ספר דוד בדר יצא לאור ע"י ועדה מיוחדת, שחבריה (לפי סדר אלף־בית):
יעקב אחוה (פרוזנסקי). מ. בן ענת (בריינהנדלר), א. ברוידס, נטע הר־פז,
ז. מסחרי, ז. פלר, חזון ציוני (צולסקי), חיים שורר, אריה רוס.

תמונה 1 בקובץ 3

דוד בדר

כ"ו כסלו תרל"ז (1875) – כ"א חשון תשי"א (1950)

עם צאת הספר לאור נתקיים, חלומו של המנוח דוד בדר, שלא זכה לכך בעודו מהלך אתנו. זכורני איך הפציר בי לעסוק בעריכת “כתביו”. ואני היססתי להיענות להצעתו. לא מצאתי אחיזה בפירורי החומר, בפזורי רשימותיו. עתה, באיחור זמן. נתמלא רצון הנפטר. הנה כונסו קטעי־העיזבון, שנצטרפו להפתעתי המשמחת, למסכת אחת לתורת חיים שלימה.

ד. ב. קנה עולמו ב"פכים קטנים", שבהם ראה יסוד לקיום אדם ועלייתו. חלקו לא היה עם ממריאים ומסתערים. הוא ניכר בצעדו המתון, בחושיו החיוניים, בכוח הסבלנות והבטחון. בעל מסורת ונימה ריליגיוזית, וגם ־ חילוני ומתקדם בדעותיו. יהודי ואנושי בשרשי מהותו. השכיל להתהלך עם הבריות וארח כסבא נלבב לחברת ילדים ונוער.

מטבעו היה איש־רעים ונהנה מישיבה בצוותא. נדיב־עין ונוח לרצות. אך לא ויתר לשררה, למחוצף, למנצל. תמיד הגיב לפי דרכו, על מעשי עוול וביקש צד זכות לחלש, לעשוק. במלוא אונו ויכלתו עמד לימין צעירינו גואלי שממת־המכורה ודאג להם ברחמי־אב. הוא השיג גמ"ח לחלוצים רעבים והוטל לבית־הכלא בעוון פיגור בתשלום חובו לפרנסי המושבה (עיין “ממעמקים” עמ' 37). ולעת משבר הוכה בידי אחים מרי־נפש ומשוסים. בצער, במכאוב ובאהבה קידש תפקידו (עיין “זכיתי” עמ' 46). לחם בעקשנות לכיבוש עבודה לפועל העברי ועשה הרבה כדי להאחיזו באדמת פרדס, כרם ושדה. הוא נשא יסורי קליטה ומרד בעצלות ובבטלה מאונס. אך קשי התנאים, שבהם נתקל, לא פגעו במדותיו הנאות, בנאמנותו לנתיבו האחד.

במסגרת פעלו הצנוע שימש מדריך ומסביר ומאמץ יד רפה ויגעה. הוא היה סוציאליסט עברי, שדבק בארץ ונשם אויר מציאותה. במגעו הקרוב והמתמיד עם קהל פועלים לא נזקק לכרזות, לכרטיס זיהוי אידיאולוגי. יעודו האישי הואר מבפנים ועיסוקו בצרכי ציבור נתבסס על מערכי נפשו הישרה. ניחן בסגולה שלא להפסיד את הלב הטוב והער בתהפוכות הזמנים.

דוד בדר החברותי, העממי, ראה, כנראה, צורך לחזק ולהשלים בכתב את שיחו ודאגתו שהשמיע בעל־פה. וכאן, בעמודים אלה, נאספו נסיונות־עטו בתקופות שונות. ואף כי נקבעו להם כמה מדורות הרי התחומים מעורבים וענין בענין נוגע וחוזר חליפות.

הספר, שהוגש לקוראים־ידידים, לא יומד במידת־הדין של יצירה לשמה. אין כוונת הדברים לעמוד במבחן ספרותי. לא נעלמו מעיני רישולי־סגנון וליקויים אחרים. אך נמנעתי מתוספות גיהוץ ושיכלול. “בלי מכלולים ופאר” נתחברו תג לתג וקו לקו כל אותן התגובות וההערות שנרשמו לשעתן. פה ושם זרועים ניצנוצי הומור, פולקלור, סיפורים ופרטי עובדות, שיש בהם כדי להאיר שבילים נשכחים בתולדות הישוב ברי לי: הדורשים למקורותיה של תנועת־העבודה־העברית, נפתולי ארגונה וראשית בנינה יסתייעו בעדות הפשוטה של דוד בדר, איש השורה, כפי שראה, הרגיש, השיג וביטא.

לסיום הספר מצאתי לנכון להוסיף גם מה שנאמר ונכתב, בהזדמנויות שונות. על דוד בדר החי והפעיל, וכן דברי פרידה וזכרון עם לכתו מאתנו בדרכו האחרונה.

לבסוף אביע תודתי לח' חנן ציוני על טרחו בשקידה להביא את “ספר דוד בדר” לידי הרבים.

אברהם ברוידס

(לתולדותיו)

נולד בסאווראן, פלך פודוליה, אוקראינה, כ"ו כסלו תרל"ו (1875) לאביו יצחק, מחובבי ציון, ולאמו גולדה (לפי מסורת המשפחה השם בדר הוא ראשי תיבות בני דוד רפפורט). למד ב"חדר", ובגיל רך נאלץ לעזור לאביו בפרנסת הבית. נמנה עם הנוער היהודי המתקדם ונתן ידו לייסוד אגודות “פת לעניים”, “עזרה לחולים” וכדומה. שלוש שנים ושמונה חדשים שירת בצבא הרוסי, והשתתף במלחמת יפאן ובהגנה העצמית (1905). באותו פרק זמן החליט לעלות לארץ.

באחת מרשימותיו מספר ד. בדר: "עברתי את גבול רוסיה–אוסטריה. לא סתם “עברתי”, אלא הבריחוני בחשאי קצין וחיל רוסי. העיר הראשונה, שבה לנתי מחוץ לתחומי רוסיה, היתה הוסיאטין, ומשם הגעתי לצ’רנוביץ.

שמעתי את שמעו של הסופר ר' בנימין, כעסקן ציוני וכאחד מאנשי “המעורר”. לשם זה נסעתי ללבוב, חפשתיו ומצאתיו ושאלתי בעצתו. לתמהוני, יעץ לי לנסוע לארגנטינה. לא נשמעתי לו. נסעתי לסטאניסלאב, אל עורך ה"וועקער" הציוני, מר אליעזר רוקח, והוא אמר לי: “סע לאמריקה”!“. גם לעצתו לא שמעתי. פניתי בכתב ל”לשכת המודיעין ביפו", שהתנהלה ע"י המנוח שיינקין וד"ר חיסין, וקיבלתי תשובה זו בקירוב: אם יש לך כך וכך פרנקים תוכל לבוא, ואם לא – אל תסע. העבודה קשה ולא תמיד היא מצויה".

אימצו אותי בהחלטתי לנסוע הח' שטיינמץ בצ’רנוביץ והח' קפלנסקי בווינא. וביום י"ב ניסן תרס"ו, הגעתי לחוף יפו.

יצאתי כ"שהפתקה האדומה" בכיסי. לקחתי מקל בידי, תרמילי ונעלי על שכמי, והלכתי לראשון לציון. שם כבר מצאתי שנים מחברי “פועלי ציון”. ובבואי התפארו: “יהיה לנו מזומן”. ומה השתוממתי כשאלי אחד מהם למקום לינתו, והוא עונה לי (באידיש): “איך וואוין ניט אין ערגיץ (איני גר בשום מקום): בחצר בית הכנסת או על אחת הגזוזטרות”.

ובא' חול המועד פסח, השגתי עבודה בקציר שעורים אצל הביל"ואי מראשון־לציון צלוליחין, בחלקתו בין רחובות לנס ציונה. עד היום אני מרגיש חיבה וכבוד לאדם זה. בקצרי בחרמש נתגלתה לפני פרשת “ממחרת הפסח”. ענין “העומר” רחף לעיני. אחרי הלכו מאלמי האלומות, ונשים מלקטות “לקט”. יכול להיות שעד היום אני ממשיך את קיומי כאן מן המתיקות של אותם הימים הראשונים המאושרים".

הוא המשיך לעבוד כפועל חקלאי ונתחבב על האכרים. אך בהיותו עֵר למצב חבריו הבטלים, שהיאוש התחיל מכרסמם, ראה חובה לעצמו לבוא לעזרתם. ולשם כך התנדב לתפקיד, שלאחר שנים רבות נעשה לענף שירות חשוב בציבור הפועלים והוא מרכז העבודה. ד. ב. נהג לקדם פני עולים חדשים וסייע בידם כמיטב יכולתו. כן דאג בשעתו לקליטת שיירות עולי תימן. תמיד היה שש לקראת מעשים טובים.

כשעבר לפתח־תקוה השתתף בייסוד קבוצת הפועלים “אחוה”, שמטרתה היתה לקבל עבודת פרדסים בקבלנות. קבוצה זו היתה אז כעין יכין" בזעיר אנפין.

בימי המצוקה של ראשית מלחמת העולם הראשונה נתן ידו למיסדי “הקומונה” של פועלי פתח־תקוה – חברה בלתי רשמית לאספקה שיתופית.

עם כיבוש החלק הדרומי של הארץ בידי צבאות הברית התנדב לגדוד העברי הארצישראלי, ראשון ליהודה, ואחרי שחרורו מן הצבא עבד כשכיר־יום והמשיך לעסוק בפעולה ארגונית בקרב ציבור הפועלים. עשה הרבה למען החדרת העבודה העברית בעיר ובכפר.

במאורעות תרפ"ט נאסר בבית החרושת “שמן” בחיפה והיה עצור חודש ימים כחשוד ביריות על ערבים. אחר כך עבד בבנימינה בתור בא־כוח “קופת חולים”, ומשנת תרצ"ד במרכז העליה של הסתדרות העובדים.

ד. ב. היה ממיסדי הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה. מן היוזמים והטורחים להקמת “בתי אבות” – כעין מושב זקנים בצורה מודרנית. אף השתדל לטובת ילדי רחוב עזובים להחזירם לחיים תקינים. רבות עשה לגילוי מקום קבורתם של חללי השמירה וההגנה ופועלים שנפטרו כאלמונים. לתכלית זו הקים את “ועדת ציוּן”, שהציבה מאות מצבות לנשכחים, לאלה שמסרו חייהם באין להם גואל ומודע. ראשית מפעלו זה חלה בי"ז תמוז ת"ש עם הקמת המצבה על קברו העזוב של החולם־הלוחם מיכאל הלפרין במחנים.

דוד בדר ליווה את פעילותו הציבורית בתגובות שבכתב. אין לך מאורע בתנועת העבודה ובחיי האומה שלא נגע אל לבו. הוא פירסם הרבה מאמרים ורשימות ב"קונטרס" “הארץ” דבר" וכו', על נושאים מחיי העבודה והחברה. חביב היה ומקובל על חבריו בתנועת הפועלים, וחוגים רחבים בישוב הגוּ לו חיבה ויקר.

בעוד ידידיו מתכוננים לחוג את יום מלאות לו שבעים וחמש שנה, נפל למשכב ואחרי מחלה קצרה נפטר בבית החולים הדסה" בתל־אביב, כ"א בחשון, תשי"א. הניח אחריו בן ונכדים. תנצב"ה.

א.

אני, שיליד עיירה יהודית הנני, איך הגעתי לידיעת קציר שעורה? בסביבת עיירתי השתרעו אחוזות הבארון דוד גינזבורג, שאצלו שימש א. ד. גורדון ז"ל כפקיד. צעירים רבים, שדגלו בציונות, הכשירו שם את עצמם לקראת חיי עבודה בארץ ישראל. היו שעבדו בסלק בשביל בית־החרושת לסוכר, היו שלמדו להיות עגלונים, ואני ועוד חברים אחדים בחרנו בחרישה, זריעה וקצירה.

בבואי לראשון לציון, אל האכר צ.. והוא אמר לי כי העבודה המצויה אצלו אינה מתאימה לי, וכי פועל העובד אצלו חייב לדעת לקצור, – עניתי לו: “אני בקי בעבודה זאת”. הביט בי בתמהון, כמתהלל לשוא הייתי בעיניו. בצאתי לשדה לא פיגרתי אחרי הקוצרים האחרים. צר היה לי רק, שהשעורה נמוכה מאוד, לא כקמת השעורה המצויה בשדות אוקראינה, אשר סוס ורוכבו יכולים להסתתר בתוכה, – והיה עלי לקצור אותה בעמידה, על הברכים.

בצאתי בוקר אחד לעבודה, וסלי מלא אוכל ליום שלם: לחם, זיתים ועגבניה, ובידי כד מים ועל שכמי המעדר, פגש בי חבר והתלונן כי זה ימים אחדים הוא מהלך בלי עבודה. מה עשיתי? – נתתי לו את סלי וכל אשר בו, יחד עם כד המים והמעדר, ואמרתי לו: “לך אתה תחתי למקום פלוני ותעבוד שם”, ומאז הונהגה בינינו “גמילות־חסדים” מעין זו, של ימי־עבודה. והיו כאלה שהחזירו אחר כך ימי עבודה משלהם לנצרכים אחרים.

באותם הימים נלאיתי מן השיטה אשר כל יחיד נהג לחזור על פתחי האכרים בשעות הערב לבקש עבודה. התאספנו ובחרנו בחבר אחד, שהוא ירכז את האינפורמציה בענייני עבודה. בחרו בי לתפקיד זה וקראו לי “אינפורמטור”, ובזה הונח היסוד ללשכת־העבודה.

שנתיים עבדתי בראשון־לציון. משם עברתי לואדי־חאנין (נס־ציונה). ומכיון שלא חפצתי להיות משגיח, ועבודה אחרת לא היתה במקום, עברתי אחרי שנה של חוסר־עבודה לפתח־תקוה.

ערב אחד נכנסתי למלון רבינוביץ, והנה פועל שוכב שם בחום גבוה על דרגש עשוי שני ארגזי־נפט, שני קרשים ומחצלת קרועה. ניגשתי אליו ונגעתי במצחו, והוא לוהט מחום. ידעתי, שצריך לשים תחבושת קרה לראשו. אבל קרח אי־אפשר היה כמעט להשיג בארץ, וגם כלים לא היו ברשותי, מצאתי קערה באשפה, ניקיתי אותה, השגתי שתי מגבות והתחלתי לטפל בחולה. כעבור שעה־שעתיים, בפקחו את עיניו, אמר: “החייתני, מי אתה? במה יכול אני להודות לך”? עניתי: “בשעה שאני אהיה חולה, – תעשה אתה לי אשר עשיתי אני לך”. אותו חולה היה נטע גולדברג (הרפז). מן היום ההוא התחלנו לחשוב על יסוד קופת חולים. ואולם עד שנוסדה, היה צבי ליברמן מרפא כל חולה באספירין ובחינין, ושיטתי אני היתה אחרת: חבר כי יחלה. הייתי קודם כל משקה אותו תה בקוניאק. בית המרקחת שלו היתה תחת מיטתו ובית המרקחת שלי ־ תחת מיטתי.

ב.

בראשון־לציון לא נשארתי זמן רב, כי נמשכתי אחר עבודת האדמה – אני לא גרסתי כי עבודות היקב נחשבות אף הן לעבודה חקלאית. בעזרת בית לובמן (דוב חביב) ובית פוחצ’בסקי, שהמליצו עלי כי אני פועל רציני, נתקבלתי לפרדסו הפרטי של בריל המנוח (הוא היה המנהל הראשי של פרדסי הבארון), והכתירוני בתואר פועל ראשי, אז התחלתי לקבל פועלים יהודים לעבודה והוכחתי לבעל הפרדס, שהדבר אינו עולה ביוקר כל־כך, כפי שחשבו, וכך עברה עלי שנה וחצי. פעם נסעתי לועידת “פועלי־ציון” והשארתי את אחד הפועלים להיות ממלא מקומי בהנהלת העבודה בפרדס, אותו זמן בא בריל לנס־ציונה, וכשלא מצא אותי במקום התרעם מאוד ושינה יחסו אלי לרעה.

באותה ועידה נתקבלה החלטה, שחברי המפלגה אסור להם להיות משגיחים. הסברתי למר בריל, שאני רוצה לעבוד ככל פועל ולסדר את העבודה, אך לא להיות אחראי בעד עבודת הזולת, – והוא הסכים. כשהגיע האחד במאי שיחררתי את כל הפועלים, סגרתי את שער הפרדס ונשאר בו רק השומר הערבי. ודוקא ביום זה בא בריל ומצא את פרדסו סגור ומסוגר. קרא לשומר, שנבהל מאד, היות ואני הסברתי לו כי היום חג גדול ואסור לעבוד בו, והוא ידע שבריל שומר מצוות הוא, והנה הופיע פתאום ביום החג. לאחר המעשה הזה פיטר אותי בריל. לקחתי את חבילתי בידי, הלכתי לפתח־תקוה, ומצאתי שם עבודה בפרדסים.

בפתח־תקוה היו הרבה משגיחים יהודים, שלא הסכימו לקבלת עובדים יהודים. קל יותר ונוח היה להם לעבוד עם פועלים שאינם יהודים – הפועל הערבי היה נכנע למשגיח ומשמש אותו כמשרת. אז ביקשנו דרכים. שלא להיות תלויים בקבלת העבודה במשגיחים הללו וניסינו להשיג עבודות בקבלנות חלקית.

סידרנו מעין לשכת־עבודה, שקראנו לה בשם “ועד אינפורמציוני” – זה היה עוד לפני הועידה החקלאית הראשונה. עבודת הועד היתה לקבל עבודה ולחלקה בינינו. בעבודה קבלנית היה שכרנו גבוה יותר מבעבודה יומית – בשעה שהשכר היה שמונה גרוש ליום בעבודה יומית, היינו מגיעים בקבלנות עד עשרה גרוש ויותר ליום ובפחות שעות־עבודה.

אותה תקופה היו בין חברי “פועלי־ציון” יותר מחוסרי־עבודה מאשר בין חברי “הפועל הצעיר”. אז הוקמה עין־גנים על־יד פתח תקוה, ותשעים ושמונה אחוזים ממתישביה היו חברי “הפועל הצעיר”, ובעלי הפרדסים המעטים שרצו בעבודה עברית, ביכרו את חברי “הפועל הצעיר”, שראו אותם כלאומיים וציוניים יותר, לעומת חברי “פועלי־ציון” שנחשבו למהפכניים.

אז צץ בקרב חברים של “פועלי־ציון” הרעיון להקים “קבוצה”. וזו היתה ההתחלה לקבוצת “אחוה”.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תרע"ד–תרע"ח

הקומונה של הפועלים בפתח־תקוה הוקמה בזמן של רעב ומצוקה עבודת כפיה (“סוכרה”) מטעם השלטונות התורכיים, רדיפות חיפושי “פרר” – עריקים – בימי המלחמה. קומונה זו נוסדה בחורף שנת תרע"ה (ראשית 1915) ונתבטלה בקיץ תרע"ו.

*

שני סימנים ליום הכרזת “המורטוריום”, הוא היום בו נכנסה תורכיה – המושלת על ארץ־ישראל בימים ההם – למלחמת הדמים העולמית לצד גרמניה ואוסטריה וגרוריהן, נגד רוסיה, אנגליה, צרפת, ואחר כך גם – ארה"ב, 1) אותו יום – תשעה באב תרע"ד היה; 2) בו ביום הגיע לארץ אברהם הרצפלד ובא ישר לפתח־תקוה. הוא – כך אמרו עליו – סגר אחריו את שערי הארץ לעליה השניה. ועוד אומרים עליו: “כי למחיה שלחהו אלהים לפנינו”. אך בא לפתח־תקוה ומיד נכנס בעולו של ציבור הפועלים במקום, לדאוג למזונותיו.

*

ימים מספר לאחר יום תשעה־באב הנ"ל הפסיקו הפרדסנים את עבודת פרדסיהם ונעלו את שעריהם. באותו זמן כבר נסתיימו עבודות קטיף השקדים ובציר ענבים, ורוב ציבור הפועלים בארץ, ופועלי פתח־תקוה בתוכם, נשארו ללא עבודה. ציבור הפועלים בפתח־תקוה מנה אז כאלף איש, וביניהם למעלה ממאה נפשות חברי קבוצת “אחוה”.

רק חלק קטן מהם המשיך עוד בעבודה, בזכות הסכומים שנשארו חייבים לפרדסנים בעלי השטרות".

בימים שקדמו למלחמה, בעת המצוקה בכסף בישוב, קיבלו פועלים רבים מבעלי הפרדסים שטרות תמורת עבודתם, ויש שנתנו שטרות למפרע. ואת השטרות האלה החליפו בכסף בבנקים. והיו עוד פועלים מעטים, אשר נשארו בעבודה, הם אותם היחידים שהתגוררו בפרדסים, והיו עובדים במנועים ומכוני המים להשקאת הפרדסים בקיץ, והיו שומרי הפרי הבשל בחורף. אלה נקראו בפי הפרדסנים,דער מענש", או,בויארג’י", אפס, גם העובדים לא קבלו משכורתם, כי לא היה כסף לבעלי הפרדסים.

*

ועד הפועלים (מועצות פועלים במושבות טרם היו) בפתח־תקוה היה אובד עצות; מחסן המכולת של מטבח הפועלים התרוקן. כי החנונים חדלו לתת בהקפה. היה מחסור בצרכי־אוכל. המעט שהיה חלקו הגדול נלקח לצבא התורכי, או הוסתר במקומות שונים, ותושבי הארץ החלו להרגיש רעב, וביחוד ציבור הפועלים.

באברהם הרצפלד שאך בא לארץ, הכירו הפועלים כוח מארגן ועסקן המוכשר לעמוד על זכויות הפועלים. עוד מעלה מצאו בו, כי חשבוהו לבלתי מפלגתי, אף כי כל מפלגה חשבה אותו לאיש בריתה. הרצפלד בעצמו היה אומר: איני שייך לשום מפלגה, אף לא למפלגת ה"בלתי מפלגתיים", ובאספה כללית של הפועלים, שמנתה 175 משתתפים נבחר הרצפלד בהרמת 174 ידים, וחסרה יד אחת ־ זו שלו עצמו. יתר הנבחרים היו: גוגול, אהרן דיזיק, רפאל וויניק ודוד בדר. שני האחרונים – חברי קבוצת “אחוה”. דוד בדר נקבע כמרכז העבודה, או כפי שנקרא אז – “אינפורמטור”.

על בדר הוטל ללכת מכרם לכרם, מפרדס לפרדס, מבית לבית ולחפש עבודה, רק עבודה, שלא לתת לפועלים לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי חטא. והכל היה טוב: שטרות, התחייבויות, פתקאות. ועל הרצפלד הוטל להיות מעין “חלפן”, להחליף את השטרות ואת הפתקאות ואת ההתחייבויות בכסף, וכן את כסף הנייר מאותו הזמן – בנקנוטים בלע"ז – בכסף קשה. והוא היה מומחה לכך. כל ההתחייבויות היו למועד שנה אחרי המלחמה. תמורת זה אפשר היה להשיג קמח ובורגול.

*

אפס, בכל אלה לא היה להשביע את ציבור הפועלים, וגם במושבה החלו להרגיש רעב. ועד המושבה (מועצות מקומיות טרם התקיימו) הקים מאפיה למען מכור לחם בזול להמונים, וכן יסד מחסן קמח, כדי למנוע ספסרות בקמח, מנהל המאפיה היה אחד מבני משפחת גיסין. גם הוא היה מקבל שטרות מפועלים, אבל רק שטרות של נותני עבודה, אשר לפי שיקול דעתו הם נאמנים לפרוע את השטר במועדו, אם כי בגוף השטר לא צויין מועד הפרעון – היה ידוע לכל, כי מועד הפרעון הוא שנה לאחר גמר המלחמה, הוא גמר המורטוריום. הקמח והלחם היו מעורבים בקמח דורה, למעלה מ־60%.

והנה קרה המקרה שלא היו שטרות לתת למנהל המאפיה, והפועלים רעבו ללחם. עברו כך יום ויומיים. אמרו: מה נשב רעבים – ובמושבה יש מחסן לחם, נלך ונפתח את המחסן ונאכל לשובע.

התאספו כ־25 אנשים והלכו לקצה המושבה, מקום המחסנים. מנהיגי הפועלים ניסו לשדלם ודיברו על לבם שיזדיינו בסבלנות, הרעב והצעקות הגיעו לבית יעקב ופולי קרול, והם יצאו לראות על מה הרעש. (יעקב קרול, בעל פרדס גדול בפתח תקוה, אשר עבד רק בעבודה עברית והיה בידידות עם ציבור הפועלים). כאשר נודע לפולי קרול סיבת הרעש ־ ביקשה לחכות רגע קט, נכנסה לחדרה, הוציאה את כל תכשיטיה, זהב טהור, ומסרה לידי דיזיק. מיד נקנו מספר שקי קמח, אשר הספיקו לימים אחדים.

*

והנה באו ימות הגשמים. האניה “וולקן” שהפליגה – לפי השמועה מאמריקה טעונת מזון לישוב, טרם באה, ואף עזרת חברת “עזרה” של יהודי גרמניה בוששה לבוא. בציבור נראו אותות יאוש. באותו זמן קמה בישוב תנועת הגירה והאחראים אמרו לעמוד בפרץ וקראו: יהודים, אל תרדו מצרימה! אך בו בזמן עמדו אניות בחוף יפו לקחת יהודים מכאן, מקודם למצרים, ואחר כך לארצות שמשם באו. ואז בא היום השחור: חטיפת יהודים בכוח ושילוחם באניות מהארץ – בידי השלטונות התורכיים. השתררו דכאון ויאוש.

גם בקבוצת “אחוה” נראו אותות רעה. במחסן צרכי האוכל נשארו עוד מעט עדשים, מעט בצלים, חצי פח שמן וקצת בורגול. ניקרה הדאגה ליום מחר. אין במה לקנות ואין מה לקנות. ובערב אחד, לאחר התרוצצות וחיפושים, בהתאסף חברי הקבוצה לחדר האוכל לארוחת הערב – והנה, לתמהון המגישות, חברי הקבוצה אינם נוגעים באוכל, והם מתלחשים ביניהם. כששאלו: מה קרה כאן, מדוע לא אוכלים – קם אחד מהחברים ואמר: איך נוכל לאכול, כאשר רק במרחק כמה מטרים מאתנו יושבים פועלים בלי אוכל מיום אתמול. במטבח הפועלים לא בישלו אתמול, וגם היום לא בישלו. באותו מעמד נתקבלה הצעת חבר: להעביר כל שהוכן לארוחת הערב בקבוצה – למטבח הפועלים, וכן להעביר לשם כל מה שיש עוד במחסן הקבוצה.

וכן עשו. באותו ערב אכלנו כולנו יחד ולמחרת הוחלט על קומונה של כל ציבור הפועלים בפתח־תקוה.

ועד הפועלים שנבחר בתחילת ימי המצור, הוא גם נבחר לועד הקומונה מהם מקבוצת “אחוה”: רפאל ויניק, יעקב פרוז’נסקי, נטע הרפז ודוד בדר.

*

זמן לא רב לאחר יסוד הקומונה נתבשרנו על בוא אנית “וולקן”, שהביאה צרכי אוכל בשביל הישוב. הפועלים הרעבים גמרו אומר שלא לאכול “נהמא דכיסופא” – (לחם חסד), וביקשו לשלם בעבודה תמורת צרכי האוכל שעלו בחלקם.

באותה תקופה באה גם עזרה מיהודי גרמניה בזהב, וכן הגיעו סכומי כסף מארצות נייטרליות דרך קופנהגן. נוסף לכך, נמצאה אז לפועלים עבודה מרובה במלחמה בארבה, שפשט אז בכל הארץ והעמיד בסכנה את המשק החקלאי. אולם מאידך גיסא, החלו רדיפות מצד השלטונות התורכים בחיפושים אחר “פרר” (משתמטים מהצבא), בשילוח אנשים לעבודת כפיה (“סוכרה”). רבים מהפועלים, חברי הקומונה, הסתתרו או עברו לעבודות הממשלה בבאר־שבע, בתול־כרם, ביערות חדרה ועוד. כה נתפרדה הקומונה.

הקומונה התקיימה מראשית שנת 1914 עד יולי 1916, והיא התחסלה בלי הפסדים ובלי חובות. מה שאפשר היה להשיג קנו בפתקאות עבודה אן בכסף מזומן.

קבוצת “אחוה” יצרה את יגור, וחברים מוותיקי קבוצת “אחוה” הקימו את חבורת “מעבר”, ומחבורת “מעבר” צמחה גבעת־השלושה.

גבעת־השלושה הורתה ולידתה בחבלי הלבטים של כיבוש־עבודה. בימים ההם, ימי העליה השניה, נראוּ כגורם מפריע להכנסת פועלים יהודים לעבודה בפרדסים – המשגיחים היהודים, אלה “השועלים המחבלים”. כאשר קראנו להם אז.

מלחמה זו היא שהולידה את הרעיון, להשתחרר מאפוטרופסות המתווכים, להתארגן בקבוצה, שתקבל על עצמה מאת המעביד את ביצוע העבודה כולה, על תפקידי המשגיח שבתוכה. סילוק מרותו של המשגיח נראה אז כשלב המקרב אל ההגשמה את עקרון העבודה העברית, והרמת קרנה. כך צמח רעיון הקבלנות החקלאית, שהקיפה עיבוד חקלאי כולל. החל מהכשרת הקרקע ועד עבודת האריזה.

בתולדות השתרשותו של הפועל העברי בחקלאות היה זה נסיון נועז ומהפכני מאוד. ציבור הפועלים היה קטן, חבלי ההסתגלות לעבודה קשים ומרים, והעמידה בהתחרות עם הפועל הערבי, המושרש ובעל הנסיון בעבודה בפרדסים – לא היתה קלה כל עיקר.

נחמן סירקין הגה אז, את הרעיון לייסד בארץ ישוב חקלאי, משותף לפועלי־ציון באמריקה ובארץ־ישראל. האחרונים יבנו את הנקודה ויעבדו את הקרקע, והראשונים יבואו להתנחל עמהם יחדיו. הרעיון בצורתו זו לא נתגשם, אך כמה מתלמידי סירקין בארץ נאחזו בו, והחליטו להקדים להגשמתו הכשרה חקלאית.

כך נוצרה קבוצת “אחוה”, כקבוצה החקלאית הראשונה והגדולה שכללה למעלה ממאה חברים. מבחינה ארגונית היתה “אחוה” כעין “יכין” בזעיר־אנפין. כמה עשרות פרדסים במושבות יהודה ובמקוה ישראל עובדו ע"י חבריה.

לימים יסדו חברי “אחוה” את “יגור”, שנקראה “יגור־אחוה” עד הסתפחותה אל הקיבוץ המאוחד.

מיסדיה של קבוצת “אחוה” הם גם מיסדי חבורת “מעבר”. הבניה בעיר טרם החלה אז, בסוף ימי העליה השלישית, במלוא היקפה, ויצא הקול במחנה: חזרה אל המושבה, אל העבודה החקלאית. את חבורת “מעבר”, שהוקמה אז בפתח־תקוה, עברו מאות פועלים שהכשירו עצמם לעבודה חקלאית והתישבותית. הקמת “מעבר” גררה אחריה יסוד קבוצות רבות לעבודה במושבות, (“על המשמר”, “פלוגת הדרום” ברחובות). עד שהגענו אז ל־2000 פועלים בפתח־תקוה, שקיבלו עבודות רבות בקבלנות והנחילו נצחון לרעיון כיבוש העבודה.

ע"י איחוד חבורת “מעבר” ו"פלוגת עין חרוד" בקיבוץ המאוחד קם המשק “גבעת השלושה”. הח' אחוה (לפנים – יעקב פרוזנסקי) עלה על הגבעה ואמר: כאן תקום קבוצתנו, קבוצת אחוה. אולם נטע הרפז כינה את המקום “גבעת השלושה”, על שם שלושת החברים, מפועלי פתח תקוה, שמתו במלחמה העולמית, אחרי ענויים רבים, בבית הסוהר בדמשק: שטריפלר, מהרינג, וגרוליך, זכרונם לברכה.

תש"י (28.4.50)

זוכר אני: לפני 25 שנה ידעו כולם באֵם המושבות אשר ביהודה, על מה נשים מתות בשעת לידתן ועל מה ילדים קטנים מתים. אחד מזקני המושבה העיז להכות על הלחי איש שעבר במושבה בשבת ומקלו בידו (אכן המוּכה הגיש את דינו לפני ועד המושבה והמכה הצטדק ואמר, שלא ידע שבעל המקל הוא ד"ר מאמריקה וביקש סליחה). אשה שעברה את המושבה בשבת ושמשיה פתוחה בידה קראו אחריה מהחלונות ומספי הדלתות “הפקרוּת” “אפיקורסית”, “אסור”, “מוקצה”. שרשראות של ברזל גדרו את רחוב פינסקר ורחוב גיסין, סמוך לתקיעת השופר, לפני הדלקת הנרות בערב שבת או חג, שלא ייכנסו בעגלה או ברכיבה.

והזוכרים אתם, ותיקים, את חג השבועות לפני 21 שנה? ששון ושמחה בין ציבור הפועלים ביהודה: אחרי משא ומתן ממושך בין מנהיגי המפלגות הוּשג הסכם על הקמת ההסתדרות החקלאית. בארץ היו אז 3 מפלגות, פועלי ציון, הפועל הצעיר והבלתי מפלגתיים, אשר מהם היו “נוטים” חלק לימין וחלק לשמאל. הוחלט שהועידה הראשונה תהיה בעין־גנים בחג השבועות. בציבור – הכנות, אספות, כל 12 פועל בוחרים ציר, וראו פלא: הצירים שוים במספר, שליש ל"הפועל הצעיר", שליש ל"פועלי ציון" ושליש לבלתי מפלגתיים, שגם הם בתוכם מפולגים שווה בשווה, חציים נוטה הנה וחציים הנה. והנה בא יום הוועידה. מכל הדרכים הולכים לפ"ת. מיפו דרך חזרזור מראשון לציון, נס ציונה ורחובות דרך בית דגון וכפר נענה, מלוד ומחוּלדה דרך וילהלמינה. גם מהשרון, כלומר, מכפר סבא בא ציר על סוסתו. והבאים – מי במקלו ומי בתרמילו, זה בעגלה וזה ברכיבה, וכולם לעין גנים. והמושבה פתח־תקוה – כמרקחה. צועקים חמס: “האפיקורסים”, “הגויים”, “אסור לרחם”, אחת דתם לחרם. כל החשוד בהליכה לעין גנים נסקל באבנים, קולל.

הועידה נפתחה (בזמנה!) ובמושבה – אספה כללית, אספת עם בבית הכנסת. וזמן רב אחרי הועידה הזאת סבלו הפועלים “צרות צרורות”. האכרים המעטים שנהגו לתת עבודה לפועל עברי התביישו ונמנעו.

ומי איננו זוכר אותו מעשה במעט הקמח שחברי הקומונה בזמן המלחמה השיגו ביום ו' אחד אחרי הצהרים ולשו ועשו ככרות לחם ובינתיים הגיע זמן מנחה, והתנור הוא מול בית הכנסת, ונכנסה עדת יהודים וקלקלה את הלחם שהיה מוכן לתנור והוציאו את הככרות שכבר היו בתוך התנור וטרם נאפן.

וכעת? “נותקה השרשרת” ברחוב המושבה. כולם שוים. אין חיפוש חטאים. אלה שאסור לרחם עליהם כבר בוחרים גם נבחרים, לוקחים חלק בהנהלת המושבה, מחווים דעה. נשתנו סדרי קדם. אבל סדר אחד קיים בכ"ז עד היום – חרם על העובד. כאז כן עתה, ולא רק האפיקורסים מוחרמים. גם קבוצת “בני עקיבא”, שאינם חשודים בסוציאליזם, אשר במעונם תמצאו גם תפילין, גם עין יעקב, ואחרי האוכל ברכת המזון – גם הם בלי עבודה ובלי גג לראשם. השרשרת הזאת לא נותקה. חוליותיה שוּנוּ, והיא – לעולם עומדת.

תרצ"ז.

בסוף השנה, בדיוק בחודש אלול תרפ"ו, ואני בפתח־תקוה “המרכז” כמו שקראו אז את לשכת העבודה. אחורי גבי 2500 פועלים, ביניהם 1500 מרוכזים בל"ג קבוצות, וקיבוצים וכולם צועקים לחם ועבודה. אני מתרוצץ בפרדסים, בשוקים, ואפילו בבתי כנסיות, לחפש עבודה לדורשיה. עונת הזיבולים, עונת 22 שילינג עבור תיבת תפ"ז בליברפול. מקבל אני לזבל את ה־70–80 דונם פרדס של מר יסיר, הוא יהודי ששיבה זרקה בו. וימים הנוראים הנה מתקרבים, כנראה שהסיר ידו מעל לבו ומסר ללשכה את הזיבול. והזבל היה לא רק רטוב, כי אם פשוט מהול במים, אבל קבלתי. ובבשורה להלשכה אני מודיע שמחר אנו שולחים 20 איש לפרדס מר יסיר. התחילו לזבל ויחד עם זה לחרף ולגדף אותי ולקלל שלא בפני על המציאה הזאת שנפלה בחלקם של קבוץ “העובד”.

והנה אחרי יומיים של זיבול במקומות הכי רחוקים מודיע לי מר יסיר ע"י בא־כוחו המשגיח, שלימים אחדים הוא מפסיק את העבודה הזו מפני ההשקאה. כעבור 3–2 ימים אני עובר ע"י פרדס זה ורואה אני שילדים מהכפרים הסמוכים לפתח תקוה, ילדי השכנים סוחבים שקי זבל בפרדס זה והמשגיח צועק את הקריאה “יללה, יללה” ומר יסיר מסתובב בהנאה גדולה. אז הרגשתי שאסור לי לגשת למר יסיר, כי מי יודע מה יכול לצאת מזה. חיכיתי עד לפנות ערב, ניגשתי למר יסיר עוד לפני הלכו למנחה ואמרתי לו: מר יסיר, אני במקצת מאמין, נכנס אני לפעמים לבית הכנסת, עונה אמן ומאמין אני באמונה שלמה שהמהפכה בוא תבוא וביום כפור זה שצריך להיות כעבור יומיים אבקש, אתחנן ואתפלל שמהר, מהר תבוא המהפכה המקווה בימי ובימיך, ואז אדע איך להתנקם בך. מר יסיר התחלחל, רץ למר ש. שטרייט ולעוד לאומיים וסיפר להם מה שאמרתי. הם ענו, ומה יכול להגיד בדר מתוך התרגזות?

*

בחג האחרון של פסח בשנת 1906 שחל ערב אחד במאי ואני אז בדרום יהודה, פועל חקלאי. בינינו היו עוד “היחף” (דער בארוויסער), “הערום” (דער נאקעטער) ו"הנזיר" (דער משוגענער). הכינויים דלעיל רכשו להם השלושה, אחד על שהיה אוהב ללכת יחף בחורף ובקיץ, השני על שהיה פושט בגדיו בזמן העבודה והיה עובד מלובש בשק, והשלישי שקראו אותו בעברית “הנזיר” ובאידיש “דער משוגענער”, מפני שלא גזז את שערות ראשו וזקנו.

ובאותו הערב על כוס יין “כרמל מזרחי” ממש התחילו לדבר על “פראזדניקובאט” למחר את “פרבי מאי” ובאמת אלה השלושה ועוד שנים חגגו. ובכל המושבות של דרום יהודה היתה השיחה המעניינת בכל המקומות הרשמיים: מי ביקש מהם לבוא הנה, מי צריך אותם, ילכו להם חזרה לקישינוב…

*

לפני שלוש שמיטות שנים, בערך, ואני בפתח־תקוה. אנו 60 פועלים ביניהם 45 מחוסרי עבודה ממש, אין לחם, אין חדר, ורבינוביץ חדל לתת את “הקישקע” המפורסמת הממולאת בלחם יבש שהיה נשאר מהאוכלים. יושבים אנו על יד בית הפועלים ומתווכחים: מה יהיה אם יקרה מקרה של התנפלות במושבה, איך להתנהג, וכולם בדעה אחת לשבת כל אחד במקומו – וידעו… והנה, אנו מדברים ושומעים פתאום בשעה 9 לפני הצהרים צלצול פעמון במושבה, ואם צלצלו – סימן רע, אות לצרה. אנו כולנו, השמאליים, התחלנו לרוץ למקום שכולם רצו לשמה, וזה עד פרדס בוחריה, ושם נודע שבדואים עסקו במלאכת עקירה.

תרצ"ג.

1927 המשבר בערים טרם חלף. פה ושם בתים בלתי גמורים, ועל כל בית שלט “דירה להשכיר”, “מחדר אחד עד ששה עם כל הנוחיות”. העתונות מלאה הודעות על משפטים, תביעות כסף, פשיטות רגל, שמיטת שכר פועלים, סכסוכי קרקעות בין חברים לחברותיהן ועוד ועוד. בתים ומגרשים – בזיל הזול, בחצי חינם.

ובמושבות – רוחות טובות מנשבות. מחירי תפוחי זהב – בליברפול, גלזגו, לונדון, עלו והגיעו גם עד לעשרים ושנים שילינג התיבה. במושבות יהודה, ובפ"ת בפרט נמכר הפרי כמעט כולו לסוחרים ערבים על העץ במחירים טובים ובמזומן. במושבה שמחה וששון. מרוב חדוה “שכחו” להבטיח את העבודה העברית בקטיף ובאריזה והיא נעשית ב־80% בפועלים זולים. מחוץ לסוחרים בודדים שהעדיפו פועלים עברים.

ודורשי העבודה מרובים. מזכירות מועצת פועלי פ"ת פונה לועד החקלאי ולועד המושבה, ואינה נענית. לא כדאי לדבר עם “הללו”. התקיפות הזו, ההתנכרות לציבור רעב לעבודה וללחם, עוררה התמרמרות עצומה בציבור הפועלים והקרובים להם. המשלחות אל האכרים, ההסברות והטענות היו לשוא. לא הועילה גם הפסקת הקריאה בספר תורה בבתי הכנסת על ידי “הפועל המזרחי”.

במלה אחת “כבדו אזניהם משמוע וטפש מחלב לבם” כך הודעתי לבוחרי.

באסיפה רבת־עם בחצר ועד המושבה נשמעה הקריאה: “נלך לפרדסים. נעמוד על יד השערים, נסביר לפועלים המובאים מהחוץ, שכאן מקומות עבודה שלנו, בהם עבדנו כל הקיץ, ואין להוציאנו מהעבודה דוקא בחורף, בעונת העבודה המרובה”. “ואם יגרשוכם”? – שאלו ספקנים מושבעים, – “לא נזוז, ענה הקהל, לא נזוז”.

הסערה עברה אל הישוב. משלחות באו ויצאו כלעומת שבאו. התקיפים עמדו בשלהם. ובמרכזי הפועלים הדעות מחולקות. אלו מחייבים את הדרך החדשה – משמרות, ואלו שוללים.

וכל הנאספים התחילו להתפרץ למעלה לישיבת ועד המושבה בצעקות “הבו עבודה, הבו לחם”.

המשטרה לא עזבה את אנשי הועד בצר להם ופיזרה את הנאספים באלות ומקלות. אחדים מהנואמים והאחראים לאסיפה נאסרו. בערבות מ. פ. פ"ת הוצאו לחפשי והוטלה עליהם האחריות בעד כל מה שיקרה.

באסיפה הפנימית בבית הפועלים הוחלט לפי הצעת הח' אידלסון, מזכיר המועצה אז – למחרת יוצאים למשמרות. וגם בועד החקלאי נתאספו בו בערב והחליטו: למחרת יובאו חיילים אירלנדים למושבה. זה לעומת זה!

למחרת בבוקר השכם יצאו למשמרות מגבעת השלושה, מחבורת הפועלות, ומהבודדים – בס"ה שלושים ושמונה חברים וחברות ובראשם מזכיר מ. פ. פ"ת. עמדו על יד פרדסים שונים והסבירו לפועלים הערבים שעליהם להסתלק. הפרדסנים רגזו והודיעו: “הפרדסים שלנו ואשר נחפוץ נעשה בהם”. הם התרו בקוני הפרי הערבים שאסור להם לשמוע לאלה העומדים על המשמרות. ואם הסוחרים לא יכניסו את הפועלים שלהם לפרדסים לא ימכרו להם את הפרי לעונה הבאה. כששמעו הסוחרים את זאת התחילו להכניס את פועליהם דרך פתחים ומבואות נסתרים. ומשלא עלה הדבר בידם, כי בעלי המשמרות הרגישו בהם ומנעום מכניסה לפרדס, התחילו להכניסם בכוח, וכאשר מנעו אותם גם מזה פרצה המשטרה האיי"ת והיכתה על ימין ועל שמאל. ביחוד הצטיין אז שוטר ערבי אחד. הצעקות הגיעו למושבה ומכל הפרדסים מסביב מיהרו ובאו הפועלים העברים. ומה ראו עיניהם? פצועים, זבי דם, מוטלים על הארץ והמשמרות מחשלים בכל פעם מחדש את השלשלת ואינה נותנת לפועלים הערבים להכנס לפרדס. השוטרים מתקיפים בכל פעם מחדש. בחור ובחורה נפצעו קשה, ומתוך המשמרות הוצאו האקטיביים ביותר, ונאסרו, ביניהם המזכיר. הפצועים הועברו לקופת חולים, והכביש שזה עתה נגמר על ידי הפועלים רווה את דמם. המונים ליוו את העגלה, ברכב, באופנים וברגל. משהגיעה העגלה למושבה נבהלו התושבים. חנויות נסגרו, תריסים הוגפו אמהות הכניסו את ילדיהן הביתה. מפחד. בן רגע נמלאה הדרך לועד המושבה וכל בית הועד אנשים ונשים. כל הכביש אשר על יד בית המרקחת המה מאדם, אגרופים התכווצו, צעקות נשמעו: למה אנו עומדים, איפה הם אנשי הועד החקלאי ומנהיגי המושבה שגרמו לשפיכת דמי אחינו בשל בקשתם עבודה ולחם? רבים התפרצו למעלה לשוחח. אני ועוד אחדים עמדנו על המדרגות ועכבנו בתחנונים את ההמון הזועם.

אחד אחד, בהיחבא, בזקיפת הצוארונים ובהורדת המגבעות עד מעבר לאזנים בבחינת “מה אני ומה כוחי?” התחמקו התקיפים מהחצר. ברחובות רעמו הקריאות. אחדים סגרו את עצמם בבתיהם. ובני המושבה. הדור הצעיר, עומד הכן, מוכן למלחמה עם הפועלים עד חרמה. המשטרה האירלנדית, שעמדה מחוץ למושבה, מיהרה ובאה ותפסה את ועד המושבה. ופ"ת – כעיר נצורה.

הוכרז מצב מיוחד. בזה קיווּ להשקיט את הרוחות. אבל המטרה לא הושגה. משהועברו שבעה עשר אסירי פתח תקוה ליפו דרך תל־אביב כבולים בשלשלאות ברזל ובראשם הח' אידלסון ליוו אותם בצעקות: “אנו אתכם!” “בוּז לתקיפים!”

גל של אהדה ללוחמים עבר בכל הארץ וגם את טובי הציונים הכלליים. תרומות התחילו לזרום לקופת הועד הפועל של ההסתדרות וישר לפ"ת. והגיעו עד לסכום של 800 לא"י; האסירים נתמכו ע"י החברים בת"א במזון ובצרכי תרבות. מנהלי בית הסוהר לא הפלו ביניהם ובין החוטאים הפליליים: העבידו אותם בכל עבודה ומזכיר מ. פ. פ"ת גם ספג סטירת לחי על סירובו לעשות את העבודה על פי צו המשגיח של בית הסוהר. ובכל זאת לא נפלו האסירים והאסירות ברוחם. הרגישו שבפעולתם זו פתחו דף חדש בספר כיבוש העבודה.

תר"ץ.

אין פלא בדבר, שעכשיו, 20 שנה לאחר יסוד הסתדרות העובדים הכללית –רואים חברים ותיקים זכות מיוחדת לכל מי שהגה בראשונה את רעיון אחדות העובדים בארץ ישראל וכותבי זכרונות מן הימים שלפני היות כל הסתדרות פועלים שמחים לציין במיוחד, שהזרם שהם השתייכו לו הוא הוא שהיה ראשון לתביעה. אשרינו שהגענו לכך. שהרי יודעים אנו, כי לא קל היה איחודם של העובדים להסתדרות אחת כללית ומקפת, והיו גם שהטילו ספק באפשרות קיומה וביקשו לתחום לה תחומים.

כידוע, קמה בארץ הסתדרות עובדים בין־מפלגתית עשר שנים לפני היות הסתדרות העובדים הכללית והריהי ההסתדרות החקלאית, אֵם האיגוד של פועלי ארץ ישראל. וגם ביצירתה התרוצצו זרמים – הפועל הצעיר, פועלי ציון, בלתי מפלגתיים. מי מהם היה ראשון לאיחוד? שאלה זו יש לה כבר עכשיו ערך “טרום־היסטורי”. ולאשרנו, כבר ניטל ממנה גם העוקץ הנצחני. חברי הזרמים האלה. כבר משקיעים שנים רבות את מיטב כוחותיהם ביצירת הכלים להסתדרות העובדים הכללית, שכם אל שכם, מתוך אחווה גמורה. אבל נתעוררתי לכמה הערות עובדתיות בענין זה, לרגל מלאות 30 שנה לועידה הראשונה של החקלאים בעין־גנים.

בענין זה עלי להסיר אשמה מעל הזרם שהייתי נמנה עמו. הח' י. וייץ כתב פעם בענין זה: “סניפי הפועל הצעיר במושבות פיתחו את הרעיון (של הסתדרות חקלאית מאוחדת) והוא נתמך על ידי הפועלים הבלתי מפלגתיים. בחוגי פועלי ציון התנגדו לו”. אין הדבר כך, עד כמה שידוע לי:

א) ידוע לי ואפשר גם לקרוא ב"אחדות" מתשרי תרע"א, ההחלטה בועידה הששית של פועלי ציון, שכל מושבה צריכה לבחור בוועדי פועלים בלתי מפלגתיים וכל ועדי המושבות ביהודה יבחרו בועד מרכזי בלתי מפלגתי.

ב) הח' אורי (כעת בנהלל) כינס בפורים – 4 חדשים לפני הכינוס בעין גנים – ועד מייסד אשר הרכבו היה 2 חברי פועלי ציון, 2 חברי הפועל הצעיר והוא, אורי, היה בלתי מפלגתי.

ועד מייסד זה התאסף עוד פעם בפסח ובפעם השלישית ביום ל"ג בעומר, ואז הוחלט לקרוא לכינוס בעין־גנים לשבועות.

ג) ב"אחדות" גליון כ"ח, לפני הכינוס בעין־גנים כתב הח' ד. בן־גוריון “לסידור פועלי המושבות”. במאמר זה הוא מראה את דרך הארגון ומדגיש, שהפועלים מחפשים דרך להסתדרות, מיום בואם ארצה. הנה היה “החורש”, הנה ישנו “השומר”. וכעת בא התור גם לפועלי המושבות ביהודה.

ד) עוד בחודש תמוז, בהופעת הגליון הראשון של ה"אחדות". כשנה לפני הכינוס בעין־גנים, דורשים במאמרים שונים החברים אבנר (י. בן־צבי). ינאית, שמשון, הוא זרובבל, ארגון בלתי מפלגתי של פועלי המושבות ושל פועלי העיר. ולהרכיב משניהם ועד עליון (כעין “הועד הפועל”). לא במאמר אחד דורשים מאתנו לחפש דרכים גם לארגון הפועלים מעדות המזרח בתוך הארגון הכללי.

ועכשיו כמה זכרונות מן הועידה בעין־גנים. בכינוס בעין־גנים השתתפו 39 צירים מכל זרמי הפועלים החקלאיים במושבות יהודה; עד כמה שאני זוכר היו בהם 13 נבחרי פועלי ציון, 13 נבחרי הפועל הצעיר ו־13 נבחרי בלתי מפלגתיים, אשר נטו פעמים לימין ופעמים לשמאל. הועד המרכזי שנבחר בעין־גנים והתאסף בחודש תשרי לישיבתו הראשונה התפורר משום שנחלקו הדעות על ענין קפא"י שלושה נגד שלושה והחבר השביעי יוסף יודילביץ לא רצה להכריע. נכון שי. וייץ היה יושב ראש הכינוס הראשון של פועלי המושבות ביהודה, בעין־גנים, אבל לועד המרכזי הראשון לא נבחר. נראה שגם פרט זה נשכח ממנו, כן נשכחה ממנו השתתפות החברים אבנר וינאית. זכורים לי אפילו האבנים שזרקו ילדי פתח־תקוה בהם, ובעוד אורחים וצירים שבאו אז מצד יפו–תל־אביב.

אמת שבעין־גנים ובפתח־תקוה היה רוב הצירים חברי הפועל־הצעיר, בין 12 צירים מהמקום הזה היו רק שלושה לפועלי ציון, וכותב הרשימה אחד מהם. אבל ביתר המושבות היה רוב לפועלי ציון. ובדרך כלל היה ההרכב שווה לכל שלושת הגושים. ולא רק בועידת עין־גנים היו חברי פועלי ציון אקטיביים. כן היה בועידה בפ"ת ואחרי כן בנחלת יהודה, בראשון, בבן־שמן ובכל יתר הוועידות.

אגב איני יכול שלא להזכיר כאן פרט אחד: אכרי פתח־תקוה רצו להטיל עוד פעם חרם על הוועידה הזאת שנפתחה בחג הבכורים ביום ו', ונמשכה למחרתו יום השבת. לשם כך ביקשו גם את הסכמת הרב קוק לחרם ושלחו אליו שליח מיוחד שיחתום על החרם. באסיפת־העם בבית הכנסת באו רבים, ואני בתוכם, לשמוע מה היתה תשובת הרב קוק. והנה בזמן שפתחו את המכתב מצאו שלא חתם על החרם, אלא רשם מלים אלה בערך: “כל זמן שאני אכתוב מכתב לעין־גנים אכתוב כמו שאני כותב לפתח־תקוה, דהיינו בהוספת המלים: “תבנה ותכונן במהרה בימינו אָמן”. עין־גנים קדושה כמו כל מקום בארץ ישראל ועובדיה הם עובדי אלהים והארץ. לא רק שאין אני מסכים לחרם אלא אוסר אני עליו ומזהיר אתכם לא לעשות ככה. התורה אמרה “הוכח תוכיח את עמיתך” ובני עין־גנים אחים ורֵעים הם לי ולכם”.

נדמה לי שהחברים שנבחרו בעין גנים הם: אהרן דיזיק ז"ל, לבקוביץ מכפר מל"ל עין חי (שניהם מפוע"צ), רכוב, פנחסביץ (שניהם מהפוה"צ) אברהמי מבן־שמן, יוסף יודלביץ מרחובות ואורי זסלבסקי מבן שמן (שלושתם בלתי־מפלגתיים).

בועידת חנוכה כבר לקח חלק פעיל מאוד ב. כצנלסון, ונכנסו אז למרכז גם נטע הרפז, פנחסביץ, המנוח זוננברג, מאיר רוטברג וכותב הטורים האלה.

ובהזדמנות זו הערה לדברי י. אורי ב"דבר", מיום 30.5.41:

לדבריו היו פועלי ציון מתנגדים לקבלנות, ואילו אני זוכר, שחברי פועלי ציון, ובתוכם גם אני, עסקנו בעבודות קבלנות בנס ציונה, בפתח־תקוה ובעבודות יק"א, והדבר נעשה בהסכמת המפלגה. פועלי ציון התנגדו לקבלנות בבן־שמן ובחולדה, בעבודות על אדמת הקהק"ל. ופרצה גם שביתה, שגרמה לעזיבת בן־שמן על ידי הח' לבקוביץ (עתה בכפר מל"ל) והח' נ. הרפז, אולם במקומות אחרים לא התנגדו לעבודה קבלנית. ואף קבוצת “אחוה” תוכיח, שנוסדה בפתח תקוה וכל חבריה היו חברי פועלי ציון והוציאה לפועל עבודות קבלניות בפרדסים.

תש"א.

ליובל הכ"ה של גדוד “ראשון־ליהודה”

בימים ההם, ימי ההתנדבות לגדוד “ראשון ליהודה”, ימי תמוז תרע"ח, הייתי עם קומץ קטן של פועלים באחת המושבות מדרום ליפו; בשורת ההתנדבות הגיעה אלינו, ובכליון־נפש חכינו לאותו יום, שבו נזכה גם אנו לעמוד ולהתייצב לשירות הגאולה והנצחון לכיבוש הארץ.

וביום בוא ההודעה אל מחננו, שכל המתנדבים ממחוז יפו צריכים להתייצב בתל־אביב, יצאנו בגיל ובסדר. לא שמענו מאחורינו קול נהי אמהות מבכות את בניהן ואחיהן היוצאים “אל החזית”, אך גם “דרך צלחה” לא איחלו לנו, כי הן “פועלים” היינו.

וחטאי אני מזכיר: כל חברי הצעירים שמחו וצהלו, ואך אני לבדי עגמה עלי נפשי: חושש הייתי לגילי, הן בן ארבעים ושלוש אני, לא צעיר ביותר… ושמא יפסלוני?…

טיכסתי עצה עם עצמי ו…מצאתי, אין טוב להצלחה מן הרמאות. ובדבר־מצוה מותר לשקר – הוריתי לעצמי הוראת שעה. שמתי את פעמי ישר למספרה, גילחתי בפעם הראשונה בחיי את שערות ראשי ושפמי, ונדמיתי למי שנדמיתי, עד שלא הייתי אני עצמי בטוח בי, שאני הוא. זקפתי קומתי, והבלטתי את חזי וצעדתי ברוממות ישר אל הלשכה.

לשאלה, בן כמה אני? – עניתי כמובן בן 32. עשר שנים ביני ובין מצוות ההתנדבות מה הן? ודומני, שהייתי הקשיש שבין המתנדבים במחוז יפו ותל־אביב, “החייל הזקן”.

ואחרי, אל אותה לשכה, בא להתייצב צעיר אחד, צעיר באמת, כמעט נער, בחור בן י"ז, כחוש ודק, אך גבה־קומה. הלא הוא עמיהוד בן יהודה גרזובסקי, אמו ואחותו עמדו בחוץ ורטטו בדאגה, שמא, חלילה וחס יפסלוהו מחמת גילו, והנה עד מהרה עד שאני משיח את שמחתי על שלא נפסלתי מחמת הזקנה, והנה קפץ הוא, הנער מבעד החלון החוצה, התנפל על צוארי אמו ואחותו והריע. בשמחה:

“אמא, מזל טוב… נתקבלתי!”

(מזכרונותיו של איש הגדוּד הארץ־ישראלי “הראשון ליהודה”)

בימים הראשונים של אדר תרע"ח (1918), כחדשיים וחצי לאחר כיבוש ירושלים וחלק מיהודה, נתוועדו אחדים מחברי המרכז של פועלי־ציון כמה חברים של המפלגה, חברי “השומר” ובוגרי הגימנסיה “הרצליה”, והניחו את היסוד להתנדבות לגדוד העברי הארצישראלי.

השמועה עשתה לה כנפים חיש מהר, וצעירים רבים מכל העדות והמעמדות, מהישוב הישן והחדש, התחילו מתווכחים ומתדיינים, מי לחיוב ומי לשלילה. הישוב העברי הקטן התפּלג לשני מחנות: פועלי־ציון, “השומר” אכרים ובני־אכרים מחוּגם של משה סמילנסקי וגולומב בפתח־תקוה, סופרים ובני־סופרים מסוגו של ש. בן־ציון ובניו, מורים ועסקנים – היו המחייבים ואף הראשונים להתנדבות, ורבים מראשי “הפועל הצעיר” – היו השוללים.

הדעות נתחדדו עוד יותר עם בוא השמועות מאמריקה על ארגוּן גדוד מתנדבים יהודים בהשתתפותם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון, שעשוּ שם כגולים, ובאנגליה עצמה מחולל ז’בוטינסקי תנועה גדולה וגדוּדו רובו מפליטי־רוסיה, נמצא כבר בדרך לארץ־ישראל.

אמרו המחייבים: איכה נֵרָאֶה בעיני־הכובשים משחררי־הארץ מעול התורכים, האם כסוחרים וסרסורים, רודפי־בצע ורווחים שמלאכתם, מלאכת הכיבוש והגאולה נעשית על ידי אחרים? האם לא יבושו הצעירים בעם ובארץ, אם לא בנשק ביד יגאלו את ארצם, אם לא ייאספו אל דגל הצבא?

אמרו השוללים: שפיכת הדם אסורה, בכל צורה שהיא ואף לא בדרך של צבא כובש וגואל. ויש לשמור על הקיים, ואף חשש יש, שמא ירגזוּ התורכים שבחלק הארץ הבלתי־כבוּשה ויתאנו לבני־הישוב אשר שם.

ניצחוּ המחייבים. היה זה הכרח לתנועת התחיה והבנין, ההתלהבות גברה על ההגיון המחוּשב, ואף כמה מחברי “הפועל־הצעיר” הצטרפו למתנדבים. היה זה כבוד רב להופיע ברחובות הערים והמושבות ענוד בסרט “מתנדב בעם”. – לעבודה דרך גשר הנשק, דרך אהלי־המחנות בצבא.

ומאדר עד תמוז התנדבוּ ובאו למעלה מאלף בחור, הרבה יותר מכפי שהעלו במחשבה וברצון.

ומי לא יזכור את פגישת המחנות בתחנת לוּד, אלה מירושלים באוּ ואלה מתל־אביב והמושבות. שירה אדירה ונשגבה נשמעה ברמה, “עוד לא אבדה תקותנו” ו"תחזקנה ידי אחינו".

בנשיקות של שמחה ובברכות “שהחיינו” עלינו אל הקרונות.

ושם, במחנות הגדוּדים, היינו אחים לתקווה ולאמוּנה. הגדוּדים אשר נקבצו מאמריקה ומלונדון, בלב כוּלם פעמה רוח אחת, רוח ההתנדבות למען העם והארץ. הרבה העיקוּ על לבנו הדרכים והאופנים של נטילת־החלק על ידינוּ בכיבוּש הארץ, אך גם היסורים קיבלנו באהבה. ידענוּ, זאת היא המערכה, וכה נעמוד בה, נעמוד! –

ובאותם המחנות הוּנח היסוד ל"אחדות העבודה", שֵם אשר סימל את השאיפה לאחדות ולעבודה גם יחד, כיסודות של בנין, כאָשיות של תקומה.

והיה מי שאמר אז, אם רק לשם זה באה כל תנועת ההתנדבות ־ דיינו.

תש"ג.

בכסלו שנת תרע"ז, יום שהוכפל בו כי טוב, היה יום הכיבוש לחלק מיהודה:

כל עוד רוחי בי ברחתי מבאר־שבע. העבודה פרכה את הגוף. ונפרכה גם הנפש. הקצינים הגרמנים והאוסטרים התרכזו שם ובנו את באר שבע כמרכז הצבא במדבר, וקרונות היו באים ועליהם שלטים: ברלין–באר־שבע". ועל חשבון זה סידרו, יחד עם קציני טורקיה, נשפי חשק וכל מעשי תועבה. בין החיילים נפלו חללים לא רק בחזית. גם המחלות עשו שמות באנשים. היו רבים שלא הובאו כלל לחדר המתים. מחוסר מטה הורד הגוסס בארון המת ובלי דיזנפקציה כלל הושכב אחר על מקומו, והגוסס היה מוציא את שעותיו האחרונות בתוך הארון. ראיתי כמה פעמים חייל, החש את עצמו ברע. מודיע על כך ל"שוביש", היינו לשר העשרה, והלה “מרביץ” בו ב"נאבוט" שבידו מכות רצח ומוסרו אל “האפנדי”, מעין פלדפביל, שתמיד היה מדחום שמור עמו, וגם הלה היה נוהג בחולה מידת “רחמים” מיוחדת: בטרם יוציא את המדחום מפי חולה אחר, היה מעניק למתאונן מתנת יד בפרצוף הפנים, והמוכה היה צריך לעמוד עמידה של הכנעה וכבוד כמו לפני הקצין. הוציא “הרופא” את המדחום מפיו של זה ובלי לחטאו או לקנחו סתם, יתנהו בפי המתאונן השני, ואם יורה המודד פחות משלושים ושמונה היה המתאונן סופג מיד את ה"פלוקוס", ורק אם נתרחש “נס” למתאונן וחומו היה למעלה מ־38 היו משלחים אותו לבית החולים.

כל זה היה נורא ואיום מלראותו. אי אפשר לתאר כלל את גודל העינוי והסבל שנתנסו בו עשרות אלפים איש. אני ועמי עוד אחדים ברחנו משם ושבנו לנס־ציונה.

ובמושבה – כל פנים קבצוּ פארור. בלי שנים שלושה מג’ידים לבקשישים אסור לצאת מן הבית. בחוץ משכלת חרב ובבית ממש המות. אפילו שמן מעט לטבול בו הפתיל אין. הכל מפחדים לצאת מביתם להשיג גחלים גפרוּרים כבר לא היו בנמצא. מן המושבה נלקחו אחדים והוגלו לדמשק ומהם לא חזרו משם. כהנסקי, שניידרוביץ, הוכברג בושל, צבי הוכברג ומר שלום, מתו בגולה. הנשארים כגון זימטוב, ארליך צלאלכן חזרו לא"י. שאר הצעירים היו מתחבאים פשוט בין הכוורות, ולא פעם קרה, שצעירי רחובות באו להסתתר בנס־ציונה, בשעה שבני נס־ציונה הוכרחו לחפש להם סתרה במקום אחר, ובני השכנים עשו במושבה כרצונם.

פעמים סיכנתי את נפשי. יום אחד הציק לי הרעב מאוד מאוד. לא רק לי כמובן. היו עוד אחרים שמצוקות הרעב גברו עליהם, העינים נסבו אלי, אני נבחרתי משוּם מה לעוזר ומושיע. פניתי לשני זקנים מסרפנד. התלבשתי גם אני בבגדי זקן (בגדים של פאַלאַח זקן) והלכתי עד פתח־תקוה ומשם הבאנו דוּרה מעורבת בחיטה. “המלקוח” הספיק לשנים־שלושה ימים. ופעם שניה סיכנתי את עצמי כשהלכתי ברגל עד מקוה־ישראל, ושם נתן לי מר קרויזה 3 שקים לחם אפוּי. אין אני זוכר, איך נשאתי על גבי שק לחם אחד עד נס־ציונה. למחר הועברו משם עוד שני שקי לחם.

ואחרי הגירוּש אין קול ואין קשב מאנשי תל־אביב ויפו. התחילו כבר לדבר על גירוש מהמושבות. היו שביקשו לארוז מה שאפשר ולנדוד לפתח־תקוה והחורף כבר החל. ובלב כל אחד – כאב ועלבון. בחוץ גשם, רעמים, ברקים, בבית – אין מאור, ופקודה נתקבלה לבל יעיז איש לצאת הלילה מפתח ביתו, ודמו בראשו של האיש שיהא סימן של אש בביתו. וכך יושב לו כל אחד בפינתו. ובפרט אלה שגרו, כמוני, לא בנס־ציונה אלא בוואדי חאַנין הישנה. עם הברקים והרעמים שומעים אנו – אולי כך נדמה לנו – גם יריות תותחים, כמעט על יד המושבה, וכל אחד, וגם אני בתוכם. חושב: היתכן שהאויב כבר התקרב כל כך? או אולי באות היריות מצד הים?

ובבוקר, יום ג', י"ז כסלו, ראינו: תנועה חזקה. הצבא הטורקי, שהתרכז בסביבה, אץ בצעדים מהירים, אם כי בשקט, אל הדרך המובילה ליפו. גם הגדוד שחנה במושבה החל לארוז את החפצים והחיילים הולכים. והיריות אינן פוסקות. כל בעלי המשפחות התרכזו, בעצת המוכתר, בבית המנוח גוטהילף, שהיה בקצה ההר הנס־ציוני.

מבוכה ופחד. אין איש יודע ואין איש יכול לדעת: מה נשמע שם מעבר להר, במושבה? מי יודע, אולי הללו בני חורין כבר? אולי נתונים הם כבר תחת ממשלת אנגליה? ניסיתי לצאת. חפצתי לעלות אל ההר לראות את המושבה, אבל נשאתי עיני אל ההר וראיתי דבר שלא יכולתי להאמין בו: חיילים לא טורקים עומדים ליד מכונת־יריה על ראש ההר ומכוונים את הלוע של המכונה לצד יפו. חזרתי לבית ואמרתי: “נדמה לי שהם כבר באו”, ואחרי רגעים אחדים נכנסו 3 חיילים גבוהים בתלבושת האוסטראלית, דפקו כג’נטלמנים על הדלת “האללו, האללו!”. פתחנו את הדלת, ובעזרת תורגמן שבא עמהם הסבירו לנו, שהם כבשו את המושבות.

ורשמתי לפני: כיבוש יהודה יום “טוב”, יום שהוכפל בו טוב. בחודש כסלו תרע"ז קבלנו את השחרור.

חרצייב.

(אלול תרפ"ט – אוגוסט 1928)

(מתוך יומן)

28.8.29

זה יומיים שאנו נתוּנים תחת משמר חזק של אנגלים, כפושעים פליליים ממש. נעצרנו – 36 גברים מגיל 15 עד 75 שנה. – בעת שנמצאנו במבצר החיפאי, כביכול, – בטחנות הגדולות.

אנו מתגוללים בחול וברפש, ברפתות ובאורווֹת, כיאות לממשלה נאורה במצב מלחמה. אין לנו כל מושג מה הם רוצים מאתנו, אנחנו מוקפים. חיילים טעוני רובים. מפילים עלינו אימה, מדי פעם מתעופפים כדורים בשריקה.

לא ידענו אל מי מכוונות היריות, מי ומי היורים? בלב כבד ובחריקת שנים רבץ כל אחד בפינתו (בימים 27–28 באוגוסט 1929) עד שבאה מניה וסיפרה, שנכלאנו כחשודים ביריות מתוך הטחנות הגדולות ובהרג אדם, כי שם – בטחנות הגדולות – מסתתרים ה"רוצחים היהודים"… אכן, משתדלים לשחרר אותנו, אך מי יודע?…

לעת ערב בא אלינו קצין יהודי וערך את רשימת האסירים. היינו מדוכדכים ושכחנו שאדם זקוק למזון. והנה הגיעה אלינו שוב מניה במכונית של מגן־דוד אדום, חדרה אלינו תחת מטר כדורים והביאה אוכל. ברמז רמזה: “צידה לדרך, לעכו”…

אחרי שעה קצרה שמענו צלצול קהה של נחושתיים. צריחות הקצין והשוטר הערבי החרידו אותנו. הם כבלו את ידינו. רק אז התחלנו להשיג את חומרת המצב. כבולים ובראשים מורדים הובלנו לתחנת הרכבת. נתברר לנו שהננו מוּבלים לעכו.

העברתנו לעכו היתה במידה מסוימת נחמה בשבילנו, מפני שחששנו. שאם יובילו אותנו לכלא חיפה, דרך הרחוב הצר, יתנפלו עלינו הערבים כנקמה על כי “הרגנו” אנשים ו"שדדנו" בתים ערביים… ובנסענו לעכו נשאר בחיים, לפחות, עד המשפט.

שנים מאתנו שוחררו עד מהרה, הואיל והקצין סבר שאין הם רוצחים. הם נתחייבו להתיצב לכל דרישה במשטרה. באופן כזה נשארנו 34 אנשים.

בתחנת הרכבת היו מאות ערבים. כל אחד מהם ספר ומנה אותנו וצהל כי גם יהודים נאסרים. כשהושיבונו בקרון, נוכחנו כי אין אנו בנים יחידים. שם היו כבר 19 יהודים כבולים תחת משמר צבא אנגלי. בתא מיוחד ישבו 52 ערבים מאנשי כפר טירה שהתנפלו על בית־הספר, ניסו להתנפל על בת גלים, ורק בעזרת אוירון הצליחו לגרשם.

כשזזה הרכבת פרצנו בשירת “תחזקנה” אדירה אבל גם עצובה מאוד, אשר ליוותה אותנו הרחק הרחק בדרכנו… וככה הגענו לעכו.

אל בית הסוהר הובילו אותנו בסך. ערביי עכו עמדו בצדי הדרך ומנו: “תלתה וחמסין יהוד (53 יהודים), תנין וחמסין שיאַתנה (52 משלנו)!” בחירוק שנים ובאגרופים קמוצים ליוו אותנו מאות ערבים עד למרכז המצודה.

29 באוגוסט

מיום אתמול הננו כאן, בין הקירות העבים והקודרים אנו נתונים כחיות בסוגרים. הכל מסביב לנו עשוי ברזל ובטון. הסתדרנו בתאים אחדים: תא לזקנים, תא לנערים, תא לאנשים הגונים – אינטליגנטים. ותא בשביל “החבריא”.

בשעה 9 הגיע אלינו רופא בית־הכלא, ערבי, ובצריחה: “מין עיאָן?” (מי חולה) פנה אלינו שוטר הלשכה, ובטרם הספיק איש לענות עבר־חלף במהירוּת את כל התאים – ואיננו.

בשבילנו, היהודים, סידרו את החדרים “האירופיים” ואת ערביי טירה הושיבו עמוק בתוך המצודה. בו ביום ירד עלינו בליל של שפות: ערבית, רוסית, ספרדית, וגם קולות ילדים נשמעו.

מי הם אלה?

לאחר זמן נודע לנו כי כל קהילת עכו היהודית נמצאת כאן, עוד מיום שלישי, אך לא עלה בידינו לראותם.

עכשיו מגישים לנו אוכל: פיתות גסות, מרות, לא נלושות ולא אפויות כהוגן. שתי פיתות כאלו מקבל כל אחד דרך שכבת הברזל. גם 4 כדי מים בלי כלי לשתיה. ומלבד זה סיר מרק גדול, בלי כף. ואנו עומדים ושותים את המים המרים והדלוחים המכוּנים “מרק”, אשר בקושי אפשר למצוא בהם אפונות אחדות. אחרי “הסעודה” אנו מתישבים ומספרים זכרונות ובדיחות כדי ל"גרש" את השעמום. מתנהלת תעמולה בין החברים לבחור במשגיח וסגן לכל חדר כדי לנהל את האסירים. בחרנו במנהלה של 5 חברים ושלושה שופטים. כך עבר עלינו היום.

30 באוגוסט

משום מה אנחנו פה ולא שם? במה חטאנו כי אנחנו כאן? שפטו אותנו ל־15 יום מעצר לצרכי חקירה, ומה אחר כך? האם באמת אסור להתגונן בזמן שמתנפלים עליך? כלום אסור לך להגן על חברים ובני משפחה? ומי ישמור על חייהם של זקנים, נשים וטף? מי יגן עליהם מפני פורעים? מי ישלם עבור הנזקים שנגרמו? מי?… המחשבות האלה מנקרות במוחנו ומעסיקות את כולנו.

לפתע קורא אחד: אדם “חופשי” בחוץ, קול רעש והמולה, נדחקים אל החלון בכדי להציץ, אך קשה מאוד להגיע. החלון גבוה מדי, צריך לעלות על כתפי שני חברים, כדי שאפשר יהיה להציץ החוצה. מי זה ירצה לשמש סולם לחברו, בו בזמן שהוא בעצמו רוצה לראות? בתוך השאון מצליח אחד להגיע לחלון, ואחר כך שני. “הוא מחזיק בידו משהו הדומה לעיתון” – אומר הראשון. אנו משתוקקים לקבל את העתון, אין אנו יודעים מהנעשה מחוץ לכתלי בית הכלא, גדול רצוננו לדעת מהמתרחש בארץ. באותו רגע הרגשנו מה רב ערכה של “מלה מודפסת”… אנו מנסים לרמוז לו בכל מיני סימנים שיגיש לנו את העתון, אך ההוא אינו משגיח בנו.

גם לא ביקר אותנו איש. ודאי מסוכן לעבור את הרחוב. מי יודע מה מתרחש שם, בחיפה, בעמק, בגליל, ביהודה, בבן־שמן, בגן־שמואל ובכל שאר המקומות? האם נשארו בחיים, או עזבו את כל הרכוש הפקר ומילטו את נפשם? וכיצד אפשר לנטוש הכל ולברוח? המחשבה הזאת עינתה אותי במאוד ותיכף התעוררה מחשבה אחרת וחדשה בצידה: מי יודע מי ומה הם הגורמים לזה? האם ברצוננו הטוב עזבנו את מקומותינו? האם לא היינו יכולים להציל את רכושנו? האם לא היינו יכולים להגן עליו?

את חטאי אני מזכיר היום. נזכר אני בתקופת “העליה השלישית” כשהתחילו לבוא אנשים צעירים מארצות אירופה המזרחית, בפרט מארץ הגיהינום, מאוקראינה, ואז השתוממתי: כיצד נשארו בחיים כל אלה האנשים הצעירים, בפרט כשהם היו מספרים על הפרעות האיומות, ההריגות והשחיטות. אז חפצתי לשאול: ובאיזה אופן נשארת אתה חי?…

עוד באותו יום נודע לנו כי הרבה ערבים מאנשי טירה שוחררו. כמבוּיישים היינו כשנודע לנו הדבר. היתכן? את ליבלה בן ה־14 לא שיחררו, לוּלוֹ הישיש בן ה־70 לא הוצא לחפשי, ומהם – מ־72 השודדים נשארו 36. את השאר שחררו. חלק מהם עוד “צעיר מדי” וחלק “זקן מדי” האפשר הדבר? והיכן היושר? דמנו רותח: מפני מה אין משחררים את זקנינו וצעירינו? טענות אלו נשמעות עד שהחשיך היום, לפתע נשמע קולו של ר' יהושע פינקלשטיין:

יהודים מי מצטרף לקבלת שבת?

לא קשה היה אז לר' יהושע לצרף “מנין”, ועד מהרה נשמעה שירת “לכה דודי לקראת כלה” וקריאת “קומי צאי מתוך ההפיכה”, צער וכאב מילאו את הלבבות. בדומיה סיימנו את התפילה.

*

פסק־הדין שהוצא נגדנו, ולטובת ערביי טירה, זעזע אותנו מאוד. איש מאתנו לא יכול להרדם. גם לדבר איש לרעהו לא יכולנו, כי “אסור להפריע את השקט הציבורי”. כל אחד מאתנו יכול היה רק להגות בדברי השופט אתמול. מליבלה הנער, הטוען כי “לא ינום ולא ישן שומר ישראל”. ועד לוּלוֹ הישיש, שלפי דעתו צריך לקבל הכל באהבה ולא להתקומם, אקדוח או כלי משחית אחר אסור אפילו במבט עין, כי זוהי קליפה ר"ל, המוות עצמו. והשופט הבריטי “הנייטרלי” השמיע לנו – לכל 53 – היהודים על ידי התורגמן, בעברית טהורה: “רצח”, “רצח בכוונה תחילה”, “סיוע לרצח” וכו' וכו'…

רצח! מתי? לשם מה עשיתי זאת? על מי ומתי התנפלתי? ומי הם האנשים החפים מפשע אשר באו אלינו לטחנות, כדי שאני אהרגם? כי לא רציתי שהם יהרגו אותי, כי יתקעו לי סכין בלב, לא רציתי כי ירמסוני חיים, לכן הלכתי לטחנה, להגן על חיי, ואלה הם רוצחים?!

נשמעה קריאה: “שנים! שנים!”. ומבלי לשאול לאן יצאנו. נודע לנו כי קבעו לנו טיול לרבע שעה. לפני צאתנו מנו ומנו אותנו, ומסביבנו עמדו שוטרים ערבים כשרוביהם מכוּונים אלינו ובמבטי זעף ליוו אותנוּ.

הטיול הזה נגד רצוננו עוד הגביר את כאבנו. כל הזמן צלצל באזננו דברי השופט… אני כיניתי את עצמי בשם החדש: “רוצח”, “רוצח” אל יאוש! הרם ראשך! בטחון ואומץ! – –

ואיש מהחוץ אינו נראה. האם הפקירו אותנו? האם אין הם יודעים עלינו כלל? ומה גדולה סקרנותנו לדעת מהמתרחש בארץ!

ולמה זה נותנים לנו כל כך לטייל במנוחה? האם מרשים זאת גם לרוצחים אחרים? ומדוּע אין כובלים את ידינו? נראה כי נוהגים בנו אחרת מאשר לגבי רוצחים… אחרי הטיול החל ר' יהושע פינקלשטיין לאסוף את “המנין” לתפילת שחרית. הפעם, לא עלה לו הדבר בנקל. בעל התפילה עומד ומתפלל בניגון של “איכה”. וכשמגיע לברוך מתיר אסורים", “פודה ומציל” ובדומה לזה – הוא חוזר על הפסוקים כמה וכמה פעמים בכוונה גדולה. וכשהגיע “לשמע” – נשמעת שוב קריאה: קאָם־אָן קאַם אָן!

אנו יוצאים לאט, וה"מנין" מסיים בינתיים את תפילת שמונה עשרה.

שוב מובילים אותנו אל אותו השופט אשר השמיע לנו את פסק־דינו. שם הריקו את כיסינו, הוכרחנו למסור את הכסף והסיגריות, אולם נייר ועפרון הסתרנו, אם כי זה היה אסור בהחלט.

בשעה 11 זכינו לביקורו של החבר יעלי ודוד הכהן. הם ניחמו אותנו, כי ענשנו יהיה קל ביותר, ואנו נקבל, בהשתדלותם ספרים, עתונים, כלי גילוח, והעיקר מקלחת. כל אחד כבר הרגיש את קילוח המים על גופו, חמים או קרים, העיקר, מים על הגוף.

וככה שוגים בדמיונות על עתון, ספר, מים, ישבנו עד שהחשיך היום, רק ניגונו הנוגה של ר' יהושע “המבדיל בין קודש לחול” העיר אותנו מחלומותינו…

שבתנו הראשונה בכלא עכו.

*

אמש כשרבים מאתנו כבר ישנו את שנתם, הביאו לנו מהעיר חלות לבנות וסרדינים. גם יהודי עכו אשר היו תחת משמר, רצו לזכותנו במשהו. הם שלחו לנו זיתים, לימונים, גבינה ולחם. וכבר מהבוקר השכם נשמעה השאלה: מתי נתרחץ? מתי תהי המקלחת?

מארוחת הבוקר ועד הביקור של הח"ח יעלי ודוד הכהן בילינו בסיפורי מעשיות וזכרונות על בתי הסוהר, כל אחד מארצו, ובעיקר החברים מרוסיה ומפולין אשר מבשרם חזו זאת.

אלה מאתנו אשר הסתכנו לטפס ולהיאחז במוטות הברזל של החלונות הצליחו לקלוט ולהעביר ידיעות מן החוץ. באופן זה נודע לנו על הופעת העתון “דבר הימים ההם” ועל מסגרת האבל השחורה…

4 בספטמבר

מ־53 האנשים אשר הובלו הנה כבולים בנחושתיים – נשארו 42. 4 הובלו אתמול לחיפה למשפט, היום שוב 7. נודע לנו כי מהארבעה שוחרר אחד, שני נידון למאסר של חודש, שלישי לחדשיים, והרביעי ל־4 חדשי מאסר. “לא רע” חשבנו.

רק היום קבלנו את “דבר הימים ההם”, “על נהרות בבל” ו"ירושלים". התישבנו על הרצפה, ואחד מאתנו, בן־גירא, קרא לפנינו. בלבבות כואבים ובעיניים דומעות שמענו את הכל. מה נורא הדבר! מדוע הננו כאן? לשם מה נותרנו אחרי טבח חברון, מוצא וצפת? מדוע אין אנחנו בין החברים המגנים בחולדה ובעטרות? אחרי הקריאה עוד סקר כל אחד בעיניו את המסגרת השחורה הארוכה…

*

היום קיבלנו חבילות ומכתבים אשר עברו בדיקה ובלישה. בחבילות מצאנו הרבה שוקולדה ולחם. לא חשבו כנראה, שישנם ילדים הזקוקים לשוקולדה יותר מאתנו. וגם את הלחם אפשר היה לחלק באופן יותר תכליתי. כי לא חסרנו לחם. וגם את הבגדים שקבלנו – האם לא יותר טוב היה לו שלחו אותם לצפת, לאלה הזקוקים להם, ולא לנו? הרי הממשלה חייבת לדאוג לנו.

5 בספטמבר

בשקט ובמנוחה, לא כבימים הראשונים, ישבנו 42 היהודים בארבע החדרים, ואכלנו ארוחת בוקר. בשעת הארוחה היה כל אחד שקוע בהרהוריו. רצינו לדעת איך מגיבים באנגליה על המאורעות בארץ, מה אומרת אמריקה וארצות אירופה מה אומרות? – –

*

אחרי הארוחה התקיימה אסיפה של כל אסירי עכו היהודים. הח' בן־גירא פתח את האספה וקרא לנאספים והזכיר את זכרם הקדוש של הקרבנות. הח' בדר ציין: “זהו גורלנו ודרכנו בארץ הזאת, להתגבר על המכשולים עד שנשיג את מטרתנו, לבנות את ארצנו בשביל עמנו נטול המולדת. העיקר לא ליפול ברוח ולהתחזק באמונה!”

6 בספטמבר

היום היתה לנו הפתעה: הגישו לנו תה בכוסות, וגם חלב. זו היתה חידה בשבילנו. אחר כך נודע לנו שזוהי מתנת יהודי עכו אשר אחרי עזבם את המצודה עברו לחיפה. הנהלת בית הסוהר שמחה שהיא פטורה מלכלכל אותנו.

*

תאבים אנו לראות את מי־שהוא ממועצת הפועלים. פנינו למזכירות בבקשה שיבקרונו – אך תשובתם היתה: אין פנאי! ואנו מאמינים להם.

*

לא היה לנו נייר כל הזמן. גם לא אירעו שום חדשות. הכל דהה ואפור. את זמננו אנו מבלים בטיולים ובעיון בספר התנ"ך, שקבלנו מהמיסיון. חדרינו מלאים אותם “הספרים הקדושים” מ"הבשורה הקדושה" ו"יוחנן המטביל".

באורח פלא קיבלנו את החלק השני של יומני הרצל. כשמתעייפים מן הקריאה משוחחים על המאורעות ועל המשפטים, וכל אחד מנסה לנחש מתי נשתחרר.

*

בזמן האחרון הורגשה בקורת קפדנית מצד הנהלת בית הכלא. בודקים אפילו את המרק, את הלחם. את “דבר”, נחמתנו היחידה, חדלנו לקבל. קיימת שרירות רבה, אולי מפני שהופקדו עלינו שומרים חדשים.

*

השבוע נוספו לנו שני חברים. אשר כהן מחדרה, פקיד אפ"ק, אשר איים באקדוח על היהודים שפנו אליו בבקשת עזרה נגד המתקיפים. ומשה סבאטני, פצוע בזרועו הימנית, הוא בעצמו הוציא את הכדור ואחרי שנחבש רצה ללכת שוב להגן. בחור ספרדי שעיניו בוערות בצמאון נקמה. אנו קוראים לו “חווג’ה מוסה”. הוא נפצע כשניסה לנקום את נקמת רצח פ. הנהלת הכלא רצתה לזכותנו במזרונים ובשמיכות תוצרת עצמית, אך אחרי לילה אחד הוכרחנו לזרקם, בגלל התקפת מחנה “האדומים”.

21 בספטמבר

שבת. היום הוא יום הביקור לבני משפחה וחברים. אחרי הפגישה עם האורחים הבאים לעודד אותנו ומביאים לנו חבילות־שי הרגשנו את עצמנו בטוב. רק “קדושת השבת” חסרה… ופתאום קול צעקות: “שנים! שנים! מהר! הכל לסלק! לא להותיר דבר!”. לא הבינונו את אשר רוצים מאתנו. אולי התנפלות? מסביב סרז’נטים, קורפורלים, וחיילים פשוטים צורחים ודוחפים: “יללה, יללה!” לבסוף נתברר, שמעבירים אותנו למחלקה אחרת. דירתנו החדשה היא הרבה יותר נוחה, מרווחת יותר. גם שמש מגיעה אליה.

בזמן האחרון חלו שינויים אצלנו. פנינו בקריאה אל מוסדות הישוב כי יזדרזו לעשות למען שחרורנו. והנה באה אלינו משלחת של עורכי דין מירושלים ומחיפה. יש לציין כי מזמן ביקורו של עורך דין הורביץ הוטב היחס אלינו במידה ניכרת.

24 בספטמבר

כל שוטר קובע לו הגבלות וסדרים חדשים. זה ימים אחדים לא קיבלנו עתונים ואנו מודאגים מהמצב בארץ. הלא בינתיים היה יום ששי בו הולכים המוסלמים למסגד. נודע לנו ש"דאר היום" נסגר.

היום קיבלנו שוב עתונים. גם את “דאר היום”. קראנו על חקירת קרבנות “מוצא”, העדות של התינוקת. עינינו זלגו דמעות.

אנו אסורים כבר 30 יום, ואיננו יודעים מתי יבוא סוף לדבר.

25 בספטמבר

השכם בבוקר – שמחה; מה קרה? סברות שונות, ידיעות שונות. אך אין איש יודע דבר לאשורו. רק בשעה ½9 נודע לנו כי נתקבלה פקודה להעביר את “אסירי הטחנות הגדולות” לשופט החוקר בחיפה. כל אחד אורז את חפציו ונפרד מעל הנשארים. מבטיחים לבקר, אך קודם כל רוצה כל אחד לראות את עצמו חפשי בחוץ.

עליזים ושמחים אנו מובלים כבולים בשלשלאות לרכבת. אחר הצהרים הגענו לכלא חיפה. ניגשנו לסידור משכבינו. אך תיכף נשמעה הפקודה:

“שנים־שנים לקומה הראשונה!”. שם כבר ישב השופט ואנו ניצבנו בפניו בחצי מעגל. מולנו עמד קצין יהודי כמתרגם. הוא תרגם את דברי השופט :

“אתם כולכם. שנאסרתם בטחנות הגדולות, רצחתם אנשים, השתתפתם ברצח בכוונה תחילה, אך המשטרה אשר ניהלה את החקירה במשך חודש לא הצליחה להביא הוכחות מדויקות, לכן הנכם חפשיים”.

“אל תצאו בסך כי אם שנים־שנים”.

רבע שעה לאחר כך היינו כולנו חפשים לנפשותינו כל אחד בביתו, בסביבת משפחתו.

שבתי, ברוך השם, ממבצר עכו, שכלאוני בו חודש ימים ונתקוני מעולמנו. רק הדי הידיעות הגיעו אלי מפי עורכי דין בזמן ביקורם או מקרובים שביקרו אותנו בשבתות. תיארתי לי מי יודע מה. חשבתי, כי בשכונות העבריות אין רגל של לא־יהודי, ובשכונה ערבית אין רגל יהודי, גם הנוצרי צריך להזהר מפני הפרחחים שהם תמיד המתחילים בקטטה, ובכדי שיוכל לעבור בשכונה עליו לחבוש תרבוש וסרבלים. אבל בשובי לאחר החודש ראיתי שטעיתי, אמנם רק טעות למחצה. כי הנה בשכונותינו עוברים להם ערבים בבטחה, כי יודעים הם שיהודים לא יפגעו בהם. לא ירצחום ולא ישדדום. אך לא טעיתי במאידך גיסא: בשכונות שלהם אין היהודי בטוח. אפילו באותם המקומות שחיינו בהם שנים רבות חיי שכנות ידידותית. גם אלה שהיו אוכלים עמהם לחם מתנוּר אחד, מתרחצים עמהם במרחץ אחד ושפה אחת להם ומלבושים אחדים – אף אלה ברחו. משכונת ארד־אל־יהוד, מרחוב נצרת. ועמלם הופקר לכל לכל פרחח.

ב־25 בחודש שעבר, הוא החודש הידוע, ברחתי, אני ואשתי, ממעוני תחת מטר אבנים והשארתי את כל אשר לי הפקר אף כי סגור במנעול. בכדי להחליף עתה כתונת לגופי ובגדים אחרים הלכתי בלוית חברים לרחוב הרכבת הסמוכה לרחוב נצרת, ובסכנת נפשות ממש הגענו למחוז חפצנו. וכמובן: קללת דת מפי פרחחים, זריקת אבן או קליפת אבטיח וכדו'… והגדולים אמרו בחיוך::מהליש, חוג’ה, אלה ילדים". באתי למעוני: המנעול שבור וכל מה שהשארתי נשדד. שבתי מבוּיש וכואב אל הצריף הצר של ידידי שקיבל אותי ואת אשתי בסבר פנים יפות ביום 27 לחודש שעבר. מרוב כאב לא יכולתי לצאת כל אותו היום לרחוב – ולמחרתו, ביום ו' יוצא אני מהצריף ובאזני עוד האנחות של הזקן כהן בירושלים שנדקר ליד מאה שערים לא רחוק מהמשטרה. במו עיני אני רואה את פחד הילדים ב"כפר ילדים" והנה לנגדי בלב הדר הכרמל על יד גן השכונה רוכב לו ערבי זקן ואשתו הצעירה בחבילה על ראשה מחמרת אחרי החמור והנה נער ערבי מחמר אחרי חמורים טעונים אבני גזית לבנין יהודי. הנה אני עובר על יד נגר ספרדי טהור (ס"ט) הבונה קומה שלישית לפליטים בחפזון רב ושני ערבים מספקים חמרי בנין. ולפני עיני ידיעה קצרה בכרוניקה בעתוני תל־אביב על דבר אוטו מלא ערבים שנהפך לא רחוק מנהלל ואנשינו טיפלו בהם. ואני שואל את עצמי: לוּ עבר אוטו יהודי בכפר־לא־יהודי האם גם הם, אנשי הכפר הזה, היו עושים כמעשנו? וכך אני קורא בדרכי את כל הכרוניקה של תמול ושלשום. כאן דקירה. שם אבן. שם שריפה. וכאן על ידי ממש, לא בחלום או בהקיץ, עוברות נשים מושלימיות, אחת כנראה חסידה שפניה מכוסות והשניה פניה גלויות ושתיהן אינן חוששות בשכונה עברית טהורה, הולכות הן לשם טיוּל. לא, לא גבורים הם, חלילה, אלא מכירים הם אותנו, הם יודעים היטב כי בתוך ישוב שקט, רוצה שלום ושונא דם ופשע הם יושבים. כי רק ביום עברות רק בשעה שתוקפים אותנו שואפי דם או המתנכלים להרס ולטבח, יודעים אנו לשמור על נפשנו. אבל להתנפל לא נוכל ולא נרצח – כי לא מטבענו הוא. הנני מזמין את עורכי “הכרמל”, “אלגפיר”, “פלשתין” ועוד עורכים ממין זה שיראו במו עינם איך עוברים אחיהם אצלנו, ומי מאתנו עובר אצלם? הנני מאחל לכל אלה העורכים, המסיתים וכו' וכו' לעבור בבגדים אירופיים בשכונות ערביות במקום שאין מכירים אותם או אז אולי יחדלו להרעיל את אחיהם בשקרים ועלילות שוא.

ואף זאת נזכר אני: בימי הרעש כשרעדה אדמת הארץ, האם לא מידינו קיבלו אנשי שכם ככרות לחם מתל אביב.

אל כביר, זכור גם זה לנו.

תר"ץ.

במשך חמש־שש השנים הראשונות לבואי ארצה סרתי רק פעם אחת למקוה־ישראל, או ב"נטר", ולא במקרה היה הדבר, הפינה ההיא דחתה אותי. הרגשתי שם זרות והתנכרות, והנה הפתעה! מנהל חדש, מנהגים חדשים, תכנית לימודים מחודשת. נשמע גם קול השפה העברית בין כתלי המוסד. ואז – התחלת יסוד “אחוה”, הקבוצה הראשונה לקבלת עבודות בחקלאות כעין “יכין” בזעיר אנפין. ואנחנו נמצאים בתל־אביב הקטנטנה.

זה היה לפני חצי יובל שנה. נטע גולדברג (הרפז) בתפקידו, פרוז’נסקי במעשיו ואני נטלתי נעלי על מקלי והולך למקוה, להתיצב לפני המנהל. וראו פלא! בלי “באנז’ור”, בלי “מוּסיי”, גם בלי “ווּי, ווּי” קבלתי עבודה מרובה.

כל פרדס מונטיפיורי (כעת שכונת מונטיפיורי), פרדס גולדשטין לרבות הקטיף והאריזה, עידור גדול וקטן במחירים נאותים וכן דירה ומזונות, כמו לתלמידים, ואז הפכה מקוה־ישראל לאכסניה לפועלים עברים. ואחר־כן קרה מה שיכול לקרות בזמן מלחמת העולם 1914–1918. הפועלים נשארו, לא עלינו ועליכם, בלי לחם, אך מצאנו יד עוזרת ולב מבין אצל המנהל קראוזה. מאז אני מבקר, לכל הפחות, פעמיים בשנה את מקוה־ישראל, ושמח לראות את התלמידים, המנהלים והמחנכים ופועלי המקום.

תרפ"א.

זה כשלושה חדשים שאנו רואים ומרגישים הגירה חדשה לתל־אביב בלי ויזות, בלי רשיונות, בלי משרדים, ובלי קונסולים, ודוקא עליה רחבה. משפחות שלמות, נשים, טף, חמורים וגמלים. הם באים מקצה הדרום, מעבר הירדן, מבאר־שבע, ממדבר סיני, וכולם שואפים אך ורק לעיר העברית. שואלים אותם: למה אתם באים הנה? ועל זה באה התשובה: אמריקה של בידואים נפתחה כאן. הם מקימים גם אוהלים וצריפים. רק המהגר מפולין, מליטא, מרוסיה הוא שמסתבך בשאלות אלה, אבל המהגרים החדשים האלה אינם זקוקים לרשיון מיוחד, ומים ינתנו להם לפי הטף והבהמה.

יש כבר שכונה שלמה של בידואים על יד שכונת שפאַק. אדון זה מכניס אורח הוא ביחס לעליה זו. ומדוע לא יקבל אותה? הלא לטובת בנין הארץ הם באים הנה, לטובת בנין העיר…

א) עד שלושים אלף לירות מצריות הוציאו מכיסנו ללא שוב.

ב) כיום הזה עובדים בתל־אביב והסביבה, כמו שכונת ברוכוב, רמת־גן ובני־ברק עד 5000 גמלים, ביניהם 600 שלנו. והיוצא מכל האמור, שמבין שש המאות שלנו יש שני שלישים מחוסרי עבודה הנאלצים למכור את הגמלים באין להם מזון בשבילם. ואילו אורחי המדבר, העובדים גם ביום וגם בלילה מוצאים כאן פרנסה בשפע.

עלית הבידואים דוחקת את רגלן של כל העליות הקודמות, והעיר העברית הולכת בדרך העבודה הזולה.

תרפ"ה.

לעתים קרובות אנו קוראים בעתונות ע"ד הבדואים והגמלים (את המלה זיפזיף כבר נמאס להזכיר) מאמרים, מכתבים וכרוניקה. לוּ יכולנו, או לוּ רצינו לאסוף יום אחד את פרטי המעשים הקשורים בעלית הבדואים הזו ולהצביע פעם אחת על תוצאותיה – אפשר כי דבר־מה היה משתנה. אפשר שהיינו בוחלים בישיבות ובועדות שהעסקנים הרבוּ בהן ללא תועלת. לוּ נתגלו כל העובדות, אפשר שהעיר כולה היתה מתעוררת ודורשת קץ לכל זה.

במקום 150 חברי הקואופרטיב “המוביל” אנו מונים עכשיו רק 76, מחברי “המספיק” נשמרו 20 איש, ומ־140 פועליו נותרו רק 60, וגם הם מתחלפים בעבודה. הגמלים נמכרים במחיר קטן. על כל אלה נמאס כבר לכתוב.

אולם הנה עוד משהו. בהתחלת תמוז כשהמדבר התחיל לעלות עלינו בהמונים ממש, נמצא פועל אחד טמון בחול, ועד היום הזה עוד אין אנו יודעים, מי טמן שם את אחינו. לא אחת קראנו בכרוניקה על דבר הכאות והתנפלויות על חוף הים. הנה נפצעו שני יהודים. הבדואים גוזלים את ערמות הזיפזיף של פועלינו, מאיימים בסכינים ומכים באלות. מי שם לב לידיעות כרוניקליות אלו? תושבי נורדיה ותל־נורדוי צועקים חמס על שנתם הנגזלת והם מתחננים: השיבו לנו את מנוחת הלילה. גמלים לעשרות עוברים על יד החלונות ומעוררים אותנו ואת טפנו. במכתבים למערכת מעירים, כי חוף הים הנועד לטיול ולמנוחה – אף הוא מזדהם ע"י הגמלים האלה. ומלבד אלה עוד כמה וכמה תופעות שהעתונות מעלימה: מי בתל־אביב פחד להשאיר בחוץ על החבלים את הכבסים המתיבשים? בזמן האחרון גם את החבל עצמו אי אפשר להשאיר. ידם של הללו סוחבת וגונבת ללא רתיעה. ואנו מחשים. עד מתי?

יש, כידוע, בא"י גם “עליה חפשית” לגמרי. בלתי מוּגבלת. קיבוּצית. עליה רחבה. גברים, נשים וטף. ואתם – מכל טוב. על דבשת הגמל ועל ראש האשה. מצפון ומדרום וממזרח. מבאר־שבע ומעבר הירדן, מחורן ומסודן. וגם אלה אינם רוצים ללכת לעבוד בכפר. יש להם תעודה חשוּבה: הם מספּקים זיפזיף וחול לבנין העיר העברית! רבים מהם תפסו בידיהם את כל הסבלוּת.

קבלנים הראו לי חשבון שהבידואים מספּקים במשך שנה זיפזיף וחול בשביל בתי חרושת לצנורות מלט ומרצפות בלבד כדי אלפי לא"י.

הזיפזיף העברי ירד כמעט מעל הפרק. חוקים ופקודות שונות לוחצים על בעלי הגמלים העברים ומרחיקים אותם מהעיר. החורנים דוחקים את רגלי התימנים והסאלוניקאים מבתי עסק של יהודים. “הם” נוחים יותר.

ולעומת זאת: אני רואה בכל בוקר במרכז תל־אביב, קרן בן־פורת ממש (אלנבי־כרמל־שיינקין), “לשכה שחורה”. מסתובבים בחורים צעירים ויהודים באים בימים. מבטלים זמן. מדוע לא ילכו לטעון עגלות ולפרוק קרונות? האם אין אפשרות לסדר בעבודת־הזיפזיף בתל־אביב עשרות משפחות, כדי שהכסף יישאר בעיר, בתוכנו. ואולי יש גם דרך להשפיע על משוטטי רחובות אלה שילכו למושבה – לפרדס, לבנין, לעבודות שונות?

תרפ"ה.

שמו אותי במאסר, הכניסוני לבית הכלא. שואל אני: מתי גנבתי? אימתי גזלתי דבר מה? איזה פשע מצאה בי ממשלת ארצנו? הנה קצין המשטרה בפתח־תקוה הודיע לי, כי יש נגדי פקודת מאסר? על חוב שלא סולק בזמנו נאסרתי. עוּבדה היא. רשע הנני, שאינו משלם חובותיו. אבל בשביל מי לויתי את הכסף, שמר פסקל תובע ממני ע"י המשרד להוצאה לפועל?

נזכרתי, כן הדבר. בראשית שנת 1926 באו מפולין הקונגרסאית חלוצים צעירים, בחורי חמד, שרצו גם הם להיות בין בוני ארצנו. עבודה לא היתה להם ולאכול הם רוצים. לא יכולתי לראות בהתנונותם של הבחורים הרעננים האלה. באו ימי גשמים, ימי מחלה, חוסר כל. איך אראה ברע להם. השגתי גמ"ח אצל מר פסקל ואצל אחרים… והקבוצה לא יכלה להחזיק מעמד והתפזרה. נשארתי אני הרשע, שאינו משלם חובות, והוטל עלי לשבת בבית־כלא.

אני פונה למצפונם של יוצאי “עובד” ביחוד לחברים שכטמן, פרידנברג, פפרציק ועוד: זכרו על מה אני יושב אסור. הרימו קולכם במוסדות שלנו. אל תנוחו עד שישחררוני.

גם אתם, חברי, אבולניק, בנקובר, אשר ב"הכובש" ואלה שאינם כבר בקיבוץ, דעו כי אני יושב אסור גם עבורכם. “חטאי” הם החטאים שלכם. אייכם? האמנם זה יהיה גמוּלי על עזרתי לכת בעת רעב? האם לא אתם שדחפתם אותי אל פתחי בעלי הכסף? אייכם עתה לפדותני על ידי תשלום חובותיכם?

תרפ"ה.

חברכם דוד הנדל נהרג. חברכם פלוני אלמוני נפצע. אתמול, היום ומחר, תמיד אתם צפויים לסכנה. היא אורבת לכם כל הימים בדרכים, ביום ובלילה. כאן התנקשות ופה “נהפך אבטומוביל”. ולא אחת אתם נעכבים בדרכים ע"י חבורות שודדים, בדרך חיפה–נצרת, למשל. בנס אתם ניצלים, אולם כלום סומכין על הנס?

טירדת הזמן ועמל החיים אינם נותנים לכם לחשוב הרבה על כל אלה. כחץ מקשת אתם עפים להביא את הלחם הצר לביתכם, לפי הטף. ההתחרות שביניכם עושה בכם שמות. מה לכם מהנוסע המשלם 55 מא"י מתל־אביב לירושלים, מה לכם מ־20–30 מא"י בדרך תל־אביב–פתח־תקוה? המסים לא קטנוּ עם הורדת המחירים והבנזין לא הוזל. והתיקונים אין להם סוף, ומועדי הפרעון של השטרות לסוכנויות באים תכופים.

האם לא הגיע הזמן שתתארגנו, שתכניסו סדרים במקצוע, שתקבעו מחירים נורמליים, שתשימו קץ להתחרות הפרועה שביניכם? האם אינכם רואים, כי בלי הסתדרות ארצית, מסונפת להסתדרות העובדים הכללית, אין לכם ולא יהיה קיום של כבוד? ואיך תשאו פני נשיכם וילדיכם באם לא תמצאו דרך לביטוח במקרה אסון ולחסכון ליום רע, לשעת מחלה וזקנה?

שתים אלה לרווחתכם ולהצלחתכם:

א) אירגון חזק של כל הנהגים בהסתדרות הכללית;

ב) ביטוח למקרה אסון וזיקנה.

מועצות הפועלים בכל עיר ועיר תעמודנה לימינכם לעזור לכם בזה, הועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית לא ימנע את עזרתו. חברת “הסנה” תמצא את האפשרות להכניסכם תחת כנפי הביטוח.

מי בכם נבון־דבר ורואה את הנולד, יזדרז לעשות לביתו, כי יקרה כל שעה, כי נכבד כל יום.

תר"ץ.

ממעוני ל"בית העולים" של הסוכנות אשר ברחוב העליה רק צעדים אחדים. וכמו שחביבים עלי העולים לכל הסוגים, כך חביב עלי גם בית העולים, עם כל התאים שלו, בצורת חדרים ארוכים, רחבים, ובצורת צריפים מקרשים רקובים. וגם האוהלים הבלים חביבים עלי, כי שם העולים מחליפים כוח ונחים מטלטול הדרך. וכאילו יד הגורל היא, שגם העולים נחים לפי הסוגים. ועל פי רוב אני רואה שהאחים מעדן ומצנעא (ז"א מתימן) נחים עם כל הכבודה שלהם, נשיהם, טפם, זקניהם, בצריפים ובאוהלים. וזוכר אני איך לפני חצי יובל שנים באו לארץ ישראל להצטרף למחנה העובדים. אצלם – אולי העליה “הראשונה” (אצלנו – העליה השניה) וכעת כמו אז באים הם משפחות משפחות ומביאים עמהם הכל, את הלבוש בצורת סדין, הנרגילה, כולה מקשה כפתור ופרח, הספרים הקדושים, ספרי תורה וספרי זוהר. הכל כמו אז. ילד בן 2 וחצי על כתף האב וילד בן שנה ורבע בחיק האם. הכל כמו אז. רק בדבר אחד יש שינוי. בימים ההם באו עסקני פועלים וסתם אנשים טובים מן המושבה לטפל בהם ובמה שיכלו עזרו בסידורם שלא על מנת לקבל פרס או תודה. ואילו עכשיו פגשתי כבר את בני אלה שלפני חצי יובל שנים היו על כתף האב או בחיק האם, ואפשר בבטן האם, והיום הם כבר מטפלים באורחים. ורוצה אני להאמין, שגם אלה עושים מתוך חיבה לעולים ולא על מנת לקבל פרס ותודה. והזקנים גם הצעירים (בפרט הנשים) שרק עכשיו באו מביטים בצער על הבאים לעזור להם, שאין להם כבר צורת יהודים מתימן. תסרוקת משונה, בגדים אשר חשד של שעטנז בהם, ואוכל מביאים להם: ככרות לחם עגולים! כפות ומזלגות! והבאים מספרים להם על כל האושר שיש להם כבר בארץ־ישראל, על שתי מרננות, של בנות תימן, בנות ישראל. צמרמורת אוחזת את הבאים: מרננות?! בנות ישראל?! השם ירחם. קול באשה… ולפני קהל אנשים? ועוד מבארים להם: ש"יש לנו כבר רופאים שלנו שמרפאים לא ע"י לחש או עשבים כי אם על פי ספרים של אומות העולם". וכמו כן יש לנו כבר, ב"ה שופטים, ז"א עורכי־דין, הכל־הכל יש לנו, ממש כמו אצל היהודים של שיכנז".

אלה מתפארים במה שיש להם ואלה מצטערים שאין זה יפה ליהודים.

תר"ץ.

פועלים הבאים למושבה, מאורגנים בקבוצות או פלוגות, דינם לשבת באוהלים בעיבוּרה של המושבה, ולא במושבה עצמה. יטעמו נא החלוצים טעם של חוסר מים ושל כיתוּת רגלים לחנות וללשכת העבודה בערב! סופו של דבר ש"ההר הולך אל מוּחמד": המושבה מתקרבת אל מקום חנייתם של הקיבוצים. כך היה בפתח־תקוה, שבתי המושבה הגיעו עד גבול גבעת השלושה. הוקמו כבר בתים בשכנוּת “הכובש” בכפר־סבא, וכו' וכו'. גם זוהי דרך של עבודה חלוצית.

כלפי מי ומה הדברים אמוּרים?

כלפי קבוצת “החוגים” אשר ליד רעננה. על שאלתי מה יש להם – נעניתי, כי יש להם הורים בערים ובמושבות, היושבים תחת גפנם והדרים לבטח, נוסעים ליהנות מימה של תל־אביב ונאנחים שהבן או הבת “המטורפים” מתגוללים באיזו קבוצה. יש להם אחים ואחיות טרזנים ושחצנים המתגנדרים, אגב, גם בזה שיש להם אח צעיר ב"חוּגים" – “פלח”, “חלוּצניק”. בקיצור – יש להם הרבה.

ומה הם חסרים? מעט מן המעט. חסר ריוח בין מיטה למיטה שלא ידורו בצפיפות נוראה כזו. חסרים צריפים – החורף בא. חסר מקום לנגריה ולסנדלריה ולמפּחה ולמסגריה…

כן, עיקר שכחתי: יש להם מומחה לבנין תנורים ואפילוּ אופה מומחה. ולכן… חסרים הם מקום לתנור, חמרים לבנין ועצים להסקה. אם כל אלה יהיו להם יוכלו לאפות לחם לצרכיהם ולצרכי המושבה. ואז – לעזאזל מוצא והר הכרמל. גם כאן יכולים להיות כבגן־עדן ולהבריא. אלא שלפי שעה הם דואגים ל"קטנות": לקרקע, לסידור ענין המרעה ברעננה ול… חברים נוספים מבתי הספר. יבואו ויצטרפו אליהם. יחיו באוהלים, אח"כ בצריפים. תחילה הרחק מהמושבה ואח"כ תתקרב המושבה אליהם. הכל כנהוּג בישראל.

תרפ"א.

עוד בחצר מתקבל רושם של מקום תעשיה לא במרכאות: צפצוץ רכבת, קרונות טעונים עמודי ברזל ענקיים, חלקי קונסטרוקציות ברזל על פני שטח בן 20 דונם, שאון מכונות, רחש מזורז של עבודה.

מה היה כאן לפני שנה?

בוץ ועשבים ושממה.

בפנים בית החרושת הרושם מתגבר.

ג' מחלקות. במחלקה הראשונה מוטות הברזל נחתכים, מנקבים אותם, מישרים או כופפים, הכל לפי התכנית.

ומכאן למחלקה שניה – העברה במסילות ומריצות וקרוניות נוחות ומשוכללות, הכל מתוצרת ביהח"ר עצמו, שיצאו לו מוניטין בהלכות קרוניות ומריצות. במחלקה השלישית מנקים וצובעים את הברזל. שיטת נקוי הברזל מחלודה היא חדשה בארץ: אמבטיות חומצת הגפרית ורחיצת מים פשוטים אחריהן. ואחרי כן באה טבילה במי סודה ויבוש ע"י חול המתחמם בחשמל.

את הברזל המנוקה מכסים שכבת מיניום כדי להגן עליו מחלודה בעתיד ואז הוא עובר אל המחלקה השלישית, שבה מחברים אותו לפי הרישום בעזרת מכונות חדישות: פטישי אויר כבוש, מחמם חשמלי ועוד.

חלוקת עבודה בביה"ח מופתית. ב־1300 צורות עוברים חלקי הקונסטרוקציות שביהח"ר עוסק בהם – מיד ליד עשרות פעם ובמשטר חסכני ונאה הם נקלעים למקומותיהם. שיטת העבודה המשובחת היא שאיפשרה את התארגנותו המהירה של ביהח"ר והיא שעמדה לו, במידה ידועה, לקלוט במהירות 150 פועל לעבודות, שחלק מהן היה נחשב לבלתי אפשרי בארץ.

יש, כמובן, להזכיר, שביהח"ר הוקם, הודות להזמנת העמודים של “חברת החשמל” ועזרתה.

תנאי עבודה בביהח"ר זה – הלואי על כל מקומות העבודה – יומית. 300–400 מיל ליום. והסידורים הסניטריים שבביהח"ר, לא רבים כמותם בארץ. המס המקביל לקופת חולים הוא בגדר חובה המובנת מאליה בהנהלה, ובעד עבודת לילה המס המקביל לקופ"ח – מוכפל 6 אחוזים של שכר העבודה, כי בסביבת קדחת עומד ביהח"ר. כל הפועלים מבוטחים ע"י ההנהלה כנגד מקרי אסון כדין. בימי מקרי מחלה קלים משלמת ההנהלה לפועל 50 אחוזים ממשכורתו.

הסכסוך הידוע שהיה בביהח"ר ושגרם לשביתה ממושכת – אין רישומו ניכר כיום ביחסי הפועלים וההנהלה. גם הבוררות נתקיימה ותוצאותיה תתפרסמנה בקרוב.

הכל טוב, לכאורה, אבל – מתלאה חדשה וקשה מכל: פוטרו כבר 50 פועל וסכנת פיטורים נוספים נשקפת אם לא תוסף עבודה חדשה.

הולכת ונגמרת הזמנת חברת החשמל ואין די הזמנות חדשות. הממשלה היתה יכולה להעסיק את ביהח"ר בעבודותיה היא עבור הרכבת, עבור הנמל. וראשי הממשלה יודעים יפה מקיומו של ביהח"ר. הנציב העליון ביקר בו ומכיר את תוצרתו, אף לא קימץ בתהלות ותשבחות לו ולתוצרתו. ביקרו בביהח"ר גם מהנדסים ממשלתיים. הנהלת הרכבות יודעת יפה על ביהח"ר לפי מספר קרונות המשא שהיא שולחת עבורו ולפי התשלומים שהיא מקבלת עבורם. גם תזכירים נשלחו ע"י ביהח"ר לכל מחלקות הממשלה הנוגעות בדבר, ואין קול ואין עונה. אין לפי שעה מצד הממשלה יותר מתהילה אַפּלטונית ושתיקה דיפלומטית. והזמנות אין. וכאן לא המחיר מעכב, כי ביהח"ר יוכל להתאים את מחיריו אל מחירי חו"ל; ולא טיב העבודה מעכב, כי גם בזה אין ביהח"ר נופל מהדומים לו בחו"ל. אשר לנוחותו של המזמין, הרי אין נוחות כזו למזמינים בחו"ל. כאן נחוץ, איפוא, רצון טוב, רצון להעסיק פועלים בארץ, רצון לשמור על ענף תעשיתי חדש.

תרצ"ב.

לא על המכונות והמשאבות, לא על פטישי האויר ומקדחי האבן, גם לא על בור החומר המפוצץ והמנופים המרימים אבן אחת שמשקלה עד 20 טון, בלי לאות ובלי טיפה של זעה, ומעבירה אותה מעל לראשי העובדים, עד הקרון העומד מוכן לקחת אבנים גדולות להובילן ולהשליכן הימה; גם לא על הפלא, שרק אתמול־שלשום היה כאן הר גבוה במקום הזה, והנה לא ניכר מקומו – לא על כל אלה אדבר, אלא על מכונה אחת, אשר רמ"ח אברים לה ושס"ה גידים, על מכונה הנקראת “אדם” – אגיד מילים אחדות. כוונתי לאותו אדם, אשר בנפשו ממש, בסכנת נפש, מביא כאן את לחמו ולחם משפחתו, למכונה ששמה הפועל במחצבה, הנתבע לכל דבר ונותן בעין יפה להסתדרות, למפלגתו, לקרנות הלאומיות – לו רוצה אני לומר, חוץ מכל אלה שהן חובותיך כפועל וכעברי, תן גם חסכון, זכור חסכון! עוד יש לך גם לזה. לא לנצח נכנסת למחצבת אבנים זו. לשם התישבות, לחיי משפחה. ויש צורות שונות לחסכון, יש ארגונים, יש “הסנה”, יש בנק הפועלים, מוסדותיך הם, שמור על כספך, הגן עליך מפני הוללות והפקר. לי כפועל ותיק מותר להגיד לך אלה הדברים.

אני בשרון. אני עם תיקי.

תיק “להחיות מתים”, להשיב חברים לקופת־החולים. ללקט את ה"אובדים" שיצאו מהקופה בגלל איחורים בתשלומים ולהסביר לכל מיני בחורים, שהם בהסתדרות, אך לקופת החולים לא נכנסו עד כה, את הצורך להיות בין חברי המוסד הזה. ואני פוגש תוך כדי עבודתי “בעלי דבר” שונים. האחד, “רווק”, הגיש כבר בקשה להעביר הנה את הבחורה שלו, בעוד חצי שנה תבוא, יתחתן ואז ייכנס לקו"ח. יש גם “רווקים” שעניני קו"ח אינם נהירים להם כלל. אך יש גם “ותיקים”, מהעליה השלישית, ההנהלה הציונית שילמה בעדם לקו"ח דמי כניסה לחודש אחד ואח"כ לא הוסיפו לשלם. ודוקא את אלה אני מסתובב לחפש. והנה בשוטטי בשרון הופיע פעם לקראתי בחור צעיר. ועוד לא הספקתי לתהות על קנקנו והוא מתופף כבר בלשונו: “על אפם ועל חמתם אכנס עכשיו דוקא להיות חבר בהסתדרות ובקופת־חולים. אני ארשם ואח”כ אשפיע גם על יתר חברי שיעשו כמוני. להכעיס, יתפקעו…"

שאלתיו לפשר דבריו, ומי הם ה"הם" אשר אותם הוא רוצה להכעיס ולפוצץ. הבחור עומד ומשתאה: אתה, כמדומני, כותב ב"גאזיטין" ואינך יודע מי אני ומי חברי. ואם כן תא שמע: אני, יחד עם עוד אחדים, נשלחנו הנה מאת התאחדות האכרים לעבוד כאן אצל האכרים, כדי שנהיה להסתדרות העובדים כעצם בגרון, להפריע, לסכסך. הוצאות הדרך נתנו לנו ובאנו הנה למלא עבודה ציונית חשובה, לשבור את ההסתדרות. באנו לפרדס של אחד החברים לתנועתנו. מהגליל באנו. למלחמת המצוה נגד ההסתדרות. והנה בעל הפרדס מרבה עלינו בדרישות. מבקש הוא גם כמוּת גבוהה וגם איכוּת גבוהה של העבודה. השמעת? קצה נפשנוּ ושלחנו מכתב להתאחדות האכרים אשר ביהודה בתלונה: כך וכך, סיפרנו את כל האמת וביקשנו שיתערבו וישפיעו. לצערנו, קיבלנו תשובה מאת ה"התאחדות", שהם מכירים בצדקת בעל הפרדס ואנו מחוּייבים לתת כמוּת ואיכוּת הגונה. ובכן, הוחלט אצלנו, אם להיות פועל ממש, עובד הגון, למה לנו להיות ב"ברית"? מוטב לחיות עם פועלים ממש ולהיות חברים בהסתדרות ובקופת־חולים!"

תרצ"ב.

כבר עברו קרוב לשלוש שמיטות, מאז נסעתי מיפו לחדרה ביום ו' אחד על מנת להשתתף בחגיגת יום כניסת חברים בפעם הראשונה לכרכוּר. למען הגיע לכרכור, היו צריכים לדאוג מבעוד יום למקום בדיליג’נס ולשלם דמי קדימה. עם עלות השחר עמדנו כולנו מוכנים לדרך (18 שעה כמעט, נסיעה בעגלה). ובטרם עלתה השמש, יצאנו למסענו. על יד קלקליה נתקלקל דבר מה בעגלה). עמדנו. נכנסתי לראות את הכפר, וזה לי אז הפעם הראשונה לראות כפר ערבי. כמה דברים הפליאוני מאוד: ערבי שוכב פרקדן ודוחף ברגלו גלגל עץ וככה הוא מעלה מים עבור הנשים העומדות וכדיהן על ראשיהן; נער יושב על קרש הנסחב בכוח שור וחמור על גבי ערמת שיבלים – זהו הדיש. וכדומה מפלאי הטכניקה הערבית.

עזבנו את העגלה ונלך ברגל בכיוון חדרה. אחרי חצות באנו לכרכור. וכרכור – חצר עתיקה, “חושות” אחדות מלאות פרעושים, אשר למען היכּנס לתוכן, היו צריכים להתכופף עד חצי הגוף. ובכל זאת ברכתי את השבת במצב רוח של חג. מסרתי את ברכתי ושבתי למקום שממנו באנו. מאז לא נזדמן לי עוד פעם להיות בכרכור. שמעתי עליה רק מן העתונות.

באחד מחדשי הקיץ תרפ"ט נקלעתי לחדרה והחלטתי לבקר את כרכור. באתי, חיפשתי את כרכור ולא מצאתי. בתים יפים, גורן מסודרת, מכונת דיש, מים לרוב, ועוד, מחכים לרשתו של רוטנברג – כרכור מאז איננה. בשובי מכרכור לתל־אביב (לא ליפו) באוטומוביל, נתעכבנו על יד קלקליה. עלה רצון לראות את הכפר. הכל כמו שהיה, אותה הבאר, אותו הערבי הפוזל, אותן “הבנות” עם הכדים על ראשיהן, אותו החמור והשור, הכל על מקומו. רק כרכור איננה.

תרצ"ב.

לפני שנים, בהיותנו קומץ פועלים קטן, התחלנו להביט בעינים זועפות על המשגיחים ומנהלי העבודה. בלי ספק, הגורם לכך היה דומה לזה שקרה עתה בפרדס בחריה: המשגיח הרים יד על פועלת, והעוזרים על ידו, המשגיחים הקטנים, עמדו, ראו, ושתקו. אבל דבר אחד אני זוכר, שעוד בועידה הששית של פועלי־ציון ביפו (תל־אביב לא היתה עוד אז) דובר כבר על יחסנו למשגיחים, ובועידה השביעית בחדרה קבלנו החלטה, שהמשגיחים לא לנו הם. התחלנו לנהל נגדם מלחמה. הרגשנו כי לפני אלה יש רק ענין אחד ­– בעל הבית, בעל הפרדס, על כל פנים לא הפועל. ראינו והרגשנו, שהם־הם הגורמים שהפועל העברי לא יוכל לחדור לענפי עבודה.

אני זוכר שבאחת הועידות של ההסתדרות החקלאית, השניה או השלישית, נתקבלה החלטה ברוב של “פועלי־ציון”, כי למשגיחים אין מקום בהסתדרות. אז נתקבלה גם החלטה נגד השמירה המעורבת המסכנת את השומר (מי אינו זוכר איך נשחט השומר סחרוב בראשון לציון?) ומעל דפי עתונות הפועלים לא פעם דובר על המשגיחים ועל סכנת השמירה המעורבת. הקפדנו שהחברים לא יעברו על חוק זה. מי שהלך לשמור בשמירה מעורבת הוצא מההסתדרות. ידענו איך להתנהג עם זה שקיבל עליו להיות משגיח. עתה דומה, שכל זה נשכח. העליה השלישית והרביעית אינן יודעות כאילו מכל אלה. להיפך, עתה מי שיודע קצת להחניף לבעל הפרדס – נעשה ראש לחבריו. עתה הולך ונוצר מין משגיח חדש, מכובד על חבריו. עתה חברים נאמנים עוזרים לסידור שמירה מעורבת בזכרון־יעקב.

נשתנו העתים. האם לא כדאי בעוד מועד לעמוד בפרץ?

תרצ"ג.

סבלים, סבלים עברים ממש, המסתובבים ברחובות חגורי חבלים והאוכפים משאות על גבם. הם אינם רצויים. אותם מחרימים. על כן פירסמו מודעה בזו הלשון: “סוחרי חיפה! תנו גם לנו עבודה. אנו 20 הסבלים, אשר מוטל עלינו לפרנס את נשינו ואת טפנו, יותר ממאה נפש, רוצים מכם עבודה”.

קורא אני את המודעה הזאת ושואל את עצמי: באיזה מצב, באיזה זמן אנו נמצאים? מה יש כאן? סוחר יהודי שולח סחורה לסוחר יהודי והסבל היהודי כופף את ראשו ואת גבו ואחיו דוחים אותו. איך אפשר, הייאָמן? אבל עוּבדה. במודעה הם מבקשים: “תנו לנו לשאת את משאכם ובעד זה נאכל לחם”. כך בפירוש.

סבל זה אינו דורש כסף בעד יהדותו, כי אם בעד עבודתו. החבל והראש והאוכף מוכנים, והניצוץ היהודי שבסוחר איהו? “וחי אחיך” איהו?

תרצ"ג

מתאוננים חברי הנוער העובד גם בעיר וגם בכפר על יחס הפועלים הבוגרים אליהם. מתאוננים! זהו דרך הנוער בכלל. הלב תוסס והעינים עודן בהירות, ועב קל יעלה על השמים ולבו של הנוער יכאב. ובכל זאת –

אגודת הבנין שלחה כמה מחברי הנוער שבסקצית הבנין לעבוד בבנין “מספירו”. מנהל הבנין דורש, ובודאי דורשים ממנו, כי כל הפועלים יהיו מומחים, מהטובים. הנוער הוא עדיין בגדר של מתלמד, ולכן משיבים אותו מהעבודה כלעומת שבא. אבל יש להתאונן על הפועלים המומחים, הפוגשים את הנוער בצחוק, מכשילים אותו ושמחים לאידו… בערב יבוא הנוער אל הקלוּב, ולא על יום העבודה שלו שעבר בבטלה התאונן, כי אם על היחס של הפועלים “המבוגרים”: למה הצחוק, ולמה ההתעללות?

ברחובות עובדת קבוצת נוער. עובדים בקבלנות עשר שעות ליום ומשתכרים שש, שבע ג"מ ליום. לא טוב, אבל אין לע"ע לשנות, כיבוש עבודה. אולם דבר אחד יש לשנות, ותו"מ – והוא: יחס ועד הפועלים. מלבד קילוף יש בציר ענבים, משכורת יוֹמית, ומדוע לא ישלחו גם את הנוער לעבודה זו?

תרצ"ד

לא אחת קנאתי בחברי, משרתי ההסתדרות, שזכו לקבל מכות. לא כל אדם זוכה לכך. דרושה, כנראה, הצטיינות. כלום טובים הם ממני, ונאמנים יותר? ידים ב"ה יש, ומרי נפש אינם חסרים. ועל ראש מי תחול המרירות אם לא על ראשו של זה שהוא הכי קרוב לך בעסקי יום־יום וצרותיהם? כל ימי הצטערתי, מתי…

והנה בא היום. בפרוס החגים בא אלי קהל פועלים מרי־נפש ודרשו לחם. כסף לקנות אוכל. לא היה בידי לתת להם מלבד התשובה: “אין לי”. והנה – חבטה בראש, מכה בעין, אני נופל ארצה – – –

עתה ידעתי, כי זכיתי. לא חינם עברו עלי 20 שנות עבודה בארץ. ולא חינם “פקיד” הנני בלשכת־העבודה באחת המושבות הגדולות.

ויען נמצא בהם דבר טוב, האם לא אציינו? לא כלם היכו, רבים גם מנעו מהכות. לוּ רק הייתי בטוח, כי המכים הם הרעבים ללחם באמת…

תרצ"ז

אם ירצה השם – כך אני מאמין, ואל תגידו: פתי מאמין – נלמד כעת, וילמדו האכרים בכל המושבות, פרק בהלכות שמירה על המשק החי של הארץ, המשק הפרודוקטיבי ביותר שלנו: הפועלים העברים! ידעו לשמור עליהם שלא יאלצו ביום מן הימים לעזוב את המושבה בפחי נפש; ידעו לשמור עליהם לא רק בשביל צרכי העבודה במשקם, אלא גם בשביל להגן על הנפש ועל הרכוש; ידעו לשמור עליהם מפני שהם מקור חיים ופריחה כלכלית לכל המושבה בלי הבדל מעמד. עדים הם החנונים, האופים, הסנדלרים, חברות האוטובוסים, הקולנוע, המספרות, המכבסות וכו'. כל אלפי הלירות ששכנינו הטובים היו מוצצים מן המשק העברי ומוציאים אותם לצרכי קניית נשים ונשק – נשארים עכשיו במושבה גופה וגם האכרים עצמם נהנים באופן ישר מן הכספים האלה, למשל משכר דירה: כל לול, רפת ואוּרוה – הפך למשכן אדם; מרתף, מחסן, – הכל “להשכיר”. ומי שוכר את הדירות? הוי אומר: הפועלים היהודים. אכן, הפועל העברי אינו רק מכניס חיים ואוירה ציבורית עברית לכל פינות המושבה, אלא הוא גם בבחינת “משק מכניס” לכל מושבה.

וכיצד עלינו לשמור על המשק הזה?

כל מושבה נתבעת ומחוייבת לדאוג קודם כל, כי העבודה העברית תהיה תדירית. שנית, להקציב קרקע לצורך הקמת שכונות ומעונות עובדים – בעזרת המוסדות הלאומיים כמובן. שלישית, להקים מטבחים זולים בכל מושבה, כך שבזמן הפחתת העבודה ובעונה המתה, ימצא הפועל את קיומו וביתו בקרב המושבה.

אני מאמין, שכל מושבה, על חוגיה וזרמיה, יודעת עכשיו יפה את ערכו של הפועל היהודי במושבה והיא תדע לשמור עליו ולהחזיקו בתוכה.

תרצ"א

כשקיבלתי הזמנה ממזכירוּת מ. פ. רעננה לבוא לחגיגת חנוּכת ביתם, בית הפועלים, פקפקתי אם כדאי לי לנסוע. היצרים שבי התרוצצו: אחד טוען – לנסוע, היות והייתי בין המוזמנים לבתי הפועלים הראשונים בפתח־תקוה, חדרה, תל־אביב וחיפה. למה לא ברעננה? השני טוען – למה לנסוע, איזו נחת יש לך מפתח־תקוה, מחדרה ואפילו ממגדיאל ומכפר־סבא? – אַל תסע. מה מחכה לך ברעננה? ינאמו, ידברו “הנה הבית הזה”, יספרו שבחים לבוני הבית, ומחר כאתמול – אַל תסע. וכבר רציתי לשוב למעוני, אבל שני בחוּרים צעירים, ספק “נוער”, ספק “בוגרים”, פנו אלי בשאלה, אם הערב פתוחה הצרכניה (המשביר), ומשיחה קלה נודע לי, שהשנים הם ב"כ קבוצה צעירה מה"חוגים" שתקעו אוהלים ברעננה, והם רוצים לקנות צרכי אוכל בצרכניה דוקא. אמרתי – עכשיו אערבב שמחה בשמחה. נחנוך את בית הפועלים אשר ברחוב ברוכוב ברעננה, ואת מחנה הקבוצה הראשונה הזאת. נסעתי.

ראשית כל שמחתי לשמוע שבלי מלחמה, בלי משמרות ובלי משפטים קיבל ציבור פועלי רעננה את תריסר החברים בתור קבוצה. אח"כ חקרתי לדעת, מה מוצאם של חברי הקבוצה ונודע לי – אחד מעין גנים, אחד מברלין, זה מפתח־תקוה וזה ממינכן ועוד אחר שאיננו רוצה להיות בכפר גנים ובקבוצה חשקה נפשו. ומי הם – זה בנו של עורך עתון יומי בארץ, השני – בנו של סופר גדול, זה בנו של נגר במושבה וזה סיים את ביה"ס במקוה ישראל. וכאן חוּברו יחד בשאיפת העבודה.

נסעתי ואינני מתחרט.

בנדודי בהשרון אני בא גם למגדיאל. והנה נתברכה המושבה עוד פעם בבחירות. רק לפני שנה היו שם בחירות ונפסלו. אתנו מפלגה של בלתי מפלגתיים, מפלגת סתם, אשר כל ימות השנה אין יודע אותם, אך לפני הבחירות למועצת הפועלים הם מכריזים על עצמם וטרודים עד מאד. ממש כאותו חייט בעיירתו – לא חייט ממש, כי אם מתקן בגדים, טלאי על גבי טלאי – אשר מדי הגיעו לבחירות ("וויבאָרעס בלשונו), היה אומר לאשתו: “פסיל, אני מניח את המחט ולא אקח אותה שוב ביד בטרם יהיה סדר בעיר”. כך שמעתי גם במגדיאל: אחד טוען: אנחנו, ה"בלתי", לא רוצים, אנו נעשה ככה וככה. ומתחילים לחטט ולחפש, והכל בצורת מכתב גלוּי לועד הפועל של ההסתדרות, ותיכף ומיד לפרסם, ואם חס וחלילה לא יפרסמו – יש עוד עתונים, ואין נזקקים דוקא לעתוני תל־אביב. יש עתונים בירושלים. אנו לא רוצים. “וויבאָרעס”!

תש"ה.

יש ואני שוהה בלילה ברחוב להתבונן בילדים הפעוטים, התגרנים הקטנים, כשהם סוחרים בשוקולדה, שרוכי נעלים ועוד סחורות כגון אלה. משנכנס אדר החלו מתגרים בסחורות של פּורים – אקדוחים, מכונות יריה, כדורים פורחים, מסכות, ומכריזים על סחורותיהם למאחרי בנשפים.

והנה, כשאני מאחר בערב להסתכל ב"סוחרים" הקטנים נתקל אני לא פעם באנשים הנושאים מין כובעים משונים, אשר רקומה בהם חותמת בעלת שני מפתחות, למעלה משני המפתחות רקומה המלה “הבטחון”. באתי בדברים עם אחד מהם ונודע לי, כי זה כשנה וחצי לאחר שהוברר, כי הבטחון בעיר אינו מובטח כ"כ וכי שכיחות הגנבות בה, התאחדו 5–6 בעלי משפחות לפעולה עצמית. הם אומרים גם לקבל עוד משפחות לחברים. ומי שרוצה להיות באמת בטוח ברכושו, הן בעלי חנויות והן סתם בעלי דירות, בפרט בעלי המחסנים והקבלנים המכינים חמרי בנין, ימסור את השמירה לבעלי שני מפתחות. ומסורים אנשי “הבטחון” לתפקידם. משעה עשר בערב עד 5 וחצי בבוקר הם נמצאים ברחוב ובודקים בכל רבע שעה את המנעולים והדלתות, מונים את שקי המלט, את הקרשים וחמרי הבנין האחרים שנמסרו להם לשמירה. והכל בסדר.

תרצ"ז.

במרכז העיר ממש, בקרבת מעוני, מצאו להם בחור ובחורה מגרש ריק, שהיה מקום לפסולת וזבל של שכנים – והם ניקו וסקלו אותו, ישרוהו וחרשוהו, הניחו צנורות והזרימו מים, ועד מהרה… הציצו צנוניות ושאר ירקות, מאכל לדרי הבתים מסביב למגרש הזה. עיני ולבי מלווים בברכה את ידי העמל הללו, מה נחמד הזוג הזה!

ובלכתי לעבודתי מדי יום ביומו אני תר אחר כל מגרש ריק ופנוי בעיר, ויודע אני בנפשי כי רבות הן הידים הבטלות והמבוטלות – ומדוע, מדוע לא תמצאנה להן את החפץ ליישר, לעבּד ולחרוש מגרש צחיח ולהצמיח ירקות לארוחה: עגבניות, מלפפונים, צנוניות, תפוחי אדמה (הוי, מה יקר עתה ירק זה!), תות־השדה ועוד. עד אשר תגיע השעה ובנינים יתנשאו במגרשים אלו לקלוט עולי־ציון רבים.

בתל־אביב מעריכים עתה את המגרשים הפנויים בעשרות דונמים, והאומנם נקשיח לבנו למגרשים מובטלים אלו? יצורפו ידים בטלות למגרשים ותהא הברכה שרוּיה בכל. מה לא תתן האם האדמה? ומה לא תפעלנה ידים ברוכות?

תרפ"ח.

אכן, בושתי; אנה אוליך את חרפתי?

זה למעלה משלושים שנה עומדים אנו במלחמת כיבוש העבודה במושבות, מראשית העליה השניה, מאז 5–1904 – במלחמת־דברים, בהפצרות ובהוכחות, בתחנונים ובחשבונות ומספרים מאירי עינים; ואחר השנים 21–1920, ואחרי 1929, ואחרי השנתיים הללו 1936–1938 – עוד צריכים בחורינו ללכת לעמוד על יד שערי הפרדסים, ולהגיע למכות, מאסרים ומשפטים!

ולפעמים אין השופט יהודי, ומה יחשוב הוא על כל הענין? – מה אין שכנינו עושים לישוב העברי? עוקרים, שורפים, יורים, רוצים לעקור מן השורש. וידוע: חלק מפועלי המושבות הולך בלילות “להרים”; בלילות – כאשר דורשי העבודה היהודים שומרים ומגינים על רכוש נותן־העבודה… הייתכן? הינהג כך בן־אדם בבן־עמו? ואולם – החוק הוא חוק, כמובן.

האבות שכחו כל בושה, ואינם מעלים על דעתם: מה יהיה כאשר יסלקו הפועלים היהודים מעצמם כל אחריות לרכושם ולישוביהם של “מיטיביהם”?

אך הבנים – אולי תקומו אתם נגד הוריכם ותתבעו עבודה לעומדים אתכם על המשמר?

תרצ"ט.

רחובות, רחובות, במה אברכך על הכנסת אורחים יפה שנהגת בצירים ובאורחים של ועידת מפלגת פועלי ארץ ישראל?

יש לך פרדסים רעננים, כרמים משובחים, בתים יפים, וסביבך גנות. אברכך על האש"ל (אכילה, שתיה, לינה)? כל רחובותיך המו מאדם ואף אחד לא אמר צר לי המקום, אף אחד לא התלונן על האיכסון, וגם בבתי המסחר הראו לאורחים פנים יפות.

יש לי ברכה: יהי רצון מלפני כל אכריך, נותני העבודה, כשם שפתחו את דלתות החדרים לאיכסון אורחים, כך יפתחו במהרה – אין כוח לחכות – את שערי הפרדסים, הכרמים, החצרות לקבל אך פועלים עברים, כדרך שנהגה רחובות בראשית היותה. יש די מקום למאות פועלים, אשר הם כעת מובטלים, אספו אותם, ותחזור העבודה העברית על אכסניה שלה, לדורות עולם.

ת"ש.

זכרון־יעקב היושבת עטורה הררי־השומרון, צופה אל הכרמל והים, איכה ראיתיך עתה בירידתך. מכל אשר עבר עליך מאז תרצ"ו עד תרצ"ט – לא למדת לקח, לא לקחת מוסר. 92 – כמנין צב – חברי הסתדרות העובדים שלנו מצאתי בך בסוף שנת תש"א. ומהם 35 אשר אין בכוח הלשכה לספק להם יותר משני ימי עבודה בשבוע. והשאר, נהגי “אגד”, מורים, פקידים, וחסל. בזכרון יעקב אין אף פועלת אחת.

מה תאמר על כך מועצת הפועלות? – בזכרון יעקב יש רק חבר אחד בהסתדרות מעדת התימנים, מה תאמר על כך המחלקה לעדות המזרח בהסתדרות?

ואלה היושבים בך, זכרון, בכוח העקשנות שבהם יותר מאשר בכוח הרצון הם יושבים. הם לא היו עם הבורחים הרבים. הם רוצים לברוא וליצור בך איזה “יש”. מעט מזער.

ואף זאת. באחד מגליונות “אומר” קראתי דבריו של י. מסתכל על ההתנדבות והגיוס בזכרון, שלא נמצא אף מתגייס אחד. ואמנם, לאחר פירסום הדברים האלו, התגייס אחד, כאילו “להכעיס” לאותו מסתכל. ונמצא גם קצין – היושב בביתו ומתכן תכניות.

חברים, עובדים – הבו תכנית לזכרון! הבו לה אזרחים! –

תש"ב.

גבע – שם הנקודה בעמק, הקימה מצבת־עד לגואל העמק, יהושע חנקין, לאחר מאה ועשרים שנה.

לנקודה זו אני בא תמיד בביקורי בעמק, היינו: אחת לחמש שנים.

הגעתי הנה דרך “רחוב הרווקים”, ישר לחדר האוכל. הופתעתי לראות על השולחנות, בני שבעה מקומות כל אחד, עגבניות, פלפל, ירק טרי ורענן, מלפפונים וזיתים, גם צנונית אדמדמה. נזכרתי מיד ב"צרכניה" שלנו, בדמע משלמים בה מיל וחצי בעבור זית אחד, 2 מיל בעבור פלפל ירוק, 7 מיל בעבור מלפפון ו־9 מיל בעבור עגבניה – ועוד מילים, מילים רבים. והנה הביצה, שכמעט שכחתי את טעמה, מפני 21 המיל בעבור שתי הביצים, וכאן היא מונחת מבהיקה על כל צלחת, והלחם החתוך פרוסות לשובע, שידי אנשי המקום הוציאו אותו מאדמתם, ונאפה בתנור שלהם על ידי החברים שלהם. נחמד למראה וטעים ומנות חצילים כאוות נפשך מכל המינים והסוגים, כבושים ומבושלים, מטוגנים וקצוצים, איש איש לפי טעמו.

"ואתה האורח ­– אומרים לי – שלח ידך אל הגבינה ואל החמאה, טבול לחמך בשמנת, תשמן את הסלט בשמן־זית, תאכל ותשבע להנאתך – ותקנח סעודתך ב – – – כוס חלב חם או פושר. וכל זה אינו אלא לארוחת הבוקר. כשהבעתי תמהוני על השפע, אמרו לי: ירח־הבראה הוא לנו. אמרתי: “שמעתי על ירח עיון, ירח¹ הסמינר, ירח דבש, ואף על תשעה ירחי… שמעתי, אך ירח הבראה מהו?”

אמרו לי: “יתברך השם, שקי החיטה צבורים באסם, תם ונשלם הבציר, הפרי נקטף מן העצים ונמכר בעיר יפה־יפה, מוסקים הזיתים וכובשם אותם, ואף תנובת־החלב ברוכה. מפני מה לא נערוך לנו “ירח הבראה?” – הילדים חפשים עתה מבית הספר, הזקנים והזקנות יאריכו ימים ושנים, אף הם טרחו ועזרו לנו לאחר עמלנו, מותר לנו להנפש ולנוח ולהבריא. וגם ל”אורח נטה ללון" – הבראה תמצא.

אכן שיחק לי מזלי. ידעתי לכוון את השעה.

ולא אני בלבד. סיפרו לי מעשה שהיה במשפחה בת 4 נפשות, שיצאה מחיפה לעמק הירדן, ל"סדר" בחג־הפסח. בדרך שמעה, שבנקודה זו מקבלים אורחים, ובאו להתאכסן, שעה קצרה לפני החג. ולא משפחה אחת… ואכן, טעמו אנשי המקום טעם “יציאת מצרים” מהו. קשרו סולמות אל גגות הרפתים, ועלו על משכבם בליל־החג בעליות ובמתבנים, כי בחדרים שלהם נעשתה “פלישה”.

ויש חבר אחד הממונה על “שיכון” האורחים. הוא הדואג לציפיות ולסדינים, למגבות ולסבון ואף גם ל – – – סכין גלוח משובח, והוא המטפל באדיבות באיסטניסים ובמפונקים למיניהם. אם פלוני האורח אינו סובל מקלחת קרה, ואולי חשקה נפשו באמבטיה ממש, מבוּקשו ינתן לו. יש ברז מיוחד למים חמים, ויש אמבטיות כמו ב"ארזה". ופרשת הכנסת אורחים לא תמה בזה. יש לפעמים ואורח לאחר ששהה כמה ששהה, עשה עצמו כמו ששכח ולקח עט נובע לא שלו אל כיסו. והיה מעשה באורח, ששכח את ארנקו מתחת לכר. הידיעה נמסרה במהרה למשרד, ובא החבר הממונה על ה"שיכון" והודיע לבעל הארנק בטלפון למקומו עוד קודם שהלה הספיק לבוא לביתו, שכספו וארנקו שלמים.

והזקנים כאן ברכה גם בידיהם. אחד נגר ואחד חייט, ואם אין בגדים חדשים לתפור, יכול הוא גם להטליא טלאים נפלאים, ואחד “בוכהלטר”, ממש, מקום מושבו במשרד. עובד אני, אומר הוא, ב"מזכירות".

ולא כמנהג שאר הקיבוצים. אין להם “ריפובליקה” מיוחדת, ולא חדר אוכל מיוחד. רוצים הם להיות יחד עם בניהם, בנותיהם ונכדיהם, לראותם תמיד להסב עמם בחדר־אוכל אחד, אמנם ליד שולחן מיוחד, מכוסה מפה לבנה (גם בימות החול!) ומסודר בנוחיות־יתר משאר השולחנות. ועל השאלה: “מה שלומכם?” ישיבו בעליזות ובשביעות רצון: “ברוך השם, לא רע, ה”קבוצה" דואגת לנו יפה, הלואי ולא יחסר להם ולנו כל טוב!".

והילדים הנחמדים אף הם עינם ולבם לאורחים. הייתי להם “סבא” ו"דוד" כאחד, “סבא” על שום מקלי וגילי, ו"דוד" – על שום שפתי, אשר אדבר עברית כמותם, שלא כיתר “הסבאים” שלהם.

ותפילה אחת לי, למקלי, מקל נוד שלי: אנא, הוליכני אל המרתף בבית־ברנר, בתל־אביב, אל מסדרון המועצה בירושלים ואל האיצטבאות באמפיתיאטרון אשר בחיפה, ואגרש משם את כל הולכי־הבטל למיניהם ומקבלי לחם חסד ו"משען" לסוגיהם. ילכו ויפשטו בשדות העמק, בגבעות ובעמקים, למלא את המחסור בידים עובדות, לשמור על המשקים המבורכים שלנו, קלשונות ומעדרים ואיתים ינתנו להם, לעדור ולחרוש ולזרוע, ולחם לשובע יאכלו, לחם מן האדמה!

וכמעט ששכחתי את “מרדכי היהודי”, הוא מרדכי הטוב והחביב, הממונה על המים, המשגיח על המקורות והמספק אלפי קוּבּים לכל הנקודות, ולרשותו: “טכסי” מיוחד. ואלה דבריו לאורחים: "אולי בחפצך לראות את האגם אשר אנו בוראים, ואת המוטור המסובב את הגלגלים ומוציא מים, מיליוני קובים מים חיים, זכים וטהורים ובריכת־השחיה שלנו “עם כל הנוחיות”. ואפשר שחיין אתה, – התפשט וצלול, שחה שחה להנאתך! ואגב סיור ימי זה, הוא מצרף גם טיול “יבשתי”, מוביל את אורחו לבית־אלפא, חפצי־בה, וחזרה. וכמעט ששכחתי את רחוב הרווקים. היש בתל־אביב רחוב שכזה? – כאן יש! הוא בפתח הכניסה, בחורשת האקליפטוסים, העולה מהכביש והרבה סודות ורזים גנוזים בה… הה, מה נעמת ומה נהדרת, טירת החמד אשר בעמק!

וראיתי את העובדים עם כלי־העבודה למיניהם, מחרשות, קוֹמביינים שונים וטראקטורים משוכללים, כל דבר מסודר ועומד במקומו. ועיקר העיקרים ראיתי, כרמים יפים, כרמי־שקדים, גפנים וזיתים וכל מיני עצי־פרי, ששמות “יתרו” להם.

והרפת. הפרות המדושנות וה – – –פר, העומד לו בדד ולועס לתיאבון בלא עין הרע. הפרות – פרות הבשן, והכבשים לאחר שרחצו באגם הקטן, נראות כאילו אך זה גלשו מהגלעד. ועל ידם הרועה, הכלב להבדיל והחליל בידי הרועה.

והשדות, אשר מהם מוציאים לחם לאדם ולבהמה, רחבי ידים הם, ומספוא הרבה יש, מוריק תמיד בחורף ובקיץ, באביב ובסתיו.

והנה ראשית מטעי חרובים, אשר בביקורי הבא אזכה לטעום מהם, והנה הבטנים, אלה אשר מפצחים אותם בקולנוע ובהצגות “עולם הפוך” בבית העם ובעוד הצגות.

ו"נקודה" זו נתנה גם יותר מ־12% מחבריה בחורים לצבא, הנמצאים אי־שם בחזיתות והם מבני י"ח עד בני מ"ח.

וקצת דברי “פרוזה” וחשבון: ב 24 נפשות עלו הנה. ועתה הם 340 – כן ירבו. 3 ילדים היו להם, ועתה יש להם 100 – כן ירבו. זקנים ו"סבאים" לא היו – ועתה יש להם 20, כן יאריכו ימיהם!

ואף בית קברות לא היה להם, ועתה יש להם בית מועד לכל חי, ובו ח"י קברים רעננים. יבולע המות ולא יוסיף עוד.

הנה הצגתי לפניכם את גבע. יחידה אחת בהעמק הפורה והמבורך. ואתם, אנשי גבע, סלחו לי, כי נשאתי שמכם לתהלה.

כל דכפין ייתי.