אכן, בושתי; אנה אוליך את חרפתי?

זה למעלה משלושים שנה עומדים אנו במלחמת כיבוש העבודה במושבות, מראשית העליה השניה, מאז 5–1904 – במלחמת־דברים, בהפצרות ובהוכחות, בתחנונים ובחשבונות ומספרים מאירי עינים; ואחר השנים 21–1920, ואחרי 1929, ואחרי השנתיים הללו 1936–1938 – עוד צריכים בחורינו ללכת לעמוד על יד שערי הפרדסים, ולהגיע למכות, מאסרים ומשפטים!

ולפעמים אין השופט יהודי, ומה יחשוב הוא על כל הענין? – מה אין שכנינו עושים לישוב העברי? עוקרים, שורפים, יורים, רוצים לעקור מן השורש. וידוע: חלק מפועלי המושבות הולך בלילות “להרים”; בלילות – כאשר דורשי העבודה היהודים שומרים ומגינים על רכוש נותן־העבודה… הייתכן? הינהג כך בן־אדם בבן־עמו? ואולם – החוק הוא חוק, כמובן.

האבות שכחו כל בושה, ואינם מעלים על דעתם: מה יהיה כאשר יסלקו הפועלים היהודים מעצמם כל אחריות לרכושם ולישוביהם של “מיטיביהם”?

אך הבנים – אולי תקומו אתם נגד הוריכם ותתבעו עבודה לעומדים אתכם על המשמר?

תרצ"ט.