מפני טעמים שאי אפשר לגלותם כאן (מחשש סכנה לקרדיט) אינני גר ברחוב אלנבי, אף לא בהרצל, או ביאליק, או הס וכדומה, אלא הרחק מאחורי רחוב העליה, ברחוב שלא כולם יודעים את שמו ולא אכנהו. ברחוב שלי אין “קלוּבים”. ואיני יודע מדוע. אבל אני מרגיש צורך מיוחד בקלוּב הוא נותן הרבה דברים. פוגשים חבר, פוגשים ידיד, משוחחים, מעיינים בספר, קוראים עתון מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ, הכלל – יש ויש מה לעשות בקלוב. ונפשי יוצאת אחריו. בקיץ אני ניגש לקלוב שברחוב אחד־העם, לספריה שברחוב לילינבלום או נחמני וכו', אבל במה דברים אמורים – בקיץ. אבל בחורף, משמתחילים הגשמים, ואני רוצה קלוב, והגשם לא רק מטפטף, אלא כבר יורד – שאני.

יום אחד תפסני הגשם ברחוב העליה בדרך לקלוּב. והנה קול רינה עולה באזני קול נוער, ניגשתי וראיתי כעין “קלוב”. “יאה עניותא לישראל” – אין חשמל, רק מנורה קטנה תלויה על הקיר ומעשנת, אבל אין גם שולחנות, אין ארון ספרים כי אם חדר ארוך וצר. “מה כאן”?, פונה אני לנער. – “המועדון שלנו, של הנוער הלאומי”.

נכנסתי פנימה. ממול הדלת תמונת הרצל, משמאל תמונת ז’בוטינסקי מימין תמונת טרומפלדור. זה הכל. מלבד בלבול לשונות רומינית, בולגרית, כורדית וכו.

הפניתי את עצמי לצאת והנה על יד הדלת תמונת אחד־העם ועל ידה תמונה לא ידועה לי, ציור פאנטסטי, עם דמות אנשים ומתחתיו כתוב “תל חי”, שאלתי בחור צעיר מה התמונות האלו, ענה לי: זו תמונת השומרים וזה שממול (ז. א. אחד־העם) הוא ראש השומרים שנהרג בגליל בגלל שברח מעכו. שאלתי אותו אם יש כאן עתונים, ענה לי שברחוב גרזובסקי (הכוונה לגרוזנברג) יש קלוב “גדול לאומי” ושם הכל. החילותי ללכת לרחוב גרזובסקי לקלוב הלאומי הגדול ומה שאמצא שם אספר בהזדמנות הקרובה.

תרצ"ה.