בתוך “המאסף היהודי” של מכון ליאו בק לשנת 1993, בשפה הגרמנית, הודפס שירו של גרשון בן־דוד, “לזרוק אל תוך הרוח”, המופיע כאן. דֹב קולקה הקדים לו רשימה קצרה, והִנה כמה משפטים ממנה:

"גרשון בן־דוד, שנולד בשנת 1930 בקלן בשם גיאורג לבקוביץ, ונפטר ב־1975 בירושלים, הוא יוצר יוצא־דופן בקרב כותבי הגרמנית בישראל, ואין לשייך אותו לדור או לקבוצה מסוימים בקרב הציבור הזה. הוא אינו נמנה עם אלה שהגיעו לארץ לאחר שנודעו כבר כסופרים בארצות מוצאם, והמשיכו לכתוב בשפה הגרמנית – כמו ורנר קראפט, מאקס ברוד, אלזה לסקר־שילר וארנולד צווייג במשך שנים אחדות. אין לשייך אותו לאלה שאמנם המשיכו לכתוב בגרמנית, אבל בעת ובעונה אחת החלו לכתוב גם בעברית, כדוגמת לודביג שטראוס. אף לא לקבוצה של סופרים מאוחרים יותר, שגדלו לאחר שהמלחמה הסתיימה, והמשיכו לכתוב ב’גרמנית בתר־מלחמתית', כגון יעקב הסינג, לאה פליישמן, והנריק מ. ברודר. כיוצא בזה גם אין הוא שייך לאלה, שהגיעו לארץ־ישראל זמן־מה לפני המלחמה או מיד לאחריה ממקומות שבהם היתה הגרמנית מדוברת, ובחרו מפורשות לכתוב אך ורק בשפה עברית, כדוגמת יהודה עמיחי, דן פגיס וטוביה ריבנר.

"בשנת 1947 הגיע גרשון בן־דוד לארץ, בהיותו בן שבע־עשרה, ובאמצע שנות החמישים החל לכתוב בשפה הגרמנית – יצירה בחלל ריק. שיריו נכתבו במציאות פרדוקסאלית. הוא היה מבוּדד כליל משני העולמות – מן העולם שהותיר מאחוריו וכתב בלשונו, ומן העולם שחי בו, שבלשון שלו היה מסוגל לכתוב עד ליום מותו. ואי לכך יצר לעצמו לשון משלו.

“הוא שונה מן האחרים לא רק בשפתו אלא גם בנושא שלו. לאחר נסיונות הססניים לכתוב ‘שירה טהורה’ מתרכזת כתיבתו בנושא אחד ויחיד: באושוויץ, בעולם מושגיה ובסימבוליקה שלה. בסיועם של סמלים־נוגדים הלקוחים מן המקרא (קין והבל, המבול, עמורה) הוא מרכיב סינתזה, המציבה את אושוויץ בממד על־היסטורי. הוא אחד מאלה שלא היו בה ואשר אף־על־פי־כן חוו אותה”.

בהתמודדוֹ עם זכרון השואה כופה גרשון בן־דוד על עצמו סגנון מיוחד, המאפיין את עבודתו. אולי הוא עצמו היה נמנע מלכנות את שיריו – “שירים”, וקרוב לוודאי שהיה מעדיף לקרוא להם “לא־שירים”. כינוי זה תואם את ה"לא־מציאות", שמרבית שיריו עוסקים בה, החורגת מעבר לכל העשוי לעלות על דעת שפויה, ואשר לא היה דומה לה בהיסטוריה האנושית, גם בפרקיה האכזריים ביותר. אך זו שהתרחשה, ייחודה תבע ממנו תגובה אישית ואת הדגשת הייחוד, ולוּ גם ינסו היסטוריונים “למַסגֵר” את השואה כפרשה בין שאר פרשות בדברי־הימים.

אף שלא כל שיריו עוסקים באושוויץ – אושוויץ נמצאת במרכזם. גרשון בן־דוד היה מודע לכך שלא יעלה בידו “לתאר” אותה, כמות שהיתה, באמצעים ספרותיים שגורים. אכן, דיווחים עובדתיים מוסרים את הפרטים המתייחסים אליה, פרט אחר פרט, במלוא ההקפדה על הדיוק. אבל האובייקטיביות שבה הם מוצגים מציבה בהכרח חיץ בין קליטתם לבין התחושה המתבקשת כתוצאה מקליטתם. לעומת דיווחים אלה – וכתוספת להם – מבקש בן־דוד להעלות, כביכול באוב, את ה"היזכרות" במלוא ישירותה, במלוא עוצמתה החווייתית. לשם כך הוא רואה צורך לשנות, ולעתים לשבור, את המסגרות השיריות שאנו מורגלים בהן, כשם שנהגו גם פאול צלאן וגם דן פגיס, איש־איש בדרכו שלו.

בקריאה חטופה של שיריו עשוי להתקבל רושם שהם עשויים מרצף של אסוציאציות חופשיות, אולם בקריאה יסודית יותר מתברר ההפך: הוא איננו נסחף, אלא שוקל ובורר בקפידה את מִלותיו. לפנינו כתיבה מודעת, מחושבת ומתוחכמת. ועם זאת מנחה אותו ההכרה, שהעוצמה הרגשית שאליה הוא חותר לא תושג אלא באמצעותן של “קפיצות אינטואיטיביות”. הודות לאלה יהיה הקורא מסוגל לתאם את תחושתו לתחושת הכותב. למטרה זו נדרש בן־דוד למִלות־מפתח, העשויות לחזור בשירים שונים או גם בחלקים שונים של אותו שיר. בחלקן הן יצירי רוחו, על סמך חוויותיו האישיות או דמיונו – ואז לא תמיד ניתן לעמוד בנקל על משמעותן, והן עשויות להיראות שרירותיות במידה מסוימת. כאן מתבקש הקורא אף הוא להיעזר ב"קפיצות אינטואיטיביות". שנתיים ימים, בערך, הועסק בן־דוד במפעל לתיעוד בעל־פה של עדויות היסטוריות במכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. הוא גם היה נוכח במשפט אושוויץ, שהתנהל בפרנקפורט בשנת 1965. ההתנסויות הללו – נוסף למה שראה במו־עיניו בביקוריו בַמחנות לאחר המלחמה – סיפקו לו ידע על מה שהתרחש במחנות־ההשמדה, לפרטי־פרטים, ועל האווירה ששׂררה בהם, הן בקרב הקורבנות והן בקרב הרוצחים.

בכמה מִלות־המפתח בשירו “לזרוק אל תוך הרוח” דנה ידידתו דורותיאה זולה במאמרה, בשפה הגרמנית, “על שיר אחד מאת גרשון בן־דוד”, שפורסם ב"מאסף 2 על ספרות ותיאולוגיה" בהוצאת פטר האמר. בן־דוד הקדיש לה קבוצת שירים בעלת הכותרת “לידידַי הגרמנים”.

אציין כאן רק מספר זעום של מלות־המפתח הללו.

הכיוונים “שמאל” ו"ימין", למשל, אמורים להזכיר לנו את הנוהל שהיה נהוג באושוויץ מיד כאשר הגיעו אליה המשלוחים. לצד ימין הופנו אלה שנועדו – לתקופה מוגבלת בלבד – לעבודות־הכפייה, ואילו לצד שמאל הופנו ה"בלתי כשירים לעבודה", שנידונו להשמדה מיידית. כפי שמראות עדויות באוסף בן־דוד, הצגות שהוצגו על־ידי עצורי המחנה כללו קטעים מקאבריים, שתיארו את דרך ההיחלצות היחידה מאושוויץ: מבעד לארובות של המשרפות. הילדים במחנות נהגו לכנות את הקורבנות שנשרפו בשם “גורפי ארובות”. “תאי־מרירה” רומזים ל"תאי־הגאזים". את אפרם של השרופים אספו ב"עביטי־אפר", ואת האפר פיזרו על השבילים ועל המסילות למניעת החלקה. את ארובות־המשרפות המעלות עמודי־אש ומאירות למרחקים מכנה בן־דוד באירוניה “מִגדלי־אור”, כדי להבליט את ניגודם למגדלורים שתכליתם להציל חיי־אדם.

מרבית המלים הטעונות הללו מובנות מעצמן בתוקף ההקשר שלהן בטקסט. אחרות לקוחות מהתרחשויות בילדותו, מחוויות אישיות ומאסוציאציות, אשר משמען המדויק לא תמיד מתפענח בנקל, אך עמימותן אינה גורעת מעוצמתן הרגשית. כך, למשל, חוזר בן־דוד פעם אחר פעם על הדימוי “פָּרֵי־הפחד” שלו, אלה ה"בוטשים בשדות־העמורה".

כפי שנאמר לעיל, בן־דוד גיבש אחדים מסמליו מתוך חוויות ילדותו ונעוריו: הוא נמסר כתינוק למשפחה לא־יהודית, שהצילה בתקופת־השואה את חייו. אמו היהודייה שמרה על קשר עִמו עד שגורשה מאדמת גרמניה, ובגיל צעיר יחסית כבר היה מודע למוצאו היהודי. ואף־על־פי־כן חי, פחות או יותר, את החיים של ילד ארי באותה תקופה. הוא שיחק עם “אחִיו” – ילד מאומץ על־ידי אותה משפחה – ונטל חלק בחגים הנוצריים המסורתיים שנחוגו. כאן המקור של דמות האח, של סוס־העץ (“הסוסונִי שלי”) ושל משחקי־הילדות, החוזרים ומופיעים בשיריו. בילדותו קלטו אוזניו את השירים שהיו מקובלים בחברה הגרמנית, ובמיוחד את אלה שהיו מושָרים בהזדמנויות חגיגיות. הוא משבץ קבוצות של מלים מתוך שירים אלה – כגון: “בשקט זולף השלג” – אל תוך שורות שיריו שלו, ותמימותן העממית מעצימה את הזוועה ואת האימה שאין מהן מנוס. ילדותו סיפקה לו גם את הקלישאה “תנו ליַלדונים לגשת” מפיו של ישו בברית החדשה, המחרידה כל־כך בהקשר האושוויצי שלה, ומטבעות־לשון דומות.

בשירו “מזמורי קין” קין הוא האני הדובר בגוף ראשון. קין, רוצח אחיו הבל, אב־טיפוס של הרוצחים בכל הדורות ובמאה שלנו, ובתור שכזה טבעי הדבר שאביר האלימות לשמה יכריז על עצמו כעל “הנביא האחרון”. בטירופו קין “קורע קרע בעולם”, הוא חורט במצחו של אלוהים “אות של אמת”, בדומה לאות שהושׂם על מצחו שלו.

אבל נוסף לכך סבור בן־דוד, כי “קַיִניוּת” היא מרכיב סמוי בנפש האדם, מעצם היותו אדם. ואותה “קַיִניוּת” עשויה – כמו שקרה בעבר – לצאת במעמד מסוים מן הכוח אל הפועל.

בהקשר זה אומר דב קולקה ברשימה שהוזכרה לעיל: "שאלה מרכזית, ואולי נקודת־השיא הסמויה בשירו של בן־דוד, היא היפוכה של השאלה המקראית ‘הֲשומר אחי אנוכי?’ לשאלתו של הבל: ‘הֲשומר אחי קין אנוכי?’. בהיפוך זה מתמזגים הרצח הראשון, הרוצח הראשון והנרצח הראשון לאחידות אחת. אחידות זו היא המפתח לשאלת הבל לאחר הרצח האחרון, השאלה בדבר אחריותו שלו לאחיו הרוצח.

“השאלה, שמקורה במתח בין סימבוליקה להכרתו המפורשת, מכוונת לעבר המשפחה המאמצת שלו ולסביבתו הקרובה, אבל היא מעידה על הומאניזם הנדף עד כדי הקצנה ביחס שבין העם הקורבן והעם מבַצע־הרצח. המוטיב הזה, היחיד במינו בשירה היהודית בשפה הגרמנית, מופיע גם אצל דן פגיס, ועוּצב ופוּתח על־ידי גרשון בן־דוד בעת ובעונה אחת בדרכים שונות”.

שירת בן־דוד איננה מחאה ואיננה קינה. היא גם אינה מהווה ניסיון להתגבר על זוועות־העבר בכוחה של אמירה, בבחינת קתארזיס. נדמה שבן־דוד מבקש להגיע, הוא עצמו, להיזכרות, ולתבוע מן הקורא את חובת הזיכרון; היזכרות וזיכרון שכּל־כולם מיידיים, ישירים, אינטואיטיביים – וכובשים את המודעות כולה.

ספרו של גרשון בן־דוד יצא במהדורה דו־לשונית בהוצאת שטראלנר נמוסקריפטה, גרמניה.

ניתן להשיגו במכון ליאו בק בירושלים.