כשהייתי בן 15 או 16 התחלתי לקרוא על הודו. נמשכתי לטקסי המוות שליד נהר הגנגס. האש, העשן שיוצא מגופות המתים. פיזור האפר על המים. הרחצה. הקדושה של המים. העזובה. הפרחים. העוני, האמונה האחת, הבלתי מתחלקת. אין ספק. פעם כבר הייתי כאן, בהודו. היום הראשון שלי בהודו, החל עם פרופסור סרירמש מרצה הודי שפגשתי לפני עשור כאן בביתי בישראל, בו שהה עשרה ימים. סרירמש מומחה לניהול ותקשורת ומלמד בארה"ב, סינגפור, נמצא בשבתון כרגע ומתכנן ללמד שוב בארה"ב, או ניו זילנד… גר כ־140 קילומטר מהכנס באוניברסיטת בנגלור, שהזמינה אצלי הרצאה. בזכותו אני מחליט לנסוע להודו. קודם מוזמן להרצות באוניברסיטת בנגלור על “תיאטרון מדעי”… אבל בללי הזמנתו האישית של פרופ' סרירמש לבוא ולגור בביתו, עם משפחתו לא הייתי נוסע. זה נחשב נס בעיני. איך זה שהוא גר כה קרוב לאוניברסיטה שהזמינה אותי? הרי הודו היא יבשת ענקית!! ואולי זה בדיוק להיפך, אולי האוניברסיטה הזמינה אצלי הרצאה כי סרירמש גר לא הרחק ממנה? אני צריך לחשוב על זה! מה זה כאן, ניו־אייג'? אולי יש לכם רעיון? איזה תענוג האיש הזה. בשדה התעופה ממתינה לי מכונית לבנה. מעין טקסי במונחים מקומיים. אני מנסה לשלם והנהג מסרב.

  “הכל על חשבון פרופ' סרירמש”…

הוא אומר לי. בערב, סרירמש ואחיו מזמינים אותי למסעדה. במסעדה חושך, רק נרות דלוקים. איזה סגנון ייחודי. חשבתי לעצמי. מתפעל. מתברר שיש חושך, הפסקת חשמל, בכל העיר מייסור. האור דלק כעבור חצי שעה. הוא ואחיו מזמינים לי עוד ועוד צלחות עם אוכל. למה? הם בודקים את גווני הטעמים שלי, והיכולת או אי היכולת שלי לאכול אוכל הודי. אני לא מסוגל.

  “האוכל הזה גורם לי שלשול”.

אני מתנצל. לכן אני מקפיד על כל פירור. לאט לאט, אחרי ערימה של אוכל, שאותה מלקק עד תום, אחיו הרחב כתפיים של סרירמש, מתברר מכל המנות האין־סופיות, שהאוכל היחיד שמתאים לי הוא דברי מתיקה. עוגות, קרפים מתוקים.

אני מתחבר אל סרירמש ידידי, ואל משפחתו וחי עימם שתי לילות שני ימים מלאים ומתחבר לעולם מאוד מוכר מן העבר המאוד רחוק שלי. לא זוכר פרטים רק תחושות חזקות מאוד מאוד, שהכל ידוע, את זה כבר חוויתי. את הסבל, את העוני הנורא, את הליכלוך, את הזיהומים. כבר פעם הייתי כאן, על פי הדז’ה וו הצרפתי.

  “המונית תעלה לך 50 דולר הלוך 50 דולר חזור לאונברסיטה בנגלור”

הוא אומר לי בשיחת הטלפון מחיפה למייסור. במציאות בתום יומיים הוא מגלה לי שהם כבר שילמו לנהג המונית. זה מרגש. יומיים של סיורים. פגישות ברחובות ומתן “בסתר” לעניים… אני נותן 10 רופי לכל מבקש ברחובות. סרירמש אומר לי שאני אתרושש מכספי, ואני ממשיך לתת לעניים, לכל מי שפונה אלי. ואז, באמת לא נותרו לי יותר שטרות קטנים. וראה זה פלא, סרירמש נותן במקומי ומסרב לקבל החזר. איזו נשמה נעלה.

פרופ' סרירמש, ההינדואיסט שלי, קם כל בוקר בשעה 5 לפני זריחה. ריצה של שעה. ויוגה עם תפילות עוד שעתיים.

  “כמה שאתה רזה”,

אני אומר לו.

  “כמעט לא הכרתי אותך”.

ובאמת, כשנפגשנו לא העליתי על דעתי שהאיש העמיד הזה ירזה ולא ישמין כמוני. בלילה הראשון המוני אדם ברחוב.

  “הם הוציאו את האלוהים שלהם לטיול”,

הוא מסביר לי. איזה יופי, איזה כשרון, איזה ריקודים, כמה צבעים מרהיבי עין. כיף. אפילו אלוהים שלהם יודע שהגעתי לביקור… האף הסנובי מתחיל להתרומם לי על הפנים… בתום הרצאותיי באוניברסיטה, רציתי לנסוע לאורוביל, מרכז רוחני שבו מדברים צרפתית. לא רחוק ממיסור ומבנגלור, במושגים מערביים. רק כמה מאות קילומטרים מהאוניברסיטה. אך מתברר שהנסיעה לשם היא יום שלם. אולי אפשר לנסוע בלילה, לפגוש ביום ולחזור בלילה… נהג מונית מציע לי פונה… פונה זה אושו. אושו בכלל מחוץ לתחום שלי, אני מכיר את ספריו כבר שנים רבות. לא תואם אוריאל כלל וכלל. נהג המונית שלי הוא נוצרי בן 28 שנים, הוא נבחר בידי פרופ' למנהל עסקים. נהג קובע את דרכי. ואילו באוניברסיטת בנגלור אני פוגש פרופסור לפסיכולוגיה והוא עוזר לי בהשגת כרטיס טיסה די מיידי. באמצעות האינטרנט הכל כך משוכלל אצלם.

מסעי המזעזע במונית. ההתפרעות בכבישים של נהג המונית בבנגלור. הוא מזנק לכל פינה פנויה בכביש, והיישר אל שדה התעופה. מוסיקה רועשת לוקחת חלק ניכר במשחק הזריזות שלו, וזינוקים לכל עבר ללא כל פחד, אפילו עובר על הקו הלבן באמצע הכביש, ללא כל נקיפות מצפון. כולם מצפצפים לו והוא לכולם. מוסיקת כבישים מזמרת באוזניי זמן רב אחר כך במטוס. האמנם הם לא מתרגשים מכלום, נהגי המוניות הקשוחים? הנחמדים. כמה הוא שמח שגם אני זז ורוקד לי, עם המוסיקה המודרנית ההודית הבוקעת מן התקליטורים שלו.

כעבור 3 שעות אני במרכז אושו. בדיקת איידס. רגע, למה בודקים כאן איידס? יש סכנה מאחרים? יש כאן איזה ניסיון להשכיב את כולם? ממש מפחיד. למה לא מאפשרים לי להכנס, ודוחים אותי בלך ושוב… לבסוף כן מאפשרים… מוזר. אחרי שהרמתי קול וכעסתי. לאחר זמן מה אחד הוותיקים שהכיר את אושו לפני עשרים ושתים שנים אומר לי ש…

  “זו השיטה של אושו. לתת תחושה שלא רוצים אותך, כדי שתוכיח שאתה מאוד מעוניין”.

ואני אמרתי:

  “אוקי, אם אתם לא נותנים לי להיכנס אני חוזר אלפיים קילומטר חזרה לישראל”.

כששמעו ישראל, הזמינו את האחראית הברזילאית

  “היא יודעת כמה מילים בעברית”.

אמרו. ואז האיצו בי. עליך לקנות שתי שמלות. במשך היום ללבוש את השמלה בצבע בורדו, תחילה, ובערב את הלבנה. קצת מוזר לי לחזור ולהיות שחקן תיאטרון כמו פעם. בפעם האחרונה שעליתי לשחק על הבמה בפאריז, שיחתי את פרוספרו בהצגה “הסערה”. ללבוש את השמלה הלבנה, וזהירות, אף לא צבע אחר… רק לבן.

ידידי הוותיק באשראם הוא ממוצא אוסטרי, חי חצי שנה בהודו וחצי שנה באוסטריה. אשתו הודית מקסימה, ציירת בינלאומית, יפהפייה. הוא מעיר לי שעלי להסתיר את הצבעים האחרים. רק לבן. דהיינו צווארון חולצתי הצבעוני, נראה לעין כול. הוא נותן לי את השל הלבן והיקר שלו. אנחנו מדברים. הוא על אושו. הרי אני חוקר תיאטרון מדופלם, באתי לחקור עוד מימד של ריטואלים תיאטראליים במסגרות דתיות של תנועות רוחניות. תחום שאני עוסק בו שנים רבות. המקום מלא צעירים, אולי 500 צעירים יפים, חסונים ובעלי אמצעים. כי המחירים כאן לא זולים. בשמים. לשלם על השמלות. לשלם בכניסה 130 שקל וכל יום עוד 50 שקל. הדרים במרכז עצמו משלמים 120 דולר ללילה. ועוד צריך לשלם על האוכל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל האוסטרי שמעולם לא עבד, אין לו בעיה עם כסף. אז למה אין לו ילדים…

מישהי, שהיא במקרה גם ישראלית, אומרת לי שיש כאן בית זונות. אני לא רואה כלום. לא זונות ולא בית עבורן. כנראה שעצמתי את עיני מלראות את סיפורי האהבה באשראם של אושו. כנראה שצריך לפקוח את עיני. אני מצידי, מחליט לא להתחיל עם אף אחת. האם אני שייך למגמה הרוחנית של המרכז הזה ולא מסוגל לראות מיניות… מתוך מאות התלמידים האלה נמצאים כאן כ־30 עד 50 ישראלים שבאים לפעמים לחודש, חודשיים, לפעמים לחצי שנה ולפעמים כמוני ליום או יומיים רק כדי להריח.

אני חושד בשיטה של המרכז. ישראלית צעירה, בתולה, באה והתאהבה. הוא שכב איתה לילה או שניים ועזב אותה לכאביה. היא עוד תשוב. כמו בשיר של הקיבוצניק שעוד ישוב עם המכונית כדי לנקר את עיני החברים… הם מחדירים בה אהבה ושנאה וכאב. האם זו השיטה? והיא עוד תשוב למרכז הזה שוב ושוב, כדי לנסות לתקן את כאבי הנשמה שלה.

בארץ, במשך מספר ימים, יש לי חלומות שבאים מפונה. האם הם מסוגלים לשלוח לי חלומות? האם הם עושים לי שטיפת מוח? האם הם שולחים לי הזמנה לשוב אליהם?

ישראלית אחרת כבר 11 שנים כאן. אחרי שאושו נפטר, הוא הופיע אצלה בחלום. היא גרה בתל אביב. האם היה מסוגל לעשות זאת גם בחייו או רק לאחר מותו? האם יש שם מישהו אחר שמסוגל לבצע זאת בשבילו? מישהו המופיע בחלומה בדמותו של אושו ומזמין אותה… וכשהיא פוגשת אותי בדרך בין הרצאה לריקוד, בין סדנת מודעות כזו או אחרת, היא מתלכדת אל תוך גופי בגמישות גופנית מופלאה. האם היא מתחילה למשמש אותי? או מה בדיוק קורה כאן? האם היא מתאחדת עימי גופנית. האם זו עוד שיטה למשוך חדשים להישאר במרכז הזה? אנחנו מתחבקים ואני אומר לה

  “עבדת יפה על הגוף שלך ועידנת אותו”.

היא מסמיקה. גם הסומק הכה יפה שלה, גם הוא חלק מהשיטה? האם גם אני אשוב לכאן כדי לפגוש אותה שוב? או אולי עדיף שניפגש בתל־אביב?

הגעתי אליהם אחרי שלא באתי כבר שנה או שנתיים. מאז שמרטין זוהר עלתה לשמיים. אם כי כבר הייתי אצלם פעם או פעמיים, מאז. ודי. ומאז לא באתי. אולי שנתיים לא באתי.

איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

לפני כשנתיים, היה לי דיון עם סלח על התסריט “אור” שכתבתי עוד בגילו, לפני שלושים שנים.

הדיון לא היה טוב. יצא שאני מנסה לכפות על סלח את התסריט שלי, שעה שהוא רוצה “רק” לעשות תסריט “שלו” עם רעיונות “משלו”.

הקשבתי. אני תמיד מקשיב. האם אני אוהב להקשיב? לא יודע. אני מקשיב. זו המהות שלי. כך אני קולט טוב יותר את העולם. אני מתבונן, מתבונן פנימה, לתוך הדובר. מתבונן בתנועות הבלתי מבוקרות של הדובר, וכך למד אותו.

היה יום קיץ, אמצע אוגוסט כזה, כמעט. אחרי שהות של שעתיים אצל היהודים המשיחיים. שרתי, רקדתי כמטורף, והתלהבתי מכל הריטואל החצי יהודי חצי נוצרי שלהם. העיקר שהאנרגיות שלי יצאו והרגשתי ממורק. טהור. כמו בתיאטרון החי. ורשמתי את מחקרי במחברת.

שאלתי את עצמי לפני שאני יוצא מהכניסה של היהודים המשיחיים על הר הכרמל, בכניסה לעיספיה, האם זה יהיה נבון להגיע עכשיו לסעיד? האם הם יתנהגו איתי כמו פעם? נחמדים? או אולי יכעסו על זה שלא ראו אותי שנה או שנתיים? ומה עלי להביא? האם להביא להם יין?

ומה יהיה על כל הטוהר הפנימי שיצרתי לעצמי אצל המשיחיים? האם הכאב הפוליטי של סעיד לא ימחק את כל הטוהר הזה ודי?

ובכל זאת עליתי על המכונית, ברגעים שדויד, הכומר היהודי שהיה במאי אדיר בניו־יורק, מפורסם ומוצלח, נאם נאום חוצב לבבות. הוא העלה הצגות תיאטרון ולדבריו גם עשה קולנוע ולימד באקדמיה, כאילו כמוני, כזה… כאילו.

הנה הוא מדריך את האחים והאחיות שלו, לרפא את עצמם באמצעות תפילות כמה יפה. כמה נאיבי…

ואני יוצא אל מכוניתי, ומישהו מדבר איתי ערבית. ואני מציע לו טרמפ והוא לא מבין.

“שו?” ומ"שו" ל"שו" בערבית, יוצא לנו “ישו” בעברית, מכל מקום.

לא מבינים זה את זה כמו בבל בערך…

והמכונית מחליקה מעיספיה, (כך הם מכנים את עירם ולא עוספיה בלשוננו)… הרחובות, הכבישים עדיין מלאים בורות, והרבה חנויות משני צידי הכביש. שוב המכונית קופצת לתוך בורות מעצבנים. האבק הזה. למה לא משקים את הרחובות המאובקים? גם אצלנו לא משקים רחובות… נראה לך…

גם בדליית אל כרמל חלו שינויים, מבנים חדשים לצידי הדרך. משהו השתפר. העומס של יום שבת גם. פחות אורחים מתל אביב?

אני יוצא מהמכונית. סלח יושב עם אביו ברחבת ביתם, ליד עץ התאנה, בצל. כנראה שעדיין סעיד לא מזהה אותי. בידי שקית ניילון עם תאנים ומיץ אפרסקים. חך חינה אותי מרטין, רעייתי

  “לעולם אל תיכנס לבית כלשהו בידים ריקות”,

ואני הרי אוהב למלא אחר משאלותיה של מרטין. איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

  “הי אוריאל”,

סעיד מקבל אותי בסבר פנים יפות. גם סלח. והנה לילה מציצה מדירת הגג שלה, למעלה:

  “הי אוריאל, מזמן לא ראיתי אותך!”

  “נכון, גם אני אותך, מאז שפרופ' להב עשתה לי סיור במכון המחקר הפסיכולוגי שלה, לא יצא לנו להפגש”.

  “אני גרה עכשיו פה, אני מסדרת את הבית”,

היא אומרת, ונעלמת מייד. שבה לעבודתה. אני לא מבין ושואל את סעיד וסלח.

  “והיכן גר סלח?”

הרי הוא בנה את הדירה למעלה עבור משפחתו. בינתיים סלח קם ממקומו ונכנס לבית. אני מתיישב ליד סעיד במרפסת, המקושטת בעץ תאנה שצמח מאוד, ויש עליו מלוא הפרי של העונה.

  “סלח חזר לגור איתנו בבית ונתן לאחותו וילדיה את ביתו”,

הוא מסביר…

  “הוא עבד כל כך קשה”,

נזכרתי איך בנה במו ידיו דירה מפוארת על גג ביתו של אביו. הייתי עד לכל התהליך. לכל הקשיים.

  “נכון, אבל הוא בחובות, והיא עזבה את בעלה והגישו נגדו תביעה… בקיצור לא קלים החיים שלנו בכפר”…

כך סעיד. אני מבין.

ישבנו פנים אל פנים, סעיד אמר שהמצב הזה בלתי אפשרי. אחרי שהזמינו אותו לסיור הרצאות בכל איטליה, והעייפות רבה. הוא שכב בבית חולים כרמל כמה ימים. הוא רוצה לרדת מהנושא הזה. ולפתע סעיד הבטיח להפסיק לכתוב על הפלסטינאים. הבטיח. אז הבטיח. רק לפני כמה ימים שמעתי אותו נואם בהתלהבות למען אחיו ורעיו.

לילה חזרה לבית שבנה סלח לעצמו ולאשתו. בינתיים התגרש מאשתו והפסיק לתפקד בעבודותיו השונות. חובות. געגועים לאשתו שהתחתנה עם אחר, עם מי? איזה דוקטור, סוציולוג, סלח שבור.

אני נזכר שבפעם האחרונה סלח התווכח איתי ואמר לי:

  “גירושים זה יותר גרוע מהמוות. במוות אתה כבר לא רואה אותה… וכלום בקשר אליה לא יכול להפתיע אותך. אבל בגירושים הכל יכול להכאיב שוב”.

איך הוא ידע כבר אז? הייתי מופתע מנקודת המבט הזו, כאילו הפרידה בגירושים שלו, כואבת יותר מהוות של מרטין אשתי… המוות בעצמו…

שלמה זלינגר, פסל, חי בפאריז. יש לו בית ברחוב שמשון בחיפה.

  “איך היכרת את רותי”?

רותי הגיעה אליו לקיבוץ כברי והיא יפהפייה בת 16 לומדת בבית הספר הריאלי, היוקרתי ביותר בחיפה. שלמה הוקסם מיופייה. ואז רותי לא ידעה צרפתית. רותי הזמינה את שלמה בן ה־23 שנים, לבקר אותה ברחוב שמשון. היא רצתה להראות לו איך היא מפסלת סירה בקליפת עץ האורן. היא פיסלה. והוא רצה להראות לה איך הוא מפסל בן אדם קטן בקליפת עץ האורן. זה לא אומר שהוא אוהב את עצי האורן, לא. עצי האורן מזהמים את לילות השינה של חיפה. לעצי האורן יש קליפה עבה מאוד, זה מגן עליהם מפני מזיקים וכך הם שורדים את החורף ואת המזיקים.

אחר־כך חזר לכברי, התבונן בעצמו, לקח חתיכת עץ בגודל של 50 ס"מ ופיסל את עצמו. רותי התרשמה מאוד מעבודותיו. את הפסלים הנקראים: “הבן־אדם הקטן” ואת “עצמו”, היא אהבה מאוד. כעבור שנתיים הוזמן שלמה לקבלת פרס באמריקה.

לנסוע או לא לנסוע? לעזוב את הארץ? עד שנת 1969 שלמה המשיך לעבוד ביום, בפיסול, אבל בלילה היה שומר לילה בסוכנות היהודית. עד שרותי אמרה לו די, מספיק. יש לנו די אוכל והרבה הזמנות של יצירות. הוא הפסיק, והחל להקדיש את כל חייו לאמנות הפיסול. שלמה יצר מאות פסלים המפוזרים בעולם.

כאן מתחיל תהליך החיים האדיר, תהליך שיקומי ענק של שלמה זלינגר, פסל ידוע בעולם. אך שלמה לא נולד כמו רותי על הר הכרמל. שלמה נולד בפולין של אז 31 במאי 1928. וכשהגיעה המלחמה עבר 7 מחנות ריכוז, כאילו אמרתי 7 מדורי גהינום. נורא. דרך מסע של מוות ועוד מוות ועוד מוות, והצליח לחיות.

הוא ראה את המראות המזעזעים ביותר. הוא ראה כיצד רוצחים אנשים. הוא ראה במו עיניו כיצד הכריחו אדם לשתות מים מצינור, והכריחו אותו להמשיך לקבל מים עד שבטנו התפוצצה. האדם שבטנו עפה לכל עבר, היה אביו.

אחרים, שלא עמדו בהוראות הנאצים ועוזריהם, נחנקו בידי החיילים הגרמנים. שלמה כמעט נתלה על עץ… הגרדום. אך תמיד, תמיד ברגע האחרון נמצא מישהו שהוציא אותו, מדרך המוות הסופית. לפעמים שנייה אחת לפני הסוף המר, לפעמים דקות מספר קודם לכן. המזל. הגורל. אנשים, שליחים של רצון טוב. הצילו לא פעם את חייו. אבל לא את חיי הוריו.

  “ואיך אתה יוצר?”

  “מה?”

  “משהו אחר!”

אני עומד בקור נובמבר של 6 מעלות. הרוח נושבת בחוזקה ומנסה להפילני, גשם מתחיל לרדת בעוצמה גדולה. אני ממתין כדי שסוף סוף תבואי להרגיעני ולומר לי שאת בריאה. שכבר אין לך בעיות עצבים בלילות. אני ממתין בקור, רועד מקור, מחכה שתבואי כבר להגיד לי שאת לא פגועה. שתבואי להגיד לי שאין סכנה לחייך. למען השם, אני מודאג! לאן נעלמת. פתאום אחרי 15.11 נעלמת וזהו.

ואת עומדת ומתבוננת בי מאחורי הגדר. מפחידה שכמותך.

מי יודע ממה נפגעת?

אני רועד מקור ואת עומדת לך מאחורי הגדר, מתבוננת ממרומי הגדר הסיבירית של ליבך.

אולי את פוחדת ממני? אולי את פוחדת מן המושגים הפאראפסיכולוגיים שהצגתי בפניך?

אולי את פוחדת משיניו של וישנו החתול?

סיגל עוד לא סיפרתי לך על מוניקה בקיבוץ? היא היתה ממתינה שעות על גבי שעות, בחלונה אשר בחדרה, אשר בקיבוץ, השוכן על מסלול דרכי אל ביתי. ממתינה וממתינה לרגע המאושר ביותר בחייה. לראות את נער חלומותיה הצעיר ממנה בשנים רבות, חולף ליד חלונה.

שב לו מהתיכון וילקוטו על גבו. יום יום. אותה שעה. אני הוא הילדון הקטנטון, בקושי בן 15 שנים וגבר. מרגיש אהבתן של נשים בגבו.

היא היתה בת 29 שנים. יפה להפליא. ואני עם בעיות בגב וברגלי. היא היתה מלכת המתנדבות של שנת 1967. ואני ידעתי דבר אחד. היא מאוהבת. אז מה עלי לעשות? לשנות כיוון? לעבור בדרך אחרת אל ביתי? כדי למנוע את הרגע המביש, את רגע המבוכה הנוראה?

הרגשתי אותה בגבי, הרגשתי את מבטיה אלי, בדיוק כפי שאני חש את מבטייך כרגע. ראיתי את עיניה הכחולות, הבוהקות אלי, והסרתי מייד את מבטי.

מה הפחיד אותי? חשתי את מבטה מקרין אלי אור ופחדתי נורא מהמבט הזה. מהאור הזה. ראיתיה מסמיקה אלי, פניה אדמדמות, מחממות את פני, ופחדתי נורא.

פחדתי ממנה. פחדתי וכשפוחדים לא בדיוק יודעים ממה פוחדים. הפחד אוחז בך מכל הצדדים. הפחד משתק אותך. הפחד גורם לך גועל נפש. הפחד מרחיק אותך ולכן מרחיק ממך את האחרים. ולמרות הפחד והסגירות שלי, ראיתיה בכל מקום בקיבוץ, לא רק בחלונה ממתינה לי. כל פינה בקיבוץ מלאה את חיוכיה החמים והאדמדמים. וכך, כל פינה בקיבוץ הפכה להיות פינה מטרידה, מרתיעה אותי. כי חששתי לפגוש את מוניקה המאוהבת עד עמקי נשמתה ומסמיקה.

היא היתה יפה. יותר מיפה. המתנדבת הנאה ביותר. המוני חברים אהבו אותה. כנראה שהיה לה גוף מדהים בשלמותו. ופנים מושלמות. היה לה מכל טוב. פניה אמרו טוב־לב וגם שפתיה. במיוחד בני ה־30 וה־40, חיזרו אחריה בהתלהבות ובעקשנות שאני לא מכיר אצלי עם בחורות. ועוד יותר בעקשנות היו החברים הנשואים זה מכבר.

מוניקה נתנה לי הרגשה שאני המלך שלה. אני לא מאמין. אני אם כן המלך של כל המחזרים של מוניקה. אותם היא לא ממש אהבה. אליהם היא לא הסמיקה. אני הייתי הנבחר של מוניקה. זו תחושה ענקית. ולמרות זאת פחדתי.

ואיש לא ראה ואיש לא ידע. סוד אהבתה הכמוסה לי לא סיפרה לאיש. עד כמה שידוע לי. (אם יש מישהו בין קוראיי ששמע או יודע משהו אחר, אנא דווחו לי).

היא לא הפעילה נגדי את כל התותחים שלה, כמוך סיגל.

ולמרות זאת פחדתי, נרתעתי ממנה. היא שמרה זאת בסתר ליבה. אולי היא ידעה שאני יודע שהיא מאוהבת בי? אולי היא גם ידעה שאני פוחד מפניה? והיה לה צורך דחוף להחליף את הפחדים שלה ושלי באהבתה.

עובדה שיום אחד הזמינה אותי אל חדרה הקטנטן והצנוע. שלא היה בו כמעט כלום. ריק מריהוט כבד. רק כמה תמונות נוף קטנות, גזורות מעיתוני נשים. מיטה שמנה. כיסא עלוב. שולחן רעוע. זהו.

אבל היתה לי בחדרה התרגשות עצומה וחום, ומבוכה, והסמקה ומים חמים שנשפכו על הריצפה… במקום אל תוך כוס הקפה הצהובה. ועוגת שמרים שנאפתה בקיבוץ. עם גושים של קמח קטנים שלא בושלו כהלכה, עד תום. הסכמתי לשתות איתה קפה ארוך אחד, פעם אחת. והסכמתי לשהות בחדרה כמה דקות.

והנה תראי איזה פלא! נעלם הפחד.

תגידי לי, סיגל, את יודעת איך אהבה מטהרת פחדים? איך? איך זה קורה שמדברים קצת, מחליפים מבטים קצת, מחליפים רגשות, והפחד נעלם כאילו לא היה. היא התרגשה.

היא רצתה לגעת בי עם העוגה והקפה. כל כך התרגשה שהמים נשפכו על הריצפה. והיא הסמיקה.

האמת. אהבתי את הסומק שלה. ולא סיפרתי לאמא שלי דבר, למרות ששאלה אותי:

  “היכן הסתובבת כל הזמן הזה?”

ועניתי לה:

  “שיחקתי”.

לא שיקרתי. וכל השאלות שלה לא עזרו לה. שוב הייתי הרואה ואינו נראה, כהרגלי. שמרתי את סודנו.

והאהבה שלה היתה כה רכה, כנה, נעימה, מחממת, מסמיקה, אדמומית ובמשך השנים מעודדת.

היא היתה נבוכה לידי לא פעם.

בחדר האוכל, בבית התרבות, במפגשים מאולתרים בשביל הקיבוץ.

בערב ריקודים אחד, החליטה שהיא רוצה לרקוד איתי. לא הסכמתי. וריחמתי עליה. לראות אותה באכזבתה. כי לא ידעתי לרקוד.

היא היתה מאמריקה הדרומית, ואני לא. אני ישראלי טיפוסי, חזק מבחוץ ורגיש מבפנים. בחדר האוכל, בארוחת הערב, רצתה לשבת לידי לא פעם, ואחרים תפסו את מקומה. וראיתי את עיניה דומעות. אדומות.

כי יותר מכל אהבתי את הסומק האדמדם שלה, ואהבתי את הרכות שלה. אבל לא הייתי בשל לה. לגופה ולעיניה ובודאי עוד לא, בכלל לא לשפתיה. בדיוק כפי שאת סיגל אינך בשלה עדיין.

בסוף העולם ישנו מקום מרוחק ומנוכר מאוד, הרחק־הרחק מכל תרבות אחרת ישנו מקום הנקרא קיבוץ גדניה. ובמרכזו חדר־אוכל מוזנח. לא צריף מוזנח שצבעיו מקלפים, כבר לא. יולק בנה בניין לבנים ובתוכו הרשה לתלות על הקירות, רק כמה מציוריו של מוריס. אין צמחים, אין פרחים, אין דגש אסתטי למען התפתחות החברים ועידונם. מן האולם הזה, ניתן להשקיף ולראות את הדשא הגדול. ומן הדשא רחב הידיים ניתן להשקיף ולראות את המועדון החדש. קודם עמד כאן המועדון הישן וארון־הקודש, מוזנח לו בצד, נכלם, כמו הוטלה עליו קללה. אותה קללה מוזרה ונסתרת המטילה מורא ופחד.

יום אחד הגיעו הטרקטורים והפועלים השכירים של יולק, וקירחו את המועדון ואת כל השטח, אך לא מצאו מקום מתאים להניח בו את הארון. והיה הארון נודד מבית הכוהן לבית החזן וחוזר חלילה. זה הארון שעליו רובצת אותה קללה בלתי־נראית ומחרידה. אריאל עומד מול הפסל של יוני, ברחבת בית־התרבות. במשך הזמן יולק הקים במקום הזה מועדון חדש על־שם סרן יוני ליפשיץ ז"ל. בית־התרבות זה נקרא “בית יוני”. הפסל של יוני הוא שחור ועשוי ברונזה. פסל ללא כל זכר לאבר־מין כלשהו, לא זכרי ולא נקבי. חייל שעוצר את האויב בגופו ובידיו, בלי אבר־מין זכרי. רק זה עתה הגיע אריאל את פסגת גדניה, נזכר בדידה, בטל, בחמדה ובאוסרת. רק זה עתה ראה את טל היפה מכול יושבת על הספסל ליד המועדון הישן. יושבת כמדונה המצחקקת של ליאונרדו, יציבה וגאה. יושבת באחת מן הסוכות שנבנו במעגל, מסביב למועדון הישן. רק זה עתה ראה אותה יורדת מן הגבעה דרך שדרת האזדרכת אל הכביש. צועדת על הכביש ונעלמת בין שיבולי החיטה ועצי הפרדס… לבו מתמלא געגועים.

לעמוד ליד החדש ולחיות את זכרונו של המועדון הישן. חש כאב צורב על ההרס של השיתופיות בחברה: “במקום לחזק את זיכרונות החגים המשותפים, את החוויות האדירות של הקבוצה, את היחד באינטימיות, יולק בונה פסלים אילמים וקרים. פסלים בלי מין. הוא בונה סמל ואינו קולט את משמעותו. בונה ‘תאי־תרבות’, במקום תרבות של חיים, זרימה וחדווה. “בית־יוני” הענק, העוצמה שלך והגודל שלך לעולם לא ימלאו את ‘החלל הריק’ שנוצר מאז נעלם המועדון הישן, הקטן, שבו צפופים היינו כמו זרדים במדורה הלוהטת”. הוא מסביר ל’בית יוני'. אריאל מדבר אל האבן. וליוני הוא מוסיף ואומר: “אתה לא יכול לבוא במקום ‘החלל הריק’ של הנשמה. התרבות שלנו היא סך־כל הזיכרונות של כל יחיד ויחיד. של החברים, כשהיו צעירים ויפים, מוכשרים ונלהבים, מלאי מרץ ורצון טוב. כאשר החברים הסכימו לאחוז יד־ביד, לבנות את הפואמה השיתופית, לרקוד יחדיו. החברים, שידעו לנשק נשיקה ראשונה בהסתר… וכמו המועדון וזיכרונותיו… גם העצים נפלו. חורשת האיקליפטוס נפלה בלא עת. יהיו חייה צרורים בצרור החיים, בגן־עדן תהיה מנוחתה… בעבור שאני, אריאל, משלם ח”י לירות… החורשה איננה, המועדון איננו, זכרם יהיה ברוך. נפלו בעת מילוי תפקידם. זו התרבות שאני מתאבל עליה. מרגע שהוכחדה התרבות, נכחדים עמה גם האנשים. מכחידים את עצמם"

“אני זוכר את עצמי עומד במועדון הישן. אני מתפלל וקורא מספר יחזקאל הנביא. אני עולה לתורה. אני זוכר את אבא ויולק כל הזמן רבים על הפרד ועל הצריף המתקלף. אבא מאשים אותו על הפרדס שלו ויולק מתפוצץ מכעס. אבא בעד לצבוע את הצריף ויולק נגד. יולק מנצח את אבא. הכלכלה מנצחת את האמנות. הוא הרס לנו גם את הצריף ועמו נעלמו הזיכרונות של היחד. במקומו בנה אולם אכילה בצורת לול ארוך, עשוי לבנים. אני זוכר את עצמי בר־מצווה.”

  “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”,

מוריס מכריז באוזניו, מרוצה. מרוצה, משמע היה אומר: “הגיע הרגע שלו ציפית כל־כך, הרגע שביקשת תמיד להקדימו; קח אחריות על עצמך מעתה והלאה”

“אני זוכר את עצמי קורא מפרק א' של הנביא יחזקאל, על כוכב נוגה והקשת בענן…” כמו מתרגל את עצמו לקראת הפגישה עם מיכאל, המורה הדגול של יוניאל בפריז. מכין עצמו לפגישה עם רוני הרקדנית, המורה לריקוד, ועם תלמידתה דידה. מכין עצמו לקראת דידה, התימנייה היפה מכל התימניות בעולם, לגבי דידו, כך היא מקושטת לנצח בלבו.

אריה אוהב את יונתן ליפשיץ, כמו אח, כמו את זוהיר. בשביל אריה הוא כבר בן חמישים שנה. נראה לו כל־כך גבוה, גדול ואמיץ: “סרן בצבא זו לא סתם דרגה. זהו בטח אדם רציני, שנלחם למען המדינה”.

בן 24 בלבד היה יונתן. מרדפים אחרי מחבלים, היתקלויות, מארבים, דם ומוות. הצליח עוד לרשום את ההיתקלות הארבע־עשרה. גילף אותה על־גבי המתכת של העוזי שלו. כפי שגילף את חייליו. על נשקו חרט כל מארב, כל ניצחון על מחבלים. הקרב נגד המחבלים בבקעה, הקרב האחרון. הסוף שלו ושל מפקדו המוכשר. שני קצינים שצמחו במסורת “אחרי” ונקטלו ראשונים. שני אצים למרחקים ארוכים נגדעו, כמו עצי האיקליפטוס. רק נחת ההליקופטר, רק ירדו, יצא מחבל מן המערה וקטל את שני המפקדים, שני הענקים. רק ברגעיו האחרונים הצליח יוני לקטול את המחבל הזה.

בן 24 בלבד היה יוני בנופלו בקרב האבוד. את כובע הצנחנים שלו ואת העוזי ניתן לראות עד היום, בבית־יוני, בקיבוץ גדניה, קיבוץ האנדרטאות. שם בחדר־הזיכרון, תמונת־ענק על הקיר. רגע לפני הסוף. תמונה בשחור־לבן.

אריאל זוכר את עצמו בפגישה אחת עם יוני. אריה בן שתיים־עשרה, מחופש לילדה חמודה, פורים, יונתן עובר לידי המועדון הישן, מתפעל מן התחפושת, מגיב ספונטאנית בגישה ישירה:

אריה המום, איך הוא הבחין. איך הוא קלט שהצד הגברי שלי הרשה לי להתחפש לילדה. איך ראה מאחורי המסכה את הצורך שלי להידמות לטל?

הלך לו קלף, ליוני. עם בנות אצלו זה כמו אצל זוהיר. גם עיניים יש ליוני כמו לזוהיר. כשזוהיר מתרוצץ על מתלול צורים, יוני מתרוצץ על גגות בתי־הילדים, בין השיחים, על העצים ובין גדרות הלולים. מכין לעצמו כלי־זין, מחדד את אולרו ומרכיב לעצמו רוגטקה, דהיינו קלע, כמו זה של דוד המלך. לידו משרתים קטנים, העושים דברו. כבר בילדותו היו משרתיו כחייליו. צבי רץ להביא לו, על־פי פקודותיו, את חלוקי־האבן הדרושים לצליפה ולחיסול כל חרדון מצוי. אחר־כך אליהו, מאיר וצבי רצים אחריו אל שובך היונים הצחורות של מוריס. כי מיולק פוחדים. מכוונים ביונים כדי לפגוע ולהרוג. יוני אוחז ברוגטקה וצבי באולר. אליהו ומאיר אוספים את השלל. מוריס אינו מבין כיצד התמעטו היונים בשובך שלו ולא בשובך של יולק. הרי יש תחרות מתמדת בין השובך העממי־הפשוט של מוריס, לזה הענק, הבנוי לתפארת, של יולק.

יוני ומשרתיו, מלקטי היונים הצחורות, אשפי הפיקניקים וטבחי־הצלייה באש. צולפים רק ביונים של מוריס ואוכלים בתיאבון רב את פרי־מעלליהם האסור, מבלי שאיש יבחין במעשיהם. מסתננים קטנים. חבלנים. יוני מחדד את יכולת הקליעה למטרה וצבי מחדד את יכולת המאבק שלו בסמכות שמעליו. צבי נאבק ביוני משום שחש עצמו כעץ בונסאי מול יוני, עץ הארז הענק. להיאבק בעץ הארזים, מטעם רצונו לצאת ממסגרת הראדאר הקיבוצית ומתחומי הדעות הקדומות עליו. צבי הוא פחדן המחופש לגוליית ואילו יוני הוא גוליית המחופש לדוד המלך. בזכות אומץ־לבו המופרז של יוני, צבי לומד להיאבק, לחזק את שריריו ולהתגבר על כמה מפחדיו הרבים. יוני מעביר לו סדרות, כמו אלה שצבי מעביר לקנטים אחריו. והקטנים הם אליהו ומאיר שמעבירים לאריה את סדרת ''המאו־מאו'. (ואריה, למי יעביר?..) יוני מעביר לצבי סדרת א"ש לילה. תרגילי ריצה והסתננות יחידים בלילות בין הפרדסים החשוכים. צבי חייב להתגבר על פחדיו הרבים. מעביר לו סדרות ארוכות, בדומה לזו שזוהיר מעביר ללילית שלו. יציאה לציד־ארנבות, בשדות הקיבוץ, באמצע הלילה, בלי הכנות מיותרות: יוני מחופש לגוליית וצבי לדוד המלך.

כמה וכמה פעמים כבר החליט יוני לעזוב את הצבא וזהו, לשוב לקיבוץ שלו. זהו ביתו. אך לא החזיק מעמד. המתח הזה מושך אותו, העשייה הלאומית מושכת בחזרה לצבא. ניסה להשתלב בקיבוץ, ניסה ולא הצליח, משום שלא רצה להשתלב בו כאחד העם. “יוני חמודי, הצבא קורא לך!” קריאה זו נשמעה לו הרבה יותר מהממת ומתאימה לאופיו. המשימות האמיצות והמסוכנות משכו אותו בחזרה. קצינים בכירים ראו בו עתיד. משכו אותו לצאת מן המסגרת הקטנה והלוחצת של הקיבוץ הלאומי, משכו אותו למלא אתגר רציני בחיים:

  “אני לא אחיה עד גיל עשרים וחמש”,

נהג לומר לנו, לכולם, גם לקציניו, גם ליולק. אריה שומע את יוני לא פעם, כשהוא משתעשע ומפחיד את יולק:

  “הדברים המסוכנים שאני עושה בצבא לא יאפשרו לי לחיות. אני חי בסכנה מתמדת”.

הכאב צובט לו בעצבי־הלב, לאריה, כשהוא שומע את יוני מתפאר במותו הקרב: “הרי יוני בסך־הכול רוצה להביא תועלת למדינה ולעם. יש בדרכו זו מימוש של ערכים, אידיאלים ומצוות. למה הוא מתפאר במותו?” אריה מתעמק במותו הקרב של יוני.

  “מישהו הרי חייב לבצע את העבודה המלוכלכת!”

נהג לומר בכנות, מבלי לחשוב על האפקט המזעזע שהמוות מעורר ביולק ובחבריו. היא אהוב על רפול, על גנדי ועל משה וחצי. הם באו לקיבוץ, אחד־אחד, בכו וסיפרו על גבורותיו, על עלילותיו, על יוני הגיבור שקיבל צל"ש משר הביטחון! על יוני בעל העוז והמופת שקיבל צל"ש שני מן הרמטכ"ל!

מבצע כארמה, יוני נפצע. מובילים אותו לבית־חולים. יוני לא מחזיק מעמד בבית־חולים. הרופא הרשה לו ללכת מעט, במסדרונות בית־החולים, אבל ציווה עליו לנוח הרבה. יוני בורח מבית־החולים, למרות כל אזהרות הרופאים והאחיות החמודות. חוטף ג’יפ לא שלו ודוהר אל עבר הירדן, כדי להציל את החיילים שלו. להציל את פקודיו, למען יראו הירדנים וייראו. יוני יודע מהי אחריות על פקודים. במשך שנים רבות למד ממערכת היחסים שיצר עם המשרתים ועם צבי שלנו. יוני יודע מהי אחריות לחיליו, אך אין לו כל אחריות לעצמו:

  “עד גיל עשרים וחמש, לא יותר…”

איך? כיצד ניחש את עתידו. רק בן עשרים וארבע היה. לא הותיר אחריו אלא פצעי־בגרות בלבד.

  “את האולר הזה קיבלתי מיוני ליפשיץ, ליום הבר־מצווה שלי”,

אמר אריה על קברו של גיבור הקיבוץ. מוריס ביקש מאריה לדבר. התחנן בפניו, שכנע אותו להופיע, להביע את רגשותיו ולנסות את כוחו כאמן יוצר. לכתוב משהו שיוצא מהלב, לבדוק את יכולתו להביע את עצמו, לשחק את עצמו באמת, להיות איש תיאטרון בפני קהל רבבות.

פתח אריה לאוזני עשרות־אלפי צופים, שבאו מכל קצות־הארץ, ללוות את גיבורם בדרכו האחרונה:

דמעות עלו בעיני חוה ליפשיץ, אמו. אצל חיים, אביו לא היתה כל רטיבות בעיניו. פניו קשוחים, אטומים, הכאב אוכל אותו מבפנים והוא איננו מראה דבר לאיש, גם לא לאשתו חוה. אריה מדבר אל שניהם, הוא רואה אותם קרובים, מולו. הוא מבחין בתנועותיהם הקטנות. הגרון, העיניים, האף והשפתיים. אריה מתרגש והתרגשותו משפיעה על דבריו ודבריו משפיעים על ההמון. ההמון מגיב, מנגב את הרטיבות מעיניו, אך לא חיים. חיים מסתיר את הכאב, הצער והבכי.

מבטו של אריה נפל הפעם על פניו החתומים של רפול. אין בפניו כל תגובה שניתן להגדיר אותה. רפול מקשיב בעמידה מתוחה, והמתח שלו נמצא בכל חלק וחלק מאברי גופו. רפול, כמו חייל בהיכון מתמיד.

אריה מביט בקהל הזה, רואה חברים מקיבוצו וביניהם מוריס וד"ר רוניה, עומדים יחדיו. ידו של מוריס על כתפיה של רוניה, רוצים להגן איש על אחותו מפני הסכנות והמלחמות. פניהם מפיקים סיפוק־מה מדברי בנם, למרות העצב. הנה פרי־בטן שיצא מתוכם, הנה מעשה־אהבתם מקרין כמה מלים ומשפטים רבי־תוכן.

אריה ירד מהדוכן, הביט בעיני חבריים. היחידים שחייכו אליו היו רבין ופרס, וחיוך של הבנה, של הסכמה, חיוך של מי שיורד לעומק ומוכן לקבל עליו את המשימה. הקצינים של יוני נתנו ליוני תחושה שהוא חשוב. בקיבוץ הוא לא היה קצין. למד מקצוע בבית־ספר “אורט”. מכונאי רכב מעולה, אפילו לא סיים את לימודיו עד תום. אחרי הצבא, בעל ידי־הזהב מתמנה על ידי יולק להיות אחראי למוסך שלנו. אחריו יבוא תורו של השוליה שלו, צבי. העולם כך בנוי: מסתיים תורו של חייל קרבי אחד, מגיע תורו של השני. גם על צבי שלנו מספרים בצבא ש… לתת פקודות לחברי הקיבוץ זו לא דרך חברית המקובלת על ד"ר רוניה. אך יוני לא ידע דרך אחרת. כל פנייה אליו, למוסך, כל בקשה לתיקון, נתקלת מיד בסירובו. כן, הוא מתקן למופת, כולם יודעים, אבל… לדבר עמו זה כמעט כמו לעבור כמה מדורי גיהנום. כל מאבק על תיקון רגיל, גורר אחריו שיחות של ועדת חברה, בראשות ד"ר רוניה, הרופאה שלנו. לעומת־זאת, כל תיקון למופת, מושלם, מחזיק מעמד לאורך־זמן. ממש סיבה למסיבה גדולה.

יונתן ליפשיץ החליט לעזוב את הקיבוץ, לא מיד, לא במכה אחת ולא ביום אחד. יוני יעזוב בקלות רבה יותר מאריאל ומזוהיר. לא יחלפו להן יותר משנתיים קצרות, החולפות ביעף. לא חלפו אלא שנתיים בלבד, מאז החליט לעזוב את גדניה ועד שחזר מן המוסך הקיבוצי אל תפקידו כקצין המבצעים בבקעה. לעיתים קרובות היה שב ומופיע בקיבוץ. חיים וחוה ליפשיץ, מוותיקי הקיבוץ, המשיכו לחיות כאן. הם בין הראשונים שבנו את המקום הזה במו ידיהם. שניהם אנשים מסורים, חרוצים, המוכנים בכנות לוותר על הרבה־הרבה הנאות חומרניות ואנוכיות. הם חיים למען אידיאל הקמת קיבוץ. למען חיי־שיתוף, שמירה על גבולות המדינה ומימוש השיתוף הזה, בד־בבד עם המימוש העצמי. חיים הוא איש עבודה מסור, בעל ידע טכני משוכלל ומעולה, איש ישר כמו סרגל, ויותר מזה. חיים הוא נאמן, חרוץ, מוכשר, האיש האידיאלי לשרת את יולק, הבוס.

[פורסם בכתב העת “מאזנים” מספר 69, 1995, וברומן “הענקים וילדי השמש”, 1998]