בצלאל, ירושלים

לפנינו תערוכה בעלת היקף ומשמעות, שזה מכבר לא ניתן לנו לראות כמותה. אין היא כוללנית, כתערוכות הגדולות שקדמו לה, על זרמים ואסכולות; היא מזמנת אותנו להתייחד עם צייר שפרסומו מבוסס, ואשר השפעתו היא מהגדולות ביותר בעולם הרחב. מסוכן לסכם את אמנותו של ז’ורז' רואו במילים ספורות, למיינו ולהכלילו בקבוצה או בזרם, או להשוותו עם אמן אחר. רואו הוא תופעה מיוחדת במינה “בתקופה זוֹ של שטנה ועלבונות…” כפי שהוא כותב. ואפשר שהדבר ייראה תמוה, שדווקא רואו הוא האמן שנשען, יותר מחבריו למקצוע, על המסורת, והגיע לידי שלימות הביטוי. אין נקודת המוצא של אמנותו נעוצה ברעיון שהיה גלום במצב ראשוני אצל אמן בן הדור הקודם – ויהא זה סיזאן, וון גוך או כל אימפרסיוניסט שהוא. אפשר, לעומת זאת, לומר שרואו הביא לידי שלמות הביטוי את “הקו הלולייני”, בו החל בצרפת דומייה, אותו קו בו נגעו מבלי להתעכב לידו אמנים כסיזאן, דיגא וטולוז־לוטרק, אותו עולם של מחזות־קרקס מגוחכים או עגומים, של ליצנים ורעבים ללחם.

ז’ורז' רואו השאיל לתצוגה בארץ ממיטב יצירתו הגראפית: שורה של תחריטים צבעוניים מלפני מלחמת העולם, הכוללת אילוסטרציות לספרו של סוארס “הפאסיון” ולספרו של האמן עצמו “הקרקס”, וכן 58 התחריטים של ה"מיזררה" – ה"חמלה", המהווים את עיקר התערוכה. האוסף הזה נותן מושג לא רק על עבודתו הגראפית של רואו; הוא זורק אור על אמנותו של הצייר כולה. לשם כך הוצגו גם מספר רפרודוקציות אופייניות. האילוסטרציות הצבעוניות, ביחוד אלה של ה"קרקס", מפליאות, הן בקומפוזיציה ובעיקר בצבעוניותן העזה והטהורה, בה שטחים אדומים, כחולים, צהובים וירוקים משקפים לפנינו, באספקלריה אקטואלית, את עולמם של הוויטראז’ים של ימי הביניים. ורואו מצליח בדרך־כלל, הודות לכנותו כצייר המאמין ביעוד אמנותו, לצאת כמנצח במאבקו עם כל הסכנות שעלול לגרור סגנונו זה, סכנות של מנייריזם ווירטואוזיות קלת־ביצוע.

מעלות אלה באות לידי מלוא בטויין ביצירתו “מיזררה”, שלה ייחס האמן עצמו חשיבות עיקרית במפעל חייו. סדרת התחריטים, פרשת יצירתה הארוכה והמייגעת של הסדרה, שלמותה כהבעת עולמו הקתולי – הופכות את ה"מיזררה למה שאפשר לכנות בשם – צוואתו של רואו. תחילתה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, בצורת רישומי דיות; לפי בקשת וולאר, סוחר האמנות המפורסם, שונו הרישומים לציורי שמן. וולאר מסרם לאחר זמן לצילום על גבי לוחות נחושת, אותם עיבד רואו במשך שנים, בהשתדלו לשמור על צורתם וקצבם הראשונים. ההדפסה נשלמה ב־1927 אולם עקב הנסיבות הוצאה לאור ב־1947 בלבד.

לכל אחד מהתחריטים, המראים ראשים אכספרסיביים, דמויות שונות, ישו הצלוב ומחזות אחרים, נתן האמן שם פיוטי, המבטא בצורה סמלית את סיבלו של האדם, את האמת והטרגיקה של הבלתי־מאמין, ובמקביל לזה – את סבלו המושיע של ישו על הצלב. הרבה רמזים מצויים כאן למלחמה, והדגש מושם על יסוריו של הפרט, של כל אדם באשר הוא אדם, ובזאת גדולתה של היצירה. הקשר ההדוק בין טכניקה מושלמת, פשטות ביטוי ציורית וגדלות אנושית, יוצרת במסתכל את הרושם של יצירת אלמוות, שמעטות כמותה באמנות העשרים.

למרחב יום שישי יוני 24 1955