משדות החפירות הסוערים עברה המלחמה להיכלי וורסליה השאננים. אכסניה גרמה לעכב בעד פעמי השלום; מני אז החלה פרשת נדודיו. על שערי כל בירה מהוללה ועל פתחי היכלים רבים התדפק ולא נענה. עיפי־המלחמה לא חדלו מפלס לו נתיבות. חזקה המרירות העצורה בלבבות, ואין מוצא להפיגה. אכסניה גורמת. ובשלוַת הדר־הטבע בקשו להסיר את רוח־העועים ולהשביח את הסערה. בלוקארנו נתנו עין. הררי־עד שגיאים נשאו את שלומם; האגם המשתרע לרגליהם השרה אותו. נדמו צמצוחי־חרבות ושאגות “נמרים” נעצרו. וערבים היו קולות אדירי־עולם; לא קולות בני־אדם – ממש רננת כוכבי־בוקר…

פנינו היו מועדות לקרב, ובקשנו איפוא את האכסניה המתאימה. עזבנו משכנות־שאננים ובחרנו בכרך ושאונו ופזורו; ועוד “כרך־הסחרחורת!” שבעתים נלכדנו במצודתו בקבלת־הפנים המיוחדה שהיתה ערוכה לנו על־ידי “קרסי־הצלב”. כנד נצבו חמושים לכבודנו שומרי־ראשינו: עשרים על כל ציר לפי רושמי רשומות: החרבות הנסתרות מוכנות בכל רגע להשתלף מנדנן. כבחומה נצורה נמצאנו. רגשו הרוחות ומתוחה היתה האטמוספרה. האחראים בעד המעשה הרב הזה לא ראו עמל ואון במעשיהם, והמשיכו את ההתקפה מול “האגפים השנואים”. המחנה התפלג: חולמי שבות־ציון עזת־הכנפים, וחולמי שבות־ציון “קצוצת־כנפים”. המדיום ההכרחי להבנה הדדית בין סיעות ומפלגות סר כחו ואבד את ערותו ורגישות־תפיסתו. בשדה־החשמל מצטיידים באיזולטורים; אחרת באה ההתפרקות ובעקבותיה הרס. שדות־חשמל כאלה מתהוים גם בחברה, כשכחותיה המניעים באים במגע או בהתנגשות. הפקחות ודקות־ההרגשה, “כפפות־המשי” המונעות מגעת במקום הכאב, הן המבודדים השומרים מפני ההתפרקות. בסגולות אלה לא חוננו ראשי־ההתקפה. חריפים אולי בהלכות כלכה, אבל מטומטמים בהליכותיהם הפוליטיות. ללא צורך הפיחו מדנים, הרבו להג, חטטו בפצעים והרחיבו את הרקע. הכל היה מצובע בגוון פוליטי. הבוכהלטריה התרוממה להשקפת־עולם וחזון נעלה, והחזון – התפרט לפרוטות; ואף את צמחי־השדה הכניסו במלחמת־המעמדות. “קולומבוס־האנטנסיביות” הובא במטרה מיוחדה להעלות את העגבניה למדרגת האצילות של המעמד הבינוני, ולהוריד את החטה והשעורה למדרגת מעמד הפרולטריון…

לפנינו לא היה איפוא “קונגרס־העליה”, כפי שתכן את רוחו סוקולוב;אף לא היה סוּבֶרֶני כפי שהיה רגיל לציינו מוצקין. בלי רצון וללא מטרה מסוימה התנהג; קונגרס “קונגרסאי”, שהדרמטיזציה טבועה ביסודו ובתכונתו. והפעם “התדרמט” שבעתים בפתיחת ה"האקקענקרייצלר" ובחוסר חתימתו. מחזה, איפוא, בכמה מערכות, בפרולוג זר ובהעדר אפילוג שלנו. היציעות היו עיקר, האולם גופא טפל. כחזון־שעשועים היה בעיני הקהל לאלפיו בגלריות ולא ככנסת־עבודה. מתגוששים “כבדי־המשקל” במלחמת־הדברים מראים את כוחם וגבורתם. כשבוששו פעמי “המנצחים” להופיע על הבימה, רגזה הגלריה והתחילה רקיעת־הרגלים בלוית הסימנים החיצונים המתגלים במקרים כאלה בתיאטרונות. כחזון־שעשועים היה הקונגרס למנצחים על הדיבור בעצמם. הקול היה עיקר, ההגיון טפל. כל הכובד נדד מהמוח לגרון; מי שהציל אותו והתגבר בחזקו על אחרים היה השליט. כלפי הגלריה היו מכוונים כל הדברים, והיא היתה המנצחת על המנצחים. אבלות היו דרכי־ההגיון ועזובים שבילי־השכל. גדולה היתה הדרישה על “חזנות” והחזנים היו שליטי־השעה.

הקונגרס עבר זמנו בצורתו הקיימת. כמרכז לבימת־תעמולה, המטרה ממנו והלאה. לפנים היה צורך לעשות פומבי לרעיונות התחיה. כלפי החרדים, כי משיח יתגלה בדרך הטבע ולא בנסים ונפלאות; כלפי המתבוללים, כי בני־עם אנו ולא רק בני־דת; כלפי הקוסמופוליטים, כי הלאומיות הצרופה המגלה עצמיותה ביצירת ערכין אינה ממעטת את דמות האנושיות הכללית, כי אם עוד מגבירה אותו. הכשרת־הלבבות דרשה פיות חוצבי להבות. כיום הזה מעטים המפקפקים המערערים על הצורך “בבית לאומי”, כי־אם על מדת היכלת. אין אנו חוזרים אחרי “נקלטים”. כי־אם מתלבטים בשאלת יכולת־הקליטה של הארץ. במוסיקה אין מוכיחים דברים כאלה; מיטיבי־נגן הנוסכים קסם בלבבות לא יאירו את המוחות. האדריכל ואמת־הבנין בידו, איש־החזון והמספרים היבשים כאחד צריך להופיע על הבימה; רעיונותיו צריכים לבא ליד בטוי, ואפילו דרך גמגום. הקול האדיר העומד בפני החום והקור באויר העצור באולמים אינו סימן למחשבה. השכל משכנו כבוד במוח ולא בגרון. המוח אינו מתקרר ואינו “מצטרד”; והוא דורש את סביבתו הטבעית: אולם קטן, סביבה שקטה. הכרך אינו מקום עבודה. הפיזור מרחק את צירי הקונגרס מהמצא במגע. הכרך מסיח את הדעת מהעבודה. הגלריות הגדולות, המון השומעים, המכרים והידידים, המעריצים והמעריצות מוציאים את הצירים מפשטות־האמת, מגרים את יצרם הדברני ומהפכים אותם למשחקים. בפרלמנט קבוע יש עת לכל חפץ: גם לדרמטורגיה וגם לעבודה שחורה. מותרות כאלה אינן לפי כוחנו ולפי הזמן המצומצם המיוחד לנו. כנסת ועד פועל גדול, העובד הרבה ואינו מרבה להג, – בלי גלריות ובלי דרמטורגיה.

שלשה הם אבות־הזרמים בציונות: העבודה, הרכוש, הדת. בעצם גידולו עומד הראשון, ולו ההוה והעתיד יחדיו; בני־חלוף הם האחרונים, ועתידם טמיר בערפלים. הצד השוה שביניהם: בהוה הם גורמים בני־קיים, הן בגולה והן בכלכלה הלאומית המתהוה בארץ, על כל פנים בתקופת־המעבר. יתר הזרמים הם פלגים פחותי־דמות, שאפילו בארצות־הגולה מקוֹר חיותם עומדים הם להעקר, ופה חסרים להם אפילו המקורות והאפיקים.

מיהו הזרם שישא ברוחו את “הספינה המרכזית?” המעמד הבינוני בדמות “עת לבנות?” זהו עצם אמורפי. עם אידיאות אמורפיות ועם מנהיגים אמורפיים. להם רק עכשיו, תחת לחץ חיצוני תקיף, הגיעה העת לבנות. ואנו נמצאים באמצע הבנין עם שיטה מסוימה ועם תכנית קבועה. אם מנהיגי המעמד הבינוני מתכוננים להעביר את משלוח־היד וענפי הפרנסה הגלותיים הנה, הם בוראים גלות בארץ־הבחירה. היסודות לכלכלה לאומית, שאינה יוצרת חמרי־בראשית כי אם מתוכת בדמות סוחרי־בינים, הם רעועים פה עוד יותר מאשר בורשה ובלודז: רעועים הם, באשר חסרים מליונים האכרים הזרים בעלי כוח־הקניה. המעמד הבינוני מוכרח לשנות את אורחות־חייו בבואו לארץ ולאחוז בעבודה – עבודה ממש! ואז תחת הלחץ של יצירת כלכלה לאומית בריאה ובטוחה מתגבש הוא בצורת מעמד העובדים, אחת היא אם יש לו פנקס חבר או לא. אולם אחרי עברו בכור־העבודה מאבדים מנהיגיו אפילו את צורתם האמורפית, הם פשוט עתידים להתאדות כליל.

אמריקה המהוה את “הרוב התקציבי”. בכוחה כי רב לסתום את צנורות־השפע, היא ראשונה במעלה ובכובד בתוך תערובת־המרכז. אבל בשדה־היצירה יכולה היא, לפי שעה, לפעול רק “כמרכז־העיכוב” ולא כמנהיג ומדריך. אין לה לא אורינטציה כל שהיא במפעלי ההוה בארץ, לא שיטת־בנין בעתיד למעשה ולא דעה מסוימה להלכה. בועידת־ההתישבות היו באי־כחה “מכונת־קולות”, הכריעו לצד אחד או השני, בלי ידיעת הענינים ובלי כל יחס פנימי. גם המפקדים לא עלו על אלה שעמדו לפקודתם. האמריקאי הבינוני ישאר בקרירותו למראה תמונה נהדרה, והתלהבותו מתחילה רק עם ההכרזה על הסכום העצום ששלמו בעד התמונה. כפטיש הקר על ברזל קר כן המספר הקר יתיז ניצוצות בבואו במגע עם אמריקאי. וככה “הבוכהלטריה הרעה” הנהוגה במשקינו הוציאה את “הרוב־התקציבי” משוי־משקלו. גדולה היא הבוכהלטריה כשהיא לעצמה, והמזלזל בה עתיד לתת את הדין. אבל אין להעלותה להשקפת־עולם, ובכוחה אין מוליכים עם לבנות נהרסות. על כל פנים שליחה ונביאה אינו יכול להיות זה האיש, שהיתה לו הזכות הגדולה להמצא בקשרי־מלחמה עם “הציונות המסחרית” הוולפסונית. הציונות המדינית, רחבת־האופקים, נזהרה מהפקיד את רוחה בידי חובבי־ציון מפני קוצר־ראיתם לתפוס עצמים הנמצאים במרחק; אין להפקידה גם בידי רחבי־השגה וצופי־מרחקים כאחינו האמריקאים שעינם כה מרחיקה ראות עד אשר היא דולגת מעל העצמים. אלו ואלו, העצמים הצריכים להתפס בשדה־ראיתם נשארים מחוצה לה, מעבר האחד מקוצר־ההשגה ומעבר השני מדילוג־רב. ההבדל בנומר המשקפיים, ששם עליהן לקרב וכאן להרחיק, אינו משנה את המצב. על העין הערומה שניהם, כחובבי־ציון הותיקים “דלי־ההשגה” כציוני אמריקה אדירי־התפיסה, אינם יכולים איפוא להשען. מי ומי יהיו “המשקפיים” האלה, שיצמצמו או ירחיבו את המרחק ויקבעו את הדברים כדמותם וכהויתם בתוך שדה־הראיה ממש ולא מחוצה לה?

הפודה, המציל והמושיע יהי איפוא הגוש הציוני באירופה התיכונית: המוח ההוגה מישרים, העין הרואה נכוחות והיד החרוצה. מהי תכנית־בנינו, איזוהי שיטת־התישבותו, איפה בשורת־גאולתו, וחידושי־תורתו מה טיבם? הקצבת שלושים אלף לי"מ לבנק מסחרי אינה יכולה להחשב כמפעל־רב וכשיטה מיוחדה. כהנה וכהנה נוסדו גם בתקופת “ההתישבות הירודה”. בנק־אפותיקאי לבנין ובנק להשקעות מקדמים גם כן את התעשיה; והמוסד הכספי האחרון הלא הנהו מעין בנק־כולל ו"שיטה־מקובצת"! חידוש אין גם בכניסת מומחים להנהלה. המומחית כבודה במקומה מונח; בלעדיה לא יתכן בלי ספק שום מפעל כלכלי; והמומחים – יהי שמם מבורך לעולם ועד! אבל עזרת מומחים נרכשת בשכר טוב, והמנהיג אינו נרכש כי אם מתגלה אלינו בחסדי־מרומים כחוזה וכמשורר. המומחה אינו יכול למלא את מקומו. ההנהלה הנוכחית יכלה להיות מרכבה מאישים רגילים. אבל כשמחזיקים בשטת ביאת־כח של הזרמים, ונבחרת ולא מנויה, יש תקוה כי בסביבה חפשית זאת יתגלו המנהיגים המחוננים; המינויים ו"הסמיכה" למפרע שהמומחה מביא אתו נועלים כל דלת לאפשרות כזאת. סתם שמות מומחים אינם פרוגרמה. השם הנהו פרוגרמה, כששיטה מסוימת הולכת לפניו. אישים כשהם לעצמם אינם יכולים להתעלות בשלשלת־יחוסם לשיטה ישובית, ואפילו אם התראו כרבי־פעלים בעסקים פרטיים. הנהלת עסקים פרטיים גדולים אינה גם כלל וכלל ערובה לתפיסה נכונה בכלכלה לאומית. בימי משבר בצרפת לא נקרא מנהל בית־מסחר גדול לרפא את הפיננסים, כי אם מנהיג כקאיו ואח"כ פנליבה, פרופיסור למתמטיקה – בטלן איפוא לפי מושגינו. בבריטניה הגדולה בימי מצוקה עמד לויד ג’ורג' בראש האוצר, וכעת צ’רצ’יל; שניהם עתונאים מצוינים, אבל סוחרים לא היו מימיהם. שניהם היו מחריבים בלי ספק בית־מסחר גדול אלמלי היה נמסר לידיהם. לעומתם סוחר גדול סתם היה בלי ספק מחריב את אוצר המדינה אלמלי היה נמסר להנהלתו. המשורר והצייר שניהם שייכים למשפחת האמנים. אולם אם משורר ינסה לצייר והצייר יתחיל לשיר יצאו השירה והציור כאחד וידיהם על ראשם. תפיסת הקוניונקטורות היא הקובעת את הכשרון בכלכלה ובפיננסים; וקוניונקטורות בכלכה לאומית נתפסות על־ידי חושים אחרים מאשר קוניונקטורות במסחר פרטי. הסייסמוגרף רוטט בדקות־תחושתו לקראת זעזועי־אדמה רחוקים הקלים ביותר והבלתי נתפסים בחושים רגילים. מכשיר דק־ההרגשה כזה הנהו המוח של איש הפיננסים בכלכלה לאומית; דבר מה רוטט בו ומבשר את המשברים הבאים. אנחנו ה"בטלנים" היינו סייסמוגרף כזה בכלכלתנו הלאומית; ראינו את הנולד אף בשרנו את הבאות. אנחנו ראינו את אשר יקרה בפולניה. הרגשנו את הזעזועים החזקים טרם בואם. תפשנו את הקוניונקטורה הנכונה בפוליטיקה הקרקעית. הכרזנו עוד לפני חמש שנים על גאולת־הקרקע המהירה כחמורה במצוות השעה. אמרנו להכין משכנות בטוחים בשביל אלה היושבים על הר־געש טרם שיתפרץ ויפריח אותם. פליטי־אש אינם נשמעים לסדר, למשטר ולמוסר; הם עומדים על נפשם ומבקשים טרף; הם יאחזו מכל הבא ליד: בספסרות, בתגרנות, בהפקעת־שערים. על המפקד הטוב להיות צופה מראש: להעביר את מחנותיו בסדר ובקצב טרם שתתחיל סערת־ההתקפה; בבואה תבא האנדרלמוסיה ולא יוכל להיות אדון להן ומכונן אשוריהן. זה היה הלך־המחשבה של הבטלנים. הם בקשו להבטיח בעוד מועד מקלט לפליטי המעמד הבינוני. איפה היתה חכמתם וגבורתם של הלוחמים את מלחמתו כיום הזה?

אחרת היתה תפיסת חכמי־הכלכלה שלנו ואחרים היו כרוזיהם וסיסמותיהם. על “שובע בקרקע” הכריזו. “המערכה” בכיבושי־קרקע טעונה דחיה עד אשר יוזל אבק־השרפה. נחמצו שעות־כושר מיוחדות, הן מבחינה פוליטית הן מבחינה כלכלית, והן לא במהרה תשובנה. מבחינה פוליטית: דרישת “חק־הפדן” – שעל בואו הזהרנו מזמן מזמן – היתה אז בגדר השערה נבואית; כיום הזה מתגוססת היא מפורש בתזכיר לנציב. מבחינה כלכלית: היה אז שפל כלכלי בחקלאות, חוסר שוק, ירידת מחירים; שפל זה היה גאות לנו לחתור אל החוף. בדברים האלה ציינו ה"בטלנים" את הקוניונקטורה הכלכלית. חכמי־הכלכלה אחזו בשולי אדרתו של משיח התעשיה. חידושי־עולם נתחדשו בכלכלה הלאומית. מאז ומקדם היו רואים בירושלים את טבור־העולם בממשלת הרוח. והנה לפתע פתאום נקבע טבור החרושת בין מטולה ורפיח – ובדיוק נמרץ! הטבע בגבולותיו שהציב, בחולות המדבר מעבר מזה ובשלשלת־הרים מעבר השני, חסם בפני התעשיה את הדרך שלא תעבור את גדותיה ותשתפך, חלילה, בבירות או באלכסנדריה. זוהי המומחיות המפוארה ואלה הם פירותיה. משיח־התעשיה המקווה עדיין יושב לו לפתחם של כרכי־תבל, ובית־קיבול לעולים לא יצר. ועד אשר יצאה נפשנו לקראתו אבדנו בידינו ממש עמדות כלכליות בצורות; תעשיה שאינה מתגלה אמנם מתוך תמרות־עשן ואינה צמחה ברחובות מלט, כי אם במרחבי־השדה ומתוך ריחות־בושם; וזוהי תעשית תפוחי־זהב! תעשיה בטוחה, מוציאה תבואות־מונופולין ויד ושם לה בשוקי־עולם לעמוד בהתחרות. עשרות אלפים נפש היו יכולות למצא מקורות־מחיה נאמנים אלמלי היו מכינים אדמה ותנאים לפני התפרצות הסערה. לא אנו מפתחים את האזור האינטנסיבי הטבעי הזה שבכחו לקיים ישוב־צפוף, תלי־אביב חקלאיים, טובעים בירק ופורחים ומזהירים באמת כאביבים. ידים אחרות עסוקות בהגברת תעשיה זו: אלה הידים המוכרות לנו תלי־חולות פורחים במחיר עפרות־זהב ורוכשים להם שטחים, הרחק מהכרך האוירי שעלה על שרטון בקנה הננעץ בפלאי גבריאל המלאך, וחופרים בארות, ונוטעים, ונוטעים. “אבק־השרפה” לא הוזל. ובכל החבל הזה אבדנו את המערכה, עד אשר לא נשארה אפילו פנה פנויה לקולומבוס שגלה את “האינטנסיביות העליונה”, ועדיין מחפש הוא כאן את האדמה המוכשרה לקליטתה.

חידוש אין בבית־מדרש זה; התורה המרבצה בו עוד מימי וולפסון מוּרשה לנו. אלמלי היינו דבקים בה, היינו עדיין תלויים בין השמים והארץ, ואף שעל אדמה לא היה נגאל. “הציונות המסחרית” הקימה גם כן ראשי־מטות דוחי מערכות עד הוזלת אבק־השרפה; ובהיותה בעת ובעונה אחת שומרת על פקדונות הציונות המדינית הטהורה, דחתה את הפעולות החקלאיות עד אחרי מתן הטשרטר. ההשגחה העליונה נטתה חסד אלינו ושמרה אותנו מפני השומרים עלינו, בהעמידה בראש ההתישבות בארץ איש רב־פעלים ושאר־רוח כאחד, שפלס לו דרכים לפי הבנתו, ונגד “הפקחות המעשית” ששכנה כבוד בקולוניה; לו נתנה הסגולה לכוון את הקוניונקטורות בכלכלתנו הלאומית, כמו שידע לתפסן במשקים כלכליים פרטיים; עליו אי־אפשר היה להלך אימים ב"הויות־העולם" ו"בידיעת־צורת־מטבע", באשר ידע על בוריה את שפת־המסחר כאחד מ"מנהיגי־הסרק", שכל פעולתם היתה לעכב כל פעולה. עמדה אחרי עמדה כבש על־פי תכנית קבועה מראש ושיטה מסוימה בלי צפות למתן הטשרטר. בלי “האדמה הגנובה” הזאת, ספק אם היה בא גם הטשרטר המקווה. בלי העבודה החקלאית, שכולה על כל פרטיה היתה עברית – חזיון שלא היה דוגמתו בתולדות ימי ישובנו – היתה באה לידי שיתוק גם פעולת הברון יוצר ישובנו. כי פנה נדחה כמטולה בכחה להסיג גבולות לא עלה על דעתם של חכמי המדינה שלנו לפנים וחכמי הכלכלה היום. המאורעות והמעשים משתלשלים במקרים ידועים לאשרנו בכיוון הפוך מאשר יתוו לו המנהיגים הנבחרים. בניגוד למקובל אנו מחזיקים בכלל: השיטה המדינית, הכספית והכלכלית עלולות להשתנות לפי צרכי הזמן, אבל המנהיגים לעולם יחיו! אחד המודה בשיטה המתבגרת ואחד הכופר בה. השיטה המנצחת אינה מעלה על בימתנו את נושאה ויוצרה. בלי תנאים קודמים מכהנים מנהיגינו בכל המצבים ובכל הזמנים, בין אם תופסים הם את הרוחות החדשות ובין אם עיורים הם וחרשים. בונר לואו בהמנותו לראש המיניסטריון אמר: בימי מלחמה דרושה חצוצרה, מה שהיה לויד ג’ורג'; אולם בימי שלום דרוש חליל־רועים שקט, מה שהנהו הבא במקומו. אנו דלים בכוחות, ואיננו יכולים לדקדק בבחירה כה דקה ביחס “לכלי־הזמר” המתאימים לרוח־הזמן. אבל גם בדלותנו איננו כה עניים עד כדי דבקות בתהפוכות כאלה: להרעיש בימי־שלום ולזמר נעימות בימי־מלחמה. אנו נותנים עין דוקא באנשים כאלה שעשו פלסתר את השיטה המשתלטת. איננו עשירים בכחות עד אשר נוריד כמקובל בעולם המדיני, מנהיגים בעד כשלונות; אבל גם לקבוע פרסים בעדם איננו רשאים. אי־אפשר להכריז בפי הנשיא מעל בימת הקונגרס על גאולת הקרקע ועל ההתישבות החקלאית כעל ראשונות במעלה ובאותה שעה להרחיק את הקנאים לרעיונות אלה, שעמדו עליהם בתוקף, בעקשנות והראו יכולת רבה, מסירות וראית־הנולד, ולהפקיד הכל בידי שתומי־החזון וצרי־ההיקף שהרבו כשלון על כשלון. אין ממנים לרב־חובל איש המפחד מפני מחלת־הים ואין מעמידים בראש הכלכלה הלאומית בתקופת הכרעת החקלאות איש שראשו מתחיל הולך עליו סחרחר כאשר יעלה רק באפו ריח־האדמה…

ההפסדים הכרוכים בלקויים שבמשקינו יכולים להיות לא קטנים; אבל במה הם נחשבים לעומת אלה הכרוכים בהחמצת שעות־כושר מיוחדת לכיבושי עמדות חקלאיות; כאן הלא היסודות מזדעזעים! אחרת היתה כל העליה הרביעית, שהתפרצה כנהר מעל גדותיו, אלמלא היו מכינים קודם תעלות להוליך בהן את הזרמים המתפשטים בערבוביה לכל עבר. כוח אחר היה נוסף על כלכלתנו הלאומית, אלמלא חלק מהעליה היה מתבצר בכפר ובענפי־חקלאות ההולמים את שיעור־קומתו. בהכנת תנאים כאלה היה מוצא לו ה"מעמד הבינוני" את גאולתו הרבה, הרבה יותר מאשר במלחמה הגדולה, שמנהיגיו ומגיניו סרו ב"כבשת־הרש" בדמות משקי־הפועלים; קומץ זה לא ישביע את הארי. אמנם רבים הם הלקויים במשקי הפועלים הטעונים תיקונים יסודיים אבל המבקרים מבחוץ לא עמדו בסוד הלקויים ואינם יודעים את טיב התיקונים. “השטחיות הטבלאית” המקושטה במספרים לבשה גאות בבקרת זו. אבל גם מספרים צריכים רוח־חיים, והיא לא היתה. “הדגש החזק” הוצג בחוזים ובסעיפיו שיחזיקו את המתנחל “כבחרצובות־ברזל”. מה יועילו חוזים, וסעיפים, וכל חכמת המשפט באין יבולים, והכנסות בטוחות, ושוקים מסודרים. מעטינים ריקות לא יוציאו חלב אפילו הזריז שבחולבים והמשוכללה שבמכונות; ועטינים מלאות קולחות מעצמן כמעט אך במגע־יד. כדי להבטיח את מלוי החוזים עלינו להבטיח קודם את ההכנסות. בכל הלהג הרב על טעם הפרי, אם הגרעין המוציא אותו מהאדמה חסר ואין דואג לטפולו. אנשי־הכלכלה העומדים מחוץ למחנה הפועלים הם אולי מעמיקי המחשבה, יורדים לתוך תוכם של הדברים, שייכים – אם נשתמש בהשאלה חקלאית – לצמחי עמוקי־השורש בניגוד אלינו “הבטלנים” במקצת המתיחסים על שטוּחי־השורש. ואף־על־פי־כן האחרונים הם מטיבי־התפיסה ומרחיקי־הראות. כי שטוּחי שורש המעורים בקרקע שנים על שנים מגיעים לשכבות יותר עמוקות מאשר הראשונים הבאים בנגיעה קלה עם קרום האדמה אגב־רפרוף. מקרב צבור הפועלים קמו מבקרים קשים שלא העלימו את השגיאות ולא חיפו על הפגימות היותר קלות, ובקרתם מבוססה על חקירה, לימוד וידיעת המצב על בוריו. בקואליציה נבונה היו מוצאים המבקרים מבחוץ את כל התמיכה הדרושה להנהיג תיקונים, אלמלי היו מתרגלים לעבודה משותפת כעם כחות שוים, ולא אגב הבטה מלמעלה למטה דרך “נגידים”. את הקיסם בין עיני אחרים ראו, ואת הקורה שבין עיניהם לא אבו לראות; על האחד הראו בזכוכית מדלת, ואת השני מחו כליל. ככה אפשר להתנהג עם עצמים דוממים ולא עם אנשים חיים. בגזרת־עילאין ולא דרך הבנה אהדדית באו להשליט סדרים. בשדה־החשמל המתוחה שוב התהלכו בלי כלי־בידוד וההתפרקות לא נמנעה מבוא. האשמה היא איפוא באלה שאין להם מושג איך להשתמש בחשמל. החשמל נשאר כוח גם בהתפרקו, כשנגשים אליו מחוסר ידיעה בלי כלי־בידוד, – וכזה הנהו העובד העברי.

שגיאות משקיות טעונות תיקונים וניתנות הן לתיקון, אם רק שוררת אידיאה מרכזית. והיא, היא החסרה מזמן בציונות הכללית ושולטת בציבור העובדים: המוח ההוגה את הגותה והיד המגשימה. בתקופת השנים האחרונות היה ציבור זה הכח הדינמי הפועל, הדוחף והמכוון. בכור חדש נצרפה תורת הציונות ובאור חדש הופיעו כל חזיונותיה. רב הוא המרחק מציונות החיה על “בועזים” ומזו הנשענת על העבודה שכולה עברית. נשמת־חיים הפיחו בקרן־הקיימת. מזכר לתפארת קדומים ומשריד תיאולוגי, מריפורמות בעלי־ביתיות שיושבי כרכים ליברליים קוראי דמשקה חולמים את שבותן, רוממו את הקרן הזאת למכשיר היוצר את העם העובד! הרבה מפעלים אפשר ליצור בכוח תולדות־קדומים, כשמחת בית־השואבה וכעליה־לרגל, ואת העם לא יבנו; יושבי כרכים יוכלו לשבת בדירות זולות, אם בכספי לאום ימציאו להם מגרשים, והעם לא יחדש את נעוריו. ולהיפך: יושבי כרכים יוכלו לשלם שכר־דירההרבה ואפילו לספסר בקרקעות ולהפקיע שערים במגרשים, והעם יגביר חילים אם עבודת־האדמה תהיה יסוד חייו ושרשיהם, והעובד יהיה בעל־האדמה! הצורות השונות שבמשקי הפועלים לובשים מתכוונות לתכלית אחת – בנין העם! ואך מקרה הוא החזיון שהציונות כולה אינה ניתנת להתגשמות מבלי אשר תעבור דרך מעלות סוציאליסטיות ידועות. כי המושבות העבריות הקודמות העומדות על עבודה זרה לא קימו את החזון הגדול. סופרי אומות־העולם החודרים למסתרי עבודתנו יודעים להעריכה נכחות. צ’סטרטון בספרו “ירושלים החדשה” כותב: “אנו יודעים כי בכוחכם לציד את כל העולם כולו במיניסטורים, נציבים עליונים ומלומדים; כי בידים זרות תוכלו לחצוב בארות ולטעת כרמים; אבל כל זמן שחוטבי עציכם ושואבי מימיכם לא יקומו מקרב בני עמכם האמן לא נאמין כי בכוחכם לבנות מדינה עברית”. בחוזים אין לקשר מתנחלים לעבודה. במקום החוק היורידי שאפשר לסובבו, יצר צבור־הפועלים חוק אורגני לקיים את העבודה: האדמה המלאמה, הגבלת יחידת־ההתנחלות והעבודה העצמית! בלי עובד עברי אין כלכלה לאומית נושאת את עצמה אפשרית; בלי אדמה מוּלאמה והגבלת השטח, כפי יכולת־העבודה של משפחה מתנחלת, אין עבודה עברית אפשרית; ובלעדיהן אין מדינה עברית אפשרית. כי קנין הפרט מוביל בהרבה מקרים לסחור באדמה במקום – בפירותיה! ועבודת־אדמה העומדת על כוחות שכוּרים פירושה עבודה זולה; וזו פרושה עבודה זרה! והעובד של היום הנהו הבעל של מחר. הפרספקטיבה די ברורה היא איפוא. התישבות לאומית העומדת על אדמת הלאום והעבודה העצמית והגבלת השטח כתריס בפני עבודה שכירה – אלו הן עמדות שצבור הפועלים יצרן, אבל נוגעות הן לכל ציוני באשר ציוני. וככה הם גם מוסדים אחרים במפעלי עיר שרק בכוחם להבטיח את העבודה העברית. בחבורות־קבלנים אין “אכספרימנטים קומוניסטיים”; עמי־ארצות בכלכלה לאומית יכולים להגות מחשבות כאלה. לאלפים מונות הן באיטליה, והממשלה מוסרת להן עבודות ציבוריות בלי כל פקפוקים. רבים עלו לארץ עם הדגל הכחול־לבן, אבל שחור־האדמה “האדים” אותם. המגע עם הכרחיות המציאות בבנין הארץ מחולל מהפכות בדעות, וכתוצאה משנה את הצבעים. והורדת “דגל־העבודה” לכבוד הציונות פירושה הורדת דגלה בכללו. כי על דעותיה השולטות הסרת־דגל היא, ועל צבעיה הקיימים מעוטת־דם היא בלי “האדום”, האדום" הזה. השיבה אל מהלך הישן, אל המושבות הקימות והעבודה הזולה, היא שיבה אל כלכלה לאומית זרה, – שיבה אל הגלות! קורא האגרת הנהו, לפי חכמת־קדומים, שליחה הנאמן ביותר. ואף קוראי “אגרת־השחרור” לעבודה ולחידוש החיים מיסודם לא יסתלקו ברצונם הטוב משליחותם, לא יפנו לסתומי־החזון החולים במחלת־הים בדרוך רק כף רגלם על אדמת החריש, לאמר: בידיכם נפקיד רוחנו!…

העמידה על משמר הרוח העממי בציונות שוה היא גם בעמל מפלגות השואפות לגדולות ולנצורות ממנו: למהפכה ברוח ולחידוש החיים מיסודם. העיקרים הדימוקרטיים השגורים יכולים להראות בעינינו כקטנות, אבל הם שלבים הכרחיים לנו בבנין העם וארצו; עליהם לא נוכל לדלג, ובלעדיהם לא נתרומם לפסגת התכלית הנרצה והמקווה. הקונגרס על כל זרמיו ופלגותיו הנהו האישיות היחידה המגשמת בדמותה את כלהמכשירים המדיניים והכספיים; אישיות אחרת לא תעבור על פניו. מוסד־הנבחרים יציב הוא גם בחליפותיו ותמורותיו; יחיד – הנהו בן־חלוף גם ביציבותו. ועל עבודתנו יכולה לצוות את הברכה רק יציבות וקביעות. צירי הקונגרס הם במצב הקיים נטולי חופש־הבחירה ומחליטים החלטות נגד הכרתם הפנימית. בכל המשברים המתמידים הכרוכים בחילופי־אישים, שנעשו חלק מהצרמוניה הקונגרסאית כנאומי -פתיחה ונעילה, אין עלינו אימת נעילת דלת “משרד־המושבות”, כי אם אך ורק – אימת לקוי־התקציב! יש לנו הבטחון הגמור בממשלה הנאמנה, שתכנס במשא־ומתן עם כל אחד שיהיה שליחנו, באשר ביחוסים מדיניים אין ציר נשאל על שלשלת־יחוסו הפרטית, כי אם יפוי־הכח הצבורי הניתן לו. אבל חסר לנו הבטחון, כי יפוי־הכח שינתן מהקונגרס לנבחריו יספיק בעיני תורמי התרומות לקרן־היסוד. התנודות הצפויות במגבית התרומות האלה מקורן בטכסיסיות “המכונה” המטביעה את קרן־היסוד באישיות הנשיא. הפרסוניפיקציה הזאת מעמידה בסכנה את כל עבודתנו. שום שנוי בל יחול במהלך־עבודתנו עם חלופי משמרות לרגלי חלופי־שיטות. הנשיא לעולם יחיה, אבל שום קטסטרופה, אל תפתח פה לשטן, אינה צריכה אף רגע לעצור בעד מהירות מסענו. הנה הקרן־הקימת: בדמותה העצמית מוּגשמה היא, ולא בדמות העומדים בראשה; הכנסותיה אינן צפויות לתנודות בעקבות חילופי אישים. “המכונה” הפוליטית האמריקאית אינה הולמת תנועת־מתנדבים; היא תעשה פרצים בנו, ותנופץ לבסוף בעצמה אל סלע קשי־העורף. “הנדיב־הידוע” היה בעצמו קרן־היסוד, ו"המכונה" שפקידיו כוננו נופצה לרסיסים. הברונים בלי כספי הברון השולטים על “קופה מקובצת” לשוא מנסים הם להשתלט, והמכניזציה של הקופה היא המחזיקה את הקונגרס בחרצובותיה ונוטלת מציריו של חופש־הבחירה. זהו השלטון של “הרוב התקציבי” שמכריעה “המאה” במקום “הדעה”. ואין דומה לו בשום משטר מדיני מתוקן; זוהי שיטת־בחירה מעמדית לפי גובה המסים המשתלמים ולא לפי זכות האזרח החפשי. כבר בערב הסוכנות היהודית התגלו המבשרים הראשונים הבאים למעט את דמות ביאת־הכח העממית; לא לחנם היתה איפוא החרדה הגדולה, כי הסוכנות הזאת, וביחוד במהדורותיה הראשונות, עלולה לטשטשה כליל, כאשר הברונים בלי כספי הברון יעלו למרום גדולתם ויתבצרו במעוז־משגבם.

מבאי־כח הזרמים העיקריים בציונות צריכה להיות מוּרכבה ההנהלה, ולא מנויה מטעם הנשיא. לפי השיטה המנצחת והדעות המתגברות נבחרים האישים הנושאים אותן וקרובים אליהן ברוחם, ולא בכוח “מציאת־חן” וכיוצא במניעים כאלה. הנהלה קואליציונית על מצע משותף מבלי פגוע בעיקרי העיקרים המיוחדים לכל מפלגה; בקואליציה כזאת חייבת להשתתף גם מפלגת־השמאל, ואינה יכולה להשתחרר; כי הגשמת הציונות היא למעלה מכל עמדות מפלגותיות; וההשתתפות מטילה אחריות שלמה ומלאה, ואינה נתנת לחצאין – אין זכויות בלי חובות חמורות. אחרת היא הנהלה מנויה. לא יתכן לשמור מכל משמר על אישים, שאת תורתיהם עוזבים; אף לא יתכן לעזוב אישים שתורותיהם נשמרות בעקבות “יושבי־בסתר עליון” ומתלוננים בצל “נשיאים” הולכים. הפאוואריסמוס, החנופה, השקר, הנרגנות; הופעות כאלה מחריבות מדינות קיימות, חדשות לא יבנו. תנועת מתנדבים מצווה להיות טהורה וצרופה מהסיגים. בהנהלות זדוניות אין מפלגה עממית רשאית להשתתף; אין כאן שאלת מצוה דימוקרטית, כי אם קיום הציונות, שבלי יסודות דימוקרטיים מוט תתמוטט, כשם שאדמה מוּלאמה ועבודה עצמית אינן מצוות סוציאליסטיות כי אם מצות הציונות הטהורה. ואם חסרי־בינה חברותית משברים את החבית, שמור לא נשמור את היין בוותרנות יתרה שננהיג על ימין ועל שמאל.