מוזיאון תל־אביב

לארבעת הציירים המוצגים יחדיו באולמי המוזיאון בתל־אביב דבר אחד משותף: אין הם מתיימרים להימנות על המספר הרב־והולך אצלנו של המכנים עצמם ציירי “הדור החדש”, המהפכנים כביכול. ביישוב־דעת ממשיכים הם בדרך שהתוו להם בני הדור הקודם. בהסתכלותנו בתערוכותיהם, ניצבת לעינינו תמונה ברורה של אמנים בעלי תכונות ומעלות מסויימות ואופייניות. יש אמנם והם סוטים מדרכם, ואז ניכר בהם חותמו של אמן זה או אחר, אולם אופי ציורם כמעט מחייב תופעה זו, אשר תוצאותיה מעידות שאין היא שלילית תמיד.

מרדכי אבניאל    🔗

מרדכי אבניאל מציג את עבודותיו האחרונות בצבעי מים וחיתוכי עץ. נראה שמאז תערוכתו הקודמת, בבית האמנים בירושלים, התקדם אבניאל בשטח צבע המים. הוא משתמש ללא ספק בצורה הנאותה בטכניקה עדינה זו; יש בה כל התכונות הנדרשות: קלילות ובטחון־בצוע ספונטניים, שאינם באים לביטוי דומה בצבע השמן. נראה לנו שבציור כמו “הנמל הקטן” (15) הצליח אבניאל להעלות לפנינו נוף, בצורה אשר יש בה מקלות הסקיצה, צבעוניות, וכוח יצירה כאחד. צבעוניותו נאה, ומיטיבה בדרך־כלל להביע את האווירה של הנוף הישראלי. אבניאל מצליח פחות כשהוא מוותר על פשטותו המוחלטת־כמעט, ורושם אגב ציור, גיבוב הפרטים, סימון הקונטורים, יש בהם משום ערבוב טכניקות שכדאי להימנע ממנו.

חיתוכי העץ, שבחלקם הגדול הוצגו לפני כן בירושלים, הנם יותר פורמאליים ופחות הולמים את מזגו של אבניאל: זוהי שורה של טיפוסים יהודיים, או ציורי סמטאות עקלקלות; גם כאן הטיפול בנוף משובח יותר. ההססנות נעלמת, ודומה שנושא זה קרוב יותר לאמן.

צפורה ברנר    🔗

ציורי צפורה ברנר, רב־גווניים הם יותר מאשר אלה של חבריה, ואולי אף פחות קונפורמיסטים. אין ספק שעבודתה של הציירת במחיצת אמנים כינקו, סטימצקי ושטרייכמן היתה גורם חשוב בהתפתחות ציורה, בו שולטת, גם מרחוק, השפעתו של מאטיס, אם ברוח הדקורטיבית של תמונות מסויימות, כצבע המים “טבע דומם עם פרחים” (41), אם בצבעוניות העירנית של הגואש, כמו ב"תמרים ליד שבע־טחנות" (28), ואם בקוו, כברישום הדיות “נערה יושבת” (46).

שמואל לם    🔗

בתמונות השמן של שמואל לם, קיימת אחידות סגנונית וצבעונית. עם זאת – טובים ציורי הנוף שהוא מציג מהפורטרטים. הם מעובדים ב"שפאכטל" (בלימה), האוירה השלטת בהם בהירה מאד, והגוון המתמיד הוא הצהבהב והסגול. אין לם מחפש אפקטים מיוחדים, אין הוא מנסה אף לבנות תמונה, מבחינה קומפוזיציונית; לכן, לעתים קרובות, קיימים שטחים מתים בתמונותיו, בהם מופרע שווי המשקל ונגזל משהו מחוזק הנושא, כמו המונוטוניות הדהה של השמים ב"מבט על ניו־יורק" (56). “הסינה בפאריס” אולי מתאימה יותר לנטיותיו של לם. לידה, “עצי התאנים בחורף” (59) טובים למדי: לתמונה – רכוז רב ואופי וון־גוכי מסויים.

מליטה שיפר    🔗

מליטה שיפר, האמנית החיפאית, היא בעלת האישיות הרעננה ביותר בקבוצה זו. היא ניחנה בטמפרמנט רב יותר, בספונטניות ובגישה ישירה אל הצבע, וזאת למרות שגיאות מרובות ורמה כללית חסרת־קביעות. הפורטרטים אינם מעניינים; לעומתם – בולט מזגה של האמנית בציור הנוף שלה, הן בקוו המודגש, שאינו בא לסמן קונטורים אלא להדגיש את הכיוון, והן בצבע הקל והשוטף ללא־מעצור וללא בעיות – אך גם ללא חידושים. ב"פינה בירושלים" (69), ניכרות התכונות הללו במיוחד. לעומת זאת אין אנו אוהבים תמיד את הגוונים המופיעים בנוף – כוונתנו לשטחים הצהובים והכחולים; כן זרים לנו הקונטורים האדומים של “עין־הוד” (68). “רחוב בפאריס” (67) אף הוא ספונטני, רווי חושיות.

למרחב יום שישי יולי 22 1955