מתוך הרגל ותיק לחשב את חשבונות עולמנו, הלאומיים והפרטיים, במספרי־הקפה ולא במזומנים אין אנו יודעים מעצור לגודל מדותינו. מתוך הרגל שני לקחת מימין ומשמאל בהקפה שיטות־בנין, מבלי העמק הקר בתנאי מפעלינו המיוחדים, אנו הולכים סחור סחור, ואל הנקודה העיקרית איננו מתקרבים. מתוך הרגל שלישי להסתבך תמיד בדאגות חיי־שעה נשארים ללא־פתרון חיי־העולם, שבלעדיהם גם חיי־השעה אינם חיים. ככה היה, וככה יהיה. מן המצר הוגים חכמים ומתרצים משברים, ויושבים על מדין מוצאים אפילו את הנאשמים וחורצים משפט על זרמים ומפלגות. אולם המשבר בתקפו צועד, ואינו נרתע לאחור מפני אלה ומפני אלה. ואם האתמול לא הורה את הדרך, יהיה המחר נורא שבעתים מהיום.

הקונגרס מתכנס בבזל לסיים תקופה רבת־עבר ורבת־זוהר במקום ערש ילדותו. לפי צרופי הכחות החדשים יותש למחצה כוח הקונגרס בהכרעת הענינים: “חמשים, חמשים”! אין דואג ואין חושב על הבטחת כוח־הכרעה. על עצם הזווג מחולקות התפיסות. השמאל הקיצוני רואה בו צווי־איתנים: בכוח־הכובד המונח בטבע השתלשלות הקפיטליזציה המחפשת את תיקונה במזרח נדחק מרשל כבא־כחה הנאמן לזרועות ארץ הבחירה. עמי־ארצות בכלכלה לאומית רואים במשיכה זו חופש הבחירה מצד אחד ורומנטיקה מצד שני. אולם אם שונה היא התפיסה ביחס לסיבה, אחת היא ביחס למסובב. אם הגואל בכבודו ובעצמו אינו מתגלה בסוכנות, הנה פעמיו הראשונים נשמעים ומבשרו מופיע. אם לא המשיח – אליהו התשבי. מלחמות הבחירות על כל סיסמותיהן אינן בעצם מלחמות דעות הטבועות באמת בשיטות התישבות מעמיקות ותכניות־עבודה מרחיקות ראות. אלו הן “הקפות־כבוד” מסביב לכוח החדש שעליו להכריע בכל ומכל, שאיפה סתומה לצרור בצרורו את כל חיינו. נכסי הסוכנות היהודית כבר ממוּשכנים ועומדים להתגשמות כל התכניות. ורחבה היא המסגרת, כאשר עמוק הוא לפי ההשערה הצרור המקווה.

אין טעם להרהר אחרי עצם המעשה. כבר יצאה בת־קול והכריזה: פלונית לפלוני! יש רק חובה גם היום וגם במחר הברוּך לצמצם את כוח הצירופים הכספיים בתחומי המזומנים ואת כוח צרופי המחשבה בתחומים הנושנים ולא להסיגם. פירוש הדברים: בתוך המחנה צריכה החזית להשאר מקוצרת בתחומי־העבודה ומאוחדת בקוי־המחשבה העיקריים. אחרת הרכבת ענף-חוץ בגזע עתיק לא יתן פירות למיחלים להם…

הציונות היא גזע־הבר המשמש ככַנָה לרֶכֶב; בו מנסים להרכיב “ענפי־תרבות” שישאו פרי־הלולים. הגזע הזה הזן והמפרנס את הרכב; בחסנו, בכוח שרשיו לחפור מזונות תלוי הכל. אין גידול וצמיחה במכניזציה בלבד. בלי הכרה ציונית עמוקה המעורב בשרשי דורות באדמת־הארץ ובתרבות־הקדומים נבל יבול ענף־התרבות החדש וישֵל מגזע־הבר. והגזע הולך ומתבקע לעינינו עד כדי חוסר־אונים לזון את עצמו. לקונגרס הולכים לא לחפש דרכים, כי אם לחפש חוטאים ולהוקיע חוטאים. ומעל בימות הקונגרס ומעל בימות העתונות העינים נשואות בעיקר לכוח החדש. זוהי דרכנו מאז ומקדם. בימי צרה ופירוד הלבבות. אולם הכוח החיצוני לא התיצב מעולם על צד אחד, כי אם מחוסר הבנה וידיעה עמוקה, הלך לו בדרכיו והכריע לפי תפיסתו היחידה ולרעת כל הצדדים המדיינים.

במקום לחפש חוטאים נחפשה איפוא את דרכנו. אין החטא רובץ בקו המפלגתי והמעמדי. כל ההסתדרות הציונית לכל מפלגותיה וזרמיה היתה עסוקה בכל הידים בעצם הבנין המהיר, מבלי להשאיר די ידים חפשיות להכין חמרים ליסודות־הבנין; ולכן נשארנו באמצע, בלי בנין ובלי חומר ולבנים. כי יסודות הכלכלה הלאומית בארץ מונחים בחקלאות; חקלאות שיטתית לא תתכן בלי אדמה רחבת־ידים מן המוכן. אותה לא הכינונו, באשר השקענו את כספינו בהתישבות מהירה מצד אחד, ואִבֵּנוּ את כספנו מצד שני בבניני־עיר. וכיום הזה עומדים אנו קורחים מכאן ומכאן: בלי עליה, בלי התישבות חדשה ובלי אדמה.

כך הוא המצב היום וכך יהיה גם מחר, אם לא נקצר את החזית. הסוכנות לא תשנהו כהרף־עין. המיסיסיפי לא יעבור הנה גם אחרי אשר כל האפיקים יתלכדו ויהיו לאחד. כלם יחדיו יהוו פלג קטן כדרך נחלי־הארץ, הגאים בעונה קצרה בימות־הגשמים והחרבים בימות־החמה; ממש כעונת־המגבית הקצרה מעבר לאוקינוס. אחרית הפלג תשגה אולי, אולם ראשיתו תהיה מצערה. אם נפלג גם אותו ונחפוץ לשלח את מימיו המעטים על פני כל שדותינו, הכל ישאר בחרבה. עלינו איפוא להתרכז, בקבענו דין מוקדם ומאוחר: מה אנו גרים ומה אנו מכירים. וזוהי החזית המקוצרת!

ובסדר המוקדם והמאוחר יש הגיון פשוט והגדרה קצרה. דין קדימה הוא תמיד לדבר האבוּד. מאוחר בסדר הנהו הדבר הבלתי אבוּד. הדבר האבוּד הנהו הקנין הנמצא מעבר לספירת השפעתנו המחלטה. הדבר הבלתי אבוּד נמצא בתחומיה. והאדמה, היא הקנין היחידי התלוי בגורמי־חוץ, בחליפות הזמן ותמורותיו ושאין לנו שליטה גמורה עליהם.

אדמת הממשלה! גם הפקחים שבינינו והיודעים דבר לאשורו התחילו לגמור את כל נאומיהם והחלטותיהם בפסוק זה, כדי להוציא את החרדה מהריביזיוניסטים. כל מגיד־מישרים היה גומר מכנית את דרשתו בפסוק “ובא לציון גואל”, והגאולה לא הביא. אדמה אינה תכשיט קטן הנתנת להטמן מעין רואה בנרתיק. בשני ימים אפשר לעבור את הארץ ולהוכח מהו שטח האדמה המסוגל לתרבות והמוטל אעפי"כ בוּר. והנמצאים בתוך הענינים יודעים כל שעל ושעל אדמה חפשית על פני כל המפה, ומסומנים הם בסימנים מיוחדים הבוערים לעיניהם באש שחורה על גבי אש לבנה. המדידות המדויקות של הממשלה לא תגלינה חדשות ולא תביאינה לנו כיבושים חשובים. בארץ הגדולה ככף איש אין לצפות לקולומבוס חדש שיגלה לנו אדמה חדשה אשר לא שערנוה.

ברגע זה דרושה עזרה מהירה והיא אפשרית רק באזור מוגבל ובענפי־חקלאות מצומצמים – בענפי חקלאות אשר תבואותיהם עברו מבחינה טכנית את תקופת־הנסיון ומבחינה מסחרית פתוחים ובטוחים לפניהן שוקי־תבל. תפוח־זהב הנהו הפרי היחידי הבא בחשבון בשביל חקלאות אינטנסיבית. לפירות אחרים איננו מוכנים. לממשלה אין שעל באזור הזה. אפילו בשביל גן־נסיונות חפשה אדמה ליד בצות־פתח־תקוה. בודדים עמדו ודרשו לפני שש שנים להשתמש בשפל מחירי הפירות ולהכין ריזרבות באזור המטעים, ולו אפילו על חשבון ההתישבות בעמק. אולם באי־כח המעמד הבינוני הם שהכריזו על שובע בקרקע והחמיצו שעות־כושר שלא תשובנה. אין טעם אמנם לחזור על חזות־הקשה שחזו הבודדים ולאמר: הנה באה החזות ונהיתה. אולם אין גם טעם לעצום את העינים מראות את אשר היה לנו בקוצר־ראיתנו מצד אחד ובתפיסתנו את המרובה מצד שני.

אין לממשלה אדמה באזור המטעים. ושעלי־האדמה שיש לה באזורים האחרים, שעלים ביחס לשטחים הרחבים הפרטיים והטעונים גאולה, הם שאלת־המחר ולא שאלת־הרגע. ההכשרות תעלינה פי כמה על מחיר המקובל. והכסף הנמצא לנו צריך ללכת לקניות ולא להכשרות; ואחרי כל אלה באים וקובעים הנחות כדרבנות: אין הציונות ניתנת להתגשם בלי אדמות הממשלה. אלמלי היתה אמת בהנחה זו, היה גזר־דינה של הציונות חתוך ועומד למות. כי האדמה החפשית רחבת־הידים שאליה נשואות העינים אינה במציאות.

מהו פירוש הגזרה הנשאת בפי מנהיג הריביזיוניסטים: אין הציונות נתנת להתגשם בלי אדמת הממשלה? ננסה לרגע קט להביא את המאמר הזה לידי התפשטות “מלבוש־השרד” שהוא לובש לרגלי מגעו עם ממשלה, ננסה להלבישו לבוש פשוט. הציונוּת ניתנת להתגשם על תנאי זה: אם הממשלה תנדב לצרכנו בכל שנה ובמשך עשרים שנה מליון לירות מוטב; ואם לאו, אם המליון הזה לא יוכל להצטרף אלא מקרנות לאומיות, מהלואות, מנדבות, יש לאמר ברוך דיין האמת על כל התנועה. במאמר קצר, חד ומעוגל: גאולת־העם עומדת על מליון לירות לשנה!

האדמה שמרבים לדבר על גאולתה אינה רעיון מדיני מפשט. כל השטח החפשי, הניתן באיזו דרך שהיא להגאל למטרת התחשבות רחבה וצפופה בכל אזורי הארץ, דורש כעשרים מיליון לירות, – מיליון לשנה. פרוצס זה ימשך כעשרים שנה ואין להחישו, ואין כל כוח שבעולם יכול להחישו. האטיות הזאת מונחת בטבע המשטר החקלאי, והממשלה אינה יכולה לשנותו. וככל אשר ילכו התיקונים הלך ומהר, – שימו לב – כן יבוששו צעדי־הגאולה…

להג החצים השנונים השלוחים מול אחוזות האפנדים מאשפתות הימין והשמאל אינם איפוא אלא להג רב וסתם יריות ריקות באויר. אין החצים קולעים, מפני שהאחוזות הגדולות המשמשות כביכול כמטרת־תמיד אינן במציאות. עם גאולת העמק ושפלות עכו ועם העברת עוד גושים בודדים נחתמה פרשת בעלות האפנדיזם במשטר החקלאי לארץ. השטחים האחרים שייכים לכפרים ולשבטים. וזה היה טעם המהירות המיוחדת בגאולת העמק. בני־תמותה אחוזותיהם מתפוררות בין יורשיהם; ולאפנדיזם ולבני־המזרח יש מדה מגונה, שיורשיהם רבים ומשפחותיהם גדולות. ואחוזה מפוררת אינה ניתנת להרכש על נקלה, מפני שיש עסק עם הרבה מוכרים במקום אחד. על תפלותינו הרבות לשוכן־מרומים היה מן ההכרח להוסיף עוד אחת – להתפלל לשלומו ולאריכות ימיו ושנותיו של סורסק עד אשר יהי רצון מפי חכמי־הבנין שלנו להסכים כי אכן שעת־הכושר הגיעה והשובע בקרקע עבר. הנסיון המר מראה לנו כמה הרפתקאות עוברות עלינו עד אשר זוכים אנו להעביר לרשותנו אחוזות־נחלה מפוררות שהתחילו בהן לפני עשר שנים וגם לפני עשרים. אולם זקן היה בעל העמק ושבע־ימים, ושנות בשר־ודם עלי־אדמות חוצצו בגזרת־עליון. ובמלכות־רקיע מתנהג העולם ע"פ דרכי־הטבע, ואין נטיה לגלגל נסים ונפלאות, אע"פ שהיכלת ישנה להוציא דברים מגדר־הטבע וקיימת מברית בין־הבתרים גם התחיבות מנדטורית. ובמלכותא־דארעא אין אפילו האפשרות לצאת מגדרי־הטבע, גם אם ישנה שעת־הרצון ומשתרר כוח־הרצון.

ארץ ישראל היא רק נקודה קטנה בקיסרות הבריטית האדירה. נקודה זו כדאית לה אם תתוסף על נקודות מבצריה הרבות; לנקודת אחיזה למנוף, אשר יזעזע את משטרה הכלכלי והחברותי בכל מדינות הקיסרות, לא תוכל לההפך בשל עינינו היפות. הפקעת קרקעות בכוח החוק מרשויות פרטיות לטובתנו, כדי לקיים את המנדט לפי פירוש ז’בוטינסקי, היא בלתי אפשרית בארץ־הצבי כל זמן שחוק זה לא יצא לפועל בממלכת־האיים המאוחדת. התחיבויות מוסריות אינן משנות משטרים, המתקיימים גם על אפו וחמתו של המוסר. יש התחיבויות גם לפועלי המכרות, ואעפי"כ רב המרחק בין ההתחיבויות ובין הלאמת המכרות. לויד ג’ורג' הנהו ריבולוציונר בתפיסתו ביחס להלאמת קרקעות, כשיד הגורל עוקרת אותו מהשלטון ומטלטלתו לאופוזיציה; כשהוא ישב ליד ההגה, יתהפך לאבולוציונר. וההפקעה גופה אפילו בפי מגיניה פירושה לשלם טבין ותקילין תמורת האדמה המופקעה.

ספירת הפעולה הקרובה בגאולת־הקרקע אינה בשטחי האחוזות הגדולות שאינן במציאות כי אם בכפר. והמצב הנהו די בהיר ומאיר עינים. הפלח אינו יכול להתרומם משפלות מצבו בלי העברה לסידור משק אינטנסיבי. אינטנסיפיקציה פירושה כסף. למטרה זו מובילות שתי דרכים: בנקים חקלאיים ע"י ממשלה ומלוי־רבית פרטיים. בנק אפותיקאי אין בכוחו להתחיל בפעולות נמרצות ומהירות, באשר הכספים שהוא זוקף במלוה נשקעים לזמנים ארוכים ויחד עם זה עליו לעשותם “נגרים” בדמות נירות־ערך הנדים מיד ליד. אולם שויה של אדמה נקבעה מהריוח הנקי, מוכפל על מספר עשרים או עשרים וחמשה לפי דרגת הרבית המקובלה. כל זמן שהריוח הנהו אפס אין נוסחת הכפלה לקביעת שויה של האדמה, וממילא מתאבן הכסף השקוע בה. בכדי להכשיר את אדמת הפלח שתהיה ראויה למשכנתא, יש צורך בהשקעות־מעבר ובהשבחות־מעבר. וזוהי האמנה ההכרחית לכפרי הפלחים ולנו.

הפלח יכול להגיע בחצי השטח הנתון ברשותו להכנסות כפולות ומכופלות מכפי שאדמתו נותנת לו היום. למטרה זו דרושים לו סכומים להשבחת אדמתו, לתיקון משקו ולגיוון ענפיו. בכסף שיקבל חלף חלק מאדמתו יוכל להנהיג תיקונים כאלה. הצלה ראשונה אינו יכול לקבל מבנק אגררי, אף לא מהממשלה, על כל פנים לא בטימפו מהיר. בפירוק משא השטח חלף מזומנים תבוא לו ההרוחה הנכספה. באמנת־שלום זו ובהסכם הדדי זה טבועה כל הפוליטיקה הקרקעית שלנו בשנים הקרובות, וביחוד באזור המטעים. הממשלה אינה יכולה להחיש את מהלך־הענינים בתיקונים מודרניים. אדרבא, עוד תעכבו. אדמה השייכת לכל הכפר שלא נתחלקה עוד לפירורים בין בתי־האבות היא נושא יותר קל למשא ומתן מאשר מפוררה. די שהכפר בא לידי החלטה ברוב דעות, ואז יכול להעביר שטח ידוע המתאים לו. לעומת זה כשהאדמה מפוררה לכמה רשויות, לא תתכן שום קניה בלי משא ומתן ממושך עד אין קץ עם כל פרט ופרט. הסידור המודרני דורש תיחום רשות היחיד, כלומר שלכל פרט תהיה חלקה קבועה במקום אחד, ולא כפי המקובל שכל אחד מקבל חליפות אחת בשנתיים את חלקתו. אולם תחום החלקה אינו מאחד את כל החלקות של היחיד בשדה אחת, כי אם מפוזרות הן לפי סוגי האדמה במרחקים שונים. אפילו במושבות גרמניות בארץ יש לכל אחד אדמת־פסים: פסים צרים בכמה מקומות. גם במושבות ובמושבים שלנו שורר משטר זה. לא קשה איפוא להעריך את כל הקשיים בכל מקח־וממכר הזקוק להסכמה כללית, ודעת יחיד יכולה לעשות כל גמר־ענין להלכתא למשיחא.

זהו המצב לאמתתו. פרוצס זה, כאמור, אטי ע"פ תכונתו. המשא־ומתן עובר מרשות־היחיד לרשות־הרבים. כל העברה דורשת סכומים במזומנים, ובהקפות אין להעביר אחוזות קטנות. הגושים הגדולים המאוחדים ע"פ טבעם אינם. בעבודה, ובהתמדה, ובחריצות יוצאת מן הכלל, ובהבנה רבה, ובהכרת נמוסי־המקום נתנים הפירורים להתאחד. למטרה זו דרושים סכומים גדולים: מליון לירות לשנה במשך עשרים שנה. אין לבוא בדרישות־הבל כאלה לממשלה שהיא תפרוק מעם ישראל את החובה האלמנטרית לגאול את האדמה הדרושה לו להתישבות ולהטילה על עצמה. עם ישראל לא עשה החלק המאה מחובתו, לא אימץ את כוחותיו כראוי, לא נצל המעט מיכלתו. דרישת־הבל אחת בכחה לבטל למפרע עשרות דרישות נבונות. פירוק משאות אפשר לדרוש בשדה החנוך, בבריאות, וביחוד בבריאות, באשר אינה מתכנסת ברשות היחיד ונוגעת היא לכל הארץ – ורק לא בגאולת־אדמה מידי פרטים. אין פתי ויאמין כי דללו מקורות עם ישראל לגאול את אדמת־מולדתו. ממשלה נבונה אינה יכלה לצמצם יחידת־אכרות לפי מדות משוערות שלנו, שעוד לא מצאו הצדקה בחיים, ולפי חזיונות־הבל של משיחי אינטנסביות מדומה שלא היתה בעולם, שאיננה וגם לא תהיה על כל פנים בדורנו אנו. ולוּ אפילו היינו מצליחים למעשה להוכיח כי במאה דונם יכלים להחיות משפחה, לא תוכל ממשלה נבונה לעשות יחידה זו לחובה מבלי אשר תעניק לכל אכרות את שבע מאות הלירה הדרושות לבנין יחידות כאלה, סכום יותר גדול מכפי שאנו משלמים בעד מאה דונם אדמת־בעל.

עם סיום כל דרשה וכל החלטה ב"אדמות־הממשלה" לא יבוא ברינה הגואל לציון; לא יבוא אפילו עם העברת האדמה המקווה ל"אחרי החשת־המדידות". היום אדמה זו לא תשביענו, באשר אינה באזור האינטנסיבי; לא תשביענוּ גם מחר, באשר כאין וכאפס היא לעומת השטחים היכולים להפדות רק בכסף. באדמה הנגאלת היתה דוקא מגמה ברורה, שיטה מסוימה, הבחנה דקה בין המוקדם והמאוחר. נתנו עין באדמה המאוחדת ביד אחת, מבלי לחכות להתפוררותה, אחת היא באיזה אזור נמצאה. קשרו קשרים עם בעלים שאחוזותיהם מפוררות בין כה ובין כה באזור־המטעים. מוקדם ומאוחר לא היו לא בסדרי בנין הארץ ולא בסדרי ההתישבות. העמק לא יכל היה לחכות, אבל ההתישבות יכלה לחכות. בכספים שהוציאו עליה אפשר היה להכין את הריזרבה. מאתים המשפחות שעלו על הקרקע לא מלאו את החרבה בעלותם, לא היו מגדילים אותה אלמלי היו עולים היום אחרי הבטחת הריזרבה.

אדמת־הממשלה אינה דבר אבוד, ומטעם זה היא בשורה האחרונה בסדר המוקדם והמאוחר. אין לנו כסף להתישבות ולהכשרות, כי הריזרבה של הכספים צריכים ללכת לכיבושי קרקעות קודם כל. הדרישות עצמן אינן דבר אבוּד. כי בנצח קול, קול יעקב, אפשר תמיד להיות בטוח שלא ישקר ולא ינָחר.

התעשיה אינה דבר האבוד, כי אם לא כיננו אותה עד היום בבירות מצפון או באלכסנדריה מדרום, סימן שיש גורמים מעכבים, והקופצים לא יתרבו גם מחר. ובארץ הנילוס אין תעשית האריג צריכה לחכות לנסיונות בצמר־גפן וכיוצא. חמרים ראשונים נמצאים מן המוכן. דבר האבוד הנה האדמה המדוברת בלבד. קצרים ונמרצים הם הנימוקים ולא טוב להרחיב את הדיבור עליהם. הגבולים בין מצרים וארץ־ישראל הם רק מדיניים, לא אטנוגרפיים ולא דמוגרפיים, ואפילו לא גיאוגרפיים, כי המדבר והסואץ בימינו אלה חדלו להיות חייץ ממשי. והקפיטל המצרי מתקרב. ברשותו עבודה זולה בשפע. יפה איפוא שעת את קודם.

תאמרו: במה נחיה עד גאולת־האדמה? כיום הזה אין תשובה על שאלה זו בלתי בשאלה אחרת – במה נחיה בלי גאולת־הקרקע. היום אבוד מקוצר־ראיה, מקוצר־יכולת, ואללי לנו – מתפיסת המרובה בבת אחת וממגמה להעמיד בית לאומי על משק־הקפה. הצלת המחר היא שאלת־היום. כי אם לא נמצא למחר פתרון, אבד נאבד אותו כאשר אבדנו את האתמול. תימרות־עשן החרושת מסמאות את העינים; העיר נשארה קרח מכאן ומכאן. אולם החברות שהתעסקו בגאולת קרקעות אחרי המצוקה שהגיעו אליה השאירו נכסי צאן ברזל. אם בהלואות הפנימיות המקוות נתנהג לפי אותה השטה שהתנהגנו עד עכשיו, בלי ריכוז ובלי צמצום־עבודה, נעמוד על אבוס ריק בעוד שנה כאשר עומדים היום ללא התישבות וללא קרקע.

חלוצי המחנה מכינים תנאים ולא כל המחנה. אין החזית המקוצרת גוזרת על עליה, כי אם על עליה מבוהלת ללא הכנת מקורות־כלכלה. אין הבדל בטמפו הסופי כי אם בזה המדומה. יש הבדל בשיטה: אם לכנס מחנה ולבנות מסביבו את הבנין ולהקים מעל ראשו את הגג, או להכין קודם את הדירה. אין סכנה עכשיו בחוסר שיטת־בנין. כי באין אמצעים אין אפשרות הגשמה לא של שיטה טובה ולא של רעה. עם הסכומים הראשונים תבא הסכנה: אם נוציא לקח מהמשבר או נחזור על הראשונות. מוטב שנכניס את עצמנו וברצוננו הטוב תחת עול משמעת הבניה המסודרת. כי כאשר אחרים יכניסו אותנו על כרחנו יש סכנה לא רק שדרכי־הבנין לא יהיו ברוח המקובל כי אם הבנין עצמו – לא רק לא לפי רוח הפועלים כי אם גם נגד רוח מתנגדיהם.

אב, תרפ"ז