בחוברת “אורות” ל"ד סיפרנו על שתי תערוכות שערך איגוד המוזיאונים בישראל בימי חגיגות העשור, תערוכות של ציור, רישום וגראפיקה, שהוצגו במוזיאון תל־אביב וב"בצלאל" בירושלים. המשכן לאמנות בעין־חרוד והמוזיאון לאמנות חדישה בחיפה ערכו גם הם תערוכותיהם לכבוד העשור, הראשון בא והציג את הפיסול הישראלי, והשני אמר להביא לפנינו את אותן אמנויות קטנות, כביכול, בתערוכה שקרא לה “עשר שנות אמנות ישראלית בצילום, קיראמיקה ואריגה”.

התערוכה בעין־חרוד הדגימה והדגישה יפה כמה וכמה עובדות כלליות. אמנות הפיסול בארץ עוֹדה צעירה ומגששת, ודומה רק בשנים האחרונות מצאה לה דרכה. טבעי איפוא הדבר, שעד היום ניכרות בה השפעות רבות מן החוץ, והיא פתוחה להן הרבה יותר מאמנות הציור. בשל כך רמת הפיסול בארץ עודה נמוכה, ולבד מספר מצומצם של יוצרים בעלי העזה, אין בתוך עדת הפסלים שלנו ייחוד עצמי ופנים שהם כולם מיוחדים להם. אמנם, אין להפריד את תולדות ראשית הפיסול בארץ מתולדותיו הראשונים של הציור הישראלי. תופעה זו הידועה בשם “רגיוֹנאליזם”, שעיכבה את התפתחותן של שתי האמנויות, דומה הרבתה לפגוע בפיסול, באותה צורת ביטוי פלאסטית, הקשורה מאז ומתמיד בכל ערכיה ומסקנותיה בשלמות הצורה. העבר לא סייע לפסל בישראל שהיה מבקש לגלות אופי הפיסול היהודי בימי קדם. פיסול יהודי לא היה בנמצא, אפילו בשעה שנוצרו בארץ מוזאיקות ובניינים, שטבוע בהם חותם ארכיטקטוֹני מיוחד במקצת; ואילו מן הפיסול של העמים שסבבו אותנו כמעט שלא נותר שריד.

גם עכשיו אין התנאים האוֹבּייקטיביים מסייעים לפסלינו ביצירה אמנותית רצופה. המורים הוותיקים, ובעיקר בן־צבי המנוח, העמידו דור של אנשים מוכשרים, ללא הכוונה אמוֹציונאלית איתנה. לעומת זאת, גילתה לנו התערוכה בעין־חרוֹד את חשיבות פעולתו של הפסל והמורה הוותיק רוּדוֹלף להמן בקרב תלמידיו. הללו, רובם צעירים ומושפעים מן האֶכּספְּרסיוֹניזם הגרמני. אולם אחדים מביניהם כבר יודעים לפשט את הצורה, ותמיד מתוך זיקה עמוקה למהות החומר (לרוב עץ). קבוצה שנייה של פסלים, וזו נמצאת בקו עלייה מתמיד, היא קבוצת הפסלים המופשטים, דוגמת דנציגר ושמי, שחביב עליהם הברזל המולחם, ובו הם יוצרים פסליהם, וכן שטרנשוס, פלומבו, זהרה שץ, המפסלים בחמרים שונים. הללו יודעים יותר מחבריהם את הנעשה בעולם הגדול, והם ערים לתמורות החלות בו (ונכון הדבר גם לגבי דנציגר, השוטף לקרב יצירתו אל נופי הארץ), אלא שאין הם יודעים תמיד לקשור את יצירתם עם פניה המיוחדים של הארץ. מכל מקום אמנים אלה גילו לפחות את הדרך לשחרור הפיסול מן הרוח הרגיוֹנאליסטית, שהקפיאה שנים רבות התפתחותן בארץ.

התערוכה השנייה, “עשר שנות צילום, קיראמיקה ואריגה בישראל”, אי אפשר היה לה להצביע על התפתחות כלשהי, אף לא באחד משלושת המדורים שבה, השונים כל כך אחד מן השני. זו נערכה איפוא על טהרת הערכים האסתיטיים.

מכל מיני מלאכת האמנות, דומה, מלאכת האריגה היא האחת והיחידה, המבקשת להתחבר עם המיוחד שבאקלים ה"ישראלי". ניכר הדבר בצבע, וגם בחומר, שגסותו המכוּונת כאילו רוצה לילך בדרכי אמנות האריגה העממית, שהייתה כה מפותחת כאמנות שימושית טהורה אצל עמי ערב. וחבל שדווקא בתחום זה לא הצליחה התערוכה במוזיאון העירוני בחיפה לשקף אלא מעט מן הנעשה בארץ, והמוצגים המשובחים ביותר היו אלה של הגברת יוליה קיינר מירושלים, שעבודותיה מצטיינות ברוח אירופאית טיפוסית.

הקיראמיקה, שהתפתחה בצעדי ענק בשנים האחרונות, עדיין רחוקה מלתפוס משהו מאותו ייחוד שנתייחדה בו הארץ. רבים מאמני הקיראמיקה שלנו, ובעיקר הוותיקים שבהם, הביאו עמם את מסורת אירופה ובמיוחד זו של גרמניה, שעיקרה, טהרת הצורה. ואילו הצעירים, הנוהים יותר אחרי החומר, ונוהגים חירות רבה בצורה, מושפעים, בשל השתלשלות מסיבות מקרית, מהקיראמיקה האיטלקית המודרנית. כך אירע לו לצבי גלי, שעשה שנים באיטליה, וכך אירע לצעירים אחרים, שלמדו את מלאכת הקיראמיקה בעין־הוד, בהדרכתו של האמן האיטלקי לוצאטו, וחדלו לראות ביצירה הקיראמית מוּצר שימושי גרידא.

אשר לצילום, אפשר לציין שתי עובדות עיקריות: רמה נאה למדאי של צלמים רבים, העוסקים גם במונטאז’ים ובשאר מיני ניסיונות, שהיו אפייניים לדור שלם של אמנים צלמים באירופה ובאמריקה; וכן היעד מוחלט כמעט של דמות האדם כנושא מרכזי בצילום; עובדה זו מתמיהה, נוכח המסיבות המיוחדות של חיינו בארץ זו.