היה מי שאמר: יהודים, בכל מקום יהודים הם, רחמנים בני־רחמנים. ואכן נכון הוא. קראתי באלה הימים על קבלת הפנים הנאה שנערכה לחיילים יהודים שבצבאות בנות־הברית בימי־החגים בקהילה העברית אשר בקהיר של מצרים. עלץ הלב מאוד, ונזכרתי מעשה מימי שחרותי. היה הדבר בשדליץ אשר בפולין – אַיך, אַיך שדליץ? – בראשית המאה הזאת. נערכו שם תמרונים צבאיים חשובים, שנקראו בשם: “תמרוני המלך”. “לחמו” אז ארבעה מחוזות. צבא רב מאוד וביניהם גם הרבה יהודים. ה"התקפה" האחרונה נערכה בשדליץ. היהודים אשר בצבא היו רבים יותר מיהודי שדליץ, ואף על פי כן לא אמר חייל אחד, שלא היו לו מאכלים כשרים, שלא חסה בצל קורת בית יהודי. זוכר אני, בנות שדליץ היקרות היו מסובבות על הבתים ואוספות כל מיני מאכלים ומטעמים בשביל החיילים, והרב דמתא, ארח אל שולחנו יותר מחמש מאות איש, ולא פסק פיהם מאכילה ושתיה. –

ובצאתנו משדליץ אמרנו, במה נברכך שדליץ, במה נפאר שמך לתהילה?

והשפתיים לוחשות עתה ברכה זו על קהיר המהוללה. קהיר, קהיר, במה נברכך?

תש"ב.