מטרידה השאלה אנשים הרבה, הן בודדים והן בקבוצות ובקיבוצים. האחרונים מתאמצים לעשות עד כמה שידם משגת ואף יותר מזה ולא רק לכלכלה אלא גם לצרכים דתיים כמו מקום לתפילה, ספר תורה. מאכלים מיוחדים וכו'. ולא כל ההורים יכולים לגמול דבר מה למקום שהם נמצאים בו. האמהות יכולות לפעמים לעזור במטבחים או במתפרה, אבל בין האבות מעטים שיש בידם לעזור בחצר או במשק. אבל חיים הם את חייהם.
רע ומר הוא מצב ההורים אצל הפועלים הבודדים בערים ובמושבות, אשר הם לא מסודרים בעבודה קבועה, ובפרט בשתי השנים האחרונות וביחוד כשהבנים או הבנות, “שדרשו” והביאו את ההורים, מתחילים לחיות חיי משפחה. כאן אומללים ממש, רוכלים הם בכל מיני מרכולת, ויש אשר רק למראית עין 2–3 חתיכות סבון בידם או מכשירי גילוח ובעצם אינם אלא פושטי־יד. תראם יושבים על שרפרף וארגז “דובּק” תלוי על צוארם וכל היום ממללות השפתים “סיגריות. סיגריות”, ובערב הם שבים רצוצים לביתם עם פדיון של 300 או 400 מיל, וריוח נקי של 50 מיל.
ובין אלה תמצאו זקנים אשר זכו לקבל סרטיפיקטים כגמול בעד העבר הטוב שלהם בתוך התנועה, שהיו מחנכי הדור. עוד בתקופת חובבי ציון, או זקני עסקנים של תנועת הפועלים בעיירות ישראל. בנים אין להם, או שעזבו אותם ודבקו בדגל סטאלין. באו ארצה בזכות עסקנותם. ומה נורא מצבם, מסתובבים הם בין התלמידים שהקימו בוילנא או בוארשה, בפולטאבה או בבריסק, ואלה מכבדים אותם בכוס תה או בסיגריה.
האם לא מחובת התנועה לדאוג לאלה אשר מספרם סוף סוף מועט. אם אין לנו עוד בית מרגוע משלנו לזקנים ממין זה, אפשר נמצא להם מחסה באיזו קבוצה או קיבוץ בשכר קיום מינימלי שיוכלו לבלות שם את שארית חייהם. אם נרצה – נעשה.
תרצ"ד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות