בצלאל, ירושלים

תערוכת אוסף איילה וסם זקס מטורונטו, המוצג לראשונה בארץ במוזיאון בצלאל בירושלים, היא אחרונה לשרשרת התערוכות הגדולות של אמנות “קלסית”, שהוחל בה לפני פחות משנתיים. הפעם לפנינו אוסף שלוקט במשך תקופה של עשר שנים על ידי אספנים פרטיים, וטעמם ושיקוליהם הם שקבעו את מגמתו והרכבו. ניתן לומר מיד: רמת האוסף עולה ללא ספק על זו של התערוכה הצרפתית הקודמת מבחינת רב־גוניותה וכן בגלל שיתופם של אמנים זרים חשובים במסגרת הכללית של “אסכולת פאריס”; התמונות המוצגות הן בדרך כלל מעשה־ידי ציירים שתהילתם נודעת מזה עשרות בשנים, ואף בארץ, הודות לפופולריזציה הנרחבת שנעשתה על־ידי ספרי האמנות הרבים והרפרודוקציות.

ארבעה ציירים אימפרסיוניסטים מיוצגים בתערוכה: רנואר, פיסארו, דגה וסיניאק. רישומו של רנואר “אם וילד” (66) העשוי סיקרית וגיר לבן, אף שהוא רישום, הוא מגלה את סגולותיו של הצייר. אף כאן ניכר אופן טיפולו המיוחד של רנואר בעירום, ואהבתו לחומר, שהיא מורשת מן הציירים האיטלקיים של הרנסנס המאוחר והברוק, כקאראצ’ו, ומן הציירים הצרפתים בני המאה הי"ח, כבושא ופאראגונאר. אף ברישומו של דגה, “לאחר הרחצה” (11), בפחם ופסטל, ובמידה גדולה יותר ניכרות כל תכונותיו של האמן, שסידרת רישומיו ידועה לנו לא פחות מציוריו, להם שימשו אלה בסיס ויסוד, ולציירים כטולוז־לוטרק – דוגמה מאלפת.

מאנשי הדור של 1890 נזכיר תחילה את בונאר, המיוצג על־ידי תמונה נפלאה של “נוף בדרום צרפת” (1). בונאר, המוכר אך מעט בארץ ואשר שייכו אותו בלי הצדקה לקבוצה האינטימיסטית של וויאר, הוא הצייר, שבנופיו האיטלקיים והים־תיכוניים, שמר יותר מכולם על הקשר בין האימפרסיוניזם ותקופתו, אף גילה “צבעי אור” חדשים אותם לא הכירו קודמיו האימפרסיוניסטים. צייר אחר, יותר דקורטיבי בדרך כלל, וואלטא, שייך אף הוא לדור זה, ומיוצג כאן דווקא על־ידי תמונת זוג בסגנון האופייני לזה של טולוז לוטרק, לצייר של מודעות הפרסומת.

מהקבוצה ה"פובית", שגידלה יותר מכל קבוצה אחרת כמה מגדולי אמני דורנו, רואים אנו ציור “פובי” טהור אחד: “מראה נוף ובו שלושה עצים” של אנדרה דרן (13) משנת 1907, כלומר, מתקופת הראשית של אותה מגמה משוחררת מכל משמעת של צורה וצבע; אך למרות היותה כה “פראית”, אם נשתמש במונח הסרקזמי מאותן השנים, מעיד ציור זה מצד אחד על הרוח הקלסית של יוצרה, ומצד שני על גישתו הסובייקטיבית־קיצונית באותה תקופה אל הנוף, ובאופן כללי אל הביטוי הפלסטי של הציור, גישה המייצגת ציירים אחרים בני זמננו. “הסערה” של וולאמינק (79) הוא נוף מתקופה יותר מאוחרת אשר ריסנה כביכול את יצריו ה"פוביים".

ששת ציוריו של ראול דופי, נותנים יותר מושג־מה על סגנונו של הצייר: הם מעבירים לפנינו את הנושאים החביבים עליו, את הלירי והפנטסטי שבו, את צייר הגנים, החגיגות וכלי הנגינה, למן ה"הלל למוצרט" (16) משנת 1915, המזכיר את ה"הלל לבאך" שראינו בתערוכה קודמת, ועד “הכינור הצהוב” (19) שציויר ב־1949. אצל דופי אין הטבע סטטי; וכדי לתרגם לעצמו את התנועה, הריהו מצייר – כבתמונת הנוף “חורשת בולון” (18) – כמה כתמי צבע נרחבים, כחול, תכלת, ירוק בהיר לצידו של ירוק כהה, לרוחב התמונה, ומעליהם, בסקיצות קלות, עצים, קונטורים של בתים, סוסים; בתמונה זו גלומים כוחו וחינו של דופי.

ז’ורז' רואו מיוצג בשני ציורי־שמן: “נערות הקרקס” (69) ו"אשה בפרופיל" (70). לצייר זה, שבחר בדרך אכספרסיוניסטית־מיסטית, נודעת השפעה לא מעטה על ציירים רבים המשתייכים לאסכולה הניאו־אכספרסיוניסטית כגרומאר, ואפילו למרות אסטתיקה שונה לחלוטין, אלברטו ג’אקומטי (‘שתי דמויות’, 21). משל מאטיס, אבי הפוביזם, נמצאים כאן כמה רישומים ללא עניין מיוחד.

בשני ציורים של פיקאסו ובראק ניתן לנו לעמוד על ההבדל המהותי ביניהם. בעוד שפיקאסו ממציא כשהוא בונה, מרכיב משהו חדש, יותר אמתי לגבי־דידו מהמציאות, ומצוייר לא לשם הצגת הנושא אלא לשם היצירה האמנותית לעצמה – הרי בראק מגלה כשהוא בונה. הוא בונה כפי שנעשים שטיחי־קיר, אך מתוך מחשבה ומעולם לא באופן שרירותי (“טבע דומם ובו תפוחים וכד”, 4). פרנאן לז’ה מציג “טבע דומם” אחד, המעמידנו על מציאות זרה של מכונות. קוביסט חשוב אחר, ז’אק ווילון, בונה את המרחב ב"קובים" ומנצל בזאת אלמנט חדש – חיפושיו של רוז’ה דה לה פרנה אחר ממד חדש, בלתי תיאטרלי ומתאים יותר לאמנות הציור (הקציר, 77).

“רחוב נורווין במונמרטר” (74) שייך לתקופתו “הלבנה” של אוטרילו, אותו פרק־זמן בו היה מרבה בציורי סימטאות מונמרטר, בסוף העשור הראשון של המאה; ציור זה אינו נמנה על המעולות ביצירותיו. לעומתו, “פורטרט הגב' הסטינגס” (53) של שוכן מונמרטר אחר, אמדאו מודיליאני, מצטיין בכל התכונות האופייניות לתמונותיו, בצבעי הכתום, האדום והאוקר שלו, וכן בחלוקת השטחים. משענת הכסא, המצויירת רק מעברו האחד של הפורטרט, רומזת על קיומו, אך אינה מעניינת את מודיליאני כגוף בפני עצמו. הרקע והכסא, כבכל תמונה אחרת של האמן, צריכים להבליט את הדמות המרכזית. “כנסית הכפר” של סוטין (73) היא אחד מהיפים והנדירים בציורי התערוכה. סוטין כולו נמצא כאן, על סערות לבו ופקפוקיו וירושתו הכפולה של אמן יהודי ורוסי. “מעל לגגות וויטבסק” של שאגאל (7) מוסר שוב את הנושא הידוע של היהודי הנודד, המהלך מעל מגדלים רוסיים, כשגופו נטוי לפנים. “אשה שוכבת” של פסקין (58) היא מיצירותיו הטובות של אמן זה, בזכות העיבוד העדין והמושלם.

למרחב יום שישי אפריל 01 1955