דוד’ל רוזנפלד, זכור לי מהימים ההם, ימי העליה השניה, בהופיעו על הבמות בנס־ציונה, בראשון־לציון, ברחובות, במושבות אחרות ובערים. תלמיד הגימנסיה “הרצליה” היה אז, היא הגימנסיה היחידה בארץ. ברגל היה צועד אז מראשון־לציון ל"ואדי חנין" היא נס־ציונה. היה מופיע על במות הפועלים, אך אז עוד היה כל אחד שמח בשמחת חברו ולא היו “פלגות” ו"מפלגות" רבות כל כך, ולסיפוריו המבדחים של דוד’ל רוזנפלד היו צוחקים כולם בצותא.

ואני – עיני היו מבריקות מנחת בהצליחו ליצור תמונה או טיפוס מן ההוי. הוא עודד אותנו ואנו עודדנו אותו.

ודוד’ל נדד, בימים ובארצות, ולבנו ליוה אותו בחרדה ובאיחולי־הצלחה, וגם במקצת גאוה.

והוא חזר לארץ. עתה ייקרא שמו: דוד ורדי. וכבר הספיק להיות בלהקת “הבימה”, וכבר הוכיח הישגים אמנותיים רבים באמריקה ובארצות אחרות. אהבת־"בראשית" שלנו לא בגדה, לא נכזבה, והיה צר אמנם לראותו מתלבט ועומד מן הצד, אך שמח הלב בשוּבו ל"הבימה". כולנו, כולנו מאז הימים ההם, שמחנו שמחת־אמת לכך.

ועד יפונה במחזה “מיכל בת שאול”, הלב נכבש מחדש. מסיבות רבות איני יכול, לדאבוני, להרשות לעצמי עתה את התענוג הנפלא הזה של ביקור בהצגות “הבימה”. אך כשהיא, רובינה שלנו, משחקת איני יכול שלא ללכת, וגם כשהוא, דוד’ל שלנו, מופיע. “חולשה” היא לי, ואני מגלה אותה ברבים.

דוד’ל שלנו נתגלה בר' יוספ’ל הרב הכתריאלי (“כתריאלים”), הישר והחכם, בעל השכל החריף והחד; כמה השכיל דוד’ל ליצור את השלמוּת של הדמוּת הכתריאלית הזאת.

ויפוּנה – העבד המסור למיכל. אזנים קשובות לו לכל המתרחש בחצר פלטי, ולכל המתרחש מסביב לה. בלב ונפש מסוּר הוא לה, וכל דאגתו להיטיב עמה, עם גברתו, שהוא עבד לה ורע גם יחד.

לא אני האיש, ה"בר־סמכא", שאעיז לכתוב משהו על חנה האם שלנו ועל מסקין־פלטי, אולם את “חטאי” אני מכריז ומודיע בפומבי. שלוש פעמים הלכתי לראות במחזה “מיכל בת שאול” בזכות יפונה, בזכות דוד’ל רוזנפלד מימי המושבות ביהודה, הנקרא עתה דוד ורדי.

תש"ד