אמרו עליו, על יוסי קריים, כי היה שקרן ובדאי – וכיוונו לעניין התואר האקדמי שאימץ לו. ועוד אמרו, כי בה בעת היה בו קסם מיוחד במינו. בדאי מקסים. מעולם לא הייתי מאלה המבקשים להסיר מסוות מעל פני אנשים טובים. אין זה דבר השווה את הטִרחה; המסוות הם מסוות, וטוּב־הלב של קריים פרץ תמיד, הקדים את כל השאר. זכיתי פעם לראות איך ניאות, לפני סגירת חוברת, להדפיס שליש אחרון של מאמר שנדחה על ידי עורך אחֵר, לאחר שהופעלו על אותו עורך לחצים מבחוץ; בידי קריים לא היה אפילו המאמר השלם, אבל הוא הוסיף עמודים לסוף החוברת והדפיס אותו.

הפגישה הראשונה שלי אִתו היתה ב־1986, במה שנקרא “מעמד חגיגי”. היה זה בטקס חלוקת פרסי ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול, כשדקות אחדות לפני תחילת הטקס קם מישהו מיושבי השורה הראשונה באולם, אדם בעל רעמת שיער אפורה ומרשימה, והתריע בקול ניחר משהו, מול הבמה, בלי להסב ראש אף לא פעם אחת אל יושבי האולם, ש"הטקס הזה לא יתקיים, עד שלא תועבר התמיכה הכספית המגיעה ל’פרוזה' ממשרד החינוך". נפלה דממה. מישהו, נְעים הליכות, ניסה להרגיע אותו. הוא נרגע, או יצא מן המקום, איני זוכר כבר. וגם זה איננו בלתי רלוונטי לסיפור שנקרא “עיתון פרוזה” ולאופי של עורכו: גם אם נהג בדרך חריגה, האירוע התקיים, הפרסים חולקו, ולכאורה הכל בא על מקומו בשלום.

השאלה מה עושים “אחרי הספרות”, שאלה שנכפתה על קריים שנה־שנתיים מאוחר יותר, הכאיבה לו יותר מהגרעונות הכספיים שצבר, גרעונות שבעטיָם חובה היתה עליו לשוב ולשאול: מה עושים אחרי שהעיתון ייסגר? קריים החליט פתאום על קפריסין, והיה ברור שקפריסין אינה אלא “קפריסין”: להפליג קצת, כמו לברוח בינתיים מן הנושים אל מערבון בהצגה יומית. גחמה ונסיגה לצורך חזרה אל אותו מרתף, כשעל ראשך כובע של ימאי ומעיל צמר בצבע blue navy. הכל עשוי היה לבוא על מקומו בשלום: ים בפורמט רחב, נדיב. אבל כבר היה מאוחר. סיכויי ההחלמה הפיננסיים, מסתבר, הלכו ואפסו. הגרעונות שצבר כתב־העת לא הצטמקו, וקריים נלכד. אנשים הופכים לגיבורים על כורחם: משהו באל אל קצו, וצריך לעמוד בזה. הוא לא רצה לגמור, גם אם להמשיך כבר לא יכול היה.

למה אני חוזר להרהר בו לעתים? בגללו? ואולי בגלל הפחד מן הרגע שבו נעשית הספרות במה לירידה, סתם רפסודה בים – פתאום אדם לא בדיוק יודע על מה הוא “ממית עצמו”. הוא מתבונן לאחור – כבר אינו יודע על מה נתן את כל חֵילו? גם זה. אבל גם משום שאיש כמוהו – בעצם נוכחותו – סימל חיים ספרותיים, מקום, סימל את האפשרות שיש לאנשים להמציא את עצמם: והרי הוא, מעל לכל, עשה עצמו לנחוץ, גם אם לא היה כזה באמת. “פרוזה” היתה ייצוג נסבל של חיים ספרותיים בגלל יוסי קריים אחד. ובסוֹפה מה היתה? אמרו על קריים: Crime does not pay, ושוב חגגו אִתו צאת חוברת ושוב הצטערו עליו.

עורך כתב"עת בוחר בדרכו, לא משום שכל השאר חסום בפניו; מי שהחליט להיות “שער לעבור דרכו” ו"חלון תצוגה", לא נסוג מחלומות גדולים על־מנת להישאר עם חלון קטן. להפך: הוא תולה הרבה תקוות בכבשת הרש שלו. והוא מוצא בזה, כמובן, כוח. אבל רק כוח? לא נכון לגמרי. אנשים עדינים מטבעם עושים את העדינות סייג החוצץ בינם לבין כל מה שרגיל בחיי בני אדם. אנשים ישירים ואפילו בוטים מעט, כמו יוסי קריים, לא סגדו לעדינות אך היו זקוקים להימצא קרוב לה, כדי להרגיש שהם במקום טוב יותר, ולשתף בכך אחרים. ומי שהספרות והאמנות הן חידה יקרה ונכספת בעבורו, דבר־מה מן החידה דבק בו.

כשקריים פנה אלי לערוך חוברת אחת כעורך אורח (אחרי מאה חוברות), לא הרגשתי שהוא פונה אלי כלאחר ייאוש, אלא שהוא יודע שאני יודע שהוא יודע שאני לא המושיע ולא הגואל. בדיעבד היה זה, מצד שנינו, ניסיון לבדוק, בדקה התשעים לחיי כתב־העת, אם אפשר אחרת ואם ייתכן לה, לאותה “פרוזה”, עתיד פתאומי. “תמיד ישׂרור בגיהנום די אור כדי לעוור” – There is always enough daylight in hell to blind – כתב רוברט לואל בַספר “היסטוריה”. ועובדה היא, שהחלטנו לעבוד על חוברת בתנאים הקשים ההם ובזכות אור היום, אני מקווה, ולא מחמת העיוורון. אך עד היום לא ברור לי אם לא הייתי, בבלי דעת, עוד “מכשיר” בידיו שלו, מכשיר לאיבוד־לדעת פיננסי. החוברת ראתה אור, את סכיני הביקורת לא השחיזה – שום מבקר לא כילה בה את חמתו – והיא נתקבלה יפה, אמנם, אך איש לא יצא מעורו. קוראיה, רובם ככולם, רחרחו בה וקראו, כצפוי, “להציל את העיתון מסגירה”, ורק יצאו ידי חובה: אם ביקש קריים לבדוק, באמצעותי, כעורך אורח, את תגובת הרפובליקה הספרותית למקרה של סגירת כתב־העת, הרי שקיבל תשובה.

מדי פעם, אני זוכר, ממש אילצתי את קריים לשבת לקרוא. וקריים הסכים. “קורא במשרה של עורך פורש”, אמר לי. אך למרות הכרזתו כי פרש, הוא די שמַח על ההזדמנות “להתערב” בעבודה שלי כעורך. אולי ראה בכך מנוחה, הזדמנות לפיזור דעת קל בין טלפון עסקים אחד לטלפון “ניפגש בקפה” אחר. בהקפדה גדולה קרא רק מאמרים וסיפורים של אסף ענברי, וביניהם מאמר שכתב ענברי על עמוס עוז (“פרוזה” 103–104), שאותו כמעט שלא הניח לי לערוך. למדתי שענברי היה בבת־עינו של קריים, כמי שנגה עליו אור גדול.

במרתף בלי קיר, אלא עם מחיצה של ספרים ופתח מעבר, עברה הקִרבה, לפעמים, את גבול הטעם הטוב. נראה שעשיתי עליו רושם של “תמים” ו"רגיש", והוא, מן הסתם, הואיל בטובו ללמד אותי לשאת גם את ההיבט היותר “קשה” – כביכול – של החיים בווידויים מעלילות חייו בדרום אמריקה; סיפר גם על פרשיות האהבים שלו – הרחוקות – בנדיבות מפליגה. חלק מהסיפורים לקחתי אתי ישר אל הפינה של עליזה, ואני עוד שומע את עצמי שואל אותה “שאלות מביכות”. פעם שאלתי אותו אם הוא ירה במישהו, והוא אמר “כן”. ציגלר, לעומת זה, הגיבה בתמיהה או ב"לא" מהוסס קמעה, הקרוב יותר ל"לא יודעת" ול"לא ייתכן". אבל מי יודע?

על קריים כתב ידידו רינו צרור בגיליון 100 של “פרוזה”: “אני לא יודע במה קריים האמין; עד היום אני לא יודע אם הוא מאמין במשהו”. וזה נכון. קריים לא יצר קבוצה ספרותית חדשה ולא “בנה” על קבוצת יוצרים אשר ראו בתל־אביב “מטֶה ומרכז למודרניזם”, כפי שכתב גבריאל מוקד ברשימה אחת שלו (“לידת המודרנה בצפון הישן”, פוליטיקה, מאי 1991). אבל אפשר להסביר את “אי הידיעה מי היה קריים ובמה האמין” בכך, שהספרות כמו עשתה את המקסימום שלה, בעבורו, ללא קרָבות מרים. הספרות כתהלוכה עוברת, כשהקוראים צופים בה מן המרפסות, ולא הספרות כקרב אפור על “מרכז העיר”. זה אומר שלא היה ממהר לקטול “עולמות” שעִניינוּ אותו בסיפורים לא טובים, של מחברים שולִיים יותר, וגם לא מיהר להצהיר על אהבה לספר או לסופר מסוים, רק משום שהוא “יודע לכתוב סיפור טוב”. ובשני המקרים נטה להדפיס בנדיבות ובפורמט רחב, לפעמים מבלי שקרא “עד הסוף”… די היה לו שהוא “בעל הבית”.

לא נעדר, כמובן, צִדו החלש של יחס כזה: חוברות “פרוזה” מלאות פרסומים חשובים שלא שמו לב אליהם, וגם פרסומים של מחברים, שיוסי קריים “האמין” בהם, ושעוד יתגלה כי הם “מבשרים” שינוי חשוב, למרות היותם סופרים לא חשובים. מה היה איפוא “סוד הקסם”? באת למקום מכובד להדפיס בו, שלא על־מנת למצוא בו “מקום” ו"עמדה" מחד גיסא, אך גם שלא על־מנת להשתבּץ באיזה מִסדר ובמערך אישי של העורך מאידך גיסא! בין אם זה היה כדאי או לא כדאי, נכון או לא נכון, הצד הזה שבו, ולא מִספר כשרונות מועדפים, אפשר מאה חוברות ויותר, או שמא מאה נושאים שונים בחוברת אחת, “ובתנאי שיהיה מעַניין”, כמובן.

גם לי לא נותר אלא לנחש, כי הפורמט הרחב של “פרוזה” היה מקור חולשתו. חסַר בו מיקוד, או יכולת מיקוד, משום שהתַרבות נתפסה לו, לקריים – למרות הליברליות המופגנת שלו – כ"גדולה מהחיים", ובעיקר בולט בעיני הדף הגדול, “הפילוסופיה” של המרובה המחזיק את המרובה, מול הוויתור המוטעה או הלא מוצדק על איזו אינטימיות, על דבר מה כמוס יותר, אותה נגיעה היכולה להיחָרת בזיכרון בפורמט קטן יותר ופחות אקלקטי: קריים, כך נדמה לי לפעמים, כמו ספג אל תוכו את רגשי הנחיתות של “הישראלי הממוצע”, ולכן היה מוכרח להדפיס “הכל”, מהומרוס ועד חתולי.

לפעמים אני חוזר להרהר, קודם כל בתוחלת החיים הארוכה של כתב־העת שייסד – 104 חוברות – כדי לא להרהר בעובדה שהיה רק בן 51 במותו. כי “פרוזה” בת ה־100 הלכה ודמתה לעיר לכיש: מקום שנזכר בתנ"ך, ואפילו דוד המלך היה בו, אבל מי מגיע לשם? והוא, יוסי קריים? איש רגיל, עדיין עם “פרוזה” על גבו. הִנה, דווקא ערב הפרישה הוא נכנס לספֵירה של חלום לא־נפסק: לקנות בית בקפריסין! כך הוא הצטייר לי בדרך אל הפיכחון, תפוּס באיזה חלום. אפשרי, כי כמה רחוקה קפריסין מאִתנו? לא רחוקה. פוסע מקפה “תמר” בחזרה למרתף ברח' אחד־העם ועיתון בידו (לאחר שהחליט על סגירת העיתון), מרים מדי פעם את עיניו ומשפיל אותן שוב (הוא דָרך על משהו?), וכמו מופתע: אולי לא שמע את רשרוש סנדליו שלו במדרכה?

“כְּחֹם הַיּוֹם נֶעֶצְרָה הַמּוֹנִית מוּל פֶּתַח הַבַּיִת הַשְּׁלִישִׁי” – זו השוּרה הראשונה בשיר של דליה הרץ “זִּכָּרוֹן”, שבו נפתחה החוברת שערכתי אז, בעיקר בעזרתה של עליזה ציגלר: תיאור מדוקדק של נוף תל־אביבי טיפוסי. בְּאוֹר קיץ, וביוֹם שנוחת על העיר בדמות עולם שנברא בבת־אחת, על כל רכיביו, כולל המוות. הכל מתואר מנקודת מבטה של מי שמְלווה – ספק מתוך קִרבה משפחתית, ספק מתוך ריחוק של מתבוננת אקראית – אדם לא־מסוים, שיוצא ממונית. אולי בשל המיקום של מערכת “פרוזה” – שלושה־ארבעה בתים מצפון לקפה “תמר” – בכל פעם שאני עובר בפינת רחוב אחד־העם ושינקין, אני מצפה שהמציאות תחקה את השיר: שיוסי קריים – מי שהיה לחלק מהמקום המסוים – יגיח החוצה אחרי סדרת פגישות (בנק, עורך־דין, קרדיולוג) ויופיע ברחוב, או יצא לדרכו, כשהוא נשאר תמיד “היכנשהו באזור”.

בפעם האחרונה ראיתי אותו במערכת “פרוזה” לשעבר, כאשר הנושים (הבנקים) הפעילו עליו לחצים כבדים ולא יכול היה להתקיים מן המסדרה, שהושכרה עתה לזוג צעיר. הֶסדר זה העניק לו “ארכה” מסוימת, ואפילו הוקצתה לו פינה שבה אִלתר משרד, נוח והגיוני יותר מזה ששימש אותו קודם לכן. אבל לפגוש אותו בפינה החדשה, האפֵלה מעט, במרתף שהיה מקום שוקק־חיים ומלא שותי־קפה מזדמנים, היה כמו לפגוש רוח רפאים לאור מנורת שולחן. סימן מוות ראשון היה עוד בטרם עלה לעגלה ונסע לאן שנסע. היה זה בביקור אחד, כשפתאום נדמה היה לי, שהוא יושב בכיסא אל השולחן – עם כמה דפים לבנים ריקים לפניו – וכאילו אינו רוצה לזוז ממנו לעולם.