המוֹטיב המרכזי של “רומאו ויוליה”, היינו, המעשה בשני נאהבים, שעָצמת אהבתם נותנת בהם את הכוח להתנגד למסיבות־החיים הגוזרות עליהם פירוד, אך סופם שהם מוכרעים על־ידי הגורל, המשתמש לתכליתו בטעויות קרבנותיו עצמם – מוֹטיב זה מצוי בצורות שונות בספרוּת העתיקה ובספרוּת־הרוֹמאנסים של ימי־הביניים, כגון בסיפור פיראמוּס ותיסבֶּה לאוֹביד; “אנתיה ולבּרוֹקוֹמאֶס” לכּסאֶנוֹפוֹן מאֶפאֵסוּס! טרוֹאילוֹ וקריסידה ב־Filostrato לג’יאוֹואני בּוֹקאצ’יוֹ; טריסטראמס ואיזוֹדה ב־Morte Darthur לסיר תומאס מאֶלוֹרי; “האֵרוֹ וליאנדֶר” לכריסטופר מאַרלוֹ ועוד. הראשון שסיפר סיפור־אהבה על שני גיבורים בשם רומיאו וג’וּליאֶטה, היה הסופר האיטלקי Luigi da Porta, בנוֹבלה שלו: Istoria novellamente ritorvata di due nobili amanti (“סיפור שנמצא מחדש על שני נאהבים אצילים”), שראתה אור לאחר מותו בוונציה בשנת 1530, בקירוּב. גם מאתיוֹ בּאַנדאֶלוֹ באוסף סיפוּריו הקצרים, שהופיע ב־1554, מעלה את סיפורם של רומיאו וג’וּליאֶט. אוסף זה (novelle) תורגם לאנגלית בשנת 1567, על־ידי סיר ג’וֹפריי פאֶנטון. להלן נתגלגל המוֹטיב, בשינויים ובתוספות, לידי Pierre Boaistuau הצרפתי (1559), שממנו שאב Arthur Brooke באורח בלתי־אמצעי את החומר לשירתו: “הסיפור הטראגי על רומיאוּס ויוּליאֶט, שהופיע תחילה באיטלקית מאת בּאנדאֶל וכעת בשפה האנגלית מאת אר[תוּר] בּר[וּק]” (1562). סופר אנגלי אחר William Painter, אף הוא בן תקופתו של שקספיר, השתמש באותו זמן בסיפור המחזה הנדון, בתתוֹ לו צורה פרוזאית, על־פי תרגומו של בּוֹאֶסטיאוֹ, וכלל אותו באוסף שלו: “ארמון השעשועים” (1567). אלא ששקספיר עצמו לא נזקק לעיבוד זה של פּינטר. פרט נוסף: באותם הימים, בקירוב, ששקספיר חיבר את “רומיאו ויוּליה” הופיע באיטליה ספר על “תולדות ורוֹנה” (1594/96) מאת ג’ירוֹלאמוֹ דאֶלאַ קוֹרטאֶ, ובו מוּבא סיפור שני הנאהבים כמעשה שהיה, כביכול, בעיר זו בשנת 1303, בימי שלטונו של הדוכס בּאַרטוֹלוֹמיאוֹ דאֶ לאַ סקאלה. (בשירתו של בּרוּק מכוּנה הדוכס בשם “אֶסקאלוֹס” וכן גם אצל שקספיר). אך החקירה העלתה בלא ספק, כי אין לפנינו אלא אגדה בלבד, ואף “קברם של ג’וּליאֶטה ורוֹמאו”, שעליו הצביעו בוורונה עוד לפני דורות לא־רבים, הוא רק חלק מהמצאה פיוטית זו.

בּרוּק אומר, כי “בזמן האחרון” ראה מחזה המעלה את סיפור הנאהבים, ולא מן־הנמנע איפוא שמחזה זה שימש מקור חשוב לשקספיר, אך כיון שאותו מחזה לא הגיע לידנו מעולם, נאלצים אנו לשער, כי המקור, שממנו, בעיקר, שאב שקספיר את החומר למחזהו, היתה שירתו של בּרוּק, אלא שהוא הטיל בו, כמובן, שינוּיים מופלגים לצורך יצירתו. משך העלילה אצל בּרוּק הוא 9 חדשים, בעוד שהטראגדיה של רוֹמאוֹ ויוּליה אצל שקספיר מתחילה ומסתיימת תוך כדי חמישה ימים, בקירוב. צמצום דראמאטי זה הוליד מתיחוּת גדולה, שעליה רומזים פעמים אחדות גם גיבורי המחזה.

דמוּיות, שבעצם אינן בנמצא בכל הוואריאציות הקודמות של סיפור־המעשה והן פרי המצאתו של שקספיר בלבד, הן האומנת (קווי־היסוד לדמוּתה מצויים אצל בּרוּק, אך ש. עיצב אותה בחיוניוּתה העממית, השופעת) ומאֶרקוּציו, ריעו השנון והאמיץ של רומאוֹ, המגלם את הנשמה הפילוסופית של המחזה בכלל, ועם גסיסתו, בקללתו המשולשת את שני בתי היריבים של מוֹנטאגי וקאפוּלאֶט, הוא מביע את יחסו של שקספיר עצמו אל עילה חברתית זו של טראגדית־האהבה אשר לפנינו. (אצל ברוּק לא מצא שקספיר אלא רמז קל בלבד לקיוּמו של מאֶרקוּציוֹ). עוד יש לציין, בהשוואה למקור של בּרוּק, כי שקספיר מפחית מגילה של יוּליה ומעמידוֹ על י"ד שנים – במקום ט"ז שם. (אצל דאֶ פּוֹרטוֹ היא בת י"ח).

*

לפי הכרונולוגיה הידועה של צ’אֶמבּרס נחשבת הטראגדיה “רומאוֹ ויוּליה” למחזה העשירי במערכת מחזותיו של שקספיר. ויליאם קוֹבאֶל, בספרו Polimanteia (1595), מזכיר את “הרעש הנורא בראשית חודש מארס באותה שנה” (1584), ואפשר שזהו המאורע הנזכר בדברי האומנת, לאמור: “היום אחת־עשרה שנה מאז הרעש” (מערכה א', תמונה ג'). אם כן, יש לקבוע כי הטראגדיה “רומאוֹ ויוּליה” נוצרה בשנות 1595/6, לכל המאוחר. יש, אמנם, הנוקבים תאריך מוקדם יותר, של 1591, על יסוד ידיעה בדבר רעש בלונדון בשנת 1580. בעניין זה מעיר אֶ. ק. צ’אֶמבּרס¹, כי השערה זו עשויה לייחס חשיבות מופרזת לבקיאותה של האומנת בתאריכים מדוּייקים. צ’אֶמבּרס קובע איפוא את התאריך של 1595, אף על סמך סגנונה הלירי של הטראגדיה, הדומה, מבחינה זו, ליצירות אחרות מן התקופה ההיא. כאחיזה נוספת לתאריך המאוחר יותר ישמש ענין המגיפה בלונדון בשנים 1592/3, שבעקבותיה נסגרו התיאטראות בעיר זו, והד לדבר מצוי במערכה האחרונה, בסיפורו של ג’ובאני, “על נגועים ב”דֶבֶר" בעיר מאנטוּאה. (תמונה ב'). כן קרובים סגנונו של המחזה ודימוּייו לסונאֶטות של שקספיר, שאף הן בנות אותה תקופה, ופראנסיס מיריז מזכיר אותן, וכן את “רומאו ויוליה”, בספרו "אוצר החכמה (1598)².