UHLAND.

הה! כן גרם מזלך,

לבלות בעני ימיך,

גויתך ברזון כלתה,

וכמו למשורר יאתה.

גם רגי שמים החישו

לבשר, ובעודך בערש,

כי מרחם לשיר הקדישו

פיך, אך לא לאחרת.

ובמות אמך בילדותך,

נוכחנו בגדול הקרץ,

כי לא תבוא עזרתך

משדי חמר, – ארץ.

ומלוא תבל ביקרותיה

ובכל רבי תענוגיה,

עינך השביעה בנעם,

ואחרים חשו הטעם.

עם אביב התנית אהבים,

ותחלום על פרח ונץ,

רק זרים אכלו הענבים,

ואחרים לקטו פרי העץ.

לשונך נשתה גם ביום טוב,

ובצמא נפץ כדך,

עת כי אחדים שתו לרוב,

גם התעדנו עלי שיריך.

מרזון גויתך, נדמיתה

לרוח ובן כנפים,

ברוח מרום נעלית,

שם להנות מדגן שמים.

לא גויה, רק נשמה קלה

השבת אל תוך קברך,

לא העיקות האדמה,

לכן גם היא לא תעיקך.