בתום הקריאה הראשונה, החטופה, נשימתי קצרה כנשימת אצן אחרי מירוץ; המעבר מדילוגי הפסוקים המהירים, הקצובים, אל הצעד הרחב והנינוח של הדף החלק הוא חד מדַי. בתום הקריאה השניה, אטית ומרוכזת, ראשי עלי סחרחר; אני טובע בפרטים, מאבד מגע עם הנוף הכללי. אני עוזב את הטקסט ונפנה לעיסוקים אחרים. מקץ זמן מה אני חוזר, בפעם השלישית, כשברוחי מזיגה מחושבת ושברירית: נחישוּת לא חשוקה, דריכוּת לא מודרכת. כעת אני מוצא את עצמי במסלול מכשולים: מוֹעד ונחבל בין מלה למלה, כל פסיק נדמה לי כמשׂוכה מאיימת. מוכה וחבול אני זוחל מן הטקסט אל פינת החדר. אני נעצר להתבונן בו. משקיף על “המשקיף”. הוא דומם כמו יהלום. משפט אחד שמסרב להיקרא.

מה יש בו, בטקסט הקצרצר הזה של חנוך לוין, שממאן בתוקף להתפענח, להתמסר לקריאתנו בו, ואף־על־פי־כן מותיר אותנו עם התחושה הוודאית שכאן נאמר כבר הכל, האמת העמוקה ביותר על האדם הניצב נוכח העולם, וכל זאת במחי משפט אחד בודד? מה פשר הפער הבלתי נתפס הזה, בין תחושת השלמוּת הבוטחת שהוא מקרין לבין מועקת החוסר, ההעדר, שמזדנבת בה כטעם לוואי מריר? אני מטייל בין שורות "המשקיף', ובלבי ריגוש ואימה כמי שתועה במבוך של מראות.

ההתחלה – “המשקיף, ולבו מתפעם מיופי” – כובשת אותי באחת; זהו המצב הראשוני, הקדום ביותר של האדם נוכח העולם: משקיף למרחבים, משתאה על כל היופי שמסביבו. טובע בטבע. אלא שמתחת לכיסופי ההתפעמות שלי, עזים ככל שיהיו, מכרסם כבר כאן, במלים הראשונות, החשש: הרי ידוע מיהו הכותב, וידוע מה הוא חושב על יפי העולם. אני מנסה להקדים את המאוחר, לצפות מראש את הרעה. הנה, המשקיף מתבונן לעבר העמק, מפסגת גבעה מיוערת – ולא בכדי: היופי בעולמו של לוין הוא נחלתם הבלעדית של יושבי העליונים. ודאי וּודאי שלבו של המשקיף יתפעם מיופי, שכן הוא נמצא למעלה; אך בנדנדה הלֶוִינית, כמו תמיד, יש גם מישהו למטה, שישלם את מחיר ההתפעמות הזאת. ואמנם, גם כאן הוא ישנו. רק חמש שורות מפרידות בין המשקיף החופשי לתאומו הכפוּת בצינוק.

אך האם יש צורך להרחיק לכת עד הקורבן כדי להיווכח בתפלותה של ההתפעמות? שהרי האדם משקיף ומתפעם – והעולם אדיש ואילם. ישיר לו האדם כאוות נפשו שירי הלל לעולמו, אבל “מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?”. כבר כאן, צומת ראשון במבוך של התפצלויות, איני יודע לאן לפנות ומה להעדיף: להתפעם מיופי יחסי, אשלייתי, אך להתנחם בידיעה שיש לפחות עדים להתפעמותי; או להתמסר ליופי המוחלט, הנצחי, בידיעה המרה שאין עם מי לחלוק את החוויה הזאת. אני עוצם עיניים ופוסע הלאה.

“לא יוכל גם שלא לחוש, מתוך איזו המיית־נפש מטרידה”. מדוע דווקא “לא יוכל שלא לחוש”? לוין אינו נוהג בזבזנות במִלותיו, הטקסט הזה הדוק ומלוטש, אין לגרוע ואין להוסיף. אלא שהמשקיף אינו מחליט בכגון אלה. על כורחו הוא חש דברים שמבטו מבקש לעקוף. וזה מעניין: את כל מה שקורה באותו חדר “פנימי קטן וצר” המשקיף אינו רואה, אלא חש. ואף שהתיאור המדוקדק כמו נמסר דרך עיניו של מתבונן קפדן, מקורו האמיתי אינו יותר מאשר “המיית־נפש מטרידה”. איזה צירוף מטריד! המיה מטרידה, רכוּת עוכרת־שלווה. אני קורא ומִטלטל בין נקודות התצפית: מתמוגג עם המסַפר על המיית־הנפש, נחרד עם המשקיף מן הטרדה.

בנקודה זו, במעבר מן המבט אל התחושה, מן העין אל הלב, גם אני ‘איני יכול שלא לחוש’ דבר מה מטריד. עד הנה שמתי מבטחי במבט הצלול; בעיניים עצומות סמכתי על עיניו הפקוחות של המשקיף. לא ביקשתי דבר מחוץ לגבולות הנראה. אך לוין, יורד חדרי־לב במבטו, החליט להיפרד כאן מן המשקיף: לי המבט, לך התחושה. דברים שרואים משם, לא חשים מכאן. אני מתקדם בקריאה וספקותי גוברים. האם נדוּנוֹתי, כמו המשקיף, להיות עיוור לגבולות מבטי? ואולי דווקא עתה העניק לי לוין את מאור העיניים שגזל מן המשקיף?

כעת מצטמצמים, כמו בתנועה מרהיבה של תקריב קולנועי, מן הנוף הפתוח והירוק אל חורש עבות, ובתוכו טירה עתיקה, ובתוכה חדר “קטן וצר”, ובתוכו מיטת־ברזל חלודה, ואליה כפוּת – אדם. הנשימה נעתקת: לרגע דימיתי את עצמי רכוב על מצלמה זעירה, מאלה המוחדרות לגוף האדם בתוך סיב אופטי, מתַיֵר וחושף צפונות נפש וגוף. המעבר ממרחבי הטבע המוארים לצינוק הסגור והחשוך מזעזע כמו חזרה מאוחרת אל הרחם. אלא שכאן, בסוף המסע, הגעתי – כמו על טבעת מוביוס בוגדנית – ממש לנקודת ההתחלה: אדם.

ובכן, נוסחה לֶוִינית מוכרת. הרי לכם האדם: שוכן פסגות, משקיף ומתפעם, ומנגד – שוכן מרתפים, כפוּת ומכוּוץ. זהו אדם וזהו אדם. וכל מה שבתווך – כביכול מסעות, כביכול הרפתקאות – אינו אלא צעידה אבודה בנתיב ידוע מראש.

מה היחס בין שני הקטבים האלה? במבט ראשון מתבקשת סיטואציית האדון־עבד השגורה אצל לוין: לכל חזק יש החלש שלו, לכל משקיף יש כפוּת. אם כך, אזי אנו ניצבים בגרם מדרגות בלי התחלה ובלי סוף. שכן גם האדם הכפוּת מדמה עצמו למשקיף בטבע, ואפשר שגם הוא לא יוכל שלא לחוש, בעודו צופה בכתם העובש על קירו, כי בלב אותו כתם מסתתר לו – בתוך טירה קטנה עוד יותר – אדם, הצופה מתחת לעפעפיים שמוטים עוד יותר בכתם עובש (ישן עוד יותר) על קירו, וכן הלאה וכן הלאה.

גם זו נחמת עניים: לכל כפוּת יש כפוּת ממנו, לכל בודד יש בודד ממנו (לבי נחמץ כאשר אני קורא בטקסט את המלה “אדם”, והוא כלוא בין שני פסיקים אכזריים, בלתי עבירים, בודד ומנותק; מצדו האחד “מכוּוץ”, מצדו האחר “אולי”. החיים בין שני פסיקים).

אך הטקסט ממשיך לרטוט, מסרב לשקוט לרגע. שלוש מלים קצרות, יבשות, פוערות תחתי תהום מבעיתה: “אולי הוא עצמו”. בעלבון מסוים אני נאלץ להודות שהוּלכתי שולל; העמק, הגבעות, הטירה ומיטת־הברזל – כולם היו יצירי דמיונו של המשקיף בעל החלומות. מבטו המשוטט מעולם לא יצא את כותלי גולגלתו. לוין מנחית עלי, כדרכו, את הנורא מכל בדרך כמעט אגבית. המשקיף, כך מסתבר, אינו זקוק אף לאחד מתחתיו; הכפוּת שלו כבר חי בתוכו. קשה, אולי בלתי אפשרי, לבלוע את ההיפוך הזה, משום שהוא מסרב להיעתר לתנחומי הסובייקטיביוּת. קודם עוד יכול היה הכפוּת להתנחם בכך שעליבותו היא יחסית ביסודה; הריהו כפוּת רק מתוקף אותה “המיית־נפש מטרידה” של המשקיף, ואולי, ברגע שיחדל זה להשקיף, יוכל הכפוּת להזדקף על רגליו. מה עוד שתמיד יש מישהו שכפוּת יותר ממנו.

אך כעת, כשהמשקיף והכפוּת חד הם, דומה שגם נחמה זו נשללת. משהותכו שתי נקודות המבט לנקודה אחת, טוטלית, שוב אין טעם לדבר על איזושהי יחסיות מקרית, בת־חלוף. כך הם הדברים – מכל זווית אפשרית. “ממש ברגע זה” – כשהמשקיף בשיא התפעמותו – הריהו מצוי בשיא שפלותו. ממש באותו שבריר שניה שהוא חש שיכור מחוֹפש, הריהו למעשה כפוּת בכבלים בלתי נראים. “בית־ההחלמה־והמרגוע” אינו אלא בית־סוהר מוסווה היטב בתוך חורש עבות.

אני נזכר במשפט שקראתי פעם ושנחרת בזיכרוני: “במעמקי היופי טמון דבר־מה לא אנושי”. בזמנו חשבתי כמה עמוקה התובנה הזאת, איך היא לוכדת במדויק את אי־הנוחות שתוקפת אותי לנוכח דברים “יפים מדי”, יפים עד שמבטך המכושף ניתק מהם בבהלה. מול הטקסט הזה אני מגלה את הניסוח הנכון יותר של אותה אמת: “במעמקי היופי טמון דבר־מה אנושי עד להפחיד”. לוין מאלץ אותי להודות, שמה שבאמת מצמרר אינו הבלתי־אנושי כי אם דווקא האנושי, אותו אנושי שנמתח עד אבסורד בלב־לבו של היופי המפעים. אני, בניגוד למשקיף המסתפק בתחושה, מוכרח להיישיר מבט אל האדם הכפוּת. אני, בניגוד אליו, חייב להבחין בשולי העובש מסביב לכל עמק ירוק.

ועדיין לא נחה דעתי. שתי מלים מהבהבות מול עינַי, מאיימות למוטט את הבניין שהקמתי. הראשונה – “שהוסבה”. מה פירוש טירה “שהוסבה לבית־החלמה־ומרגוע”? לשם מה נחוץ להגיד זאת? הרי זה איננו מדריך לתיירים, מה אכפת לקורא ההיסטוריה של הטירה? אלא שמכאן ניתן להסיק, שלא תמיד היתה הטירה “בית־החלמה־ומרגוע”; ובעצם – אם נתרגם זאת לתוך עולמו של לוין – לא תמיד היה המשקיף אסיר שלא מדעת. אולי היה פעם (ואולי יש עדיין?) אושר תמים, בלתי נגוע.

“אולי”, אכן, היא המלה השניה שמכרסמת בי. מה פירוש “אולי הוא עצמו”? ומדוע לא בפשטות “הוא עצמו”, או “בן־דמותו”? כיצד יש להבין את ההיסוס הזה של המסַפר היודע־כל, את “הכתם העיוור” הזה במבטו הצלול? ה"אולי" הזה, שנעוץ בלב הטקסט, ובאופן פרדוקסלי מתַפקד כנקודה ארכימדית מחוצה לו, פוער תהום שניה, מתחת לתהום שפער “הוא עצמו”. מול עיני מסתחררות האפשרויות: הייתכן שהתחושה של המשקיף, כי אי־תלותו בַכפוּת אינה אלא פנטזיה – הייתכן שהיא עצמה פנטזיה? האם זהו סדק של תקווה למשקיפים שאיבדו אמונה במאור־עיניהם?

יותר ויותר משתלטת עלי המסקנה: הוודאות היחידה היא הספק. אחרי כל הפיתויים וההיסוסים מהדהדת בראשו של המשקיף מלה אחת: “אולי”. אולי הוא עצמו, אולי לא, מה שבטוח – אולי.

אחרי הרהור נוסף עולה בדעתי שיש עוד גורם אחד בטקסט, שניתן לשוות לו מעמד של ודאות. לא המשקיף, גם לא הכפוּת – שניהם בריות יחסיות לגמרי. לא הם, אלא המבט החולף ביניהם. דווקא אותו מבט חמקמק, שמנתר מעין לעין: יוצא מעינו של המשקיף, ניתק ממנו (ברגע של “המיית־נפש”) ונוסק למרומים, צולל שוב ומזדחל מתחת לעפעפיו השמוטים של הכפוּת, ולבסוף חוזר לבראשית, משקיף מעל פסגת גבעה מיוערת. המבט נוכֵחַ בכל רגע ורגע, מוביל בבטחה את ההתרחשויות, המלים רוויות בו. כוחו המצמית של המבט אינו ניתן לרדוקציה לכוחו הכל־יכול של המסַפר: למבט ב"המשקיף" יש חיים משלו, נבדלים ועצמאיים מאלו שהעניק לו לוין.

אני מנסה לקרוא (או שמא לקרוע) את הטקסט שוב, מנקודת מבט בלתי אפשרית: נקודת המבט של המבט עצמו. אני מסתכל כמשקיף משקיף דרכי (עלי?), אני מתבונן בכפוּת שצופה בי. פתאום מתחוורת לי במלוא עוצמתה הארעיות של הזהויות. המשקיף הוא משקיף מכוח המבט שקושר את עינו אל הנוף; הכפוּת הוא כפוּת לא בגלל “המיית”הנפש המטרידה" של המשקיף, אלא דווקא בגלל כתם העובש שעל הקיר. המבט של האובייקט מכוֹנֵן את הסובייקט (לאקאן ופוּקוֹ מצחקקים מאחורי גבי).

לרגע מבליחה בי התמונה של כלב החג סביב עצמו במרדף נואש אחר זנבו. אני מתחיל להבין מה עוכר את שלוותי בטקסט הזר והמוזר הזה: בעצם, זה סיפור של מבט בלי מביט. אולי אפילו: סיפור ניצחונו של המבט על המביט. גם המשקיף, גם הכפוּת, גם המסַפר וגם הקורא אין בכוחם לאלף את המבט החי, המעורטל. נוכחותו המוחשית, הדחוסה, מתנערת מכל ניסיון לעגן אותה לעין אחת ויחידה. המבט מסנוור את בעליו.

אני נזכר בתיאור קולע של הכתיבה הקפקאית, שקראתי פעם. הבעיה בטקסטים של קפקא – כך טען הכותב – היא לא העִרפול וחוסר הבהירות, אלא דווקא להפך: בהירות היתר, הדיוק המדהים בפרטים. האור העז השפוך על הכל כמעט מסנוור. מרוב בהירות לא רואים כלום. זו התחושה גם ב"המשקיף" (ואולי לא במקרה נמצאת כאן “הטירה”): חדוּת הראיה מעתיקה את נשימתך ובו בזמן מטשטשת את התמונה בכללותה. לכך חוברת גם אי־הנוחות שמעורר המבט חסר המקור: יש במבט הזה משהו לא תבוני, הִיולי ואילם. האימה שאני חש בקרבתו: הוא קודם לי, אני מותנה בו. עוצמתו משַתקת.

יש מן הנחמה בהפשטות; אתה נוטל את קווי הייחוד האישי ומקבע את הדברים בחלל כללי, אוניברסלי. צרת רבים. והנה, בסוף הקטע, ניטל גם הייחוד מן הנוף הפרטי: מה שהיה מיודע וידוע, שוב אינו כזה. “הגבעה המיוערת” ו"העמק" האישיים, הכמעט אינטימיים, של המשקיף, הופכים ל"גבעה מיוערת" ו"עמק" סתמיים, לא מיודעים, עבור הכפוּת. אותה “הֵא היִידוע”, שנשׂאה על גבהּ את האני הפרטי, היא זו שגם חסמה את הדרך לנחמת הסולידריות. רק מה שאינו מיודע יכול להיות די לא־אישי כדי לאפשר הזדהות. נדמה לי שאין ממד טרגי מזה אצל לוין.

והקורא, מה אִתו?

* * *

הקורא, ולבו מתפעם מיופי, מעל כורסת הפַּרשָן המרוּוחת, הקורא את הטקסט ואת המלים הנישאות סביב, את כל הדר הניסוח והכתיבה הרהוטה, לא יוכל גם שלא לחוש – מתוך איזו המיית־נפש מטרידה – כי באחת השורות הקסומות והמועתקות, הנחבאת בספר עבה, שהוסבה מכבר לשורת־הבהרה־והסבר, יושב ממש ברגע זה, במשפט פנימי קצר וצר, כפוּת אל פרשנות ברזל חלודה וכולו מכוּוץ, קורא, אולי הוא עצמו, הקורא מתחת לְעפעפיים שמוטים כתובת פיח ישנה על הקיר, כתובת הנראית לו כטקסט מוקף מלים נישאות סביב – כפי שהם נראים מעל כורסת פרשן מרוּוחת.