, אנו מקבלים כחובה וברצון טוב, אנו משתתפים בשי, ותמיד נדמה לנו כי השארנו לנו לעצמנו יותר מדי ונתנו מעט. בפרט לאלה אשר זכו כי בשר מבשרם נמצא בחזית. והנה זכיתי גם אני שצאצאי אינם בבית ונמצאים כמו שאומרים “אי שם”.

והם הנכדים זוכרים את הסבא ורוצים לתת לסבא גם כן שי. היות והם לא מעשנים היו הם מחזיקים בשביל הסבא את הסיגריות שהם מקבלים. והנה מה נותנים לחיילינו לעשן “סימון ארצט” תוצרת ממצרים, ככתוב “אג’יפטין סיגרט”, ולכבוד החג נתנו להם לחיילינו “החתול השחור” ולחיילים אשר במקצת מיוחסים נתנו סיגריות 50 בקופסה “סטאטע אקספר 777”. הייתכן? האין “דובק” בישראל? האם אין “מספרו” בתל־אביב. האם אין בית־חרושת לסיגריות ברמת־גן של האחים בז’רנו?

אני סבור כי גם חיילינו צריכים להתרגל לסיגריות שלנו, של תוצרת הארץ.

תש"ג.

מי המפקח על הדברים הסמויים מן העין, והנחוצים מאד בשביל העין? – אומרים, שיש עין מפקחת על מצרכים שונים, שיהא הלחם במשקל ובמידה, ולא פעם, או נכון יותר. מדי יום ביומו אנו קוראים שחור על גבי לבן ע"ד עונשים וקנסות עבור “עבירות בשר”; מפה ומשם מגיעות שמועות על אלה הרוצים “לפשוט את העור” במצרכי־העור. כלומר, הנעלים.

אבל יש דבר אחד, שאחוז ניכר של האנושיות זקוק לו, ואלה הם משקפים וצרכי־אופּטיקה אחרים. בענין זה אין כל פיקוח ואין כל השגחה, והמצרכים הללו הפקר לשרירות לבם של המספּקים…

ואני, שהנני לצערי, נצרך גדול למצרכים אלו, יודע שאין מחסור בסחורה זו, ומדוע זה עלו המחירים מאז פרוץ המלחמה? והן המשקפים והדומה להם, הם מצרך ראשון לנזקקים להם. כלחם לרעב, וכנעל להולך יחף.

תפקחנה עיני־הפיקוח על מצרכי־עין.

תש"ד.

את אבא כהן וגדודיו, את אפרים קרסנר ועוזריו, רואה אני תמיד בכל דליקה. תאונה או מפולת. שמם ייקרא “מכבי־אש”, אך למעשה משמשים הם בכל עבודת הצלה במקרי־אסון בעיר, והשם מצילי העיר יאה להם.

ואולם, מי דואג להם, מי יציל אותם? בעברי באלה הימים בשדרות רוטשילד, ליד התחנה הראשית של מכבי־אש, נתחלחלתי. מוסד זה, הנועד למלא תפקיד רב־ערך בימי שלום ושקט, ועוד יותר בימי־חירום ומתיחות אלה, נמצא בצריף עץ רעוע, ישן נושן, צר מהכיל את כל הכבודה, ומכונות הכיבוּי הנועדות לתפקידי הצלה ממדרגה ראשונה, עומדות בחוץ, גלוּיות לכל עין רעה צופיה ממעל ומסביב.

היתכן? היתכן, שמוסד זה העלול להתלקח מכל פגיעה קלה שבקלות – יהיה נתון בסכנה. והאמנם מובטח הוא מפני מחבלים שונים? ובימים אלה, של הקמת מקלטים ומפלטים, איך יתכן כי נפקיר את הממונים על העזרה וההצלה. איך תתכן קלוּת־דעת שכזאת?

בית למכבי־אש! – זהו צו השעה הדחוף ביותר. מקלט בטוח לכלי־הציוד והמכשירים ומוסך מחוסן למכונות היקרות. אַל דיחוּי! קרבו אל המלאכה. לבנה ללבנה. ויוקם הבית. בית המגן.

אזרחים ואבות העיר. הצילו את המצילים!

תש"ה.

ליד “חפצי־בה” נתקלתי באיש עוור יושב ליד מדרגות הקולנוע “אלנבי” ופורט על נבל, אגב פיזום אילו דברים באידיש או בפולנית ואולי בלשון הקודש וכל העוברים והשבים זורקים לו אל הקערית פרוטת־נחושת. ובמרחק־מה ממנו, יהודי אומלל אחר, רגליו צבות ועטופות תחבושות מלוכלכות. והלאה ממנו, מהלך אחד הדוּר־זקן ותוף גדול תלוי לו על כרסו והוא מהלך ומתופף. והנה אשה זקנה פושטת ידה לעובר ושב, וקרוב מאד לבית הועד הפועל של ההסתדרות משתרעת על המדרכה אשה עניה וחולה ושלושת ילדיה עמה. ערומים, יחפים ורעבים.

היכן הם העיריה והמוסדות הסוציאליים?

תש"ה

באלה הערבים אחרי שבעזרת השם והפרופיסור פיגנבוים נפקחה אחת מעיני, אחרי שכמעט שנה שלמה הייתי כעין סגי נהור לא עליכם, קראתי בעצם עיני המנותחת, כי הערב “הצגת האם במוגרבי”. החלטתי ללכת ולראות את ההצגה. אבל אחרי שעמדתי כנהוג גם באלה הימים, בתור ארוך – התנצל לפני מוכר הכרטיסים והודיעני, כי הערב אזלו הכרטיסים. ולשם עצה טובה הוסיף: הרי במשרד שאתה עובד יש טלפונים. ואם תרצה לראות את “האם” תזמין כרטיס מבעוד יום ותוכל לבקר בהצגה. שמחתי מאוד ש"האם" מביאה הכנסה טובה למשחקים.

מכיון שהחלטתי בנפשי לבלות אותו ערב באמנות ובשעשועים, דמיתי לי, אגש לבית־העם, ואראה את “טיפון”, הסרט המפורסם. לתמהוני קיבלתי מאת מוכר הכרטיסים תשובה דומה לזו שקיבלתי ב"הבימה" בתוספת, שלעשרות אנשים כבר הוסיף מקומות עמידה, ואולי יוכל למצוא גם לי מקום צר.

לא רציתי לנסות את מזלי במקומות אחרים והלכתי למעוני לכתוב את הדברים כהויתם ולשאול: מה יש בארץ־ישראל זו הקטנה? הן רק לפני ימים מעטים קרא לפני הקריין שלי על רעבים, יחפים, ערומים. על דבר מאות אלפים לירות לחודש שהמוסדות הסוציאליים מוציאים לכל שדרות הישוב. והנה אני כבר בבית ומתבונן סתם במודעות העתון ורואה. כי ב"אופיר" וב"מוגרבי" ובכל יתר בתי הקולנוע יש ערב ערב שתי הצגות, במוצאי שבת – 3 הצגות. ובכן מי ומי ההולכים למוסדות הסוציאליים ומי ומי העומדים בתור ליד משרדי הכרטיסים בערבים, בהצגות היומיות?

תש"ה

אין אנחנו, העם השוכן בארץ־ישראל – כך אני מאמין – עם של “בזבוז’ניקים”. כל הקדוש לישראל קדוש גם לנו. וקשה לי להשלים עם העובדה כי הראשונים לקליטת פליטים הם תמיד דוקא בתי הכנסת שלנו. הנה שר החזן בשבת: “ושמרו בני ישראל את השבת”, ובפינה עומד בחור שאיחר מן העבודה ומתגלח לכבוד השבת… והפליטה שלא הספיקה להכין את החמין בעוד זמן, עושה זאת בשעה שהתאספו המתפללים. בבית הכנסת המרכזי ברחוב אלנבי מתוחים חבלים מבליטת ארון הקודש עד לדלתות הכניסה וכל ימות השבוע תלויה עליהם כביסה עם כתמים של הילדים. וכן בבית הכנסת ברחוב פרישמן הנקרא “בית־אל”.

האמנם אין באפשרותה של עירית תל־אביב למצוא מקומות מתאימים יותר עבור הפליטים? הנה ישנם בתל־אביב כעשרה בתי קולנוע מרווחים מאוד. לדעתי מוטב להסתפק בחלק מהם ואת השאר להקדיש לשיכון ארעי של פליטים, במקום לחלל את “מקדש מעט” שלנו.

תש"ה.

ידוע שבתפוצות הגולה היה תמיד דין ודברים בין חברה קדישא דמתא ובין קרובי הנפטר כשבאו לקבור את מתם. והנה מנהג רע זה משתרש והולך גם בארץ־ישראל.

גם לאחר שהמשפחה מגיעה לכלל הסכם עם אנשי חברה קדישא בענין דמי הקבורה ומשלמת את הנדרש ממנה – נתקלת היא בתביעות נוספות בשעה שבאה להקים מצבה על קברו של המת. חברה קדישא דורשת תשלום בעד קרקע, אולם לא מחיר קבוע אלא על פי שוויה של המצבה שהמשפחה אומרת להקים. נמצא. שחברה קדישא מטילה לטובתה מס על רגשי ההערצה של המשפחה לקרובה הנפטר.

כחבר ועדת “ציון”, הנתקל לעתים קרובות בהופעות מבזות מחמת סחר־מכר זה, הריני מציע לשר הפנים ולשר הדתות לשים קץ לשלטון השרירותי של החברה קדישא. במדינת ישראל אין מקום לספסרות זו בקרקע בית הקברות. יוכרזו נא כל בתי הקברות כקרקע לאום או רשות המדינה ויובטח לכל אדם בישראל החסד האחרון בלי משא ומתן כספי שאינו לא לפי כבוד המת ולא לפי כבוד החיים. יש לקבוע תשלום מינימאלי שווה לכל נפש. אל יהא החסד האחרון מקור הכנסות ומסים!

תש"ט.

אנו מכירים את קופת־חולים מראשיתה ומסורים לה. אנו – זאת אומרת “העליה השניה” וראשוני “העליה השלישית”, שאפשר לומר עליהן כי שתי העליות האלו הקימו את מוסד קופ"ח והמוסדות־הבנות, כלומר בתי־החולים, בתי־ההבראה וכו' וכו'. אנו שמחים לכל שיפור ושיכלול ואומרים בכל עת בדחילו ורחימו “שהחיינו”. אבל, כמובן בכל מקום שיש “אבל” – יש במקצת עוול. והענין הוא בכך: יש וחברים מתרפאים בקופת־חולים במשך שנים אצל רופא אחד. הם מתרגלים אליו וקוראים לו רופא שלי. והרופא מתרגל לחולה ומכיר כל אבר ואבר בגופו. ואם החולה אינו זקוק לרפואות, הרופא מרפאו בשיחה קלה. כגון: “בלי ספק אכלת מאכלים אלה ואלה, נהגת כך וכך”… כך הוא תוהה על קנקנך ומסביר לך פשר הליקוי בבריאותך בדברים המאירים את עיניך ומקילים על לבך. ולפתע־פתאום נודע לך – ללא הודעה מוקדמת מטעם קופ"ח – כי הרופא שלך עבר לסניף אחר ונשאלת השאלה – אם כבר גזירת המרכז היא כי ילקח ממך “הרופא שלך”. שמא מן הדין היה להושיב לפחות ל־15 ימים את רופא הסניף החדש ליד היוצא לשם הכרת החולים? האמנם קשה הדבר לקיימו?

תש"ט

רצוני להעיר שתי הערות:

א. למה נפל בגורלו של יוסף חיים ברנר ז"ל, שיקשרו את יום מותו באחד במאי ולא בכ"ג ניסן. כמו שנהוג בכל יאהרצייט יהודי? אני מציע, איפוא, לקבוע מכאן ולהבא את יום הזכרון של ברנר בכ"ג ניסן.

ב. מן הראוי להזכיר עם י. ח. ברנר ז"ל גם את חמש הנפשות היקרות, בתוכן צבי שץ ויוסף לואידור. שנפלו יחד עמו באותו בית, ובאותה חצר בפרעות של שנת תרפ"א. הדבר יהיה בהחלט ברוחו של ברנר ז"ל.

תש"י

הגענו למיליון הראשון ועינינו לקיבוץ גלויות. ואני נזכר איך היינו קולטים עליה בימי העליה השניה ואני אז אחד מהם. על פי רוב היו באות האניות בשבתות, אולי – כדי שיהיה לנו זמן ללכת לימה של יפו לראות ולהזמין את העולים… ראינו איך הזקנים מתעתדים לרכוב למחרת על גמלים לירושלים. בעלי המלאכה היו בוחרים להישאר ביפו, והיו הולכים אל ספקטור, המלון המודרני במקצת. וסתם “עמך” בחולצות וחגורה מעל למכנסים – סימן היה כי שייכים לפועלי־ציון. סתם צעירים וחבילה קטנה מתחת לבית השחי – הכרנו שהם שייכים ל"הפועל הצעיר". אלה היו מיועדים ל"חוילה" של חיים ברוך ומשם למושבות. וקלטנו אותם – בקיץ, למשל, בסוכות של שומרים או על גזוזטראות של בתי כנסת, ובחורף ב"שאַלאַש" ליד היקב או ב"שטיבּלעך" של חסידים, וכך היינו מתחילים להכניסם לעבודה.

ומאז קלטנו וציפינו ליום המיליון הזה.

תש"י.

אנו, כל הישוב – החרדים, הרבנים, ההסתדרות והשופטים – כולנו נתנו את ידינו לגזילה זו של “דמי מפתח” והתרנו אותה. עולים וותיקים כולם משתתפים בהפקרות הציבורית הזאת ומספסרים בסחיטת כסף בסכומים גדולים בעבור מסירת חדר או דירה. רצוי להציע לראש הממשלה. שביחד עם מלחמת התנופה נגד השוק השחור ילחם גם בתופעה זו, לבער את ההפקרות של “דמי מפתח”.

בכ"ג בתשרי, הנקרא “אסרו חג” בעבותים…, עוד היו בתי הספר, גני הילדים וה"גנונים" בישראל סגורים. עוד יום חג נוסף לחופש הגדול, “אסרו־חופש”… מילא. לבתי הספר יש נימוק משכנע: כיון שבתי הספר נתמכים מכספי קרן־היסוד, ורוב תורמיה הם יהודי חו"ל – עליהם ליהנות מחומרות המקום שמשם בא הכסף. מסיבה זו, כנראה, שמרו על חג זה גם עובדי המשרדים של קרן היסוד… אבל גני הילדים והגנונים הפרטיים מה להם ולחג של הגלויות? למה לבטל את הילדים ה"צברים" מתורתם־שעשועיהם? במיוחד סובלות מ"חג" זה האמהות העובדות, שאצלן הוא יום עבודה רגיל ועליהן להפקיר את הפעוטות ביום זה בגלל פגרת הגנים והגנונים.

האומנם יפגעו ילדי ישראל ברגשות יהודי הגולה, אם יבקרו ביו"ט של הגלויות את בתי הספר, הגנים והגנונים בישראל? 

בימים אלה קראתי ב"דבר" מאמר על תרבות לעולה והמאמר הזה החזיר אותי לימי העליה השניה 14–1906.

בימים ההם עוד לא היתה ההסתדרות קיימת ועוד לא היו בתי פועלים. עוד לא חלמו על הבנינים המפוארים והמשוכללים של מרפאות קופ"ח. ציבור הפועלים היה מאורגן בחלקו בהסתדרות החקלאית והפועלים חיו “חיי שעה”: הם לא היו בטוחים בערב אם מחר יצאו לעבודה. גרו ברפתות ובחושות ערביות. בערב, אחרי יום עבודה קשה, היו אוכלים “מה שנתנה יד נדיבת־אל” והיו נפגשים עם אנשי תרבות – לרוב מורים – ולמדו עברית. המורים במושבות היו מאספים את הפועלים ומוסרים להם משעות הפנאי ומנוחתם ללמדם את השפה. כשהפועל היה עוזב את המושבה מחמת חוסר עבודה והיה עובר למושבה אחרת נפגש עם המורים במקום החדש והמשיך בלימודיו.

עבודה מפרכת זו עשו המורים שלא על מנת לקבל פרס. ולא זו בלבד אלא שלפני השיעור היה המורה יחד עם הפועלים מביא את השולחנות והכסאות לאחד החדרים ואחרי השיעור היו המורה והפועלים מחזירים לשכנים את “הריהוט”.

לא מעטים מה"תלמידים" ההם עומדים עתה בראש התנועה הציונית. רבים מהם מחזיקים בהגה שלטוננו.

בשמחה ובגאוה אני אומר: מאושר אני שזכיתי לחיות בדור הזה ושבמחיצת “התלמידים” ההם עוברים ונמשכים חיי בארץ ובציבור הפועלים העברי.

תשי"א.