שמה היה איבתיסאם, ויופייה היה ידוע בכל הכפר הערבי בצפון אשר במדינת היהודים הדמוקרטית, היא ישראל. מכל בני הכפר ומכל בנותיו, הוא ידע שהיא תהיה שלו, במוקדם או במאוחר. שמו היה אוריאל.

אמנם אין שמות כאלה בכפר הערבי, אך תחושת האינטימיות הנחוצה בקשר שבין הכותב לקורא, תתאפשר אם נקרא לדמות הגיבורים שלנו, בשמות ידועים לנו.

הוא היה בטוח שהיא תהיה שלו, מדוע? כי זו הייתה הרגשתו, כי איך אפשר אחרת? הרי היא יפה, חכמה, גופה חטוב, לבושה תמיד בקפידה, מחייכת תמיד, חיוך שמעורר בו רעד עצום, אדיר בכל אברי גופו, ובמיוחד סביב ליבו הקט. רעד זה היה מתמשך לאורכו ולרוחבו של כל היום כולו! אוריאל היה בן להורים נוצרים. ואילו איבתיסאם בת להורים מוסלמים, גם היא, משני הכיוונים.

וכאן מתחיל העימות. אולי אף הקונפליקט, שמעצם הגדרתו, הוא בלתי ניתן לפתרון. הרי איבתיסאם אדוקה מאוד בדתה המוסלמית. היא רואה במוחמד הנביא, גדול הנביאים. הכולל בתורתו את כל הנביאים שקדמו לו. ואילו אוריאל, אבוי לו, היותו בן להורים נוצרים, מעצם היותו, לא מאפשר חינוך מוסלמי אלא על ברכיו של הנביא ישוע, בן האלוהים, הקדוש, המשיח של הנוצרים… וכאן ממש בעיה. העימות הפנימי. מצב, שכולו ממולכד בתוך עצמו עם עצמו.

אוריאל מעולם לא הצליח, עד כה, לפנות אל אהובת נעוריו, איבתיסאם. מעולם לא העז לגשת אליה ולומר לה מילות אהבותיו, לחשוף בפניה את רגשותיו, את משיכתו אליה, את הקשיים הנובעים מן הקונפליקט הזה. למעשה, מעולם לא עלה בידיו לומר לה משפט שלם, מעבר למילות הברכה היומיומיות כמו: “סבאח אל חיר” (בוקר טוב), או בדרכי הנועם המקובלים בחברת לענות: “סבאח אל נור” (בוקר אור). והרי איך ישכח את החיוך המקסים שלה, איך יתעלם מהקרנת האור הטוב בעיניה? בפניה? מפגשים קצרצרים בין אוריאל ואיבתיסאם. מבט. חיוך בישני. מבט חולף, מבט חמקני. לא יכול לשכוח כיצד עיניה הקפיצו את דופק ליבו עד כדי 160 פעימות בדקה. אלא שהתרגשויותיו אלה הפכו בתוכו כמכונת ירייה המכוונת אליו… הכדורים שעפו מלוע מכונת הירייה, מעיניה האצילות… בקצב של מקלע אוטומטי, התפוצצו בעוצמה רבה במוחו.

אוריאל כל כך בטוח שהיא שלו. כל כך אוהב אותה. ואם כעת איננה יודעת עדין שהיא תהיה שלו, שהיא שלו, יום יבוא והיא אכן תהיה שלו.

איבתיסאם היפה בבחורות הכפר ואוריאל, היו בני אותו גיל, בני אותה שכבה בבית הספר, בת ובן התרבות הכפרית. הרי למדו באותו בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון, וכעת הם נפגשים יום יום באוניברסיטת חיפה. האמת? לא בדיוק נפגשים. אוריאל מתבונן בה מרחוק. עיניו עוקבות אחריה במרחקים. הבושה, החשש אוחז בגרונו ולא מניח לו לגשת אליה. תמיד מבחין בה. תמיד רואה את אהבת חייו, מרחוק. מבלי שתבחין בו… כפי שנהג במשך כל אותן שנות ילדות ובגרות, מאז החל ליבו פועם אליה בעוצמה.

וכך זה החל. יום בהיר חורפי אחד מני רבים, עמד אוריאל בחלון כיתתו והתבונן בילדים המשחקים בחצר. כולם היו שם. גם המורים המשגיחים מפני האלימות העולה ומתגברת בעולמנו המסוכן, והמסכן. אלימות גואה בכל מקום, כמו גם בבתי החינוך שאליהם נוהרים ילדינו. אך איש מן הנוכחים לא הבחין במה שהבחינו עיניו החדות של אוריאל. באחת מפינות החצר עמדו שלושה ילדים ולגלגו לאיבתיסאם. הם לא דחפו אותה בכוח. לא. הם לא הכו אותה מכות נמרצות. לא. כלל וכלל לא. הם רק נגעו בה במקומות אסורים, בכתפיה, בידיה, בשערות ראשה שהיו כמחלפות זהב, יפי נעוריה. הם נגעו בעוד אי אלו איבריה… הם לא בדיוק התעללו בה, אך ניכר היה במבטה שהם אכן מטרידים אותה. אוריאל העומד בחלון ומתבונן מרחוק, לא מבין מדוע המשגיחים אינם מתערבים בנעשה לנגד עיניהם. ועוד יותר מכך, לא הבין מדוע איבתיסאם איננה בורחת מפני מטרידיה?

באותו רגע ממש זינק ליבו ממקומו, והחל מפעם בו בעוצמה כזו, שלא ידע מנוח עוד, לעולמי עד. והיה מנסה לתרץ את האירוע בכל מיני תירוצים, כדי להסביר לעצמו, מדוע לא יצא כגיבור להציל את נערתו איבתיסאם, מידי הבנים המתעללים בה? ליבו פעם בעוצמה כה רבה שלא ידע כיצד להסביר לעצמו, שלא ידע לפרש לעצמו, האם הפחד הוא הגורם הישיר להתפעמותו? האם הדמיון הפרוע בראשו? אותו דמיון מתעתע המדמה את עצמו לוקח את איבתיסאם ומצילנה מידיהם האכזריות של הילדים הקשים…

ועתה, באוניברסיטה, הוא רואה אותה שוב, כל יום ביומו, היא מברכת אותו בחיוכה המדהים כל פעם מחדש, את פעימות ליבו, והוא מחזיר לה “בוקר אור”. וכלום. היא לדרכה והוא לדרכו וכלום. אלא שכאן נעצר הסיפור שלנו. כי אוריאל לא יכול להמשיך בדרך הזו. הוא חסום. איך ימשיך בלעדיה? כל בוקר אותו סיפור. כל בוקר הם נפגשים, ומאותו רגע של “בוקר טוב” מול “בוקר אור”, ליבו לא פוסק מלרטוט אליה. הוא מייחל לפגוש בה שוב ושוב. כל בוקר במסדרונות האוניברסיטה, ליבו מתרומם, ליבו מתעצם, למעשה ליבו משתולל, מתהולל, מאבד את הקצב הטבעי לו, וכל היום ממשיך לדפוק לו בראשו, ואיננו יכול לשכוח אותה, איננו יכול להסירנה ממסך מוחו, איננו מסוגל לעצור את מחשבותיו עליה, ואת רגשותיו אל מגע הדדי, שעוד יבוא. הוא בטוח שזה יקרה ובמהרה בימינו. הוא איננו יכול להפסיק את זרם המשיכה הבלתי פוסק בתשוקתו אליה. איננו מסוגל לעצור את הבלתי אפשרי. איננו יכול למנוע את הצורך הקדמון, אותו מרכיב מיתולוגי אשר טמון בתוכו, אשר נטמן בתוך כל אחד מאיתנו, צורך בלתי נשלט, אלוהי, הנובע ממנה אליו. הנובע ממנו אליה.

מי התחיל? אלוהים. אותו כוח משיכה “ניוטוני” עם התפוח שתמיד נופל ליד העץ… יש כאלה שטוענים לא הרחק מן העץ ואחרים להיפך. אותו כוח מדעי שבעקבותיו רץ ליבו של אוריאל. אותו כוח שלא מאפשר לו לוותר על מפגש הבוקר, הכל כך מקווה. אותו כוח שלא מאפשר לו לוותר על מפגש הבוקר, הכל כך מקווה. אותו כוח משיכה שהולך ומתעצם בתוכו, כדי לנשום את בשמיה, את שערותיה, את פניה, את עיניה לאכול בעיניו. להתבונן בה מקרוב ולו לכמה שניות כל בוקר. להיות בקרבתה, לחוש בנוכחותה, לשמוע את דופק ליבה וליבו בליבה.

וכל זה החל עוד אז, כאשר עמד ליד חלון כיתתו והתבונן בשלושת הגברברים נוגעים בה ומלגלגים לה. ואילו היא באצילותה עומד שם מולם איתנה. היא הייתה כה אמיצה, כה חזקה, כה מקרינה ביטחון, שליבו לא עמד לו. כוחות הטבע הרגילים פשוט נטשוהו. הוא איבד את אומץ ליבו. הוא החמיץ את ההזדמנות הנדירה, להיות לה גיבור. האציל של איבתיסאם, המצילנה מידי הפושעים הקטנים. וכך חשב, “היות ולא קפצתי מייד להגנתה, היא לעולם לא תהיה שלי. היא תדע שאני חסר יכולת להגן עליה, ולכן אין לי סיכוי שתתאהב בי”. היא לעולם לא תהיה שלו, חשב. למען האמת, הכל החל במחשבה שהיא לעולם לא תהיה שלו. לעולם! כי אוריאל היה בטוח, מאותו רגע ואילך, שהיא זועמת עליו, משום שלא בא להתערב במאבק להצלתה מפני אויביה. משום שלא בא להגנתה. משום שלא מצא לנכון להילחם עליה. לכל הפחות, אם היה בא, אילו צעק על שלושת הבנים. אם לכל הפחות היה ניגש אל המשגיחים בהפסקות, ומספר להם על האירוע הנורא. מבקש מהם, מהמבוגרים, להתערב כדי להפסיק את הלגלוגים הללו. ולא היו אלה רק לגלוגים, הייתה זו הרי התעללות מטרידה. עוד מעט נגעו באיבריה העדינים, חשב, שנועדו רק לו. האמין. אך ליבו שעמד להתפוצץ כל שנייה, לא איפשר לו לזוז ממקומו על עדן חלון הכיתה.

וכך, כמו ישוע המשיח הצלוב, חש אוריאל את עצמו כצלוב ללא משיחותו. הרי מאותו רגע שלא יצא להציל את איבתיסאם, אהובת חייו, הכל תם ולא נשלם. אין סיכוי. ועדיף היה לו שיצלבו אותו כפי שצלבו את בן האלוהים, מאשר לגשת ולהתנצל בפניה. שהרי גם הוא בעצמו בן האלוהים, ולא רק ישוע. איך ייגש אליה? חכך בליבו. מה יאמר לה? שאל את מוחו.

ועתה היא כאן, באוניברסיטה, תמיד עומדת במרכז המעגל החברתי, או יושבת. תמיד מסביבה מתקהלים סטודנטיות וסטודנטים. הם לעומתו, ממש מעריצים אותה, או “מה בדיוק קורה שם?” כולם שם צוחקים איתה, כולם שמחים לראותה. והיא כמו נסיכה, כמו מלכת הכיתה. והרי היא שלו, לא שלהם. היא עוד תהיה שלו… ואם היא לא תהיה שלו?… אוי לו ואבוי לו, ואוי לכל סיפור חייו ולכל תוכניותיו, ולכל שאיפותיו. הכל ילך לאבדון.

וכך, במשך השנים, מאז אותו אירוע נורא של התעללות והטרדה, חיפש אוריאל מאות דרכים להגיע אליה מעט. לפחות לראותה מקרוב. להתקרב קצת יותר, ולא מצא דרך נאותה. כשהייתה איבתיסאם הולכת אל הברזייה, היה רץ ושותה עימה, ואם להיות יותר מדויק, נעמד ממש לידה, לא ממש עימה. וכך מתקרב אל קני אורות יופייה ומתבונן בה מקרוב. ומתוך ליבו עולות מילות התנצלות, מסוג כזה או אחר. כל כך רצה לומר לה את המילה הנדירה: “סליחה”. אך היא לא יצאה מבין שיניו או שפתיו ונשארה עמוק במוחו. וליבו, רק ליבו עמד להתפקע מרוב משיכה ניוטונית אליה.

ואז קרה אותו אירוע אשר עלול או עשוי לשנות את עלילות חייו מעתה ועד עולם. על עלילות אלו תוכלו לקרוא בספר דברי הימים של תולדות הנצרות בארץ ישראל היהודית והדמוקרטית. אותו אירוע שתרחש באולם מרכזי מאוד בבניין מגדל האוניברסיטה בן ה־30 קומות. אותו אירוע שבו עלתה השאלה הקשה כל־כך, אותה שאלה שהטרידה את מנוחתו כל השנים הללו, מאוות רגע שבו ליבו החל להתפוצץ אליה, מרוב משיכה ניוטונית ואהבה חסרת מצרים למישהי כמו איבתיסאם… כה יפה, כה טהורה, כה מוצלחת, ומה חבל שהיא מדת אחרת.

אירוע שבו התכנסו גדולים בדתות, ודנו החכמים משתי הדתות, הנוצרית, שלו, והאסלאמית, שלה. שם עלתה השאלה העקרונית. שאלת השאלות למען עתיד ילדינו, למען עתיד האנושות: האם מותרים נישואים של בנים ובנות הבאים מדתות שונות? האם יהיה אי פעם מותרים לנישואים? נישואי תערובות, אם כבר אז כבר חייבים לומר את הדברים ולהניח אותם על השולחן. מן הצד המוסלמי חל איסור מוחלט על בנותיו, להינשא לבנים מדת אחרת. איסור שהוא ברמה של סיכון חייה של הבחורה. מי שעושה זאת מסכנת הכול. מסכנת את חייה, מסתכנת בפגיעה בכבוד המשפחה, והיא עלולה “לאכול אותה”, כפי שנהוג לומר בסלנג המקומי, בקיצור. אוריאל יודע זאת. הוא ידע, הוא הבין, הוא הניח שגם איבתיסאם יודעת זאת, ולכן מעולם לה העז לבקש את סליחתה על אותו מקרה, שבו לא העז להיות גיבור חייה ולהצילנה מידי הפושעים האכזריים שהטרידוה.

המוני בני אדם הגיעו לאולם ההרצאות רחב הידיים, גדול כאמפיתיאטרון של ממש. הוא לא ספר את מספר הנוכחים, כפי שנהג באולמות קטנים לספור את כל הנוכחים, תמיד. הוא העריך אותם במאות או אולי אלף סטודנטיות וסטודנטים. וכמובן מייד ראה אותה, את איבתיסאם. אך היות ולאחרונה ירד מכל העניין. וגם הקשיב לדבר חכמי האסלאם שבנידון. החליט לסגור עניין. לכן ניסה להסיט את מבטו ממנה. ניסה להתעלם ממנה וזהו. די, נמאס. היום החליט, לא יאמר לה שלום יותר, במסדרונות. לא “כיף חאלק?” (מה שלומך?) ולא “סבח אל חיר”, וכמובן לא “סבח אל נור”. הקיצור, כלום. הפסקת אש. הפסקת מגע. להרגיע את ליבו העומד להתפוצץ כל רגע.

אלא מה, ראיתם פעם בחורה שלא תבחין בכך שאהוב ליבה מתעלם ממנה? מאותו רגע שבו הבחינה כי אהובה מתעלם ממנה, מייד ניגשה אליו, נגעה בכתפו ואמרה: "אהלן אוריאל, כיף חאלאק אינת אל יום? (מה שלומך היום?) וחיוך ענק על פניה המוארים. כהרגלה נקיית לבב היתה. לא הטרידה. לא שאלה “מדוע אינך אומר לי שלום הבוקר?” להיפך. כאילו מתעלמת. כאילו רק רומזת. שאלה אותו אם הכל בסייידר אצלו. ומה אתם חושבים קרה אצלו? כמובן, ללא צל של ספק, פניו הסמיקו. שלא לדבר על ליבו, שהסמיק כהרגלו. הדופק קפץ במהירות של קילומטרים בשניה. עוצמות שלא ידע קודם. אפילו אצבעות ידיו הסמיקו. שלא לדבר על שערות ראשו המקושט תלתלים עדינים. הסומק שלט בכל איברי גופו, וגם פניו האדימו. עד שחיוך סלחני עלה על פניה של איבתיסאם ותאמר לו:

 "יה עיני תירגע! אתה לא מרגיש טוב? אינת מריד שווי, יעיני?" (אתה חולה קצת כאילו?)…

ואוריאל, מה אומר מה אספר, לא ידע היכן הוא נמצא בגיהינום או בגן עדן… הרי זו הייתה הזדמנות חייו, כאן היה עליו לפתוח הכל, להניח את ליבו האוהב על השולחן, כאן ועכשיו. ובמקום זאת אמר לה, כדי להרגיע את עצמו:

 "הכל אחלה, באמת מרגיש מבסוט".

ואז אמרה לו:

 "טייב, אני הולכת לשורות הקדמיות של האולם. אני רוצה להשתתף בדיון"…

וירדה במדרגות כאיילה, כאילו היא רוקדת. ומחלצותיה מתעופפות באוויר סביבה, כאילו היא עפה לה באוויר ונושאת את ליבו בליבה… ואילו אוריאל כולו מנסה רק דבר אחד, נו כבר, כמובן להרגיע את ליבו ולא מצליח. מתבונן אחריה, כולו שטוף זיעה. כולו אליה. נמשך אליה בכוח המשיכה העולמי, ואיננו יכול להפסיק את הדופק המואץ. ואיננו מסוגל לחשוף בפניה את ליבו, את רגשותיו. שהרי דברי חכמי האסלאם משכנעים אותו, מהבחינה הדתית, מהבחינה הלאומית, מבחינת השייכות החברתית, המשפחתית, הקהילתית והשבטית. הוא שייך לנצרות. היא שייכת לאיסלאם. אין סיכוי… אך מדוע הלב שלו אומר לו אחרת? מדוע הרגשות שלו אינם מכירים כלל בחוקי הדת, הלאום, הקהילה, השבט והחברה?

הדיון החל, הושמעו נימוקי הבעד ונימוקי הנגד. אל דוכן הנואמים עלו גם מומחים בדרגות פרופסורים, אך גם מלומדים מצד הכמרים, השיח’ים, המופתים, האימאמים, והארכיבישופים… רק רבנים חסרו שם… וכאשר הפנו המשכילים את פניהם אל השואלים באולם הענק, קמה ועמדה בקדמת הבמה, גברת צעירה אחת, מקסימה כל עין רואה, ושמה איבתיסאם. היא נשאה נאום מלהיב וחוצב לבבות. אוריאל היה המום. אך לא רק הוא. כל הנוכחים באולם, כמוהו. השתוממו לאור חוכמתה, דיבורה הרהוט ובעיקר נימוקיה המשכנעים. כולם, כמעט, ללא יוצא מהכלל מחאו לה כפיים ללא הפסק. היא הייתה כהרגלה, נסיכת האירוע, היא הייתה המלכה.

ועתה, קוראי היקרים לא נותר לי אלא לפנות אליכם, אל דמיונכם העשיר, אל היצירתיות בלבכם. בכוונתי לבקש מכם, לדמיין לעצמכם, מה גרם לאוריאל להיות כה המום מדברי איבתיסאם אהובת חייו, בה חשק? בניגוד לחוקי הדת, הלאום, השבט, הקהילה והחברה… מה גרם להמונים להריע לה, למחוא לה כפיים, בסוף כל משפט, כמעט. מה גרם למלומדים לקבל את דבריה בחיוך רחב, מתוך אהדה לחוכמתה ולנימוקיה? ומה גורם לכם, כעת, לחייך חיוך גדול של אהבה?

1.3.2011 במטוס אל־על