חכמת נשים בנתה ביתה: שולמית קטן    🔗

פרס ירושלים לאזרחות טובה ע"ש ד"ר ישראל וברט גולדשטיין הוענק בפעם הראשונה (1969) לשולמית קטן. בדברי התורה אמרה כלת הפרס: אושרנו הוא ביתנו בעיר הקודש, ירושלים. שיא רגשותי הוא בלכתנו יחדיו בערב שבת להתפלל לפני הכותל המערבי. בשובנו, אנו מסבים בשלווה ובשלום סביב השולחן המשפחתי. תורת ישראל עץ־חיים היא למחזיקים בה, קיום מצוותיה הם יסוד חיינו, סוד שמחתנו.

אמי היתה הראשונה במשפחה אשר למדה באוניברסיטת היידלברג בוטניקה וביולוגיה, והיא הפליאה את האנשים ובמיוחד את הילדים סביבה באהבתה את פלאי הטבע, את יפי העולם ואת גדולת הבורא.

(מגילת שולמית)

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

י"ב באב תשכ"ט – 27.7.1969

אשתקד זכינו רעייתי ואני לחוג את יובל נשואינו. בהזדמנות זו יזמנו הקמת קרן שמפירותיה ירימו פרס שנתי לאזרחות טובה בירושלים. פרס זה הוא ביטוי מה להודייה על שזכינו לחוג את חתונת הזהב בירושלים של זהב, בירושלים השלמה, שחוברה לה יחדיו.

תודתנו נתונה לראש העיר, טדי קולק, לד"ר אנדרה שוראקי ולעמיתיהם, אשר נענו להצעתנו זו. כמו־כן נתונה תודתנו לחברי ועדת השופטים אשר הקדישו מזמנם לבחינת המועמד הראוי, ביתר דיוק, הפעם המועמדת הראויה, שולמית קטן.

שם הפרס מעיד על מגמתו: עדות וטיפוח ההכרה בקרב אזרחי הבירה לראות את עירם כביתם, וביחוד העיר ירושלים שחשיבותה ההיסטורית היא ייחודית ביהדות ובעולם. ההינתקות מן הזיקה של האזרח לעירו היא אחד הלקויים הקשים בערים רבות בעולם. תחושת ריחוק ואדישות חלילה שתהיה גם מנת חלקנו. אנו מצווים לשאת את עינינו אל ירושלים כמכלול של יופי, “העיר שחוברה לה יחדיו”, כלומר, עיר שתושביה חדורים באחריות ובנכונות לעשיה הדדית תמיד.

מבחינה זו ראוייה שלומית קטן להיות דוגמה לרבים ורבים. הבה נברך אותה ואת בני ביתה: מי יתן וירבו כמותה בישראל. נביע דברי הוקרה גם לראש המשפחה ד"ר משה קטן, ספרן באוניברסיטה העברית, שהשלים את עבודת הדוקטור שלו בתנאים המעידים על אומץ לב ושקידה למופת. היה לנו העונג הרב לזמן את הזוג קטן וכמה מילדיהם בביתנו לשעה קלה. היתה לנו הרגשה, לי ולרעיתי, כשם שהפרחים משקפים את אור קרני השמש, כן האירו פני הילדים, בחינת “עטרת בנים אבותם”. מצאתי גם נוטריקון: “קטן” משמע: קירבה, טיפוח, נדיבות. וביחזקאל מצאנו “אחד מאה קטן” (י"ב, י"ד) ובו רמז לזוג קטן אחד השווה מאה אחרים. הבה נתאר לעצמנו איזו ברכה רבה יכולות להביא מאה אמהות בעירנו כשולמית קטן וביתה.

הימים האל העומדים בסימן של כיבוש החלל, האדם הצליח לנחות על הירח, זה “המאור הקטן” שממנו נשקפת תמורה עצומה כלל־עולמית. יהי־רצון ש"המאור הקטן יצטרף לשאר המאורות ויהוו יחד למאור גדול.

ודאי הישיבה בירושלים לעצמה היא בבחינת פרס, אשרינו, אני ורעייתי, שזכינו לחיות בה, ואני תפילה “שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך”.

שולמית קטן    🔗

בין רחוב ישעיה בזכרון משה לבין רחוב שטראוס מושכת סימטה צנועה וישנה, סימטת בליליוס. לפנים היתה סביבה זו מרכזה הרוחני של ירושלים המורדת, המתחדשת. לא הרחק מכאן, ברחוב החבשים עמד ביתו של אליעזר בן־יהודה, ספרית בני־ברית, אשר היוותה יסוד לספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית, בית הספר חדר־תורה תחכמוני ומן העבר השני עמד ביתו של דוד ילין, בית ספר “למל” בהנהלתו של אפרים כהן־רייס ובית המדרש דורש־ציון בהנהלתו של נסים פראג. כאן היה המוקד ל"מלחמת השפות" שבסופה ניצחה העברית. רוב הבתים בסימטה זו ובאלו הסמוכות לה הן בני קומה אחת, בנויות אבן גזית ואולי בית אחד או שניים “מתנשאים” לקומותיים.

היה בוקר יום הששי.

עליתי במדרגות תלולות ובאתי אל מרפסת מפולשת המשקיפה אל מרחבי המזרח והצפון של ירושלים עד קצות האופק. פה ופה, אי־ שם נזדקרו נושקי־שחקים כמבקשים להכריז על תחיתה של ירושלים ועל קסמה של עיר הנצח. רוח טובה נשבה. דלת ברזל, כסגנון הימים ההם, היתה פתוחה מימין ולרווחה, והובילה ישר אל חדר רחב. מנגד האירה סיסמה: “שלח את עמי”, ללמדך שבני הבית פועלים למען עלייתם של יהודי רוסיה, בסמוך עמדה מפה גדולה של ארץ ישראל השלמה עם אותות המסמנים התנחלויות ביהודה ובשומרון, מכאן נראה חדר הגדוש ספרים ביהדות ובהגות כללית, זה חדר עבודתו של משה קטן. עוד מימין איצטבת ספרים עם ספרי יהדות והיסטוריה יהודית, בכללם ספר הכוזרי בתרגומו החדש של ר' יהודה אבן־ שמואל ובמרכז בלטו סידרה של ש"ס שמעל גב כריכותיהם האירו אותיות זהב: “כרכים אלה רכש בן הזקונים שלנו צוריאל־חיים מכספי התרומות שקיבל בהגיעו לבר־מצווה”, העירה הרעיה והאם, שלומית קטן, כשבת צחוק המעידה על קורת־רוח עלתה מעיניה, בת־צחוק מסבירה ומפילה מחיצות בין אדם לחברו ובפגישתם הראשונה. הבן לומד היום בבית הספר לדוגמה.

באמצע עמד שולחן גדול, זה “השולחן המשפחתי” שטולטל מחוץ־לארץ ומפה לבנה היתה פרושה עליו. כמו דרך אגב סיפרה על דלת ביתה הפתוח לרווחה לכל והיא עומדת נכונה תמיד לסייע בידי זה ואחר, אפילו בעניינים פעוטים; מבקשת האשה להאיר אפלת חיים ולהקל על מי שהגורל המר לו. פסעתי לאיטי סביב החדר, כמנסה לקשור ראשיתה של שיחה, הסתכלתי בקישוטים שבקירות, אמרות של חז"ל ותמונות המשפחה, שלושה דורות חוגגים, וכמו מוסיפים עליהם שנות חיים. בין כה וכה נכנס צעיר שהביא עימו זר פרחים: “זה הבן יואל, אמרה, שבא מרמת מגשימים שם לומד בישיבה בשילוב מילואים במסגרת ארבע שנות “הסדר”. חדשיים לפני מלחמת יום הכיפורים התגייס לצה”ל והוא כבן שבע־עשרה. במלחמה היה מפקד טאנק, מפקד טאנק הצעיר ביותר. עד היום, איני יודעת להסביר לעצמי, איך שוכנעתי לחתום על טופס לגיוס מוקדם, ממש ברגע האחרון לפני סגירת הרשימה. לאחר שיסיים את ישיבת “ההסדר” אומר הוא להצטרף אל ההתנחלות בגוש עציון". עד שאני מהלך בחדר הרחב מפתיעה אותי שלומית בגילוי נוסף על שנתברכה באחד עשר ילדים ארבעה בנים ושבע בנות, עם עשרים ושניים נכדים וההורים, סבא וסבתא “צעירים” שעדיין לא מלאו להם ששים: האב משה קטן (פול קליין) נולד בתר"פ והאם שולמית (סלמה) לבית פייסט. הואיל ואת הבנים והבנות נזכירם במהלך רשימתנו זו הבה נכירם: הבכור רפאל־ראובן, היום רופא בביה"ח “הדסה” בירושלים ונשלח לארה"ב להמשך מחקריו במחלות הסרטן ועוד ארבע בנות שנולדו בחוץ לארץ: אסתר ודינה, מרים וברוריה. לאחר שעלתה המשפחה לארץ עם קום המדינה קראו לבתם הראשונה ילידת ירושלים ציונה ואחריה נולדו בת־שבע, נעמי ז"ל, יואל (שם המורכב מיהושע –אלכסנדר), אחינעם־רבקה, חננאל וצוריאל־חיים. הבנים והבנות, הנשואים ושעדיין לא הגיעו לפרקם, ממלאים את שירותם הלאומי, בצבא ובערי הפיתוח השונים מקרית שמונה ועד אפקים. האב ד"ר משה קטן הוא ארכיונאי בספריה הלאומית בגבעת רם. במלחמת העולם השנייה הדריך בצרפת נוער ציוני במחתרת, קהילת צופים ותנועת “ישורון” ועסק בחינוכם היהודי ובלימוד תלמוד והיסטוריה ותנ"ך והאם, שולמית, טיפלה בהנהלת מוסד לילדים יתומים באותה תקופה בצרפת וגם בשוצריה.

סיפרתי מה שסיפרתי ועדיין אני מחפש את ראשיתו של חוט־החיים של משפחה מופלאה זו, אשר כמוה עוד כמה וכמה משפחות אלמוניות, שירושלים נתברכה בהן. נצא איפוא בעקבות הפרשה שהעלתה האם, “מגילת שולמית”, במחברת סטנסיל, אשר נועדה אל־נכון לבני המשפחה ולמקורביה. הדברים מרתקים בפשטות הרצאתם, בעברית הרעננה, מצויינים בכנותם ובחינם, בנימת ההומור המעידה על חכמת־חיים, אמונת חיים; זו הנובעת משרשיות יהודית עמוקה, עטורת מצוות ומעשים טובים ואהבת הבריות, כלומר, דבקות בעשיית הטוב בעניינים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו; הקפדה על כשרות בכל התנאים ובכל המסיבות, שמירת שבת וקיום חגים יהודים כהילכתם. אפילו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בלב הסכנות, קיימה המשפחה חגיגות בר־מצוה כמאורע משפחתי של קדוש־השם ונשואים כדת וכדין ושלא ידבק בהם חלילה שמינית שבשמינית מן הספק ומן האיסור.

המחברת פותחת במשפט חגיגי: “ביום כפור תרפ”ג (1922) שררו שמחה וששון בבית הגדול בן עשרים החדרים בו גרו הורי בהומבורג: נולדה סוף־סוף הבת הבכירה, אחרי קרוב לארבע שנות נשואים… " שולמית עוד הספיקה לנשום אותם חיים שלווים ובטוחים שנקנו במשך דורות בגולה. היה זה “בית ענקי, ירושת אבי אבא, עם הגינה הגדולה מסביב, אשר גבלה ביער”. לא עברו ימים רבים והמשפחה העתיקה את מגוריה לפרנקפורט בדירה רגילה עם קשיי קליטה והסתגלות מהירה. האב עסק בסחר מתכות, הקפיד על שמירת המצוות היהודיות לדקדוקן. כבר בגיל שש קראה שולמית ספרונים בגרמנית, בעברית ובצרפתית וכל חינוכה הוא יהודי. משהחלו להרגיש כי הקרקע נשמטת והולכת מתחת לרגלם, עברה המשפחה (בקיץ 1929) לאובון בצפון צרפת, עדיין שתי העוזרות הגרמניות הצטרפו למשפחה ומהן נודע לראשונה לשלומית על קיומה של אנטישמיות וגם על הנאצים. אחת העוזרות הציגה פעם תמונת אחיה שהצטרף לס.ס. כשהוא לבוש מדים, חולצה שחורה ונעול אותם מגפיים אופייניים, העוזרת בכתה והעירה: “מי יודע מה יהיה בסופו?” שהרי היהודים ידעו להתנקם בכולם". האב שכר לילדיו מורה לעברית ולעצמו קבע עתים לתורה ושקד על לימוד הגמרא בעזרת סטודנט ירושלמי, גרייבסקי: “הוא אכל אתנו ארוחת ערב וסיפר לנו על ירושלים ועל הכותל המערבי ועל השמש השוקעת מעבר להרים, ועל יהודים עניים וזקנים”. כשהאב ביקש ממנו לסייע בידו בלימוד גמרא שאל אותו סטודנט ירושלמי: "זה לבחינות? לא? או זה סתם, כי אתה אוהב את זה? השיב לו האב: “אני רוצה ללמוד כי זאת חובתי כיהודי”!

הילדים לא רק נתחנכו על ברכי היהדות אלא גם היו שותפים לשיחות ולדאגות הבית ואם כי השתלבו בחיי חבריהם בבית הספר הלא־יהודים ידעו לשמור על ייחודם, בחגיהם עזרו להם לקשט את עץ־האשוח והם עזרו לנו לקשט את הסוכה הגדולה שהעמדנו בגינה כשבועיים לפני החג… הם גם אהבו לאכול מצות, אשר נתקבלו בחבילות גדולות מכפר נידח באלזס הסמוכה לשטרסבורג. בינתיים גברה והלכה המתיחות הבינלאומית. עם עלות השלטון הנאצי גברו גם הגילויים הלאומניים. בצרפת, אם כי עוד לא דיברו בקול נגד היהודים, כבר היתה הרגשה לא נוחה. "למשל כשאמרנו למורה חדש שאנו פטורים מלימודים בשבת כי אנו יהודים הוא תיקן אותנו באמרו: "אל תגידו ז’ואיף, הללו אנשים רעים, אימרו “איזראליט”. המשפחה לא ויתרה אף פעם על פורים והאם דאגה לתחפושת, חיברה הצגה בעברית בה תארו “חלוצים העוסקים בבנין ארץ־ישראל וגם על השבת בירושלים”. כשהפליגו כמה קרובים ועלו לארץ־ישראל: "הרגשנו אז שקצת חלומות יכולים להתגשם לפעמים, וקיווינו שגם בשבילנו יבוא היום שנוכל לגור בארץ אבותינו. בינתיים תלינו בחדר האוכל של ימות החול מפה גדולה של ארץ־ישראל עם החלוקה לשבטים… “שלומית היתה כבר לבת־מצוה, סיימה לימודיה והמשפחה החליטה להעתיק מגוריה לפאריס ועם גבור הסכנה גדלה ההתעניינות לנעשה בארץ ישראל (תרצ"ה) וחיזקו את אמונתם ביהדות, שקדו על לימוד התנ”ך, לימודי העברית וההיסטוריה היהודית. שולמית קטן מתארת בהמשך מחברתה את ראשוני הפליטים שהגיעו לצרפת עם כבוש אוסטריה על ידי הנאצים (1938) ומספרת כיצד אלפי פליטים יהודים התדפקו על שערי מדינות שונות באירופה וכן באמריקה התיכונה "אף ארץ בעולם כולו לא הסכימה לקבלם: אמא ניסתה לעניין אנשים שונים בגורל הפליטים היהודים הללו, אשר סבלו חרפת רעב, פשוטו כמשמעו, קרו מקרים שכלאו פליטים ביחד עם כל מיני פושעים, והכל משום חוסר תעודה או רשיון כניסה בידם לצרפת. פעם שוחחה אמא עם גברת נכבדה בבית המהודר, בשם גברת דרייפוס, אלמנת הקצין דרייפוס המפורסם, אשר ישב שנים בכלא באי השדים, באשמת שוא בגלל היותו יהודי. למרבית התמיהה העירה אותה גברת ובכל הרצינות ולתדהמת אמי: “אם מאשימים אותם השלטונות שלנו… סימן שיש אמת בדבר, כי אין עשן בלא אש…” עדיין היו יהודים רבים משלים את עצמם שיוכלו להמשיך לנהל את חייהם "והם לא עזבו את ארצם, ומשש מאות אלף יהודי גרמניה היגרו לארצות חוץ כמאה אלף בלבד. שולמית קטן אינה שוכחת את הנקודה היהודית בעיצומם של הימים הסוערים, זה מוקד האמונה ועל אף “המצב העצוב של הרבה מקרובינו החליטו הוריה לחגוג כראוי את בר המצווה של האח, משה. ובאמת היה זה בשביל כולנו מאורע בלתי נשכח. באו הרבה קרובים מאנגליה, הולנד, שוויץ, והסעודה המשפחתית הגדולה היתה כניצוץ אור בחשכת חיינו בשנים אלו. כבר חדשיים לפני מועד הבר־מצוה החל משה, ואיתו כל בני המשפחה, ללמוד פרשת וישלח, גם נשא דרשה על סוגיה בגמרא. בקבלת הפנים באו אורחים רבים והכל הרגישו כמה ההורים מקובלים בפאריס, אשר רק ארבע שנים ישבו בה”.

את בעלה בעתיד פגשה שלומית לראשונה בחורף 1937, במפגש נוער “ישורון”, וכה היא מספרת: “היה זה בחור עדין שתרגם את ההרצאות, תמיד נכון לשליחות, נכון תמיד לסייע במטבח או לתת שיעור על פרשת השבוע, זה היה פול קליין, משה קטן”. מאז הולכים הזוג כמו יד אל יד, בלב אחד בלימודיהם, בחינוך הילדים באהבת המולדת ובאהבת הבריות, באהבת התורה ומילוי מצוותיה לדקדוקיהן. כבר בפאריס היו מקיימים בקביעות מסיבות של עונג שבת לילדי הקהילה, יחד היו מבקרים בבית הכנסת ולאחר שנתבשמו מן התפילה ומקריאת הפרשה וארוחת הבוקר הממושכת עם זמירות שבת היתה שלומית עורכת טיול עם משה ולעתים בגשם שוטף: “אני אוהבת את ריח הפרחים הרטובים וגם ללכת בתוך השלוליות”. עם פרוץ המלחמה הובא אבא למחנה שבויים כנתין ארץ אויבת ועם כיבוש צרפת על ידי הנאצים החלו נדודיה של המשפחה. “היהודים היו כבמלכודת”, ישנו בצריפים, בגרנות, בכפרים נידחים. ובכל המסיבות והתנאים קיימה המשפחה את אורח חייה היהודים "האם חסכה כל שבוע כדי להכין צרכי שבת. כל החורף דאגה לחסוך צרכי מזון לפסח ואם לאחר כמה חדשים נותרה כמות קמח (בתלושים) – אלה הועברו לקהילת ליאון, שקנתה במרוכז “קמחא דפסחא ולאפיית מצות”. המשפחה נדדה והלכה לדרומה של צרפת.

כשלמדו בבית ספר עירוני תיכון (אוקטובר 1940) ידעו הכל שהם פליטים מן הצפון “עם נוהגים קצת מוזרים במזון ובלבוש והיו בולטים בהיקף ידיעותיהם על פאריס ועל מהלך המלחמה. בשבת לא הלכו לבית הספר, רוב המורים התייחסו אליהם באהדה”, אבל זכורה לי במיוחד מורה נחמדה צעירה וחברה’מנית, שלא החמיצה שיעור בלי לרמוז על “אנשים המנצלים את רגשי הרחמים של צרפת” או שהיהודים הם טפילים “ושעל צרפת לגרש את כולם”. היא היתה שואלת את הנערה היהודיה: “את נשארת גם בשליש הבא”? כדי להרגיז אותה “נשארתי עוד שנה”. היתה זו משפחה שלמה שהקדישה את עצמה לסייע לזולת, לנהל מוסד ילדים עזובים, פעלו בארגון הצופים ובתנועת הנוער “ישורון”, בסוף השבוע ערכו טיול עם כמה ילדים יהודים "ובפגישות אלו היו קרן אור יחידה עבורם, לאחר שבמשך כל השבוע קלטה אזנם רדיפות ומעצרים, היו רגישים למחלות מדבקות ורעבו ללחם. ראש הצופים היה הנרי לוי שנספה במחנה הריכוז הנאצי יחד עם אשתו ותינוקם. הוא היה שופע חמימות ואהבה לכל אדם, והיתה ביננו ידידות עמוקה. הוא נעצר לאחר שנתפס בהברחת ילדים יהודים מידי הנאצים ועכב בעד הילדים, לחזור לביתם שמא ייתפסו על ידי הנאצים, כי ידע אל נכון מה אחרית הצפויה להם. במחנה המעבר הגרמני הפרידו בינו לבין אשתו (התינוק כבר מת) והוא התקדם ואמר למפקד: “הרשה נא לי להשאר עם אשתי”, אז צחק הנאצי ולפני אלפי האסירים הוא ירה בו ואמר: “היא תפגוש אותך מהר”!

הפרק במחברת “איך מתחתנים” פותח במילים: “מאיפה מגרילים טבעת נשואין” ושולמית מתארת כל אותה תלאה שמצא הזוג בימים ההם כדי לבוא בברית הנשואין כדת משה וישראל, כשעל כל צעד ושעל צפויה סכנת מאסר בידי המשטרה שארבה ליהודים בכל מקום. לאחר שנישאו הוסיף הזוג לפעול במחתרת בקרב בני הנוער היהודים, למדו גמרא, קיימו את השבת, “משה עזר לתנועות הנוער במחתרת, לצופים ולבני “ישורון”, ערך דפי קשר בין הנוער המפוזר. הוא הגיע אל כל פזוריהם ברכיבה על אפניים”. סיפק להם מצות, תפילין,כסף, ובפגישה אחת של הבעל ואשתו בשבת אחת עם בני הנוער “חיזק בנו את האמונה שתמיד יש תקווה, ועלינו מוטל להפיץ אור ושמחה. גם פה נעצרו לא אחת ילדים רבים והובלו לכבשני האש”. כשהנאצים פתחו במבצע של טיהור יהודים ממרסיי, היתה שולמית בחודש השמיני להריונה. אותו יום נשארה שולמית כל יום הכיפור בבית הכנסת “ויותר לא זכיתי לחווייה כזאת מעולם”.

לאחר שהמשפחה ברחה לשוייץ הלכו בשבת לסעוד ארוחת בוקר אצל ידידים של ההורים בלוזן: "זה היה כמו טיול אל עולם אחר. שולחן ערוך בטוב טעם, שטיחים, עוזרת חייכנית ובעיקר שיחה לבבית. אבא משה נתן שיעור בחומש לבן: “אל־נא נשוחח על דברים עצובים אמרה בעלת הבית, כמה מתולתל הבן שלך! ועוד מעט יהיה לנו עוד תנוק ואולי אפילו תנוקת ואל תדאגי לעתיד, הפליטה הקטנה הזאת תזכיר לכולם שהסוד שלנו הוא בטחון הברזל בחיים, אם ירצה השם”! לימים נולדה בת אסתר. בשוייץ החלו לארגן מוסדות לילדים על אף המחסור במורים ובמחנכים, עד כי השלטונות השוייצריים שיחררו פליטים זרים מהמחנות ובלבד למצוא כוחות הוראה והדרכה מתאימים למוסדות אלו. כשנה היו במוסדות ילדים דתיים אלו, בבולקה, ליד לוזאן. רבים מן הילדים לא ידעו מה נפל בגורלם המר של הוריהם, המלחמה עוד עמדה בעיצומה ולא ידעו מה יהיה בסיומה (1944) דבר אחד ידעו “שהם רוצים לחיות בארץ־ישראל, שם לא יהיו פליטים ולא זרים, שם לא יהיה איכפת להם לרעוב או למות, רק שיתנו להם להיכנס לארץ ישראל”.

עם שחרור צרפת חזרו משה ושולמית וילדיהם לפאריס ושולמית מתארת את המהומה ואת אי הסדרים ששררו ברציף תחנת הרכבת, כשהיא עומדת תוהה והתינוק בזרועותיה ודמעות זולגות מעיניה, הקור נקב, לפתע ניגשה אליה ילדה בת עשר ובידה בקבוק תרמוס, היא רעדה ושאלה: “מאדאם, אולי תשתי קצת קפה שחור? זה יעזור לך”! התברר שהילדה היתה חברה בתנועת הצופים ואף על פי שאותו משקה מר היה, חזרה אליה רוחה. שולמית קטן מעידה כי תשעים אלף יהודים מצרפת נספו במחנות ובהם עשרים אלף ילדים. במשך דבריה אתה מוצא תיאורים על נסיונות העפלה לעלות לארץ ישראל באורח בלתי חוקי בספינות “אף על פי כן”, “רק כך”, “יציאת אירופה” והיא מנסחת את המציאות בה שרויים היהודים כנגד הבריטים והצרפתים בדרך זו: "הבריטים לא הרשו ליהודים להיכנס בהמוניהם לארץ־ישראל כדי שלא להרגיז את מאה מליון הערבים; הרוסים וארצות־הברית תמכו בכנון ארץ ישראל ליהודים, ואולם התנגדו לעלייתם של היהודים ואילו הצרפתים “לא ידעו במי לתמוך”, ומכאן עזרו לשני הצדדים: א) לאויב הגדול ביותר של היהודי, המופתי הירושלמי, הם איפשרו לארגן מלחמת־קודש של הערבים ולהגיע לארץ ישראל וב) ליהודים מצרפת איפשרו לפתוח מחנות מעבר בהם המתינו לאניות מעפילים ליד מרסיי ופתחו לפניהם ארמונות מפוארים בסביבות פאריס.

בינתיים החל משה קטן לעבוד בספריה בפאריס והשלים לימודיו באוניברסיטה כארכיונאי מומחה לספרות ימי הביניים, הביא מחקר מקיף על רש"י ועל החיים בתקופתו בעיר טרוי ובמחוז שמפיין, משה גם יצא לפרנקפורט כדי להציל נכסי רוח יהודיים שהנאצים גזלו וריכזו אותם במחסנים; בשעות הערב נתן שיעורים בהיסטוריה יהודית, או ניהל שיחות על מחשבת ישראל בקרב יהודים ובני נוער והכמיהה לדעת כור מחצבת היהודים גברה והלכה בקרב צעירי צרפת, נפתחו פה ופה קורסים ושיעורי ערב לעברית, עד שפרש ללמוד תורה בישיבת מונטרה.

כאן מגיעה השעה הטובה לעליה לארץ־ישראל עם קום המדינה והתיאור חגיגי מאוד, והם מביאים עמהם ארבעה או חמשה פעוטים ועם הרבה הרבה תקוות. הואיל ושמעו על המעברות הביאה אתה המשפחה אהל, כדי לדור בו עד שיסתדרו וישיגו דירה. הגיעו לירושלים משאת נפשם ומצאו דירה בשכוני פאג"י בסנהדריה, שעמדה אז על הגבול עם הירדנים. המשפחה ידעה לארגן את חייה על אף התנאים הקשים בה היה הישוב שרוי באותם ימים, בשנת השמיטה (תשי"ב) קנו כמות של ירקות בקופסות, נזהרת שלומית מלהעלות כל תלונה, דבריה מאירים ונקיים מכל הוצאת לעז. על קשיי קליטתם מספרת ברוב חן, בהומור, הכל מכוח אהבת ירושלים. משה כתב ערכים, תרגם, ערך, לימד צרפתית לפקידי משרד החוץ, ויחד עם כן עבד מידי ערב ב"קול ישראל" בצרפתית, המשיך לרכב על אפניים ואירגן טיולים וסיורים ברחבי הארץ. בינתיים נתקבל משה קטן כספרן בספריה הלאומית, אחרי שבע שנים שבהן עסק בעבודות שונות. עדיין עמדה הספריה בבניין צר וישן במנזר טרה סנטה וכאשר שלם בניין הספריה בגבעת רם עבר לשם. הבן הבכור רפאל למד ב"כרם דיבנה". שולמית החלה לשמוע הרצאות באוניברסיטה העברית, תחילה בארכיאולוגיה ובהמשך בהיסטוריה יהודית וחינוך. הרבה עמלה שולמית עד שקיבלה תור ב.א. בעשר שנות לימודיה חלו שינויים בחישוב נקודות התרגילים, “קרה שעשיתי בחינה מיותרת בספרות אנגלית ועל כך אני עדיין כועסת”! מכרם דיבנה פנה רפאל, הבן הבכור ללמוד בישיבה תיכונית חדשה שקמה בנחלים, בישוב זה שכנו באהלים וכלכלו עצמם ב"מזון פשוט" מאד ואולם “היתה אווירה מצויינת של לימוד תורה ואהבת ה'”. הבת דינה למדה בבית צעירות מזרחי בירושלים ואילו יתר שלוש הבנות, ברוריה, ציונה ובת־שבע למדו בתיכון “חורב”. שולמית המשיכה לעבוד בכרטיסית הספריה באוניברסיטה כסטודנטית. לאב משה אירעה תאונה שכלאה אותו בבית החולים כמה שבועות עד שבא הרופא ובישר לו שכבר יכול הוא לקום להתהלך בארץ. ב־1959 העניקה לו ממשלת צרפת אות כבוד בעד “שירותיו המצויינים לשפה הצרפתית, נשלח מטעם החברה ההיסטורית בירושלים לצרפת כדי להציל כתבי־יד יהודיים. שולמית בינתיים עסקה בהוראת הצרפתית בבית הספר “חורב” ומטעימה: “אני אוהבת ללמד”, ומוסיפה כמו בדרך אגב, ולראות איך עיני התלמידים מבריקות ברגע שתופשים את אשר אני מסבירה להם”… במשך שנתיים מקיץ 1962 היו הזוג קטן שליחי הסוכנות היהודית והורו בבית הספר התיכון היהודי בסטרסבורג. בינתיים למד הבן הבכור רפואה והבת אסתר היתה למורה בנתיבות בנגב. לאחר שחזרו לירושלים מציינת שלומית: " בירושלים היה נהדר, ובהתחלה התרגשנו מאוד ושאלנו את עצמנו איך יכולנו לחיות במשך שנתיים בנכר", אף על פי שגם בסטרסבורג הטביע הזוג את רישומו בקרב הקהילה היהודית ועשה נפשות לציון.

שולמית קטן הביאה במשך השנים עבודה סמינריונית מיוחדת במינה על משפחה מרובת ילדים החיה בתנאים כלכליים סבירים מנקודת ראות של ההשפעה ההדדית בין הילדים בגילים שונים הגדלים בצותא, תוך אילוסטרציה והסתכלות בחיי יום־יום במשפחה אחת. בדברי הקדמתה אומרת שולמית: " הנחתי היא כי יתרונות של גדילה במשפחה מרובות ילדים, החיות בתנאים מינימליים סבירים, עולים בהרבה על החסרונות. וזאת מכמה בחינות: בהתפתחות השכלית, החברתית, האמוציונאלית, בתחום החברתי, בעיצוב האישיות, בחינוך המיני והחינוך לקראת חיי משפחה, וביצירת רגשי ענין והזדהות עם הזולת המביאים לידי סימפטיה ואחווה. זאת ועוד: סבורני שתכונות בסיסיות האפייניות לילדים ממשפחות מרובות ילדים, רגש ההשתייכות הביולוגית־השבטית, יוזמה ותושיה בעת הצורך להציל את האח ממצב קשה, מסירות ונכונות להקריב הכל למענו, הן התכונות של חיילינו בעת מלחמת ששת הימים, והן אפייניות לחייל הפשוט, הממוצע, לטוראי מן השורה, שמוצאו מישראל השנייה, זו של משפחות מרובות ילדים".

 

עם בעל המסעדה המאירה: יחזקאל שמש    🔗

ליחזקאל –

השמש הזורחת ומאירה

בשמי ירושלים השלמה – בברכה ובהוקרה על

מפעלותיו למען הפצועים.

רחבעם זאבי, אלוף

אלוף פקוד המרכז

(כ"ג אדר תשכ"ט – 13 מרץ 69)

מפעל אירוח זה, המקויים על ידך מאז מלחמת ששת הימים, הוא מעל ומעבר למה שאנו יכולים לצפות.

(רמטכ"ל חיים בר־לב)

למשפחת שמש –

אהבה התחילה מיחזקאל אל הפצועים. היא עברה מהפצועים אל יחזקאל. שמענו עליה במפקדת החטיבה ונפלנו ברשת, התפתח רומן. לתמונה נכנסה הגברת שמש ומצד שני מפקדי החטיבה וחייליה –

כולם. על שעשתה המשפחה, ועל שעושה וממשיכה. לעולם לא תהיה מספיק תודה.

בידידות נאמנה

אל"מ מוטה גור

בשם חטיבת הצנחנים מירושלים

(כ"ח באייר תשכ"ח)

ועוד: למר שמש –

בירושלים של זהב, מאנשי ירושלים של ברזל. בתודות ובהערכה מאת קציני חטיבת

הצנחנים משחררי ירושלים העתיקה ומחזיריה אל חיק האומה.

אל"מ מוטה גור

(5.9.67)

ואשה אחת קראה: הנה איש הזהב מירושלים של זהב.

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

ה' בתמוז תש"ל – 9.7.1970

כאחד העם הזוכה לבקר תכופות בקהילות ישראל בתפוצות, יכול אני להעיד עד מה נערצת מדינתנו בעולם: משום רוחה האיתנה בימי חירום אלו. ולא רק החיילים בחזיתות ראויים לתהילה אלא גם כלל אזרחיה של המדינה, בערים ובעיירות, בכפר ובספר. על אף הכל מוסיף איש ישראל לחיות את חייו, לנהל את עסוקיו הרגילים על דאגותיו. הוא מוסיף ליתן דעתו וזמנו, אונו והונו, ובמיטב יכולתו ונכונותו, לגורל היחיד והרבים, למען שלומה של עירו היקרה, זו שמה הטוב.

אם תרצו – זו אזרחות טובה!

יפה היא ירושלים ומשנה יופי לה שאזרחים טובים מהלכים ברחובותיה ובשכונותיה, עיני האומה כולה נשואות אליה, אף עיני העולם כולו, הכל נכספים לראותה “משוש כל הארץ”, “לראות בטוב ירושלים”.

מאוויינו הם שכל אזרח יחוש כל כובד האחריות לגבי עירו זו. הרבה פנים לאזרחות טובה.

השנה זכה בפרס יחזקאל שמש. אל נכון שלשופטים היה ברור “כשמש”, שליחזקאל שמש יפה הפרס לאזרחות טובה, בעל המסעדה הסועד מדי שבוע לבם של חיילים נכים, כנאמר ביחזקאל (ב’־א): “פצה פיך ואכל את אשר אני נותן לפניך”.

ודאי, כל שעושים למען חיילנו מעט הוא מגודל חובתנו ואהבתנו להם. נבצר מאיתנו להביע כל שהלב רוחש להם.

חתן הפרס, יחזקאל שלנו מצווה כיחזקאל הנביא “לאכול מגילה”, הלוא היא מגילת מעשיו הטובים יחד עם רעיתו ובני ביתם.

נאחל לחתן הפרס שלנו שירבו כמותו בישראל ויהי רצון וירושלים תשכון לבטח.

יחזקאל שמש    🔗

פרשת חייו של יחזקאל שמש בעל מסעדת “שמש” ברחוב בן יהודה בירושלים, מדברת מבעד אלבום התמונות ומבעד הכתלים: הנה תלויה תמונה גדולה של ירושלים ועוד תמונה גדולה של שלושת המצביאים שפקדו על ירושלים במלחמת ששת הימים: שר הבטחון דאז משה דיין, עוזי נרקיס ומוטה גור, כשהם צועדים בצוותא ובשורה חזיתית זה ליד זה ברחבת הכותל המערבי. “תמונה זו עם הקדשה ובחתימת שלושת המפקדים היא היחידה בעולם”, אומר לי יחזקאל בגאווה, עוד תמצא רישום שמש של מארק שגאל עליה חתם האמן בשעת ביקור בסעודה חגיגית, עוד תמונה מרשימה של נוף ירושלמי מאת צייר אמן מיוגוסלביה, ובמזרח מאיר שעון שמש, מיוחד מסוגו, מתנת ארגון הנכים בחיפה. במכתב שצרף מר ראובן אביגדור, מסופר, כי אחד החברים, משה ברש, שהוא אספן של שעונים עתיקים, הציע שעון שצורתו שמש כמתנה לסניף הנכים. “חשבנו שראוי יותר ששי זה ימסר לך, מר שמש, כלאדם שמילא חובה אנושית ולאומית ממדרגה ראשונה וזאת שלא על מנת לקבל פרס”.

אתה נכנס היום למסעדה זו, וביחוד בשעות הבוקר, אינך מוצא בה סועדים.

ואולם השולחנות כבר ערוכים לסעודת צהרים וערב. מנורות חשמל עם אהילים גליליים המשתלשלים מן התקרה ומשרים אוירה של סוכה; קערות נחושת נוצצות עומדות תלויות על לוח עץ לאורך הקיר מנגד. מן המסעדה נושמת אוירה טובה של נקיון, אין בה ריחות של תבלינים ומאכלים. הייתי אומר זוהי מסעדה “רוחנית”, זו מסעדה של שירה, של הודייה. האיש המהלך בה, יחזקאל שמש, אדם צנוע הוא, פניו מאירים, ודמותו מזכירה כלשהו את דמותו של השאה הפרסי.

דברים שאני מבקש לכתוב על יחזקאל שמש חלים בימים של “רחוקים” ממלחמת ששת הימים ומשחרורה של ירושלים המזרחית והכתל המערבי. שוב אין פצועים ונכי מלחמה פוקדים אותה, “תודות לאל”, ואולם הזכרונות עדיין רעננים והם מספרים בשבחו של איש ירושלים זה. יחזקאל שרת כחייל מילואים בערב מלחמת ששת הימים והצטרף לחטיבת הצנחנים שלחמו ושחררו את ירושלים כולה. ביום הראשון,, המג"ד סגן אלוף ביל אהרונסון נפגע ונפצע קשה מפגז, והוא נפל על זרועותיו של יחזקאל, אשר החיש אמבולנס והעביר את הפצוע להדסה. למחרת המלחמה פנה יחזקאל וביקר את מפקדו, “והוא הרגיע אותי וסיפר על החיילים הפצועים קשה השוכבים בחדרים הסמוכים של בית החולים”. באותו ביקור הזמין יחזקאל את מפקדו לארוחה במסעדה שלו, ואגב בילו שעה ארוכה בזכרונות ובעלילות גבורה שגילו חיילינו במלחמה. לאחר שהוחזר המפקד להדסה, שאל יחזקאל את עצמו, מדוע לא להזמין גם פצועים אחרים ונכים מן המלחמה השוכבים בשאר המחלקות של בית החולים. אמר ועשה. הוא פנה אליהם והזמינם לארוחת ערב חגיגית באור ליום ו' של השבוע. כחמשים חיילים נענו ובאו, אחד נשען על קביים ואחד צולע, זה הובא באמבולנס וזה חבוש בראשו. הכל הסבו אל השולחנות שנערכו סביב סביב. אכלו שתו ושרו. וכה אמר להם: “חברה, הזמינו כאוות לבכם! אכלו ושתו”! והפצועים והנכים אכלו, שרו וצחקו, שכחו את כאביהם ופצעיהם. בסוף הארוחה הגיש להם יחזקאל “חשבון”: גרוש אחד. בעד ארוחה…" והוא עשה זאת כדי שלא יחשבו חיילינו שהם אוכלים לחם חסד. החיילים שלמו, והמבטים נרגשים, מביעים תודה לאיש הטוב, האיש שלא שכח אותם. הזמנה זו היתה למסורת ומדי יום חמישי פקדו את מסעדת שמש כחמשים נכים מהדסה, ומסורת זו נמשכה גם לאחר קרבות דאמייה וכראמה. לא אחת הצטרפו אל החיילים הסועדים חברות והורים, מפקדים. באחד הערבים ביקר גם מפקד החטיבה מוטה גור. הוא הביא עימו שי “תמונת ירושלים של זהב” עם הקדשה וכה אמר המפקד: “לא ידענו איך להודות למשפחה, שהרי כל הבעת תודה אינה ממצה, נעדרת משמעות, לכל מה שמרגישים. אף על פי כן, החלטנו בשמנו ובשם הפצועים לתת למשפחה, יחזקאל ומרגלית, את המטבע של החטיבה, חשבנו גם, שהמסעדה הזו היא המקום המתאים לתלות בה את תמונת ירושלים. אנחנו מקווים שבני הזוג שמש ירגישו עצמם כחלק מן החטיבה שלחמה לשיחרור ירושלים. ובזאת אנו באים בברית דמים של קשרי משפחה”.

העתונאי ברוך נאדל מספר בסוף רשימתו “נערותיהם של הפצועים”, רשמים מביקור בבית החולים הדסה בירושלים, כדברים האלה: “המסיבה במיסעדה נפתחה בכוס ברכה מסורתית. הסיסמה: “להיות בריאים מהר”! מאיר חיון מתרווח בכסא הגלגלים, ידו החבושה, המלאה רסיסים, אוחזת ביד השנייה של כרמלה. “אף אחד אינו מכיר את הבחורים האלה כמוני”, אומר יחזקאל שמש. בשבוע האבל על מות לוי אשכול חכיתי להם והם לא באו. השולחן היה ערוך והם אינם. צלצלתי להדסה ואמרתי: ‘קינדרלעך, למה אתם לא באים היום’? ואתה יודע מה אמרו לי: ‘היום יום אבל על אשכול ולא יפה שנבוא אליך, לשמוח’. אתה מכיר עוד חיילים כאלה בעולם”? – “צריך לקום”, אומרת כרמלה, “מישהו הכין לנו כרטיסים להצגה שנייה”.

ויחזקאל דאג לקנות כרטיסים מפעם לפעם בשביל פצועי המלחמה ששכבו בהדסה להצגות קולנוע, תיאטרון לתחרויות של כדורגל ולהופעות חגיגיות שונות.

לפרס לאזרחות טובה שקיבל יחזקאל לאות אזרחות טובה מטעם עירית ירושלים, ומקרן ברט וד"ר ישראל גולדשטיין, צרף חתן הפרס עוד אלף לירות והקדישם למלגת לימודים של חייל נכה שביקש ללמוד באוניברסיטה העברית.

יחזקאל שמש נולד בתרפ"ג בבית הסמוך לשער שכם בירושלים. דור ששי בן לעולי פרס. למד בתלמוד תורה “אור חיים” בזכרון טוביה ולאחר מכן למד בבית הספר חכי"ח (אליאנס) בירושלים ולימים אף למד בבית ספר שהיה קיים ברטיסבון, סמוך לרחביה ובקולג' טרה סנטה. עבר בחינות בגרות ושלט יפה בכמה לשונות, נוסף לעברית שגורות בפיו: ספרדית ואידית, ערבית ופרסית, אנגלית וגרמנית, צרפתית ואיטלקית. בהכירו יפה את הווי העדות בירושלים מגיש יחזקאל מדי פעם מעל גלי האתר תאורים פולקלוריים וזכרונות מחיי ירושלים, וכיד הכשרון הסיפורי שלו, כאיש המזרח. בעמדו על דעתו פנה לעבודות המלצרות במלון המלך דוד, במלון קליה על חוף ים המלח ובמקומות אחרים, עד שהחליט לעמוד ברשות עצמו ופתח את מסעדת שמש ברחוב בן יהודה.

– כיצד עמדת בהוצאות? שאלתי את יחזקאל.

והוא השיב: ברוך השם, אלוהים גדול, הלוא עיניך הרואות"!

 

בזכות נשים צדקניות ברכה קאפח; לאה שרעבי    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

כ"ב בתמוז תשל"א — 15.7.1971

הזוכות בפרס לאזרחות טובה הן שתי הרבניות ברכה קאפח ולאה שרעבי והן דרות זו בשכנות זו. פרשת חייהן לקח טוב הם לכולנו, כיצד יש לעזור איש לשכנו, אשה לרעותה, לסעדם ברוח ולפרנסם בפת לחם, בכבוד, בנדיבות לב, שהרי כולנו נבראנו בצלם אלוהים. אכן מצויינת נחלאות שתושביה ערבים זה בזה.

ודאי מעשה צדקה אינו תחליף לעזרה סוציאלית. למזלנו נתברכנו בראש עיר, שרוחו יוקדת בלהט המעשה והוא דומה לאלה הנחלצים לבוא לעזרת הזולת, אם במעט ואם הרבה. גמילות חסדים שבין אדם לחברו מצווה גדולה היא, אשרי מי שזוכה למצווה זו, אשרי הרבנית ברכה קאפח והרבנית לאה שרעבי, אצילות הנפש, שזוכות למצווה זו.

בירושלים כבניו־יורק הנני עד לא אחת למעשי צדקה באמצעות “פנקסי המחאות”, ואולם גמילות חסדים מצווה נעלה ממנה, זו נעשית באורח אישי, ישרות. לא כהרי זו הרי זו, האחת מוגדרת ומסיימת והאחרת אינה יודעת שיעור. “יש גומל חסד בממונו ויש גומל חסד בגופו” אומר הרמב"ם במורה נבוכים ורבי יונה מגירונדי באיגרתו “יסוד התשובה”, מפרש: “גמ”ח היא שיוכל כל אדם לקיים אף אם דל הוא ואין ידו משגת לנדב כסף".

בפרשת השבוע אנו עומדים בסימן של בנות צלופחד. בעל מדרש תנחומא אומר: “אותו הדור היו הנשים נוצרות מה שהאנשים פורצים”. שכן אתה מוצא שאמר להן אהרן: פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן והנשים לא השתתפו איפוא במעשה העגל. כן במעשה המרגלים. נשים לא היו בעצת המרגלים. האנשים לא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים ביקשו נחלה בארץ. לכן נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר.

הנשים היו “הציוניות” הראשונות. כלות הפרס היום ממשיכות איפוא את המסורת הנאצלת של הנשים היהודיות בדורות ההם. במעמד זה נכפלה הברכה גם בזכות בעליהן, שהם תלמידי־חכמים, מופלגים בלימוד התורה ובמידות נעלות. נכס רוחני לירושלים ולישראל. כבר נאמר בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ובזכות הרבנית ברכה קאפח והרבנית לאה שרעבי נחלצים יהודים רבים ממצרים וממצוקות.

אשריהן ואשרי בני ביתן, יחד עם שכניהן ועמיתיהן, השואבים עדוד ושמחה זה מעם זה.

ברכה קאפח    🔗

יהדות תימן, ככל קהילה מקהילות ישראל במזרח ובמערב, קיימו את עצמן על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. היום “המוסד הסוציאלי” הוא העומד על המשמר לספק לנחשלים ולחלשים לעניים ולנזקקים קורת גג ופת לחם. לפנים היה הציווי האלוהי, מכוח ואהבת לרעך כמוך, לסור מרע ולעשות טוב. עם מצווה זו גדל אדם מישראל כבר עם חלב אמו, היא שליוותה את כל דרכו בחיים, שהרי מצווה גוררת מצווה, והנעלה שבהן היא המתן בסתר, זו שעליה נאמר “מאין יבוא עזרי”! לא נתבזה צלם האדם מן קבלת הנדבה. בתימן היה נהוג בין היהודים מנהג יפה וגם הועתק לירושלים: לוקחים פח גדול וממלאים אותו מכל טוב; עוף וביצים, חיטה, פול ושעורה ופירות, חלב ודבש, אף צרכי לבוש, אף עצים להסקה ולעתים גם כסף מזומן. משכימים עם שחר ומניחים את הפח המלא על סף חדרו של הנזקק. דופקים על דלתו, ועד שהוא קם וניגש לפתוח את הדלת, כבר נעלם בעל המצווה, ואין יודעים מיהו.

זה היה אורח חיים של יהודי, עליו חנכו אב את בנו, אֵם את בתה, וכך היתה אומרת האם: “בתי שמעי נא, היי תמיד נכונה לבוא לעזרת הזולת, זהו טעם החיים”. שתי כלות הפרס נולדו בתימן, האחת בצנעא ואחת בתעז, עיר מעבר בדרום תימן. שתיהן באו ממשפחות ברוכות ילדים, ושתיהן נישאו בהיותן בנות שתים עשרה או ארבעה עשרה. שתיהן באו ממשפחות אמידות.

ואולם משעלו לארץ עברו חבלי קליטה קשים, חוסר פרנסה. בעלה של ברכה הוא הרב יוסף קאפח, למד בישיבה והיום נודע בחיבוריו התורניים שזיכוהו בפרסי ביאליק ופרס ישראל. ואולם בימים הראשונים היתה ברכה עובדת יומם ולילה כדי לפרנס את ביתה, רקמה שמלות ולבושים תימניים בשביל סוחרים, קמה בעוד ליל והכינה את מזונם של בעלה ושל ילדיה. אט־אט החלה מצב המשפחה להתבסס, והיום היא דרה לפי עדות דבורה אילני ב"בית ירושלמי מרווח, מקסים בפשטותו, חלונות קרועים לנוף, עצים ענפים בחצר. שטיחים על הרצפות. הכורסאות והספות מכוסים כולם במעשי־ידיה של עקרת הבית. המקום: שכונת נחלת אחים משכנה של ברכה קאפח".

ברכה קאפח החלה את עשיית מצוותיה בליווי חברה. היו השתים עוברות מבית לבית אוספות סכומי כסף והיו מחלקות אותם לנצרכים. ודאי, ובמקרים רבים נתנה האשה מכספה כדי להחיות נפש רעבה. עד מהרה נודעה בשערים והשכימו לביתה הפתוח, זו להכנסת כלה וזה להשכין שלום עם חברו או עם אשתו; חלקה בגדים לילדים; פקדה בתיהם של ישישים גלמודים והביאה להם עזרה וסעד, מזון ונקיון. לרבים היו ילדים, אלא שהללו התנכרו לאביהם או לאמותם, ברכה הצילה ילדות שהופקרו לצפרני הרחוב: “אני נהנית לסייע לבני אדם” אומרת ברכה, מכספה קונה סוכר וקפה ומביאה למגן דוד אדום כדי להשקות את האנשים לאחר שתרמו מדמם. עזרה ועוזרת לקיים לילדים עניים את חגיגת בר־מצווה, לעתים אף טרחה וערכה טקסי בר־מצווה קולקטיבי, כדרך קיבוצים רבים בישראל. במלחמת ששת הימים רקמה את דגלם של חטיבת חיל ההנדסים ולאחר המלחמה הציעו לברכה טיול ברחבי הארץ והיא סרבה, היא “לא תמכור את מצוותיה בעד כל הון או הנאה”. רק נענתה לקבל לאות הוקרה את סמל החטיבה.

“כל חורף אני קונה צמר, מחלקת אותו לנשי השכונה ויחד סורגות כובעי גרב ומחלקות אותם לחיילינו באמצעות קצין העיר”. לעתים אף מעבירים לחיילינו גם חבילות שי, ברכה, יש ופונה לחבר כנסת, למשרד הסעד לעזרת אדם שמזלו המר לו, אפילו הקימה קשרים עם נשים יהודיות בארצות הברית השולחות לה בגדים ולבושים שונים, את דמי המכס משלמת ברכה מכיסה. ברכה אף מקיימת בשבתות חוגי נשים ללמוד תורה, מארגנת טיולים ומסיבות, היא חברה בועדות ציבוריות רבות ובכללן בועד נשים למען שמירת יופיה של ירושלים. סדר יומה של ברכה מתחיל בשעה ארבע בבוקר, מתפללת, מבשלת, ועם שחר כבר הדלת פתוחה ואנשים יוצאים ונכנסים, לעתים נכנסו לבית אנשים אף בחצות הליל, “ואולם תמיד מלווה אותי ההרגשה שלא עשיתי דיי”.

לאה שרעבי    🔗

אף לרבנית לאה שרעבי פרשת חיים דומה לזו של חברתה ברכה קאפח. ודבורה אילני מתארת את ביתה: “ובסמוך מאד, בשכונת נחלת ציון דירה בסגנון שונה לגמרי. חדר כניסה קטן בקומת קרקע, שכל הקיר שלו “מרופד” בספרי־קודש המאיימים לפרוץ מן הארון. לידו עוד חדר מגורים צנוע. כאן שוכנת הרבנית לאה שרעבי”. אף בית הוריה בתעז, בדרום תימן, היה בית שמילאו אותו תמיד אורחים. “דוּד קפה” עמד תמיד מוכן כדי לכבד את הבאים, שחטו עגלים ואף ציידו את האנשים במזון בצאתם לדרך. כבת שש או שבע היתה לאה והיא נצטוותה על ידי אמה לסייע לשתי ערביות שדרו בשכנותם, שהאחת היתה קיטעת והאחרת עיוורת. פעם סרבה לאה להגיש עזרה והיא חלתה וראתה בזה “עונש מן השמים”. נישאה בגיל עשר. עלו לארץ יחד עם משפחות אחרות ולאה עזרה לאמהות, להרות, לתנוקות, אפילו נשאה ילדים על כתפיה, פיזרו כסף רב בין הערבים כדי שלא יתאנו להם בדרכם לארץ ישראל. עלו לארץ (1934) ובשער העלייה חיסנו אותם בזריקות. שאלו את העולים החדשים אנה הם רוצים לגור ולחיות. קראה: “איפה ירושלים”? נסעו לירושלים ומחיר הכרטיס היה שמונה גרוש. הגיעו לשטח הסמוך לרחוב רש"י: לא ידעו לאן לפנות. יום ששי היה, לפני קבלת שבת. פרשנו שמיכות על האדמה בשדה, חיפשנו לחם ויין לברך ולקדש את השבת. “לפתע באה אשה אחת ואספה אותנו לביתה. זה לימד אותי הרבה על מתן עזרה לזולת” (ר' רשימתה של דבורה אילני בהצופה, “המקצוע: עזרה לזולת”) סיפרה לאה על מבוכתה בימים הראשונים כעולה חדשה, עד מהרה מצאה את הדרך אל ארגון נשים מתנדבות ולאחר זמן כבר החלה בפעולה עצמאית במתן עזרה. עבדה במשק בית, מילאה מצוות הכנסת כלה. חלתה. משהבריאה הציעו לה ללמוד מקצוע בשיעורי ערב, כי בתימן לא נהגו ללמד את הנשים קרוא וכתוב. נענתה בשמחה ולמדה בבית ספר ערב לפועלים, סיימה ואף הציעו לה להמשיך בתיכון. ואולם לאה כבר חדרה יותר ויותר לעסקנות הציבורית, השלימה במריבות שפרצו בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. “אמרתי, כל מה שאני יודעת אתן למענם. חשבתי ועשיתי” (שם) בשבתות קיימה חוג נשים שלמדו תורה ושמעו הרצאות.

לאה שרעבי אינה שוכחת את בעלה המקובל, “וכאשר נכנס לבית הכנסת קמו כל המתפללים לכבודו”. חשוכת ילדים היא לאה, ואולם בילדים שהיא מטפלת רואה אותם כילדיה. פעם הלכה לבקר במועדון קשישים. בדרכה שמעה צעקות עולות מחדר אחד. נכנסה לאותו חדר ומצאה אדם שהיה נתון בזוהמה איומה. רצה מיד ללשכת הסעד, הם היו בישיבה. אמרתי: “לא אזוז מכאן עד שתתנו לי מישהו לעזרת אותו קשיש”. למחרת באו ממחלקת הבריאות וחיטאו את החדר. המשיכה לאה לטפל בזקן, רחצה אותו הלבישה אותו נקי. משחזר לאיתנו שאלה האיש: “למה הצלת אותי”? זו היתה שאלה שלא אשכח אותה. עניתי לו: החיים והמוות בידי ה' וכל עוד נשמה באפו של אדם צריך להודות לה' ולקוות לחיים" (שם, שם). פילוסופית החיים של לאה היא, “שאדם שאינו מתעסק עם הבריות ומסייע בידיהם, אין לו כל טעם בחיים. את הגרוש האחרון אתן תמיד לזקן חלוש ונזקק. בערבי שבת יודעת לאה כי משפחות רבות שרויות בלי דגים לשבת, היא רצה וקונה דגים ומביאה להן, ובעצמה נשארת בלי דגים. יש אדם האוהב את עצמו, אחר קשור לקרוביו ויש אדם המצווה מכוח שליחות פנימית לעזור לכל אדם. מצויים אנשים וידם רב להם, רק בודדים נחלצים לעזרת הזולת. ודאי שלאה טיפלה בקרב משפחות מרובות ילדים, דאגה לדיור מרווח יותר, הצילה נערות שהופקרו לשיני הרחוב והכל מכוח “על כל פשעים תכסה אהבה”. לא אחת מצליחה לאה להשיא נערות אלו שהצילה, “רק השנה השאתי שבע בנות ועוד שתיים בדרך”. על אחת הבנות האלו סיפרה, היא גרה בחדר אחד עם בני משפחתה שמנו אחת עשרה נפשות. פעם שמעה אם צועקת על בתה בת השבע. אמרתי לה ובצחוק, “את רוצה למכור לי אותה”? אמרה: “קחי אותה”. לקחתיה והבאתי אותה לביתי. כשהחזרתיה לביתה עם ערב אמרה האם: “איפה אשכיב אותה לישון? הרי אמרת שתקחי אותה”. החזרתי אותה לביתי והיא גרה אצלי וגדלה אחת עשרה שנה. למדה בבית ספר. עכשיו היא גננת. גם אחיה באים אלי, אוכלים ושותים משולחני”.

לאה משכה למצוות גמילות חסדים גם את בני משפחתה. הללו נדרו נדר להפריש מעשר מרכושם למען העניים. בן אחותה זכה בהגרלה באלף לירות ומיד שלח לה מאה לירות כתרומה לעניים. לאה אף דאגה שגם שכנים אחרים יאמצו להם משפחות נזקקות, שהרי בכל עזרה לזולת צפונה ברכה. "תודה לאל שנתן לי חן כזה, שאיפה שאני הולכת לבקש עזרה, לשכת הסעד, העיריה, ועד ציבורי — תמיד אינם משיבים ללאה שרעבי בלא כלום. אדם חייב להיות רגיש לזולת, לא צריך בגדים, לא צריך רכוש וכסף, לא צריך וילות, צריך לקיים את המצווה של התורה: “ואהבת לרעך כמוך”.

 

תנו לה מפרי ידיה: צביה אידה סמונוב    🔗

גב' סמונוב מחוננת בגישה מיוחדת לזולת הנזקק והסובל. עבודתה הראשונה בארץ היתה יחד עם הלני טהון נ"ע במועדון חינוך לנוער קשה חינוך בירושלים. מועדון זה זכה להצלחה רבה בזכות מסירותה למוסד ולנעריו והצלחתו הניעה גורמים ומוסדות לפתוח מועדונים נוספים כמותו בכל רחבי הארץ. בתקופת המאורעות (1938) נחלצה לעזרת פליטי חברון וילדיהם שבאו לירושלים ודאגה לשיקומם המלא.

(מדברי השופטים שהעניקו הפרס)

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

י' באב תשל"ב — 30.11.1972

עד עכשיו זכו בפרס לאזרחות טובה ארבע נשים וגבר אחד. אולי משום שטיבעה של אשה טוב משל הגבר. הן יותר אידיאליסטיות, נותנות דעתן יותר לבעיות הטורדות את האדם, או אולי משום שנשים רגישות יותר למצוות ולמעשים טובים.

טקסים אלה של חלוקת פרס לאזרחות טובה נערכים בתחילת חג החנוכה, חג זה, כרוב חגי ישראל, יפה, ביחוד לירושלים “ובחר עוד בירושלים” קראנו בהפטרה. אנו עדים יום יום כיצד נבנית ירושלים ונעשית מטרופולין של עמנו.

כבר אנו עומדים בסימן של כ"ה שנים לתקומתנו, תקומת מדינת ישראל וירושלים היא בירתה. עלינו לארץ, אני ורעייתי, לפני עשרים וחמש שנה. לפני כן ביקרנו בה תכופות ופעם שהינו בירושלים שנה שלמה, ואותו ביקור חל בחג־החנוכה, הראשון למדינת ישראל. באתי לארץ באותה שנה להיות גזבר הנהלת הסוכנות היהודית, שעה שאליעזר קפלן זכרונו לברכה, פרש מכהונתו זו, כגזבר הסוכנות ונקרא להיות שר האוצר הראשון של ממשלתנו. ירושלים עדיין היתה פצועה ממלחמת העצמאות. כגזבר הסוכנות עשיתי גם למען הקמת ההריסות ביחוד ברחוב בן יהודה ובהעברת מפעלי תעשייה שונים לירושלים, בעדוד העלייה אליה, בהמרצת העברתם של משרדי הממשלה מתל אביב לירושלים. מיותר לתאר לפניכם איפוא עד כמה יקרה לנו ירושלים, לי ולרעייתי, אנו קשורים אליה בכל נימי נפשנו. מכוחו של הפרס לאזרחות טובה אנו מגלים בני אדם המחוננים בסגוליות נפשיות. צביה אידה סמונוב היא אחת הצדקניות הנסתרות.

פרשת חייה של צביה אידה סמונוב, כלת הפרס השנה, כולה קודש לעזרת הזולת, החלשים והנחשלים. כבר בנעוריה ייעדה את חייה למטרה זו, למדה בבית הספר לעזרה סוציאלית באנגליה ולאחר מכן עלתה לירושלים ומאז מסורה היא לנערים ונערות טעוני טיפוח, ידועה גם שרותה המסור לשיקומם של פליטי טבח חברון. עוד היום נכונה אידה סמונוב לבוא לעזרה, לנזקקים ולעוורים בירושלים, וירושלים מביעה היום את הוקרתה לפועל חייה לצביה אידה סמונוב!

פרשת השבוע פרשת “וישב” היא. לרבים נוח להם “בשב ואל תעשה”, וחכמינו במדרש תנחומא הורו: “כל מקום שהוא צער, אומר וישב”. חלילה לנו איפוא לשבת באפס מעשה. בכוחו של כל אדם להפוך את חייו מ"וישב" ל"ויגש", להגשת עזרה איש לרעהו.

זהו לקחנו.

צביה אידה סמונוב שמה מעיד עליה, שהרי נתנה את מיטב חייה לארץ הצבי. שם משפחתה מתחרז במקצת עם סימן־טוב. חייה סימן טוב הוא לה וסימן טוב לכל מי שזכה לברכת מעשיה ומצוותיה.

בדברי הסיום של הפטרת השבת נאמר: “תשואות חן חן לה”. תודה כפולה ומכופלת לצביה אידה סמונוב: האחת בשל אישיותה למופת והאחת בשל פעלה ומעשיה הטובים: — תנו לה מפרי כפיה!

צביה אידה סמונוב    🔗

פניתי בטלפון אל הגברת צביה אידה סמונוב, שזכתה בפרס לאזרחות טובה של ירושלים, וביקשתי לראותה. אמרה כמתנצלת ובנימה של צער: “אבל אני איני כפי שהייתי לפנים.” אף על פי כן נאותה. הפנייה היתה ביום ראשון בשבוע והסכמנו לפגישה ביום שלישי, יום שהוכפל בו כי טוב, ולפי שכבר קבעה ביקור במועדון למחרת, ביום שני. ביתה של צביה עומד בשדרות בן־מימון ברחביה ובסמוך לביתו של ראש הממשלה. נפתחה הדלת ולפני עמדה אשה גוצה, כחושה וישישה וכפופת גב. היא שלחה אלי מבט אלכסוני כמי שמציץ ממעמקים, בחנה אותי ולאחר שאמרה “הכנס” חזרה אל חדר לפנים מסאלון כשהיא נשענת על מקל, צולעת ומדדה. עד מהרה נוכחתי שעל אף מגבלותיה הגופניים, הישישיים, צעדה מהיר, איזו רוח איתנה פעימה סביבה, בוטחת. הסבנו אל שולחן עגול מכוסה מפה לבנה עשוייה תחרים והפונה בסמוך אל חלון השופך אור של רגיעה, של בין השמשות. נתתי מבטי סביב הכל זך ונקי, הרצפות מכוסות בשטיחים, הקירות מקושטים בתמונות אמנותיות, פה ופה עציץ מוריק, אגרטלים וכלי כסף נאים ומאירים מבעד לאיצטבאות. מפליא אמרתי לעצמי, הבית הזה נכון כמו לקבל פני כלה.

הייתי תמיה: אימתי ראיתי את האשה הזאת? אימצתי את זכרוני הרחק אל מעבר הימים הרחוקים, ימי הועד הלאומי וועד הקהילה בירושלים. השם סמונוב זכור לי ולא זכור, דמותה של האשה הזאת “כלת הפרס” לא ראיתי מימי, אף־על־פי־כן ניסיתי לשחזר מראות ודמויות של עבר, כאילו חזרתי אל מחוז נעורי. לשוא.

ודאי שהתעורר ספק בלבי בדבר אפשרות של ניהול שיחה עם אשה ישישה זו, אשר ישבה על הכסא בסמוך לי, משענתה־מקלה בידה ורק ראשה כמו “צף” מעל השולחן “הגבוה”. שוב הציצה בי בעין בוחנת ואלכסונית והעירה בצינעה וברחמים, כזו הנרעדת מלב גלמודה: —

“תמיד החזקתי עצמי בצל…”.

עד מהרה החלו דבריה לרוץ וכוחה גבר והלך, סיפרה שמוצאה מרוסיה, נינה ונכד לרבי מלובאביטש, רבי מנדל שניאורסון, מייסד התנועה חסידית חב"ד. בן אחותה ישעיהו ברלין הוא. בעלה המנוח ר' יצחק סמונוב היה נכד לנצי"ב. צביה התחנכה בילדותה ברוח דתית ואם כי לא ביקרה ב"חדר" תמיד היה בבית מלמד. בראשית שנות העשרים העתיקה את מגוריה מריגה ללונדון. למדה באוניברסיטה וייעדה את עצמה ללימודי המתימטיקה ושאר מקצועות ריאליים, פיסיקה וכימיה. מניה שוחט ששהתה בלונדון בימים ההם השפיעה על צביה ללמוד סוציולוגיה ושרותים סוציאליים היפים לבני הישוב וביחוד לירושלים שנתברכה בעדותיה. צביה שמעה לעצה וסיימה את האוניברסיטה במקצועות אלו, ועדיין היא תוהה אם היטיבה בזה לעצמה ולזולת. מכל מקום הלכה אחר נטיית לבה. עלתה לארץ והחלה בעבודה סוציאלית, לא אוותה לשבת במשרד, אהבה תמיד את עבודת השדה, להיפגש עם האנשים במקומות מגוריהם, משכנם וחייהם. לימים חזרה וביקרה בלונדון ומכוח מאה לירות שזיכוה במתנה חזרה עד מהרה לארץ והחליטה להקים מועדון לנוער ולקשיש באחת השכונות הישנות של ירושלים מזכרת משה אחות לאהל משה, המאירות בראש רחוב אגריפס, מול מחנה יהודה. ודאי שראש העיר דניאל אוסטר ז"ל סייע בידה והוסיף לה עוד ס"ט לירות, וכך הקימה את המועדון, שיפצה את קירותיו וריהטה אותו עם קצין מבחן קבוע לילדים ועם ועד שהיה מורכב מצפורה בלוך, חנה לייבוביץ, זינה הרמן, פרופ' קרל פרנקנשטיין וכמדומה לה עוד גם אברהם הרמן היום נשיא האוניברסיטה.

הנרייטה סאלד שעמדה בראש המחלקה הסוציאלית של הועד הלאומי שלחה מכתב ברכה, היקר לצביה עד היום. ואולם הקמת המועדון במזכרת משה לא היתה מן המשימות הקלות, לפי שאנשי השכונה, שהם ברובם יהודים יראי שמים התנגדו לכך. מקום מפגש של נערים ונערות ובצוותא נראה חשוד בעיניהם. ניסו לשכנעם בטעמים הרבה ולא קיבלו. עד שיום אחד פנה אליהם דוד ילין, שבעצמו גר בנעוריו בשכונה זו. הוא כינס את אנשיה בבית הכנסת והזכיר להם “שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא” ועוד דברים יפים אמר, עד שנענו לו: “רוצים אנו”. עד מהרה כונסו במועדון כתשעים נערים ונערות עם שניים או שלושה מורים: ד"ר ישראל כ"ץ שהיום הוא שר הרווחה, שמחה גינצבורג מעובדיה הבכירים של הסוכנות היהודית וגרשון קונטוק. המועדון הוקם בשנת 1938 ורוב הילדים היו אלה שהועלו לא מכבר לארץ ישראל מקאזבלאנקה במרוקו, שלימים המשיכו לימודיהם בבתי ספר רגילים, מהם למדו מקצועות החשמל, נגרות, סנדלרות, כמה מהם אף ירדו מן הארץ, ששה מאותה עדה נפלו במלחמת השחרור.

דבריה של צביה סמונוב נוהרים בלהט עצור, איזו שמחה פנימית האירה בהם; הדברים ערוכים וסדורים בהגיונם ובהקשרם להפליא, כאילו התרחשו המאורעות רק אתמול. הזכירה כמה מן הנערים והנערות בשמותיהם הפרטיים והמשפחתיים. כמו במחרוזת פנינים מנתה כמה “קוריוזים” הזכורים לה אחד לאחד עד היום.

מעשה במשפחה שהיתה לה ילד יחיד והכל אמרו נואש להכניסו למסגרת לימודים. נערה כבת שבע עשרה עליזה שמה לקחה את הילד “תחת חסותה” והחלה מלמדת אותו קוים וציורים באופן שהיתה מחזיקה את אצבעו של הילד ומציירת אתו “קו” ו"עיגול" ו"אות". שהרי אותו ילד לא הוכשר אף להחזיק עפרון ביד. צביה הסכימה עם בעל קיוסק סמוך לספק לילד כוס חלב מידי ערב שמחירו היה בימים ההם מיל אחד. עד מהרה נמצא שהרבה ילדים באותה עדה נמצאו חסרי תזונה ובהסכם עם עירית ירושלים סיפקו לילדים “ארוחת מנחה” וכדי להרגילם לשלם הציע איש מחלקת הנוער של הועד הלאומי נחום לוין, שהילדים יביאו חצי לירה לחודש. רובם של ההורים התנגדו שילדים אלה ילכו ללמוד בבית הספר הואיל ועזרו לפרנסת הבית על ידי מכירת שרוכי נעליים, היו שליחים של חנויות מכולת והפרוטות שהרוויחו סייעו לפרנסת המשפחה מבורכת בילדים. בית הספר עמד בשכונה הסמוכה באהל משה וניהלו ר' יעקב מלמד. אף על פי כן אותו ילד שעליו סיפרנו לעיל הגיע עד כתה ה' והמשך בשום אופן לא הלך. היום הוא סנדלר.

מעשה בנער אחר שגנב פעם קופסה ובה כדורי רובה, שהיוו סכנה לנער ולמשפחה. הילד סירב להחזיר את קופסת הכדורים. פנו אל אביו שישפיע על ילדו. “מחה” הילד כלפי אביו בזו הלשון: “הלא אתה הורית לי שאם לגנוב יש לגנוב משהו חשוב גדול, והנה עשיתי כעצתך”.

קצין המבחן מטעם שלטונות המנדט היה י. צ’ין; אל קרל פרנקנשטיין פנו במקרים חמורים; צפורה בלוך היתה מופיעה בבית המשפט. גם בימי המצור על ירושלים המשיכה צביה לטפל ולדאוג לנערים ובין הפגזה להפגזה היתה מוצאת מחסה בכניסה של בית זה ואחר, היו ימים שההליכה מן המועדון עד הבית ברחביה נמשכה כשעתיים.

עם הקמת המדינה עברו צביה ובעלה לתל־אביב, בעלה המנוח היה מזכירו הראשי של פנחס רוזן. אך רגע, נזכרה צביה, בשנת 1937 טיפלה בפליטי חברון. עשרים וארבע משפחות פליטות מצאו מקלט ארעי באולם בית הספר חכי"ח (אליאנס) ששימש כרגיל אולם להתעמלות.

וכאן גילתה צביה בקיאות רבה בבני המשפחות האלו שאת חייהם היא ליוותה ומלווה עד היום, הזכירה שמו של “סעדיה לופס ז”ל שבכוחותיו עלה ונתמנה למזכירו של הראש"ל עוזיאל זצ"ל וגם היה מנהל משרד הדתות ונפטר בדמי ימיו. אחת האחיות היתה חולה קשה עד שסרבו להכניסה לבית החולים ותודות להתערבותו של רופא הילדים ד"ר גרינפלד נתקבלה לבית החולים. לימים הבריאה והיום שמחה האשה בילדיה ובנכדיה. רגע הפסיקה מדיבורה הרהוט וכמו מבקשת להעצר על פרשת דרכים. כמו הרהרה בקול: “בעיקר עסקתי בעבודת שדה, אילו הייתי מתמסרת יותר ללימודי הייתי זוכה להשכלה רחבה יותר…” הוסיפה: הועד הלאומי הקציב חמש מאות לירות כדי לשקם את פליטי חברון ודרך אגב מספרת על צעיר אחד, תלמיד ישיבת פורת יוסף בן עשרים ושש, שהיה שוחט בחברון. צעיר בעל כשרונות, והוא היה מלווה אותה הביתה מאליאנס עד רחביה. יום אחד אמר אותו איש לצביה: “באמת, לעתים אני חושב שמוטב היה לי להתאבד”. הרגיש הצעיר שחטא בלשונו והוסיף: “אבל משאני פותח וקורא בספרי חכמים וביחוד משאני מתחיל לעיין ולהעמיק בדף גמרא, אותה שעה אני שוכח את כל העולם. אותה שעה לבי מייסר אותי על מחשבת ההתאבדות שעלתה בלבי”… צביה לא ידעה כיצד לשקמו. ידעתי שהצעיר מוכשר הוא. דיברה עם ישעיהו לייבוביץ עליו. אמר: תשלחי אותו לקיבוץ. ושוב חשבה ולא מצאה לו תיקון. יום אחד חלה באנגינה קשה. שלחתי אותו לבדיקה אל ד"ר גילברט, איש דתי ובעל השכלה רחבה והאיש הבריא. בהתאם לעצתו הוצג האיש לפני פרופ' שאול ליברמן ובארבע לירות שנאספו מפה ומפה הצליח האיש לסיים לימודיו והוסמך לרבנות. היום הוא רב באחת מערי החוף, אישיות מרשימה. ד"ר דה סולה פול הציע לאיש בשעתו לעבור לארצות הברית או לקנדה ולכהן שם כרב באחת הקהילות. הוא סרב. כשנודע הדבר לרב הראשי הרצוג אמר: “רואה את, אם מצילים אדם מתנאי חיים קשים, כאילו מצילים עולם מלא. את ודאי זכית לכך”… הייתי עוזבת את הבית בשבע בבוקר וחוזרת בשבע בערב. אם תבוא היום לאותה שכונה תמצא שלט: “מועדון לזקנים ולנוער עובד”… כל ימי עבדתי בהתנדבות. ב־1950 נפטר בעלי. נותרתי לבדי. הואיל ואני חשוכת ילדים ביקשתי לצרפני כעובדת סוציאלית מטעם מִשרד הסעד. הטילו עלי לטפל בשיקומם של שחפנים. ובכן הייתי מרבה לנסוע בכל רחבי הארץ לחיפה ולתל־אביב, לראשון לציון ולחולון, ביקרה את החולים בבתי החולים, קשרה את משרד הסעד עם הסוכנות והנהלת בתי החולים, תשומת לבה נתנה ביחוד לעודד את רוחם של החולים, שימצאו מקומם בחיים. שש שנים נמשכה עבודה מפרכת זו (1951—1957) השנים היחידות שקיבלה שכר.

ב־ 1957 הגעתי לגיל הפרישה. הוזמנתי לישיבה אצל פרופ' מייכלסון ובה הוחלט להפקיד אותי במועדון לעיוורים שהקימה מרת מייכלסון במקור חיים. וכאן פרשה צביה סמונוב עולם חדש, סיפרה על תולדות המוסד חינוך עיוורים, אשר לימים באו לכלל הכרה שיש להפריד בין המבוגרים לילדים. ביקשו להפוך את חינוך עיוורים למוסד חינוכי, יותר נכון לבית ספר. החלו לשלוח ילדים ולהחזירם אל בתי הוריהם. משפחות רבות סרבו לקבל את בנם או את בתם. היתה משפחה שעלתה ממצרים ולאחר שסידרו את בתם בחינוך עיוורים ירדה לאנגליה או לאמריקה ועקבותיה נעלמו והפקירו את הילדה ללא קרוב ומודע. אותה ילדה אף לקתה בשתוק ילדים, לא ראתה, הלכה בקפיצה על רגל אחת ושמעה בקושי. היו בין העיוורים טיפוסים אינטליגנטיים, ואולם היו כמה מהם שלא צלחו לשום סידור. שיקומו של העיוור היא אחת הבעיות הסבוכות ביותר. תודות למאמצים הרבים שהושקעו סודרו כמה מן העיוורות והעיוורים כטלפונאים במרכזיות טלפון במוסדות ציבוריים וממשלתיים שונים, במחשבים, הדריכו אותם למלאכת כפיים, בקליעת סלים ועבודות יד, אחד העיוורים נמנה היום עם צוות של עובדים סוציאליים. אחד עובד בדפוס הממשלתי אחרת עובדת כטלפונאית במשרד המשפטים. הטלפונאית בעזרת נשים היא עיוורת שהתחתנה עם עיוור. היא ספרדיה והוא אשכזי ויש להם שני ילדים פקחים. האשה עושה את כל משק הבית. מפליא, הילד בן שנתיים לא גילו לו שאמו אינה רואה אך הוא באופן אינסטינקטיבי, כשהוא רוצה להראות היכן ה"כתם בבגד" הריהו נוטל את אצבעה של אמא וקובע אותה במקום שמצוי הכתם.

לעומת זוג זה מזכירה צביה את ולנטינה שנולדה פיקחת אלא שלימים נתעוורה ולא עלה כל מאמצם של הרופאים. שלחו אותה לקיבוץ ואולם משנוכחו שאין תקוה לולנטינה נשלחה למוסד ובימים ההם שלם שכר החזקתה בסך עשר לירות לחודש. אלא שולנטינה היא היום אשה אינטליגנטית, עוד התפתח אצלה מחלת השגרון. יום אחד היא הזמינה את צביה ואמרה כי ברצונה לעבוד ועל חשבונה תיסע יום יום בטקסי למקום עבודתה. לולנטינה משפחה בתל אביב, אחים ואחיות. ולנטינה הביעה רצונה שמדי פעם רוצה לשמוע הרצאות באוניברסיטה, יודעת גם לסרוג. היא אישיות. היא רצתה להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לעבוד ולהיות למועיל בחברה. לאחר השתדלות מרובה בדפוס הממשלתי, נתקבלה כטלפונאית ארעית והיא מוזמנת למלא את מקום עבודתה של טלפונאית פיקחת במקרה שזו חולה או יצאה לחופשה. כל כמה שניסתה לדבר עם ההנהלה על קביעות לא מצאה אוזן קשבת. לימים ביקשה לגור יחידה בחדר. המצאנו לה חדר, יש לה תנור משלה ובעצמה ניגשת, כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, לכיור ומנהלת משק ביתה.

ארכה השעה וצביה לא נלאתה להעלות מקרים ודמויות שפגשה במהלך עבודתה, שלמעשה אלו הן מצוות שצברה בלא שנתנה את דעתה על כך.

לבסוף כמו התוודתה ואמרה:

— לכאורה, כל שפעלתי בחיי היתה זו למעשה עבודה טכנית, עזרתי לבן אדם לעמוד על רגליו. אין לומר שיצרתי משהו. לא הרביתי בקריאה ולא הלכתי בקו המודרני שההשכלה מחייבת, התמסרתי לעבודת השדה, שהרי לשם כך עליתי לארץ, היו לי נשואים מאושרים. ואם עליתי לארץ ישראל חשבתי שכל רגע עלי להוסיף ולעבוד, ליצור. כל ההנאה היא שלי. עלינו לארצנו וזכות גדולה היא לי שאני קיימת ופועלת בה, אני צריכה למלא את מקומם של עשרה אנשים שעדיין הם שרויים בגלות.

דבריה היו מונולוג אחד ומשסיימה עלה חיוך של קורת רוח מבין שפתיה. צביה כמו התעוררה מחלום יפה, חלום שהוא כולו מציאות זוהרת, עמדה על רגליה נטלה את משענתה־מקלה ועתה אמרה: — הבה ונשתה קפה, אפיתי עוגות טעימות.

— בת כמה היא? שאלה אותי בלחישה אשה המבקרת את צביה פעם או פעמיים בשבוע.

— אמרתי צביה בת כ"ח!

 

נושאי כתר העזרה ד"ר מלכה וד"ר אברהם שפיגל    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

י"ב בטבת תשל"ב — 26.7.1973

אנו עדים להתעניינות גדלה והולכת בפרס לאזרחות טובה. עשרות אנשים ובכללם אזרחים נכבדים מאד טורחים וממליצים לראויים ולטובים. השנה הוצעו עשרים מעמדים. לכל מעמד טיבו וזכותו והשופטים התקשו לקבוע מי עדיף ממי. נבחרו איפוא שלושה: רגינה שכטר וזוג הרופאים ד"ר אברהם שפיגל ורעיתו ד"ר מלכה שפיגל, המצויינים במעשיהם הטובים לכלל ולפרט ובהתנדבות.

שום הנהגה, אם מדינית ואם עירונית, אינה יכולה להתמודד עם כל הבעיות הסוציאליות על בחינותיה ופניה הרבים. תמיד ישאר שדה פעולה ליחידים, אחיסמך ונחשון בן עמינדב — למתנדבים בעם.

הננו מתברכים, שהפרס לאזרחות טובה מסייע לגלות מקורות אנושיים של מסירות לזולת החושפים סבך של עניינים התובעים תשומת הלב. חז"ל אמרו: “גדולה גמילות חסדים מצדקה, שצדקה בממון וגמילות חסדים בגופו”.

הנה זה כר נרחב לפעולה בחברתנו.

הפרס השנה מבליט את האנשים הנחלצים לשיקומם הגופני, הנפשי והמוסרי של אלה שהגורל התאכזר להם. המתנדבים מבקשים להקל על מצוקת המקופחים, ליתן להם יותר טעם לחייהם, להאיר את עיניהם, ומי ימנה את הקשיים והמכשולים הרבים הנערמים; בני אדם שלקו בגופם ואלה שלקו במחסור.

הזוכים השנה ירשו לי להשתעשע במעשה מרכבה של שמותיהם: רגינה משמעה מלכה. הכתר של רגינה שכטר הוא כתר של שם טוב מכוח מעשיה היפים. אותה משמעות רומזת גם על מלכה ואברהם שפיגל, שמשמעו ראי, כנאמר “כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”. יפה לזוג הרופאים שפיגל שצירפו לעצמם גם את העבודה הציבורית העזרה לזולת.

יעקב אבינו שנאבק במעבר יבוק עם מלאך ונפגע בעקבו ידע יחד עם כן להפיק ברכה מעם יריבו, — יש בו משום לקח חשוב לרבים, שגורל החיים הביא כל אחד למעבר יבוק שלו, כלומר העובדה שאפשר להפיק ברכה גם מן המצוקה, ואחת הברכות ודאי היא הנכונות לבוא לעזרת הזולת.

האות “שין”, שבה מתחילים שמות המשפחה של הזוכים בפרס, יש בה משום רמז ל"שברי כלים". נאמר, שהקב"ה מתעסק בשברי כלים, לתקן כלים שבורים של החיים. ואין מצווה גדולה מזו מאשר להתעסק בחיים שבורים ולהחזיר לבני אדם את שלמותם ושלומם, לשובב את נפשם".

מי יתן ויוסיפו רגינה שכטר, ד"ר מלכה ואברהם שפיגל עוד שנים רבות לעסוק במצוות וכה־לחי!

ד"ר מלכה וד"ר אברהם שפיגל    🔗

היום מצויים בירושלים וגם ברחבי הארץ שורה של מעונות לילדים שהגורל המר פגע בהם בפיגור שכלי. מצויים מוסדות בהם מבוגרים מפגרים עוסקים במלאכות שונות, כגון קליעת סלים, גננות, נגרות, אריגה וכיוצא באלה. ביחוד מביאים מעונות אלו מחסה ומסתור לבני אדם אלה שהגיעו לזיקנה ושוב אינם עוד למעמסה על בני המשפחה ולא מעיקים על מצפונה של החברה.

ד"ר אברהם שפיגל ז"ל ורעיתו ד"ר מלכה שפיגל תבלח"א, שני רופאים ידועים בירושלים, הם שהקימו את אגודת אקי"ם ותודות להם מצויים בירושלים בלבד: בית יוליה בדרך לחברון כבית מגורים; בית אדי שור — מעון יום לילדים בגיל הרך; בית רחל שטראוס — מרכז הכשרה לנוער ובתי אריגה ומלאכה מוגנים בתל־ארזה ועוד מעון יום “האור” בואדי ג’וז ותחנת תצפית עם מרכזי הכשרה ומועדונים לנוער ולמבוגרים, בפקוח רפואי ובהם אחיות ועובדים שונים. הרפואה מחלקת את המפגרים לשלושה סוגים: פגור קל, פגור מתון ופגור חמור. דומה שרק “תמול שלשום” היו מוכי גורל אלה, שמנו עשרות ומאות, וכיום אלפים — מופקרים לעזובה והיו למגינת לבם ולעצבונם של בני משפחותיהם, משפחות שראו בנים אלה כ"כתם" משפחתי, הסתירו אותם מעיני רואים ודנו אותם בבדידות בחדרי חדרים, חשוכים ובמרתפים, יצורים נידחים. השפיגלים התעוררו למעשה מתן מחסה משום שהם בעצמם היו קרבן לאסון משפחתי זה. כשהיתה מלכה שפיגל בהריון השלישי שלה, עוד בהיותם בגרמניה, נפצעה בתאונת דרכים. שבוע ימים היתה מוטלת בבית החולים בחוסר הכרה, חזרה עליה הכרתה ועוד שבועות רבים חלפו עד שנרפאה משברים בעצמותיה. מקץ שלושה חדשים ילדה את בנה השלישי, גבריאל. עד מהרה גילו שהוא מפגר בהתפתחותו — וכרופאים מנוסים חקרו את סיבת הפיגור יסודה, מצאו כי התאונה היא שגרמה לחוסר הספק חמצן למוחו של העובר והסב לפיגורו. פנו ההורים לעזרתם של מומחים וללא הועיל. עם עלות השלטון הנאצי עזבה משפחת שפיגל את גרמניה ועלו לארץ־ישראל (1933), תחילה ביקשו להיאחז בחיפה ואולם לבסוף התאזרחו בירושלים והיו מבניה הטובים. על מפעלם זה, שכולו בא מתוך התעוררות עצמית, זיכתה אותם עירית ירושלים באות הוקרה של “אזרחות טובה” מקרן ברט וד"ר ישראל גולדשטיין.

ערב סתוי היה.

ביקרתי את ד"ר מלכה שפיגל ברחוב בלפור בירושלים. לעיני הופיעה אשה בעלת קומה בינונית, ששערות שיבה עוטרים את ראשה היפה, עיניה צעירות ועור פניה כמו קטיפה. האשה קידמה את פני בעינים כחולות עם מאור פנים ובאדיבות רבה. הביאה אותי לטרקלין, שריצפתו מכוסה בשטיחים נאים, פה ופה איצטבאות ספרים, לרוב לועזיים, תמונות, כלים אמנותיים. בית הנושם תרבות, הייתי אומר של טוהר וזכות. על השולחן עמד אגרטל עם פרחים צבעוניים, ערוכים בטוב טעם, הכל אומר יופי, נקיון: — בית אומר שירה.

ידעתי שבעלה של ד"ר מלכה שפיגל, ד"ר אברהם שפיגל, נפטר לפני כמה חדשים, אבל לא ניכר בבית כל אותות של אבלות, אדרבה דומה היה שישותו של ד"ר אברהם שפיגל עודנה חיה והיא מהלכת במקדש־זה. מלכה לא מדברת על עצמה, הא שחה על בעלה ומצביעה על ציור־נוף זה מגרמניה ומירושלים שצייר, על ספרים שקרא, הנה שולחן עבודתו המחכה לו כמלפנים. מלכה מציגה לפני תמונה נאה, כשהוא ניבט מעל כתפיה עם עיניו הטובות, עם מצחו הרחב, זה של הוגה ושערותיו המגודלות היורדות מעבר לערפו; כל כולה של התמונה מראה של טובה, חיוך אנושי שובה. כובש. מלכה מצביעה על תמונה נאה העומדת במזרח הבית, אשה הטובלת ביפי־נוף וספר פתוח לפניה ועם דברי הקדשה שהקדיש האיש לאשתו, הקדשה בת שלוש מלים: “פעילות, רגישות, ענווה”. העירותי, “זו שירה בת שלוש מלים”, השיבה מלכה כמו בלחש, ד"ר אברהם שפיגל אף כתב שירים. לנכדיו המצולמים כשהם מדליקים נכות חנוכה, חרז את החרוזים הבאים:

הנרות הללו שאנו מדליקים

שוב הם מאירים בתמורות הימים

הנה הגיע גם תורכם, ילדים,

נרות חנוכה, במקומנו להדליק

הנרות נוצצים כעיניכם המאירות

ואורם שופע חמימות מתוקה,

כמו אהבה הזורחת מלב אל לב

אם תרצו אין זו אגדה.

החדר טובל בציורים של פרחים ונופים, ומלכה מפתיעה אותי שוב כשגילתה שבעלה אף התכתב עם המחותנת שלהם שדרה בלונדון בשפת השירה והחרוזים.

היתה מלכה כמו מתנצלת על שעדיין העברית שלה אינה רהוטה בפיה, משניסתה לתרגם פה ופה כמה מן השירים של בעלה: “העברית שלי דלה, דלה מאד, לדאבוני”, אמרה. כיום כמעט ופרשה מכל עיסוקיה הציבוריים וכמובן הפסיקה לעסוק במקצוע הרפואה, ביחוד היא מיצרה על פעילותה באקי"ם, שאינה פוריה כפי שהיתה לפנים. משהסתכלה בעיני התמוהות קראה: — מה דעתך, בת כמה אני? — נסיתי לנחש, שלפי תוי פניה וברק־עיניה אינם מעידים על גיל של שיבה. אמרה: “אני כבר בת שמונים ושתים”!…

ועיניה הצעירות חייכו במשובת נעורים.

מלכה היא ילידת דסאו, “זו עירו של משה מנדלסון” ועד מהרה הציגה לפני תמונה של צעירים וצעירות מברלין, שהתלכדו לארגון נוער ציוני: “אתה רואה את הצעיר הזה, היושב באמצע השורה הראשונה והיפה ביותר מבינינו, זהו זלמן רובשוב, זלמן שזר. זוהי תמונה משנת 1916 שהצטלמנו בברלין. שזר היה מרצה באידית על התנועה הציונית ועל ההיסטוריה היהודית ולפנים גר בבית בשכנותנו, ברחוב בלפור”.

חזרה וסיפרה כיצד נפגשה לראשונה עם אברהם שפיגל ולמדו רפואה בברלין. משעלו לירושלים גרו תחילה ברחוב שטראוס, בקומה גבוהה, בימי מלחמת העצמאות לא יכלו לאטום את חלונות ביתם בשקי חול, כי נבצר מהם להעלותם עד הקומה הרביעית. חסמו איפוא את החלונות ב"קיר" ספרים עבים שנוקבו ככברה ממטרות יריות של האויב. גם בעיצומה של מלחמת העצמאות לא פסק הזוג שפיגל להגיש עזרה רפואית ובכל רחבי העיר, ולא אחת חשפו עצמם ליריות ולפגזי הערבים. ד"ר אברהם שפיגל היה מבקר ברחביה כמעט מדי יום, ורחביה היתה אחד ממוקדי הפגזות האויב. עם קום המדינה העתיקו דירתם ברחוב בלפור ובה היא גרה עד היום. חזרה וסיפרה מלכה על בנה גבריאל וכל התלאה שעברה על ההורים בשנים הראשונות, בפנותם מרופא לרופא עד שאחד קבע בודאות שהמקרה הזה הוא פיגור שכלי שאין לו תקנה. “התרעמתי מאד על רופא זה”. אף על פי כן, משעלו לארץ הגבירו ההורים את מאמציהם להציל את בנם, ביקשו להקנות לו מקצוע כל שהוא, העסיקו אותו בבית המלאכה לאריגה שבהנהלתה של אהובה ילין־פיקרד. ניסו לצרפו אל אחד הקיבוצים ואם כי חברי הקיבוץ התנהגו עימו בכל הסבלנות והעדינות לא הצליח הבן להיקלט בו, ניסו ושלחו אותו פעם אל מוסד לקידום ילדים מפגרים בשוייצריה ולאחר שנים ספורות חזר לארץ. הבן, גבריאל, עשה מאמצים רבים כדי לשקם את עצמו, בחריצות רבה למד שפות והוא שולט היטב כיום בשלוש שפות, גרמנית, עברית ואנגלית. אוהב מוסיקה “עד לשיגעון”, אפילו בלכתו ברחוב מאזין למוסיקה קלאסית בעיקר, מתעניין בבעיות השעה ועוקב אחר ההתפתחות והמאורעות החברתיים השונים. ניסה אף לפרוט על פסנתר והגיע גם להישגים מסויימים.

ההורים סרבו להאמין שאמנם אין תיקון לחייו של בנם. מכאן גם עלה הרעיון להקים את אקי"ם, שמשמעותו המילולית היא להקים, לשקם ואילו ראשי תיבות משמע אגודה לקימום ילדים מפגרים. ההורים ערכו תחילה מגביות פרטיות מידידיהם ומכריהם, בארץ ובחוץ לארץ, עד שהצליחו לעורר את התעניינותם של המחלקה הסוציאלית של העיריה ומשרד הסעד ולעורר את דעת הקהל, והרבה סיפורים הנשמעים כאגדות בפי מלכה, בהם היא מתארת כיצד גייסה אנשים מכל השכבות לבוא לעזרה, מתנות שקיבלה, סכומים רבים של בני הזוג עצמם, כיצד הצליחו לרכוש דירה אחת ודירה אחרת. ואין זה מן הדברים הקלים, כי לציבור הרחב יש דעות קדומות לגבי ילדים מפגרים ואפילו אמונות תפלות ואינם רוצים שמוסד כזה יעמוד בשכנותם. עיקר פעילותה של האגודה היא ליזום ולייסד, וכאשר עומד המוסד על מכונו עובר לרשות ציבורית. ודאי נלווה למאמצים אלה הרבה ויכוחים, הרבה לבטים, אכזבות. על אף כן ידעו להתגבר על המכשולים. שאלתי את מלכה שפיגל במה מפרנסת את יומה, וכיצד מנהלת את משק ביתה והיא יחידה.

אמרה: בכוחותי אני מנהלת את משק הבית, אני קוראת ספר, מאזינה למוסיקה קלאסית, ובמשך כל השנים היינו מנויים לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בתה ונכדיה וגם ניניה מבקרים אותה תכופות. הנכדה עוד מעט תתגייס לצבא ומקווה שעוד תזכה לראות בנינים: — “בליל שבת האחרונה הסבו אל שולחני אחד־עשר איש”, אמרה.

הבן גבריאל נמצא וגר במוסד למבוגרים, מבקר את אמו פעם ופעמיים בשבוע “בערבי שבת ובשבת הוא תמיד בבית”. ביקשתי להרגילו שיש לו שני בתים ולא ירגיש עצמו נעזב וללא קורת גג במקרה שגם אני… שהרי אין אדם חי לעולמים".

כך פעלו הזוג ד"ר אברהם שפיגל וד"ר מלכה שפיגל כל הימים בתוככי ירושלים, הקימו את האגודה יחד עם הורים אחרים נפגעים, ועד היום, הלב נתון אליהם. ואם נחוץ אפילו מזגן אוויר באחד המוסדות, עד מהרה מחפשת מלכה אחר אמצעים ומתקינה את המכשיר.

שעה ארוכה ישבתי עם ד"ר מלכה שפיגל. נעים היה להסב עימה עוד שעות רבות, כי באווירה של תרבות היא שוכנת כל הימים, כאותה אווירה רעננה הנושבת בחוצות ירושלים, בבוא הסתו.

רגינה שכטר    🔗

רגינה שכטר רואה בחסד מעין המשכיות: החלה בעבודת התנדבות וחזרה אליה לאחר פרישתה לגימלאות.

כבר מפגישה ראשונה עם רגינה שכטר יכול אדם לעמוד על טיבה. אשה העומדת על סף הגבורות ורגליה איתנות על הקרקע, הליכתה קלה, בעלת גוו בינוני ומוצקה, נמרצת בביטוייה ומעידה על בטחון במעשיה ובמשפטה, מסתכלת ישר בעיניך. כל ימיה עסקה רגינה שכטר בעזרה סוציאלית, עזרה לנזקק לעמוד על רגליו, כדבריה, והיא כמו נולדה להתמודד תמיד עם לבטיו של יחיד וסבכיה של חברה. דומה שבכל פעם שביקשו מוסד זה ואחר, אם בברלין ואם בירושלים למלא משימה קשה, או להתחיל הכל מבראשית — הטילו את המעמסה על שכמה של רגינה, זו בעלת היוזמה, בעלת היכולת ליצור יש מאין; אחר קולה הפנימי הלכה כל הימים לפגוש אדם ולסייע בידו לחלצו מאדישותו ומיאושו, הלכה לפניו כמו להאיר לו את הדרך כבפנס, להתפלל עימו כדי לגאול את עצמו ואת סביבתו.

ראשיתה של רגינה שכטר בברלין, עודה רכה בשנים וכבר התנדבה לפעולה במרכז הנוער היהודי שהקים ד"ר זיגפריד להמן (“יידישע פולקסהיים”), לפליטי אחיו שנהרו ממזרח אירופה בתום מלחמת העולם הראשונה. הטעם להתנדבותה: למען הציונות, לעליה לארץ ישראל, וכאחת מבנות ישראל שנענו למשנתו הציונית של מ. מ. בובר ומגמתו החינוכית. ודאי עוד הדרך היתה רחוקה בימים ההם להגשמה חלוצית. היא שליוותה את קבוצת הנוער הראשונה מברלין לחינוכם בבן־שמן (1933). רגע חשבה לבנות את חייה בארץ, ארץ חלומותיה, ולהמשיך בה את פעולתה ועזרתה לנזקקים. ואולם המפגש הראשון עם אדמת המולדת הכתה אותה בהלם. וכה סיפרה: “לא עברו ימים רבים ואני ברחתי מן הארץ”.

— מה הביא אותך לכך?

— איני יודעת. זה היה החמסין. זה היה חוף יפו דרכו נסענו בדרך לא דרך לבן־שמן, הכל נראה אפרורי, הכל לבן, שממה, חולות, חולות, ללא עץ. דרכתי בשבילים צרים בין שיחי צבר דוקרניים; היה חם והיה חמסין, אנשים מוזרים רכבו על חמורים, צעקו “משמש, משמש”, הייתי המומה. לא הבינותי אף מלה ממלמוליהם, גרתי ערב אחד אצל מכרה אחת וערב אחד אצל מכרה אחרת, הכל אפור, חם־חם, משמש־משמש, החלטתי איפוא לחזור. אמר לי זלמן רובשוב הוא זלמן שז"ר: “את לא נורמלית, צריך לקחת את הפספורט מידך”. ואולם יום אחד עברתי בנחלת־בנימין ראיתי משרד לנסיעות, נכנסתי ורכשתי כרטיס וחזרתי לגרמניה.

עתה החלה ללמוד עברי, היתה לה קורת־רוח מהישיגיה ביחוד בדקדוק, ומשהניחה דעתה שיש לה יסוד־מה של ידיעה ודיבור עברי, ראתה עצמה משוריינת מפני אימת הניכר, מקץ שנתיים חזרה לארץ והפעם לצמיתות (1935).

*

קשה להדביק את מרוצת זכרונותיה של רגינה שכטר המסופרים בלהט נפשי ולפרטי פרטיהם כאילו התרחשו תמול־שלשום. רגינה נולדה בברלין. תודות לתכונתה הטבעית לסייע לזולת עמדה במחיצתם של אישים, שכיום הם נכס אנושי בינלאומי, יחד עם איינשטיין חתמה על המחאות בהנהלת קרן שהצטרפה מתרומות שאסף זיגפריד להמן ליסוד כפר הנוער בן־שמן. בספרו של ד"ר ז. להמן, רעיון והגשמה (ליקט והכין לבית־הדפוס אברהם יקל), בפרק עם אלברט איינשטיין, מצאתי את השורות הבאות בראש הפרק:

עם הפרופ' אלברט איינשטיין ואשתו אלזה נפגש ד"ר להמן עוד בהיותו בברלין, לפני הקמת כפר הנוער בן־שמן, ומאז היו ביניהם קשרי ידידות הדוקים. איינשטיין עצמו התעניין מאד בבן־שמן ואשתו עמדה בראש הועד למען בן־שמן שקם באירופה בסוף שנות העשרים. בביתו של איינשטיין בברלין התקיימו ישיבות על הקמת בן־שמן בהן השתתף גם הפרופ' מרטין בובר. והקבוצות הראשונות אשר הועברו מקובנו לבן־שמן, התעכבו בדרכן לארץ בברלין והתארחו אצל האיינשטיינים.

הזכירה את קאפקא שמדי פעם היה מבקר במרכז הקהילתי והתעניין בנעשה בקרב בני הנוער הפליטים, אנשי חינוך ומעשה בכללם גוסטאב לנדואר וורנר סנטור; סיפרה על ילדים מזי רעב שהגרו יחד עם הוריהם ממזרח אירופה בתום מלחמת העולם הראשונה ויהודי גרמניה נחלצו לעזרתם. ואולם לשון האידיש בפיהם לא נעם לרגישותם של יהודי גרמניה, “חשבו כי ימי הביניים חזרו עליהם”. אף על פי כן שהיו ירודים יהודים אלה בגופם הרגישו בהם שנר אלוהים בלבבם, יהודי מזרח אירופה היו בעלי־שאר רוח, משכילים, נבונים ופקחים. עוד סיפרה רגינה כיצד יום אחד הופקדה בידה קבוצה בת עשר נערות יהודיות סוטות או שעמדו על סף אבדן צלם אנושי מחמת התנאים הקשים והמצוקה בקרב הוריהן. בסבלנות ובשקידה רבה טיפלה בהן, המציאה להן שכון מתאים פקחה על חינוכן בבית וברחוב וכיום הן אמהות כשרות וטובות, מהן אף עלו לארץ. יחד עם עירית ברלין התקינו גן־שעשועים ונוסף ללימודים בהיסטוריה יהודית טיפחו בהם את הנימה לקנייני אמנות, מוסיקה, ציור, ריקוד: “טיילנו, עבדנו, פעלנו”… כבר היתה רגינה שכטר בעיצומה של עבודתה, כבר רכשה נסיון רב, אף על פי כן לא ידעה שאמנם “עובדת־סוציאלית” היא. רק מקץ עשר שנים נתפנתה להשתלמות מקצועית בסמינר לעבודה סוציאלית בברלין. בין האישים שבמחיצתם עבדה מזכירה רגינה את פריץ מרדכי קויפמן, יליד גרמניה, שנתפס לתנועת האידישסטים של יהודי מזרח אירופה אם כי להט בחביוני לבו חזון הגאולה הציונית. פריץ מרדכי קויפמן טיפל בפליטים שהיו מחוסרי כל, אפילו תעודת זהות לא היתה ברשותם, פנה לכאן ולכאן כדי להשיג עבודה בשבילם, השתדל אצל השלטונות להאריך את שהותם בגרמניה עד שיימצא להם תיקון, אם סידורם בעבודה, איחודם עם קרובי משפחה, העברתם לארצות אחרות ובכללן לארץ־ישראל. בברלין הוקם לראשונה מוסד “אהבה” לילדי הפליטים.

לאביה של רגינה שכטר לא היה נוח במחשבה שאשה בישראל צריכה לימוד מקצוע. אבל פריץ מרדכי קופמן אמר לה: “אני רוצה לאמן אותך שתעזרי לי בעבודה סוציאלית”. שאלתיו: — כוונתך שאהיה מזכירה שלך? אינני מסכימה. רצוני להגיש עזרה של ממש. אמר: מה את יודעת בעבודה סוציאלית? עניתי: לא כלום.

ואולם לא עברו ימים רבים ופריץ קויפמן התאבד. בתו שהיתה בימים ההם רכה בשנים עלתה בינתים לארץ והיא חברה באחד הקיבוצים. במקום פריץ בא ורנר סנטור, שלימים עלה לארץ והיה חבר הנהלת הסוכנות היהודית. המרכז הקהילתי היה למעשה בית הספר לעבודה סוציאלית של רגינה שכטר ומשביקשתיה להגדיר “על רגל אחת” מהי עבודה סוציאלית השיבה: “זו תורת השמירה על כבוד האדם, שלא יאבד ממנו צלם אלוה. להצילו מצפרני הבירוקרטיה”. רגינה אינה אוהבת לטפול על האדם את המלה “עני”, יש בביטוי זה משום עלבון ובזיון, היא מעדיפה את הכינוי “אדם נזקק”. כל ימיה פעלה בקרב יהודים בלבד, למטרה אחת — ציונות, עליה וחלוציות לעצתה של סידי וורונסקי, שלימים היתה אחת מן הפועלות הראשיות של העבודה הסוציאלית בארץ יחד עם הנרייטה סאלד (על אף חלוקי הדעות ביניהן) נכנסה רגינה שכטר לסמינר לעבודה סוציאלית בברלין. היא נתקבלה בשנה השנייה תודות לכישוריה ונסיונה ואת עבודת הגמר כתבה על הנושא “ארגון העבודה בקרב פליטים יהודים ממזרח אירופה והנהלתה”. חיבור זה נחשב מעל ומעבר לנדרש מטעם הסמינר וזכתה לשבחים רבים.

כל אותה פמליה נכבדה אשר פעלה בארץ ואירגנה את הפעולה לעזרה ליחיד ולכלל, ראשיתה בגרמניה. זו שהקימה את רשת הלשכות בכל רחבי הארץ מטעם הועד הלאומי והרשויות המקומיות ובמקום מפעלי “הצדקה והחסד” שנהגו לפנים ותכופות פגעו בכבוד האדם, באה עתה בת ישראל לביתם של הנזקקים, האזינה לרחשי לבם, לצרכיהם, למדוויהם ולמצוקתם וסייעה להם “לעמוד על רגליהם” ולהתפרנס בכבוד.

רגינה היתה לעובדת סוציאלית מדופלמת בגיל שלושים ושלוש ואולם נסיונה הכשירה אותה מעל לכל לימוד ותעודה, לכך נוספו סגולותיה הטבעיות, מסירותה, כוח השיפוט, בטחונה העצמי ואפילו תקיפותה. משעלה ד"ר זיגפריד להמן — זה שהיה רופא ולא עסק במקצועו מימיו, שהשתתף בחילות גרמניה במלחמת העולם הראשונה, — לארץ כדי להקים את כפר הנוער (1927) פנה לראשונה אל אברהם הרצפלד להקצות לו שטח מסויים. ואמנם הרצפלד סייע בידו והשטח נקבע בסביבות לוד, הוקמו המבנים הראשונים והקבוצה הראשונה שהביא — היו ילדים יתומים (קינדערהויז") מליטא, ואילו רגינה אינה שוכחת את זכותה שהיא היא אשר הביאה את הקבוצה הראשונה של ילדים מגרמניה.

היא ניסתה לראשונה להיאחז בכפר הנוער בהתאם לעצתו ולהזמנתו של זיגפריד להמן. רגינה שקלה בדעתה, התמהמהה, לא עשתה דבר. יום אחד הזמינה סידי וורונסקי: “את בארץ ואינך מודיעה דבר? לא אומרת שלום? הלא עלייך לעבוד!” וסידי וורונסקי קבעה לה עד מהרה פגישה עם הנרייטה סאלד, ולאחר שיחה עימה בירושלים ובגרמנית, אמרה הנרייטה לרגינה: עליך לעבור הכשרה מסויימת, ללמוד עברית יותר, לעבור הכשרה בהתאם לצרכי הארץ ובהדרכתה של צפורה בלוך בירושלים וג’ניה טברסקי בחיפה. לבסוף שאלה הנרייטה: “את מוכנה ללכת לכל מקום שישלחו אותך”? — כן, השיבה רגינה. — אפילו אם יהיה זה בטבריה? — כן. — אבל דעי, שאם לא תלמדי עברית כראוי לא תוכלי להיקלט בעבודה? — אני מסכימה…

ורגינה יודעת בעצמה שלא תצלח בלימוד שפות, ביחוד השפה העברית שהיא קשה. משהחלה לעבור הכשרה עמדה רגינה עד מהרה על הסדרים הנהוגים בארץ שלא הניחו את דעתה: “לא הייתי מאושרת מסדרים אלה”, נתוודתה. החלה ללמוד עברית מפי מורה ועד היום קבועים בלבה כל אותם לבטים ויסורים שעברו עליה, כיצד שננה לעצמה פעמים אין ספור: “זה קיר”, “זה ריצפה” ועד היום מתקשה לבטא את מה שמעל לקיר, “זו תקרה”. כמעט ואמרה נואש. חצי יום עבדה וחצי יום למדה ובמרצה החליטה ללמוד כל “אוצר המלים” הדרוש למילוי טופס של בקשה.

יום אחד פנתה אליה חוה מאגנס וגילתה שהוצעה עבודה לעזרה סוציאלית מטעם עירית רמת־גן. במועצת העיריה ובראשותו של אברהם קריניצי “דיברו מה שדיברו”, עד שבאה חוה מאגנס ובישרה “נתקבלנו”, המשכורת שתים עשרה לירות לחודש, שהתחלקו ביניהן, שש לירות לכל אחת. כבר בימים הראשונים נערמו קשיים רבים ואילו חוה כמעט ואמרה נואש, אלא לא אדם כרגינה תרתע מפני קשיים ומכשולים. עד מהרה פרשה רשת רחבה לעזרה סוציאלית לא רק ברמת־גן אלא גם בישובים ובשכונות סביב, תשעה במספר, בנחלת גנים ובקרית יוסף, גבעת רמב"ם, שיינקין, שכונת בורוכוב: “הלכנו משכונה לשכונה ברגל, טבענו בים של חולות, הקימונו ועדים בכל שכונה ושכונה, קבענו רופא עם אחות, הנהיגו את הכרטיס הכחול בהתאם ליוזמתו של אולנדורף, חדרו לא רק אל הבתים של הנזקקים אלא גם אירגנו פעולות תרבות והקימו מועדונים לנוער, קיימו קונצרטים והופעות חגיגיות”. יום אחד קם ראש העיר וביקש לסלקני מן העבודה. הזמין אותי חיים יפת, שעמד בראש המחלקה של הועד הלאומי וטען כנגדי: “את לוקחת כסף מרמת־גן ומפזרת אותו לאנשי שכונת בורוכוב ושכונות אחרות. לא ייעשה כדבר הזה. ראש העיר תובע שתעזבי את מקום עבודתך, זה פוגע במעמדו”. קיבלתי הלם. הצדקתי את גישתו של ראש העיר ואולם אז עמדתי לראשונה מה טיבה של “מפלגה”. הוזמנתי לשיחה עם הנרייטה סאלד וחזרה שוב על טענתו של חיים יפת, שאני פוגעת “במעמדו הפוליטי של אברהם קריניצי”… “את לא אשמה”. הוצע לי לעבור לפתח־תקוה. סרבתי.

הרבה כוחות, הרבה מאמצים נפשיים השקיעה רגינה בשכונות הללו, היא אימצה את תושביהן לאהבה, להזדהות עמהן, כבר הכירה את כל צרכיהן. עמדה על דעתה והמשיכה לפעול בשכונת ברוכוב ובשכונות מסביב. לנגד עיניה עמד תמיד מידת השוויון לכל, בלא הבדל מפלגה, בלא הבדל בין חבר השכונה לבין תושב ארעי. היא עמדה גם כנגד ההסתדרות, אשר פיתחה את שירותיה לעזרה הדדית ובממדים רחבים ביותר וראתה בעזרה סוציאלית מעין כפילות. גולדה מאיר אמרה “לא” וראתה בעזרה הסוציאלית כמיותרת ואילו יוסף ברץ טען כנגדה “כן”. לנגד עיניה של רגינה עמד תמיד האדם הנזקק, לסייע בידו שיעמוד על רגליו מבחינה רוחנית ונפשית, מבחינה כלכלית, בריאותית וחברתית". שקעו בחובות. לקה אדם במחלה והעובדת הסוציאלית הזמינה מכונית מרמת גן וזו העבירה את החולה לבית החולים, ורגינה מתארת בציוריות רבה כיצד התלבטו על כל פרוטה, התחכמו עם הנהלות בית החולים ודחו את פרעון החובות מיום ליום. הימים ההם עמדו בסימן של שתי לירות לחודש לאישפוזו של כל חולה ואף סכום זה לא היה בנמצא. הנה נודע שילדי התימנים בתל־יהודה לקו בגרדת: "רצתי לשם ברגל דרך החולות, לפי שכביש סלול לא היה. בתל יהודה היו עשרים צריפים בהם היו משוכנים משפחות של תימנים ובית כנסת. הזמינה רגינה רופא וגם אחות וכל התושבים עברו בדיקה רפואית יסודית, הביאו להם בגדים חדשים, כותנות, עד שרפא להם. משהרגישו בהקלה הזמינה ערב אחד רגינה שכטר את כל הגברים לאסיפה בבית הכנסת. גילתה להם שהשיגה מגרש מקרן הקימת כדי להקים עליו צריף, שיהיה נועד לגן ילדים בבוקר, בצהרים ישמש להזנה וערב למועדון של משחקים ולשיחות תרבות בשביל בני הנוער. תנאי אחד התנתה עמהם שכל גבר יתרום יום עבודה אחד להקמת הצריף: “זה הבית שלכם”, אמרה להם. הכל נענו ברצון ובעצמם הקימו התימנים את הצריף ולתפארה! משפחת טויבר תרמה את החמרים לבנין. באמצעות מועצת אור יהודה הוקמה ועדה לטיפול במשפחה.

פרצה מלחמת העולם השנייה. המוסדות הלאומיים קראו להתגייסות ולהתנדב לבריגדה היהודית. יחד עם כן התעוררו בעיות בקרב משפחות המגוייסים. שוב הוטלה המעמסה על כתפיה החסונות של רגינה שכטר והיא נשאה את המעמסה בכוח רב, והרבה בעיות היו, ים של צרות. רגינה מעלה את הרעיון להקים מוסד לפיקוח ארצי על העבודה הסוציאלית בארץ. ככל רעיון חדש גם זה התקבל בהתנגדות. שאלה צפורה: “פקוח לשם מה”? אם עושים נסיון חדש כדי שיצליח יש להעמיד בראשו את האיש המוכשר ביותר? “מי יהיה האיש”? הציעה רגינה שכטר את עצמה. שאלה אותה צפורה: “מאין לך שאת האדם המוכשר ביותר לתפקיד זה?” לאחר ויכוחים נתמנתה רגינה למפקחת הארצית הראשונה לעבודת העזרה הסוציאלית, המפקחת הארצית הראשונה.

לאחר מלחמת השחרור, שוב היה צורך להקים הכל מחדש. העזרה הסוציאלית צורפה למשרד הסעד. יום אחד “הגישו לי גליון נייר עם סמל מדינת ישראל”, הגליון עורר ריגשה אבל מה עושים אתו? אמרה לה לוטן: “המשיכי לעבוד כפי שעבדת עד כה”, עשיתי זאת, ואולם התעוררו בעיות “הסמכות” ועד מהרה למדתי שסמכות יש לקחת ולא לקבל, ובתנאי שפועלים באומץ־לב, לעמוד באחריות, לא להירתע. התעוררה בעיית המיעוטים. אמר לה האיש האחראי, קצין צבאי: “מוטב היה ובעייה זו לא היתה קיימת”, ואולם משאין אפשרות להתעלם ממנה יש לטפל בה. עליך לנסוע לפני. נכנסו לבית ערבי. לא ידעה אף מלה ערבית. בני המשפחה הביטו עליהם בעינים תמוהות, היה חוסר אימון, ניסו לעזור. נסעו גם לנצרת, לעכו ולכפרים בסביבה. לשוא. עלה איפוא על דעתה שיש להקים צוות של עובדות סוציאליות ערביות. רק באמצעותן יוכלו לפעול באווירה של אימון בקרב בני עמן. קם המוסד. אבל מי ירצה? לא נמצא בעלי הכשרה סוציאלית יודעי ערבית. הוסכם שבשנתיים הראשונות יורו באנגלית ולאחר מכן אפשר יהיה להכשיר מרצים שיוכלו להרצות בערבית. בית הספר קיים שלושה קורסים והכשירו שלושים עובדות ועובדים סוציאלים שפעלו ופועלים בנצרת, בכפרי הגליל, בעכו, בירושלים המזרחית.

פעמיים נשלחה רגינה שכטר לסמינר של עובדים סוציאליים בשוייץ שהוקם על ידי מוסדות יהודיים בארצות הברית ובהתאם לשיטה הנהוגה באמריקה. נעים היה להשתתף בקורסים אלו, הן מפאת התנאים, המזון והכלכלה, וביחוד האווירה הרוגעת. ואולם עד מהרה נוכחה שאין טעם לקיים סמינר בשויצריה, מקום שהסביבה אינה זקוקה לעזרה ובשיטות אמריקאיות. ראוי הוא להעביר את הסמינר לארץ וללמוד את תנאי הארץ. ואמנם נתקבל הרעיון והוא הווה יסוד להקמת בית הספר לעבודה סוציאלית ליד האוניברסיטה העברית.

*

השעה כבר היתה מאוחרת ורגינה הוסיפה וסיפרה, היתה כמעיין המתגבר. כבר פרשה לפנסיה ובינתיים הספיקה להקים את שירותי מטפלות בית, את המוסד לשקום העבריין והאסיר המשוחרר. אף אלו הם פרשות לעצמן, והדברים ארוכים.

דירתה של רגינה שכטר בקצה רחוב הפלמ"ח בירושלים דירה צנועה היא, בת שני חדרים. והריהוט פשוט, כוננית ספרים קטנה ועליה ספרים בגרמנית. שאלתיה אם קוראת ספרים עבריים, והשיבה כי לספר עברי אינה מגיעה, בקושי עוד קוראת עתון עברי. עננת עצב נפרשת על עיניה מששאלתיה כיצד מפרנסת את יומה, ודאי שגם היום “היום מלא”, מבקרים אותה ידידים וקרובים, ביחוד בת אחותה הגרה בדירה סמוכה. מעל הקירות סביב ערוכות תמונות, ציורי נוף, בפינה תלוי פורטרט נאה שלה. ברכתי ושיבחתי על טוב טעמה ורגינה גילתה שתמונות אלו הן יצירות של הצייר שריידר, הבא מדי פעם בפעם מפאריס לירושלים. הבחנתי, שאותו טון תקיף שנשמע בראשית דבריה נשתנה. שוב לא היה זה אלא צליל רך, אמהי, אותה מתיחות שנשקפה מפניה פגה, העינים האירו. עמדתי עד מהרה שאמנם במחיצת אישיות רבה פעלים היא רגינה שכטר, שכל חייה היו קודש לזולת, הזדהות עם הנצרך והנזקק, לעצמה לא הותירה כמעט דבר. שאלתיה אם היא רגילה להאזין למוסיקה. השיבה — אני מאזינה הרבה מוסיקה, ובביתי תקליטיה עשירה מאד.

הייתי כמו פותר איזה סוד פנימי, נעלם ונסתר: לקול צלילי המוסיקה עשתה רגינה שכטר את דרכה כל הימים.

 

מעבר לסייגי דת ועדה: נביל אלעאלמי; קלמן    🔗

ירון; אברהם יקל

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

ז' בחשון תשל"ה – 23.10.1974

שכרנו רב: מדי שנה מתגלים והולכים אזרחים טובים המצויינים במסירותם הציבורית. הפעם הזוכים הם שלושה: נאביל עלאמי, אברהם יקל וקלמן ירון, איש לפני דרכו, להפוך קירבה גופנית גם לקירבה רוחנית, שיתוף פעולה בינעדתי לתרבות. כולנו תקוה ותפילה שמעשיהם יתעצמו, ששליחותם תגבר ותבורך. אני שמח שבינינו הערב מסבים גם חברי הועד הבינדתי המורכב מיהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, ומקבלי הפרס הם חברי הועדה. אכן, אזרחות טובה עשויה כמין קשת רחבה המקיפה את ירושלים כולה על גוניה העדתיים. לפני יובל שנים, בניו יורק, בה פעלתי בין היתר לקירבה בינדתית, היה לי הכבוד והעונג פעם להיות מוזמן לפני חוג האחוה המוסלמית לרגל חגם, עם תום צום הרמדן. לאחר מכן הזמנתי את יו"ר החוג הזה, ד"ר קיירלה, להרצות לפני בני קהילתי, “בני ישורון”, על הרמב"ם למלאות שמונה מאות שנה להולדתו. נציג מזהיר של תור הזהב מסמל שילוב שתי התרבויות הגדולות יהודית וערבית ושיתופם בספרד במאה השתים עשרה. אתם יכולים קהל נכבד, לתאר לעצמכם מה רבה היא קורת הרוח שטקס זה מסב לי הערב. אני תפילה שירושלים לעולם תהיה לתל תלפיות של שיתוף פעולה יהודי־מוסלמי־נוצרי, למען אשרם של בני אדם ללא הבדל דת וגזע.

פרשת השבוע עומדת בסימן של הופעתו של אברהם אבינו על במת ההיסטוריה שלנו, אברהם אבינו הוא אביהם של ישמעאל ושל יצחק. בעצם היום הזה, ז' בחשון, הוא גם יום בו אנו מברכים “משיב הרוח ומוריד הגשם”, שהאדמה תתן את פריה, כל האדמה, אף מעבר לשטחה של ירושלים.

יהי־רצון ואדמת אנוש תצמיח גם פרי אחווה, ותפרוש סוכת שלום ורעות לנו ולעולם כולו.

נביל אלעאלמי    🔗

נביל אלעאלמי מורה ותלמיד האוניברסיטה העברית, עשה רבות למען הפצת השפה העברית והשפה הערבית בין בני העדות, כאמצעי להגברת הבנה הדדית בעיר ירושלים, ואשר כדברי חיים הזז: “יותר מכל ערי ארץ ישראל הוצברה ירושלים מכל העולם כולו, וכמין דפוס לשבעים אומות ולשבעים לשונות ואספקלריה לכל העולם מסופו ועד סופו. הרבה עדות ועדי־עדות יש בה, פרוסות וחטיבות חטיבות”.

ביתו ולבו של אלעאלמי פתוחים לרחוק ולקרוב והוא מצטיין בהכנסת אורחים בסבר פנים יפות ולפי מיטב המסורת של המזרח. נוסף על כך הוא נודע במסירותו הברוכה בכל תחומי העבודה הציבורית והחינוכית. על־כן מצאנו אותו כשר וראוי לפרס לאזרחות טובה לשנת 1974.

נביל על שום מה? השם נגזר מן הנובל המערבי הווי אומר: אציל. אלעאלמי? – עאלם, הוא דגל ובית אלעאלמי הותיקה והמסונפת והנודעת כגזע תרשישים, נצר הם ללוחמים מצפון אפריקה שלחמו תחת דגל צאלח א־דין, ולימים התנחלו בירושלים. מבין בני משפחה זו נודע בימינו מוסא אלעאלמי היושב כיום ביריחו, רחוק מזרקורי הפרסום, ואשר בתקופת המנדט היה תובע כללי ולאחר מכן היה שר המשפטים בממשלת ירדן.

נביל נולד ב־1941 בהר־הזיתים או א־טור, נשוי ואב לשני ילדים “ואחד בדרך”. גר בדירה מרווחת, אותה הקים במו ידיו מן המסד ועד הטפחות, עם מרפסת רחבה וריצפה מפוארת אותה שיבץ בפסיפס מרהיב, הבית משקיף אל יפת־נופה של ירושלים על כל רוחותיה, לרבות מדבר יהודה והרי בית־לחם, בעצמו הציב את דלתות הבית וחלונותיו וכל מלאכת הנגרות בה, משולחן, כסא ועד ארון לרבות איצטבאות לספרים ומיטות הצמודות אל הקיר ביום ונפרשות בלילה. בסמוך לביתו של נביל גרים הוריו. אביו מן המשכילים הנאורים בקרב המוסלמים, מורה לדת האיסלם ושייך נכבד, ועל אף פרנסתו המצומצמת והצנועה, השכיל להקנות חינוך גבוה לבניו ולבנותיו ובמיטב מסירות הנפש, כיד האיסלם הטובה. הבנים מהם למדו באוניברסיטת אלאזהר בקהיר ומהם בארצות צפון אפריקה אחרות, שניים מהם עורכי־דין, שאחד כיהן עוד לפני זמן קצר כשופט בחברון, בן אחר עובד בלוב ובן רביעי סיים לימודיו באוניברסיטה במרוקו בתורת הכלכלה ותורת המדינה. ביתו של האב פתוח תמיד “לכל הבא ברוך הבא”, ספרייתו מן המטופחות והעשירות המקיפה כשלושת אלפים כרכים הדנים בעיקר במחשבת האיסלם עם תעודות עתיקות ובעלות ערך רב.

נביל הוא כיום מרכז חינוכי במזרח ירושלים, עובד קבוע מטעם מחלקת התרבות של העיריה, עוסק ביחוד בהקניית חינוך גופני ובספורט לבני הנעורים.

*

אכן סיפרנו מה שסיפרנו על נביל אלעאלמי וביתו ועדיין רחוקים אנו מלמצות את אישיותו, וספק אם רשימתנו זו תימצה את כל הכוחות הנפשיים ואת כושר המעשה בהם חונן אב צעיר. דומה שאין מקצוע שנביל אינו מוכשר לעסוק בו. סיפרנו על הבית שהקים במו ידיו, לרבות מלאכת הנגרות והשרברבות למים, לחשמל ולשופכין. פעם ישבו בניו ומנו כל המקצועות שאביהם מנצח בהם והגיעו עד שלושים וחמשה במספר, וכה רשמו: “אבא מורה ואבא מהנדס, אבא נגר ואבא צייר, אבא חשמלאי ואבא מתקין מכשירי רדיו וטלוויזיה” ועוד ועוד. אותו ערב לבש נביל סוודר בצבע זית, נאה מאד והמעיד על טוב טעם. הבחין נביל שנתתי עיני בסוודר זה והעיר: “אף סוודר זה אני סרגתי”. ביתו של נביל, כבית אביו, פתוח לכל, תלמידים וחניכים וחברים נכנסים ויוצאים, דבריו גלויים ושמחים: “מעולם לא הפקדתי את מכוניתי במוסך, בעצמי אני מטפל בה, אני מסייע לחברים הרבה בקישוט בתיהם…”.

ערב היה.

כבר בשעות הבוקר טילפנתי לביתו והזמנתיו לבקרני. כדי להקל למצוא את מעוני, הבטחתי לצאת לרחוב הראשי ולקבל את פניו ובתנאי שיתקשר עמי לפני צאתו מן הבית. כך הוסכם. בשעה היעודה לא צלצל הטלפון ואולם כעבור חמש דקות כבר היה בביתי מבלי שיצטרך להטרדיני. כך הוא, מתמצא בכל מצב ובכל תנאי, עסוק הוא מבוקר עד שעה מאוחרת בלילה: “כל חיי הם עבודה, אני מוכרח לעבוד”, קרא בטון של החלטה נחושה. רק ביום ששי הוא מתפנה לביתו ולחובותיו המשפחתיים: “אינני מבקר בבית קפה, אינני מבקר בקולנוע, חלילה לי לבזבז את זמני”.

רב הוא צמאונו של נביל אלעאלמי לדעת. בנעוריו סיים את הסמינר למורים באירביד, צפונית לירדן. הורה כשנתיים וכן הורה בריאד. עבד במשרד החינוך הלבנוני כחמש שנים (67 – 1962), עבד בשגרירויות שונות. לפני מלחמת ששת הימים עמד לנסוע מג’דה ללגוס, ניגריה. וכך היה. בא לירדן לחופשה. מלחמת ששת הימים פרצה ביום שני בתשע בבוקר. כשכבר נמצא בדרכו ובהגיעו לשדה התעופה ברבת עמון נודע על המלחמה. הוא נאלץ לחזור באותה מכונית לביתו בירושלים ואף הלך ברגל כברת דרך ארוכה, מלפני הכפר עזריה ועד א־טור, עבר בין רעמי תותחים, מטרות יריות והתפוצצויות של פגזים. את חינוכו כמורה להתעמלות קיבל עוד בימי לימודיו בבית הספר התיכון על שם עבדאללה אבן־חוסיין. כיצד הגיע נביל לעברית?

הוא מספר. למחרת מלחמת ששת הימים נזכר כי בספרייתו של אביו, שלמד באוניברסיטה אלאזהר, נמצא גם מילון עברי־ערבי. חיפשו יחד, הוא ואביו, שעה ארוכה, עד שגילו את המילון, ועד מהרה החל ללמוד מלים ואפילו את כנויין של האותיות למד בעצמו. בשבת של שבוע “המלחמה” בא אלינו אדם אחד, שהכיר את הדוד של נביל, שאל אם דוד זה עדיין חי או לא. אותו איש הזמין אותו ואת הדוד לביקור במערב ירושלים, ביקרו בכנסת, בהדסה, גמאו ספל קפה בבית הקפה של יצחק במחנה יהודה, אף נסעו לתל־אביב ושוטטו על חוף הים ובינתיים כבר סיגל לעצמו אוצר מלים עבריות, שמכוחן מסוגל היה לשיחה קצרה עם כל אחד. לימים ניסו אותו אדם ואשתו לסייע לנביל להוסיף וללמוד עברית ולא נסתייע. בינתיים, נפתח קורס ללימודי עברית בבית הספר ראשדייה, בסמוך למוזיאום רוקפלר, בשער שכם. נביל הצטרף אל אחד הקורסים האלה. לאחר שנה נפתח קורס לעברית למתקדמים במנזר האחיות ציון בעיר העתיקה ובהנהלתו של קלמן ירון, בעת ובעונה אחת הוזמן נביל גם להורות ערבית לקבוצות לומדים יהודים במנזר זה. בהמשך דבריו הוסיף נביל ותיאר את פרשת חייו בלימודים. נכנס לאוניברסיטה העברית כדי ללמוד ערבית ספרותית, קלאסית, תחילה היה מורהו המנוח פרופ' פלסנר והמשיך לימודיו אצל פרופ' קיסטר, ד"ר סדן ואחרים.

רגע הסתכלתי בעיניו של נביל, כאילו לא ירדתי לסוף דעתו. חזרתי ושאלתי: ספרות ערבית קלאסית לצעיר משכיל ערבי באוניברסיטה העברית? אמנם כן, חזר האיש. באוניברסיטה העברית למד שלוש שנים, אלא שלדאבונו היה נאלץ להפסיק את לימודיו, שנה אחת לפני שסיים את לימודיו.

– מה אירע?

– היו סיבות רבות, אמר, לא הייתי מרוצה משיטת הלימודים באוניברסיטה העברית, או יותר נכון, היתה זו שיטה שונה מזו הנהוגה בבתי הספר הערביים. ייתכן ובאוניברסיטה העברית יפה שיטה זו למחקר, יתרה מכן התגנב אצלי חשד שאין המורים באוניברסיטה העברית מביטים בעין יפה בצעיר ערבי המבקש ללמוד ערבית דוקא באוניברסיטה העברית. הם גילו חוסר סבלנות או אולי גם נפגעו כשתלמידם ביקש לתקן להם כמה אי־דיוקים לא רק במיבטאם אלא גם בתוכן של הדברים ובכל הנוגע לדת האיסלם. הלוא אבא שלי הוא אוסטאז ידוע וגם שייך, ובעצמי הנני מאמין וחדור אמונה דתית. ארבע פעמים עליתי לחג' במכה, לפחות נהירים לי כל המקומות עליהם סיפרה המורה, אפילו לגבי מקום הימצאה של הקעבה, האבן השחורה. כשהעירותי למורה על כמה אי־דיוקים, היתה זו כמו נפגעת והעירה:

– “אתה מיטיב לדעת ממני מה לך צורך ללמוד”? אפילו נכשלתי בבחינות. חזרתי לשנה השנייה ובקושי עמדתי בבחינות. מבחינת הדרישות אמנם “עברתי” שהרי חזרתי בדיוק על כל מה שרשמתי מפי המורה, אבל, שוב, לא הייתי שלם עם עצמי, שהרי לא כתבתי את האמת כפי שידועה לי. בהזדמנויות אחרות העירותי מה שהעירותי ושוב הטיחו בי הערה בוטה: “אם מצויים תלמידים מוסלמים המטיבים לדעת רשאים הם להפסיק לימודם”. ביחוד נפגע נביל מן הערה: “אתה לומד באוניברסיטה העברית בירושלים, אם אין זה מוצא חן בעינך אתה יכול ללמוד במקום אחר”, כך מתוך הדגשה, “אתה לומד באוניברסיטה העברית בירושלים”. היו מקרים שנביל ידע לפתח גם יחסים יפים עם מורים אחרים לערבית ובכללם עם ד"ר שרון, שהיום הוא יועץ לענייני הערבים לראש הממשלה. בראשית השנה הרביעית, כבר לא בא נביל ללימודים. פגש בו ד"ר שרון ברחוב צאלח א־דין וזה האיץ בו לחזור ולסיים: “מה לך ולתלונות אמר, חזור וסיים לימודיך ושלום על ישראל”. פנה שוב נביל למזכירות, הוא וחברו עמדו בתור כדי להירשם, ואף כאן נפגע ונעלב והחליט לוותר על לימודיו, אפילו בשנה הרביעית. עוד זוכר הוא שפעם בא למחלקה פרופיסור חדש והרצה על תרבות האיסלם באיראן. ניכר היה שהוא מתקשה בשפה הערבית ובפענוח תעודות מסויימות. ניחא. אולם כמעט ובכל שיעור חזר והטעים אותו פרופיסור כי המוסלמים “שדדו” אוצרות אמנות ונכסי תרבות". פעם העירותי לו: “באנו כאן כדי ללמוד היסטוריה ולא על…”.

נביל הוסיף ללמד ערבית לתלמידים יהודים במרכז מרטין בובר, כשבע שנים עסק בהוראה במרכז זה, בהנהלתו של קלמן. בכל קורס למדו כשלושים תלמיד, הווי אומר שבמשך שבע שנים העמיד יותר ממאתים תלמידים יהודים יודעי ערבית. נוסף לכך נתן נביל גם שעורים פרטיים בערבית והביע קורת רוחו על שרבים מבין היהודים שוחרים תרבות ערב.

ערבית ועברית שפות אחיות הן. לשתי השפות מלים רבות שהן משורש אחד ובעלות משמעות אחת. מבין הסופרים העברים אוהב נביל לקרוא את עגנון, שהיא עברית עתיקה, קרובה יותר לרוח הערבית. קרא ולמד כמה משירי ביאליק, נוהג לקרוא עתונות עברית, מאזין לרדיו ומסתכל בטלוויזיה, ובעונג רב מאזין ביחוד ל"פסוקו של יום".

*

דומה שכבר מפגישה ראשונה נתקשרו נימי ידידות ביני לבין נביל אלעאלמי. דבריו היו גלויים, עיניו נוגות. שאלתי: –

– “נביל מה מציק לך”? השיב: “קודם לכל מס הכנסה” והוא סיפר פרשה ארוכה על עבודה שמילא, השתכר סכום מסויים ונתבע לשלם בעד אותה עבודה סכומים גבוהים, שכמעט ועשו את עבודתו לחינם. יתרה מכן, התוודה נביל, שהוא כמו רבים מבני עמו שרויים בישראל במצב של תסכול. מאז “המלחמה” הכל השתנה, כל תכניות הלימודים נשתנו, כל המנהגים, ואפילו כבר מבולבלים ואינם יודעים לאיזו צורה של דמוקרטיה נקלעו, באיזו חברה הם חיים. “אין אנו יודעים מי אנחנו. מה זהותנו, כערבים. תוהים לכאן ולכאן”. כרכז לפעולות תרבות במזרח ירושלים הוא עורך ירחון “טלעה” (למתחיל) ומחלקים אותו בבתי הספר ובמועדוני נוער במזרח ירושלים, בירחון זה משתדלים להסביר לעצמם את התנאים בהם חיים, התמורות החלים עליהם. אלא שכל עיקרו של נביל, שוב היא העבודה, באחרונה נרשם לקורסים לטכנאים ולהנדסאים שנפתחו במזרח ירושלים, וכל הערבים מארבע עד שמונה מוקדשים ללימודיו אלה.

לבסוף שאלתי לדעתו של נביל על התרשמותו מביקורו המפתיע של נשיא מצרים, סאדאת, בירושלים ומהם סיכויי השלום?

הרהר רגע ואחר אמר: “לביקורו של סאדאת יש פנים לכאן ולכאן, לחיוב ולשלילה ואולם לפי המהלכים היום אני מודאג מאד מן התוצאות. מסתבר שסאדאת אמנם קפץ למים, ואולם הוא לא ידע עד כמה עמוקים מים אלו. וזו שגיאתו”.

אמרתי: אמנם קפץ לים, אך גם הרס בבת אחת מחיצות שהפרידו בין שני העמים כחומות בצורות, ובבת אחת גשר את ההתקרבות לשלום. זו קפיצת דרך היסטורית רבת משמעות, שהכה בהלם את כל העולם. שוב אין חזרה. אמר: נקווה שנתגבר על כל המכשולים והשלום, לו אנו מייחלים כולנו, בוא יבוא".

*

כבר היתה השעה מאוחרת בלילה. לויתי את נביל עד למכוניתו. נפרדנו בלחיצת יד חברית, כאילו אנו מכרים משכבר הימים. אמר: –

“אני רוצה שתבקר גם בביתי, אשמח. הלוא אחים אנחנו”.

מרחוק הבהבו אורים רבים של כוכבי ירושלים ואורותיה מעל שיאי ההרים.

קלמן ירון    🔗

אפתח בסיפור־מעשה: במלחמת ששת־הימים נקראתי ל"קול־ישראל". עם כיבוש רמאללה יצאתי למקום כדי להכין כתבה על האווירה השוררת בעיר. העיר היתה מתה. הרחובות ריקים מאיש. תושבי העיר חיכו לטבח. היו משוכנעים כי בוא יבוא. פה ופה נראו צללי אדם חומקים בסימטאות העיר. ברחוב הרדיו ליד תחנת השידור ההאשמית נתקלתי בצעיר ערבי, שהחזיק דגל לבן בידו. הוא שאל אותי באנגלית רצוצה, כשחרדה על פניו: "אולי אתה מוכן לעשות לי חסד? יש לי שתי אחיות בסן־פרנציסקו, האם תהיה מוכן לשלוח מברק לאחיות? רק שתי מלים: “המשפחה בחיים”. אמרתי לו שאשלח את המברק. עיניו אורו. הוא ניסה לשלם לי בדולרים, אבל אני סרבתי לקבל. אמרתי לו שאביא לו חשבון מן הדואר, והוא ישלם לי במטבע ישראלי. אחר־כך הסתבר שלא האמין שאשלח את המברק. כעבור ארבעה חדשים נודע לי שהאיש חיפש אותי בכל העיר. נפגשנו אצלו בבית. הוא נפל על צווארי ואמר לי: לעולם לא אשכח את המעשה האנושי שעשית. אחיותיו היו הערביות הראשונות מחוץ לפלשתין שקיבלו סימן חיים מן המשפחה.

דברים אלה סיפר קלמן ירון במפגש חברתי־תרבותי בין יהודים לערבים שהתקיים בירושלים במארס 1968. קמו קשרי ידידות שהתפתחו בין שתי המשפחות. למד ירון לדעת שקיימת אפשרות להיפגש עם בני־אדם על מישור אנושי מעל ומעבר לכל המחיצות הטבעיות והמלאכותיות. ואמנם לאחר המלחמה ביקש המרכז להשכלת העם של האוניברסיטה העברית בירושלים לבוא במגע עם מישור תרבותי וחברתי עם האוכלוסיה הערבית בירושלים: “ראשית חכמה ביקשנו להנחיל לאוכלוסיה הערבית את הלשון והתרבות העברית ולנו – את הלשון הערבית”. עד מהרה נפלו מחיצות ונוצרו קשרים בין אדם לאדם, לא הסתפקו בלימוד בתוך ארבעה כתלים אלא יצאו גם לטיולים משותפים, ביחוד רבו הפונים ללמוד עברית מבין השכבות המשכילות בקרב הערבים, וקלמן ירון מוסיף ומספר:

הקשר הראשון נוצר על־ידי שני אנשים – פקידת אוניברסיטה העברית ואח מן האחים הדומיניקנים ממערב העיר. החוליה הראשונה היתה אותה פקידה שנקלעה לתחנת הסהר האדום בוויא דולורוזה שבעיר העתיקה. היא סייעה לעובדי התחנה להשיג חומרי ריפוי, שחסרו להם מחמת הקרבות. לאחר שנשתלבה בלי משים בעבודת התחנה, ועובדיה החלו לרחוש לה אימון, שמעה מהם בקשה שנראתה אז – רק מספר שבועות לאחר המלחמה – מוזרה למדי: “רוצים ללמוד עברית”. הגרעין הראשון מנה 15 איש, אשר הגיעו לבית הספר אל־רשדיה – הידוע כמרכז לאומני צרוף – כמעט “בהתגנבות יחידים”.

לא עברו ימים רבים, כבר גדל מספר לומדי העברית לשלוש מאות איש ואשה, רובם מוסלמים. עוד מספר ירון כיצד חיפשו אחר קשר עם האוכלוסיה הנוצרית והארמנית בעיר העתיקה:

האח ברונו – דומיניקני – הרואה באירועים הגדולים של חודש יוני את ידו של שר ההיסטוריה, הביא אותי למנזר “האחיות ציון” – אחד המנזרים הציוריים בעיר העתיקה, השוכן על מבצר אנטוניה. במינזר זה, שבחצרו נערך, לפי המסורת הנוצרית משפטו של ישו מנצרת, מתרכזים זה שנים חוגים חברתיים של העילית הנוצרית לכל עדותיה. חוגים אלה סיפקו לאולפן – המינזר סטודנטים שקדניים לעברית, על אף האיומים בסתר ובעידודה המפורש של אם־המינזר, צרפתיה – האם אלין בטיט. הרכב התלמידים באולפן העברי־ערבי הפתיע למדי. כמחציתם נשים, בהן נשואות, במינזר יושבות הנשים אפילו על ספסל אחד עם גברים. רוב המתכנסים למינזר הם ערבים משכילים – מורים, פקידים, סוחרים אמידים ורופאים ממיטב החברה, אף אנשי כמורה –

בינתיים עבר האולפן להר הצופים, לבית מרטין בובר, שקלמן ירון מנהלו, הואיל והיה המנזר צר מהכיל את כל המתדפקים והפונים אליו.

*

בדוחק רב מצא לו קלמן ירון שעה פנויה, בשעה “שמונה לפנות בוקר”, בביתו ברחוב הפלמ"ח בירושלים. לעיני נתגלה אדם בגיל העמידה, ששערותיו מכסיפות בקצב מהיר, עיניו ערות ותנועותיו קלות, כאדם השרוי במתח מתמיד. ניכר היה שחדווה ממלאת את רוחו להישגיו אלה, הפלת מחיצות, בין בני עדות. אותו ערבי ראשון שפגש ברמאללה, בינתיים הגר לסן־פרנציסקו בה פתח חנות מכולת, ואולם הידידות נשארה איתנה ונישאת גם מעבר לארצות, ימים ונהרות. מדי חג החנוכה שולח הערבי לקלמן כרטיס ברכה ובאידית. כמוהו רבים אחרים, ויחד מצטרפים לסיפורי אלף־לילה־ולילה, בהם מקור לחווייה ולתקוה. הרבה שנים, עוד לפני שהנשיא סאדאת ביקר בירושלים. קלמן ירון היה באותו בוקר כמפליג אל ארץ החלומות היפים, אל עולם דמיוני, באין יודעים אם מציאות היא זו או אגדה. כבר עברו מאז אחת עשרה שנה ואת המרכז עברו כשלושת אלפים איש, מאות מן הערבים כבר מסוגלים לקרוא ברהיטות תנ"ך במקורו העברי ספרות עברית. קיים חוג מיוחד המגלה חיבה מיוחדת בלימוד סיפורי בראשית, מגילות רות ושיר השירים, ספר יונה. באותה מידה קיימת התעניינות ללימוד הלשון והתרבות הערבית. קלמן ירון גילה לעצמו סוד חדש והוא, שמידת הסקרנות של התלמידים הערבים מזכירה את סקרנותם של היהודים. אותן משפחות ערביות מוכנות לחסוך פת־לחם מפיהם ובלבד להקנות חינוך גבוה לילדיהם.

ומעשה במוסא ג’עוני שהפתיע בגילוי הלב שלו. לאחר מלחמת ששת הימים פגש ביהודים בפעם הראשונה בחייו. עד אז נצטייר היהודי בדימיונו, “כמפלצת חמושה בנשק” או “כסופרמן”. בשעה שביקר לראשונה את קלמן ירון בביתו היה סבור מוסא כי מתחת לספה של היהודי חבויה מכונת יריה, מתחת לכר אקדוח, ש"הרי ביד כל יהודי נשק ומיטיב להשתמש בו". ועוד אמר: “בשבילי הפגישה הראשונה עם יהודי היתה כפגישה עם השטן”. מוסא ג’עוני נתייתם מאביו, אשר נהרג מכדור תועה. לא עברו ימים רבים אומץ על ידי משפחת ירון כבן, “עד כדי כך שהיה קורא לי אבא”, מוסיף קלמן לספר. בינתיים לימד מוסא את הבן הבכור של משפחת ירון ערבית. משנפתחו הכתות לעברית היה מוסא אחד מתלמידיהן, פעם פרצה שביתה של ערבים “לרגל יום השואה”, מאותם ימי השואה הרבים שהם מקיימים כנגד הציונות. מוסא היה בין המפגינים והמוחים, "ואולם לפתע התפרץ מוסא לכתה, באמצע השיעור, והוא נושם ונושף מריצה ואמר: “סליחה על האיחור. השתתפתי בהפגנה ואף ידיתי אבנים בשוטרים הישראלים. הפגנתי כמחאה נגד הכיבוש. לפתע, הסתכלתי וראיתי כי השעון מראה חמש אחר־הצהרים. אמרתי לידידי הערבים: אני חייב לפרוש מההפגנה, כי בשעה זו אני לומד עברית. ואכן באתי”!

מוסא ג’ועני זה הגר לימים לארצות הברית. סיים שם בינתיים את לימודיו לאמנות באוניברסיטה בשיקאגו, והוכתר במ.א. מדי פעם נוהג לטלפן אל מורהו, קלמן בירושלים, “הוא מתגעגע לשמוע את קולי”. לפני כמה חודשים ביקר מוסא בירושלים וקלמן ירון סייע בידו לארגן תערוכה מציוריו. יוסי שטרן הוא מידידיו הקרובים. מוסא מחונן בכשרונות רבים, ולא אחת מביע מאווייו להסדר של שלום בין יהודים לערבים. משפחתו גרה בעיר העתיקה, אותו בית שהעיריה גמרה אומר להרוס אותו, משום שהבית גובל עם רובע היהודי. לא הועילו ההשתדלויות להעביר את רוע הגזירה.

תלמיד אחר היה לקלמן ירון, ארמני קשיש, סטיפן פרסקיאן, שהיה נשוי למוסלמיה… הוא היה סוכן נסיעות. ידע מעט עברית וביקש לשפר ידיעותיו במרכז. יום אחד קיבל קלמן ירון פתק בו מתנצל סטיפן, שמפאת מחלתו נבצר ממנו להשתתף בשיעור. למחרת צלצלה אשתו וגילתה שבעלה נפטר לפתע בלילה. היא ביקשה מאת המורה קלמן ירון להשתתף במיסה שתתקיים בכנסיה, “ולחלק לנפטר את הכבוד האחרון”. באמצע הטקס ניגשה האשה אל קלמן, לחצה את ידו ואמרה, שבעלה סטיפן ביקשה בשעה האחרונה לחייו, לומר למורה כמה דברי הוקרה ולגלות לו “כי שעות לימודיו בעברית באולפן היו לו השעות היפות ביותר בחייו”.

ומעשה בתלמיד אחד שפסק לבוא לשעורי העברית. “ניסיתי לעלות אחר עקבותיו”, מספר קלמן, ו"משמצאתיו סיפר לי התלמיד כי אחיו נאסר כאחד החבלנים, והוא התבייש להשתתף בלימודים". המורה הניח את דעתו באמרו: “כלום אחראי אתה על מעשי אחיך? אתה אחראי רק כלפי עצמך”. התלמיד חזר ללימודיו ולימים הודה שאילמלא הכיר את קלמן ירון אל־נכון היה מצטרף גם הוא אל הטרוריסטים. כיום חי האיש בעיירה נידחת בפינלנד, נשא לו אשה פינית, והוא מורה לעברית לפינים. את בנו קרא “משה” על שם אחד ממורי האולפן: משה בן־חיים.

אחר מלחמת יום הכיפורים הניחו אנשי המרכז שתחול הרפייה בקרב התלמידים הערבים ללמוד עברית. שוב הפתעה: אדרבה, הרצון גבר. ירון מספר בשמחה על כמה גילויים אנושיים, על טיולים וסיורים שעורכים במשותף התלמידים, יהודים וערבים. תמול־שלשום קיימו טיול בו השתתפו כמה מבני המשפחות הנכבדות בחברון עמהם מטפח ירון קשרי תרבות ומאז מלחמת ששת הימים. שלושה ימים רצופים טיילו ברחבי סיני, שכנו באהלים. המרכז כבר הקים סניף ב"בית קדם" בעכו. נמצא בקשרים הדוקים עם “בית הגפן” בחיפה ועם הועד הבינדתי שבראשו עומדים ד"ר ישראל גולדשטיין, הפרופסורים וורבלובסקי, שמריהו טלמון, שייך תואפיק מחמוד עסליה וארכיבישוף ג’ורג' אפלטון.

*

שיחה עם קלמן ירון ערה היא מפאת המאור האנושי שבדבריו, מפאת אמונתו העמוקה לקרוב לבבות בין עדות ועמים. קירות חדרו משופעים בציורים מנופה של ירושלים, מעשה ידיו בשנים האחרונות. כיצד הגיע קלמן ירון לספירה זו של מפגשי חינוך ותרבות בין ערבים ליהודים? אמר: אפייני הוא, שהמפגש הראשון שלי ובני משפחתי עם הערבים חל במסיבות לא מעודדות. בעלותנו לירושלים נסענו באוטובוס. בשער הגיא התקיפו אותנו הכנופיות הערביות ביריות ממארבים, שעמדו מעבר להרים מכאן ומכאן. בנס לא נפגענו". קלמן ירון (יעקוביץ) נולד בגרמניה ועלה לארץ עם הוריו, אחיו ואחיותיו, בשנת 1936. המשפחה השתקעה בירושלים וההורים, אשר דבקו בחינוך האירופי, רשמו את בנם בבית הספר אליאנס (חכי"ח). כבר בראשית לימודיו נתגלה כשרונו של קלמן לשפות. ואולם עד מהרה הרגיש בחבלי הקליטה ויסוריה. הוא נתלבט רבות משום “הסביבה הזרה” בה נקלע. רובם ככולם של התלמידים בבית הספר זה היו מיוצאי השכונות הסמוכות, של עדות המזרח, וביחוד עמד בפני הפער הבולט בין תפיסת עולמו בהתאם לחינוכו בתנועת “השומר הצעיר” לבין דעותיהם של חבריו, שנטו לתפיסות ימניות קיצוניות ושל תחושה לקיפוח". מבית ספר זה עבר ירון לבית הספר תלפיות בהנהלת ד"ר קרנר ולאחר מכן נתקבל כפקיד במחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. לימים הצטרף לפלמ"ח ובפיקודו של אורי ברנר, חבר מעוז חיים, ובמלחמת העצמאות היה עם המגינים בשערי ירושלים ממערב, לחם בחזיתות קרית ענבים, מעלה חמשה, נוה אילן, נביא סמואל, המסרק, וכל יתר המשלטים בסביבה. ירון היה עם כובשי קטמון נפצע בראשו מרסיסי פגז. היה סגן מפקד מחלקה. לאחר מלחמת השחרור עבר בחינות אכסטרניות, נתקבל לאוניברסיטה העברית ושמע הרצאות במקרא מפי פרופ' יחזקאל קויפמן, זליגמן, שמריה טלמון ומנחם הרן. התעניינותו בשדה החינוך צמחה מתוך המציאות בה נתקל בזמן שרותו בצבא. הוא עמד על התופעה, שאנשי גח"ל שהוצבו במשלטים דיברו ביניהם בבבל של שפות, מנוכרים זה מעם זה. באותו פרק זמן הוקם בית המדרש למורי עם על יד המרכז להשכלת העם של האוניברסיטה העברית מייסודו של מרטין בובר. ירון נרשם למחזור השני של בית המדרש וכאן מצא אווירה יפה ההולמת את רוחו ואת תכונותיו. בראש המדרשה עמד גדעון פרוידנברג מעולי גרמניה ואיש נהלל. “מצאתי בו אדם החדור רוח הומנית־עברית, אדם בעל שאר רוח ובעל השכלה רחבה בתחומים רבים לרבות בפילוסופיה, כלכלה ואמנות. היתה זו אווירה חינוכית־אנושית חמה מאד”, העיר קלמן. מוריו היו: ישעיה לייבוביץ, התוכן והמתימטיקאי א.ל. פרנקל, ב. אקצין, ארנסט סימון. עם סיום המחזור החל ירון להורות באולפן לעברית “היוזם” לעולים חדשים ומכאן עבר להורות באולפן “עציון” בהנהלת מרדכי קמרט. באותו פרק זמן נתבקש קלמן ירון לקיים מדור חדש ב"קול ישראל", מדור עברית לעם המיועד לעולים חדשים, ומטעם המחלקה להנחלת הלשון וחינוך למבוגרים. משפרש ד"ר פרוידנברג מהנהלת המרכז להשכלת העם הוצע לקלמן ירון להחליפו בתפקיד. כאן מצא את אשר נכסף כל ימיו, לפי שמרכז זה נתן את דעתו על הדרכים לשילובן של השכבות הנחשלות בחברה הישראלית, ובין היתר טיפוח מנהיגות מקומית. רגשי הוקרה והערכה נושא קלמן ירון למוריו ורבותיו. בדבריו מזכיר שמותיהם ביראת כבוד ובדרך ארץ של תלמיד חכם. בין המורים אותם מזכיר ברגשי אהבה, נוסף לאלה שכבר הוזכרו, הוא מונה את מ. בובר, את הבלשן יצחק לבני, “מורה שחגג את העברית ועשה אותה לאמנות”, וביחוד הביע דברי הערצה לש.ה. ברגמן שהוא “ההומניסט היהודי”. ואמנם רואה קלמן ירון ברכה במאמציו ומזכיר כל התמורה שחלה בשנים האחרונות, ביחוד מאז מלחמת ששת הימים, בשכונת מורשה היא מוצררה בירושלים. לפנים היתה זו שכונת גבול ובבתיה הרעועים דרו בצפיפות משפחות ברוכות ילדים. המרירות הצמיחה כאן קבוצות של מתקוממים ומורדים בקיים. כיום עומדת שכונה זו ב"טבורה" של ירושלים ומגלה כוחות פנימיים, תושביה רואים עצמם שהם חלק משאר האזרחים. שוב לא ניכרים בה סימני עוני משווע, רבים מתושבי השכונה גם עברו לגור בשכונים חדשים בירושלים ומחוצה לה. בשנים הראשונות לעלייתם סבלו בני מוצררה מתחושה של תסכול, כאילו נקלעו לחלל ריק. כיום חוזרים הם אל עצמם, וירון מספר בקורת רוח אותה הרגשה נעימה שהיתה לתושבי השכונה בקיימם ערב תרבות של יהודי צפון־אפריקה. בערב זה העלו קטעי הווי ופולקלור מן המורשה הססגונית של יהדות זו, בריקודים, בדברי שירה, ספרות והגות: “זו תרבות עשירה”. נעשים עתה מאמצים לחזק את ההרגשה הטובה. יהודית פרחי, העובדת הקהילתית במורשה, הינה הרוח החיה והרוח המניע לקידום קהילתי וחברתי של שכונה זו, שנחלצה ממצוקתה.

מכאן הפליגה השיחה על בעיות הפער העדתי שחברתנו לוקה בו. קלמן ירון הזכיר את פרופ' חיים אדלר שערך מחקר השוואתי בין אחים מרוקנים, אלה שעלו לארץ ואלה שיצאו לנכר, ביחוד בצרפת. מבחינה חומרית והשכלתית הגיע המחקר לכלל מסקנה, ששפר חלקם של אלה שהגרו לצרפת. ואולם מבחינה של הרגשה עצמית וכללית חופשית, עדיף יותר מעמדם של עולי מרוקו בארץ. על אף מצוקותיהם מרגישים עצמם כאן, בביתם, במולדתם. הם מרגישים בחיים יהודיים שלמים. כל הטעויות החינוכיות נבעו לדעת קלמן ירון, משום שעיקר החינוך שלנו מבוסס על שיטות מושאלות מתרבות המערב או יותר נכון מתרבות מזרח אירופה. תרבות זו כמו כפתה על עולי המזרח את מרותה. מי שלא הסתגל אליה ממילא נשאר מנוכר, בעמדנו על מהותה של תרבות המזרח ותרבות המערב הביע קלמן ירון את הסתייגותו מהגדרות המצביעות על מעמד נחות כגון “טעוני טיפוח” או “ביעור הבערות” שכמוהו כ"אדם שאין לו אלהים". יש למצוא הגדרות חיוביות הבאות להדגיש את סגולותיהם של עולי המזרח ואת נכסיהם התרבותיים, אשר ברבות הימים יצטרפו למבוע הכללי של תרבות האומה כולה.

אברהם יקל    🔗

יקל היה איש נעים הליכות, משתף פעולה עם הזולת, אך עקשן בכל מה שנוגע לעקרונות החיים. הוא ייזכר בין אלה שהכירוהו ועבדו אתו כמחנך דגול, כאדם שהצליח לבנות גשרים של אמת בין יהודים לערבים ובין בני עדות ודתות – אדם שלם עם עצמו ועם בוראו. (משה קול – מורים ומחנכים).

חייו היו אמנם קצרים, אבל בה במידה שהדבר ניתן לבן תמותה, היו חיים שלמים. הוא היה חלוץ חינוכי. זה דבר נדיר מאד, שהופך מדי שנה בשנה להיות נדיר יותר ויותר. (פרופ. אברהם ארנסט סימון).

בספרו “לקראת מחר טוב יותר” מתאר אברהם יקל דרכו ומגמותיו של מרכז תרבות העמים לנוער בירושלים. בסיום הוא מביא שתי אפיזודות שאירעו בעיר ויצרו אווירה מתוחה בין שני חלקי העמים. אף־על־פי־כן בכוחות של רצון משותף לחיות יחדיו הצליחו להתגבר על מעצורים ריגשיים, חולפים. את השורות האחרונות מקדיש לאני־מאמין של קרבן השואה, אשר הסתתר במרתף וחקק על הקיר:

אני מאמין בשמש אפילו אוספת נגהה;

אני מאמין באהבה אפילו נאטם הרגש;

אני מאמין באלוהים אפילו הוא שותק.

אברהם יקל היה גם מורה ומחנך בכפר הנוער בן שמן. הוא ליקט והוציא לאור את ספרו של מורו ורבו ד"ר זיגפריד להמן, מיסד הכפר ומנהלו כל ימי חייו. בשער הספר קבועות שלוש אמרות:

ברוך המסוגל לחזות מחר של אושר;

ברוך המסוגל להגשים מה שאחרים חזו;

אך ברור מכולם, המסוגל לחזות וגם להגשים.

אברהם יקל נולד בפולין. כבן שש עשרה היה במלחמת העולם השנייה כשהצטרף אל שורות חייליו של גנרל אנדרס ולחם בקרבות מרים נגד הנאצים, נפצע קשה פעמים הרבה. עלה לארץ והחל לבנות מחדש את עולמו ואת ביתו ובאמונה איתנה, אך הנה… ביום השנה לפטירתו הופיעה חוברת הדורה לזכרו מטעם מרכז תרבות העמים לנוער ובשער זועקות השורות הבאות:

יום ד', ח' בטבת תשל"ז (29.12.76)

היה יום ככל יום אחר – מלא וגדוש פעילות; לאחר שסעד את ארוחת הערב בחיק המשפחה, יצא אברהם לטיול ערבית, למרות מזג האוויר הגשום,הוא יצא ולא חזר. מכונית פגעה בו בחצותו את הכביש.

חנה רעיתו אמרה לי בשיחה עימה: “אילו זכה אברהם לחיות עוד כשנה, לא היה גבול לאשרו: לחזות את הימים הגדולים העוברים עלינו והרומזים לשלום בין ישראל ומצרים. ביקורו המפתיע של הנשיא סאדאת בירושלים ונאומו בכנסת וכל ההתרחשויות שעלו בזו אחר זו, מעוררות ריגשה של התפעמות, של תקוה ושל שמחה, – ואברהם כה האמין שיום זה בוא יבוא. לא זכה”.

*

האזכרה נפתחה במנגינת אבל ובפריטה עלי נבל – הכלי המוסיקלי האציל. אפייני נושא הרצאתו של פרופ' ר.י. ורבלובסקי, ההולם את זכרו של אברהם: “ערכי תרבות, דת והחינוך לשלום”.

אברהם יקל נולד בפרהינסקו שבפולין, אך גדל באכן שבגרמניה. בן 15 היה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, ויחד עם משפחתו ברח לעיירה בה חיו הורי אמו פרהינסקו. בלחץ אמו המשיך לכיוון רוסיה, ושם החל לראשונה לעסוק בחינוך.

עם הקמת הצבא הפולני של אנדרס מיהר אברהם להצטרף לשורותיו, וזאת למרות גילו הצעיר (16). בתקופת הפוגה בקרבות סיים אברהם את לימודיו, ועם השלמת בחינות הבגרות התקבל לביה"ס לקצינים של הצבא הפולני. אברהם היה חניך מצטיין, אשר זכה לתהילות ולתשבחות מטעם הממונים עליו. עם סיום ביה"ס לקצונה שובץ לאחד הבטליונים הקרביים של הדיוויזיה השלישית, ונטל חלק בכל הקרבות החשובים באיטליה, במהלך הקרבות נפצע קשה ומספר פעמים היה מאושפז בבתי חולים צבאיים.

לאות הוקרה והכרה על פעילותו בצבא הוענק לאברהם יקל אות ההצטיינות הגבוה ביותר בצבא הפולני – אות ה"וירטוטי־מיליטרי". ההודעה על הענקת האות הופיעה בכל פקודת היום של המפקדה העליונה והדבר הביא להרמת קרנם של אותם יהודים, אשר נשארו בצבא הפולני והשתתפו בקרבות נגד הנאצים.

לאחר החלמתו שב להשתתף בקרבות. הוא סיפר, שבשלהי המלחמה גייס הצבא הפולני חיילים ממוצא פולני אשר גויסו על־ידי הנאצים, ערקו והתגייסו לצבא הפולני. אברהם היה מפקדן של מחלקות אלו בשל שליטתו בשפה הגרמנית. לפעמים חשש לצאת לפעולות עם חיילים אלה, שהיו בעלי רקע נאצי וידעו כי מפקדם הוא יהודי. אך החיילים העריכו והעריצו את מפקדם הצעיר.

השואה השפיעה על כל חייו. הוא חווה אותה על בשרו ובה שכל את כל משפחתו. הוא חזה ברצח־עם ונותר בחיים.

היו לו תקופות של דיכאון, בהן לא ראה טעם לחייו; בהן עשה חשבון נפש עם האל. היה לו גם “חשבון” עם היישוב היהודי בארץ, אשר, לדעתו, לא עשה די למען יהדות אירופה ואשר, במידה מסויימת, נבנה על חשבון השואה. הוא לא עלה לארץ מיד עם תום המלחמה. הפצע היה עדיין פתוח והכאב גדול. הוא היה זקוק לזמן, למחשבה. היה עליו להסדיר את “חשבונותיו”. הוא עבר ללונדון, למד באוניברסיטה ומאוחר יותר החליט לעלות ארצה.

מסקנתו הייתה, שתשובת העם היהודי לשואה ולהרס צריכה להיות בנייה ויצירה – עלינו לבנות מחדש יחסים בין עמים, בין לאומים, בין קבוצות ובין יחידים. לחנך לאחווה, ולהקים תשתית לשלום, בכך ראה את יעודו בחיים, חובתו הקדושה, צוואת הנספים בשואה. הוא לא רצה להשתית את מפעל חייו על השנאה הורסת ואינה בונה.

אברהם יקל, ניצול השואה, לא שנא גרמנים. עם זאת הוא לא מחל להם. הוא ניסה להבין ולהסביר מה קרה בגרמניה, אך הוא עצמו לעולם לא שב לבקר בה. הוא דחה את קבלת הפיצויים ואת הזמנות הממשלה הגרמנית לבקר בגרמניה.

אברהם יקל היה דמות נדירה באישיותו ובהנהגתו. חברו בו תכונות אשר לעיתים רחוקות ניתן למצאן באדם אחד: הוא היה איש חזון ומעשה, איש־רוח מעוגן במציאות, אדם בעל מעוף, “וחולם חלומות” ויחד עם זאת “ביצועיסט” מעולה, אשר תכנן ודאג לביצוע כולל של רעיון עד לפרטיו הקטנים ביותר. לצד הכנת תקציבים, הוא כתב סיפורים לילדים. הוא היה איש מאמין.

אישיותו זו באה לידי ביטוי גם במישור המשפחתי – הוא היה איש משפחה במלוא מובן המילה. הוא אהב את משפחתו, היה גא בה, ושאב מקן המשפחה כוחות עצומים. במשך שנים לא רצה להתחתן, לא רצה להקים משפחה; חשש שאדם ניצול שואה נושא עמו מטען, אשר לא יאפשר לו לבנות חיים בריאים, ואולי חשש מהתפרצות עוצמת האהבה והמסירות הטמונים בו. כאשר בכל זאת החליט להקים משפחה, התמסר לה בכל מאודו, והקדיש לה את כל כולו.

היו בו מעיינות יצירה רבים, שחיפשו דרכים לפרוץ החוצה. בשנים האחרונות עסק יותר ביצירה בחיי היומיום – יצירת קשר בין אנשים; נסיון לגשר על פערים. כל עבודתו בכפר הנוער בן־שמן, שם התחיל כמדריך חברתי וסיים כמנהל חינוכי, נבנתה על־פי קווים אלו.

הרקע האישי שלו ותכונותיו הייחודיות, לצד הנסיון העשיר מתקופת בן־שמן והאצלה של ד"ר להמן – הדמות שעמדה תמיד לנגד עיניו – הם שעמדו לו כאשר קיבל לידיו את ניהול המרכז לתרבות העמים לנוער – כלי יפה, אפוף ברצון טוב, אך ריק מתוכן – שהפך, תוך זמן קצר, למפעל חינוכי יחיד ומיוחד.

אחד הנושאים אשר עסק בהם רבות היה יצירת קשר בין יהודים לערבים, פיתוח יחסי גומלין המבוססים על כבוד הדדי וסובלנות.

היה חבר ועדת התרבות של עירית ירושלים, מינוי שהיה אישי ולא פוליטי. היה חבר הוועד הישראלי למען אונסק"ו, חבר הוועד הישראלי למען יוניצ"ף ויו"ר הוועדה לנוער של הוועד הישראלי למען האו"ם.

באחרונה היה בין הפעילים המרכזיים בייסוד הגוף הקרוי “התאגדות מרכזים קהילתיים בארץ־ישראל”. הכינוס יצא לפועל במאי השנה.

בן 54 היה במותו, והוא בשיא פועלו.

אגב שיחה עם חנה יקל נצטיירה לעיני דמותו הרוחנית של אברהם כהומניסט יהודי, בעל רגישות רליגיוזית, אסטיתית ואיש מוסר, תלמיד־חכם, הוגה ומשורר, מחסידי האסכולה של מ. בובר, ש.ה. ברגמן, אברהם ארנס סימון, ז. להמן – היה מבאי ביתם וראו בתלמידם זה בהתגלמות אדם שחזו.

צהרי יום חורף. בית יקל כמו נסתר ברחוב שוקט בירכתי רחביה. אפלולית־מה היתה בחדר, איזו מזיגה של אווירת רכוז ושירה, האירה מן התמונות והציורים התלויים על הכתלים מן הכלים הנאים, מן הרהיטים והעציצים שהיו ערוכים בטוב טעם; החדר כמו חגג חדוות חיים, יופי, רגיעה. הספריה במדפים שמחה במכלול המחשבה והספרות, עברית וכללית; סיפור ואגדה בלשונות שונות, אפילו בסינית. בן בית היה אברהם בעולמות אלו ודמותו הדינאמית עדיין מרחפת בבית, ודבריה של האשה היו בהם מן ההתפעלות העצורה, מן הזכות שזכתה לחיות במחיצתו של אברהם בעלה, אישיות שהאירה בחסד של שלמות, הרמונית.

חנה היא בת למשפחה חרדית בירושלים, מחסידי גור. ונתוודעה אל אברהם והכירה בו שמוראות השואה העמיקו צלקות קשות בנפשו, קננה בו אכזבה למראה עולם של תוהו. לפלא הוא כיצד חזרה אליו אמונתו בחיים, ושוב בדרך של חיפוש אחר מסילות אל הזולת, ובגיל מבוגר הצליח לבנות חיי משפחה לתפארת, עם נרות שבת, חגים ומועדים לשמחה. לעתים גם התפלל בבית הכנסת, אם כי לא אחת היה חוזר עם נימה של תרעומת למראה מתפללים המשיחים בשעת התפילה בענייני חולין. לא אחת היה מיצר על הסתלפות דמותו של היהודי בגלות, סיפר כיצד בעיירה של סבא שלו היתה קהילה קטנה, שהיתה מפולגת לשני מעמדות: הסוחרים והעשירים מזה והעניים מזה, שלא היו זוכים לעלייה בבית הכנסת. למורת רוחו היו גם כמה תופעות שליליות במדינה והאמין שהדור החדש ידע להתגבר עליהן.

גם ההתקשרות בנשואים עם רעיתו היא בגדר של מסתרי ההשגחה וסודותיה. קדמו לנשואים שתי פגישות. בשנייה נזדמנו יחד אצל מכרים משותפים בעין־כרם. היה זה בשבת. פנתה חנה לחזור העירה ברגל לרגל השבת ואברהם נתלווה אליה. שוחחו וגלגלו בעיות של חינוך ושל חברה: “באותה שיחה היה ברור שאני שונה מאד ממנו בתפיסה ובטמפרמנט, ואולם גילינו גם הרבה מן המשותף”. משנולדה הבת הבכירה הסכימו שבית הספר הראשון בו תלמד יהיה במגמה הדתית ולכשתיגדל תחליט בעצמה אם להמשיך באורח זה או לפנות למגמה כללית. הסכם זה היה יפה גם לגבי שתי הבנות האחרות שנולדו. לימים, נוח היה לאברהם שתוסיף בבית ספר בו שוקדים על טיפוח המורשת היהודית. בשבתות ניזהר אברהם ולא עישן, לא נסע במכונית, אפילו לא השיב לצלצול טלפון, קידש על היין. הבעל והאשה התקינו יחדיו את הבית בערב שבת, ובין השמשות יש והסתכל סביב, היה מעיר: “מה יפה הוא הבית”, וצלילי סימפוניה קלאסית עוד הגבירו את החווייה. מדי בוקר היה קם הראשון, הכין קפה והגיש לרעיתו, וכמו כן הכין את הארוחה לבנות לפני צאתן לבית הספר. “אפילו קלף להן את התפוז” ולבו היה שמח עליו. בערבים היה קורא לבנותיו סיפורים ואגדות ביחוד חביבה היתה עליו האגדה על שני אנשים שטיילו יחדיו, האחד ראה פסלי אדם החקוקים בסלעים והאחר לא ראה אלא סלע בלבד. ללמדך שמראות ונופי חיים משתקפים בלב הכל, לפי משהו אדם.

כבר בנעוריו ניבאו לאברהם יקל עתיד זוהר כמתימטיקאי וכהיסטוריון. בלמדו בהאכן, ביקר פעם ובמפתיע מפקח חינוך בכתה. כנהוג שאל המפקח את התלמידים שאלות בהיסטוריה של גרמניה. היה אחד שהפליא בבקיאותו בהיסטוריה הגרמנית והמורה הרבה בשיבחו של תלמידו זה לפני המפקח, סיפר על כשרונותיו, רק עובדה אחת “נעלמה” מזכרונו… אותה שעה קם אברהם יקל והציג עצמו: “אני יהודי”.

אברהם יקל חי כל הימים במתיחות רוחנית, רדוף מחשבות ורעיונות היה ואלו תבעו פורקן. בכל שעסק הברכה היתה שרויה בו. שפות שידע הכירן לאשורן. “בעל אמונה עמוקה היה בטוב שבאדם, את הדרך אליו חיפש מתוך הזדהות אליו, בחשיפת הכוחות הצפונים איש ברעהו”, חוזרת ומספרת חנה. שקול ומאוזן, אדיב ונזהר שלא לפגוע בכבוד חברו או תלמידו. ואולם על האמת שלו לא וויתר. חיים גורי מספר:

יום אחד, אחר הצהרים, באחד מבסיסי חיל האוויר בו שירתנו בתפקיד אבטחה ביחידת מילואים ירושלמית, התגלגלה שיחה, שאינני זוכר את ראשיתה. אני זוכר שבהמשכה דיבר אחד הקצינים על התנהגותם של היהודים בתקופת השואה, והשתמש במושג השגור בפי רבים, “כצאן לטבח”, כלומר היהודים הלכו אל מותם כצאן לטבח. וישב בחדר סמל אחד, הכרתי אותו עד אותו יום רק בפניו, אדם מבוגר, הוא ישב ועישן בפינה ואחר נעור והסתכל בנער הצעיר הזה ואמר לו – מה אתה יודע על העם היהודי? מה אתה יודע על האנשים האלה? מה אתה יודע על חייהם ומותם? ואברהם החל לספר את סיפורו, וסיפור האודיסיאה נמשך שעות רבות…

בשהותו באנגליה, למד אברהם יקל בבית ספר לטכנולוגיה צביעת בדים. ואולם מעולם לא עסק במקצוע זה. פנה אל עולם המחשבה ובנפשו השתלבו התיאוריה והמעשה כשלמות אחת. מדי פעם כתב מאמרים על בעיות חינוך, כתב סיפורים לילדים, בכתובים הניח ספר על נושא אוטופי, כתב שני ערכים על החינוך ומוסדותיו בברית המועצות. לא אחת היה משרד החוץ משתמש בשירותיו הטובים למפגש עם אישים שונים שביקרו בארץ מקצווי עולם, אף מארצות אפריקה. ספרו באנגלית “לקראת מחר טוב יותר” נתחבב מאד בקרב אישים ברחבי העולם ומכתבי תודה לרוב נתקבלו במרכז תרבות העמים לנוער בירושלים. פעם הוזמן להרצות בכנוס מחנכים שהתקיים בשויצריה, כמו כן הרצה פעם בסמינר לבעיות חינוך באנגליה. היה בדעתו לכתוב ספר על השואה, זרה מאד היתה לעיניו הפקת תועלת כלשהי מן השואה, אפילו כתיבה ספרותית לא נראיתה בעיניו, דחה פיצויים ולא ביקר בגרמניה. עברית ידע מנעוריו, מבית אבא, לקרוא ספרות של הגות וספרות יפה, חיבב ביחוד סיפורי החסידים של י.ל. פרץ, כמובן הרבה לקרוא את עגנון ואת הזז, שלום עליכם. “התלמידים הרגישו את הטוהר, את האידיאלים באשיותו”, מספר שאול דור: “לא היה בסמכותי, אבל התלמידים נמנעו לעשות מעשה שלא לפי רוחו”. “אחת מעבודותיו החשובות של אברהם, תערוכת זכויות האדם, מוצגת באולם הזה. בשיתוף עם אונסק”ו. ולפני שנים נשאל אברהם אם כל העמל היה כדאי. בתשובתו עשה כמין סיכום. (מתוך “אלבום אלמונים” לחיים גורי):

…אני שנים עוסק בחינוך בארץ. היתה לי הזדמנות לשרת גם ביחידות קרביות ואני שמח על כך. היום דבר אחד ברור לי, אם הנוער שלנו רואה את העבר, את הדור שלי ואת הדור שהיה לפני, היהדות הגלותית, אין לי ספק שבזה אנחנו אשמים… אין לי ספק שהנוער, אם ידע יותר על הפרשה הזאת – כי אני לא הייתי היחידי, בוודאי לא המצטיין, היו אחרים שעשו הרבה יותר ממני – ידע ויבין שזה ממש המשך, שאין כאן מחיצה בינינו. אם אתה חיים היית בפלמ"ח, אם אני הייתי באותה תקופה באיטליה, שנינו, למעשה עשינו אותו הדבר מבחינת הדור החדש.

בחוברת לזכרו של אברהם יקל הובאו שיחות חברים עליו. נח שקלד, שעבד עם אברהם בכפר הנוער בן שמן מספר:

…אבל נדמה לי, שאת גולת הכותרת שהשיג בעבודתו בכפר, ראה אברהם ויחד אתו כולנו, בשנים האחרונות של ד"ר להמן, מנהל הכפר. וכאן צריך להסביר מי הוא היה. עבודתו כמזכירו הפדגוגי של ד"ר להמן החמיאה לאברהם, שראה בה כבוד גדול. כולנו ראינו את זה כך. היא הצמיחה לו כנפיים ושיוותה לו – מעמד מיוחד בכפר. זו היתה אוניברסיטה מצויינת לאברהם.

נדמה לי, שלמד בפגישות הרבות והארוכות בשעות הלילה, הרבה פרקי חינוך ופרקי פילוסופיה. וכשנפטר ד"ר להמן הרגשנו כולנו באבידה, אבל יותר מכולנו הרגיש בכך אברהם, שאבד לו אדם קרוב מאד. היתה לו ממש הרגשה של התייתמות. היחסים שנרקמו ביניהם לא היו יחסי מעביד־עובד, היו אלה יותר יחסי אב־בן, יחס רב־תלמיד, או יותר נכון – רבי חסידים־חסיד. עם מותו של ד"ר להמן נוצר חלל בחייו, אז הוא התמסר כל כולו לעזבונו הספרותי של ד"ר להמן, ולא היתה זו עבודה קלה לאסוף את כל כתבי־היד וביחוד לפענח את כתב ידו…

ואמנם עיינתי בספר “רעיון והגשמה” והייתי תמיה מה רבה היתה זיקתו של התלמיד אל רבו, קטעים רבים מן הספר כאילו יצאו מידיו של אברהם יקל, אורח מחשבתו, כמיהתו לחברה מתוקנת, לחינוך ולאמונה, ליופי. הנה בפרק “יסוד הקדושה בפגישה בין אדם לחברו”, פותח:

תחילה נדבר על בני־אדם, שלדידם החברותא היא המקור בו אפשר לו ליסוד הרליגיוזי, לשוב ולהתגלות למאורע… מתעוררת השאלה: הרגשת חיבה זו שבין אדם לחברו, מה לה ולרליגיוזיות? אין ספק – כך נוהגים לומר – שקיימת תחושה סוציאלית בין אדם לאדם. כחושים אחרים כן גם חוש הסולידאריות נתפתח באדם מטעמים של תכליתיות, כי איך תעמוד חיית עדר זו, האדם, במלחמת הקיום ללא התלכדות סולידארית?

עדיין מהדהדים בי דבריה של חנה עד מה אהב אברהם מוסיקה קלאסית, אשר ליותה את חייו בכל עת ובכל זמן.

בספרו, בפרק על חוויות האחרות במוסיקה, אני מאזין למחשבות, לנעימות העולות מגן צלילים זה:

בהאזיננו לסונאטה של הנדל אנו משתחררים מן האני האישי שלנו, הקטן והמצומצם, ומרגישים עצמנו (בלי שהדבר יגיע בבהירות להכרתנו) כנוטלים חלק בחוקיות כל־עולמית, החורגת הרחק כרחוק־הכוכבים מן המעגל האנושי – מתרחש הפלא הזה של התפשטות האני, מתחוור לנו מה שהיה ידוע ביוון העתיקה לכל תינוק של בית רבן, דהיינו: שהחוק השורר במוסיקה וקובע את ההארמוניה הוא הוא החוק המונח גם ביסודו של שאר ההתרחשויות שבקוסמוס, חוק הארמוניה שעל־פיו ינועו גרמי השמים. הוא גם חוק־הארמוניה של המוסיקה שאני מאזין לה. בזה נתון הקשר שבין המוסיקה והתחושה הרליגיוזית, לפי שבמוסיקה אנו מספקים… את הכמיהה האנושית־הקמאית לשוב ולהיות חלק מחוקיותו הגדולה והאחת של העולם.

כך היה אברהם יקל זכרונו לברכה, איש הסגולות הרוחניות ובעל התרומות הנפשיות הנעלות, ומעל לכל איש ההארמוניה המוסיקלית בתודעתה הקוסמית.

 

נושאי דגל שכונתם: שלמה אבולעפיה; רפאל אלה    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

ב' כסלו תשל"ו – 6.11.1975

אנו מברכים בברכה את חתני הפרס יחד עם בני ביתם, שהרי גם בני ביתם שותפים לכוחות הנפש הדרושים להתנדבות ציבורית.

הפרס היה כבר למסורת והוא ניתן בששית. לפי שאחד מן החתנים, שלמה אבולעפיה, גר ברחוב ואשינגטון בירושלים, שנושא את שמו של הנשיא הראשון של ארה"ב, הרי ממילא מתבקשת אימרתו של תיאודור רוזוולט, מי שהיה נשיא ארצות הברית לפני שבעים שנה: “אזרח טוב הוא זה הנכון תמיד לשאת באחריות הכלל, איש לפי כוחו”. שני הזוכים בפרס לא זו בלבד שהם נושאים בעול הציבור איש לפי כוחו, אלא גם מבקשים להקל עוּלם של אחרים. השמות של השניים מתחילים ב"אלף" מכאן שהם אזרחים מסוג א"א (אלף־אלף). שלמה אבולעפיה פונה לתחום של שרות ציבורי שהזמן גרמו. אמנם, גם נשים חייבות במצוות כגברים, ורבות ממלאות חובתן כיאות למשמר האזרחי, ביום ובלילה, הסוערים, העוברים עלינו.

שלמה אבולעפיה בשכונתנו עומד על המשמר האזרחי. הבה נברך אותו עם יתר האזרחים המקיימים מצווה זו ובכל רחבי עירנו, ירבו כמותם בישראל!

מעשה בסופר הדגול ישראל זנגוויל ז"ל, כשהגיע לזיקנה מופלגת, נערכה לו סעודה חגיגית לרגל ביקורו בניו־יורק. אגב הברכות “חטף תנומה קלה”, כפי שקורה לרבים. הגברת שישבה על ידו העירה אותו ואמרה לו: “מר ישראל זנגוויל, יסלח לי, נאמר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”? אם כי היה ישראל זנגוויל רדום למחצה השיב לגברת מניה וביה: “שומר ישראל, אמנם כן, אסור לו לישון, אבל לישראל מותר ומותר”. הבה נאמין ששומר ישראל לא ינום ולא יישן ושמדינת ישראל תעמוד על המשמר יומם ולילה. וכך נעשים אנשי המשמר האזרחי לשלוחי דרחמנא. כל הכבוד לצה”ל שלנו, שיומם ולילה עומדים על המשמר. וכל הכבוד למשמר האזרחי, ושלמה אבולעפיה אחד מחבריו.

השם אבולעפיה מזכירני את ר' אברהם בן שמואל אבולעפיה שחי במאה השלוש־עשרה בספרד. הוא גם ביקר בארץ־ישראל. הוא היה אחד מגדולי המקובלים ואופטימיסט גדול. האופטימיות שלו הגיעה עד כדי כך שקיווה אפילו לגייר את האפיפיור. יש להניח, שלא הצליח במחשבתו זו, יש גם להניח שאין גם צורך לחזור על יוזמה זו בימינו. אבל תיזכר, שאחת משאיפותיו של ר' אברהם בן שמואל אבולעפיה היתה, להסיר את המחיצות בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. מבחינה זו הוא מאיר גם את דרכנו היום.

חתן הפרס השותף הוא רפאל אֵלה, המצויין בשירותיו הטובים למען שכונתו רוממה. השם רוממה מזכירני “משפיל אף מרומם”. ובידי כל אזרח להשפיל את שכונתו או לרומם קרנה. זכה רפאל אלה ונמנה עם העושים ביד רוממה. מקדיש עצמו למען רווחתן של משפחות הנתונות בבדידות, כלומר לא רק למען השכונה כשכונה אלא גם למען כל יחיד ויחיד בה. רבים הם אלה הנחלצים לעשות למען כלל ישראל ואלה בכללם, אבל לא אחת קיימת גם אדישות, כאשר הדבר נוגע לרבי ישראל. יתרה מכן רפאל גם מפעיל את מוסדות העיריה והמדינה ואין מעשה זה מן הדברים הקלים. אפשר ואת שמו של אלה יש לכתוב “אלא”, זו התכונה שלא לקחת את ההתרחשויות כמובנות מאליהן אלא לעמוד ולטפל בהן עד שבאים על תיקונם. בדין איפוא נושא חתן הפרס את שמו רפאל. הוא מביא ארוכה ומרפא לחליים שבשכונתו. הנה צורה נוספת של אזרחות טובה. למופת!

מי יתן ויקויימו בימינו דברי הנביא מלאכי, כפי שנזכר בהפטרת השבוע הבא: “בריתי היתה אתו, החיים והשלום, ואתנם לו”.

שלמה אבולעפיה    🔗

מכוח תפקידי, כמפקד רובע במשמר האזרחי בירושלים, אני פוגש את הישראלי החיובי, אותו ישראלי שקולו אינו נשמע באמצעות כלי התקשורת, אבל מצוותיו נעשות בסתר, זה הישיש המהלך צעד בצעד עם נער השביעית בשמירה על סביבתם; זה העולה החדש וותיק ההגנה המהלכים יחדיו; זה הפרופסור המשיח עם פועל כשווה עם שווה, על בעיות חברה ומדינה.

דברים אלה אמר שלמה אבולעפיה בטקס בו הוענק לו מטעם עירית ירושלים פרס לאזרחות טובה מקרן ברט וד"ר ישראל גולדשטיין. עוד הוסיף חתן הפרס וגילה שתנועת ההתנדבות למשמר האזרחי כבר מקיפה כעשרת אלפים איש המופקדים מדי יום ומדי לילה בכל רחבי העיר. שלמה אבולעפיה רואה בתנועה זו מהפכה שקטה המתרחשת בקרב אזרחי העיר ובהעמקת תודעת האזרחות הטובה. “לגילויים אלה נודעת גם ברכה חברתית המפילה מחיצות וחומות של נכר בין אדם לחברו, מטפחת תחושת האחריות הדדית כבנים המצווים להיות ערבים זה בזה”. מערכת התנדבות זו קמה לפני כשלוש שנים, בראשה עמד יהודה אפעל, ושלמה אבולעפיה כאיש ההגנה משחר נעוריו, נתמנה למפקד המשמר ברובע הדרום. עד מהרה הוקמו עוד שלושה רובעים של המשמר. היום מכהן האיש כסגן מפקד המרחב, ועל אף עיסוקיו המרובים בשדה החברה והכלכלה, מקדיש הוא יום יום שעות רבות להגברת המשמר בשכונות ובפרברי העיר, ובכל פיצוץ או אירוע ביטחוני כבר נמצא שלמה אבולעפיה במקום: “אני רואה בהתנדבות למען הכלל שליחות ויעוד”, אומר הוא באורח טבעי הנטול כל שמץ של יוהרה והחזקת טובה לעצמו.

כך הוא.

רוח ההתנדבות מפעמת בשלמה אבולעפיה עוד מימי הילדות. כבן חמש עשרה היה שעה שהצטרף אל שורות ההגנה בירושלים לה הוא נאמן עד היום. מקץ שנה, בגיל שש־עשרה עבר לחיל האתות והקשר, ובהיותו בן שבע־עשרה כבר הדריך בני עליות הנוער בקבוצים להשתמש בנשק ובהגנה עצמית. לאחר שנה ועדיין לא מלאו לו עשרים נענה לקריאת המוסדות הלאומיים והתגייס לצבא הבריטי ושירת במדבר המערבי במשך חמש שנים. הוא ניסה לחדור לחיל האויר ונמנע ממנו הגשמת מאויים אלה, ואולם תודות לכשרונותיו, גוייס לאינטליג’נס הבריטי והתפטר לאחר פיצוץ אצ"ל במחנה בקשטינה. עם שחרורו לא פרק מעם עצמו את עול הבטחון בהגנה, עבר קורסים פיקודיים ונמנה עם סגל ההדרכה (מחלקת ההדרכה) והדריך בהתנדבות קורסים מזורזים (1947), ובמשך שלושה ימים, את מרבית תושבי ירושלים להגנה עצמית. במלחמת העצמאות ודאי מצא עצמו בין צה"ל, לחם בחזיתות ירושלים והיה מפקד מחלקה שניסתה לפרוץ את המצור על העיר העתיקה דרך שער יפו ולהניף מעל מגדל דוד את דגלה של ישראל, בהתאם לפקודתו של דוד שאלתיאל. פריצה זו לא נסתייעה מחמת חשיפתם של הלוחמים הישראלים באש צולבת של האויב. בעת ובעונה אחת פרץ הפלמ"ח דרך שער ציון והביא ליהודים הנצורים מזון ונשק, ואולם לא יכלו להחזיק בעמדה זו, אם משום שלוחמי הפלמ"ח נקראו לחזיתות אחרות ואם משום המסדרון הצר, שמנע החדרת כוחות נוספים. שלמה אבולעפיה עוד לחם בעמדה הלוהטת בנוטר־דאם ובכיבוש הקטמון. לאחר מלחמת השחרור (1948) פקד שלמה אבולעפיה על פלוגה מסייעת שפעלה כפלוגת תגמול נגד מחבלים ומסתננים ביחוד במבואות ביתר, בראדאר. לא עברו ימים רבים היה שלמה מדריך בבית ספר לקצינים במחנה דורה בנתניה, בימים שפקד בבית ספר זה המנוח דוד אלעזר.

שלמה אבולעפיה הוא בן לעדה הספרדית, נולד בשכונת אבולבצל, מול בית החולים שערי־צדק (1922), דור שביעי בה. סבו היה דוד חזן, שהיה תחילה מורה ולימים נמנה עם חשובי הסוחרים בירושלים לחמרי בנין. והיה הראשון שבנה את ביתו בשכונת רוממה, מול מצבת הזכרון, ובימים עוד היה המקום הזה בבחינת פינה נידחת וחשופה להתנקשויות של ערביי הכפרים סביב. אשתו של שלמה, יפה, מורה לערבית, היא בתו של המנוח שמואל סוקולוב, איש אצ"ל, אשר הקים בביתו בית חולים לפצועי אצ"ל ונפל במערכה על מלחה בשעה האחרונה לפני הכרזת ההפוגה. לשלמה אבולעפיה נודעת קירבה משפחתית גם לאליהו ששון, חבר כנסת ושר בממשלה לפנים. את ראשית לימודיו קנה שלמה אבולעפיה בבית הספר “תחכמוני”, ובימים שחילק רשיונות נסיעה, בשנלר מירושלים לתל־אביב דרך בורמה, נתגלגלה לו זכות ליתן רשיון למורהו מחנכו האהוב למר אריה אלקלעי ועל הרשיון רשם: “למורי אריה אלקלעי”. משסיים לימודיו בגמנסיה העברית בירושלים, וסיום שירותיו הבטחוניים חיפש שלמה אבולעפיה את דרכו בחיים. עבד אצל רואה חשבון ירושלמי נודע (1959) ואף כאן לא הרפה מלעסוק בענייני חברה. תודות לכשרונו כמנהיג נמנה עם מקימי לשכת המסחר הצעירה בירושלים ונבחר לנשיאה. לשכה זו נועדה להכשרה למנהיגות ציבורית, ובין שאר פעולותיה טיפוח העזרה ההדדית, ובכללה יזמו פעם מבצע להתרמת דם בקרב עוברים ושבים ברחובותיה של ירושלים, פעלו בענייני תרבות ואמנות ואף קיימו פעם קונצרט בהשתתפות תזמורת הגדנ"ע ובניצוחו של רון ריקליס. ההכנסות של הקונצרט הוקדשו להקמת תזמורת נוער בבירה מטעם העיריה. הכסף נמסר לידי ראש העיר בשעתו, המנוח גרשון אגרון.

ואולם לא אדם כשלמה אבולעפיה ישב במקום אחד. ב־1959 נסע לכנס של לשכות המסחר שהתקיים בפורמוזה וייצג בו את ישראל. הוא ניסה לקיים גם כנס כזה בישראל אלא שהצעתו נדחתה ברוב של קול אחד בלבד. באותה הזדמנות נפגש עם גינראליסמו צ’אן קאי שיק, נשיא סין הלאומית. הנשיא התעניין בבעיות העם היהודי, מדינת ישראל וצבאה, וביחוד התעניין לדעת מה מידת העזרה של העם האמריקאי לישראל. הגנראל הוזמן לבקר בישראל ואולם הוא השיב כי בגילו הדרך היא ארוכה. אמר לו שלמה אבולעפיה: “אדוני הנשיא המרחק מפורמוזה לישראל הוא כמרחק מישראל לפורמוזה”. הנשיא השיב לו בחיוך.

בשנת 1960 נקרא שלמה אבולעפיה לשרות חוץ במדינות אמריקה הדרומית, נתמחה בספרדית קשטילינית, ופעל רבות במשך כעשר שנים מטעם מרכז ההשקעות. לא הניח פינה בה נמצא אפילו יהודי אחד שלא ביקר ולא עורר את היהודים להשקיע בהונם גם למפעלים בישראל וגם לעלות לארץ. ביחוד “קנה אחיזה איתנה” בקרב קהילת יהודי דמשק וחלב במכסיקו ותודות למאמציו התארגנו קבוצות של משקיעים שהקימו מפעלים רבים בארץ ובכללם את מלון הילטון בתל־אביב, את הקאנטרי קלאב בצפונה של תל־אביב, מלון אריאל באבו־טור בירושלים. בהתאם להוראותיהם של לוי אשכול ופנחס ספיר זכרונם לברכה עסק שלמה אבולעפיה בגיוס אמצעים גם לצרכי הבטחון, להקמת מפעלי תעשיה ולארגון חברת צים. את היקף הסכומים שגייס שלמה אבולעפיה הוא אומד בכשבעים מליון דולאר. ובעמדו בימים ההם נבחר יצחק נבון לנשיא החמישי של מדינת ישראל נזכר אבולעפיה בשליחותו של נבון לארצות אמריקה הדרומית לגיוס אמצעים לענייני בטחון, ותודות לעזרתו של שלמה אבולעפיה ביחוד בקרב בני העדות היהודיות מיוצאי סוריה, גייס נבון סכומים נכבדים. זוכר את המברק ששלח בימים ההם ראש הממשלה ד. בן־גוריון למזכירו: “אתה לא רק נבון אתה מצליח”!

*

לכאורה לא סיפרנו על שלמה אבולעפיה אלא על מעשיו ובאורח פרוזאי, אף על פי כן אלה מעשים האומרים שירה. היום יושב שלמה אבולעפיה בירושלים בה פתח משרד לייעוץ כלכלי, נוסף לפעילותו במשמר האזרחי הוא עוסק גם בבעיות ציבוריות שונות, ובכללם הוא חבר אזרחי בבית המשפט לענייני עבודה. אמנם מרוצה הוא, שעתה יושב הוא בירושלים ויכול להעניק לבנו חינוך עברי שלם. אבל ניכר מדבריו שבמסתרים כבר מתגעגע האיש לצאת אל מרחבי העולם, לפקוד קהילות אחיו אפילו הנידחות ביותר ולהביא להם את בשורת העשייה במדינת ישראל. את סכום הפרס תרם שלמה אבולעפיה למוסד אשר המליץ עליו ראש העיר טדי קולק.

על אף פעילותו הציבורית העניפה שמילא וממלא, הרי שלמה אבולעפיה הוא אחד “הנעלמים” שבין אזרחי העיר, שיפה להם הפעולה בסתר, מאותם מתנדבים שירושלים מתברכת בהם תמיד.

רפאל אלה    🔗

כבן שש עשרה היה רפאל אלה כאשר נמנה עם החוצבים במחצבת עטרות, בסוף שנות השלטון המנדטורי בארץ. כבר היו ידיו אמונות להחזיק בפטיש שמשקלו עשרה קילו, הכה והכה בסלע ופצחו לרצונו. אמר: עבודת הפרך של אבותינו במצרים היתה כאין וכאפס למה שנתנסינו כאן. התחלתי בשש בבוקר וסיימתי בחמש בערב. המחצבה היא שהנחילה לי את מוסר העבודה, היא היתה “האוניברסיטה של חיי”.

אמר מה שאמר רפאל אלה ולא ידע כי העבודה הקשה בדמו היא, כמוהו כבני העדה הכורדית, היפים להם שיאי הרים. מקום שאתה מוצא עבודה מפרכת שם שמחת־חיים, זה שיר־השירים. ובעוד תכונה מצויינים בה בני עדה זו, והיא כושר ההזדהות המופלא זה עם זה, נכונות תמיד לבוא לעזרת הזולת, גמילות־חסדים, ואפילו עם כיס־אחד, הנובעים מאהבת הבריות.

את אלה הנער מצאת בין מניחי צינור המים מכפר אוריה לירושלים בחודש ההפוגה במלחמת העצמאות, עבדו יומם ולילה ולאור פנסי יד וזרקורים של מכוניות יצקו את הביטון בתחנת הביניים עד שהשלימו את המלאכה וגאלו את ירושלים מן הצמאון הגדול; רפאל אלה הוא שהיה עם מקימי טחנת הקמח הגדולה במבואות קרית־משה בירושלים. יום שלג היה, פתיתי לובן ירדו בלא הפוגה והוא היה היחיד שבא לעבודה, פרק פגומים וקרשים. לפתע התמוטטה הריצפה שעליה עמד והוא גלש מטה. בנס נעצר תודות לקורת עץ שעמדה, אלא שמסמר בן עשרה מ"מ חדר לכף ידו וקרעה, ודמו שתת והוא יחידי בכל הבית הגדול הזה. שכב בחוסר אונים, במקרה בא מנהל העבודה והביאו למגן דוד אדום וחבשו את פצעיו; אלה היה עם הצוות שחרפו נפשם במלחמת העצמאות. כאשר נחפרה מנהרה עד שער־שכם בכוונה לפוצץ חלק מן החומה, כדי שחיילינו יוכלו לפרוץ לפנים העיר העתיקה. הרבה עמל, עמל צוות זה עד שהתקינו את המערה ליעודה ולהניח בה חומרי נפץ בראשותו של יגאל גאון. תפקידו של אלה היה להכניס שקי חול, לחדור לפני ולפנים, בישיבה, ומסיע שק חול על ברכיו. ובתוך המערה כולה היתה אטומה, חזרו כמעט בלא נשימה. כתום הקרבות נודע מבצע זה שלא נתבצע חיסול המפגע נודע בזמנו כ"מבצע מטען".

*

רפאל אלה נולד ברחוב שערי־רחמים המקשר את נחלת אחים לזכרון יוסף בירושלים (תרפ"ה). אביו עלה ממצרים. מוצאו מן העיירה זאכו, כורדיסטן. תחילה עבד האב בשמירה על מחסן העצים של מן וברמן ליד תחנת הרכבת ולימים עבר המחסן על המגרש, בסמוך לבית החולים שערי־צדק. האיש גידל משפחה בת עשר נפשות, חמשה בנים וחמש בנות, גרו בחדר אחד, ובלילות היו פורשים מחצלת ועליה מצעים וישנו, זה ליד זה וזה ליד זה. בלילות הקיץ ישנה המשפחה בחצר. בעצמו הקים האב חדר שירותים משברי עצים ולוחות שהביא מן המחסן. כך הקימו גם מטבחון. לא אחת התרוצץ האב במשרדי העיריה כדי לקבל רשיון ולהקים לפחות עוד שני חדרים. לא נענה משום שהשכונה נועדה להריסה. נואש והקים בקומה השנייה, וכשנתבע לדין הסביר האב את ההכרח שהיה במשהו. השופט הערבי פטרו בקנס סמלי ואולם לגבי שני החדרים קבע, משיהרסו את השכונה לא יהיה האב זכאי לקבל פיצויים. עד היום עומד הבית על תילו.

תחילה למד רפאל בחדר אצל הרב ברוך וחכם יצחק כהן בזכרון יוסף. לאחר מכן, מגיל שש, נכנס לבית הספר אור־חיים בזכרון טוביה בהנהלת הרב יעקב מלמד. סיים ארבע שנות לימוד והוא עבר לבית הספר דורש־ציון. המורה שהשפיע עליו היה חכם נתן, שלימדו תנ"ך ועברית, יהודי הדור פנים היה, מוצאו מחלב. בבית ספר זה למד עד כתה ז'. ביקש הנער להשלים את לימודיו בשיעורי ערב שהתקיימו בבית הספר “למל”, ולעבוד במשך היום. תחילה ניסה “כוחו” בחייטות, עבד אצל חייט נודע ברחוב בן־יהודה ובאמצע שנות מלחמת העולם השנייה ניסה להתגייס לבריגדה היהודית, בהתאם לצו המוסדות הלאומיים. הוא נפסל מחמת גילו (היה כבן שבע־עשרה) ואולם נתקבל לחיל הנוטרים ושמר על שלוש עמדות ברחובות, בסמוך לתחנת הרכבת, שם עמדו שלושה מחנות, אחד של הפולנים בפיקודו של הגנראל אנדרס, השני חיל האוויר הבריטי והשלישי מחנה של הצבא האוסטרלי. מקץ שנה הצטרף אל שורות השוטרים המוספים, חבש על ראשו את הקולפאק השחור הידוע, לפי שבאותה עת היו דרושים שוטרים יהודים דוברי ערבית, כדי לשמור על בית הכלא ברמלה ולקשר בין השלטונות והאסירים, חברי חולדה, אשר נידונו לשנות מאסר, בעוון החזקת נשק. סיים רפאל אלה תפקידו זה וחזר לירושלים, התגייס למשטרה הרגילה ושמר על מתקני חברת החשמל, משרד הבריאות. נסתיימה המלחמה ורפאל אלה עבד בבית חרושת כימי בגבעת שאול, בו יצרו סוגי דבק ומיני רעלים נגד חרקים, למעשה הוא היה הפועל היחידי בבית חרושת זה. משחזר וסיפר רפאל אלה על תקופת עבודתו במחצבה נתפס לריגשה סנטמנטלית, לגעגועים על העבר והעיר: “ברצון הייתי חוזר היום לאותם חיים יפים וטובים בלי פריג’ידר, בלי מכונית, בלי דירה מרווחת, בלי רדיו וטלוויזיה, אבל היתה אווירה חברתית, חמה, שותפות, בחברותא יצאנו לטיולים, ביקרנו בעיר העתיקה, בכתל המערבי. היום אנו חיים בעולם של מנוכרים, עם תחושה של בדידות. אני יושב־ראש של ועד העובדים ב”ג’רוזלם פוסט" ומנהל תדיר ויכוח עם ההנהלה על תוספת של עוד מאה לירות עוד מאתיים לירות ואני יודע שאיני שלם עם עצמי, לשם מה כל הכספים האלה, לאן נגיע? מה אעשה ואני זאב בודד במערכה זו. אמרתי: “אלה אינך זאב בודד, אתה כבשה בודדה”! והוא צחק מעומק הלב, ועיניו השחורות האירו בתמימות של נער.

משפרצה מלחמת העצמאות שוב ראה רפאל אלה את עצמו כמחוסר עבודה, פנה אל לשכת הגיוס כדי להצטרף אל חילות הלוחמים. נתקבל במשטרה ושמר על מתקנים שונים כבעבר. משהחריפה הדרישה במגוייסים פנו אל המשטרה לצרף לצבא מאה שוטרים. עברו בבדיקה. ואולם לאחר שעבר את הבדיקה ביקש הרופא לסור הצידה. לאחר שנסתיימה בדיקתם של יתר תשעים ותשעה השוטרים עוד השאירו את אלה בצד, מבודד: “שאלתי מה אתי”? השיב הרופא: “אתה לא מתאים לצבא”. – מדוע? – “אין זה מעניינך”. חרה לי הדבר מאד, הייתי כמנודה, נעלבתי. ואולם מאוחר יותר נתברר לי, שסרבו לגייסני כי אחי וגיסי נפלו בשיירה בדרכם לעטרות, ביקשו למנוע אסון נוסף למשפחה.

לצבא סרבו לגייסו, למשטרה לא יכול היה לחזור ואלה לא אמר נואש. יום יום בא ללשכת הגיוס בשנלר וביקש להתנדב לעבודות שונות שמילאו אותן אזרחים. שמר איפוא על ביצורים, על מחסנים של חומרי נפץ, עבודות תיעול קשות בשער שכם, עד שהצליח לשכנע את קצין הגיוס. כדי להרתיעו אמרו לו, “אם ברצונך להתנדב, דינך כדין כל המתנדבים, ישלחו אותך לדרום, שם מתנהלים קרבות כבדים”. הסכים. ואולם הטילו עליו תפקידי שמירה שונים כפי שהתנסה בהם בשרותו במשטרה.

הוא היה בין שומרי ראשו של דב יוסף, שהיה בימים ההם מושל ירושלים, ומכאן עבר לעכו כחייל בממשל הצבאי, וגם שירת בנצרת כחייל השולט בערבית ויכול לבוא בקשר עם בני המיעוטים.

רפאל אלה כבר נשא לו אשה מבנות בני עדתו וכבר נולדה לו בתו הבכירה, נולדה בדיוק ביום שהצליחו חיילינו לפרוץ את הדרך לירושלים. הוא זוכר שהביא לאשתו היולדת בבית החולים מלפפון טרי, טעמה ממנו היולדת וגם חילקו וכיבדו את האחיות. שאפו ריחו כבשמים משובחים. בימים שתבע את גיוסו לא ישב בטל, עבד בשמירה על מחסן העצים ליד בית החולים שערי־צדק, בקרבת מקום הקימו חברי מעלה החמשה רפת והעבירו לכאן כמה פרות, ורפאל אלה הוא שפינה את חדרו בשביל שלושה מחברי הקיבוץ: “ומכאן גם חיבתי הגדולה לקיבוץ”, אומר רפאל אלה. “והלוא רוב אחי ובני נמנים עם מקימי קבוצים חדשים. אחד נמנה עם מקימי קבוץ גדות, אחות חברה בעין שמר, אחת מבנותי נמצאת בקבוץ מחניים, ואחת מאחיותי נמנית עם אלה שהקימו את גיתית, אחרת בנחשולים”. הבת הבכירה, לאחר סיום שירותה בצבא נישאה ונולדו שתי בנות, הן נכדותיו האהובות של גבורנו.

לאחר שנשתחרר רפאל אלה מצה"ל למד טפסנות, עבר קורס מיוחד עם עוד מספר חברים, וכאן מספר משעה, שביקשו להעדיף חברים מיוצאי אירופה לעבודה קבועה על פני עובדים מבני עדות המזרח. הוא סרב לצאת לעבודה ולא הרפה עד שצרף גם את חבריו, מבני עדות המזרח, לעבודה. והדברים ארוכים וגם כאובים. לאחר עבודה במשך תקופה מסויימת שוב הלך לבו אחר תפקידים משטרתיים. נתגייס למשמר הגבול, שמר במארבים מפני פולשים ערבים בבית נקופה וסביבותיה, לאחר זמן שוב פרש ונתמנה לשומר בתערוכה התעשייתית שהתקיימה בבנייני האומה, ניסה להצטרף אל עובדי הנהלת המשק “הדסה”. ואולם, עד שהוא מבקש להתקבל, אמר לו המנהל, כי אחת מידידותיו, הגב' אתיל אגרון מבקשת לעשות כמה תיקונים בביתם ברחוב רשב"א. בא לבית. אותה שעה שכב גרשון אגרון חולה, ועד מהרה הבחין בכמה פגמים בקירות הבית ובריצפתו. תיקנם לשביעת רצונם של הדיירים. בעינו הבוחנת הבחין אגרון בחריצותו של הצעיר וצרפו לעבודה ב"ג’רוזלם פוסט". במשך שנים עבד רפאל אלה ביום ובלילה, היום הוא מנהל האכספידיציה “ומבסוט חאלס”!…

*

סיפרנו מה שסיפרנו ועדיין אין אנו יודעים על שום מה זכה בפרס לאזרחות טובה. אכן, עבודתו הציבורית היא בעצם טיבו של רפאל אלה. בה החל בימי ילדותו, כשגר בשערי רחמים, בתוככי נחלאות. ואמנם נחלאות זו רבת פנים היא, רבת עדות. כאן תמצא את הדרבקלים ואת השרמוקלים, את הסואריקלים ואת האורפלים, חלבים וגם כורדים, תימנים וגם מעט ספרדים, ועוד יותר מעט אשכנזים. הללו אינם יכולים להתפלל בבית כנסת אחד, כל עדה מקימה בית כנסת לעצמה. היו בקרבם גם בעלי מאה שהיו גם בעלי דעה, אלו הקבלנים, זו משפחת הלויים: מאיר לוי, דוד לוי, עזרא לוי, גילה. ואולם היתה ביניהם עדה אחת, אלו הדרבקלים, שעלו לארץ מגבולות תורכיה הרחוקים. הללו היו זקוקים לעזרה. מדי יום ששי אחר הצהרים היה רפאל אלה פוקד את בתיהם, מאזין לרצונם ולצרכיהם ולמאווייהם, פנה למענם לעיריה, למוסדות הסוציאליים. טיפל גם בעניין פיתוח השכונה. עוד זכורה עימו עבודת הביוב הראשונה שביצעה העיריה בנחלאות. העבודה שנמסרה לקבלן יוחנן עזרא, זה הקבלן העשיר, שלא נזקק מעולם למכונית והסתפק ברכיבה על חמורו הלבן. בשנת 1963 עבר רפאל לגור בשכונים החדשים ברוממה, אלה השיכונים שנבנו מעל ליפתא היא מי נפתוח בשערי ירושלים ממערב. רפאל היה בן המשתכנים הראשונים והשכונה עמדה עדיין בעלבונה ובחוסר כל שירותים, לא היה כביש גישה, ולא מרפאה, ולא גן ובית ספר, לא תאורה ולא חנות. רפאל אלה הקים ועד ארעי בן כמה חברים, את טוביה עליון, שהוא יליד ירושלים ועובד מע"ץ, את אהרן כהן (אחיה של גאולה כהן חברת הכנסת), שמואל בושרי מיוצאי הנחלאות, את אברהם מליח מן המתנדבים הותיקים של מגן דוד אדום, את משה זילברמן, ויחד החלו לטפל בפיתוח השכונה. ראשית חכמה תבעו סלילת כביש גישה, ממנו תלויים יתר השירותים הציבוריים. פנו לעיריה ואמנם הצליחו. משנסלל הכביש הרי שקו האוטובוס מקשר אותם לא רק עם מרכז העיר אלא מגיע עד תלפיות, ארנונה ורמת רחל. במאמצים משותפים ובלתי פוסקים וגם תודות לרצונו הטוב של ראש העיר טדי קולק הוקמו בזה אחר זה מרפאה של קופת חולים, שהוא אחד המרכזים היפים ביותר של ירושלים, הקימו תחנה לאם ולילד, גן ילדים ובית ספר ממלכתי, שעד אז היו הילדים חייבים ללכת עד לבית הספר ברל כצנלסון במקור ברוך. “וכמו שאומרים יחד עם האכילה בא התאבון”, החליטו להקים בשכוני רוממה מרכז קהילתי. אף כאן נעשו מאמצים רבים, עד שבשנת 1970 החלו בבניין. המרכז עומד היום על תילו, ברוממה, הוא מן היפים ביותר מבין שמונים המרכזים בארץ כולה, בו פועלת מועצה בת ארבעה חברים ובראשה עומד רפאל אלה.

המבקר היום בשכוני הפרזות של רוממה ימצא שכונה יפה להפליא, עם שדרות עצים, עם ירק ומדשאות דשא, גם מגרשי משחקים לילדים ומגרש לכדור רגל, עם נכונות לטפל בענייני הדיירים לרבות הרחבת הדירות למשפחות ברוכות ילדים, שכונה זו קלטה כמאה וחמשים משפחות מעולי גרוזיה ומעולי בוכרה והשתלבו יפה בחיי השכונה. ביום הצעדה של ירושלים גייס רפאל אלה את חברי השכונה ואת חברותיה, הורים על ילדיהם וטפם הניפו את דגלם ונשאו אותו מעלה, והצטרפו אל רבבות הצועדים. ראה ראש העיר את קבוצת רוממה על דגלה, שאל “מה זה, רפי”? השיב לו רפאל אלה: – “תמיד נכונים אנחנו”!

 

בכל מאודם: אלברט לוי; שמואל שיף; מזל־מתילדה מוצרי    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

ב' במרחשון תשל"ז – 26.10.1976

אדוני ראש העיר, סגן ראש העיר מר יוסף גדיש, חברי הועדה, חתני הפרס ומשפחותיהם. משפחת אלברט לוי ז"ל ומשפחת שמואל שיף ז"ל, ומשפחת מרת מזל־מתילדה מוצרי תבלח"א. הנני שמח לומר כי ההשקעה שנעשתה על ידי רעייתי ואני לפני שמונה שנים בכינון הפרס השנתי של עירית ירושלים לאזרחות טובה, הניבה פירות אף מעבר להשקעתנו הצנועה. השנה השמינית לחלוקת פרס זה, משתלבת עם חג הגבורות שלנו, שרעייתי ואני חגגנו באחרונה, כלומר, ארבעים שנה לכל אחד מאתנו המצטרפות לשמונים יחדיו.

מצויה סיסמה טובה מדור ההפלגה והיא: “שפה אחת ודברים אחדים”. ודאי ששפה אחת בשבילנו, משמעה שפת עבר, ואשר לדברים אחדים, פשוטו כמשמעו, לא להרבות בדברים.

בשנים האחרונות מגבירים המחבלים הערבים את התנכלותיהם על חיינו. שניים מבין שלושת הפרסים השנה יינתנו לאחר שהזוכים ניספו, חברים אמיצים של המשטרה שלנו, נפלו כחיילים על משמרתם בהקריבם את חייהם למען שאחרים יחיו: המפקח אלברט לוי ז"ל והפקד שיף ז"ל.

נחמתנו שלוחה למשפחות של מגינינו אשר נפלו “ובירושלים תנחמו”. מי יתן ותמצאו נוחם בכך, על ידי זה שהקריבו את חייהם הצילו יקיריכם את חייהם של אנשים, נשים וטף בירושלים. זהו חוב שאנו חייבים לשני שוטרינו אלה, שלעולם לא נוכל לפרוע אותו. אנו מביעים את תודתנו למשטרה העומדת על משמר חיינו, ועל המחסה שהיא מעניקה לנו יומם ולילה.

אשר למזל־מתילדה מוצרי, תיבדל לחיים ארוכים, מקבלת את הפרס לאזרחות טובה בעד שרותיה הטובים והמסורים במשך שנים רבות בשדה קליטת העליה. אין צורך לומר עד מה העלייה היא חזית חיונית, ממנה עתידנו לקיומנו, לקיומה של מדינת ישראל. מזל־מתילדה מוצרי היא חיילת מתנדבת אמיצת לב בחזית זו ולא מאתמול, אלא זה שנים רבות, עוד לפני היות המעברות. תודה מיוחדת נודעת לה בעד עבודתה. כאשר הייתי גזבר הסוכנות היהודית בשנת העלייה הגדולה, היא שנת תש"ט, עלו לארץ יותר ממאתיים אלף. גם היום דרושים למתנדבים הרבה. מזל־מתילדה מוצרי היא אמו של מכבי מוצרי, שהיה מפקד הפלוגה אשר כבשה את הקסטל במלחמת העצמאות, עמד בראש השיירות לפריצת הדרך לירושלים ונפל על משמרתו. על שמו נקרא מבצע הפריצה לירושלים “מבצע מכבי”. אם הוא זיכה את הוריו בזכות בנים, הרי את מזכה את משפחתך בזכות אמהות…

בהביענו לך ולמשפחתך את ברכת המזל טוב הנלהבת, רוצה אני להוסיף חוות דעתנו פה אחד, כי מזל, היא טובה, למשפחתה, לעירה ולעמה.

ידידי, בזכות ירושלמים וירושלמיות כאלה, שאנו חולקים להם כבוד היום, אנו רואים את הקשת הססגונית המפציעה בעד ענני חיינו, זו הקשת המבשרת ימים יותר בהירים ויותר מאירים, כפי שמצינו בפרשת השבוע “הקשת בענן”, וכן יהיה רצון.

אלברט לוי    🔗

מפקח אלברט לוי היה חבלן משטרת ירושלים. בתוקף תפקידו זה יצא לפרק את מטען החבלה ברחוב בני ברית, באותו ערב, אך המטען התפוצץ ואלברט נהרג במקום. במשך תשע שנות פעילותו כחבלן המשטרה חרף אלברט את נפשו בפרקו עשרות מטעני חבלה שהונחו ברחובות העיר ובכך הגן על תושבי הבירה, במסירות, בבטחון ובאומץ.

מאחורי שורות צנועות אלו, שהוקראו בעת חלוקת הפרס לאזרחות טובה על שם ברט וד"ר ישראל גולדשטיין, – גנוזות פרשות חיים של שניים מבחירי המשטרה בירושלים. ולאחר שהשניים ניספו באסון ההתפוצצות בשעות הערב המאוחרות ברחוב בני־ברית, מאירות הדמויות האלו באור של מופת, של מסירות הנפש לזולת, הקרבת חייהם. דמויות אגדיות. לנצח.

פירוק מטעני חבלה תלוי בשלושה תנאים: ידע, זהירות והחשוב מכל, מזל! ידע וזהירות הם בטבעי ובאופיי. המזל הוא משהו שאין לאדם שליטה עליו.

כך היה אלברט לוי נוהג לומר. עשרות רבות של מטעני חבלה פירק, ולילה אחד לא האיר מזלו – והוא שילם בחייו.

עמדו הימים בסימן של הנחת מטעני חבלה רבים על ידי הערבים, ועיקרם במקומות הומים מאדם, בשופרסל, במחנה יהודה, בסמוך לשער יפו, בשכונות ובחצרות הבתים. עד מהרה היה אלברט לוי בא ביעף, אם ממטה המשטרה, אם מביתו, ביום ובלילה, בכל שעות היממה עמד נכון להציל נפשות בני אדם. לימים אף פיתח לעצמו השקפת עולם, פילוסופיה של עמידה על נפשו בכל שעה ובכל רגע. הוא כינה את דעותיו כ"עקרונות" חיים, שהנחו את דרכו בחיים. ערב אחד טלפן אדם למוקד המשטרה וגילה שראה חפץ חשוד המונח ליד חומת בית ברחוב בני־ברית בירושלים. השעה התשיעית. היה חושך, ואין אנשים נוהגים לפקוד רחוב זה, ביחוד בשעה מאוחרת. עד מהרה באה ניידת משטרתית, וקצין לפירוק מטעני חבלה מטעם צה"ל ניגש על החפץ ואמנם אישר, שזהו מטען חבלני, כשני קילוגרם של אבק שרפה עם מסמרים לרוב, כדי להרבות בפגיעה. ואולם קצין זה ביקש שיזמינו את קצין החבלה של המשטרה כדי “לטפל” יחד במטען זה. עד מהרה באו למקום אלברט לוי ושמואל שיף ועוד מספר שוטרים. בינתיים כבר התאסף קהל סקרן. אלברט לוי היה חבוש קסדה ולבש חזיית־מגן לגופו, כדרכו בשעה זו, ניגש אל המטען, בזהירות. לא אחת היה שוטרנו זה, ברגעים אלה, דומה עליו שהוא שליח ציבור, המתפלל בעדו ובעד ביתו ובעד קהל ישראל, מהרהר ומתפלל ואומר לעצמו: “הלואי ומטען זה לא יהיה מסובך… הלואי ולא יהיה ממולכד… הלואי שלא יתפוצץ ברגע שאני ניגש אליו… הלואי וזה יסתיים מהר…” וכל שנייה בעת שעסק במלאכתו היתה מעין אין־סוף, מתיחות היתה סביב. באותו ערב גבר והלך קהל הסקרנים, שוטרים ומפקחים עסקו בהרחקתם ממקום הסכנה, הרחק־הרחק, עוד מטר ועוד מטר, ועוד קולו של אלברט נשמע: “הרחיקו – הרחיקו את האנשים. איני מסוגל לטפל במטען כשאנשים עומדים בסביבה קרובה”. לא עברו שניות אחדות וקול נפץ אדיר נשמע, אלברט לוי נהרג במקום ושמואל שיף נפצע פצעי מוות במרחק מה, בעת שמנע מן המתקהלים להתקרב.

אזרחי המדינה, הרגילים בפורעניות רבות וכאבים צורבים על אבדן נפש אדם מידי מרצחים ערבים, הוכו בהלם מאכזריות הגורל. רק חדשים ספורים לפני כן, ערך איש הטלוויזיה סרט בו ליווה יום עבודתו של אלברט לוי. המונים צפו בסרט זה בלב דופק, בחרדה, בתפילה לשלומו. דברו השלו של אלברט לוי כמו הרגיעו, נסכו בטחון. מכתבים רבים ואיחולים לאריכות ימים קיבל. כותב אחד מבאר־שבע: “ברור לי, שכדי לעסוק בעבודה כשלך דרוש הרבה אומץ לב. אני רק רוצה להביע לך את הערכתי: יישר־כוח! חיים של בריאות ושל אריכות ימים”.

בשיחה עם חברים ועתונאים, ביחוד עם העתונאי גבי ברון, שהיה נוהג ללוות את אלברט בכל פעם שנדרש לפרוק את מטעני החבלה, היה אומר: “אתה חושב שאני כל־כך אוהב זאת? אבל פירוק מטעני חבלה זה בדם שלי. כל עוד מניח מישהו פצצות מישהו אחר צריך לסלק אותן. כלום אתה חושב שאני מרגיש בנוח אם אשב בביטחה ומישהו אחר ייזרק לאש? עוד חייב מישהו לפרק פצצות – אני אהיה המישהו הזה”. ועוד היה מגלה אלברט לוי את צפונות לבו, הרהוריו ברגעי סכנה בהם עמד: “לפעמים אני נוסע בדרכים שונות, כדי לבלבל את השטן, ודרך אגב אני מהרהר: הלואי וכל המטען יפורק בנקל…” מן המראה בטלוויזיה האירה דמותו של אלברט לוי כדמות חביבה, יפה ותמימה, חבוש כומתה סרוגה, דמות פתוחה, גלויה, כנה. הוא נשמע לקולו הפנימי, נכון תמיד להקריב חייו למען הזולת. תכונה זו אינה נקנית מן החוץ, נולדים עמה. זו היתה שליחות חיים. יעוד.

אלברט לוי עלה לארץ עם משפחתו ממרוקו. בן תשע היה בעלותם לירושלים, צנוע, ידע לשמור על קור־רוחו. למד. עבר שרות צבאי וכתום שרותו התגייס למשטרת ירושלים, ואת נסיונו הצבאי אימץ בשירותו הבטחוני במשטרה. כבן עשרים ושתיים היה בשעה שהחל לעסוק בפירוק מטעני חבלה והוא המשיך בעיסוק זה במשך תשע שנים, התמחה בפירוק פצצות, לא ידע לא יום ולא לילה, תמיד עמד נכון למלא את שליחותו. פעם נסע בג’יפ שלו יחד עם אשתו, כדי להשתתף בחתונה משפחתית. בשעת נסיעה קלט קריאה מהמוקד על מטען חומר נפץ שהונח בחצר בשכונת נוה־יעקב. היטה אלברט לוי את כיוון נסיעתו, הגיע למקום, וכשהוא לבוש חגיגית, ביקש לפנות את הדיירים בבנין ובסמיכות, כרע על ברכיו, ופירק את המטען. אשתו וילדיו ישבו בג’יפ בריחוק מה וציפו לאב ולבעל. משחזר אלברט נשמו הכל לרווחה.

אלברט לוי הניח אשה בהריון, בת בגיל שמונה ובן בגיל ארבע. הם גרים בגילה, והרבה זמן לא היה להם דיור כיאות, היו מנותקים מכל קשר טלפוני והרבה נזקקה העתונות לעסוק בזה עד שהתקינו טלפון בדירתם.

הלוייה ממלכתית נערכה לשמואל שיף ולאלברט לוי, למחרת בהר־הרצל, בית הקברות הצבאי. ההלוייה היתה ספוגה רגשת צער עמוקה, דמעה, עם הרבה זרי פרחים. עם סתימת הגולל קראה האשה: “אלברט שלי למה לא התגברת גם הפעם על המטען הזה, כמו שהתגברת על המטענים האחרים…” ואולם מי ידע צפונות הגורל.

שמואל שיף    🔗

פקד שמואל שיף, נפצע פצעי מוות בעת פרוק מטען חבלה ברחוב בני ברית בירושלים (28.4.76). הוא שירת כקצין מבצעים במשטרת מרחב ירושלים במשך כשנתיים. שנים רבות שירת פקד שיף במשמר הגבול ומילא תפקידים מרכזיים באבטחת רחובות הבירה ושמירה על בטחונם של תושבי העיר וילדיה.

שנים הרבה שרת שמואל שיף במשטרה, בנה שם־טוב. הכל סמכו עליו במילוי משימותיו, קצין לאבטחת מתקנים. בן ארבעים ושש היה בשעה שניספה באותו לילה. הניח אשה, שתי בנות ובן ושני נכדים. היה אהוב ואהוד על חבריו בעבודה ועל מכריו. אמר עליו פעם מפקד המשטרה בירושלים: “שמואל היה קצין מסור מאד בתפקידו, יסודי מאד, כאשר מסרת לידיו למלא משימה כלשהי, ידעת שאפשר לסמוך עליו”, והרבה מכתבי הוקרה נתקבלו במשטרה עוד בחייו בעד שירותו האחראי. תמיד השרה רוח טובה על חבריו. בקיצור: אדם. מעיד עליו גבי ברון.

שמואל שיף עלה לארץ עם קבוצה של עליית הנוער מרומניה בשנת 1946, בהיותו כבן עשר. גדל בקבוץ אפיקים, נשא אשה והתנחל במשמר איילון. כאן קיבל על עצמו תפקיד בטחוני ראשון – רכז בטחון שוטף. זמן קצר לאחר מכן עבר למושב בית־נקופה הסמוכה לקרית ענבים. ב־1958 התגייס למשטרת הגבולות, מילא תפקידים שונים, ועם הקמת אגף המבצעים במשטרת ירושלים הועבר למטה הארצי. באותו ערב היה שמואל שיף מפקד תורן. כשהגיעה הידיעה על המטען מיהר ובא למקום. עקב אחר פעולות פרוק המטען מרחוק ומנע מן המתקהלים להתקרב. “שמואל שיף היה המצפון של המושב”, אמר אחד מחבריו משנודע האסון, והוסיף: “אני פשוט איני יכול לתאר לעצמי את בית נקופה בלי שמואל שיף. לא הכרתי מימי אדם יותר ישר, יותר הגון, יותר נדיב ממנו”.

בתפקידיו נמצא שמואל שיף בקשרים עם נציגי המוסדות הציבוריים השונים בעיר, אשר העריכו את מסירותו בכתב ובעל־פה. עוד אמר עליו חברו בעבודה: “הוא היה קצין מעולה. הפסדנו אדם יקר וחבר לעבודה, אשר החיוך ריחף על פניו תמיד”.

*

הנה עוד חוליה משרשרת הפלדה של גבורת ישראל בדורנו: דרמה אנושית – נוסכת הוד.

מזל־מתילדה מוצרי    🔗

מזל־מתילדה מוצרי בדברי התודה שאמרה על פרס ירושלים לאזרחות טובה שקיבלה, הטעימה את הזכות הגדולה שזוכה אדם בהחלצו לעזרת היחיד והציבור, ושהגדרתה העברית הנאמנה היא שכר מצוה מצוה. מזל מוצרי העלתה על נס מסירות הנפש ורוח ההקרבה העצמית שגילו שני קציני המשטרה, שתודות להם ניצלו חיים של אזרחים רבים. היא הביעה קורת רוח עמוקה למראה גידולה של ירושלים, יופיה והדרה כיאות לבירת ישראל.

את הפרס שקיבלה תרמה מזל מוצרי לבית החולים משגב־לדך, שהוא המוסד הרפואי הראשון בירושלים וכיום נולדים בו מדי יום תינוקות אשר לכשיגדלו יתפסו את מקומם של המתנדבים היום. כלת הפרס, בהתייחסה לבעיות השעה, קראה לשיבה אל המקורות של היהדות, בהם תפארתנו וחסננו.

בירכתי ירושלים, בפאת דרום, סמוך לאזור העומד ספק בהפקרו וספק על הגבול, עמד “בית התרבות בקעה”. מחניכי הבית ומבאיו, עולים חדשים, הציגו אותו ערב מחזה, שרבים מהנוכחים ודאי ראו בעלילתו אספקלריה לחייהם; דרכה של משפחה יהודית, אמידה, באלכסנדריה, שהשכלתה איימה עליה בהתבוללות. בניה אכולים ריקנות. אחד התנצר והיה לכומר, הבת עלתה לארץ ישראל, לקבוץ. הצד השווה – מרד הבנים בהורים שהביאו את המשפחה למבוך, תוהה על מהות קיומה ושואלת על טעם היותם יהודים, דתם ועמם. הטיחה האם קובלנה מרה כלפי בעלה, על ההזנחה בחינוך הבנים, שגררה אסון לשלימות המשפחה: “אסון כפול קורה לנו. הבן נכנס למנזר של הנוצרים והבת ל”מנזרם של היהודים" – הקיבוץ…" העלילה מעלה פרקים ממלחמת העצמאות ומרוח ההקרבה של בחורי ישראל, הקמת המדינה, הרדיפות של יהודי מצרים, עד שהמשפחה עולה לארץ ומצטרפת אל הבנים, המורדים, אשר שיתפו עצמם בקימום מולדת לעמם, לדורות.

בפינת החדר ישבה מכונסת לעצמה, אשה כבת ששים, “האם” של בית התרבות, אשר חיברה לא רק את המחזה, אלא גם יצרה את הדמויות הפועלות, והכשירה אותן בנפש וברוח, בהקנותה להן לשון עברית ותרבות עברית, הביאה מן המאור ומן השמחה במעונן. ב"עשר אצבעותיה" ממש, עמל נמלים עמלה, עד שהשיגה את המשכן הזה, וריהטה אותו. אחד מארבעת חדריו הקצתה למגוריה. חלפו עשר שנים מאז הוקם הבית ומאז קבעה האשה את מגוריה ב"בקעה", והיא הוסיפה לארוג מטווה חייה עם אחיה, עולים מעירק וארצות אפריקה הצפונית. האשה שותפה בכל החיים המתרחשים בקרבם, בששונם וביגונם, בלימוד, בשיר ובזמר, במסיבות שבת ובראש חודש. בטיולים. צר לו לאדם במשכנות אלה, פנה ישירות אל אם הבית וביקש אצלה מחסה מפני זעמם של ימים, מצוק העתים: תינה באזניה צרותיו. האשה חילקה מפתה עם הרעב, העניקה כסות ובגד, השיאה עצה, עודדה וניחמה. קרן קטנה הקימה ומכוחות עצמה, ובעזרתה חילקה הלוואות לבנין חיי משפחה וכלכלתה, וכבר רבות חוללה קרן צנועה זו. מאור נפשה של האשה, דומה, קורא לאדם סביבה, כאותו נר הדולק ליצורי־כנף. צניעותה והשקט והשלווה הנסוכים סביבה, עיניה התכולות ותווי פניה הענוגים, מעידים על יופי נאצל של בת ישראל מימי נעורים, יופי גנוז, הנוטע אמונה ותקוה ליום טוב כי יבוא. יש ותהלוך האשה בצידו של רחוב, לאיטה תהלוך, לרוב יחידה. מהורהרת. פניה יסבירו ל"שלום" בחן ובנועם זה ומודע אחר, או אז ילחש העובר אם בינו לבינו או באזני חברו: “האשה, מרת מזל־מתילדה מוצרי”, כאומר – כל טוב של עולם גנוז בה.

שעה ארוכה ישבתי בחדרה. עת־רצון היתה ודבריו העריפו כרביבי ברכה, כאילו התדפקו על ניר־שדה, על חלון־בית, ונסכו אורה מסביב. הפליג הערב והתקרב אל חופו של חצות. יצאתי לרחוב, ומאור האשה מאיר הפעם דרך אפלה. ברכתי:

– אכן, יש אדם במקום הזה!…

מתילדה־מזל מוצרי היא ילידת חברון, בתו של מלכיאל מני, השופט העברי הראשון בימי התורכים ובראשית השלטון האנגלי. גאל אדמות רבות ויסד שכונות בירושלים, ונכדתו של הרב המקובל אליהו מני ז"ל, שעלה לארץ בראש שיירת העולים הראשונה מבגדד לפני כמאה שנה, והיה לרבה הראשי של חברון. הרב אליהו מני אף רקם חלומות על התיישבות חקלאית יהודית, הטיף לרכישת קרקעות שיהיו לנחלת האומה, רעיון שהגו אותו לראשונה הרב שלזינגר ואלקלעי, עוד לפני שעלה רעיון הקרן הקימת לישראל. הסבתא הרבנית זמירה מני, היתה בקיאה בתנ"ך ובתלמוד, ובתורה הגתה יומם ולילה. מדי שבת, היתה אוספת את ילדי חברון, ובימי הפגרה היתה שוכרת עגלה מיוחדת ומביאה את נכדיה ונכדותיה מירושלים והכל היו מתיישבים סביבה על גג ביתה השטוח והיא מסבירה ומספרת את פרשת השבוע ואת “ההפטרה”. האשה היתה מחוננת בכשרון מופלא לתאר את הדמויות של גיבורי התנ"ך בצורה הריאלית והמוחשית, דיברה בלשון המציאות, והילדים ראו את הגבורים כאילו הם חיים ופועלים גם היום. לאחר מכן, היתה הסבתא בוחנת את הילדים, אם קלטו כראוי את שיעורה ולמצטיינים היתה מחלקת תפוז מסל התפוזים שעמד לימינה ולימון מתוק מסל הלימונים בצדה האחר. מי יודע אם לא מכוח אותם שיעורים בתנ"ך, סללה לעצמה מזל מוצרי בהמשך חייה את דרכה, חיים סוערים, של חזון ושל גאולה. עוד שתי דמויות מאירות בנפשה של מזל מוצרי, דמות אביה, השופט מלכיאל מני ודמותה של הנרייטה סאלד ז"ל, “דמויות המסמלות עדינות נפש, מסירות ללא שיור, חזון ומעוף ואהבת האדם”.

כבת שבע־עשרה היתה מזל כשנישאה לד"ר אלברט מוצרי, יהודי ממצרים, עסקן רב פעלים אשר הכיר את הרצל. במצרים הקים הזוג בית לתפארה, מצויין ביהדות ובציונות, ראשי ישראל פקדוהו תכופות. בית מוצרי קיים וערך במשך עשרים שנה את העתון “ישראל” ובאמצעותו קדשו שם עמם, התדיינו ולחמו במתבוללים למיניהם, חרפו נפשם בימי ההעפלה והעליה שהיתה ידועה כעליה ב'.

קשה לתאר, שאשה צנועה ושקטה זו, עמדה למעלה מעשרים שנה לימין בעלה בשערי “ישראל” במצרים. בעת ובעונה אחת הופיע העתון גם בערבית (שתים עשרה שנה) וגם בעברית (ארבע שנים בעדודו של מר אברהם אלמאליח). כדי שלא להיות תלויה בסדר הדפוס היהודי היחידי, למדה האשה את מלאכת הדפוס ולא אחת הדפיסה בעצמה את “ישראל” בעברית. לאחר פטירת בעלה, הוסיפה מזל מוצרי לערוך משך שבע שנים את העתון בעצמה ואף הרחיבה יריעתו, השתתפו בו גם לא יהודים, שלא על מנת לקבל פרס, קתולים, פרוטסטנטים ומוסלמים. כל רוחו של העתון אמר יהדות. בכל גליון הופיע בראש המאמר הראשי פסוק מן המקרא או מן התלמוד. שורה של מאמרים דנו על נושאים יהודיים וציוניים.

בכוחותיה נשא הזוג מוצרי את המעמסה הכבדה. בפרוס מלחמת העולם השניה, ניהל העתון מערכה גלויה ואמיצה נגד הפאשיסטים והנאצים, עד כי נאסרה כניסתו לעירק.

כל חייה של מזל מוצרי קודש הם לעם. ליצירת עם מפרורי שבטים וקטעי עדות. “כשם שהקרן הקיימת גואלת את האדמה, כן על האם העבריה לגאול את העם, ואין גאולת עם בלי גאולת הנוער”, – אמרה. מכאן נובעת תכניתה שיזמה, מפעל הקשור בשמה של ה. סאלד כשמלאו לה שמונים שנה: להטיל “מס גולגלות” על כל יהודי ויהודי בארץ ובגולה ולקבוע מדי שנה “חודש האם העבריה” שפירותיה יהיו קודש להצלת ילדי ישראל. בכוח רעיון זה יצאה לשליחות מסוכנת, רבת הרפתקאות, לארגן מחתרת של נוער ציוני בעירק. האשה באה לעירק כ"חוקרת ארכיאולוגית". לפני שיצאה בשליחות זו, למדה בשקדנות מופלאה כל הקשור בארכיאולוגיה ובהיסטוריה של עירק לבל תכשל בהופעותיה עם אנשי מדע ותעורר חשדם של השלטונות. והימים ימי מלחמת העולם השניה, לאחר כשלון המרד של ראשיד עאלי (1942) ופרעות ביהודי בגדד. והאשה עוברת את עירק ופוקדת גם כפרים נידחים בהם מצויים יהודים, מארגנת את בני הנוער בתנועה הציונית. תוך כדי כך אינה שוכחת שהיא “ארכיאולוגית” מבקרת באתרי חפירות, בספריות, במנזרים ודנה עם החוקרים על הממצאים השונים. לא אחת עמדה האשה וכפשע להלכד בידי השלטונות, וניצלה. קרוב היה למזל מוצרי בעירק. יהודי כבן שמונים וחמש, מופלג בעשרו אשר לפי ספר היוחסין שלו יושבת משפחתו בעיראק מימי בית ראשון. אך מזל מוצרי לא פנתה אליו, ולא התאכסנה באחד מחדרי ארמונו, כי אמרה: “אם יתפסוני, בל יבולע לאיש הזה”. היא התאכסנה בבתי מלון. בשמוע הישיש, שמתנגד גדול היה לציונות, ששארת בשרו מתגוררת במלון, הזמינה אליו, ושאלה על מה מונעת היא רגלה מביתו. בחדרי חדרים, גילתה האשה את שליחותה. אותה שעה קם האיש ממקומו, ברעד ובדמעות בעיניו אחז בידי מזל מוצרי ואימצם אל לבו: “בתי, אמר, מה אני ומה חיי ומה עושרי וכבודי, לעומת שליחותך הנעלה והקדושה להציל את ילדי ישראל. עפר ואפר אני לרגליך”. השיבה לו מזל: “יש לך בן ונכדים, שלחם לישראל. השיב הישיש: “הכיצד”?… לא עברו ימים והזקן נפטר, ושלושה מנכדיו, מבנו יחידו, עלו עם העליה הגדולה לישראל, נתחנכו במסגרת עלית הנוער, שרתו בצה”ל, לתפארה.

כתום המלחמה, יצאה מזל מוצרי לצרפת להביא לילדי הגלה חנוך ישראל, להציל נפשות רכות שמצאו מחסה ומסתור בימי השואה אצל משפחות נוצריות, במסיונים, במנזרים, להכשירם לעליה לארץ. תודות לנתינות הצרפתית שלה יכלה מזל מוצרי לבקר גם בארצות אפריקה הצפונית.

פרצה מלחמת העצמאות. שידורי הרדיו הבריטי על המצב בארץ הילכו אימים והטילו דכאון. דומה היה, ש"לא נותר יהודי בארץ". ידעה האשה כי בנה, מכבי, נמנה עם פלוגות הפלמ"ח ומלווה את השיירות הפורצות את הדרך לירושלים. גברו הגעגועים ובהזדמנות הראשונה הפליגה באניה לארץ ישראל. בדרכם עגנה בבירות. הימים נסערים והולכים. פליטים ערבים נסו לכל עבר, וגם לבירות. בזעמם ביקשו לפרוץ אל האניה העוגנת בנמל לפרוע ביהודים. מזל מוצרי היתה מכונסת בתאה ומאזינה לקול שידורי “ההגנה”. לפתע נכנס קצין לבנוני, ובהאזינו לשידור, שאל: “מה זה, שידור ההגנה”? הניעה האשה ראשה לאות הסכמה והיתה כמצפה לגזר דינה. אלא שעד מהרה צף ועלה חיוך על פני הקצין והוא הרגיעה: “בינינו לבין עצמנו, אני מארוניטי, לבי מתמלא שמחה כל אימת שאני שומע על נצחונותיה של “ההגנה”, פנה אל מזל מוצרי ואמר: “בנך שלחני לקבל את פניך”. בהגיע האשה לתל אביב, נמסר לה על נפילתו של הבן. אחד ממבצעי הפריצה הנועזים לירושלים נודע כ”מבצע מכבי", על שם בנה מכבי מוצרי.

“היה זה בן יפה מראה, העירה נוגות. אהוב על כל יודעיו. שירת בבריגדה, היה ב”הגנה", בפלמ"ח. עסק בחקלאות ליד אבן־יהודה, גידל ביחוד ורדים. עשרות זנים של ורדים גידל, שלא היו מצויים וידועים עד אז בארץ. מכבי אהב כל־כך ילדים ופרחים, ילדים ופרחים"…

את השכול והיגון ביקשה האם מוצרי להפוך כמקור ליתר הקרבה וליתר מסירות לאושרו של האדם. כאמהות רבות אחרות, ששכלו את בניהן ויקיריהן במלחמה, ביקשה מזל מוצרי למצוא נוחם בהגשת עזרה לפצועים ולנפגעים בבתי החולים. יום אחד, הובאה לפניה הצעה, לעלות לירושלים ולפתוח בישובי העולים בית תרבות למען קליטתם הרוחנית. ההצעה נתקבלה ועלתה עוד בחודש ההפוגה לירושלים, פתחה את הבית, שקדם לכל האולפנים לעברית שהוקמו כעבור שנתיים ושלוש.

“שמתי לי למטרה – סיפרה מזל מוצרי – להקנות לעולים לא רק עברית, אלא גם את ערכי היהדות”. העיר היתה בימים ההם פצועה והרוסה, עולים התהלכו ללא פרנסה ומקור מחיה. איש לא ידע מה לעשות בעולים, במה להעסיקם? ראשונים היו המרוקנים, אשר ירושלים היתה להם כל ארץ ישראל. הם נשקו את אדמתה וחוננו את רגבי עפרה. היתה זו שעה גדולה, נעלה ומופלאה בחיי העם. אילו נמצאו בימים ההם מתנדבים רבים ואנשי חזון, לפרנס כל אותה התלהבות שגיאה, ודאי שהיו מחוללים נפלאות. אך לדאבון, לא עמדנו בנסיון, עד מהרה באו ימי אכזבה ומרירות לעולים. פקידים נעדרי הבנה לנפש האחים החדשים ביקשו להטיל מרותם עליהם, התנהגותם היתה כמוה כהתגרות. במקום סבלנות, אורך רוח, אהבה גדולה, הבנה וחדירה עמוקה, נתפסו המטפלים לרוב לקטנות. לא הבינו הללו, כי יהודי הנעקר ממקום מושבו, אפילו שפר מצבו בישראל, הרי עצם העקירה מעיקה עליו. מכאן שהיתה דרושה רגישות ועדינות במקום אותה אוירה נפסדת שהשתלטה כאילו “אנו עושים טובה לעולים”, שהרי הטובה היא הדדית. ותיקים וחדשים, כולם כאחת ובכוחות משותפים מחזקים את העם והמדינה. והלוא, התנועה הציונית, הקדישה אך מעט מזעיר מכוחותיה לחנוך ציוני של המוני היהודים בארצות המזרח. אם נתגלתה פה ושם תקלה איזו שהיא, יש לחקור אחר המסיבות, לתקן את הפגמים ולסלקם משרשם.

רוח זו ביקשה מזל מוצרי להביא בין העולים. יכולה היתה האשה לגור בהרחבה באחד המרכזים הנוחים אם בירושלים או בתל אביב. היא ביכרה לקבוע משכנה בקצה ה"בקעה". היו ימים והבית היה פרוץ והרוס, ללא מאור וללא חימום, ללא תחבורה. לא אחת הלכה יחידה בחשכה.

בימים הראשונים חזרה על פתחי העולים והזמינם לאולפנה. בעמל רב אספה את קומץ המתלמדים הראשונים, לפי שלא היתה הדעה נתונה ללימוד אלא לפרנסה ולסידור. היה צורך בהשגת מכשירי כתיבה, עפרונות, מחברות. מזל מוצרי היא הראשונה שעמדה על הצורך בחיבור ספר לימוד למבוגרים, ותבעה מן המחלקה במשרד החינוך לחבר ספרים שיהיו הולמים לתפיסתם של העולים המבוגרים, וכעבור שנים אמנם נתחברו ספרי לימוד כאלה.

“היתה עוד בעיה קשה”, – הוסיפה מזל מוצרי. כשהתחלתי במתן השיעורים, סרב יהודי מעולי המערב לישב על הספסל אחד עם יהודי מעדות המזרח. היה צורך להזמין את המסרב ולהסביר לו את חוסר הטעם במעשהו. לא עברו ימים רבים ועולי המערב התמזגו יפה עם עולי המזרח והיו למשפחה אחת, לידידים. ופעם כשנעלם ילד מן המרוקנים, נחלצו כולם, עולי פולין ועולי מרוקו, טוניס וטריפולי וחיפשו אחר הילד האבוד. משנמצא, היתה השמחה כללית, נפלו איש על צואר רעהו. היתה הרגשה של ליכוד, אחוה וגורל משותף. לא אחת היו נאלצים לתרגם את ההרצאות לשפות שונות. פעם תורגמה הרצאה לשש שפות, כל עולה מאיזו ארץ שהיא שלא שמע כראוי את ההרצאה, ביקש לתרגמה לשפתו. מאזין שלא בא על סיפוקו, ראה עצמו כנעלב. במרוצת הימים רב והלך מספר התלמידים, מאות התלמידים והתלמידות עברו ועוברים את בית התרבות, הרואים אותו כביתם הם, ובאים להתייעץ עם האשה אף בעניינים אישיים וסודיים ביותר. ומעשה בצעיר, שבא אל מזל מוצרי ליטול עצה. מה לעשות? עליו להתייצב לצבא, מישהו יעץ לו להטיל מום בידו ולהשתחרר מן השירות. “לא כעסתי עליו” – הוסיפה מזל מוצרי – “הסברתי לו בנחת על הזכות הגדולה לנער עברי לשרת בצה”ל. שמע לעצתי והוא היום אחד הבחורים המאושרים. שמחה אני שהצלתי אדם ממום גופני ונפשי…"

לאחר שרכשו התלמידים את הלשון במידה מספיקה, הוקמו חוגים לתנ"ך, לספרות, לידיעת הארץ, לאזרחות, לזמר, לריקוד ואף להקה להצגות. המערכונים שהוצגו ומוצגים, הם פרי עטה של מזל מוצרי, והנושאים שלהם לקוחים מן ההיסטוריה הקשורים בעם היהודי או מחיי דורנו. לא קל היה החיפוש אחר מורים ומחנכים מתאימים. בשבתות ובמועדים יוצאים באי האולפן לטיול בסביבות ירושלים, והאשה נושאת דבריה, ובשפות שונות על תולדות המקום והסביבה, על גבורתם של בחורי ישראל, על מדבר שממה שהיתה לארץ פורחת. רוח חדשה מערה בקרב העולים.

מבקשת האשה להוסיף ולהעניק מכוחותיה ומאפשרויותיה, ולא אחת נתקלת באזנים אטומות. תאמר: “אפלייה”? חלילה. אך “משהו” נעלם, בלתי נתפס ובלתי נראה לעיל מעכב בעדה להמשיך מפעלה. חוננה האשה בסגולות חנוכיות נעלות. כל אישיותה היא נכס של אדם נדיר. מזל מוצרי, זהו “מוסד סוציאלי”, אם רחמניה לרבבות אדם. מימי נעוריה, מפגישותיה עם אבות ירושלים. אליעזר בן־יהודה היה קורא לה: “בתי הספרדיה”. ועוד עיניה כמהות ונפשה דרוכה לפעולה: –

בת ישראל־מזל־מתילדה מוצרי.

מזל־מתילדה מוצרי נולדה בחברון. היא נכדתו של הרב המקובל ר' אליהו מני, שנולד בבגדד (תקע"ח – 1818) ועלה לארץ עם בני ביתו (תרט"ז – 1856). יסוד השקפתו היה תיקון הנפש וטהרתה. “לפיכך היה תובע מכל אדם, שגם אם יעסוק בתורה ובהלכה כל יום, חייב לקבוע עתים ללימוד תורת המוסר, שהרי המוסר הוא המעצב את תכונותיו ואת מידותיו של האדם, והוא המזכהו באורחות מישרים” (ר' מ: מני – ספר חברון). מכאן השתקעותו בקבלה, לבושו היה פשוט, שכב על מחצלת וללא מצע ואבן הניח למראשותיו, הסתגף וצם לעתים קרובות. כתב כמה ספרים בקבלה (שם, שם). חכמי ירושלים שמעו על הרב אליהו קדמו את פניו בשמחה “אריה עלה מבבל” וצרפוהו מיד לכת חסידי “בית אל”. ואולם מחמת מצב בריאותו ולעצת הרופאים השתקע בחברון, קרא ליהודים בארצות ערב לעלות לארץ וליישבה. יסד ישיבה. משנפטר הרב הראשי משה פיררה נתמנה הרב אליהו מני לרב בני העדה ובמשך כארבע עשרה שנה הוסיף וניהל את עניינה. הטיף לגאולת הארץ, ליישבה, דאג להקניית מקצוע לבני הצעירים כדי שיוכלו להתפרנס מפרי עמלם, הטיף לאהבת הארץ ולאהבת הבריות, צנוע, זהיר היה שלא לפגוע בכבוד חברו, בקי בספרי חז"ל, ראשונים ואחרונים, ביחוד שקד על “שבט מוסר” ועל ספר “ראשית חכמה”.

הבן, אביה של מזל מוצרי, השופט מלכיאל מני (שנולד בחברון תרכ"א – 1860) למד תורה וחכמה בכוחות עצמו. בעזרת המופתי והקאדי של חברון למד ערבית ולימים היה בקי בספרותה ומשורריה, בעל חוש לצדק וליושר. למד משפטים, ובשנים האחרונות לשלטון התורכים, נתמנה לשופט בין הדין המחוזי בחברון, ועם הכיבוש הבריטי היה השופט היהודי הראשון בבית הדין העליון. לאחר שעבר לירושלים קבע את ביתו בדירה רחבת מידות ובשדה פתוח, מקום בו עומדת היום תחנת המשטרה במחנה יהודה ועד רחוב אגריפס. הבית היה מוקף ברושים ואורנים, עצי פרי, חלקה לגידול ירקות, גינות נוי, לול עופות ורפת. שייך אלעזם, אשר למרותו סרו יותר מארבעים כפרים היה שוקד להביא לו פרה חולבת. מלכיאל מני היה היהודי הראשון שהשלים בין שתי משפחות מוסלמיות יריבות (סולחה), ושמו כידען בתורת המשפטים נודע גם בארצות הסמוכות, שרבים מאנשיהן פנו לעצתו, ידען גדול היה בתנ"ך ובקוראן ובברית החדשה, ניהל את ענייני הפטריארכיה בירושלים, בתי הנזירות, היה מבין ראשוני הספרדים שנענו לקריאתו של הרצל וכאשר ביקר נשיא ההסתדרות הציונית בירושלים נועץ עם מלכיאל מני על המצב המשפטי של קרקעות המדינה. היה מקורב לאלברט ענתבי שניהל את פיק"א, ניהל את ענייני “הכוללים” בירושלים, מן הבחינה המשפטית, נודע בזיקתו הקרובה לתנועת הפועלים, רכש שטחי אדמות רמות לאומה, ביתו היה בית ועד לחכמים, מכניס אורחים למופת כאביו היה מצויין באהבת הבריות, נכון תמיד לבוא לעזרת הזולת. נפטר בתל אביב בשנת תרצ"ג.

מזל נישאה לאלברט מוצרי, שהיה מן המשפחות האצילות והותיקות של יהדות מצרים, למד רפואה בפאריס, ובימי משפט דרייפוס עורר את הנוער היהודי והלא יהודי להתקומם נגד האשמות שוא שטפלו על הקצין הצרפתי ממוצא יהודי, היה ממחוללי תנועת הנוער הציונית בפאריס, הכיר מקרוב את הרצל, שמסר את ספרו “מדינת היהודים” לאלברט מוצרי עם דברי הקדשה נלבבים, היה מקורב למכס נורדוי, למרמורק ולאישים יהודיים רבים שנענו לציונות. בשנות ישיבתו בירושלים היה בין מקימי מכון פסטר, בסמוך לשער שכם, שבימים ההם רבו הכלבים השוטים, וכל כלב שנשך אדם היו מעבירים אותו לבדיקה עד קושטא. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ומחמת נתינותו האיטלקית של אלברט מוצרי עברו הוא ואשתו לקהיר. כאן חיכה להם בית רחב מידות, עם שלושה סלונים מפוארים, עם משפחה עניפה, שהיתה מעורה בחיי מצרים במשך דורות רבים, ובניה היו מצויינים ברגישותם ובנימות של קרבה וחיבה זה עם זה במצרים נולד לזוג בנם מכבי, מאהבתה הגדולה של מזל מוצרי את הארץ, חזרה לירושלים בירחי הריונה האחרונים ובתם יהודית נולדה בירושלים ומילדותם חונכו חינוך עברי שלם. עמדו הימים בסימן של ראשית השלטון הבריטי. פרצו פרעות. עד שאלברט ומזל מוצרי חושבים לחזור לירושלים ולבנות מחדש את חייהם בה, עלה הרעיון להוציא בקהיר שבועון יהודי־ציוני “ישראל” ובשלוש שפות: עברית, ערבית וצרפתית. ביתם היה פתוח לראשי היהדות ולצמרת השלטון המצרי, ובית ועד לחכמים ולמשכילים ולאנשי רוח וכלכלה. וגם לראשי התנועה הציונית: אהרן אהרונסון, חיים וייצמן, מנחם אוסישקין, הנרייטה סאלד התארחו במשפחה זו. ועוד אישים מראשי הישוב ובכללם יצחק בן־צבי, נחום סלושץ, אברהם אלמאליח, עד שגיסה של מזל עוה"ד דניאל אוסטר ז"ל (בעל אחותה ג’וליה) ושהיה ראש העיר היהודי הראשון עם קום המדינה, אמר פעם: “בית מוצרי אינו בית פרטי זה בית העם”.

היום יושבת מזל מוצרי בשני חדרים קטנים בקצה רחוב רשב"א ברחביה, מבודדת, כואבת בחשאי על אסונות משפחתיים שפקדו אותה, יש ופוקדים אותה מיחושים גופניים קשים. ואולם עיניה התכולות מאירות בתום כבימי הנעורים והזוהר. “בעלי ראה לעצמו זכות גדולה שהכיר את הרצל ואני רואה לעצמי זכות גדולה שהכרתי ועבדתי במחיצתה של הנרייטה סאלד” – מעירה לעתים.

לא אחת אני מבקש לעמוד על סוד כוחה של מזל־מתילדה ועל רעננותה הרוחנית והמוסרית. ודאי מורשת אבות היא זאת, משל סבא ואבא. בני משפחתה, משפחת מני, העניפה, מתברכת רובה ככולה במידות נעלות, באהבת ישראל ואדמת ארץ־ישראל, צניעות רבה בהליכותיה ודבקות לצמח, לפרח… מזל מוצאת נחומים מעט, שבנה מכבי גידל בביתו בשרון גן ורדים ססגוני ומרהיב. מכבי עמד בראש הבטחת השיירות שעלו לירושלים ונפל. פריצת הדרך של הפלמ"ח לירושלים במלחמת העצמאות נושאת את שמו: “מבצע מכבי”. אף בתה יהודית נפטרה בדמי ימיה, וגם נכדה שהיה מחונן כאביו בכשרונות רבים נפטר בצעירותו.

כלפי הסבא רבי אליהו מלווה את מזל מוצרי תחושת אחריות גדולה, יודעת על הערצה הגדולה שהעריצוהו מחייו ולאחר מותו המונים רבים מבין יהודים ומוסלמים כאחד, שהיו פונים אליו לקבל ברכתו ולנשק כנף גלימתו, לחזות במאור פניו. דמותו זאת של רבי אליהו מני עומדת לנגד עיניה תמיד, ומדי פעם משמעלים פה ופה פעלה של מזל־מתילדה, בציונות, בעזרה סוציאלית, פעלה הברוך בקרב עולי ארצות המזרח בראשית שנות המדינה, מפטירים בנשימה אחת:

“אין פלא, היא נכדתו של הרב המקובל והקדוש רבי אליהו מני זכר צדיק לברכה”.

*

מבין המשפחות הגדולות והאצילות שהצמיחה יהדות מצרים בדורות ההם נמנות משפחות קטאווי, הברון מנשה ומוצרי, אשר לרגל נישואין בקרב בניהם ובנותיהם היו מלוכדות ומקורבות זו עם זו. ראש המשפחה הראשון היה ה"בנקר" קטאווי ושר אוצרו של הכדיב המצרי תואפיק עוד לפני שהמהנדס לספץ החל לחפור את תעלת סואץ לפני יותר ממאה שנה. בן אחר מבני המשפחה הזו, מואיז קטאווי עמד בראש הקהילה היהודית במצרים במשך ארבעים שנה ואילו יוסף אסלן קטאווי פשה היה שר האוצר של ממשלת מצרים בימי מלכותו של המלך פואד.

מזל מוצרי, ובעלה הקימו את תנועת “המכבי” במצרים, שניהלה פעולה ציונית על לבושה ודגלה, ומדי פעם כשביקר מנהיג ציוני במצרים, יצאו חברי התנועה בתהלוכה ובשירים עברים עם דגל ציון, ולא אחת היו מריעים המונים ערבים לצעירים אלה. הזוג מוצרי ניסה אף להקים חוות הכשרה לנוער יהודי כדי שיוכלו לעלות לארץ ולהשתלב עם התנועה החלוצית בה. שמע ד"ר חיים וייצמן על מחשבה זו אמר למזל מוצרי: “מי ביקש זאת ממך? בינתיים יש לנו רזרוואר גדול של יהודים ממזרח אירופה המצפים לעליה לארץ ישראל. עליכם, יהודי מצרים לקיים רק מגביות”. פעם ביקשה מזל שנשיא ההסתדרות הציונית יפנה בהכרזה לעודד עלייתם של יהודי מצרים לארץ, ד"ר וייצמן לא נענה. ואולם משפנתה אל הלורד מלצ’ט, נענתה מזל ובקול־הקורא שלו שנתפרסם ב"ישראל", מטעים הלורד “שיהודי מצרים חייבים לעלות לארץ־ישראל כדי שיוכלו להוות גשר למען התקרבות בין העם היהודי והעם המצרי”.

מזל מוצרי היא עתונאית יהודית־לוחמת, מחוננת בלהטה הציוני, באומץ לבה. בימי יוסף אסלן קטווי פשה, שר האוצר, פנתה אליו מזל להקצות מגרש חינם לאגודת הצופות שהקימה. חוק זה חייב את הממשלה להקצות מגרשים חינם בארבעה מקרים, במקרה של בניין בית הספר, בית חולים, בית כנסת ולפעולות ספורט. שר האוצר, שלא כשאר בני משפחתו, זיקתו ליהודים היתה רופפת וראה את עצמו כמצרי. הוא האזין בעניין לטעמיה ולנימוקיה של קרובת משפחתו מזל, שסיפרה לו על מטרתה לאסוף נערות יהודיות בנות חמש עשרה ושש עשרה מן הרחוב ומן השעמום ולכנסן לפעולות לימודים, לספורט בשעות הערב, ולעתים אף טיולים, ביחוד, כשהאמהות היו נוהגות בימים ההם, ובהתאם “לאופנה” לצאת לבילויים והניחו את ילדיהן אם בבית או להפקר הרחוב. האגודה העסיקה את הנערות גם בשירה, בריקודים ובטיפוח החוש לאמנות ולערכי יופי ומוסר. על כל נושא היה שר האוצר, יוסף אסלן קטאווי פשה, נענה בראשה לאות הסכמה ואף הביע אותות של התפעלות: “זה טוב”… “זה טוב”… ואולם משהזכירה מזל שמקנים לנערות גם את השפה העברית, קם מכסאו כנשוך נחש וקרא: “מה? את מלמדת אותן להיות ציוניות, הן מצריות”! שר האוצר הצביע אותה שעה על תמונה בצבעי שמן שהיתה תלויה על הקיר מנגד ואמר: “רואה את את סבי – הוא גם הסבא של בעלך. הסתכלי במראהו ובלבושו, הוא מצרי ללא הכר, אף אני כמוהו”; השיבה לו מזל: “השאלה היא אם גם המצרים חושבים אותך כאחד מבני עמם…” ולאחר ויכוח נוסף נזעם השר וסרב לאשר הקצאת המגרש.

התמונה שהצביע השר עליה היתה של הסבא “הבנקר של הכדיב” תואפיק.

לימים היתה למזל מוצרי "התנגשות דעות עם בנו של שר האוצר, עם הסינאטור אסלן קטאווי, בעקבות פנייתו של אחד "מאחורי הפרגוד מעל דפי עתון מצרי, שיפעיל הסינאטור את השפעתו לבלום את השיסוי הגובר והולך כנגד יהודי מצרים, ולהצילם מן הסכנה האורבת להם. בימים ההם מנו יהודי מצרים כמאה אלף נפש. אפייני מכתב הגלוי שפרסמה מזל מוצרי אל הסינאטור אסלן קטאווי (“דבר” 22.5.46) ובין היתר אומרת מזל: “אם יהודי אתה, ממילא הנך ציוני, ואם אמיץ וגאה אתה (בזאת אינני מטילה ספק) מוטב שלא תתחמק מעובדה זו ותצהירנה בגלוי”. מזל מוצרי מזמינה באמצעות מכתבה זה את אסלן ביי לבקר בארץ־ישראל ולראות בעיניו איזו התפתחות נפלאה חוללה התנועה הציונית ומוסיפה:

אם תבוא לארץ ותווכח באמתות העובדות הללו. תביא גם את ידידיך המצרים, ויראו וייווכחו גם הם. ואם עיניך ועיניהם לא טחו מראות את העושר, האושר, רמת החיים הגבוהה, הפחתת התמותה אצל הערבים – ורק מיום חזרתנו לארץ, לא ראיתם תחילת הגשמת חזון נעלה ונפלא לכל עמי המזרח.

ומזל מסיימת:

הדרך היחידה והתפקיד הנעלה המוטל עליך ועל מנהגי יהודי מצרים היום, הן לטובת עמנו והן לטובת מצרים וכל הארצות השכנות, הוא שתהוו הגשר לשיפור היחסים ולהבהרת המצב, להסיר את לוט הערפל שאנשים זרים מעוניינים להאפיל בינינו כדי שאיש את אחיו לא יכיר. ואם תבחרו דרך בת־היענה שהלכנו בה בכל ימי גלותנו, להרכין את הראש עד שיעבור זעם, הסערה תלך ותגבר, כי אין סוף לכסלות ההמונים הנתונים בידי הסכסכנים. הגיעו זמנים חדשים. כיום אין יהודי מצרים רשאים עוד להתעלם מהבעיה היהודית־ערבית בארץ־ישראל, רק השלום בארץ ישראל יחזיר את השלום בין העדות בארצות השכנות.

למעלה משלושים שנה חלפו מאז הסימנים שנתנה מזל מוצרי במכתב זה על הגורל הצפוי ליהודי מצרים. בינתיים קמה מדינת ישראל והמלחמות שהכריזה יחד עם יתר השכנות “האחיות הערביות” על ישראל. היום אנו עומדים בסימן ביקורו המפתיע של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בארץ, נאומו בכנסת והריגשה העמוקה שעורר בקרב עמו ובקרב עמנו, הפגישות בין משלחות ישראל ומצרים באיסמעליה וכל הצפייה הגדולה של ישראל ומצרים לשלום.

לגבי מזל־מתילדה מוצרי אין זו הפתעה, היא מכירה את העם המצרי מקרוב, שאינו דומה לשאר המדינות השכנות המקיפות אותנו. “תמיד ראו הפרעונים מגבוה את שאר עמי ערב”, אומרת. היהודים היו מעורים במצרים מדורות רבים, פעלו בה בכל שטחי החיים, כשווים בין שווים.

*

מזל מוצרי הציגה לפני גליון מיוחד של “ישראל” שהוציאה בצרפתית לכבוד יריד המזרח הראשון שנפתח בתל אביב באביב 1936. האותיות העבריות המרובעות. בגליון שהיא חוברת שלימה, הובאו מאמרים הדנים על הקשרים ההיסטוריים בין שתי הארצות, ארץ־ישראל ומצרים, על חיי הקהילה היהודית שהיא העתיקה ביותר והקיימת מימי ביקורו של אברהם ושיבתם של יעקב ובניו בארץ גושן; מאמרים על ענייני כלכלה, חקלאות, התיישבות והתעשייה עם הדגשה על הברכה הרבה שתצמח לשתי הארצות משתוף פעולה הדדי, “שהרי אני מאמינה, כל מקום שבו דורכת רגלו של יהודי, שם הברכה שרויה”. בראש הגליון מופיעה אמנם תמונתו של המלך פואד שנפטר בימים ההם והמאמר הראשי של העורכת, מזל מוצרי, מוקדש לזכרו בו מטעימה את ראייתו למרחוק של המלך, כי זוהי הסגולה החשובה ביותר של “מנהיג מדיני היודע לחזות מראש התרחשויות הבאות”, ודברי ברכה למלך הצעיר פארוק. במאמר ראשי נוסף מטעימה העורכת שעתונה “ישראל” שקד תמיד להציג את ארץ־ישראל באורה הנכון, כדי לטפח אימון ורצון כן בין יהודים ולא יהודים, קשרים שיש לטפחם ולבססם. בראש גליון זה, שהופיע במצרים לפני ארבעים שנה, מופיעות תמונותיהם של ראשי הציונות ובהבלטה רבה: הרצל ובלפור, וייצמן וסוקולוב, הנציבים העליונים: הרברט סמואל, פלומר, וואקפ, צ’נסלור. הובאה גם ברכתו של מנחם אוסישקין בעברית ובצרפתית עם תמונה גדולה של “איש הברזל”, בה הוא מתאר את הקשרים ההיסטוריים והעמוקים של היהודים עם מצרים, ומזכיר שלושה אישים יהודים שהגו ופעלו על אדמתה: משה, הרמב"ם ופילון אלכסנדרוני. את ברכתו מסיים בסיפור מעשה:

דעו, שאנו נמצאים כעת בתקופה הדורשת טמפו אחר של עבודה. שלפני שש עשרה שנה, דיברתי עם אחד הפקידים הגבוהים באדמיניסטרציה הארצישראלית ודרשתי ממנו רשיון כניסה ליהודי רוסיה לארץ־ישראל. בתחילה התנגד לדרישתי ואמר שיש לחכות למתן הרשיונות, וכאשר הציקותי לו בדרישתי, ענה: אין אני מבין, למה כל המהירות הזאת, הייתם בגולה אלפיים שנה, תוכלו לחכות עוד שנה אחת. על זה השיבותי: הזמן הוא אחר והטמפו צריך להיות אחר. אבותי הלכו ממצרים לארץ ישראל ארבעים שנה – וכיום אני בא משם בנסיעה של שש־עשרה שעות. תשובתי זו שהכריעה את הכף ונתן את הרשיון. את הדברים האלה אני מזכיר היום ליהודי מצרים: היו זמנים שבארץ־ישראל היו נוסעים ממקום למקום רכובים על גבי גמלים וחמורים; עכשיו בא הזמן של אוטומובילים ואוירונים. טמפו זה מחייב אותנו גם בעבודתנו. שוב אין אנו יכולים להסתפק בזה שהשגנו עד עכשיו. זמנים חדשים ותביעות חדשות, גדולות ונמרצות יותר. אני תקוה שתתנו את דעתכם על דברי אלה.

עוד אתה מוצא בגליון זה תמונותיהם של הברון אדמונד רוטשילד “הנדיב הידוע”, אחד העם, ביאליק, הרמן שפירא, מחולל רעיון הקרן הקימת, תמונות של חלוצים הסוללים כביש לרמת רחל, תמונותיהם של י. ל. מאגנס וש"ה ברגמן על רקע של האוניברסיטה העברית בהר הצופים, של הנרייטה סאלד, מאיר דיזינגוף עם מאמר הסוקר התפתחותה של תל־אביב, א. אידלסון שהיה מנצח של היריד; פרופ' נחום סלושץ דן במאמרו – שחרור אדמת ארץ ישראל בשירה העברית, הנטקה מספר על קרן היסוד; הנה תמונה של עין חרוד והר תבור; דב הוז מתאר במאמרו מפעלה של ההסתדרות של העובדים הכללית עם תמונתו של חיים ארלוזורוב במרכז; דניאל אוסטר דן על הצעת המועצה המחוקקת שעדיין לא בשלה השעה להקימה, אברהם אלמאליח סקר באריכות את דרך ארגונו של הישוב על מוסדותיו הלאומיים, מתכונתם והנהלתם; בגליון זה משתתף גם האגרונום עקיבא אטינגר עם תמונתו של קארל נטר מיסד מקוה ישראל, מאמר מאת ש. טולקובסקי על פתוח מטעי ההדר בארץ, דוד הורוביץ דן על התעשייה בארץ. כמו כן מאמרים מראשי המדינה במצרים, על התפתחות תעשייתה, המסחר והחקלאות, וכפי שגילתה לי מזל מוצרי, אישים אלה אף הודו לה בכתב ובעל־פה על שפנתה אליהם ושיתפה אותם בגליון מיוחד זה. מדור מיוחד מוקדש על תרומתם של היהודים בפיתוחה של מצרים, פעלם בשדה המדיניות, החברה, הכלכלה והתרבות.

במדור האישים אתה מוצא בין היתר פעלו של אלי מוצרי, אשר יסד ונהל שלושים חברות כלכליות ובנקים ומפעלי תעשיה וחקלאות, הקים שורה של בתי מלון מפוארים במצרים. תודות למזל נחלץ אלי מוצרי לעשות גם למען פיתוח הכלכלה בארץ־ישראל. הוא ביקר בארץ, סייר בה, רכש שלוש חלקות אדמה המשקיפות אל נופים מרהיבים לשם הקמת שלושה בתי מלון מפוארים וברמה בינלאומית. בית המלון הראשון הוקם בירושלים והוא מלון המלך דוד, המלון השני, המלך שלמה, היה צריך לקום על הר הכרמל והמלון השלישי, מלון הורדוס בטבריה, משקיף על הכנרת. שני המלונות האחרונים לא נסתייעה בנייתם, כי בינתיים חלה אלי מוצרי ונפטר והוא במלוא כוחותיו.

כשעלה היטלר פתחה מזל מוצרי את גליונות עתונה להתקפה חריפה נגד השלטון והנאצים הגרמנים. מאמריה עוררו את זעמם ואת חמתם של כמה וכמה אנשי הצמרת של השלטון: “איך את יכולה לכתוב ככה נגד גרמניה”! קרא לעומתה בזעם נוקראשי פחה, שהיה אז שר הפנים במצרים. מזל לא נרתעה. פעם אף ניסו להשפיע עליה שתעורר את דעת הקהל למען העברת המנדט הבריטי על ארץ ישראל לידי איטליה, ביחוד נוכח עמדתה העוינת של בריטניה והתכחשותה להתחייבויותיה במילוי הבטחותיה בכל הנוגע להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל. מזל מוצרי, בחושה הבריא, לא נתפתה ואמרה לשגריר איטליה במצרים: “עם כל אהדתי לאיטליה, איני יכולה לתמוך בהצעה זו, לפי שהבריטים אינם נוהגים ליישב את בני עמם בארצות הקולניאליות שלהם, ואילו איטליה, מחמת חוסר העבודה בה, נוהגים בניה להגר לארצות אחרות הנמצאות תחת חסותה. אם יהגרו איטלקים לארץ־ישראל לא יותירו מקום לבני עמי”. לא אחת היתה מזל מקבלת מכתבי איום מן הגרמנים. שגרירי איטליה וגרמניה אף תבעו אותה למשפט. עורך־דין נוצרי נודע מפאריס התנדב להגן עליה במשפט. ואולם בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה ומזל מוצרי עלתה לארץ, מקץ עשרים ושבע שנים, לצאתם “הארעית” מירושלים. בתחנת הביקורת בקנטרה, הסתכל הפקיד ברשימה, ולאחר מכן חתם על דרכונה שחזירתה נאסרה למצרים לעולם.

*

“אין אני מופתעת מן ההתרחשויות היום”, חוזרת מזל מוצרי. היהודים במצרים היו מבוססים היטב. ומדי פעם משביקר וייצמן במצרים היו המונים קוראים לו ברחובות ומכריזים “הנה מלך היהודים”, כשם שקוראים היום: “בגין, בגין”… המצרים הם עם אוהב שלום, סבלן, שקט, אדיב מאד, מכאן עושר מופלג ומכאן עוני עד תחתית שאול. כמעט ולא התעניינו בסכסוך היהודי הערבי בארץ־ישראל, הכל התחיל עם עליית היטלר לשלטון, ומאז התדרדרו העניינים והלכו.

הנה דרכה של בת ישראל, ילידת חברון, שעברה במשך “ארבעים שנה את המדבר הגדול” עד שהגיעה הלום, למדינת ישראל.

 

“שלום לך אדוני”: ישראל פינקלשטיין; מרים ומשה אוסוסקין    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

כ"ח בחשוון תשל"ח – 9.11.1977

שוב הננו שמחים להביע קורת רוחנו מחלוקת הפרס לאזרחות טובה, מכוח פעולותיהם המצויינות של זוכי הפרס. למעשיהם חשיבות רבה לבטחונה, אשרה והתקדמותה של עירנו ושל מדינת ישראל, כלומר: בטחון ועלייה. ודאי יש קשר הדדי בין שני השטחים האלו. בטחון ועליה הא בהא תליא. אין צורך להזכיר מה רבה חשיבותה של ירושלים, בירת מדינת ישראל, מבחינת הבטחון ומבחינת העלייה אליה. החשיבות נוגעת לימינו אלה ולעתידנו. ולא רק לגבי ירושלים בלבד, אלא גם לגבי מדינת ישראל כולה.

אנו מביעים את הוקרתנו, רעייתי, ואני, לישראל פינקלשטיין, לו ולביתו, על זכויותיו בשדה הבטחון, על שאימץ יחידות צה"ל, על המעשים הטובים שעשה ועושה למענם, על עזרתו הרבה למשמר האזרחי בבית הכרם וטיפוח יחסי חברות ושכנות טובה במערבה זו של ירושלים.

הננו גם שמחים לברך את מרים ומשה אוסוסקין, שנתברכו בזכויות רבות. אני מכיר את משה אוסוסקין זה שנים מעבודתנו המשותפת בקרן היסוד ואנו שמחים על קשריה של רעיתי ברט, עם מרים אוסוסקין, בועד הנשים למען שיפור פני ירושלים וכן בסניף הירושלמי של אגודת נשים אקדמיות. לא רבות הן המשפחות הירושלמיות המיטיבות על כך עם עולינו, ביחוד מרוסיה ומרומניה ולמען קליטתם בארץ. ביתם הוא מרכז קליטה במלוא מובן המלה.

השמות ישראל, מרים ומשה הם שמות נכבדים בקרב היהדות, המחייבים הרבה. אם הפרס על מעשי אזרחות טובה לא בא אלא לגילוי הסגולות האנושיות הנעלות בעירנו נאמר – דיינו. אם כי אינני לא כהן ולא לוי אלא רק ישראל, אני תפילה לשומר ישראל, שהוא משמר עליון, וכדברי ה' ליעקב אבינו בפרשת השבוע הבא: – “ושמרתיך בכל אשר תלך”.

זו ברכתנו לחתני הפרס.

ישראל פינקלשטיין    🔗

שעה ארוכה ישב ישראל פינקלשטיין וסיפר פרשת חייו. משסיים העיר: “אבל עכשיו נגיע לעיקר…”

נולד בחוטין, בסרביה (1925). נתייתם מאביו בגיל שלוש ועלה לארץ בגיל שמונה עם אמו ועם אחותו. למד בבי"ס תחכמוני בירושלים ומחנכו היה המורה הדגול אברהם אבא אורי, דמות של מופת בנועם הליכותיו ובלהט הלאומי שפיעמו תמיד. זכרו ינון לעד. מכאן עבר ישראל לכפר הנוער שפיה, לפי שהציב לעצמו יעוד חקלאי. כאן מצא הצעיר את ביתו, את החברה ההולמת אותו, חצי יום למד וחצי יום עבד במטעים וברפת. בלילות עסקו בשמירה והימים עמדו בסימן של התגברות המאורעות תרצ"ו. בגיל 14 כבר גוייס להגנה והתרשם עמוקות מטקס שבועת האמונים, והעיקר שהגן על המולדת באורח של ממש, יצא תכופות עם חבריו וסיירו הרחק מעבר להרים, הדליקו מדורות, רקדו ושרו באווירת נעורים רומנטית, אבירית: – ומה יבקש עוד צעיר מישראל!

לימים יצא ישראל פינקלשטיין לבאר טוביה כדי לנהל את משקו של אכר מזדקן ואשר התאווה למעט נופש. ישראל התגאה במשימה זו שקיבל על עצמו, עבד בחריצות רבה את האדמה, התגעגע גם לנחלה משל עצמו, ניסה להיאחז במושב עטרות שעמדה בצפונה של ירושלים והופקד בה לשמירה כנוטר, ושוב לא נחה דעתו ושלח ידו במלאכת הבנין ונתמחה בטפסנות כאחד מפועלי הבנין של סולל־בונה. פרצה מלחמת העצמאות וישראל פינקלשטיין הצטרף לשמירה על אחד המקומות המסוכנים ביותר, בהר הצופים ושלושה וחצי חדשים שמר במקום זה, כשמטרות כדורים עפים מעליו אם מצד הערבים ואם מצד היהודים. כאשר הוחזר לירושלים כבר היתה העיר העתיקה בידי הירדנים, וכנופיות־כנופיות של ערבים צעקו אליו ואל חבריו, שהועברו יחדיו דרך אזוריהם: “עליהום! עליהום!”… כמו איזה כוח גורלי משך אותו לתפקידי הגנה ושמירה. הצטרף לשורות המשטרה, תחילה עסק בענף החקירות, לאחר מכן פקח על בנייני משטרה חדשים שהוקמו במחוז הדרום, מחוז שהשתרע בימים ההם מנתניה ועד אילת. משהועברה מחלקת הבנייה לתל־אביב ניסו לשדלו להעתיק את מגוריו, ואולם ישראל עמד על דעתו: “לא אעזוב את ירושלים ובכל הון שבעולם…”

היום ישראל פינקלשטיין בדרגה של פקד במטה המחוז, עיסוקו כמנהל חשבונות, מקצוע שלמד בין הזמנים. במחלקה זו מוצא את עולמו לפי שבא במגע עם חברים רבים במשטרה ודרך אגב מאזין לבעיותיהם ומשאלותיהם ובמיטב יכולתו, עומד תמיד הכן ונחלץ לבוא לעזרתם. את מחלקת החשבונות הפך למוקד של עזרה הדדית, עזרה חברית, קיום מצוות שבין אדם לחברו, והכל בצינעה, הכל בבת צחוק טובה ועיניו התכולות של ישראל מאירות באור חמה של ירושלים, יש אדם במקום הזה.

דומה ובכל אשר פנה ופונה רואה ישראל פינקלשטיין יעוד, כך בכפר הנוער, כך בהגנה, כך במשטרה.

*

כאמור, שעה ארוכה סיפר ישראל פינקלשטיין וחשף מתוך גילוי לב את כל פרשת חייו, ממאווייו, כדרך הבריות הנאמנות שאינן חוששות לחשוף את עצמן, אלו שפיהם ולבם שווים. שוב העיר: “לעיקר עוד לא הגענו, הלוא בעטיו של עיקר זה זכוני בפרס לאזרחות טובה”.

נזכרתי, שימים ספורים לפני שקיבל את הפרס פגשתי את ישראל פינקלשטיין ברחוב בן יהודה, ואגב היחפזו לעיסוקיו ובתוך ההמולה גילה: “היום הופיעה חוברת־זכרון שהוצאנו לבני שכונת בית־הכרם אשר נפלו במלחמת יום הכיפורים תשל”ד". אמר מה שאמר כמעשה הנוגע לו אישית, ישירות, משום שמבקש הוא להביא מעט נוחם למשפחות השכולות, להזדהות עם כאבן ולהקל עליהן, אפילו במידת־מה עקב־האסון.

כך, זה טיבו של האיש, שאם כי עבר את גיל החמישים, עדיין נראה כצעיר, שופע כוחות: ההזדהות עם הזולת באה גם לחלץ את עצמו ואת חברו מתחושת הבדידות, האדם אינו מדבר!

הכל התחיל מאז הביא את ילדיו לבית הספר הממלכתי ביפה־נוף והוא נבחר לועד ההורים, מאז נבחר גם כיושב־ראש של הועד וגם כיושב ראש של ועד ההורים הכללי בירושלים ויצר קשר־חי ושיתוף פעולה להפליא בין ההורים – הנהלת בית הספר ומשרד החינוך. עד מהרה נתגלה טיבו של ישראל פינקלשטיין ברבים והוא נבחר לועד השכונה וכיום עומד בראש ועדי שתי השכונות בית־הכרם ויפה־נוף המונות יחד יותר מעשרים אלף תושבים. ישראל פינקלשטיין נתגלה כאן כ"מוסד", אך מספיק לחזור לביתו מעבודתו במשטרה, כבר נחלץ לעסוק בענייני ציבור, פונה בכתב ובעל־פה לתושבי השכונות לעשות למען עצמם, למענם, לטובתם, לאשרם, אם בשמירה על בטחונם, שמירה על הנקיון, פנייה לעיריה שתציב עמודי תאורה, רמזורים במקומות תורפה, מעקים ליד בית הספר לבל יפרצו הילדים ישר אל זרועות הרחוב. הוא אינו נותן מנוח לעצמו ולא לחבריו בועד ולא לאנשי השכונה, תובע עירנות, להפגין את אזרחותם הטובה, לא להיות אדישים, לפעול מיד אם הביוב פורץ על גדותיו, אם ביתם טעון שיפוץ. תמול־שלשום העיר את ראש העיר באמצע הלילה והפציר בו לבל יקבעו בית־חולים של כלבים בתוככי שכונת יפה־נוף, חלילה לעשות זאת, ואמנם ראש העיר נעתר וכה העבירו את רוע הגזרה. ישראל פינקלשטיין אינו מחכה שמוסדות אחרים יספקו את שירותי השכונות, הוא מגייס את ילדי בית־הכרם ויפה־נוף להיחלץ לענייני נקיון, לעשות למען העיוור, להתרים, בשביל מפעלים שונים, כועד למען החייל, מגן דוד אדום, אלי"ן, סרטן. יתרה מכן ערך מפקד של כל בני הנוער בשכונה והטיל עליהם תפקידי שמירה, ממש כפי שעשה בעצמו בימי שחרותו בכפר בשפיה, יחד עם כן מצרף את המבוגרים לתפקידים ציבוריים וכלליים אלה, קורא למען התנדבות “ולהוסיף עוד זוג עיניים לשמירה”, דואג למען תרבות הדיור של הבית. בתקופה של הבנייה הגדולה ברחבי ירושלים ערך ישראל פינקלשטיין סיור ועד מהרה נוכח לדעת שאין נותנים את הדעת להקמתם של בנייני ציבור, ביחוד בית ספר, והוא פנה בשעתו אל שר השיכון זאב שרף (1972) בזו הלשון: “בסיור שערכתי בירושלים נתברר לי כי בונים בה אלפי יחידות דיור, מבלי ליתן את הדעת שדרושים גם בתי ספר, והרי החינוך של ילדי המשתכנים חייב לעמוד תמיד לנגד עינינו”. ובימי כהונתו של יגאל אלון כשר החינוך, פנה אליו ישראל פינקלשטיין במכתב ארוך ותובע את עלבונו של נער “המסתובב ברחובות ירושלים בלא שיימצא במסגרת חינוכית כלשהי”. לא נח ולא שקט עד שמצא תיקון לנער עזוב אחד, זה שהוא עולם מלא! הדאגה מוטלת עליו מנער ועד זקן. מצא שלשכונה יש צורך בבית כנסת והוא דפק על דלתותיהם של המוסדות המתאימים ואל לבותיהם של הממונים עליהם והיום בית הכנסת נמצא בשלביו האחרונים להשלמת בנייתו. הנה בשכונות אלו גם הגיעו רבים ורבים פרשו לפנסיה, עד מהרה פתח להם מועדון “גיל הזהב” בו נפגשים מדי יום כשבעים ישישים ונפגשים זה עם זה לשיחה, לקריאה, כשם שהקים לילדים אולם לספורט ולמשחקי טניס השולחן. אין צריך לומר שישראל פינקלשטיין הוא המארגן את ההופעות הציבוריות, כחגיגות העצמאות, מועדים וחגים, הוא שעורר את חבריו להעמיד אנדרטת זכרון לצנחני החטיבה שיצאו מבית הכרם לשיחרור ירושלים במלחמת ששת הימים וניטע גן מרהיב לכבודם, עם טקס חנוכה מרהיב ובהשתתפות ראש העיר, חיילי החטיבה על מפקדם, מוטה גור, ותלמידי בית הספר הציגו מסכת חגיגית. המהנדס י. ברנדס תכנן בהתנדבות את האנדרטה.

הכל נעשה בהתנדבות, במסירות נפש, בלהט ציבורי. ואולם גולת הכותרת לפעולתו של ישראל פינקלשטיין הוא תשומת הלב שהוא נותן לחייל הנקלע לירושלים. מה עשה? קרא לתושבי השכונות, מי מוכן לארח חייל אחד או שניים בליל שבת ולמחרתו. הכל נענו. נערכה רשימה של התושבים, וקבוצות חיילים הפוקדים את ירושלים בערב שבת או בערבי חגים מוצאים את “ביתם” ובאווירה חמה, של אחווה. צריך לראות את ישראל פינקלשטיין כיצד “אוסף” את חייליו, קבוצות־קבוצות, והוא צועד בראשם עם גליון בידיו, ומלווה את החיילים איש “לביתו”, והשמחה שרויה בלב הכל. כך עשה גם בהגשת השי לחייל. הוא לא הסתפק בזה ששולחים “שי לחייל” באמצעות הועד למען החייל, אלא משתף את ילדי השכונה בעצמם, שיפנו ויגישו במו ידיהם את השי, כך נוצר הקשר הנפשי בין אדם לאדם.

אין פלא איפוא, משהוענק לישראל פינקלשטיין פרס לאזרחות טובה של ירושלים – הריצו אליו הרבה איגרות ברכה מכל קצוי העיר. מנהל בית הספר הממלכתי ביפה נוף ויושב ראש ועד ההורים בו מברכים בין היתר: “אין עוד אדם הראוי לפרס יותר ממך”, והממונה על האגודה לתרבות הדיור כותב לו: “גאים ומתברכים בך לרגל קבלת פרס גולדשטיין המגיע לך בצדק על פעילותך ההתנדבותית לטובת ירושלים ולרווחת תושביה”, ויושב־ראש מרכז הילד ובית התינוקות של ויצ"ו מברך בזו הלשון: “מי יתן וירבו כמוך בין אזרחי מדינתנו”!

ואמנם אנו מוסיפים: יהי־רצון וירבו אזרחים כישראל פינקלשטיין, דוגמה ומופת. הרבה שנים, כל ימי אני חי בירושלים ומעורב בין הבריות. לא ראיתי אדם השמח בעשייה למען הכלל כישראל פינקלשטיין: אדם עם נכונות־לב! אדם הזוכה למצוות!

את דמי הפרס שקיבל הקדיש לרכישת גביע כסף שמדי שנה יעבור לתנועת נוער ירושלמית זו ואחרת, אשר חניכיה יצטיינו בפעולה התנדבותית לטובת הכלל.

“אחד הוא המתנדב ובכוחו להדליק אבוקה שתאיר סביבה”, אומר ישראל פינקלשטיין ומוסיף: “לא יהיה עוד אדם בודד בתוכנו”!

מרים ומשה אוסוסקין    🔗

היה זה, לכאורה, טקס רגיל של חלוקת פרס לאזרחות טובה. הפעם למרים ולמשה אוסוסקין. ואולם מאחורי חגיגה צנועה זו חבויה פרשת חיים דינאמית, של עזרה לכלל ופרט. עזרה למופת.

אמרתי למשה אוסוסקין: זכיתם לבית של תפארת ובקיום מצוות הכנסת עולים. השיב: רבים רבים הבתים המקיימים מצוות אלו. איני יודע מדוע זיכונו בפרס.

את סכום הפרס תרם הזוג לחלוקת מילגות לסטודנטים ולסטודנטיות מבני העולים החדשים, באוניברסיטה העברית.

באתי לביתם של מרים ומשה אוסוסקין ברחוב ארלוזורוב, ירושלים. דומה היה עלי כאילו נקלעתי למוזיאום ססגוני. הקירות רצופים בתמונות של ציירים יהודיים. על האיצטבאות כלים נאים, צלחות צבעוניות וציורים השמחים בסגנונות של מזרח ושל מערב. פה ופה עמדו, ובפינה צנועה, פסלים, דיוקן הבת, כדים אמנותיים וכדומה, שלאחר מכן נתגלה לי, ובאקראי, שהם מעשי ידי האיש. ספריה עשירה ומטופחת, בעברית ובלועזית, ובכללה אוסף עשיר של הגדות פסח, ובהן הוצאות נדירות. משום מה הסיבותי אל השולחן העגול, כאילו ערוך הוא לאורח קרוא, או שמא יבוא במפתיע. עד מהרה, ובלא מאמץ, הוגשה כוס חמין עם עוגיה והלב פתוח לשיחה.

החל משה אוסוסקין לספר מעשייה, “מעשה ישן נושן”, על חווייה שהיתה לו ולשני חבריו בעת ביקור אצל אליעזר הגר זצ"ל, בנו של הרבי הזקן, הרבי מויזניץ. היה זה ליל חג השבועות. שני חדרים בכולל הונגרין, הסמוך למאה שערים, היו צרים מהכיל את קהל החסידים הרב. רקדו ושרו בחינת “כל עצמותי תאמרנה”. לפתע כמו יד נעלמה לחצה בכפתור ואור הבהיק, הושלך הס, הכל עמדו כחומה מול חומה ופלסו מעבר צר לרבי. משהתקרב הרבי וראה את משה אוסוסקין עומד ליד המשקוף, ניגש אליו, חיבקו ונשקו ושאל לשלומו. הרבי הביא את רעהו לחדר השלישי, זה חדר המנוחה ושוחח עימו שעה ארוכה. קהל החסידים עמדו ותמהו, סקרנים לדעת מי האורח שהרבי חלק לו מכבודו הרב. משה אוסוסקין הכיר את הרבי אליעזר הגר שנמנה עם ראשי הפעילים בתנועת הקופות הקואופרטיביות למתן אשראי לבעלי מלאכה, לסוחר הזעיר ולאנשי המעמד הבינוני בבוקובינה.

תולדות פרשה זו של אותה קואופרציה יהודית עניפה בבסרביה, נפתחה בראשית המאה העשרים ונמשכה עד אמצעה של המאה, העלה משה אוסוסקין בספר רב הכמות, משופע בתעודות, מספרים ותמונות ותרשימים, בשם “מאבק לקיום”. בדברי הקדמתו אומר המחבר: “בבואי לתאר את דברי התנועה הקואופרטיבית בין יהודי בסרביה, רומניה הישנה, טרנסלבניה ובוקובינה, ממלא אני חובה קדושה כלפי כל אלה אשר השתייכו למשפחה עממית זו בת רבבות ואשר עשו למען קיומה ושגשוגה”.

ד"ר מיכאל לנדאו ב"גשר" – רבעון לשאלות חיי האומה כותב, כי “משה אוסוסקין מרים בספרו תרומה חדשה ומשכנעת להבנת חשיבותו של המכשיר הכספי הצנוע, שהיה מתפקידו לטפל בכל איש בנפרד, מתוך הקולקטיב הכלכלי הנדון ברומניה, במלחמתם של היחיד ושל הכלל על קיומם”.

נזכיר כאן גם את דברי יוחנן גרנך, הסוקר באריכות את ספרו של המחבר ברבעון הכלכלי, ומטעים את התפקיד ההיסטורי שמילאה תנועה זו למתן אשראי ליהודי רומניה, כאשר וכמעט לא היתה דריסת רגל ליהודי במוסדות הפיננסיים במדינה. בסיכום אני למדים על פעולתה של תנועה זו בשטחים רבים: בשמירה קפדנית על הכללים הנהוגים במסגרת פיננסית ואשראי זעיר (הזרמה נאותה של אשראי לצורך טיפוח המסחר, לעבודות חקלאיות, פעולות “אסתיזניות” מסויימות, ענפי תיווך מסחריים, הרחבת אמצעים כספיים בדרך המלך להרחבת הרשת הקואופרטיבית עצמה ועוד); בחקיקה ונוהלים קואופרטיביים שנשתמרו וכובדו בלא סטיות ניכרות כלשהן; בהרחבת פעילות התרבות־רוחנית ואינפורמטיבית־תפקודית של יהודי רומניה על גלילותיה, על ידי הוצאה לאור של ירחונים, בהם השתתף אוסוסקין באורח בולט, פמפלטים, כרוזים וכדומה ברומנית ובאידית ובגרמנית; כינון רשת עניפה של ספריות וחדרי־עיון וקריאה; הנהגת קורסים לקואופרציה, קיום הרצאות ואסיפות מקומיות, אזוריות וגליליות… והידוק הקשרים והושטת עזרת גם לקופות שונות של גמילות חסדים ל"איש הקטן".

עוד נביא כמה מדבריו של יוסף שווארץ, אשר היה לפני מלחמת העולם השנייה מנהל הג’וינט באירופה, ולאחר מכן סגן נשיא הג’וינט בניו־יורק, שהכיר מקרוב את משה אוסוסקין. הוא מעיד, שעד 1930, סייעה “הפונדיישן”, המוסד המשותף של הג’וינט ויק"א, לממן, למסד ולפתח כ־800 קואופרטיבים לאשראי, קופות מלווה, אשר היקף הלואותיה מדי שנה הגיע לששים וחמשה מליון דולר, לסוחרים ולבעלי מלאכה. גם לא יהודים נעזרו מידי קואופרטיבים אלה.

*

משה אוסוסקין נולד במוגילייב־פודולסק, אוקראינה. גדל בסורוקי, למד בילדותו ב"חדר", בית הספר הממלכתי, עברית למד אצל ר' חיים צ’צ’ביצ’ר בשיטה מודרנית, עבר בחינות בגרות אכסטרניות והנהלת חשבונות, לימודים אשר סייעו לו רבות בעבודתו בעתיד אם בשדה הציבוריות, בקואופרטיבים לאשראי, בבנקים ובעסקי כספים רבים ומסובכים. זיקתו לתנועה הציונית החלה עם ראשית הפצת בולי הקרן הקיימת לישראל. בפרוץ המהפכה הרוסית (1917) נמנה מ. אוסוסקין עם מיסדי ארגון צעירי ציון בסורוקי, נבחר לנשיאות הועד. עד מהרה פיתח ארגון זה פעולה ציונית רחבה, עם מועדון ואסיפות, כנוסים ונשפי תרבות. משנכנסו הרומנים לבסרביה (1918) נפסקה הפעולה. באותו פרק זמן התחוללו הפוגרומים של פטלורה וכנופיותיו הרצחניות השמידו עיירה אחר עיירה. החלה מנוסה המונית של יהודים. פליטים התרכזו בעבר השמאלי של הדנייסטר. עם רדת הלילה הוברחו קבוצות קבוצות לבסרביה. רבים מהפליטים נשדדו מכספם ומתכשיטיהם על ידי המבריחים. אחרים נהרגו והוטלו בדרך מנוסתם במימי הנהר. יהודי בסרביה הקימו ועד לעזרת הפליטים, שבראשו עמד ד"ר יעקב ברנשטיין־כהן, המנהיג הציוני, אביה של מרים ברנשטיין־כהן. בכל ערי השדה הוקמו סניפים לעזרה. סורוקי שעמדה על הגדה הימנית של הדנייסטר הפכה למרכז של פליטים נצולים. כבן שמונה עשרה היה משה אוסוסקין והוא נתמנה לחבר בהנהלת ועד ההצלה. העזרה התמקדה בשלושה שטחים: במציאת קורת־גג לפליטים, בפתיחת מטבח עממי והגשת עזרה רפואית וכן בטיפול בתעודות ובמסמכים שבכוחם יכלו פליטים רבים לזכות באחיזה חוקית ברומניה. לאחר ימים הגרו רבים מן הפליטים לארצות הברית, לצרפת, אחרים עלו לארץ ישראל. משה אוסוסקין טיפל בעניינים רפואיים. נפתחה מרפאה ובית־מרקחת, רופא, שקיים גם ביקורי בית.

אחר המהפכה מפברואר 1917 נבחר דודו של משה אוסוסקין והבנקאי יצחק אוסוסקין (לימים יו"ר הקואופרטיבים היהודיים ברומניה כולה על כל גליליה) להנהלת הקופה המחוזית לאשראי זעיר של ה"זעמסטבו" ואילו משה אוסוסקין הוזמן כמנהל חשבונות ראשי לאותה קופה. ה"זעמסטבו" היתה מוסד אוטונומי במחוזות רבים שברוסיה הצארית אשר ניהלה שירותים שונים כל אחת במחוז שלה והם היו מאוחדים בזמסטבות של הפלח ובזעמסטבו ארצית מרכזית בעיר הבירה פטרבורג. בין פעולות של ה"זעמסטבו" היו הגשת עזרה רפואית, קיום בתי חולים ובתי מרקחת, בתי ספר עממיים, ספריות, עניני תקשורת באמצעות מה שקראו “פושטה” לנסיעה ממקום למקום בעגלות רתומות סוסים אשר הוחלפו בדרך בין תחנה לתחנה. כן סיפקו ה"זעמסטבות" מכונות חקלאיות. ע"י כל זעמסטבו מחוזית פעלה קופה איזורית לאשראי זעיר לקואופרטיבים לאשראי ולצרכניות בכפרי המחוז. גם אלה היו מאוחדות במוסדות מרכזיים בכל פלח ובקופה ארצית בפטרבורג. עד המהפכה עמדו בראש המוסדות הללו בעיקר בעלי אחוזות רובם ככולם לא יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה התרכזה הספקת מצרכים חיוניים בידי הזעמסטבות, יותר נכון בידי הקופות לאשראי של הזעמסטבות אשר מכרו את המצרכים – תבואה, קמח, בדים, נעליים, סוכר וכו' – לאוכלוסיה באמצעות הקואופרטיבים כפריים ועירוניים – כלליים ויהודים כאחד.

בשנים 1918 עד 1928 עבד מ. אוסוסקין במשרות בכירות באחד הבנקים ברומניה – בנק “מולדובה”, תחילה בעירו סורוקי, א.כ. בקישינעב ובגאלאץ וכעבור תקופה מסוימת הוזמן לעבוד במושב הראשי של הבנק בבוקרשט שם הקים מחלקה לביקורת הסניפים שבראשה עמד עד שנשלח כמנהל לסניף הבנק בעיר הנמל רעני – מרכז האכספורט של התבואות מבסרביה. בתקופת שהותו בעיר זו פיתח יחד עם חברו פבל קאזאצקער (כעת ברוסיה) פעילות תרבותית.

בשנת 1928 הוא הוזמן ע"י הנהלת ה"ג’וינט" וה"יקא" (ד"ר ברנהרד קאהן וד"ר לואי אונגר) לייצג את שני הארגונים האלה ולעמוד בראש פעילותיהם בארצות הבלקן, בהונגריה ובתורכיה. כנציג ה"ג’וינט" סייע למוסדות ציבוריים למיניהם כגון בתי ספר מקצועיים וכללים, מוסדות ילדים, בתי חולים, בתי זקנים, קייטנות וכיוצא באלה וארגון ומימון העזרה לפליטים ביחוד בשנות השלושים באמצעות וועדים שהוקמו בכל ארצות שבאיזור פעילותו כנ"ל וסיוע להגירתם. כנציג ה"פונדיישן" עמד בראש הפעולות הקואופרטיביות, הואיל ומוסד זה סייע לקואופרטיבים יהודיים קיימים, עזר להקים קואופרטיבים חדשים במקומות שלא היו מוסדות כאלה. בתוקף תפקידו זה ניהל את המימון של הקואופרטיבים וארגוניהם המרכזיים (בריתות פיקוח וכדומה) שיתף פעולה עם המוסדות המרכזיים האיזוריים בבקורת הקואופרטיבים ובהדרכתם. את הפעולות הרבות הללו של שני הארגונים הנ"ל ניהל יחד עם חברו לעבודה יצחק מילשטיין שהוזמן ע"י ה"ג’וינט" עוד בשנות העשרים עם התחלת עבודתו ברומניה (מילשטיין נעצר עם כניסת הרוסים לבסרביה ונשלח לסיביר שם מת. אלמנתו ושני בניו חיים עתה בישראל).

ודאי ביקשו מרים ומשה אוסוסקין לעלות לארץ ישראל ואולם משום עסקנותו העניפה של משה אוסוסקין נתעכבה צאתם כי שוב ושוב אירע “משהו” שדרש את פעילותו. לא אחת היו חייו בסכנה כתוצאה מפעילותו אלא שבדרך נס ניצל בכל פעם. בינואר 1941 הפליג סוף סוף עם משפחתו לארץ ישראל דרך קושטא. ביקש לישב כמה ימים בעיר בה היה קשור מפעילותו בשנים הקודמות, אולם יצאה פקודה שעליו לעזוב ברכבת הראשונה ולא עזרו כל המאמצים וההשתדלויות של נציג הסוכנות היהודית חיים ברלס והעסקנים המקומיים. אוסוסקין, רעיתו ובתו המשיכו איפוא את דרכם לארץ. ואף בהגיעם לארץ כיסופיהם עברו חבלי עליה. אם כי בתחנת הגבול פגש את פניו מטעם הסוכנות היהודית מנהל מחלקת העליה בחיפה מר דוסטרובסקי, נלקח ממנו הדרכון והוא נדרש להתיצב לפני המשטרה בהגיעו לחיפה. אחרי בירורים ארוכים הוחזר לו הדרכון למחרת היום והוא המשיך עם משפחתו לתל אביב שם נשאר כשלושה חדשים בחדר קטן במלון עד שעבר לגור בירושלים בה מצאו בעזרת ידידיהם – משפחת ליאו הרמן אז מזכ"ל קרן היסוד – דירה קטנה של חדר וחצי עבור ארבעת הנפשות של משפחתו.

כעבור זמן לא רב הוזמן ע"י מנהלי חברה לביטוח “מגדל” (ד"ר ג’ורג' הלפרן וד"ר וולטר־משה ארהרד) לתפקיד מורשה חתימה ומנהל חשבונות ראשי בהנהלה הראשית של החברה.

ב־1948 הזמין אותו ד"ר ארתור הנטקה לקרן היסוד בה כהן כגזבר ומנהל כללי במשך עשרים שנה עד שפרש ב־1968 מרצונו הוא לגמלאות. בתוקף תפקידו זה ייצג את קרן היסוד והסוכנות היהודית במוסדות שונים כגון וועדות הכספים של הקונגרסים הציוניים ומושב הועד הפועל הציוני, בלשכת החברות, יצא לארצות שונות בשליחות, בין היתר נשלח מטעם הסוכנות ליוון (המוכרת לו מפעילותו בג’וינט) כדי לטפל בעניני רכוש יהודי ללא יורשים. משה אוסוסקין השתתף ומשתתף עד היום בשורה ארוכה של מוסדות תרבותיים, אמנותיים וכלכליים. היה חבר בהנהלת “ביצור”, “פאזא” בחברה לפיתוח תל אביב (במשך 25 שנה עד שהתפטר), עשרים ושש שנים היה חבר הנהלת החברה הכלכלית בירושלים, מכהן כיום חבר הנהלת “הכשרת הישוב”, חברת “בניני מידות” שאחד מבנייניה הנישאים עומד היום על תילו בפינת רחוב בן יהודה ורחוב המלך ג’ורג'. הוא נמנה עם חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, חבר בארגון שוחרי האוניברסיטה בירושלים, חבר ההנהלה המצומצמת של בית האמנים בירושלים, היה חבר הוועד המצומצם להקמת מכון שרת ע"י בית חולים “הדסה”. זמן קצר אחרי עליתו ארצה נבחר להנהלה המצומצמת של “מרכז הקואופרציה האשראית בארץ ישראל”.

כיום פועלים מרים ומשה אוסוסקין במסירות נפש ובכל מאודם למען עולים חדשים מכל חלקי העולם – מרוסיה, מארצות אירופה המערבית מאפריקה ואמריקה הצפונית והדרומית ומארצות המזרח. בשטח זה פועלת ביחוד הרעיה – חברה פעילה ב"ויצו", חברה בארגון נשים אקדמאיות בו כהנה שנים כחברת הנהלה ממונית על עניני קליטת עולים חדשים. היא מכנסת מזמן לזמן בביתם קבוצות עולים חדשים ומפגישה אותם עם וותיקים בעלי מקצועות דומים ודוברי שפותיהם של העולים. כאן מנהלים שיחות, שומעים ישירות על מצוקותיהם ולבטיהם, מנסים לסייע גם בשיכון, גם במציאת תעסוקה ההולמת את מקצועם ומאווייהם וכיוצא באלה. הכל נעשה במתינות ובאורך רוח ובבת צחוק.

יש ומצילים האוסוסקינים עולים העומדים על סף היאוש “ונכונים” לרדת ולבנות את חייהם שוב בנכר. מרים יחד עם קבוצת מתנדבים ובראשם מרת לוטן יוצאים מדי שבוע ומבקרים את העולים בסביבות ירושלים, במרכזי קליטה וביחוד במבשרת ציון. המתנדבים נכנסים לביתו של אחד ובאים לביתו של אחר ומחלצים אותם מבדידותם. לא אחת מארחים הם עולים חדשים בביתם. רבים הם הסיפורים שבפי מרים ומשה אוסוסקין על נפשות רבות שהצילו מישראל ומקיימים בזה עולם מלא.

מי יודע, שמרים ומשה אוסוסקין, המטיילים תכופות ברחובה של ירושלים, הולכים לאיטם ופניהם מסבירות, נושאים בסתר, ענק מחרוזת של מצוות.

 

תלמוד עם מעשה: רגינה ברפמן; יצחק דרורי    🔗

ברכת ד"ר ישראל גולדשטיין    🔗

ערב ר"ח חשון תשל"ט, 30 באוקטובר 1978

בראש דברי אברך, בשם הגב' גולדשטיין ובשמי, את הגברת רגינה ברפמן ואת מר יצחק דרורי, מקבלי הפרס לאזרחות טובה השנה. הנני להביע את הערכתנו למר גדיש ולועדה שלו, אשר בחרה במועמדים האלה, ולמר ליפמן ומר אהרונוב, שפעלו יחד עמהם בכל הסידורים לעריכת הטכס המרשים הזה של הענקת הפרסים.

העיתוי של הטכס מתאים ביותר. הוא חל בין שבת בראשית ושבת נח. בפרשת בראשית אנו למדים כי המלים “השומר אחי אנוכי?” הן מסימניו של קין. כל חברה מהוגנת הראויה לשמה חייבת להיות מושתתת על העיקרון, ששלום הזולת וטובתו הם דאגתו של כל אחד מאתנו. זו סיסמת פרס האזרחות שלנו.

ופרשת נח מספרת לנו כי “נח איש צדיק תמים היה בדורותיו”. האזרח הטוב נמדד בכך – מה עשה בשביל דורו, בשביל קהילתו כדי לספק צרכיהם ולמלא מחסורם.

רעיתי מכירה את הגברת ברפמן כמעט מאז עליתנו לארץ, זה קרוב ל־18 שנה, כאשר היא היתה אחת מחברותיה הפעילות בועד נשי ירושלים. לא היה לנו העונג להכיר עד עתה את מר דרורי, אבל התרשמנו עמוקות ממה שלמדנו על מעשיו ככוח טוב, הממלא אחרי מידתו של הקדוש ברוך הוא – “הטוב ודמטיב” – בכך שהוא לא רק עושה את הטוב אלא מפעיל אחרים בעשיית הטוב. לא עושה טוב בלבד אלא ממלא תפקיד ככוח מיטיב בחיי זולתו ומשמש מקור השראה לבני־אדם לעשות את הטוב.

ידידי, טכס הענקת הפרס השנה יש לו משמעות מיוחדת לגבינו. מלאו עשר שנים מאז רעייתי ואנוכי יסדנו את הפרס הזה כשלמי־תודה וציון תאריך במלאות חמישים שנה לנישואינו. חשבון פשוט מראה כי השנה מלאו ששים שנה לנישואינו. את ברכת שהחיינו ברכנו בתאריך המדויק בארצות הברית בחברת ילדינו ונכדינו. ברוך המקום שזכינו לכך.

כאשר אנו סוקרים את עשר השנים מאז ייסוד הפרס, אנו חשים סיפוק רב מאופן ההתפתחות שלו. אנו מודים לראש העיר מר טדי קולק, לסגן ראש העיר מר גדיש וחבריהם, לועדת הבחירה, למקבלי הפרסים אשר הצדיקו הצדקה מלאה את הפרויקט הזה, ואני מודה לידידינו הרבים הנוהגים לבוא לטכסי הענקת הפרס ולהוסיף בנוכחותם יוקרה למפעל הזה.

כאשר אנו סוקרים את עשר השנים שחלפו, אנו שמחים במיוחד לכך שהפרסים האלה עזרו לגלות ולהוציא לאור הרבה מעלות טובות שהיו חבויות, ממש “גניזה” של מסירות, אומץ־לב ושרות בקהילתנו. שרות אישי לילד ולמבוגר, לאנשים הזקוקים למלה טובה וליד מסייעת. לנפגעים בגופם, העיוורים, הפסחים והחולים, כאשר אנשים קיימו את המצוות המסורתיות, שאינן מתישנות לעולם – מלביש ערומים, ביקור חולים והכנסת כלה. לשקם אסירים שיצאו לחפשי, לעזור להם במציאת עבודה; לעזור לחיילים שנפצעו ונשארו נכים במלחמות להגנת מולדתנו; מצוות מיוחדות שהזמן גרמן כמו העלאת המוראל האזרחי באזורים שלמים של עירנו, בקליטת עולים, ובמשמר האזרחי כאשר צוינו לשבח אחרי־מותם, שני קציני משטרה שאיבדו את חייהם תוך פירוק מטעני־חבלה.

איזה אוצר! איזו גניזה של גבורה מצניעה־לכת נתגלתה בעשור השנים הזה!

לכן, חשבנו כי מן הראוי שהסיפורים האלה יוודעו ברבים.

לרגל מלאות העשור לייסוד הפרס לאזרחות טובה החלטנו, רעייתי ואני, כי מן הדין שמעשי הגבורה והחסד של אנשים צנועים יובאו לתשומת־לב הרבים כדי שידעו, יקבלו השראה וילמדו ממעשיהם. על כן יזמנו הוצאה לאור של ספר שיהיה מוקדש למקבלי הפרסים ולעיר ירושלים.

שיחק לנו המזל ומר אלחנני, איש ירושלים ואוהב ירושלים, מחבר מאמרים רבים על ירושלים בעתונים חשובים ומחברם של ספרים חשובים, ביניהם: “שיחת סופרים”, “ירושלים ואנשים בה”, ועוד, נאות לקבל על עצמו את כתיבת הספר. מר אלחנני נפגש עם מקבלי הפרסים ועם משפחותיהם וכתב סידרה מרתקת על גלריה מענינת זו של אישים, איש־איש וייחודו. שם הספר הוא “אנשים ומעשים בירושלים”. הוא יצא לאור בהוצאה המכובדת של ראובן מס, יקיר ירושלים.

ידידים יקרים, באילו מלים של הודייה אסיים? “עלי עשור… ועלי הגיון… כי שמחתני בפעליך…” אנו מודים לטוב והמטיב על העשור הזה, ועל שנתן בלבנו את ההגיון, את הרעיון להקים את פרס ירושלים לאזרחות טובה, ועל ששמח אותנו שזכינו לשמוח, ועל כל הטוב אשר גמלנו.

בפרוס החודש הזה, אני תפילה לשלום על עירנו ועל כל בית ישראל. יהי רצון שימלאו משאלות לבנו לטובה.

רגינה ברפמן    🔗

תמונתה המופיעה בשער אינה משקפת כל עיקר את המאור הזורח מעיניה של רגינה ברפמן, הרוך הנשיי, האנושיי, שבתוי פניה. ככל שאתה מוסיף ומסתכל בפנים אלה כן זוהר ומתגלה היופי הפנימי של האשה הזאת, כאותה יצירה אמנותית שכל הדרה מתגלית אט־אט, ככל שאתה מרבה להסתכל בה, ואין לך אלא לברך: “מה רבו מעשיך השם”!…

היהדות מזכה את האדם מישראל בתרי"ג מצוות. הנה רגינה מקיימת מצוות בכל נשימה ובכל פעימת לב: רבו זכויותיה כרימון. זה שנים רבות נוהגת לקום עם שחר, מתקינה את ביתה הקטן, ולפני השעה השמינית אצה, ממהרת־נחפזת לעשות רצון הבורא לסייע לחולים ולעורר שמחה בקרב נכי רוח. רגינה גרה ברחוב שבקצה צפונה של ירושלים ונוסעת לבית החולים בקצה דרומה של העיר, בעין כרם, כך בהתנדבות, ללא קבלת שכר. כך היא נוהגת מאז קם ארגון “יעל” בירושלים בראשית שנות החמשים והיא מוסיפה יום יום למלא יעוד חיים זה שלה, באותה מסירות, באותו להט, בכל נפשה ובכל מאודה!

*

משנודע על החלטת הועדה לזכות את רגינה ברפמן בפרס לאזרחות טובה ע"ש ברט וד"ר ישראל גולדשטיין, טילפנתי לביתה, וכה זכיתי להיות הראשון להביא לאשה זו את הבשורה. ביקשתי לבקרה בדירתה ברחוב בר־אילן 21א' ורגינה נענתה מיד. רק ביקשה להודיע לה את השעה המשוערת של הביקור כדי שתוכל לצאת לרחוב ולהדריכני למעונה. ניסיתי למנוע ממנה טורח זה, אמרתי שאבוא ישרות לדירתה. ואולם רגינה חזרה על נכונותה באמרה: “בטוחני שלא תמצא את הדירה, לפי שהכניסה הראשית נסגרה, והדירה מוקפת וחבויה בפנים, “בחצר בתוך חצר”. משירדתי בתחנה היעודה, ראיתי אשה צנומה, לבושה בטוב טעם, בפשטות, וחיוך טוב זורח בפניה, מבויישת קמעה. היא הובילה אותי דרך מבוא צר, עד שהיגענו אל גדר ביטון. טיפסנו על הגדר וקפצנו לעברו השני, ולאחר שהקפת חלקת־אדמה, הגענו לבית. – “בדרך זו את באה ויוצאת יום יום”? שאלתי בתמיהה, “גם בימי שרב ובימי גשמים?” רגינה השיבה ב”כן" סלחני, כאילו אין בכך כל חשיבות בחייה.

הדירה בת שלושה חדרים זעירים, ומטבח ושירותים עוד יותר זעירים. נכנסים לפרוזדור אפלולי, ופונים לחדר האורחים. משהתרגלת לאור המעט אתה עומד ומשתאה שאמנם אתה עומד במקדש מעט, שקירותיו מכוסים בתמונות־נוף ואדם, משופע בכלים יפים, “אלו הכלים מבית אבא ומבית אמא בפולין”, פה ופה פסלון גלוף־עץ, פה ופה כלי זכוכית, הכל ערוך בטוב טעם, כל חפץ וכל כלי על מכונו, משרים שלווה. ביקשתי להשיח עימה. משפטיה היו קטועים ונבוכים, את הדברים המעטים שסיפרה אני מנסה לשזור בזה, פרשת חיים מופלאים של האשה, שכולה אהבה לאדם.

רגינה נולדה בקונגרס־פולין. עלתה לארץ (1936) בצורה “ליגאלית־בלתי־ליגאלית”. תחילה אמרה להיאחז בתל־אביב ואולם עד מהרה החליטה שירושלים היא העיר שלה. רגינה יושבת בדירה זו עוד מימי המנדט וכאן עברו עליה ועל בעלה המנוח כל המאורעות שהתחוללו על ירושלים, ושאזור זה לקה כמדומה תשעה קבים מאותן פורענויות. בימי המצור סייעה בביצורים, הגישה עזרה ומזון לחיילינו. מתחת לדירתה הוקמה עמדה, שהיתה ידועה “עמדת ברפמן”, חשופה לתותחים של האויב שניצבו מעל בנין בית הספר לשוטרים מנגד, בית ספר שהיה למעוזם של הירדנים עד מלחמת ששת הימים.

לימים נחלצה רגינה למפעל משלוח חבילות ליהודים נזקקים בברית המועצות ולמפעלי עזרה וסיוע שונים. אך דומה, שעדיין רחוקה היתה רגינה למצות כל אוצרותיה הנפשיים והברוכים, מאווייה העמוקים, לעזור, להקל על הסבל, להפיג את המצוקה, הבדידות. יום אחד שמעה, שמבקשים לארגן קבוצת נשים ירושלמיות לעזרה בבית החולים, להקל על מצוקת האחיות המאומנות. פנתה רגינה אל לישכת הרישום ברחוב שטראוס, וכשנשיאת “הדסה” בימים ההם רבקה שולמן שאלה את האשה “מה חפצה” השיבה לה רגינה ובאנגלית המעט שבפיה, קראה: – “אני רוצה לעזור”! מכאן החלה רגינה לדבר בשפת התמונות, התעודות, אותות הערכה וההוקרה שהוגשו לה, והללו נשרו מתוך מעטפה גדולה כגשם נדבות. הנה רגינה עומדת במרפאה מסייעת לרופא ולאחות בהקזת דם מהחולה ומובילה המבחנה למעבדה לבדיקה; הנה רגינה חובשת פצעיו של אחד, והנה רגינה מקבלת חולים ומדריכה אותם למחלקות המתאימות, הנה רגינה יושבת לפני ישיש שעיניו חבושות והיא קוראת לפניו מספר תהלים. סיפרה כיצד ימים רבים האכילה נער שראשו היה שמוט כלפי מטה. לימים משהרשו לנער להרים את ראשו ראה שזו שהאכילה אותו היא מנשות “יעל”. עדיין זכורה לה תדהמתו של הנער, שאמנם נשי “יעל” אינן רק עומדות בשער ומונעות ממבקרים להכנס לבית החולים בשעות המנוחה אלא גם מטפלות בחולים כאם וכאחות. הנה תעודה ממנה מאירה “תעודת מזור לנפגע” של מגן־דוד־אדום, ועליה חתום ראש העיר טדי קולק, אגב גילתה רגינה שתדיר תרמה בעצמה מדמה ובמקרים דחופים כדי להציל נפש אחת מישראל. והנה תעודת הוקרה מטעם “איגוד ישראל לילדים נפגעים” (אילן) שתי תעודות מטעם האגודה למלחמה בסרטן, תעודות הוקרה נוספות מאישים וממנהלי מוסדות רפואיים. בכינוסים ציבוריים או בפגישות של חברות וחברים. לא אחת ניגשים אליה מפה ומפה אלמונים ומזהים עצמם כאלה שרגינה סייעה בידם בעת מחלתם ומביעים לה דברי תודה. אשה אחת מן העדה החרדית אמרה לה לא מכבר: “לבשר ודם אין נוהגים החרדים להודות, השבח וההודייה היא לבורא יתברך, ואולם יהי־רצון שעוד תוסיף רגינה לעזור ולעזור ימים רבים”. כך, זו אשה המוקפת הוקרה. חיה בעולם של אהבה.

למלאת שנה לקיומה של “יעל” ארגנו המתנדבות “הצגה אקטואלית”, שהיא היתה גם הדגמה כיצד מסייעים. הנה קבוצת חולים המצטופפים במרפאה, נבוכים ושואלים לאן לפנות ואשת “יעל” מדריכה אותם למרפאה הדרושה. רגינה השכילה ל"התחפש" כחולה עד שאיש לא הכירה ולא זיהה אותה. לאחר שגילוה אמרו: "אל נכון השתתפת פעם בלהקת תיאטרון, או לפחות היית חברה בחוג “הבימה”.

למלאת שמונה־עשרה שנה להתנדבותה הביע לפניה מנהל “הדסה” פרופ' מן את הוקרתו מטעם “יעל” ובהענקת מדליה גדולה מברונזה ובתוך קופסת עץ נאה: “ארוכת בת עמי”, עם אותיות ח"י מאירות. והנה עוד סיכה. שאלתי: “סיכת זהב”? השיבה: “אל נכון מצופה זהב”. ועד מהרה סערה המחשבה: “סיכת זהב לבעלת לב זהב”.

הניעה רגינה את ידה, כאומרת שכל האותות והתעודות אומנם יקרות הן לה, ואולם אין להשוות עצמת התחושה בעת מילוי חובה. כמדומה שהרב ר' יעקב רקובסקי מיצה בדברי ההקדשה לרגינה, שרשם בספרו “ארוכת בת עמי”, והדברים מתנגנים כתפילה זכה: “לכבוד הגברת רגינה, יקרת הנפש ועדינת הרוח, טובת הלב והמידות”. ועוד נער רושם ביומנה: “על החלון ישבתי, לרגינה זכרון כתבתי, ופתאום נפל העפרון וזהו סוף הזכרון”.

אף בשובה הביתה בשעה מאוחרת אחר־הצהרים מוסיפה רגינה להרהר על העזרה, לרוב נוטלת עימה חבילות צמר גפן ואגב הסתכלות בטלוויזיה מגלגלת ספוגיות, שיהיו מוכנות למחרת, בבואה למרפאה. “כך אני גם מפיגה מעט מתחושת הבדידות”, מעירה רגינה, “בדידות שלא אחת מעיקה עלי, ביחוד מאז נפטר בעלי”.

רגינה גם פעילה בארגון נשים למען ירושלים, אשר הוקם על ידי ברט גולדשטיין, והשוקדות על שיפור מראה העיר, שמירה על נקיונה והדרה. לא אחת מביאה רגינה שתילים לגני ילדים ולבתים רבים, כדי לפאר בהם את החצרות והבתים. רגע פתחה האשה את מרפסת ביתה, ולעיני נתגלה גן מרהיב של ירק ופרחים, גן החבוי בסתרי סתרים, כמו מוחה על בית ענק שקם מנגד “ונעל שערי שמים ואדם”, איזה קיר אפור מתמר ועולה, מהומה של פיילות ודליים, סחבות וכביסות, המאפילה ומגבירה את תחושת הבדידות וחוסר האונים, זה עולם חסר־טעם המאיים על האדם.

באתי לשעה קלה לברך את רגינה והשתהיתי אצלה כשעתיים או שלוש שעות, עד רדת החשכה. רגינה ליותה אותי עד תחנת האוטובוס. משעליתי על האוטובוס שאלתי את הנהג אם הוא גם עובר רחוב מסויים. והנהג השיב לי נזעמות: “אני רק נוהג, ולא נהירים לי שמות הרחובות דרכם אני נוסע”. עד מהרה הוטלתי אל המציאות האפורה, אף על פי כן, לאחר שעה קלה שוב חזרה והאירה דרכי בחשכה מכוח דמותה של רגינה, רגינה שכולה אור; ברוכה מנשים רגינה, שירבו כמוה בישראל.

יצחק דרורי    🔗

זה כחמש עשרה שנה מתכנס בקביעות ומדי שבוע בבית הרבנית הרצוג חוג של לומדי תורה. החוג מורכב משופטים ומשפטנים. שעת־לימוד זו, שקלא וטריא בסוגיה שמביא התלמוד, מעוררת קורת רוח עמוקה בקרב חברי החוג, כאילו נקלעים אל עולם רוחני שהכל שווים זה עם זה, באין מתנצחים ובאין מקנאים, לא שופט, לא סנגור ולא קטיגור, הכל מהווים משפחה אחת: שרויים באוירה של צוותא.

את הרעיון להקמת חוג זה יזם יצחק דרורי והוא שפנה בשעתו ליעקב הרצוג ז"ל, אשר חזר לירושלים באותם הימים מכהונת שגריר בקנדה. הרעיון נתקבל על דעת החבר ללימודים באוניברסיטה העברית, אלא שיעקב הרצוג העמיד תנאי ונסחו בדרך זו: “אני רוצה ללמוד, ואולם יש להקים מסגרת קבועה, אחרת איני סבור שהחוג יתמיד בלימודיו”. ואמנם שמעו השניים ועשו. קמה המסגרת, והמאזין לעתים לדברי עוה"ד הותיק בירושלים, צבי שורץ, המביע שמחה על סוגיה תלמודית שלמד, מאמצה ומשלבה אגב שיחה או קובעה במאמר משפטי – ייווכח עד מה נאה חוג זה למשכילים ולתלמידי חכמים לירושלים וירושלים נאה להם. הרב אליהו גרוסברג מ"נתיב מאיר" מנחה את השיעור.

קשה לתאר, שיצחק דרורי, הצנוע, החבוי בפינתו, שדיבורו בנחת וחיוך ביישני עולה על שפתיו, מילא וממלא בהתנדבות תפקידים ציבוריים, שהם בבחינת חובת הלבב. זה כחמש שנים הוא יושב ראש ועדת השמות של עירית ירושלים, ועדה המורכבת מחברים משדרות שונות ובכללם שני כמרים, ובידה למעשה “המפתחות” לדמותה הרוחנית של העיר. אנשים ומוסדות רבים פונים אליה מדי יום, אפילו אישים מחוץ־לארץ ומציעים להסב רחוב על שמו של פלוני ואלמוני “רב הזכויות”, קריאת רחובות, סימטאות וכיוצא באלו, הרבה “לחצים” מופעלים על הועדה וזו חייבת לבחון את ההצעות לגופן, לעמוד איתן, שהרי מי מבני עמנו אינו חולם לקשור את שמו עם עיר הנצח שלנו, בירת ישראל. וודאי לכל אחד ואחד טעמיו עימו. סיפרנו מה שסיפרנו על יצחק דרורי (פריי) ודומה שהקדמנו את המאוחר ודחקנו לבסוף את היכרותנו עימו, שהרי האיש תמציתי מאד במשפטיו. כמשפטן מנסח את עיקריו בבהירות ובקצירת האומר. בהמשך הדברים מתגלית לפניך דמות שעיסוקה הציבורי הוא בשורש הוייתה, סגולותיה הרוחניות הן הסוללות לפניו את דרכו בחיים. כבר בראשית עליתו לארץ, באמצע שנות השלושים, תפס מקום נכבד בקרב הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, יחד עם חברו גדעון האוזנר, עמדו בראש הסתדרות זו, ויחד השתתפו בכינוסים ציבוריים בארץ וכינוסים בינלאומיים של סטודנטים בחוץ־לארץ. לימים סיים יצחק דרורי את לימודיו במדעי הרוח באוניברסיטה העברית, למד משפטים והוכתר לעורך־דין, ועד מהרה היה לחבר במועצה הארצית ובועד המחוזי של לשכת עורכי־הדין בירושלים, יו"ר בית המשפט המשמעתי של לשכת עוה"ד, ללמדך מה רב האימון שהאיש מעורר בכל שדה חברתי בו הוא נקלע.

שוב: יצחק דרורי “מיהו”?

יצחק דרורי נולד בפראג, צ’כוסלובקיה (1915) למשפחה חסידית שנמלטה מריישה, גליציה, מאימת המלחמה הראשונה. כתום המלחמה חזרה המשפחה לעיר מוצאה ויצחק גדל על ברכי היהדות, למד בחדר ובבית המדרש, ויחד עם כן למד בבית הספר הממלכתי ובית הספר התיכון. בין שאר המקצועות “טעם” מלימודים קלאסיים, לטינית ויונית, שהיו מיועדים ל"חידוד המחשבה", ללא מטרה מעשית.

העברית שרכש בילדותו סייעה בידו לקבל רשיון עליה כמועמד ללמוד באוניברסיטה העברית. ויחד עם לימודיו בתחום מדעי הרוח עסק בצרכי הסטודנטים. בסוף שנות השלושים יצא לביקור אצל קרובי משפחה בפולין וכאן הדביקה אותו המלחמה. תודות לעיר מולדת אבותיו, ריישה, העומדת על גדות הסן, עבר יצחק דרורי את הגבול וכארבעה חדשים נדד, ועברו עליו הרפתקאות רבות, עד שחזר לירושלים. יצחק דרורי חזר לארץ באניה רוסית דרך תורכיה. כבר שמע בימים ההם על נפילתה של צרפת. משהגיע לארץ כבר עמד הגיוס לצבא הבריטי בעיצומו. יצחק דרורי מילא מכוח ציוויו הלאומי־הפנימי את חובתו והתגייס עד מהרה לצבא וצורף עם כמה מחבריו לפלוגת האתתים, שליותה את חיל האויר הבריטי ליון. כאן קשר יצחק דרורי קירבת־ידידות עם כמה וכמה מיהודי יון, התארח בבתיהם, השתתף ב"סדר" בליל פסח. יחד עם חבריו התקינו רשת של קוים בשביל חיל האויר. ואולם בינתיים פלשו צבאות הנאצים ליון, והחיל הבריטי החל בנסיגה “מסחררת”. במשך כשלושה ימים היו למטרת הפצצות חיל האויר הגרמני, נסו מינינה בצפון עד בואם לנמל קלמטה. מכאן הצליחו הנסוגים להגיע באניה לאי כרתים, כשהם מפורקים מכל ציוד כבד. לאחר שבוע ימים עברו למצרים. החייל צוייד מחדש, עברו סידרה של אמונים מפרכים ונשלחו ללבנון ולסוריה, שבידי בנות הברית. אף כאן עסק יצחק דרורי עם יתר חבריו בהתקנת קוי תקשורת, ובכלל זה מתחו קוים משטורה למרג’עיון ואיפשרו בדרך זו קשר טלפוני עם ירושלים ושאר ארצות שהיו בידי בנות הברית. אף בעיראק היה יצחק דרורי. מכאן עברו לטוברוק ועבר את כל ההרפתקאה של הנסיגה לאלעמיין בפיקודו של גנראל אוקינלק.

כארבעים שנה נמנה יצחק דרורי עם מפלגת הציונים הכלליים, בנעוריו היה חבר בנוער הציוני. במלחמת העצמאות היה בחיל הקשר של ה"הגנה" שמפקדתו היתה תחילה בבנייני הסוכנות היהודית ולאחר מכן העתיק את מפקדתו לטלביה. בחודש ההפוגה החליט יצחק דרורי לשאת אשה והמשתתפים בחגיגת הנשואין יודעים לספר כיצד כיבדו את האורחים במעט נקניק ובכמה תפוחי אדמה. הכל הביטו על הזוג בתמהון, ובימים שהכל ביקשו לעזוב את ירושלים עלתה האשה מתל אביב לירושלים. כיום מונה הזוג משפחה מבורכת, הבן הבכור משפטן שהביא חיבור חשוב על החקיקה באזור יהודה ושומרון, חיבור שנעזרו בו רבות בועידת קאמפ דייויד, הבן השני הוא חבר באבני איתן בגולן, והבת מסיימת את בית הספר התיכון וחברה בתנועת הצופים.

יצחק דרורי היה חבר מועצת העיריה מטעם גח"ל, היה יושב ראש בועדת החינוך. תחילה כסבור היה שועדה זו תעסוק גם בבעיות חינוך שבמהות, עד מהרה נוכח לדעת שאין זו ועדה אלא הנהלה לשירותי חינוך להקמת בנייני בתי ספר, לאתר מקומם ובמגמה לקיים את השילוב החינוכי הנכסף. הוא גם סגן יושב־ראש אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים, חבר הועד הפועל, וחבר חבר הנאמנים של האוניברסיטה.

ואולם כמו מאליה עלתה השאלה מה מביא אדם מישראל לעמול כל ימיו בצרכי ציבור ובהתנדבות. נראה שהתשובה היא “לכך נוצר”. דרך אגב אמר: “יודע אתה ירושלים היא עיר המעוררת השראה”. מדי שבת וחג מבקר יצחק דרורי בכתל המערבי, ביחוד אוהב לבקר בכתל המערבי לאחר תיקון ליל שבועות, עם דמדומי שחר עושה הוא דרך ארוכה, כיהודים רבים אחרים ממאה שערים, מקור ברוך, אפילו מבית וגן. קיבוץ של יהודים משבעים ארצות מתלכדים לפני האבנים הדוממות. “עצם ההליכה ברחובה של ירושלים מעוררת חוויה חגיגית ולא כל שכן אל הכתל המערבי”! כאן אתה ממשש באורח מוחשי את הדופק היהודי. ירושלים ותל אביב אינן רק שתי ערים, אלה הן שני עולמות, השונים מאד זה מזה, בנופן של הערים ובתושביהן. לירושלים דרך־ארץ משלה, מידות מיוחדות. אשריו מי שזוכה לדור בה".

יצחק דרורי היה עצור בהבעת רגשותיו על ירושלים, אף על פי כן, משהחל לדבר על העיר הזאת כאילו אמר שירה.

לעתים נדמה, שאדם האמון על עסקי ציבור, או עורך־דין שטיבו לעמוד על “קרקע המציאות”, מפוכח ובעל הגיון שקול ומדוד – רחוק הוא ממוזת השירה והניגון. הנה הפעם גיליתי, שאדם מישראל אפילו הוא לכאורה “איש ירושלים של מטה” במסתרים נושא בלבו את ירושלים של מעלה כסולם יעקב – משורר, משורר בכוח.