יוניאל נפצע ברגלו, מרוב עבודה קשה ומאומצת, מרוב מעמסה אידיאולוגית ופיזית שהטיל על עצמו. העצבים צורבים בגבו, עם בוקר, המריבות עם הסביבה העוינת, הבדידות הנוראה. כל אלה עולים על מסך תמונותיו הפנימי. כאשר נודע לו על מות אביו, עדיין לא היה מאוהב מעל לראש בחמוטל היפה מכל נערות החבורה, בבית־ספר ובפנימייה: “הו חמוטל, חמוטל, אם כל חי, אם כל חיי…” כך יוניאל ברגע התרפקות עצמית.

רק סבל ולעג היו מנת חלקו עם פציעתו ברגל. אי־אפשר להשתתף בתחרויות הכדור־רגל והכדור־סל, אי־אפשר להשתתף בתרגילי ההתעמלות, אי־אפשר ללכת כל בוקר אל הפרדס היקר והמשחרר לחצים, כדי לממש את גורדון ולתת דוגמה למופת לכל המורים בבית־ספר, למנהל הפנימייה ולכל הקהילה הקיבוצית השכנה. ובעיקר, אי־אפשר כך להופיע בפני חמוטל ולהתבונן ביופייה, סתם, בלי לומר לה מלה. להתבונן בה, לחדור אל עולמה התמים, להיות אחד עמה, מבלי שתדע דבר, רק במבטים. אי־אפשר לצאת לטיולים בשבת, לפעילויות מחנה הקיץ ותנועת־הנוער. אי־אפשר להציץ לבנות במקלחת ולנסות להתענג על יופיין הנשגב, אבריה העדינים וגופה החטוב של חמוטל… להיות אתה יחד מבלי שאף אחד מהבנים, או הבנות, בחבורה יידע על הקשר הסמוי שביניהם. אי־אפשר להשתתף ביציאות הלילה, למבדקי־פחד עם המדריכים. הרגל נחלשה ויוניאל חושש לשבור אותה שוב, אך היא נשברת בלאו הכי שוב ושוב… הוא חייב להוכיח את עצמו, להוכיח לחבורה שהוא בסדר, שהוא חברמן כמוהם, להוכיח לחמוטל. להוכיח שהוא יכול לעבוד, ליצור כמו אהרון דויד גורדון, שאיננו מסוגל לשכב כמו פגר. אך הרופא אסר עליו לקום.

מורידים לו גבס ראשון, כדי להניח שני, שלישי ורביעי. “עד מתי?” הסכנה רבה; ככל שיגדל מספר השבירות, כן יקטנו סיכויי האיחוי וההבראה. הוא איננו שקט, מתגעגע לחמוטל, מתגעגע לאצילית שלו. הוא אוהב אותה, הוא אוהב את אהבתו אליה. לא יכול לכתוב עליה כאן, בחדרון: “עוד מעט יגיע ברוך ויתחיל לחטט לי בחיים”, יוניאל לחוץ לפעמים, ואפילו פוחד מברוך, מסתיר מפניו. מדלג על רגל אחת ושובר לעצמו את שתי הרגליים. הוא מרגיש מסכן עוד בטרם הגיעה אליו בשורת מות אביו. עוד לא ארגנו לו עגלת־נכה, הוא מפסיד חלקים נכבדים מן הלימודים. ואילו ברוך ממשיך בשלו, מאיים על החבורה שלא יעזו להביא ליוניאל שיעורי־בית. הוא מבודד. רק חמוטל, היחידה שמסוגלת לשבוריקנרק' את החרם, את חוקי המלך, ולעבור, לא בלי־חשש, על פקודותיו והוראותיו של ברוך. חמוטל היא מקורית ויצירתית יותר מכולן. יש לה מחשבה עצמאית בהתנהגותה וכתיבה מקורית בחיבוריה. אילו רק ידעה עד היכן הגיע באהבתו אליה, הייתה בוודאי מוותרת על הרבה עיסוקים בפנימייה ורצה אליו, אל חדרו, ומחבקת אותו. היא אמנם העריצה את יוניאל על תכונותיו הטובות ועל הברקותיו בכיתה, אך לא העלתה על דעתה, מרוב צניעותה, כי הגבר הנאה מכולם עוד ייפול לזרועותיה באחד הימים.

הידיעה על מות אביו, “הנביא נחום” כפי שכינוהו, נחתה על יוניאל כמכה קשה ונוראה. הוא חש וידע שזהו הפסד לא רק אישי ומשפחתי, לא רק לאומי, אלא אפילו כלל עולמי. מבחינתו הייתה זו המכה הקשה ביותר של חייו. כאילו חלק ניכר וחשוב ביותר מעצמו נשבר לעד, נעלם ואיננו עוד. כאילו באו וקרעו את לבו מעליו ולא נתנו לו מנוח. כך, מדי יום ביומו עם העצב על המוות, בלא כל שקט פנימי, במשך שנים, היה כותב על אביו ומחפש נחמה שאיננה עוד. מנסה להחיות את אביו בדמיון, מנסה לצייר אותו על דפיו, לא לשכוח, לא להיפרד, כמו עם פראבדה!

אורטגה לא ידעה לנחם אותו. על אף שהיה ילד ממושמע, בן נוח ומקשיב לאמו, היא לא ידעה כיצד להגיע אליו ואל צערו. היא לא ידעה לנחם את אורנה, אחותו, ובוודאי לא ידעה לנחם את עצמה. איש לא ידע כיצד לנחם אותם. המוות קטע את חיי המשפחה. כך היה יוניאל לקטוע־אב.

הידיעה הגיעה שעה שבה מתכנסת הפנימייה והקיבוץ בחדר־האוכל, לארוחת הפולחן הקבועה שלהם. בשעה קבועה, בשעות הצהריים, מגיעים אנשים מכל קצוות הקיבוץ והפנימייה. מן המסגרייה, המפעלים, הלול, הפרדס, המורים מהפנימייה, המזכירויות, והפועלים, בעיקר הפועלים, כולם בבגדי עבודה. עומדים בכניסה, בתור לשטיפת־ידיים. מי בשריקה ומי בכעס, מי ברצון טוב ומי בכאב על המתרחש בענף שבו הוא משקיע את מיטב זמנו.

הידיעה הגיעה לקיבוץ, בשעת הפולחן, שעה שהטקס בעיצומו. שעה שכולם ממלאים כיסאות, שולחנות, צלחות וכרס. המגישים מתרוצצים למלא את משאלות החברים הרעבים. אפשר היה לשמוע מדי פעם בפעם קולות של שיר וזמר, כמו לפני עשרים שנה, עם הקמת הקיבוץ, אפשר שמישהו מחברי המזכירות, אפשר שיולק, כבר אז הוא מזכיר או מנהל חשבונות, או מרכז קניות, או מרכז את כל ענייני המשק או… אפשר שיולק נושא דברים בטרם נגיסות ולעיסה, יאמר כמה דברים על המאמץ הלאומי: “צריך להתכונן לבואם של העולים החדשים. אני צריך עשרה חברים שמסוגלים להרים אוהלים בצורה מיידית ומושלמת. זה ייחשב לכם לשני ימי חופשה” הוא מבטיח בעורמה, ומי יודע כיצד יוכל לקיים. בנושאים האחרים, שהם אולי דחופים יותר, אי־אפשר לדבר בפרהסיה; יולק ינסה לפתור אותם בחדרי־חדרים, בסודי־סודות. יש לו עוד עניינים שהוא פותר כאן, בסגנונו: “יש לי פנצ’ר בלול, אתה לא רוצה להחליף את החבר השו?” יעבור משולחן לשולחן ויבקש מתנדבים למטבח, שני חבר’ה, כי אין מי שיכין את ארוחת הערב. הרוב מתנדבים להקמת האוהלים למען העולים החדשים. צריך שני חבר’ה בפרדס, בגלל הקטיף. אולי ינסה להעביר שניים מן הנגרייה, למרות שטיפת־העצבים שהוא עלול לחטוף מהחבר סלק, האחראי. ואילו המתנדבים בעם, וביניהם היה מוריס, אביו של אריאל, דורשים מיולק את הפרד, השמור במחסן, להעברת ציוד האוהלים.

אצל יולק, בתקופה הקדומה, במקום פולחן סביב האוכל האהוב וטעמיו המרובים, יש כאן פולחן העבודה וסדרני העבודה. במקום התרכזות במכתבי האהבה שאלוהים שלח להם, בדמות המאכלים, הירקות והפירות, יש כאן בלגן אחד גדול. יולק לוחץ על צבי, האחראי על הבאר, לתקן גם את מכונת הקולנוע: “קיימת דחיפות להציג סרט שהגיע מהמפלגה, על העלייה וצרכיה. זהו סרט ציוני חשוב ורציני. חשוב שנדע לקבל את העולים בהכנה מוקדמת של כל החברים בקיבוץ”, יולק יודע ללחוץ בנקודות הנכונות כדי להכין את הקרקע לעתידו של הקיבוץ.

הידיעה הצורבת הגיעה שעה שהחל פולחן מסוג אחר, פולחן הרכילות. הקיבוץ ישב לאכול ארוחת צהרים כאיש אחד, בבגדי האחדות, בשלל צבעי הכחול. כאן נקבעות עמדות, כאן מחליפים מזכיר ומרכז־משק בהבל פה. כאן עולים על המזבח הקורבנות הבלתי־רצויים וכאן עורפים ראשי מנהיגים ומחליטים על מחליפיהם. אתה חש כאן את דופק הלב של הקיבוץ ואתה מבחין בפרצופו המשותף. כאן מקבל הקיבוץ את כיווניו הפוליטיים החדשים ואף הכלכליים. זו לא שיחה או אסיפה כללית שיש בסופה הצבעה. ובכל זאת, זו דמוקרטיה, לכל אחד יש זכות לאכול ולהביע דעות אצל היושבים סביב שולחנו. והדעות חולפות מפה לאוזן, עד שלבסוף מתקבלת פשרה, הצעת החלטה, לקראת האסיפה במוצאי שבת הקרובה. זהו פולחן השיחות הקטנות, שלמעשה הן־הן הכי־הכי גדולות. שיחות של ראש גדול בראש קטן ואפילו ראש קטן בראש קטן. פולחן המילים, כנחיל של נמלים עובדות.

חדר האוכל הענק מחולק לשניים. בחלק האחד אוכלים חברי הקיבוץ הוותיקים, ואילו בחלקו האחר, זמניים, תלמידי הפנימייה וצוות העובדים. אין מחיצה ברורה. התלמידים מכירים את מיקומה של המחיצה ובכל זאת, היא בלתי־נראית. התלמידים מגיעים בשתי משמרות. הקטנים אוכלים בעת ובעונה אחת עם כל שאר חברי הקיבוץ, אך הגדולים יגיעו כעבור שעה, בהתאם למספר שעות הלימוד באותו היום.

באווירה של פולחן הבלגן והרעש, תתקבל הבשורה המרה אצל יוניאל מאת רחל, הפסיכולוגית המקומית שלנו. רחל הענקית, מתנדנדת בגופה הפולש לכל עבר, מתקדמת לה לכל אורכו ורוחבו של האולם. הולכת לחפש את הילד המסכן ולגלות לו על המקרה המצער.

יוניאל רק זה עתה נכנס אל חדר הפולחן וחש מיד במבטים. מבטיהם של המדריכים והמורים שנאבקו בו חודשים שלמים לשנות את דעותיו. יש משהו במבט הזה, שעדיין נשאר בו סממן של התנצחות, האומר: “הכנענו אותך! שינינו אותך!”… לא ייאמן כי יסופר, יש מורים ומדריכים שעדיין סובלים קשות מנוכחותו של יוניאל ומידיעותיו המעמיקות בחומר ובשטח שלכאורה הם היו צריכים לשלוט בו טוב ממנו. לכן העדיפו את ברוך עליו, התרגלו לתת דווקא לו את הציון הגבוה, בדיון הפנימי בינם לבין עצמם, “למי מגיע ציון גבוה יותר?”. עתה, עם הופעתו של יוניאל, נראה להם כאילו הוא מנסה להשפיע בנוכחותו בפנימיותו ובעולמו המורכב על כל הסובב אותו… יש משהו במבטם של מורים ומורות, יש משהו נוקב, ממתין, בלתי־מתפשר. ויוניאל חש משהו נוסף, משהו מוזר. לא יכול להסתתר מן המבט הזה, לא יכול להתעלם או לחמוק מפניו. זו לא הפעם הראשונה שכל העיניים הללו מייסרות אותו, מטרידות כל־כך. המבטים האלה עושים מן הכניסה לחדר־האוכל מעין מבחן כניסה מדוקדק, מביך, מכף רגל ועד ראש, שצריך לעמוד בו כל פעם מחדש. אבל כעת זהו מבחן נורא; יש בו מימד אחר, כאילו אמרו: “תראו את המסכן, יוניאל, אבא שלו מת!” מחשבות בוגרות של חברים, הן־הן הפוגעות בו ובתחושותיו העדינות. אפשר שהיה נופל ומת על המקום אילו לא החל, לפני כמה שבועות, את עבודת האדמה שחיזקה את גופו ונפשו. הרי עמד בגבורה במאבק על העבודה, והצליח לשכנע על־פי א. ד. גורדון את החברים, שאין לכפות דוגמה אישית. הצליח לשכנע במופת האישי שלו. הצליח להוכיח טעותם, התרחקותם מן האמת הגורדונית שפגעה בנפש האמן שלו, על החרם נגדו שסימניו עוד ממשיכים לתת אותותיהם בקרב התלמידים. הוא לא שכח את הכפייה הנוראה שכמעט הרגה בו כל חלקה טובה. לרגע נדמה לו כי משהו במבט הזה הביע תחושה של ניצחון ותהילה עצמית. משהו מן הכיוון של: “הנה לך, גיבור, חטפת מכה ניצחת. בעל המופת חוטף מופת של סוף, של כאב, של צער”. היה משהו מטריד בתחושה שקלט, משהו מכוער. יוניאל חש כאב כבד וצורב בגבו, בחוטי עצביו, כאב שכולו עשוי מבטי שנאה וקנאה. כאילו המבט הזה היה עשוי מחומר קשה, מבט שהוא כוח, מבט שהוא אנרגיה, מעין זרימה של חלקיקים הגורמת לו קור נורא, צמרמורת בגבו.

הבשורה המרה עברה מפה לאוזן. רחל הפסיכולוגית חיפשה אותו וסיפרה להם מדוע. רצתה לגונן על עצמה, רצתה לאגור כוח ולהתמודד עם זרמי הקור, להעמיד לרשותה את מבטי־החום. המבטים האלה אמרו ליוניאל: “מסכן, בטח עוד לא יודע מה יקרה לו עוד כמה שניות, בטח איננו יודע מהי הבשורה המאיימת עליו”. כולם מביטים בו כך, גם התלמידים. אך בין כל המבטים הקרים והמצמררים, הייתה נקודה אחת של אור, היה מבט אחד שונה ומיוחד מאוד: מבטה של חמוטל. היא אמרה לעצמה: “נחום, הנביא המיואש, נביא הזעם והמוסר, נביא האמת, הלך לעולמי עד ולא ישוב. אנחנו יוצאים נפסדים”. אילו יצאה מעצמה הייתה מצליחה לקלוט אותו עד תום, הייתה מקבלת מידע חדש על תופעת המוות מנקודת מבטו של יוניאל. מעתה והלאה הוא יהיה חוקר של מוות. יעסוק בנושא ללא הרף. המוות לא יעזוב אותו, עד הסוף, הסוף שהוא בעצם ההתחלה. להתחיל סיפור בסוף ולסיים אותו בהתחלה.

כל המבטים יודעים על הטרגדיה, רק יוניאל מחייך אליה. מנסה להתגבר על המבוכה ומחפש את המבט המיוחד שלה, כדי לחמם את הגב. זו הפעם הראשונה שהוא במבוכה של אי־ידיעה והכול יודעים משהו שהוא איננו יכול ואיננו רוצה לדעת עליו דבר. רחל לא ידעה איך להתחיל, איך לומר, מה לומר… היא חששה מתגובה קיצונית, מופרעת, התפרצות לא הגיונית. חשבה להזמין אותו אל חדרה ולנסות לנחם אותו, בדרכה. בסך־הכול לא היה מרחק הגילים גדול במיוחד בינו לבינה. כבר אז היו לה, לפסיכולוגית הצעירה, מחשבות ארוטיות, שרק עשרים שנה אחר־כך נתנה להן ביטוי ביחסיה עם יוני הצל"שניק, עם מאיר בנו של יולק ועם אריאל בנו של מוריס. שלושתם בני־קיבוץ גדניה, הצעירים בכמה שנים מיוניאל, העולה החדש מבולגריה.

רק חמוטל ידעה להביע את השתתפותה הכנה בצער. רק חמוטל הייתה יפה ומבינה. רק חמוטל ששדיה הקטנים התעגלו, טפחו, החלו לצמוח, לגדול ולפרוח. חמוטל, ששדיה הם הפרי היחיד שיוניאל מוכן לטעום ממנו, למעוך, לינוק, עם כל בשורה, רעה כטובה. רחל היא חדשה במקצוע, צעירה מתחילה. רק זה עתה סיימה את הסטאג' כחלק ממטלות התואר “פסיכולוגית”. מנהל הפנימייה ובית־הספר החליט לתת לה הזדמנות ולבחון את יחסיה עם הנוער. רק חמוטל הייתה מסוגלת לנחם אותו באמת. היא היחידה שהחליפה עמו מבטים של רמיזה ואזהרה מן הבאות: “היזהר, יש להם ביד חומר נפץ, פצצה מוזרה, אכזרית ומסוכנת”. היא כיוונה את עיניה כך שיוניאל יוכל להבחין כי הנפץ נמצא בלשונה של רחל, אך לא ידע עד כמה מסוגלת לשון כה רכה לפוצץ את לבו ואת נשמתו. מבטיה של חמוטל אמרו לו: “אני משתתפת בצערך, אך היזהר ממנה!” אבל יוניאל לא עמד על סוף דעתה, לא חש בצער הקרב, אלא רק במאבק על העבודה הגורדונית. חמוטל במבטיה הדקים והמרמזים ניסתה להגן עליו, למנוע ממנו את דקירת הלשון בגופו ובנפשו, את הכאב החד והאפל. למנוע את הרגע המר שלאחר הבשורה המרה.

יוניאל ישב במקומו הקבוע, הרחק מברוך ולמרבה הצער לא בקרבת חמוטל. הוא ישב ליד הבמה הקבועה בקצה האולם. בין הפסנתר הישן והעציץ הענק, שבו פרח לו פרח יסמין אחד, שנותר מן האביב ועמד לסיים את הפצת הבשמים הנדיבה שלו. הרמיזות הדקות במבטיה עוררו אצלו פתאום, יותר מתמיד, משהו, כמו רגש עילאי, כמו קרן־אור, כמו משיכה, חום ואולי תאווה. כמו יצאה לה קרן־שמש אחת מלבו ובחיקה מכתב אהבה אליה, דברי מתיקה אל שפתיה. שפתיה הנחשקות של חמוטל היו יצירת מופת בעיניו, ביופיין הזכירו את האישה המחייכת בציור של האמן מוריס, התלוי על הקיר בביתו של מוריס. מעולם לא ראה את חמוטל כך, מביטה אליו; מעולם לא ראה מבטה מלא רמיזות לקראתו; מעולם לא ראה בה נערה של חמלה וצער. הוא לא הספיק לטעום פירור אחד ממטעמי פולחן הצהרים ואת צלחתו לא הספיק למלא בכפית אחת של מרק. רחל כבר עמדה לצדו, כמו על המשמר. צלחתו ריקה, ולבה מפרפר מן המשימה שלקחה על עצמה:

פתחה וקולה רועד בגרונה.

תשובתו נשמעה לו כתשובה של חלוץ ותיק. במקום לעזור לה, בסך־הכול הכניס אותה ללחץ ולחוסר ביטחון במשימתה ובתפקידה הקשה.

התפלש גופה הענק והלא מרוסן אל תוך פיה. התפרצה מעט, המים געו בגרונה, לא הצליחה לסגנן לעצמה את המילים ובוודאי לא את המחשבות.

התלוצץ יוניאל, כאילו ביקש לשכוח מכל העניין. ואכן, רחל ראתה בזאת הזדמנות פז לנטוש את המערכה הקשה בשבילה, ושבה אל מנהל בית־הספר. סיפרה לו על תגובתו המוזרה של התלמיד וביקשה לשחרר אותה מהודעות אבל ובשורות איוב כאלה, למשל. אך המנהל לא מסכים עם רחל, בשום פנים ואופן לא משחרר אותה. הרי תפקידה של הפסיכולוגית בעתיד להיות נוקשה, לא רק רכה ונעימה:

דרש ממנה בתוקף,

כך חושב על עצמו יצחק ז' המנהל. אילו באו אליו, היה מפסיק הכול ומקשיב… יצחק ז' הוא מנהל לדוגמה ולמופת בפנימייה הסמוכה לקיבוץ גדניה. יצחק הוא גם חבר קיבוץ ואחד מסגניו האהודים של יולק.

אחרי שהלכה, הספיק יוניאל לקבל מידע על מהות הבשורה. יגאל וארי שישבו בשולחנו, אמרו לו שקרה משהו לא נעים אצל אבא שלו, בבית, ברמת־גן. הם אמרו שכבר כולם יודעים בפנימייה ואפילו כל הקיבוץ יודע, חוץ ממנו. לא יודעים איך להגיד לו את זה.

אמר יגאל ובקולו לא הייתה כל נימה של ציניות. יוניאל לא היה צריך יותר מזה כדי להבין שהמצב חמור בביתו. הוא לא סיים את הביס הראשון, הוא לא הספיק למזוג מן המרקייה הכללית אל צלחתו. טעם הכף הראשונה והמלוחה עמד על שפתיו ולשונו. הספיק להניח בתוכה תפוח־אדמה קטנטן ומרח מעט מיונז. התפוח כבר התפלל על רגעי חייו האחרונים והיה מוכן להקריב עצמו בפיו. והנה הייתה לו תחושה שלא יצליח לחדור אל קיבתו של בן הנביא נחום. הוא משאיר גם אותו בצלחת, עם כל יתר החמוצים, המלוחים והלא מבסוטים. הוא אמנם קם ממקומו, די המום, יוצא מחדר־האוכל וחש בכאב מבטיהם השורטים את גבו ומטרידים את מנוחתו. הוא קם וחושב שאולי קרה משהו נורא לאמו, לאביו חס ושלום, שלא נדע מצרות… אולי קרה משהו לאורנה, אחותו האהובה?! הוא אץ אל חדרו הצפוף, אוסף את בגדיו, מסדר את ניירותיו, מחברותיו, עבודותיו, לוקח עמו את הכתבים הסודיים, להסתירם מפני הסכנה של ברוך החטטן. עושה לו חבילה של בגדים ורץ עד קצה יכולת הנשימה אל הכביש, לתפוס טרמפ הביתה.

למרות שהיה מסור ונאמן לעבודתו כבן, היה קשה לו למצוא עשרה צדיקים שיהיו מוכנים לבוא ולהתפלל למען נשמתו של אביו. כל בוקר היה מתרוצץ ברחובות העיר כדי למצוא תשעה פנויים, לומר “קדיש” למען נשמתו של נביא, במקום לרוץ אל הפרדס ולעבד את האדמה על־פי א.ד. גורדון. לא היו לו אחים ולאמו לא היו קרובים, כולם נשארו בבולגריה. רבים מהם נסעו לאמריקה הגדולה והעשירה, זו שמבטיחה חלומות באמתחתה. היכן שיהודים מאמינים באלוהי הכסף ומנסים להימלט מצרותיו הלאומיות של העם היהודי.

כך יוניאל, והמוות גם הוא סיבה טובה לבריחה מהכול. עתה הוא התמנה לראש המשפחה, למרות שלא ראה עצמו מנוסה דיו וגם לא קיבל מינוי רשמי מאמו. צריך לדאוג לאימא, צריך להחזיר את אורנה אל בית־ספרה, ללימודיה. צריך להקים את המשפחה מחורבותיה ולהשיג איזו פרנסה מינימאלית לאימא.

יוניאל לא אהב לשכוח ובעיקר לא רצה להשכיח את אבא. לכן נהג לדבר עליו ולספר לאורנה על “הרצאות” שאבא נתן בפני קהלים מסוגים שונים ומשונים בקריה בתל־אביב:

אמר לה ובעצמו חשב:

והמשיך לומר:

יוניאל מסביר ואורנה שותה את דברי החוכמה. היא מעריצה את אחיה עד מאוד. אפילו יותר. מוכנה ללמוד ממנו תמיד. הם מתחבקים בחיבה, כי כל רגע יקר ביחד, מבחינתם, כמו פגישה ראשונה ואחרונה. תומכים זה בזו, רוצים לחזור ולחיות ביחד, במשפחה אחת, כאיש אחד. אבל המזומנים, הכסף הזה שזורם באמריקה, חסר, חסר להם עכשיו יותר מאי־פעם.

[פורסם בכתב העת “אפיריון” מס. 36, 1995]

קיבוץ בלי פרחים

בתמונה הראשונה אכתוב את המתח, אתאר את הפחדים ותהיה תחרות. אני לא רוצה להתחיל בתיאורים ספרותיים של נוף רחב ראות, שדות ירוקים ופרחי כלניות אדמדמות, שרועות להן בשלווה סביב הקיבוץ, מתנדנדות בקצב הרוח. וכמובן שלא אתאר את הפרחים הלבנים הצצים בין עליהם של עצי ההדר. הקיבוץ מוקף בעצי הדר, ולא אכתוב על ריח הפרחים המשכר. גם אין בכוונתי לעצור עם המצלמה על ריח פרחי ההדר. זה בלתי אפשרי להעביר באמצעות מצלמת קולנוע את ריח הפרחים. בשום פנים ואופן, אני לא רוצה לתאר את השמים הכחולים והיובש באדמה. לא, את השמש העולה אני לא רוצה לתאר ולא את האדמה השחורה, את השדה העשן שבו האש בוקעת ועולה כמו במחנות הריכוז של גרמניה ופולין. אני לא רוצה לחזור לטרזינשטט או לאושוויץ. לא, בשום אופן לא.

אני אעשה מזה סרט קולנוע. תוך כדי מוסיקת פתיחה נעימה ורכה, תופענה הודעות הפתיחה של הסרט, עם שמות של גדולי שחקני האוסקר בעלי השמות המפוצצים שישחקו בו.

א

רואים את אריה בן 16 שנים, דוהר על סוס, במהירות חסרת־תקדים, הוא דוהר לקראתי, ממש לכיוון שלי, כאילו עלי, לאן עלי לברוח? לאן להסתתר? הסוס עלול לדרוס אותי. מפחיד. אריה דוהר במרחבים. שדות ירוקים. די! אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. אני המצלמה בסיפור. בלי לתאר שדות ירוקים ובלי פרחי כלניות אדומות. בלי אירוסים שחורים וסגולים. בלי שדות כותנה לבנה, אולי רק רמז קטנטן לשדות במישור החוף, ליד נתניה, משהו כזה, אולי אפילו ליד נחל פולג, לא הרחק ממכון וינגייט. שער הניצחון, בעברית צחה.

רוכב על סוס ערבי אציל. דוהר במהירות. ואז, תוך כדי שירתה של המיסה סולמניס של בטהובן, אצלם בקלוז־אפ את האש העולה מהשדה, מהאדמה השחורה באזור הביצה, ליד הקיבוץ. פעם הייתה כאן ביצה נוראה ויתושי מלריה עקצו והרגו את חברי הקהילות באזור. לא נתאר את הביצה ולא נחזור לתקופת הביצות.

אריה דוהר עלי וכמעט רומס אותי. ברגע האחרון אני מזיז את המצלמה. הוא שומע בתוכו את השיחה הזו. השיחה הפנימית שלו. כל השיחות האינטימיות תהיינה מעין שיחות פנים של “אריה עם אריה”. שהרי כל הסרט הוא על אריה הפנימי. איך להוציא את הפנימי מאריה החיצוני. איך אריה הפנימי מרפא את אריה החיצוני, או להיפך. איך אריה החיצוני מחליא את אריה הפנימי או להיפך.

ב

כעת, בואו נעביר את המצלמה לחדר שבו גרה אימו של אריה. אריה כרגע בפגישה עם אימא שלו בחדרה המאוד צנוע בקיבוץ. היא שוכבת במיטה. היא לא חולה. היא לא משתעלת, היא כבר חיה זמן־רב ללא מחלת ריאות. זו הייתה המחלה שהביאה אותה לאשפוז בליון, צרפת, לפני ששלום נולד. שלום, אחיו של אריה, נולד בצרפת. לא, שלום לא נולד בצרפת, אמו ואביו של אריה התאהבו בצרפת והביאו את שלום. לא, אמו ואביו לא התאהבו בצרפת, הם התאהבו בקווקז. נו כבר?! די!?

אימא הייתה אחות בקווקז, אבא עבד במרעה. אחרי זה בצרפת הם התאהבו. לא הם לא התאהבו בצרפת. הביאו לעולם את שלום בצרפת. לא, שלום אחיו של אריה הרי נולד בישראל, בקיבוץ הזה. טוב. לא טוב.

אימא שוכבת במיטה ואריה עומד בקרבתה, די עצבני והיא מטילה עליו את האשמה למחלתו, לא מתוך כוונה רעה. לא!!:

ואריה משתומם מאוד, הוא לא מבין. אם הוא היה הבריא היחיד, אז למה הוא חלה במחלה הנוראה הזו. שואל אותה:

פנים הבית, מדברים, שותים, לא צוחקים. יש מתח גדול ביניהם. הוא כועס. לא ברור למה. למה אריה כועס על אימא שלו? הוא כועס על שלא עצרו אותו מלהיכנס לחדרם של הילדים החולים. לא עצרו בעדו להיכנס לחדרים של חולי הפוליו. המצלמה מתמקדת בפניו הכעוסים של אריה…

ואמו חוזרת ואומרת לו:

המצלמה מטיילת בין פניו הכעוסים של אריה ופניה הרכים של אמו… אריה לא זוכר את הרגע הזה. אחרת הייתי מראה את הרגע הזה, עכשיו, כאן, מצלם במצלמה. אבל איך לצלם את מה שאריה לא זוכר? לא זוכר איך הוא נכנס לחדר הנגועים ונדבק בווירוס הפוליו. אך מעל לכול, אריה לא זוכר שמישהו ניסה למנוע אותו מלהיכנס לחדרי הילדים החולים.

אריה נדבק במחלה, אריה זוכר את המחלה הנוראה, אריה זוכר את השיתוק.

המצלמה תחפש את הוירוס על אריה, על בגדיו, ידיו…

ג

לכן הוא דוהר עכשיו במהירות, על סוס ערבי אציל ומשקיע את כל אומץ ליבו וכוחותיו כדי לדרבן את הסוס שלו וכדי לנצח את יגאל בתחרות סוסים. לצידו של אריה, דוהר יגאל, על סוס ערבי אציל אחר. הם בתחרות מהירות. המצלמה תרדוף אחריהם בקצב המהירות של הדהירה. כמובן, לא נשמיע את קול המנוע של המכונית, בעריכה נמחק את הסאונד, כדי להשאיר את הטבע, כדי לבנות את האילוזיה. אתם לא תחושו שמדובר במכונית, אתם תשכחו את הצד הטכני של הצילומים. אתם תשכחו את המצלמה. אתם תהיו שקועים בתוך הסיפור. ותזדהו עם הדמויות המופלאות שבחרתי עבורכם. ננסה לתת לזה את התחושה של הטבע, כאן נשמיע את קולות מן הטבע. נצלם בחוץ. נערוך אחר־כך בחדרי עריכה. אתם תשכחו שיש חדרי עריכה.

אריה ויגאל בתחרות, רואים את המאמץ הרב המושקע בפניהם, רואים את השרירים האדירים של הסוסים המתנשמים, ורואים את המהירות האדירה של הסוסים. וגם, כבדרך אגב, נראה כמה צופים שממתינים, ביניהם עומדת היפה בנערות, חמוטל. הכי יפה שבעולם. עיניים כחולות, גוף חטוב כמעט מושלם. איזו יפהפייה. צברית. חתיכה ולא הרחק ממנה גם עומדת דיאנה, בין המעודדות, המתלהבות. המצלמה דוהרת כאילו היא הסוס בעצמו. שתי הבנות לא רוקדות, הן לא שרות, הן אפילו מנסות להסתיר את התרגשותן. כדי שלא נוכל להבחין ולדעת במי הן תומכות. חמוטל בת גילו של אריה, בת 16 שנים ואילו יגאל בן 14 ודיאנה, לא תאמינו, בת 19 נראית מבוגרת מאוד לעומת יגאל. חמש שנים הבדילו בין יגאל ודיאנה. דיאנה היא אמריקאית חתיכה, שבאה לשנת שירות בקיבוץ. המצלמה דוהרת כאילו היא סוס בתחרות. ועוד עמדו שם שני בנים או שתי בנות לפי טעם הבימוי, זה כבר תלוי בערכים אחרים הקשורים בהפקה ובהוצאות הכספיות. כדי ליפות את השטח בנוכחות אנושית. כדי למלא את השטח בניצבים מהי העלות התקציבית? אפשר היה לצלם בלי נוכחותו, בלי קהל מעודדות, בלי צעקות ובלי תגובתו של איש, רק תחרות של יגאל מול אריה, “מי משניהם הגבר האמיתי?”

המצלמה מצלמת את כל הטבע. הנוכחות שם של חמוטל וגם דיאנה, אלמנט שיוסיף להתרגשות של יגאל ואריה. ימריץ אותם להתאמץ בתחרות. ימריץ כל אחד מהם לנצח, להצליח, לגבור על היריב. זה יוסיף יותר מתח, יותר עוצמה למאבק המתמיד הזה. מהם בדיוק היחסים בין יגאל וחמוטל? כלום! ובין אריה ודיאנה? לא כלום, ממש אין. אם כי ייתכן מאוד שאריה היה מעדיף שדיאנה תבוא דווקא למיטתו שלו ולא לזו של יגאל.

יגאל הוא בן 14, כבר צילמנו אותו בדהירתו, צעיר מאריה רק בשנתיים ימים, כבר אמרנו. יפה תואר, גוף שרירי, מבט חד ועמוק, נבון, זריז, בנם של ורד ומר חזק:

הוא מחייך חיוך גדול של מנצחים. אריה כועס על עצמו, קשה לו להפסיד, היה רוצה לנצח את הקטנצ’יק השחצן הזה עם הפה הגדול, הזה:

מסנן מבין שיניו. המצלמה מטיילת בין שני הפרצופים המאומצים בזמן התחרות. המתח, הזיעה…

ד

כעת נחזור עם המצלמה לחדרון הצנוע בקיבוץ:

אריה מביט בה בתימהון, כמו גם במצלמה איתו.

הוא קם ללכת, המצלמה מטיילת על אימו המופתעת מדבריו:

הוא קם בדרכו החוצה, לחצר, לטבע. למרות שאנו שומעים את קולה הערב של אימו:

ואריה לא עונה הוא יוצא.

ה

מכאן אולי נאפשר למצלמה, ורק לכמה שניות, לטייל עם אריה הקטן בן שנה וקצת, הצועד לצערי הרב, מחדר הילדים שבו הוא גר אל חדר הילדים שבו שוכבים ילדים חולים מאוד, נגועים במחלת הפוליו. כן, כי צריך להראות שהוא בן שנה בלבד, ברגע הנוראי הזה שבו חטף את הווירוס האיום הזה שנקרא פוליו או פוליומליט בלעז. איך ילד בן שנה צריך לדעת לא להיכנס לשטח האסור? בסך הכל התחשק לו לדבר איתם. בא לו לשחק איתם, וכעבור כמה דקות, זועק מכאבים ברגליים, בשרירים, בעצבים. מתפוצץ מכאבים. ואז כלום. משותק מכף רגל עד ראש. לא זז. כמעט מת, מצאו אותו. המצלמה מוצאת אותו.

ו

אריה מעז ללגלג על אימו.

המצלמה מחפשת את המטפלת, בקיבוץ…

ואין לו מה לומר, למה לו להאשים את אימא שלו על כך? האם ניתן לשנות את העבר? כן, זה אפשרי. נו, באמת? אפשרי? אולי בקולנוע לא בחיים האמיתיים. כאילו קולנוע זה לא חיים אמיתיים.

ז

עכשיו המצלמה אצל אריה, בראש שלו, פלשים של זיכרונות. הוא נזכר כיצד שני הוריו עומדים מודאגים מאוד ליד מיטתו של התינוק אריה וכל גופו משותק.

ח

היא מנסה לשכנע אותו.

המצלמה מראה את אימו, מחייכת בהנאה ואוהבת מאוד. אך אריה חומק לו באלגנטיות מהחיבוק של אימו, בדרך החוצה. תמיד בדרך החוצה:

היא שומעת כאב עז בקולו הרך. והיא עדיין בעניין הפוליו:

ט

בשדות, סביב לשני המתחרים התקהלו כמה אוהדים שמחאו כף ליגאל, הוא מבסוט. אריה מתבונן היטב כדי לראות את תגובתה של חמוטל. האם חמוטל איתו או עם יגאל? חמוטל לא מגיבה למבטיו של אריה.

אריה הכאוב והפגוע מתוצאת התחרות, מציע.

קול הזלזול נשמע ברמה.

שניהם מתחילים לנוע לכיוון הקיבוץ, הסוסים עייפים, צועדים לאיטם. אריה מבין שתהיה עוד תחרות אחת, מהקיבוץ אל השדות. יגאל לא מבין ולכן מצעיד את סוסו בקצב הליכתו של הסוס.

יגאל מתפרץ בצחוק רע, חושף את שיניו הלבנות.

אריה לא מוכן לוותר לו, נאבק. תמיד נאבק.

ממשיך לצחוק וללגלג. חשבתם לרגע שאולי איכפת ליגאל על הסוסים? חשבתם שאולי הוא רוצה להגן עליהם מפני תחרויות מרובות מדי שעלולות לפגוע בבריאותם? לא חשבתם.

אריה משכנע את עצמו, מבטיח לעצמו וגם ליגאל, כי בשח־מט הוא חזק. לפי דעתו יגאל סתם מתחמק מעוד תחרות ועוד תחרות, כדי שהוא לא יוכל לעולם לנצח אותו. כי אולי לא שמתם לב ואינכם יודעים, אריה מעולם לא ניצח את יגאל בתחרות דהירות סוסים. וזה כואב. ויגאל מעולם לא ניצח את אריה בשח־מט. וזה כואב.

יגאל ואריה, לאחר שהשיבו את הסוסים למקומם באורווה, מאחר ורחצו את הסוסים באהבה, וגם הורידו את האוכפים, החזירו אותם לתאיהם באורווה ונעלו היטב את הדלתות. והמצלמה הראתה לנו אפילו את הריחות והגללים. ואפילו האכילו והשקו את סוסותיהם. ריחות, כפי שאמרנו לא נביא לכאן, אבל המצלמה יכולה לצלם את המקור לריחות. לא?

י

שניהם מגיעים לבית הילדים בקיבוץ. בראשו של אריה תמיד אותה שאלה מטרידה:

המצלמה תראה לנו את אריה ואת חמוטל לחילופין.

כל הבנים מאוגדים סביב משחק השח־מט, אריה מתמודד נגד יגאל. לאן הלכו חמוטל ודיאנה המתוקות? יגאל נראה מצוברח מאוד ורוצה עוד סיבוב, אריה מסכים. יגאל מובס, אריה איננו מניד עפעף, לא שחצן, לא מלגלג, לא מתרברב ולא מתלהם. לזכותו יאמר. רק מנצח פעם ועוד פעם. שאר הנערים מריעים לו והוא רגוע. עוד ניצחון ועוד ניצחון. עד שיגאל נמאס לו:

ויוצא מחדר הסלון, לכוון חדרו, ומשם צועק:

צחוק הילדים נשמע מחדר האוכל, שהוא למעשה גם הסלון המרכזי בבית הילדים.

גם אריה מרים קולו כדי שיגאל ישמע אותו היטב בחדרו.

איך אריה אומר זאת? בפתיחות? מתוך כאב? סתם זורק רעיון.

(בינתיים רואים במצלמה את מימה היפהפיה, נכנסת לבית הילדים, כל הבנים משתתקים ומביטים בה בתאווה. מימה אפילו לא מבחינה בשקט המתוח שיצרה כניסתה האוורירית, אל בית הילדים של הקטנים ממנה. היא באה לרחוץ את גופה האדיר ביופיו, במקלחות של הקטנים. היא כבר בת 22 שנים).

היא אומרת וממהרת אל המקלחת… יגאל חוזר ומצטרף אל חבורת הגברברים. המצלמה גם.

לא להאמין, אבל גם אריה בין המתלהבים. המתלהמים. המצלמה גם.

יגאל נותן לו בעיטה קלה מתחת לשולחן, יגאל מרגיש כאילו הוא דוהר שוב על הסוס. המצלמה גם.

מימה נכנסת למקלחת, מתחילה להתפשט. המצלמה גם. יגאל אריה ויצחק נעמדים, גופם המתבגר מזדעק, מתקרבים לאט־לאט אל חור המנעול, ממתינים מעט, שומעים אותה שרה, המים מתחילים לזרום.

יגאל פוקד עליו בקול מצווה כמו קצין בצה"ל.

את יצחק לא מסובבים על האצבע, כפי שיגאל נוהג באריה בתחרויות הסוסים האין־סופיות, יצחק עקשן.

אריה בחור טוב, נאיבי קצת, גם וותרן וגם אוהב אנשים. מתבדח, מבין עניין במהירות, הולך מייד אל הדלת כדי שאיש לא יפתיע אותם בזמן מעשיהם… המצלמה הולכת איתו.

כמובן, יגאל מציץ ראשון דרך חור המנעול, גם המצלמה. כמה ביטחון יש לנער הזה, בזכות אביו מר חזק, יגאל חזק, שם חזק, משפחה חזקה בקיבוץ, מעמד עליון. למרות שיצחק דוחק בו כל העת, יגאל ממשיך להתבונן לבדו. חושב על עצמו קודם־כל. נו אז מה, הרי גם יצחק רוצה לראות אישה עירומה. זה טבעי. זה נורמאלי. לכן, יצחק דוחק בו. יש מאבק כמעט אלים בין שניהם ליד חור המנעול. גם אנחנו והמצלמה, רוצים לראות את מימה עירומה. אבל יגאל לא מאפשר לנו, עם המצלמה, לגשת אל חור המנעול. גם אריה היה רוצה. גם יצחק. אבל יגאל עם הביטחון שלו קצת מגזים.

יגאל לוחש לאוזנו של יצחק. אריה מתעצבן שהם לא קוראים לו לבוא לראות אותה במערומיה,

יגאל לוחש ליצחק, שמנסה גם להציץ ולא מצליח. יגאל מראה בידיו, את גודלן של האשכוליות “כאלו” ורק אז, יגאל מפנה מקום ויצחק מצליח לדחוק אותו ולתפוס את חור המנעול אל תוך עינו.

עכשיו יצחק צוחק, מאחר ודחף את יגאל, עכשיו יצחק צוחק. נהנה, “יש לה ענקיים”! הוא חושב שהוא לוחש. וגם המצלמה צוחקת.

אריה לוחש להם ממקום המשמר על הדלת,

אריה עוזב את המשמר,

הוא מתקרב אליהם. אך ברגעים אלה ממש כבר שומעים שהמים נסגרו…

ואז בדיוק ברגע שאריה עזב את המשמר בכניסה לבית הילדים, נכנסת יונה, והמצלמה אחריה. היא מייד רואה את יצחק ויגאל ליד חור המנעול וצועקת עליהם.

יונה היא חתיכה מדהימה, רזה גבוהה יחסית, גוף חטוב ועיניים חומות כמעט שחורות, זריזה מאוד ונוטה לצעוק:

מגרשת אותם, פונה אל מימה,

מימה לא עונה, כאילו לא ממש, לא בדיוק איכפת לה, במצלמה רואים אותה מתנגבת עירומה. רואים אותה מנקודת המבט של יצחק, כולו מחייך אל יונה, כמי שהתגבר על הבושה והצליח לראות בחורה במערומיה, במציאות, לא רק בסרטים.

יגאל מזנק לעבר יונה, פותח את חרצובות לשונו כועס וזועם עליה:

יונה איננה מוותרת לו וגם היא זועמת עליו בחזרה:

הוא זועק עליה. ליגאל יש פה גדול והוא לא חושש מאף אחד, עם אבא כמו שיש לו, מר חזק, הוא לא חוסך מאיש את חדות לשונו:

וכל הבנים מצטרפים אליו בצחוק. גם המצלמה.

יונה לא נשארת חייבת, למרות שאני (מאחורי המצלמה) חש פגיעות והעלבות בקולה:

יגאל עונה בנון־שלנטיות:

שוב הבנים שאיתו צוחקים. ויונה הולכת בבושת פנים… והמצלמה גם.

בינתיים, בזמן שיונה, הפגועה, עסוקה בעימות המילולי, לענות ולא להישאר חייבת ליגאל ולשונו החריפה, היא זזה מהמקום. למעשה יגאל בכוונה מעביר אותה עד לדלת חדרה, כדי שאריה יוכל בחופשיות להציץ. ואריה אכן מתקרב לחור המנעול, מציץ ורואה את מימה, אלא שהיא כבר לבושה חזייה ותחתונים, יפהפייה. קצת שמנמונת.

יא

כיתה בבית ספר ויצמן, המורה לאה מלמדת אנגלית, אריה מאוהב בחמוטל ומתבונן בה כל העת, חמוטל איננה יודעת זאת, מתעלמת…

כשהייתי בן 15 או 16 התחלתי לקרוא על הודו. נמשכתי לטקסי המוות שליד נהר הגנגס. האש, העשן שיוצא מגופות המתים. פיזור האפר על המים. הרחצה. הקדושה של המים. העזובה. הפרחים. העוני, האמונה האחת, הבלתי מתחלקת. אין ספק. פעם כבר הייתי כאן, בהודו. היום הראשון שלי בהודו, החל עם פרופסור סרירמש מרצה הודי שפגשתי לפני עשור כאן בביתי בישראל, בו שהה עשרה ימים. סרירמש מומחה לניהול ותקשורת ומלמד בארה"ב, סינגפור, נמצא בשבתון כרגע ומתכנן ללמד שוב בארה"ב, או ניו זילנד… גר כ־140 קילומטר מהכנס באוניברסיטת בנגלור, שהזמינה אצלי הרצאה. בזכותו אני מחליט לנסוע להודו. קודם מוזמן להרצות באוניברסיטת בנגלור על “תיאטרון מדעי”… אבל בללי הזמנתו האישית של פרופ' סרירמש לבוא ולגור בביתו, עם משפחתו לא הייתי נוסע. זה נחשב נס בעיני. איך זה שהוא גר כה קרוב לאוניברסיטה שהזמינה אותי? הרי הודו היא יבשת ענקית!! ואולי זה בדיוק להיפך, אולי האוניברסיטה הזמינה אצלי הרצאה כי סרירמש גר לא הרחק ממנה? אני צריך לחשוב על זה! מה זה כאן, ניו־אייג'? אולי יש לכם רעיון? איזה תענוג האיש הזה. בשדה התעופה ממתינה לי מכונית לבנה. מעין טקסי במונחים מקומיים. אני מנסה לשלם והנהג מסרב.

  “הכל על חשבון פרופ' סרירמש”…

הוא אומר לי. בערב, סרירמש ואחיו מזמינים אותי למסעדה. במסעדה חושך, רק נרות דלוקים. איזה סגנון ייחודי. חשבתי לעצמי. מתפעל. מתברר שיש חושך, הפסקת חשמל, בכל העיר מייסור. האור דלק כעבור חצי שעה. הוא ואחיו מזמינים לי עוד ועוד צלחות עם אוכל. למה? הם בודקים את גווני הטעמים שלי, והיכולת או אי היכולת שלי לאכול אוכל הודי. אני לא מסוגל.

  “האוכל הזה גורם לי שלשול”.

אני מתנצל. לכן אני מקפיד על כל פירור. לאט לאט, אחרי ערימה של אוכל, שאותה מלקק עד תום, אחיו הרחב כתפיים של סרירמש, מתברר מכל המנות האין־סופיות, שהאוכל היחיד שמתאים לי הוא דברי מתיקה. עוגות, קרפים מתוקים.

אני מתחבר אל סרירמש ידידי, ואל משפחתו וחי עימם שתי לילות שני ימים מלאים ומתחבר לעולם מאוד מוכר מן העבר המאוד רחוק שלי. לא זוכר פרטים רק תחושות חזקות מאוד מאוד, שהכל ידוע, את זה כבר חוויתי. את הסבל, את העוני הנורא, את הליכלוך, את הזיהומים. כבר פעם הייתי כאן, על פי הדז’ה וו הצרפתי.

  “המונית תעלה לך 50 דולר הלוך 50 דולר חזור לאונברסיטה בנגלור”

הוא אומר לי בשיחת הטלפון מחיפה למייסור. במציאות בתום יומיים הוא מגלה לי שהם כבר שילמו לנהג המונית. זה מרגש. יומיים של סיורים. פגישות ברחובות ומתן “בסתר” לעניים… אני נותן 10 רופי לכל מבקש ברחובות. סרירמש אומר לי שאני אתרושש מכספי, ואני ממשיך לתת לעניים, לכל מי שפונה אלי. ואז, באמת לא נותרו לי יותר שטרות קטנים. וראה זה פלא, סרירמש נותן במקומי ומסרב לקבל החזר. איזו נשמה נעלה.

פרופ' סרירמש, ההינדואיסט שלי, קם כל בוקר בשעה 5 לפני זריחה. ריצה של שעה. ויוגה עם תפילות עוד שעתיים.

  “כמה שאתה רזה”,

אני אומר לו.

  “כמעט לא הכרתי אותך”.

ובאמת, כשנפגשנו לא העליתי על דעתי שהאיש העמיד הזה ירזה ולא ישמין כמוני. בלילה הראשון המוני אדם ברחוב.

  “הם הוציאו את האלוהים שלהם לטיול”,

הוא מסביר לי. איזה יופי, איזה כשרון, איזה ריקודים, כמה צבעים מרהיבי עין. כיף. אפילו אלוהים שלהם יודע שהגעתי לביקור… האף הסנובי מתחיל להתרומם לי על הפנים… בתום הרצאותיי באוניברסיטה, רציתי לנסוע לאורוביל, מרכז רוחני שבו מדברים צרפתית. לא רחוק ממיסור ומבנגלור, במושגים מערביים. רק כמה מאות קילומטרים מהאוניברסיטה. אך מתברר שהנסיעה לשם היא יום שלם. אולי אפשר לנסוע בלילה, לפגוש ביום ולחזור בלילה… נהג מונית מציע לי פונה… פונה זה אושו. אושו בכלל מחוץ לתחום שלי, אני מכיר את ספריו כבר שנים רבות. לא תואם אוריאל כלל וכלל. נהג המונית שלי הוא נוצרי בן 28 שנים, הוא נבחר בידי פרופ' למנהל עסקים. נהג קובע את דרכי. ואילו באוניברסיטת בנגלור אני פוגש פרופסור לפסיכולוגיה והוא עוזר לי בהשגת כרטיס טיסה די מיידי. באמצעות האינטרנט הכל כך משוכלל אצלם.

מסעי המזעזע במונית. ההתפרעות בכבישים של נהג המונית בבנגלור. הוא מזנק לכל פינה פנויה בכביש, והיישר אל שדה התעופה. מוסיקה רועשת לוקחת חלק ניכר במשחק הזריזות שלו, וזינוקים לכל עבר ללא כל פחד, אפילו עובר על הקו הלבן באמצע הכביש, ללא כל נקיפות מצפון. כולם מצפצפים לו והוא לכולם. מוסיקת כבישים מזמרת באוזניי זמן רב אחר כך במטוס. האמנם הם לא מתרגשים מכלום, נהגי המוניות הקשוחים? הנחמדים. כמה הוא שמח שגם אני זז ורוקד לי, עם המוסיקה המודרנית ההודית הבוקעת מן התקליטורים שלו.

כעבור 3 שעות אני במרכז אושו. בדיקת איידס. רגע, למה בודקים כאן איידס? יש סכנה מאחרים? יש כאן איזה ניסיון להשכיב את כולם? ממש מפחיד. למה לא מאפשרים לי להכנס, ודוחים אותי בלך ושוב… לבסוף כן מאפשרים… מוזר. אחרי שהרמתי קול וכעסתי. לאחר זמן מה אחד הוותיקים שהכיר את אושו לפני עשרים ושתים שנים אומר לי ש…

  “זו השיטה של אושו. לתת תחושה שלא רוצים אותך, כדי שתוכיח שאתה מאוד מעוניין”.

ואני אמרתי:

  “אוקי, אם אתם לא נותנים לי להיכנס אני חוזר אלפיים קילומטר חזרה לישראל”.

כששמעו ישראל, הזמינו את האחראית הברזילאית

  “היא יודעת כמה מילים בעברית”.

אמרו. ואז האיצו בי. עליך לקנות שתי שמלות. במשך היום ללבוש את השמלה בצבע בורדו, תחילה, ובערב את הלבנה. קצת מוזר לי לחזור ולהיות שחקן תיאטרון כמו פעם. בפעם האחרונה שעליתי לשחק על הבמה בפאריז, שיחתי את פרוספרו בהצגה “הסערה”. ללבוש את השמלה הלבנה, וזהירות, אף לא צבע אחר… רק לבן.

ידידי הוותיק באשראם הוא ממוצא אוסטרי, חי חצי שנה בהודו וחצי שנה באוסטריה. אשתו הודית מקסימה, ציירת בינלאומית, יפהפייה. הוא מעיר לי שעלי להסתיר את הצבעים האחרים. רק לבן. דהיינו צווארון חולצתי הצבעוני, נראה לעין כול. הוא נותן לי את השל הלבן והיקר שלו. אנחנו מדברים. הוא על אושו. הרי אני חוקר תיאטרון מדופלם, באתי לחקור עוד מימד של ריטואלים תיאטראליים במסגרות דתיות של תנועות רוחניות. תחום שאני עוסק בו שנים רבות. המקום מלא צעירים, אולי 500 צעירים יפים, חסונים ובעלי אמצעים. כי המחירים כאן לא זולים. בשמים. לשלם על השמלות. לשלם בכניסה 130 שקל וכל יום עוד 50 שקל. הדרים במרכז עצמו משלמים 120 דולר ללילה. ועוד צריך לשלם על האוכל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו. אבל האוסטרי שמעולם לא עבד, אין לו בעיה עם כסף. אז למה אין לו ילדים…

מישהי, שהיא במקרה גם ישראלית, אומרת לי שיש כאן בית זונות. אני לא רואה כלום. לא זונות ולא בית עבורן. כנראה שעצמתי את עיני מלראות את סיפורי האהבה באשראם של אושו. כנראה שצריך לפקוח את עיני. אני מצידי, מחליט לא להתחיל עם אף אחת. האם אני שייך למגמה הרוחנית של המרכז הזה ולא מסוגל לראות מיניות… מתוך מאות התלמידים האלה נמצאים כאן כ־30 עד 50 ישראלים שבאים לפעמים לחודש, חודשיים, לפעמים לחצי שנה ולפעמים כמוני ליום או יומיים רק כדי להריח.

אני חושד בשיטה של המרכז. ישראלית צעירה, בתולה, באה והתאהבה. הוא שכב איתה לילה או שניים ועזב אותה לכאביה. היא עוד תשוב. כמו בשיר של הקיבוצניק שעוד ישוב עם המכונית כדי לנקר את עיני החברים… הם מחדירים בה אהבה ושנאה וכאב. האם זו השיטה? והיא עוד תשוב למרכז הזה שוב ושוב, כדי לנסות לתקן את כאבי הנשמה שלה.

בארץ, במשך מספר ימים, יש לי חלומות שבאים מפונה. האם הם מסוגלים לשלוח לי חלומות? האם הם עושים לי שטיפת מוח? האם הם שולחים לי הזמנה לשוב אליהם?

ישראלית אחרת כבר 11 שנים כאן. אחרי שאושו נפטר, הוא הופיע אצלה בחלום. היא גרה בתל אביב. האם היה מסוגל לעשות זאת גם בחייו או רק לאחר מותו? האם יש שם מישהו אחר שמסוגל לבצע זאת בשבילו? מישהו המופיע בחלומה בדמותו של אושו ומזמין אותה… וכשהיא פוגשת אותי בדרך בין הרצאה לריקוד, בין סדנת מודעות כזו או אחרת, היא מתלכדת אל תוך גופי בגמישות גופנית מופלאה. האם היא מתחילה למשמש אותי? או מה בדיוק קורה כאן? האם היא מתאחדת עימי גופנית. האם זו עוד שיטה למשוך חדשים להישאר במרכז הזה? אנחנו מתחבקים ואני אומר לה

  “עבדת יפה על הגוף שלך ועידנת אותו”.

היא מסמיקה. גם הסומק הכה יפה שלה, גם הוא חלק מהשיטה? האם גם אני אשוב לכאן כדי לפגוש אותה שוב? או אולי עדיף שניפגש בתל־אביב?

הגעתי אליהם אחרי שלא באתי כבר שנה או שנתיים. מאז שמרטין זוהר עלתה לשמיים. אם כי כבר הייתי אצלם פעם או פעמיים, מאז. ודי. ומאז לא באתי. אולי שנתיים לא באתי.

איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

לפני כשנתיים, היה לי דיון עם סלח על התסריט “אור” שכתבתי עוד בגילו, לפני שלושים שנים.

הדיון לא היה טוב. יצא שאני מנסה לכפות על סלח את התסריט שלי, שעה שהוא רוצה “רק” לעשות תסריט “שלו” עם רעיונות “משלו”.

הקשבתי. אני תמיד מקשיב. האם אני אוהב להקשיב? לא יודע. אני מקשיב. זו המהות שלי. כך אני קולט טוב יותר את העולם. אני מתבונן, מתבונן פנימה, לתוך הדובר. מתבונן בתנועות הבלתי מבוקרות של הדובר, וכך למד אותו.

היה יום קיץ, אמצע אוגוסט כזה, כמעט. אחרי שהות של שעתיים אצל היהודים המשיחיים. שרתי, רקדתי כמטורף, והתלהבתי מכל הריטואל החצי יהודי חצי נוצרי שלהם. העיקר שהאנרגיות שלי יצאו והרגשתי ממורק. טהור. כמו בתיאטרון החי. ורשמתי את מחקרי במחברת.

שאלתי את עצמי לפני שאני יוצא מהכניסה של היהודים המשיחיים על הר הכרמל, בכניסה לעיספיה, האם זה יהיה נבון להגיע עכשיו לסעיד? האם הם יתנהגו איתי כמו פעם? נחמדים? או אולי יכעסו על זה שלא ראו אותי שנה או שנתיים? ומה עלי להביא? האם להביא להם יין?

ומה יהיה על כל הטוהר הפנימי שיצרתי לעצמי אצל המשיחיים? האם הכאב הפוליטי של סעיד לא ימחק את כל הטוהר הזה ודי?

ובכל זאת עליתי על המכונית, ברגעים שדויד, הכומר היהודי שהיה במאי אדיר בניו־יורק, מפורסם ומוצלח, נאם נאום חוצב לבבות. הוא העלה הצגות תיאטרון ולדבריו גם עשה קולנוע ולימד באקדמיה, כאילו כמוני, כזה… כאילו.

הנה הוא מדריך את האחים והאחיות שלו, לרפא את עצמם באמצעות תפילות כמה יפה. כמה נאיבי…

ואני יוצא אל מכוניתי, ומישהו מדבר איתי ערבית. ואני מציע לו טרמפ והוא לא מבין.

“שו?” ומ"שו" ל"שו" בערבית, יוצא לנו “ישו” בעברית, מכל מקום.

לא מבינים זה את זה כמו בבל בערך…

והמכונית מחליקה מעיספיה, (כך הם מכנים את עירם ולא עוספיה בלשוננו)… הרחובות, הכבישים עדיין מלאים בורות, והרבה חנויות משני צידי הכביש. שוב המכונית קופצת לתוך בורות מעצבנים. האבק הזה. למה לא משקים את הרחובות המאובקים? גם אצלנו לא משקים רחובות… נראה לך…

גם בדליית אל כרמל חלו שינויים, מבנים חדשים לצידי הדרך. משהו השתפר. העומס של יום שבת גם. פחות אורחים מתל אביב?

אני יוצא מהמכונית. סלח יושב עם אביו ברחבת ביתם, ליד עץ התאנה, בצל. כנראה שעדיין סעיד לא מזהה אותי. בידי שקית ניילון עם תאנים ומיץ אפרסקים. חך חינה אותי מרטין, רעייתי

  “לעולם אל תיכנס לבית כלשהו בידים ריקות”,

ואני הרי אוהב למלא אחר משאלותיה של מרטין. איך הם יגיבו? יהיו אדישים או שמחים?

  “הי אוריאל”,

סעיד מקבל אותי בסבר פנים יפות. גם סלח. והנה לילה מציצה מדירת הגג שלה, למעלה:

  “הי אוריאל, מזמן לא ראיתי אותך!”

  “נכון, גם אני אותך, מאז שפרופ' להב עשתה לי סיור במכון המחקר הפסיכולוגי שלה, לא יצא לנו להפגש”.

  “אני גרה עכשיו פה, אני מסדרת את הבית”,

היא אומרת, ונעלמת מייד. שבה לעבודתה. אני לא מבין ושואל את סעיד וסלח.

  “והיכן גר סלח?”

הרי הוא בנה את הדירה למעלה עבור משפחתו. בינתיים סלח קם ממקומו ונכנס לבית. אני מתיישב ליד סעיד במרפסת, המקושטת בעץ תאנה שצמח מאוד, ויש עליו מלוא הפרי של העונה.

  “סלח חזר לגור איתנו בבית ונתן לאחותו וילדיה את ביתו”,

הוא מסביר…

  “הוא עבד כל כך קשה”,

נזכרתי איך בנה במו ידיו דירה מפוארת על גג ביתו של אביו. הייתי עד לכל התהליך. לכל הקשיים.

  “נכון, אבל הוא בחובות, והיא עזבה את בעלה והגישו נגדו תביעה… בקיצור לא קלים החיים שלנו בכפר”…

כך סעיד. אני מבין.

ישבנו פנים אל פנים, סעיד אמר שהמצב הזה בלתי אפשרי. אחרי שהזמינו אותו לסיור הרצאות בכל איטליה, והעייפות רבה. הוא שכב בבית חולים כרמל כמה ימים. הוא רוצה לרדת מהנושא הזה. ולפתע סעיד הבטיח להפסיק לכתוב על הפלסטינאים. הבטיח. אז הבטיח. רק לפני כמה ימים שמעתי אותו נואם בהתלהבות למען אחיו ורעיו.

לילה חזרה לבית שבנה סלח לעצמו ולאשתו. בינתיים התגרש מאשתו והפסיק לתפקד בעבודותיו השונות. חובות. געגועים לאשתו שהתחתנה עם אחר, עם מי? איזה דוקטור, סוציולוג, סלח שבור.

אני נזכר שבפעם האחרונה סלח התווכח איתי ואמר לי:

  “גירושים זה יותר גרוע מהמוות. במוות אתה כבר לא רואה אותה… וכלום בקשר אליה לא יכול להפתיע אותך. אבל בגירושים הכל יכול להכאיב שוב”.

איך הוא ידע כבר אז? הייתי מופתע מנקודת המבט הזו, כאילו הפרידה בגירושים שלו, כואבת יותר מהוות של מרטין אשתי… המוות בעצמו…

שלמה זלינגר, פסל, חי בפאריז. יש לו בית ברחוב שמשון בחיפה.

  “איך היכרת את רותי”?

רותי הגיעה אליו לקיבוץ כברי והיא יפהפייה בת 16 לומדת בבית הספר הריאלי, היוקרתי ביותר בחיפה. שלמה הוקסם מיופייה. ואז רותי לא ידעה צרפתית. רותי הזמינה את שלמה בן ה־23 שנים, לבקר אותה ברחוב שמשון. היא רצתה להראות לו איך היא מפסלת סירה בקליפת עץ האורן. היא פיסלה. והוא רצה להראות לה איך הוא מפסל בן אדם קטן בקליפת עץ האורן. זה לא אומר שהוא אוהב את עצי האורן, לא. עצי האורן מזהמים את לילות השינה של חיפה. לעצי האורן יש קליפה עבה מאוד, זה מגן עליהם מפני מזיקים וכך הם שורדים את החורף ואת המזיקים.

אחר־כך חזר לכברי, התבונן בעצמו, לקח חתיכת עץ בגודל של 50 ס"מ ופיסל את עצמו. רותי התרשמה מאוד מעבודותיו. את הפסלים הנקראים: “הבן־אדם הקטן” ואת “עצמו”, היא אהבה מאוד. כעבור שנתיים הוזמן שלמה לקבלת פרס באמריקה.

לנסוע או לא לנסוע? לעזוב את הארץ? עד שנת 1969 שלמה המשיך לעבוד ביום, בפיסול, אבל בלילה היה שומר לילה בסוכנות היהודית. עד שרותי אמרה לו די, מספיק. יש לנו די אוכל והרבה הזמנות של יצירות. הוא הפסיק, והחל להקדיש את כל חייו לאמנות הפיסול. שלמה יצר מאות פסלים המפוזרים בעולם.

כאן מתחיל תהליך החיים האדיר, תהליך שיקומי ענק של שלמה זלינגר, פסל ידוע בעולם. אך שלמה לא נולד כמו רותי על הר הכרמל. שלמה נולד בפולין של אז 31 במאי 1928. וכשהגיעה המלחמה עבר 7 מחנות ריכוז, כאילו אמרתי 7 מדורי גהינום. נורא. דרך מסע של מוות ועוד מוות ועוד מוות, והצליח לחיות.

הוא ראה את המראות המזעזעים ביותר. הוא ראה כיצד רוצחים אנשים. הוא ראה במו עיניו כיצד הכריחו אדם לשתות מים מצינור, והכריחו אותו להמשיך לקבל מים עד שבטנו התפוצצה. האדם שבטנו עפה לכל עבר, היה אביו.

אחרים, שלא עמדו בהוראות הנאצים ועוזריהם, נחנקו בידי החיילים הגרמנים. שלמה כמעט נתלה על עץ… הגרדום. אך תמיד, תמיד ברגע האחרון נמצא מישהו שהוציא אותו, מדרך המוות הסופית. לפעמים שנייה אחת לפני הסוף המר, לפעמים דקות מספר קודם לכן. המזל. הגורל. אנשים, שליחים של רצון טוב. הצילו לא פעם את חייו. אבל לא את חיי הוריו.

  “ואיך אתה יוצר?”

  “מה?”

  “משהו אחר!”

אני עומד בקור נובמבר של 6 מעלות. הרוח נושבת בחוזקה ומנסה להפילני, גשם מתחיל לרדת בעוצמה גדולה. אני ממתין כדי שסוף סוף תבואי להרגיעני ולומר לי שאת בריאה. שכבר אין לך בעיות עצבים בלילות. אני ממתין בקור, רועד מקור, מחכה שתבואי כבר להגיד לי שאת לא פגועה. שתבואי להגיד לי שאין סכנה לחייך. למען השם, אני מודאג! לאן נעלמת. פתאום אחרי 15.11 נעלמת וזהו.

ואת עומדת ומתבוננת בי מאחורי הגדר. מפחידה שכמותך.

מי יודע ממה נפגעת?

אני רועד מקור ואת עומדת לך מאחורי הגדר, מתבוננת ממרומי הגדר הסיבירית של ליבך.

אולי את פוחדת ממני? אולי את פוחדת מן המושגים הפאראפסיכולוגיים שהצגתי בפניך?

אולי את פוחדת משיניו של וישנו החתול?

סיגל עוד לא סיפרתי לך על מוניקה בקיבוץ? היא היתה ממתינה שעות על גבי שעות, בחלונה אשר בחדרה, אשר בקיבוץ, השוכן על מסלול דרכי אל ביתי. ממתינה וממתינה לרגע המאושר ביותר בחייה. לראות את נער חלומותיה הצעיר ממנה בשנים רבות, חולף ליד חלונה.

שב לו מהתיכון וילקוטו על גבו. יום יום. אותה שעה. אני הוא הילדון הקטנטון, בקושי בן 15 שנים וגבר. מרגיש אהבתן של נשים בגבו.

היא היתה בת 29 שנים. יפה להפליא. ואני עם בעיות בגב וברגלי. היא היתה מלכת המתנדבות של שנת 1967. ואני ידעתי דבר אחד. היא מאוהבת. אז מה עלי לעשות? לשנות כיוון? לעבור בדרך אחרת אל ביתי? כדי למנוע את הרגע המביש, את רגע המבוכה הנוראה?

הרגשתי אותה בגבי, הרגשתי את מבטיה אלי, בדיוק כפי שאני חש את מבטייך כרגע. ראיתי את עיניה הכחולות, הבוהקות אלי, והסרתי מייד את מבטי.

מה הפחיד אותי? חשתי את מבטה מקרין אלי אור ופחדתי נורא מהמבט הזה. מהאור הזה. ראיתיה מסמיקה אלי, פניה אדמדמות, מחממות את פני, ופחדתי נורא.

פחדתי ממנה. פחדתי וכשפוחדים לא בדיוק יודעים ממה פוחדים. הפחד אוחז בך מכל הצדדים. הפחד משתק אותך. הפחד גורם לך גועל נפש. הפחד מרחיק אותך ולכן מרחיק ממך את האחרים. ולמרות הפחד והסגירות שלי, ראיתיה בכל מקום בקיבוץ, לא רק בחלונה ממתינה לי. כל פינה בקיבוץ מלאה את חיוכיה החמים והאדמדמים. וכך, כל פינה בקיבוץ הפכה להיות פינה מטרידה, מרתיעה אותי. כי חששתי לפגוש את מוניקה המאוהבת עד עמקי נשמתה ומסמיקה.

היא היתה יפה. יותר מיפה. המתנדבת הנאה ביותר. המוני חברים אהבו אותה. כנראה שהיה לה גוף מדהים בשלמותו. ופנים מושלמות. היה לה מכל טוב. פניה אמרו טוב־לב וגם שפתיה. במיוחד בני ה־30 וה־40, חיזרו אחריה בהתלהבות ובעקשנות שאני לא מכיר אצלי עם בחורות. ועוד יותר בעקשנות היו החברים הנשואים זה מכבר.

מוניקה נתנה לי הרגשה שאני המלך שלה. אני לא מאמין. אני אם כן המלך של כל המחזרים של מוניקה. אותם היא לא ממש אהבה. אליהם היא לא הסמיקה. אני הייתי הנבחר של מוניקה. זו תחושה ענקית. ולמרות זאת פחדתי.

ואיש לא ראה ואיש לא ידע. סוד אהבתה הכמוסה לי לא סיפרה לאיש. עד כמה שידוע לי. (אם יש מישהו בין קוראיי ששמע או יודע משהו אחר, אנא דווחו לי).

היא לא הפעילה נגדי את כל התותחים שלה, כמוך סיגל.

ולמרות זאת פחדתי, נרתעתי ממנה. היא שמרה זאת בסתר ליבה. אולי היא ידעה שאני יודע שהיא מאוהבת בי? אולי היא גם ידעה שאני פוחד מפניה? והיה לה צורך דחוף להחליף את הפחדים שלה ושלי באהבתה.

עובדה שיום אחד הזמינה אותי אל חדרה הקטנטן והצנוע. שלא היה בו כמעט כלום. ריק מריהוט כבד. רק כמה תמונות נוף קטנות, גזורות מעיתוני נשים. מיטה שמנה. כיסא עלוב. שולחן רעוע. זהו.

אבל היתה לי בחדרה התרגשות עצומה וחום, ומבוכה, והסמקה ומים חמים שנשפכו על הריצפה… במקום אל תוך כוס הקפה הצהובה. ועוגת שמרים שנאפתה בקיבוץ. עם גושים של קמח קטנים שלא בושלו כהלכה, עד תום. הסכמתי לשתות איתה קפה ארוך אחד, פעם אחת. והסכמתי לשהות בחדרה כמה דקות.

והנה תראי איזה פלא! נעלם הפחד.

תגידי לי, סיגל, את יודעת איך אהבה מטהרת פחדים? איך? איך זה קורה שמדברים קצת, מחליפים מבטים קצת, מחליפים רגשות, והפחד נעלם כאילו לא היה. היא התרגשה.

היא רצתה לגעת בי עם העוגה והקפה. כל כך התרגשה שהמים נשפכו על הריצפה. והיא הסמיקה.

האמת. אהבתי את הסומק שלה. ולא סיפרתי לאמא שלי דבר, למרות ששאלה אותי:

  “היכן הסתובבת כל הזמן הזה?”

ועניתי לה:

  “שיחקתי”.

לא שיקרתי. וכל השאלות שלה לא עזרו לה. שוב הייתי הרואה ואינו נראה, כהרגלי. שמרתי את סודנו.

והאהבה שלה היתה כה רכה, כנה, נעימה, מחממת, מסמיקה, אדמומית ובמשך השנים מעודדת.

היא היתה נבוכה לידי לא פעם.

בחדר האוכל, בבית התרבות, במפגשים מאולתרים בשביל הקיבוץ.

בערב ריקודים אחד, החליטה שהיא רוצה לרקוד איתי. לא הסכמתי. וריחמתי עליה. לראות אותה באכזבתה. כי לא ידעתי לרקוד.

היא היתה מאמריקה הדרומית, ואני לא. אני ישראלי טיפוסי, חזק מבחוץ ורגיש מבפנים. בחדר האוכל, בארוחת הערב, רצתה לשבת לידי לא פעם, ואחרים תפסו את מקומה. וראיתי את עיניה דומעות. אדומות.

כי יותר מכל אהבתי את הסומק האדמדם שלה, ואהבתי את הרכות שלה. אבל לא הייתי בשל לה. לגופה ולעיניה ובודאי עוד לא, בכלל לא לשפתיה. בדיוק כפי שאת סיגל אינך בשלה עדיין.

בסוף העולם ישנו מקום מרוחק ומנוכר מאוד, הרחק־הרחק מכל תרבות אחרת ישנו מקום הנקרא קיבוץ גדניה. ובמרכזו חדר־אוכל מוזנח. לא צריף מוזנח שצבעיו מקלפים, כבר לא. יולק בנה בניין לבנים ובתוכו הרשה לתלות על הקירות, רק כמה מציוריו של מוריס. אין צמחים, אין פרחים, אין דגש אסתטי למען התפתחות החברים ועידונם. מן האולם הזה, ניתן להשקיף ולראות את הדשא הגדול. ומן הדשא רחב הידיים ניתן להשקיף ולראות את המועדון החדש. קודם עמד כאן המועדון הישן וארון־הקודש, מוזנח לו בצד, נכלם, כמו הוטלה עליו קללה. אותה קללה מוזרה ונסתרת המטילה מורא ופחד.

יום אחד הגיעו הטרקטורים והפועלים השכירים של יולק, וקירחו את המועדון ואת כל השטח, אך לא מצאו מקום מתאים להניח בו את הארון. והיה הארון נודד מבית הכוהן לבית החזן וחוזר חלילה. זה הארון שעליו רובצת אותה קללה בלתי־נראית ומחרידה. אריאל עומד מול הפסל של יוני, ברחבת בית־התרבות. במשך הזמן יולק הקים במקום הזה מועדון חדש על־שם סרן יוני ליפשיץ ז"ל. בית־התרבות זה נקרא “בית יוני”. הפסל של יוני הוא שחור ועשוי ברונזה. פסל ללא כל זכר לאבר־מין כלשהו, לא זכרי ולא נקבי. חייל שעוצר את האויב בגופו ובידיו, בלי אבר־מין זכרי. רק זה עתה הגיע אריאל את פסגת גדניה, נזכר בדידה, בטל, בחמדה ובאוסרת. רק זה עתה ראה את טל היפה מכול יושבת על הספסל ליד המועדון הישן. יושבת כמדונה המצחקקת של ליאונרדו, יציבה וגאה. יושבת באחת מן הסוכות שנבנו במעגל, מסביב למועדון הישן. רק זה עתה ראה אותה יורדת מן הגבעה דרך שדרת האזדרכת אל הכביש. צועדת על הכביש ונעלמת בין שיבולי החיטה ועצי הפרדס… לבו מתמלא געגועים.

לעמוד ליד החדש ולחיות את זכרונו של המועדון הישן. חש כאב צורב על ההרס של השיתופיות בחברה: “במקום לחזק את זיכרונות החגים המשותפים, את החוויות האדירות של הקבוצה, את היחד באינטימיות, יולק בונה פסלים אילמים וקרים. פסלים בלי מין. הוא בונה סמל ואינו קולט את משמעותו. בונה ‘תאי־תרבות’, במקום תרבות של חיים, זרימה וחדווה. “בית־יוני” הענק, העוצמה שלך והגודל שלך לעולם לא ימלאו את ‘החלל הריק’ שנוצר מאז נעלם המועדון הישן, הקטן, שבו צפופים היינו כמו זרדים במדורה הלוהטת”. הוא מסביר ל’בית יוני'. אריאל מדבר אל האבן. וליוני הוא מוסיף ואומר: “אתה לא יכול לבוא במקום ‘החלל הריק’ של הנשמה. התרבות שלנו היא סך־כל הזיכרונות של כל יחיד ויחיד. של החברים, כשהיו צעירים ויפים, מוכשרים ונלהבים, מלאי מרץ ורצון טוב. כאשר החברים הסכימו לאחוז יד־ביד, לבנות את הפואמה השיתופית, לרקוד יחדיו. החברים, שידעו לנשק נשיקה ראשונה בהסתר… וכמו המועדון וזיכרונותיו… גם העצים נפלו. חורשת האיקליפטוס נפלה בלא עת. יהיו חייה צרורים בצרור החיים, בגן־עדן תהיה מנוחתה… בעבור שאני, אריאל, משלם ח”י לירות… החורשה איננה, המועדון איננו, זכרם יהיה ברוך. נפלו בעת מילוי תפקידם. זו התרבות שאני מתאבל עליה. מרגע שהוכחדה התרבות, נכחדים עמה גם האנשים. מכחידים את עצמם"

“אני זוכר את עצמי עומד במועדון הישן. אני מתפלל וקורא מספר יחזקאל הנביא. אני עולה לתורה. אני זוכר את אבא ויולק כל הזמן רבים על הפרד ועל הצריף המתקלף. אבא מאשים אותו על הפרדס שלו ויולק מתפוצץ מכעס. אבא בעד לצבוע את הצריף ויולק נגד. יולק מנצח את אבא. הכלכלה מנצחת את האמנות. הוא הרס לנו גם את הצריף ועמו נעלמו הזיכרונות של היחד. במקומו בנה אולם אכילה בצורת לול ארוך, עשוי לבנים. אני זוכר את עצמי בר־מצווה.”

  “ברוך שפטרנו מעונשו של זה”,

מוריס מכריז באוזניו, מרוצה. מרוצה, משמע היה אומר: “הגיע הרגע שלו ציפית כל־כך, הרגע שביקשת תמיד להקדימו; קח אחריות על עצמך מעתה והלאה”

“אני זוכר את עצמי קורא מפרק א' של הנביא יחזקאל, על כוכב נוגה והקשת בענן…” כמו מתרגל את עצמו לקראת הפגישה עם מיכאל, המורה הדגול של יוניאל בפריז. מכין עצמו לפגישה עם רוני הרקדנית, המורה לריקוד, ועם תלמידתה דידה. מכין עצמו לקראת דידה, התימנייה היפה מכל התימניות בעולם, לגבי דידו, כך היא מקושטת לנצח בלבו.

אריה אוהב את יונתן ליפשיץ, כמו אח, כמו את זוהיר. בשביל אריה הוא כבר בן חמישים שנה. נראה לו כל־כך גבוה, גדול ואמיץ: “סרן בצבא זו לא סתם דרגה. זהו בטח אדם רציני, שנלחם למען המדינה”.

בן 24 בלבד היה יונתן. מרדפים אחרי מחבלים, היתקלויות, מארבים, דם ומוות. הצליח עוד לרשום את ההיתקלות הארבע־עשרה. גילף אותה על־גבי המתכת של העוזי שלו. כפי שגילף את חייליו. על נשקו חרט כל מארב, כל ניצחון על מחבלים. הקרב נגד המחבלים בבקעה, הקרב האחרון. הסוף שלו ושל מפקדו המוכשר. שני קצינים שצמחו במסורת “אחרי” ונקטלו ראשונים. שני אצים למרחקים ארוכים נגדעו, כמו עצי האיקליפטוס. רק נחת ההליקופטר, רק ירדו, יצא מחבל מן המערה וקטל את שני המפקדים, שני הענקים. רק ברגעיו האחרונים הצליח יוני לקטול את המחבל הזה.

בן 24 בלבד היה יוני בנופלו בקרב האבוד. את כובע הצנחנים שלו ואת העוזי ניתן לראות עד היום, בבית־יוני, בקיבוץ גדניה, קיבוץ האנדרטאות. שם בחדר־הזיכרון, תמונת־ענק על הקיר. רגע לפני הסוף. תמונה בשחור־לבן.

אריאל זוכר את עצמו בפגישה אחת עם יוני. אריה בן שתיים־עשרה, מחופש לילדה חמודה, פורים, יונתן עובר לידי המועדון הישן, מתפעל מן התחפושת, מגיב ספונטאנית בגישה ישירה:

אריה המום, איך הוא הבחין. איך הוא קלט שהצד הגברי שלי הרשה לי להתחפש לילדה. איך ראה מאחורי המסכה את הצורך שלי להידמות לטל?

הלך לו קלף, ליוני. עם בנות אצלו זה כמו אצל זוהיר. גם עיניים יש ליוני כמו לזוהיר. כשזוהיר מתרוצץ על מתלול צורים, יוני מתרוצץ על גגות בתי־הילדים, בין השיחים, על העצים ובין גדרות הלולים. מכין לעצמו כלי־זין, מחדד את אולרו ומרכיב לעצמו רוגטקה, דהיינו קלע, כמו זה של דוד המלך. לידו משרתים קטנים, העושים דברו. כבר בילדותו היו משרתיו כחייליו. צבי רץ להביא לו, על־פי פקודותיו, את חלוקי־האבן הדרושים לצליפה ולחיסול כל חרדון מצוי. אחר־כך אליהו, מאיר וצבי רצים אחריו אל שובך היונים הצחורות של מוריס. כי מיולק פוחדים. מכוונים ביונים כדי לפגוע ולהרוג. יוני אוחז ברוגטקה וצבי באולר. אליהו ומאיר אוספים את השלל. מוריס אינו מבין כיצד התמעטו היונים בשובך שלו ולא בשובך של יולק. הרי יש תחרות מתמדת בין השובך העממי־הפשוט של מוריס, לזה הענק, הבנוי לתפארת, של יולק.

יוני ומשרתיו, מלקטי היונים הצחורות, אשפי הפיקניקים וטבחי־הצלייה באש. צולפים רק ביונים של מוריס ואוכלים בתיאבון רב את פרי־מעלליהם האסור, מבלי שאיש יבחין במעשיהם. מסתננים קטנים. חבלנים. יוני מחדד את יכולת הקליעה למטרה וצבי מחדד את יכולת המאבק שלו בסמכות שמעליו. צבי נאבק ביוני משום שחש עצמו כעץ בונסאי מול יוני, עץ הארז הענק. להיאבק בעץ הארזים, מטעם רצונו לצאת ממסגרת הראדאר הקיבוצית ומתחומי הדעות הקדומות עליו. צבי הוא פחדן המחופש לגוליית ואילו יוני הוא גוליית המחופש לדוד המלך. בזכות אומץ־לבו המופרז של יוני, צבי לומד להיאבק, לחזק את שריריו ולהתגבר על כמה מפחדיו הרבים. יוני מעביר לו סדרות, כמו אלה שצבי מעביר לקנטים אחריו. והקטנים הם אליהו ומאיר שמעבירים לאריה את סדרת ''המאו־מאו'. (ואריה, למי יעביר?..) יוני מעביר לצבי סדרת א"ש לילה. תרגילי ריצה והסתננות יחידים בלילות בין הפרדסים החשוכים. צבי חייב להתגבר על פחדיו הרבים. מעביר לו סדרות ארוכות, בדומה לזו שזוהיר מעביר ללילית שלו. יציאה לציד־ארנבות, בשדות הקיבוץ, באמצע הלילה, בלי הכנות מיותרות: יוני מחופש לגוליית וצבי לדוד המלך.

כמה וכמה פעמים כבר החליט יוני לעזוב את הצבא וזהו, לשוב לקיבוץ שלו. זהו ביתו. אך לא החזיק מעמד. המתח הזה מושך אותו, העשייה הלאומית מושכת בחזרה לצבא. ניסה להשתלב בקיבוץ, ניסה ולא הצליח, משום שלא רצה להשתלב בו כאחד העם. “יוני חמודי, הצבא קורא לך!” קריאה זו נשמעה לו הרבה יותר מהממת ומתאימה לאופיו. המשימות האמיצות והמסוכנות משכו אותו בחזרה. קצינים בכירים ראו בו עתיד. משכו אותו לצאת מן המסגרת הקטנה והלוחצת של הקיבוץ הלאומי, משכו אותו למלא אתגר רציני בחיים:

  “אני לא אחיה עד גיל עשרים וחמש”,

נהג לומר לנו, לכולם, גם לקציניו, גם ליולק. אריה שומע את יוני לא פעם, כשהוא משתעשע ומפחיד את יולק:

  “הדברים המסוכנים שאני עושה בצבא לא יאפשרו לי לחיות. אני חי בסכנה מתמדת”.

הכאב צובט לו בעצבי־הלב, לאריה, כשהוא שומע את יוני מתפאר במותו הקרב: “הרי יוני בסך־הכול רוצה להביא תועלת למדינה ולעם. יש בדרכו זו מימוש של ערכים, אידיאלים ומצוות. למה הוא מתפאר במותו?” אריה מתעמק במותו הקרב של יוני.

  “מישהו הרי חייב לבצע את העבודה המלוכלכת!”

נהג לומר בכנות, מבלי לחשוב על האפקט המזעזע שהמוות מעורר ביולק ובחבריו. היא אהוב על רפול, על גנדי ועל משה וחצי. הם באו לקיבוץ, אחד־אחד, בכו וסיפרו על גבורותיו, על עלילותיו, על יוני הגיבור שקיבל צל"ש משר הביטחון! על יוני בעל העוז והמופת שקיבל צל"ש שני מן הרמטכ"ל!

מבצע כארמה, יוני נפצע. מובילים אותו לבית־חולים. יוני לא מחזיק מעמד בבית־חולים. הרופא הרשה לו ללכת מעט, במסדרונות בית־החולים, אבל ציווה עליו לנוח הרבה. יוני בורח מבית־החולים, למרות כל אזהרות הרופאים והאחיות החמודות. חוטף ג’יפ לא שלו ודוהר אל עבר הירדן, כדי להציל את החיילים שלו. להציל את פקודיו, למען יראו הירדנים וייראו. יוני יודע מהי אחריות על פקודים. במשך שנים רבות למד ממערכת היחסים שיצר עם המשרתים ועם צבי שלנו. יוני יודע מהי אחריות לחיליו, אך אין לו כל אחריות לעצמו:

  “עד גיל עשרים וחמש, לא יותר…”

איך? כיצד ניחש את עתידו. רק בן עשרים וארבע היה. לא הותיר אחריו אלא פצעי־בגרות בלבד.

  “את האולר הזה קיבלתי מיוני ליפשיץ, ליום הבר־מצווה שלי”,

אמר אריה על קברו של גיבור הקיבוץ. מוריס ביקש מאריה לדבר. התחנן בפניו, שכנע אותו להופיע, להביע את רגשותיו ולנסות את כוחו כאמן יוצר. לכתוב משהו שיוצא מהלב, לבדוק את יכולתו להביע את עצמו, לשחק את עצמו באמת, להיות איש תיאטרון בפני קהל רבבות.

פתח אריה לאוזני עשרות־אלפי צופים, שבאו מכל קצות־הארץ, ללוות את גיבורם בדרכו האחרונה:

דמעות עלו בעיני חוה ליפשיץ, אמו. אצל חיים, אביו לא היתה כל רטיבות בעיניו. פניו קשוחים, אטומים, הכאב אוכל אותו מבפנים והוא איננו מראה דבר לאיש, גם לא לאשתו חוה. אריה מדבר אל שניהם, הוא רואה אותם קרובים, מולו. הוא מבחין בתנועותיהם הקטנות. הגרון, העיניים, האף והשפתיים. אריה מתרגש והתרגשותו משפיעה על דבריו ודבריו משפיעים על ההמון. ההמון מגיב, מנגב את הרטיבות מעיניו, אך לא חיים. חיים מסתיר את הכאב, הצער והבכי.

מבטו של אריה נפל הפעם על פניו החתומים של רפול. אין בפניו כל תגובה שניתן להגדיר אותה. רפול מקשיב בעמידה מתוחה, והמתח שלו נמצא בכל חלק וחלק מאברי גופו. רפול, כמו חייל בהיכון מתמיד.

אריה מביט בקהל הזה, רואה חברים מקיבוצו וביניהם מוריס וד"ר רוניה, עומדים יחדיו. ידו של מוריס על כתפיה של רוניה, רוצים להגן איש על אחותו מפני הסכנות והמלחמות. פניהם מפיקים סיפוק־מה מדברי בנם, למרות העצב. הנה פרי־בטן שיצא מתוכם, הנה מעשה־אהבתם מקרין כמה מלים ומשפטים רבי־תוכן.

אריה ירד מהדוכן, הביט בעיני חבריים. היחידים שחייכו אליו היו רבין ופרס, וחיוך של הבנה, של הסכמה, חיוך של מי שיורד לעומק ומוכן לקבל עליו את המשימה. הקצינים של יוני נתנו ליוני תחושה שהוא חשוב. בקיבוץ הוא לא היה קצין. למד מקצוע בבית־ספר “אורט”. מכונאי רכב מעולה, אפילו לא סיים את לימודיו עד תום. אחרי הצבא, בעל ידי־הזהב מתמנה על ידי יולק להיות אחראי למוסך שלנו. אחריו יבוא תורו של השוליה שלו, צבי. העולם כך בנוי: מסתיים תורו של חייל קרבי אחד, מגיע תורו של השני. גם על צבי שלנו מספרים בצבא ש… לתת פקודות לחברי הקיבוץ זו לא דרך חברית המקובלת על ד"ר רוניה. אך יוני לא ידע דרך אחרת. כל פנייה אליו, למוסך, כל בקשה לתיקון, נתקלת מיד בסירובו. כן, הוא מתקן למופת, כולם יודעים, אבל… לדבר עמו זה כמעט כמו לעבור כמה מדורי גיהנום. כל מאבק על תיקון רגיל, גורר אחריו שיחות של ועדת חברה, בראשות ד"ר רוניה, הרופאה שלנו. לעומת־זאת, כל תיקון למופת, מושלם, מחזיק מעמד לאורך־זמן. ממש סיבה למסיבה גדולה.

יונתן ליפשיץ החליט לעזוב את הקיבוץ, לא מיד, לא במכה אחת ולא ביום אחד. יוני יעזוב בקלות רבה יותר מאריאל ומזוהיר. לא יחלפו להן יותר משנתיים קצרות, החולפות ביעף. לא חלפו אלא שנתיים בלבד, מאז החליט לעזוב את גדניה ועד שחזר מן המוסך הקיבוצי אל תפקידו כקצין המבצעים בבקעה. לעיתים קרובות היה שב ומופיע בקיבוץ. חיים וחוה ליפשיץ, מוותיקי הקיבוץ, המשיכו לחיות כאן. הם בין הראשונים שבנו את המקום הזה במו ידיהם. שניהם אנשים מסורים, חרוצים, המוכנים בכנות לוותר על הרבה־הרבה הנאות חומרניות ואנוכיות. הם חיים למען אידיאל הקמת קיבוץ. למען חיי־שיתוף, שמירה על גבולות המדינה ומימוש השיתוף הזה, בד־בבד עם המימוש העצמי. חיים הוא איש עבודה מסור, בעל ידע טכני משוכלל ומעולה, איש ישר כמו סרגל, ויותר מזה. חיים הוא נאמן, חרוץ, מוכשר, האיש האידיאלי לשרת את יולק, הבוס.

[פורסם בכתב העת “מאזנים” מספר 69, 1995, וברומן “הענקים וילדי השמש”, 1998]

באותה עת כאשר בוריס ילרשטיין נמצא בכלא על עבירות משמעת בלבד, התאהבה מלצ’ה שטיין בגוי גבה קומה ויפה תואר, קצין בצבא האדום. מלצ’ה התפעלה, התפלאה, התרגשה, התרוממה ברוחה ברגעי התאהבותה בקצין הרוסי. הוא היה אידיאל היופי והאהבה שלה. הוא היה האידיאל האישי שלה. הוא שלח לה מכתבי אהבה ריחניים. הוא שלח לה פרחים ומרציפנים, הוא חיזר אחריה כפי שאיש מעולם לא חיזר אחריה. היא היתה יפה מלצ’ה, יותר יפה מיפה. למרות שהיתה נמוכת קומה. לא יותר גבוהה מבן־גוריון… אך לא פחות ממנו… הקצין הרוסי לא הרפה. מלצ’ה הזהירה אותו כמה וכמה פעמים אמרה לו:

  “יש לי חבר הוא יושב בכלא כבר שנה, עוד מעט ישתחרר”…

אך הרוסי לא חש כל מעצור. זה לא הזיז לו. היה מוכן לצאת לקרב שיכריע למי יוענק ליבה של מלצ’ה. מכתביו הריחניים מלאו תוכן רב של שירה ופיוט וזימרת האהבה. מלצ’ה לא עמדה בקסמיו. הוא מילא את נשמתה באנרגיות ובזרמים חדשים. הוא ידע להפתיע את שומעיו, הוא ידע לעורר הערצה. וכך היתה לה הזכות למלצ’ה וגם היא התאהבה… אך יום בהיר אחד, מעונן גשום ומושלג, התקבלה הבשורה הרעה. הקצין רוסי נהרג בחזית מול הגרמנים, “מות גיבורים” כתבו העיתונאים.

מלצ’ה לא ישנה בלילות. למרות שהיתה אחות בבית החולים המקומי, ועניינים של מחלות ומוות היו מנת חלקה היומית. היא לא הצליחה לעצום עין במשך לילות וימים. אהבתה נלקחה ממנה. תחשבו על זה. כמה כואב לה. היא הלכה וביקשה שייתנו לה את כל הפרטים המדויקים על מותו. ולאחר שכבר בוריס חזר מהכלא על עבירות משמעת בלבד, כאמור, התקבל המכתב הרשמי. ובו נאמר שהקצין הרוסי נהרג בשוגג על ידי אחד מפיקודיו…

הם נפגשו אי שם באירופה הרחוקה של קווקז. זוג שעתיד ככל הנראה להתחתן. לא בטוח. לא הייתי סומך על שמועות שכאלה. הזמן, מלחמת העולם השנייה. היא לא נפרדה מאחותה הגדולה ממנה בשנתיים בלבד, אבל מחשיבה את עצמה מה זה מבוגרת וסנובית ממנה. שתיהן עבדו באותם תפקידים קרביים. אבל מלצ’ה מה זה העריצה את רוז אחותה היפהפייה… יפהפייה? לא יותר ממלצ’ה, היפה ביותר שראיתי בחיי! הן עבדו בסנטוריום. שתיהן גאות בעבודתן כאחיות של הצבא האדום. כולם העריכו אותן ונתנו להן כבוד של נסיכות. מבית מכובד. כאילו. בעלי מעמד, כאילו. אביהן של מלצ’ה ורוז נפטר בהיותן צעירות מאוד. וכל עול המשפחה והפרנסה הוטל על אימן היקרה. היא סבתי למעשה… הן היו מסורות לעבודתן יותר מאשר לאהבתן. כן, היו פעם כאלה. אולי עוד יש באירופה? לא בטוח. לא הייתי סומך על שמועות.

בוריס בחור ממוצע, לא גבוה במיוחד אך לא נמוך. מטר ושבעים, הייתי נותן לו. אולי קצת יותר? בריא, חסון ויפה. בעל השכלה תיכונית וגם למד בילדותו בחדר עם הרב, בלובלין. בקווקז של המלחמה, הוא אחר פעם אחת לעבודה במכרה, ופעם אחת התחצף לשומר. הוכנס לכלא לשנה תמימה. לא תאמינו.

כאשר בוריס שב מהכלא, היתה עדיין מלצ’ה נתונה לגמרי בהתאהבותה בקצין הגוי הזה. אבל בוריס שלא היה מי יודע מה רומנטיקן, עורר בה תחילה חשש, לא משום שהיה שמן או חולה או טרדן. להיפך. בוריס לא חיזר אחריה כלל. והוא בכלל רזה היה. בדיוק ההיפך מהקצין הקפדן. בהבדל אחד. בוריס הציע נישואין. בוריס לא הביא פרחים. בוריס פתח את ליבו וסיפר על סבלו בבית כלאו. שנה שלמה של סגירות, קור, בלי שמיכות, בלי אוכל נורמלי, גרמה לו למחלת הכליות שהרגה אותו כעבור 20 שנים בערך. קצת יותר קצת פחות. ומה עם העבודה הפיזית בקיבוץ? כשחלה באמת? ומה עם הנשים שרדפו אחריו לאן שלא ילך? זה לא הורג?

מלצ’ה, לא ממש היתה לה ברירה, כי מישהו חשוב מאוד היה צריך להיוולד מהאחדות הזו של בוריס ומלצ’ה. מיכאל הקטנטן. בלי יוניאל לא הייתם יכולים לקרוא את הסיפור הזה. ולשם כתיבתו היה על מלצ’ה להתאהב בבוריס ולעלות לארץ ישראל, להקים משפחה ולהוליד את ראובן הבכור. כמו בבראשית, א' הוליד את ב', ב' הוליד את ג' וג' מלך בארץ 40 שנה ללא מלחמות. כך ראובן, אחי הוא המלך של השלום, בן־אור שמו (אם מחליפים אותיות). ואחר־כך הם הולידו את יוניאל המסכן החולני הזה, שקיבל לתוכו את כל אותן מחלות מבוריס. שלא נדע חס וחלילה. אבל מה אתם רוצים, אוכל לא ממש היה להם בשפע שם, בזמן המלחמות. הגוף נהרס, זה לא אומר שגם הגנים נפגעו. ומי שקבעו לו למעלה שהוא הולך להיות מה זה חולה… אפשר בכלל למנוע את זה?

אהבת בוריס את מלצ’ה זה סיפור רומנטי בפני עצמו. (בצרפתית יגידו רומנטיקה פאר־אקסלנס, זה אומר רומנטיקה ברוב הודה ותפארתה)… לצערנו, לא נוכל להביא כאן את כל פרטי הרומנטיקה, לצערנו. אהבה ורומנטיקה ביערות קווקז הנהדרים, העשירים במים, בצמחייה. אהבתם התרחשה בין ובתוך נחלי המים הזכים, באגמים המרהיבים ובניגוני “התאהבהבים מתלטפים” שלא מן העולמים הידועים. אהבת יער. אהבת יהודים. ואכן במסיבת חתונה בהחלט לא מפוארת במיוחד, אבל מלאת שמחה וחיים וריקוד ושתייה… כן, גם בוריס שתה, הוא לא היה צריך לשתות כל כך הרבה, כדי לא להרוס לעצמו את הכליות. אבל הוא לא ידע שהוא הולך לחלות. ולמות. וכך הודות לחתונה צנועה, הגיעו בוריס ומלצ’ה לרגעים הנעלים ביותר בחייהם המיניים. הם התעלסו. אל תסמיקו. הם התחבקו. הם חדרו זה לתוך זו. הם התחברו. ובתום המלחמה הם נוסעים לצרפת. אליהם הצטרפו גם רוז ובחיר ליבה יהודה. יהודה ובוריס מחליטים לנסוע לקנדה. בניגוד להחלטת השכינה, זאת אומרת מלצ’ה. היא היתה מחוברת לאימא שלה. ואימא שלה אמרה

  “רק פלסטינה”

או במילים אחרות:

  “רק לציון הברוכה”

ואי אפשר היה לשנות את דעתה. עקשנית בעקרונותיה. צרפת, נשיקות על לחי מכאן ומשם והמון יין שנשפך תחילה. אבל אחר־כך תקפה את מלצ’ה מחלת הריאות הנוראה. והיה עליה להתאשפז בעיר ליון במרכז צרפת, ואחר כך במחנה הפליטים, לא הרחק מבנדול, אשר בדרומה של העיר מרסיי האוחזת נמל אוניות רחב בחיקה. ואחרי נשיקות על לחי ויינות בשפע, הבינו שיש להם עסק עם חצי מדינה בעד יהודים וחצי נגד. אז חייבים, ממש הכרחי לעלות לארץ הקודש.

היה זה ליל ירח מקסים. הכוכבים הנדירים בצרפת ניצנצו מעל. רוח לא פרצים ליטפה את פני האוהבים. מלצ’ה לקחה את בוריס אל שפת הים. הם צחקו יחד, שיחקו בחול. זרקו אבנים אל תוך מי הים התיכון. ושם בלי הרבה חוכמות הוא הכניס אותה להריון וכך נולד ראובן (הלא הוא בן־אור) החמוד בתינוקות, הילד הזה היה מלא אור ואהבה לעולם ולאדם עד היום הזה, אמן סלע.

עכשיו כבר ברור, קיבלתי מידע רב יותר אתמול מהמשפחה ומהגר.

רותה למדה בבית הספר התיכון רופין בכיתה שלי. פגשתי אותה לפני כ־8 שנים ואז החלה המחלה של אשתי ולא יכולתי להגיע לירושלים יותר. במפגש בירושלים השתתפה גם ענת שישבה לידי באותו שולחן זוגי, בבית ספר תיכון רופין, במשך 3 שנים או משהו כזה והיתה נעימה מאוד מוכשרת וכו'… אבל חזרה בתשובה עם בן־קיבוץ גבת ממשפחת ניצן, ועתה יש להם 8 ילדים והרבה נכדים והם גרים בשילה.

במפגש הזה בירושלים שבו גם היתה מרטין, רותה סיפרה לנו שהיא עומדת להוציא ספר, רומאן שלה באנגלית בהוצאת ספרים לונדונית. זה ריתק אותי. כי לא ידעתי על כישוריה אלה. וגם סיפרה שהיא מלמדת פסנתר ויש לה מקהלה.

בכל השכבה שלנו יש 3 דוקטורים, אחד אלוף (במיל) ורותה שכותבת רומנים באנגלית פתאום… וזה עורר בי חשק לחזור אליה. לפגוש אותה.

והתחלתי ככה בימים האחרונים לחפש אחריה כי מדי פעם התקשרתי בטלפון ולא היתה תשובה ואין אפשרות להקליט הודעות…

וכך דיברתי עם חברים מהכיתה ברופין

אתמול בערב כבר היה מידע: רותה נעלמה בסביבות דצמבר או משהו דומה. אחיה עלה לירושלים והשאיר אוכל ליד הדלת שלה… ומאז…

אי־אפשר היה לדבר איתה, היא לא ענתה. ומאז…

השכנים לא ידעו כלום.

אנחנו מחפשים איזו דרך, איזה חוט…

מישהו הציע לחפש במנזרים, או במאה שערים…

היום כבר ברור יותר. לפני כשנה נכנסה המשטרה, יחד עם מגן דוד אדום וכבאים ופרצו את דלת דירתה, לפי בקשת אחיה. הדירה היתה במצב נוראי, ליכלוך בכול. הזנחה. איש לא היה בבית. לפתע רותה יצאה מהשירותים, ובמעין נון־שלנטיות אמרה לכל הנוכחים שהם לא בדיוק רצויים כאן. משהו בסגנון:

  “אני לא הזמנתי אף אחד. למה אתם כאן?”

וגם לאחיה שרצה לדבר איתה, היא אמרה:

  “אין לך מה לחפש כאן”.

מתברר שהיא כבר לא מדברת איתו איזה 15 שנים. ולמרות הכל הוא החליט לבוא אליה מדי פעם ולהשאיר לה אוכל ליד הדלת. השכנים אומרים שהיתה יוצאת ולוקחת. אחר־כך גילו שהיא אכלה מעט מאוד.

חברה אחרת מהשכבה סיפרה: לפני שנתיים ויותר, באה אל ביתה ברחוב אחד העם, דפקה בדלתה. רותה לא ענתה. אבל החברה שלה שמעה אותה מדברת עם אלוהים… כעבור שעה פגשה אותה בשוק מחנה יהודה. ורותה אמרה לה:

  “אל תדאגו, עוד קצת זמן והכל יהיה הרבה יותר טוב”…

ככה, היתה לה הרגשה שמשהו יסתדר, יהיה יותר טוב. אבל המצב שלה הלך והתדרדר, הלך והוזנח. היא הפסיקה לשלם חשבונות מים, חשמל, טלפון, ושכר דירה, ובעל־הדירה ביקש לפנותה.

וביום הפינוי, אחרי שפרצו את הדלת, זו הפעם השנייה היא כבר לא היתה בבית. האוכל מלפני שבוע, שאחיה הניח בפתח הדלת, נשאר כמעט רובו ככולו, כפי שהיה, רק רקוב יותר. רק פה ושם כמה נגיסות, כמה טעימות. מתוך 2 האבוקדו, רק אחד נאכל כמעט לגמרי. החפצים שלה היו ארוזים בשקיות, כאילו אמרה, אם יש צורך לפנות וצריך לפנות מהר, אז הנה כל החפצים שאני משאירה. גם את תעודותיה השאירה. ופאף… אין רותה. איש לא ראה. איש לא שמע. גם לא המשטרה.

את עצמה סילקה. ומאז אין איש יודע היכן היא…

הוא יושב באוהל במחנה הצבאי, לטפל בכאבי רגליו. או להתעלם מהכאב. יש אנשים שמסוגלים באמצעות “הסופרולוגיה” למנוע את כל תחושות הכאב בגופם. שיטה מדעית. לא מדעית. מה זה משנה. העיקר שמסירים סבל בלי כדורים. אלא באמצעות “עוצמת המחשבה”, (שם של ספר)…

במחנה צבאי אחד. במרכז הארץ. הוא יושב באוהל קר. ומיילל על כאבי הטירונות. למה הסכים ללכת לטירונות הזו. למה הסכים להתנדב לצבא. לא הייתה לו ברירה. היתה לו. גיוס זה גיוס. לאחר שהתגייס, עליו לקבל עול. אבל הרגליים לא מבינות בזה כלום. מה רגליים מבינות. מבינות ועוד איך מבינות. אין מבינות כמו שרגלים מבינות. תאמינו. הרגליים הכואבות. לא סוחבות. עכשיו, אחרי שכבר קיבלו אותו לצבא הגנה לישראל, היה גאה על הצלחתו זו. והיה מתהלך בקיבוץ עם המדים שלו. כי איש בקיבוץ לא האמין שייקחו אותו לצבא, עם הפגמים הנוראיים שיש לו ברגליו. לכן כה חשוב היה למפקדיו, להוביל אותו במסלולי הטירונות הקשים ביותר, בהתאם.

הטירונות במחנה שמונים הייתה קשה מנשוא. שם כבר לא היו אנשים מבינים, מי שיתחשבו בו. לא ולא. טירונות זה לא קיבוץ. שם המפקדים הקשיחו את פניהם ואת מסכותיהם. הם שיחקו אותה רעים, דרשניים, פוקדים, אכזריים. זהו תפקידם, לא? שיחקו קשיחות. להקשיח אותו. שיחקו משחק כה מוצלח ואותנטי שאיש מן הטירונים לא ידע שהם משחקים אותה קשוחים. וכשהיה צריך לרוץ. דחפו אותו לרוץ. אבל הוא לא יכול לרוץ. בגלל הרגליים. שני מפקדים, מ"כים או סמלים (צריך לזכור? שיהיה מ"כ אחד וסמל אחד. מה רע?) תפסו אותו בזרועותיו משני הכיוונים וכמעט נשאו אותו על ידיהם. כשרגליו רצות על הקרקע, למרות שמעולם, קודם לכן, לא רץ. העיפו אותו. איזה תחושה לעוף. עוף. אוף. לקחו אחריות. או עשו מעשה אסור. לא שלא הייתה כאן הנאה מסוימת. אבל גם בושה. שאינך יכול לרוץ ושניים צריכים לשאת אותך. בושה וחרפה.

ועתה הגיע רגע המטווח. לירות בעוזי הקצר או לא לירות כדורים חיים. שהורגים…

הרגע הגורלי, בטירונות, במחנה שמונים. כולם שוכבים עם העוזי בידם. לא עוזי מקוצר. עוזי רגיל. העוזי הישן. אבל עוזי קל לסחוב יותר מכל רובה אחר. לכן נתנו לטירונים המוגבלים, עוזי ולא תת־מקלע אחר. וגם אתה שוכב בין הגברים הכי חלשים בצבא ההגנה לישראל. לא אכפת לך מהבגדים, שאימא תכבס. אכפת לך רק מהמטרה אליה אתה מכוון את נשקך זה. למטרה היכון אש. לא. אין אש. אכפת לך לירוק צרור ישירות למטרה. זה מה אכפת לך. זוהי הסיבה והמטרה לה באת לכאן. אחרת היית בורח.

כולם מכוונים את הנשק אל המטרה. כולם יורים. חוץ ממך. אצלנו היו יורים לפי פקודה שמית. נניח: “למקומות היכון, שמואל, כוון היטב למטרה, הכנס כדור אחד לקנה. אש”. וכך פנה המפקד למוטי, לישראל, ליודה, לערן, למשה, ואליך הוא אף פעם לא מגיע. מ"כ זה מעצבן אותך. כמה מטווחים כבר היו לנו. ואף פעם לא מזמינים אותך לירות. אתה זועק מבפנים על העוול הנורא. כמה פעמים כבר אמרת לו, למפקד הישיר שלך:

  “המ”כ סליחה, אבל למה אני לא?"

זה מעצבן אותך לעשות טירונות ולא לירות אפילו כדור אחד. ואתה מבקש שיתנו לך לירות. והם מקשיבים לך, כולם, גם הסמל, גם הקצין. הסגן. אבל לא מאפשרים לך לירות, ואפילו לא כדור אחד בודד, ואז מגיע רגע הפציעה.

  “הסיפור שלי איתך נגמר”

אמרתי לה בשקט בטלפון, קול רגוע לגמרי, נפשי רוטטת כולה אך לא מכעס, לא מקנאה, לא משנאה. מגעגועי האין סופיים לאהבה אחרת, נכונה, אמיתית, בלי שקרים. בלי מניפולציות… אמרתי לה זאת רק לפני ימים מספר. היא לא ידעה את נפשה מגעגועים אלי. אך לא יכולתי להמשיך את השקר. היא בגדה בי.

  “שכבתם?”

שאלתי.

  “לא, מה איתך?”

היא ענתה. קולה רועד. כעבור כמה שעות ידעתי שהיא שיקרה. האינטואיציה הגברית או הנשית שלי עבדה שעות נוספות. שעות שהמוח של האינטליגנציה הריגשית והלב שלי עבדו ללא הרף. כמו מחשב מטורף. ואז התקשרתי אליה שוב.

  “אני יודע ששכבתם. למה שיקרת לי?”

  “הסיפור שלי איתך נגמר”,

אמרתי לה בשקט בטלפון, קולי רגוע לגמרי, נפשי רוטטת כולה אך לא מכעס, לא מקנאה, לא משנאה.

מרטין זוהר נפטרה לפני שנתיים. היא היתה אהבתי במשך שלושים שנות אור. אהבה שהיא אושר. והנה נקטעו חייה במחלת סרטן קשה. אני חי את השנתיים האלה מתוך תחושה שהנבואה של מרטין תתגשם. בימינו אלה, כולם כבר אומרים שנבואות מגשימות את עצמן. אז למה לא נבואתה של מרטין רעייתי האהובה, לא? באחד מימי הפרידות האחרונות שלנו כשהיא שוכבת במיטתה ואני אוחז בידה, היא אמרה לי כמו נביאה, שיוום אחד אפגוש מרצה כלשהי מאוניברסיטת חיפה ואתחתן עימה. אביא ילד או שניים וחיי יהיו מאושרים. אולי אפילו נגור בגליל התחתון, באזור אקולוגי, ללא זיהום אוויר. היא נתנה לי את הסכמתה.

א.

ראיתי אותך מרחוק וידעתי שאת היא. את היא ולא אחרת. לא ידעתי עלייך דבר. מי את? שמעתי בהרדוף אומרים את שמך מיכל. וידעתי שמיכל היא החברה הטובה ביותר שלי כבר מזמן, אולי מגלגול קודם… שבוע לאחר מכן חזרתי להרדוף. נכנסתי לסדנא של תנועה בריאותית מאוד ייחודית שאת מנחה. ואת אמרת:

  “אתה הבמאי מחיפה? שכולם מדברים עליו רק טובות!?”

היתה לי הרגשה שהסמקתי באותו רגע. הילדותיות הזו בקולך, התנועה הרכה של גופך, המודעות לכל תנועה של גופך. המבט שלך. הכל בך זיעזע אותי. רעדתי ולא מפחד. מאותו רגע ואילך באתי לכל הפעילויות שלך. לכל הסדנאות שלך, לכל ההרצאות שלך. מוקסם. מוקסם לגמרי. מאותו רגעי עיני לא נותקו מעינייך. יש לך עיניים בצבע שלא רואים. יש לך עיניים בצבע שמים. יש לך עיניים שאין אפילו למלאכיות. זה היה בערך בחמש עשרה לנובמבר, שנה שעברה. באותו מפגש ראשוני נתת לנו תרגיל חדש, שלא הכרתי. כולם מתגלגלים על כולם. וכל פעם שיצא בתורי להתגלגל על הגב שלך עם הפנים שלי על הגב שלך… עם החזה שלי על הגב שלך… עם כל הגוף והאיברים שלי על הגב שלך. חיבקתי אותך אל ליבי. השפתיים שלי נגעו בשערותייך. הבטן שלי נגעה בגב האחורי התחתון שלך. גם אם לא הזזתי אצבע. כף ידי ואצבעותי נגעו בגבך ורטטו. איברי נגעו בגבך ורטטו. איברי נגעו בגבך ורעדו. ואילו כאשר החלפנו תפקידים, הגוף שלך התגלגל על הגב שלי, לא יודע מי ומה מאברייך נגע בגבי מתי, אם היו אלה שדייך או שערותייך או שפתייך שחשתי כרטיטות עוצמתיות כל כך. יצרת בי תשוקה. זה היה לא ממש רחוק ממעשה האהבה עצמו. את יודעת. עשית זאת במודעות רבה. רצית איש תיאטרון בין רגלייך. קיבלת אותי. אחרי האירוע הזה, בכל מקום שראיתי אותך, התבוננתי לתוך עינייך מתאהב בהן ולא יכול עוד. לא יכול לחיות יותר בלעדייך. שבוי באהבתי לעינייך התכולות. מספר שעות אחר כך לקחת אותי לסיבוב הליכה מסביב לקיבוץ. ברגע אחד שאלתי אותך,

  “איך זה אצלך בענייני רומנטיקה. את רומנטית”?

היה ערב, הכוכבים נצצו, אבל המרחק בינינו לא איפשר לי לראות את עינייך, כי אורו של הירח לא זרח באותו רגע. ואמרת לי,

  “כן, אני ורומנטיקה זה חלק מהחיים שלי. בוודאי”,

אמרת. היית כל כך רכה ורחוקה. כל כך רגישה וממתינה. התקרבתי ונשקתי לך. הופתעת מעט. ונישקתי אותך שוב ושוב סביב שפתייך, מתקרב לאט לאט אליהן. לא נשקתי בשפתייך באותו ערב. גם את לא נשקת בשפתי.

  “האם את לא אוהבת שמחזרים אחרייך?”

  “כמובן שאני אוהבת שמחזרים אחרי”.

  “בואי ואראה לך כאן במושב השכן כיצד מתקיים חיזור בין הזכרים והנקבות אצל העיזים דווקא”.

הזכר נוהם סביב לנקבה, מאחוריה מלפניה, מכל הצדדים. במשך שעות רבות, הוא מתרוצץ כמהופנט אחריה. לפעמים יותר מיממה שלמה, הוא מבקש את רשותה לזנק עליה. אם הוא חזק, הוא מונע מיתר הזכרים להתקרב אליה. אם הוא חלש, זכרים חזקים ממנו עלולים לתפוס את מקומו. ורק כאשר היא מאפשרת לו, ההתעלסות יכולה להתקיים. כמה רכות יש בחיזור בטבע… כמה הבנה. שלא תגידו לי שהחיות פראיות הן, ועוד יותר מבני האדם. הן לא. כמה תחנונים יש בקולו של הזכר. כמה פחד יש בהתנהגותה של הנקבה, שכל הזמן חומקת לו, בורחת מפניו, מחפשת פתרון אחר, ואין. אין לה היכן להסתתר. היא בכלוב, גם הוא… שניהם בכלא של הדיר. בכלא של המושב. מבלי לדעת מדוע ואיך, זהו הסיפור הסמלי המלווה את מערכת היחסים שלי עם מיכל, מערכת שנסתיימה לפני ימים מספר בלבד.

עמדנו, התבוננו, ודי מהר נמאס לך להתבונן בבעלי חיים ולהסיק מסקנות עלינו. לא הספקת להסיק מסקנות. לא ידעתי. לא היה לי מושג.

המלאך כבר היה כאן. הוא הראה לי את ההתחלה והסוף של הסיפור שלי עם מיכל.

איך מלאך יודע הכול? אתם שואלים. סבלנות.

ב.

ערב אחר כך כבר לקחת אותי לביתך.

  “המהירות מהשטן”,

אמר לי המלאך, נושף בעורפי. השכבת אותי לידך, בסלון. היית באותם רגעים כל־כך רכה, כל־כך מקבלת אותי. מקסימה. כל־כך מזמינה. יפהפייה. כל־כך טובה וחכמה. אהבתי כל רגע. התענגתי עד ייאוש מכל ליטוף שלנו.

המלאך שלי לא אהב אף לא רגע קט. ויכה בי בעורפי בזעם. ראיתם פעם מלאך? לא. גם אני לא. אבל הרגשתי את נוכחותו בעוצמה ענקית בתוכי.

המלאך עמד בשער ביתה של מיכל וחרב אש ענקית בפיו. נכון, לא ראיתי מלאך, ולא ראיתי את חרב האש המונחת בפיו. נכון. אבל את זה הבאתי בשביל הדימוי, כדי שתבינו את רגשותיי הגועשים בשל אותו רגע מסעיר.

כבר אז אני מתאהב במיכל אהבת נפש, אני רוצה לקיים עימה מצוות אהבה. היא כל־כך מתאימה לי. בדיוק בשבילי. יפה, נבונה, ילדותית. אני לא יכול לחיות רגע בלי מיכל… בלי מיכל אני אמות כנראה. אני יודע.

והמלאך עומד בינינו בעקשנותו ומונע ממני להתמזג עם אהובת חיי הנצחית:

  “צא מייד מהבית הזה!”

הוא מצווה עלי בעוצמות שלא הכרתי אצלו בשנים האחרונות. אהה, עוד לא אמרתי לכם, אני מכיר את המלאך הזה כבר שנים רבות. הוא מלווה אותי לכל מקום. הוא תמיד בתוכי ורק אוסיף כבדרך אגב (במאמר מוסגר), בדרך כלל בדיעבד הוא תמיד צודק, במאת האחוזים. רק לעיתים נדירות אני עוצם את אוזני. אני אוטם את עיני מפניו. אני לא מקבל את מצוותיו ופקודותיו. הפעם החלטתי להתנגד לו כמו ילד מאוהב שהוריו מתנגדים לסיפור התאהבותו והוא נאבק בהם, מורד בהם. אני מורד במלאך שלי כי אהבתי המטורפת למיכל, עם מיכל, מושכת אותי למרוד במלאך שלי. כמו ילד המנסה לבחון את גבולות המותר והאסור. ומיכלי היא המקרה הזה שבו אני בודק את הגבולות ומורד במלאך שלי. רגע שבו אני מאוהב מעל ומעבר ליכולותי להחזיק מעמד. עוד רגע ואתפוצץ מרוב אהבתי למיכלי. אני חשב אליה חיבה כה עזה, רגשות של משיכה כה ענקית, וחשק להיות איתה לתמיד. ממש “כולי בוער באש האהבה”…

והמלאך לא מסכים. המלאך דורש ממני לקום מהספה בסלון. המלאך דוחף אותי לצאת מהבית הזה.

  “זה לא בשבילך, מיכל לא בשבילך”,

הוא טוען. האם לספר למיכל על המלאך שלי, ולהעביר אותה לצד שלי כדי שתשתף עימי פעולה ונוכל ביחד למרוד נגדו? לעמוד נגדו ולנצחו. האם זה בכלל אפשרי? לנצח מלאך? להעביר את מיכלי לצידי כדי שנתמוך זה בזו וזו בזה… גם בה יש משהו ילדותי כמוני, מרדני, שאשלב אותו עם מרדנותי.

בסיפור שלי, גבר לא יכול להיכנס למיטה של אהובתו מהלילה הראשון או השני או השלישי. צריך להמתין זמן רב. אין דבר כזה שהיא מביאה אותו ומכניסה אותו לביתה פנימה. לא. הוא חייב לישון בחוץ, על סף הדלת. ולחיות באיזו אהבה רוחנית טהורה. עליו להתגבר על האהבה החושנית המתעוררת בתוכו כל פעם מחדש. לתעל אותה לאזורים אחרים של גופו, ולהתמיר. בתקופת ההמתנה אין לאונן, חס ושלום. ויש לחיות באותה אהבה מרחוק, ולהגדיל ולהעצים את האהבה מרחוק, עד שאתה מתפוצץ. האם זוהי דרכי? באמונה שיום אחד אהובת ליבי המופלאה, הענקית, תסכים להכניסני אל ביתה. מיכלי צוחקת על הקטע הזה. אומרת לי:

  “בוא אלי”.

פותחת את הספה בסלון. והנה מיטה אינסטנט. אנחנו בחיבוקים מדהימים. אין חדירה. אני נזיר. מיכל רוצה אהבה מלאה. חדירה והכול.

המלאך מתנגד ומכה בליבי בעוצמות שלא היכרתי עד כה. האם החל הקרב עם המלאך שאין לי כל סיכוי לנצח בו? הלב שלי מפרפר כמו בהתקף לב. נורא. המכות מקפיצות אותי ממקומי. אפשר לחוש בהן כמו רטיטות אכזריות המקפיצות את השרירים ליד הלב ובתוכו. האם עלי ללכת אל בית החולים עכשיו? להמתין עד הבוקר? מפחיד. המלאך מצווה עלי לחזור אל המלון בהרדוף, ולא להישאר במקום הזה אפילו רגע אחד נוסף. אני מבקש ממנו הסבר מדויק. המלאך לא נותן לי הסבר,

  “זו פקודה”,

הוא אומר ועלי לבצעה. אני קם, לוקח את מעילי נכנס למכוניתי בצער ובכאב לב נוראי, על אובדן הקשר. אולי מיכל תיפגע. נטישה באמצע קרב. נסיגה. אולי היא לא תרצה בי עוד. אולי בזה נגמר סיפור התאהבותי, אחרי שנים רבות של אפס התעלסויות. נוסע. קר בחורף. השמים זועמים בעוצמות שלא ידעתי קודם. רעמים וברקים שלא ראיתי כבר שנים. גשם זלעפות בכמויות נדירות יורד על הצפון.

אולי סוף־סוף הכינרת תתמלא מים… רק זה יכול להרגיע אותי, אגם הכינרת. בערב השני אצל מיכל, אותו מצב. המלאך דורש ממני לצאת מהבית שלה.

אני מחבק את כולה אל ליבי בהתמזגות פנימית ענקית עם עצמי, ומנשק את שפתיה בתשוקה אדירה, בהתאהבות שלא היתה לי. ברגעים אלה הפיוטים שנתחברו לאומרם כמו בימי החגים, אחרי ברכה שכזו, כאילו היתה היא כנסת ישראל ואני הבורא. כאילו את השכינה ואני האל הבא בך. כמו אלוהים החי באהבה מתמדת עם השכינה רעייתו. הם כל הזמן חיים במעשה האהבה, יום ולילה, תמיד. אבל אני ומיכל, אנחנו מתקדמים לאט לאט. עדיין לא נכנסתי למיטה הגדולה, ולא לחדר השינה כלל וכלל. מיכל כבר רוצה שנתגבר על הצניעות הזו, של מי שעומד וממתין מחוץ לבית שבועות, חודשים, עד שאהובת ליבו מכניסה אותו לביתה.

הנשיקות שלי עם מיכל. אי אפשר לשכוח אותן. החיבוק הארוך הזה. הנתינה שלה. התשוקה שלה. העיניים שלה. הביטוי המרוכז של הפנים שלה, החום והרכות בעיניה. התשוקות שלה. מיכל רוצה לכבות את האור.

ולבסוף הסכימה. היא הדליקה את האור. בניגוד לדרכה. תמיד היתה מיכלי אוהבת את גבריה עם החושך. אצלה אישה זה חושך. אישה זו אפלה. אישה זה מים זורמים לכל פינה פנויה ומשתוקקת. דימויים מופלאים.

אני בלי אור לא מוכן להמשיך.

ג.

למחרת אנחנו ביער שוויץ. זה לא רחוק מהכינרת. נוף קדומים. האם הצלחנו (המלאך ואני) למלא את הכינרת מים. יש כאן משהו מוזר. מצד אחד אני רוצה למלא את הכינרת מים. מצד שני אני מבין שהמלאך לא רוצה לראות אותי עם מיכל יחדיו. ואני מספר למיכל על המלאך. היא לא מאמינה לי. פניה אומרות לי. ואילו מיכל מספרת לי על אודי. חבר שלה. היא גמרה איתו לפני חודש או חודשיים או שלושה. בקיץ הוא בגד בה עם אישה אחרת. מישהי מן העבר הרחוק שלו, שהיה מאוהב בה שנים קודם, אולי מישהי שתמיד אהב, מאז שהתאהב לראשונה. רצה לבדוק את הקשר. פגע במיכל נוראות.

  “אבל זה נגמר”,

היא אומרת בבטחה ובנחרצות.

  “אם זה לא היה נגמר אפילו לא הייתי מבחינה בך”.

היא פוגעת בי בכוונה. מתעללת? משהו בקשר שלה עם הקודם שלה, בהחלט לא ברור. האם לזה התכוון המלאך? ייתכן. מיכל לוקחת אותי לפגוש את חנה ואת איציק. למה היא מזדרזת להציג אותי בפני העולם שלה, החברים שלה? לפני שיצרנו קשר אינטימי אמיתי ומבוסס. האם לזה התכוון המלאך? ייתכן. אנחנו מגיעים לבית מלון ליד הכינרת. עוד זוג מאוהב. חנה ומיכל מחזיקות ידיים גם איציק מחזיק את ידי בידו, שנינו צוחקים. מיכל אומרת שזו פתיחות גדולה להחזיק ידיים בין גברים. היא כבר מעריצה את איציק. האם לזה התכוון המלאך? בדיעבד אני יכול לומר אכן, כן. כשהיא מחבקת את איציק לשלום, היא אומרת לו:

  “ואוו איזו אדמה”.

וכשהיא מחבקת אותי, להתראות, במקביל, היא אומרת

  “ואצלך זה אור ושמש”.

אותי זה מצחיק, אני יודע שאור ושמש בראו את האדמה. היא לא. היא חושבת שהאדמה בראה את השמש ואת האור. אתכם היא לא מצחיקה, כי גם אתם חושבים כמוה, שהאדמה בראה את השמש. ובכלל מי צריך אור אם יש אפלה. מי צריך את השמש אם יש מים בכינרת ואפשר לרחוץ בה. היא מבחינה שאני לא מסכים. האם זהו רמז ראשון לקרע שביני לבינה? לא לזה התכוון המלאך. לא.

עכשיו שאני חושב על זה עכשיו, בזמן הכתיבה בעמוד הזה, דווקא כן. לזה התכוון המלאך כאשר אמר לי בעוצמת מצוותו לצאת מביתה! מלאכים זה אור לא חושך.

  “אני וחנה כמו שתי אחיות תאומות. מה שקורה לחנה קורה לי במקביל”,

דברי מיכל. ואז היא מכוונת אותי לחשוב שאני איציק והיא חנה וכל מה שיקרה בין חנה ואיציק יקרה לנו. כי עד היום כל מה שקרה לחנה קרה למיכל. אני מסתייג. אני לא מאמין בהקשרים ובקישורים האלה. אני מסרב לקבל זאת. כפי שהיא מסרבת לקבל את המלאך שלי. מיכל גם לא לגמרי סגורה. אבל היא חוזרת על הרעיון הזה כמו מנטרה. למה? כדי לפתח יחסי חברות עם חנה…

אין לה חברות אמיתיות למיכל המתוקה שלי… יש לה המון חברות. אבל אף לא אחת לא ממש ממש אמיתית לעומק… חנה יותר מאחרות.

כמה ימים לאחר מכן, אני פוגש את חנה ואת איציק בהרדוף. חנה גם היא מומחית לסדנאות ומפגשים של העידן החדש. אני ומיכל משתתפים בסדנא של חנה. נהנים מאוד ביחד עם חנה. יש גם רבים אחרים. איציק לא משתתף. מדוע? אני שואל את עצמי. הנה עובדה שאני לא דומה לאיציק, ואיציק לא לי וכל מה שיקרה ביניהם איננו שייך ואיננו דומה למה שיקרה ביני ובין מיכל.

  “מיכל, אנחנו מתאימים בצורה מדהימה”,

אני אומר לה.

  “המוח שלך מתאים לי, הגוף שלך מתאים לי, העיניים שלך. אנחנו מתאימים בצורה בינלאומית”.

מיכל מקשיבה היא מחייכת בתוכה. מה היא מכינה שם במוחה הקודח? האם לזה התכוון המלאך? מיכל נסעה לביתה, לטפל בילדיה. כשאני עם חנה ואיציק לבד, אני שואל אותם:

  “איך אני יכול לעשות את מיכל מאושרת?”

לא ידעתי למה זה בא לי פתאום. כי באמת רציתי. אבל השאלה הזו מעוררת קרע לא מודע בין איציק וחנה. לא רציתי לראות את זה. לא רציתי לחדור לאינטימיות שלהם ולהתערבב בה. אבל זה מה שיצא. אני מבין שאין כל קשר ביני לבינם ומיכל עשתה טעות גדולה שחיברה אותי אליהם, במובן הזה של מה שיקרה להם יקרה לנו וכדומה… איציק הציע לחנה חתונה עכשיו בטבריה וביקש אותנו להיות עדים. אמר לנו להצטרף ולהתחתן יחדיו. צחוק. איציק התכוון ברצינות? מי יודע? אני אומר למיכל בסמסים האין־סופיים שלנו, ובטלפונים הקצרים,

  “לצערי לא קיבלתי תשובה מחנה ואיציק איך לעשותך מאושרת”.

אני רומז לה שוב ושוב שאין כל קשר בינינו ובינם. אבל היא ממשיכה להתעקש על הרעיון שלה ועל כך שיש זהות בין עולמה שלה ועולמה של חנה. הן אחיות תאומות וכדומה בשכאלה.

חנה ואיציק נפרדו. אני ומיכל לא. אני מסתכל למיכל בעיניים.

  “די עם הדגם הזה”.

והיא עונה,

  “די עם הדגם הזה, זה לא שייך לנו יותר”.

רואים שבתוכה היא חושבת משהו אחר. מה היא מסתירה? שהדגם הזה עוד יחזור? והוא חוזר. איציק וחנה חוזרים שוב להיות ביחד ושוב נפרדים. ומיכל אומרת שזה נגמר עכשיו ולתמיד. מכה למיכל, מכה לחנה. אנחנו פוגשים את חנה באולם התיאטרון בתל־אביב, ויושבים לידה. מיכל ליד חנה. אני ליד מידד וחברתו, שניהם מקסימים. יש לי שיחה נעימה מאוד עם מידד, הוא חצי אח של מיכל. הוא חמוד וחכם ורגיש, גם חברתו. אם מידד כל כך מקסים, אז זה מעלה בעיני את יופייה ורגישותה של מיכל.

למחרת נוצר קשר מעולה גם עם אבא של מיכל. שהוא לא אבא של מידד. אנחנו ישנים בבית מלון בהרצליה פיתוח.

המלאך לא מאפשר לי לחדור. המלאך לא מאפשר לה לישון כראוי. איך להגן על מיכל מפניו? האם תסכים להילחם ולנצח את המלאך ביחד איתי? המלאך מקטין את איבר המין שלי, המלאך מכה בשנינו. גם מיכל מתחילה לחוש את כאבי הלב, גם מיכל מתחילה לחוש שיש איזה סבל נוסף שמתחבר אליה בזמן האהבה. איזו תחושה של אי נוחות שנוצרת בתוכה ולא ממנה באה. מתחילות לעלות שאלות קשות ומטרידות על תפקידו של המלאך בחיי האדם בכלל ובחיי שלי.

האם מלאך יכול לעשות רע? האם יש לו זכות מוסרית? האם מלאך יכול להתערב נגד האהבה? האם האהבה איננה חוק אוניברסאלי שחייבים לכבדו תמיד? עוד לא ממש הגענו להבנות. עוד לא ממש דיברנו פנימה על הכול. כפי שתמיד היה לי בכיף, בקשרים עם בנות. צריך לדבר המון כדי להכיר, ימים ולילות לדבר בלי סוף, להיפתח עד אין־סוף. מיכל מדברת, אבל לא הרבה. עוד לא ממש נפתחנו. עוד לא ממש נפגשנו. ומיכל מפגישה אותי עם חברים וחברות שלה בתל־אביב. למה? למה לא לבנות משהו יציב ביני ובינך לפני שאנחנו מראים את עצמנו לכל העולם? האם לזה התכוון המלאך? לא. יש משהו הרבה יותר קשה, הרבה יותר מסובך… סבלנות.

יצרתי קשר טוב עם אבא של מיכל ואשתו. אני מקווה. מיכל ישבה בשקט והקשיבה בהנאה לכל הדיאלוג עם אביה. גרמתי לה תחושה נעימה. זה עינג אותי. כל הרגעים עם מיכל מענגים אותי וגורמים לי אושר. שני ילדיה ישבו שם, שקטים, מביטים במסך הטלוויזיה. אצלם בבית אין טלוויזיה.

האם אצליח לרפא את מיכל מהסיפור הקודם שלה, עם אודי? אנסה לא לפגוע בה. האם זה אפשרי במערכת אנושית? בדרך חזרה צפונה, נכנסים לקיבוץ תל־יצחק. פעם כשעוד היתה נשואה לחמי, היא חיה בבית יהושע. היום אין לה כל רגש למקום הזה, בית יהושע. אני למדתי שם בבית הספר וויצמן, ביסודי. אנחנו וילדיה נכנסים לפרדס ופתאום גשם אדיר זורם על ראשינו ומרטיב אותנו בנדיבות נדירה. הילדים צוחקים, גם מיכל. קשת ענקית בענן. מרהיבה ביופייה.

קשת כפולה. זה נדיר. אחת מיועדת לי, אחת לך אהובתי. איזה צבעים. ואני חשבתי שהקשת בענן היתה ביטוי לאושר שלי עם מיכל. הקטנה תזכור את הקשת לכמה ימים. ואני כמה שנים טובות. לימים מיכל תשאל,

  "מה היתה משמעות הקשת הראשונה בקיבוצך?״

ואני אומר:

  “ברית עולם”.

לפעמים גם לקשתות בענן יש משמעויות שונות, אני מוסיף.

ד.

בגיל 16 היא חזרה להוריה. הם לא קיבלוה בסבר פנים. במילים אחרות הם זרקו אותה שוב לרחוב. בגיל 14 היא ברחה מהבית. אפשר להבין אותה. אבא מכה את אימא באלימות רבה וחונק אותה. מיכלי בת 9 שנים, מצליחה להציל את חייה של אימא שלה מידיו. אימא מבולבלת לגמרי. אימא מבית טוב. אבא מבית טוב, מהיכן צצה לה אלימות נוראה שכזו? ההורים התגרשו, עוד מכה למיכלי. מיכלי היתה אימא של אימא שלה, טיפלה בה, גרה לידה, עזרה ותמכה. כמה יכולה לתמוך ילדה באימא שלה? כמה אומץ ותעוזה והתעלות על עצמך ועוד בגיל צעיר כל־כך. ואז מאחר שאמה התחתנה עם גבר אחר, שגם הוא מכה באלימות את אחיה, עזבה. החליטה בגיל 14 לעזוב את בית אמה. מידד הוא הבן לאביה החורג של מיכל ואמה. בגיל כה צעיר עזבה את בית הוריה בתל אביב, ועברה לגור בפנימיה. בפנימיה היו לה כל מיני אהבות, פעם בחור כזה ופעם בחור אחר. הבחורים האלה בעצמם אמרו עליה שהיא נימפומנית. היא אומרת שהיא לא ואני מאמין לכל מילה של מיכלי. מה זה נימפומנית? אחת ששוכבת עם הרבה גברים או עם כל הגברים? ולמה זה קורה לה? האם זה קרה לה לפני האונס או לאחריו?

הטראומה של מיכל החלה באותו יום נורא שבו הגיעה לתל־אביב בלי כלום. הוריה מצד אבא וגם מצד אימא לא אפשרו לה לגור אצלם. סבתא נתנה לה מפתח לדירה קטנה. ואוכל לא היה לה. אבל היא החליטה להזמין את כל צעירי תל־אביב. וביניהם הגיעו גם כאלה שהיא לא הזמינה. אבל הביאו אוכל. עם כל המי ומי של תל־אביב בשנת 1984 אתה אף פעם לא יודע מהי איכות האנשים שנמצאים בביתך… ישרים? מוסריים? סימפטיים? אצילים? פושעים אולי? ביניהם היה גם הגבר הזה שדבק בה. היא אוהבת להתחבק ולהתנשק ככה סתם. חשבה שהוא כמו אלה מהפנימיה. יחבק, ינשק וילך. לא יותר. אבל הוא התעקש. היא לא הכירה אותו. הוא לא הכיר אותה. הצורך העצום שלו לחדור לתוכה, לא איפשר לו לעצור את עצמו. הוא דרש, הוא לחץ. היא אמרה לו,

  “לא, אל תעשה את זה, אני לא רטובה”…

הוא לא הקשיב, הוא לא ידע מה זה רטובה, לא רטובה… הם היו צמודים מאוד. היא אמרה לו:

  “תוריד ת’ידיים”,

הוא לא הוריד ת’ידיים. המשיך. הוא קרע מעליה את בגדיה. היא התנגדה, בקושי. היתה רעבה כל הימים האלה. היתה בודדה. היתה עייפה עד אובדן כוחות. בעיקר הבדידות העיקה עליה יותר מכול. בלי הורים. בלי תמיכה. בלי חבר שיגן עליה. והיא אמרה לו,

  “לא”,

שוב ושוב, אולי מאה פעמים. לחשה לו,

  “לא”,

לתוך אוזנו. והוא שמע את ההיפך.

  “אני לא רוצה, אני לא יכולה, אני לא רטובה, לא בא לי”…

הוא לא הקשיב. רק הצורך המיני שלו שהתעורר יותר ויותר וגדל וגדל בתוכו יותר ויותר ויותר, רק זה עניין אותו באותו רגע. לספק את עצמו ודי. לחוש את התחושה הזו, את האורגזמה שלו וללכת… האורגזמה שלו, האנוכית, ההנאה שלו ודי… לא עזרו היללות, הבכי שבא יחד, הלחישות התחינות, הבקשות…

מאז היא קרועה. הוא קרע לה את הנשמה. לחדור ככה לנערה לא רטובה. בכוח. “לפצח לה את הצורה”. הוא חשב. להשאיר לה מזכרת נוראית בתוכה. טראומה. טרגדיה לכל החיים, זה כמו לרצוח לה את הנשמה. יותר גרוע. איך היא תצליח לצאת מזה? הפסיכולוגים לא עזרו במשך השנים. היא בת 40 היום, גרושה. שני ילדים. איזו עוצמה. איזו תעוזה בכל מעשי ידיה. וכמה אהבה יש לאישה הזו. למרות הטרגדיות בחייה, מצאה את עוצמות הנפש בתוכה ומצליחה להתגבר בזכות האהבה ובגנות הטיח.

ה.

מצאתי בה עוצמות אהבה שכאלה לא מצאתי באישה כבר מזמן. אולי אף פעם. אבל אסור להגיד לה את זה. כי מי יודע מה זה יעשה לאגו שלה… מיכלי מכניסה אותי לביתה. מכניסה אותי למיטתה.

  “זה לא מוקדם מדי?”

לזה התכוון המלאך. אנחנו באהבה ענקית. תענוג. בעיקר בבוקר. בלילה, המלאך כאן, מאיים, חרב אש בפיו, דוקר בליבי, דוקר בליבה של מיכל ומרעיד את שרירי הלב שלה כאילו יש לה התקפת לב. היא רגילה בזה. יתכן? זה לא חדש אצלה, היא אומרת. האם היא משקרת? האם גם לה יש מלאך משלה? מיכל ממשיכה לספר לי על אודי. יש שינוי. אודי שמע עלי, אני גר אצל מיכל. זה חייב להטריד אותו. זה מתחיל להזיז אותו בחזרה. הוא מתקשר בטלפונים ומבקש אותה. מתחנן. מתחיל להבטיח לה עולמות יפים. מיכל לא מאמינה לו. הוא שיקר לה בעבר, בגד בה עם אחרת. היא לא מאמינה שאדם יכול להשתנות. רק בנס. וניסים לא קורים לפי מיכל.

“אני דווקא כן מאמין בניסים”, אני חושב לי בתוכי. עניין אודי מתחיל להתברר, היא תלך לעזור לו. היא מודיעה. היא לא נמשכת אליו בכלל. היא מכריזה. היא רוצה לסיים את הקשרים איתו לתמיד בצורה נקייה, טהורה, בלי להשאיר משקעים מן העבר. היא רוצה להישאר איתו בידידות. זה מוזה מאוד בעיני. מה בדיוק היא הולכת לעשות איתו? הם יפגשו בעניין טיפולי הנשימות, הם ינשמו יחדיו, כל אחד יספר את חוויותיו ויש מישהי שתשפוט ביניהם. אני גר כבר שבוע אצל מיכל. כל יומיים שלושה אני נוסע חזרה לחיפה. מחליף בגדים. נרגע מהמתח בביתה. האם לזה התכוון המלאך שלי? כנראה.

שני הילדים מתרגלים אלי. בבוקר אנחנו קוראים ספרות לילדים. אמם הלכה לעבוד בהרדוף עם הסדנאות בוקר שלה. אני עם שניהם במיטה. קורא. הבכור אומר שכבר מזמן לא בא לו לבוא לאימא, למיטה. הקטנה דווקא כן מגיעה כל בוקר. מיכל מאשרת זאת אחר כך. ומה אתם אומרים על אודי?: הגדול אומר לי:

  “אתה יותר טוב”.

וזה מרגיע לי את הלב. הקטנה אומרת,

  “אמא תתחתן עם שניכם היא אוהבת את שניכם”.

עכשיו הבנתי את הסיפור שלה. תודה לכם חמודים, מתוקים שלי. ילדים תמיד יגידו לך את האמת האמיתית שלהם, אם רק תמצא את הדרך להיות אמיתי איתם ואם תדע לפתוח בפניהם את ליבך, כמובן. למחרת זרענו חיטה וחמניות בשדה. קודם זיבלנו את האדמה בקומפוסט עשיר מאוד, שמיכל הכינה כל הימים האלה.

מיכל מקבלת שיחות טלפון, חברים של אודי ומשפחתו מנסים לשכנע אותה לחזור אליו. אודי מסכים ללכת לטיפול. מיכל אומרת שאודי השתנה. היא חייבת לקחת איתו את הסיכונים. היא תלך להיפגש איתו.

בערך ביום האחרון של שנת 2007, באותו לילה מקולל או מבורך, עדיין אינני יודע. המלאך מכה בנו בדרכים חכמות. שנינו מתכווצים. האהבה לא מצליחה לנו. הכל סגור ומסוגר. מיכלי בוכה, או עושה את עצמה כאילו בוכה. שחקנית תיאטרון. היא מוציאה אותי מהבית לשבועיים. בהתחלה חשבה לא לדבר בכלל. אחר כך מקשרת אלי כמה פעמים ביום. סמסים, מיילים. המוות כבר כאן. המוות של סיפור הגירוש מגן עדן.

אני הולך לבית חולים כרמל. הולך ללמוד שיעור מההולכים למות. ביום הראשון של שנת 2008 זה לא בדיוק היום המתאים למות. אם כן, בטיפשותי הרבה, הלכתי ללמוד למות. כל כך מבואס. כל כך מיואש. כל כך מאוכזב ממיכל. היא רצחה אותי. היא סילקה אותי ביום אחד, בגלל איזה פלאח. בגלל איזה איכר שלקח אותה לטבע והיה מזיין אותה על הסוסים בדהרות.

  “אני לא יכולה לוותר על הטבע”,

ככה היא אומרת. למרות שגם אני לקחתי אותה ואת ילדיה לטיול על סוסים בטבע. זה לא זה. אודי היה מפתיע אותה. משכיב אותה בשיחים והוא זיין מקצועי. אני נזיר לעומתו.

בראש השנה האזרחית מצאתי לי תעסוקה. ללכת אל החולים הכי חולים שבעולם. ולדבר איתם רגע לפני עלייתם לשמים. לעודד את עצמי דרך השיחות עימם. להתעודד מהעוצמות של ההולכים למות. כמה כאב יש וכמה תמיכה לי, לחיי ולחייהם. בזכות ההולכים למות הייתי אחר. כבר לא הייתי הרצוח שדם ניגר מכל איבריו. הרגשתי מטוהר בזכות החיבור עם המוות. המוות חיזק אותי. תודה מוות יקר, המוות הוא המורה הנעלה ביותר של חיי.

גם אם לא בא לי למות בגלל מיכל. אבל הבנתי שהכל נגמר עם מיכל. נתתי למיכל אפשרויות להסביר לי מה קרה. היא לא היתה מסוגלת. אמרה שהיא חייבת לסגור עם אודי. למרות שהיא לא נמשכת אליו בכלל. שהיא כועסת על הבגידות שלו. מצד שני אמרה שהוא מבטיח לה המון הבטחות: בית, אולי יעברו לגור ביחד. הוא לוקח אחריות והיא לא מאמינה לו.

מה יהיה עליה? אני מודאג מאוד לה ולילדיה שהתחברתי בהם. היא כותבת אלי במיילים:

ו.

במכתבי אני מזכיר למיכלי נשכחות. עדיין כותב ברכות רבה. לאט לאט זה עולה לי על העצבים. מנסה לרדת לעומקו של התהליך שהיא עוברת עם אודי, אבל עדיין כואב ומיוסר נורא ממכת הפרידה המאולצת ממנה. נזכר איך ישבנו שנינו בשטח האדמה שלה ודימינו יחדיו איך נבנה לה בית. שאלתי בפשטות:

  “רוצה איתי ילד, שנוליד יחד תינוקת?”

והיא אמרה

  “כן”,

ומייד שיטחה בפני בקשות רבות.

  “להיות שנה בחופשה, או אולי שנתיים עבור תאומות”.

וגם שאלה אותי על גובה משכורתי ועוד… ואני לא התחייבתי. אמרתי שאני יכול להביא מאה אלף דולר ומשכורת. אבל לא התחייבתי. מיכל היתה המומה. גם מהנדיבות, גם מהזהירות שנהגתי בה, לא להתחייב עד שאדע מה ילד יום:

האם אני עושה זאת כנגד אודי? לא, אני לא ידעתי מי זה אודי ולמה הוא מסוגל? הוא הוצג בפני כמי שלא למד אלא עד כיתה ד' או ה' ועזב את בית הספר. כמי שחי כרועה צאן או שמאן בהרים ובגבעות של הגליל, כמי שמחובר לטבע ולבעלי החיים. כמי שעסק במראה ובסוסים, בפרות לשחיטה, כמי ששולט בשטחי מיראה ושדות. כמי שסבל בנישואיו והתגרש. מי יודע, אולי הוא באמת מתאים למיכל ויביא לה את האושר המגיע לה? אולי באמת הוא ישתנה ויתחתן איתה וייקח על עצמו את כל העול המשפחתי המשותף לשניהם. והאם היא תסכים? היא בשניות הפרדוקסאלית שלה ובניגודים הפנימיים שלה, והגאווה הנשית שבתוכה…

חדוה היא בת כ־70 שנים, חברה משותפת של מיכל ושלי, הכרנו בהרדוף. אישה חכמה עם המון ניסיון בזכות סיפור אהבה מדהים שחוותה בבריסל, בלגיה. היא אומרת שהיתה מגרשת את אודי מייד, אילו ראתה שהוא מתייחס כך לילדיה. מתעלם מהם. מיכל הרי חייתה כבר עם אודי 4 שנים במושב בגליל. היו יחד, כעסו, נפרדו, נעלבו. לא ממש גרו ביחד. היא נעלבה מהיחס שלו לילדיה ומהבגידות שלו. הוא נעלב מהכעסים של מיכל, מההעלבויות שלה. מהקנאות שלה, שלא השתלבה עם ילדיו. בגללה, בגללם. מי יודע. קשה לה להיפרד ממנו. קשה לה לשוב אליו. לכן לקחה לה אותי. מישהו פחות או יותר בגילו של אודי, מבוגר ממנה ב־16 שנים, כדי לעורר את קנאתו. לבדוק עם ישוב אליה. אם אודי יראה שאני אוהב אותה. הוא יעשה מעשה שישיב אותה אליו. או אז היא אכן תלך איתו.

יש בזה אולי רמז קטנטן לאונס מגיל 16 אני מניח… ייתכן שהיא באמת כועסת עליו ואין סיכוי שזה יקרה. כי מה שמעניין אותה זו האהבה לעצמה. אנוכית. זה לא נכון, מיכלי אוהבת את כולם. היא אוניברסאלית באהבתה.

ובאותו יום ראשון שבו היא עומדת לפגוש אותו יחד עם המטפלת של הנשימות, היא עדיין כותבת לי מכתב מבטיח מאוד:

ובאותו יום עצמו, לקראת ערב, מגיע שוב מייל ממנה, הפעם הבנות חדשות…? עם תחושות שאולי משהו הולך לזוז עם אודי, היא עדיין איתי, עדיין. עדיין איתי? כבר לא לגמרי… הרוח נוטה לכיוון חדש. כל כך ממהרת להשתנות. ובעיקר כשזה לא בא ממנה, אלא מאחרים, אוהבת לתלות על גבם של אחרים את השינויים המהירים שהיא עוברת.. כמו המורה מיכאל הדגול, או דברים שלמדה ממני. או אפילו השפעתה של המטפלת בנשימות. לאט לאט והתמונה על האונס הולכת ומתבהרת…

האם לזה התכוון המלאך? בוודאי!!!

ז.

ואז הודיעה לי בסמס או בטלפון, או משהו כזה, שהיא יוצאת לשבוע נוסף של בדידות מאולצת, החל מאותו יום א' ואילך. המטפלת של הנשימות אמרה לה לא לאפשר לי לבוא למושב שלהם, כי זה יפגע באודי. ולכן מיכל מבקשת בזאת להתנתק משנינו (גם מאודי וגם ממני) ולהתמקד בעצמה ולבחון אם תצליח להגיע להבנה עם עצמה… מה יהיה?

עם מי תהיה בסופו של תהליך, רק אלוהים יודע? והמלאך, כמובן. המלאך יודע!!! והכל בעקבות מפגש אחד בלבד של נשימות. עם כל מיני הבטחות שקיבלה ממנו, וכל מיני הבטחות שהיא נותנת לי. היא מסבירה שהצום הזה משנינו, יאפשר לה להיות נקייה, טהורה, ולבוא אלי ממקום נקי ומוכן ונכון לזוגיות חדשה איתי…

ולמחרת הכל התהפך, והנה תקראו מה היא כותבת לי בשעה 6 בערב, פחות מ־24 שעות אחרי המכתב הקודם:

והמכתב הזה בעצם אומר הכל.

באותו לילה שבין ה־6 בינואר ל־7 בינואר, אודי נכנס ללחץ ולפחדים שהוא הולך לאבד את מיכל. מצד אחד היא עוררה בו מחדש את העוצמות שהיו בקשר שלהם, כי נפגשה עימו בטיפול נשימות. מיכל אומרת שנשימות מעוררות מאוד את העבר ואחר כך יש המון בכי וכאב שעולים… ואילו מצד שני היא הוציאה עליו כעסים. אבל ייתכן שהיה איזה מגע גופני… משהו התעורר בה. משהו התעורר בו. אולי רמזים של אהבה שפיזרה על סמך מיכאל…? אודי שבר את הצום משמע, נכנס דרך החלון… שבר את החוקים… התנהג בפראות…

מזכיר לכם משהו מגיל 16 עם הבחור שחדר לתוכה ללא רשותה? היא הרי אמרה לאודי במפורש,

אז למה הסכמת? למה לא גרשת אותו, את הפושע שחדר לפרטיות שלך ושבר את היכולת שלך לצום ממנו? עכשיו כל חייך תבכי את הרגעים האלה שהיית יכולה לחיות בצום שבוע אחד בלבד, כדי למצוא את עצמך ולדעת היכן הטוהר האמיתי שלך. עכשיו מאוחר מדי… האונס חוזר על עצמו בצורה אחרת לגמרי. האנס הגיע דרך החלון הפעם… היא אמרה לו שהיא לא נותנת בו אמון, שהיא לא מאמינה שהוא השתנה, שאין לה ביטחון עימו ושהוא לא מסוגל לגדל את ילדיה. והוא בא והוכיח שהיא צדקה.

אבל מה בדיוק קרה שם? בשעה 6 בבוקר כשעדיין חושך ורוב האנשים בכפר ישנים. הגנב (שבא לגנוב את ליבה) מצא פרצה בביתה ונכנס ללא אישור, ללא הזמנה. מזל שהילדים ישנו ללא חרדות. אילו ראו אותו, זו היתה יכולה להיות טרגדיה פסיכולוגית לכל החיים שלהם. טראומה שהפסיכיאטרים לא יוכלו לפתור. האם הוא חשב עליהם? לא, הוא חשב רק על האגו שלו. כיצד הוא יצליח להוציא את מיכלי מידיו העדינות של הבחור הזה, המשקפופר, האינטלקטואל, הסופר. (של מי שכותב כאן את הסיפור). והוא הצליח לגרש אותי מהכפר שלו. כי הוא הצליח להעביר את המטפלת של הנשימות לצידו. הוא באגו. אני לא. הוא והמטפלת ניצחו אותי בעורמה. ומיכלי שיתפה פעולה עם גנב, פושע, אנס…

קודם שכנעו את מיכל לסלקני לשבועיים מביתה. אחר כך שלא אוכל לבוא בכלל. אחר כך צום ללא קשר טלפוני. והנה החכם השמאני שבר את הצום. נכנס לביתה, פשט את בגדיו, נכנס למיטתה ועשה בה מעשה, שהיא “אולי” לא רצתה. כמו אז בגיל 16. אודי פשוט אנס אותה לחזור אליו, מרוב פחדיו שהיא חומקת לו מידיו עם הפרופסור המפוזר מהאוניברסיטה… מיכל מחוברת אל הפראות של אודי, פראות שאין בה שמץ ממנה.

היא צחקה כשגילתה איך נכנס לביתה, ובטח קראה:

  “איזה נס”,

כשחדר לתוכה… מצאה שזו דרך מקורית לחטוף אותה מעצמה. אבל מה נשאר מעצמה? כלום. ההפתעה, ההרפתקה עוררה אותה מבחינה מינית והיא נמסה בזרועותיו. משהו שמזכיר את הפראות של האיש הזר בתל־אביב, מלפני 24 שנים. משהו שנשאר בתאים האפורים של המוח והגוף. כאילו אותו פרא של אז חוזר זה עתה. אז רצתה לסלק אותו ואילו עתה, עתה למדה לאלף את המצבים לסיפוקיה. ועתה היא מאמינה תצליח גם לאלף את הפושע = הגנב = האנס, בלבושו החדש, זה שנכנס דרך החלון לתוך מיטתה ועינג אותה כהרגלו, בפראות, בצחוקים, בהתלהבות ללא פליטה. משהו שנותר מהטנטרה יוגה. לפי אושו והטיבטים למיניהם… הוא ימשיך לחשוב שהוא מענג אותה.

תמשיך לחשוב אודי, תמשיך להאמין. אך סלח לי אתה חי בטעות. כי היא כבר לא תהיה לעולם היא. כי היא איבדה את עצמה. אין עצמה. אילו היתה מסוגלת לעשות את הצום, אילו הצליחה לרגע אחד, להתנתק מהעולם, היתה מוצאת את עצמה. אבל עתה, אין עצמה. מי שמתענגת עם אודי זה הגוף שלה והיא לא בתוכה.

דע לך אודי יקירי, מיכלי לנצח תהיה איתי. גם אם לא אפגוש בה יותר לעולם ברמה הפיזית. אבל ברוח, בנשמתה היא עימי לעד ולנצח נצחים. כמו בסיפור “הדיבוק בשניים” שכתב אנסקי… היא ונשמתה עפים ובאים אלי. וגם אם המלאך לא מסכים, הוא לא יכול לעצור תנועה של נשמות שמתאחדות באהבה ניצחית ואוניברסאלית. גם מלאך לא יעצור את אהבתי האוניברסאלית, הנצחית, האין־סופית, האין־חופית, זו שמתקיימת מעבר לכל אהבה אנושית קטנה, קנאית, רכושנית עלובה, שנגמרת מהר ונעלמת.

אהבתי עם מיכלי ניצחית. לא יעזור לך אודי. אתה יכול כבר עכשיו להתפתל במשכבך לילות כימים. תתפתל עם גופה, רק עם גופתה, כי נשמתה עימי לתמיד. צר לי עליך ידידי. שמאן חמוד שעוסק בעקבותיהם של חזירי בר. את עקבותיי לא תמצא לעולם.

ברגע שאודי הפתיע אותה עירום במיטתה, היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות. בגלל הדרך הפראית שלו שמזכירה נשכחות. היא נמשכה לפראות שלו ופתחה את רגליה בפניו, כמעט כמו אז. כן, היא חייכה אליו, זה שימח אותה משום שמצא דרך מקורית, ואולי אמרה לו:

  “איזה נס שנכנסת דרך החלון”.

מה כבר אני מציע לה, ספרים? ספרים לעומת זיונים, כמי ניצח? אין לי ספק, את הפראות הזו ראה המלאך שלי מראש, במאת האחוזים וגם שלח לי חלום אזהרה מובהק. אבל כל פעם שהיא מסיימת עימו יחסים היא צורחת, בוכה ומיללת. וזה בטח יקרה שוב בקרוב, כפי שזה קרה בעבר. מה אז תגידי לי בטלפון? בטלפון תשאירי הודעות. אני לא עונה לך יותר בטלפון הנייד. בסמסים, אני לא עונה לך. אולי במיילים? במיילים אי אפשר לילל ולהשאיר הדמעות למזכרת, עדיין.

תחשבו על הרגע הזה שנוכל לשלוח דמעות במיילים. עכשיו כבר אפשר לראות דמעות בסקייפ. כמה געגועים זה מבטל אצלי לדעת שמיכלי תיילל לי בטלפון ותשלח לי דמעות במיילים. והם יחזרו ויפרדו ויפרדו ויחזרו ויפרדו. ואז היא תצעק לו מאה פעמים,

  “לא”, “לא רוצה, לא יכולה, אני לא רטובה”,

וזה לא יעזור לה, כי הדגם הזה של הכניסה ללא אישור ממנה, דרך החלון ושבירת המלה שלה… ושבוע הצום שלא התקיים לעולם, הוא דגם שישאר לעד בדמה ובדמו. וכך הוא אונס ויאנוס אותה כל פעם מחדש. כל זיון שלה הוא אונס. והיא פותחת את רגליה, מסכנה. ברגע שהוא משתמש בכלים הפראיים שלו. היא כמו מהופנטת. מגיל 16 היא עדיין חיה עם הפצע של אז. לא יכולה להיפטר מהפצע הזה, כמו מסוממת. אולי גם אז היתה מסוממת בגיל 16 ולא סיפרה לי. כן, כמי שחיה לבדה בפנימיה עם ילדים בחופש מוחלט. כמה אנסים היו שם, ורוצחים…

הכניסה של אודי דרך החלון היא אונס, ואונס גרוע מרצח. כי הוא מזכיר לה את הפצע הנוראי ורוצח אותה בצחוקיו הפראיים כל זיון מחדש.

ועכשיו, אודי יקירי, אתה חושב שאתה באת והפתעת את מיכל, חידשת לה משהו. יש לי חדשות בשבילך. לא אתה נכנסת לביתה מיוזמתך, אלא אתה הובאת אליה, אתה הוכרחת להיכנס דרך החלון, הודות למיכל שחיכתה לך. עיניה אמנם היו עצומות כשנכנסת עירום למיטתה, אבל עיניה הפנימיות פקוחות, ועוד איך פקוחות, אוי בצורה לא מודעת, הפחדים של מיכל היושבים בתוכה עשרות שנים, הזמינו אותך לעשות את המעשה הזה, שאתה למען האמת לא אחראי לו. גם אני וגם אתה, שנינו לא ממש קיימים. רק מיכל קיימת. אנחנו איזה ניצוצות קטנטנים בראשה הקודח. היא הביאה אותי וסילקה אותי כאילו לא הייתי קיים מעולם. ובאותה מידה גם אתה, היא הזמינה אותך לבוא בניגוד לרצונותיה המודעים. אבל בתת מודע היא שלטה ושולטת תמיד בכל האירועים. את מיכל כבר אי אפשר להפתיע. וייתכן שבקרוב היא תגיד גם לך ללכת. כן, תכין את החפצים שלך, את המזוודה. לא אתה אחראי למעשיך הפושעים, הכל נמצא בראשה של מיכל.

בימים של סערות גשם ועצים נופלים הרוח מסוגלת לעקור כל דבר שעומד בדרכה. להפיל בתים, לשבור הרים כמו האש. האש אם בכוונתה להרוג, לשרוף ולהשמיד לא ניתן לעמוד בפניה, היא שורפת מבפנים עד שלא ניתן לעמוד על הרגליים. כשהגעת לכיתה אחרי השבעה, השבעה זה סיפור התפילות, המניין. לא תאמינו גם אתה לא האמנת למראה עיניך. ובמו עיניך ראית את הדמעות. שוב היו דמעות רכות בעיניה של אהובתך. אתה מאמין היום שהיא רצתה לקחת אותך בזרועותיה לחבק אותך אל ליבה החם, אך ליבה היה קר כקרח כלפי הילדים. היא נהגה לקלל את החקלאים והסוחרים הקטנים מבית יהושע שקמו לפעמים בשלוש או בארבע בבוקר כדי לעזור להוריהם, בחליבת הפרות והביאו עימם ריחות טובים מהרפת לכיתה. בת אינטלקטואלים של המשוררת ועורך העיתונים צעקה אליהם:

היא ייעצה להם להחליף בגדים לפני בואם לכיתה, כאילו הייתה אימא שלהם. ואתה בטיפשות בעיני המאוהב המעריצות אהבת את הקללות שלה. אתה שלא הייתי מסוגל להוציא קללה מפיך עד היום. לא את הקללות שלה אהבת אלא את האופן שבו הן פרצו מפיה. זרמו כקרני אש לוהטות לא התוכן, אלא את האופן שבו עוצמתה התפוצצה למסכנים על פניהם הנבוכים מדברי האמת הקשים שיצאו מפיה. והיא מלכתך רצתה לנחם רק אותך באבלך, אבל העיניים של האחרים הפריעו לה. המבט האחר הזר מפריע גם למנהיגים, למלכות הכיתות לא רק לאנשי העם הפשוט כמוך. אינך זוכר אם אכן הייתה כאן נחמה, אבל עצם העובדה שמלכת הכיתה מביעה רגשות כלפיך זה משהו לא? היא הייתה מתעללת בחקלאים החלשים, ממציאה להם שמות ונוהגת בהם ביד אכזרית. אתה זכית ממנה למבטים רכים. אתה זכיתי ממנה לדעת, להכיר, לחוש בהילתה המוארת. אולי משום שחשה מה רבה אהבתך אליה. חשה במבטיך החודרים ללב האש שבתוכה. אין בכלל ספק שהיית חולם עליה, חושב עליה, מתגעגע אליה, אוכל איתה בדמיונותיך ולא שיתפת דבר או חצי דבר עם כל יתר החברים והחברות מהטיפול (בית הילדים, במינוח קיבוצי), שאיתם לא ישנת בלילות. איש מאלה שחיו איתי בחדר בבית הילדים ושהיו סביבי תמיד לא ידע דבר על התאהבותך, אמנם חיית עימם אבל למעשה לא היית איתם באותו חדר אוכל ולא אכלת איתם באותו שולחן. אלא רק עם חמוטל. איתם היית בפיזי, אך איתה היית בדמיונותיך כל היום. רק עם חמוטל דמיונית, כבר היית עם חמוטל בכפר מגוריה, תמיד באודים עם אהובתך מטיילים בחולות הים. לא עושים אהבה, לא שוכבים כמו הגדולים, אבל נותנים יד ביד. אולי. אתה מביא לה פרח היא מחייכת ורואה את הילתה באורות. היית מתלכד בתוכה והיא בתוכך ללא מגע פיזי אלא רק בדמיונות…

שמה היה איבתיסאם, ויופייה היה ידוע בכל הכפר הערבי בצפון אשר במדינת היהודים הדמוקרטית, היא ישראל. מכל בני הכפר ומכל בנותיו, הוא ידע שהיא תהיה שלו, במוקדם או במאוחר. שמו היה אוריאל.

אמנם אין שמות כאלה בכפר הערבי, אך תחושת האינטימיות הנחוצה בקשר שבין הכותב לקורא, תתאפשר אם נקרא לדמות הגיבורים שלנו, בשמות ידועים לנו.

הוא היה בטוח שהיא תהיה שלו, מדוע? כי זו הייתה הרגשתו, כי איך אפשר אחרת? הרי היא יפה, חכמה, גופה חטוב, לבושה תמיד בקפידה, מחייכת תמיד, חיוך שמעורר בו רעד עצום, אדיר בכל אברי גופו, ובמיוחד סביב ליבו הקט. רעד זה היה מתמשך לאורכו ולרוחבו של כל היום כולו! אוריאל היה בן להורים נוצרים. ואילו איבתיסאם בת להורים מוסלמים, גם היא, משני הכיוונים.

וכאן מתחיל העימות. אולי אף הקונפליקט, שמעצם הגדרתו, הוא בלתי ניתן לפתרון. הרי איבתיסאם אדוקה מאוד בדתה המוסלמית. היא רואה במוחמד הנביא, גדול הנביאים. הכולל בתורתו את כל הנביאים שקדמו לו. ואילו אוריאל, אבוי לו, היותו בן להורים נוצרים, מעצם היותו, לא מאפשר חינוך מוסלמי אלא על ברכיו של הנביא ישוע, בן האלוהים, הקדוש, המשיח של הנוצרים… וכאן ממש בעיה. העימות הפנימי. מצב, שכולו ממולכד בתוך עצמו עם עצמו.

אוריאל מעולם לא הצליח, עד כה, לפנות אל אהובת נעוריו, איבתיסאם. מעולם לא העז לגשת אליה ולומר לה מילות אהבותיו, לחשוף בפניה את רגשותיו, את משיכתו אליה, את הקשיים הנובעים מן הקונפליקט הזה. למעשה, מעולם לא עלה בידיו לומר לה משפט שלם, מעבר למילות הברכה היומיומיות כמו: “סבאח אל חיר” (בוקר טוב), או בדרכי הנועם המקובלים בחברת לענות: “סבאח אל נור” (בוקר אור). והרי איך ישכח את החיוך המקסים שלה, איך יתעלם מהקרנת האור הטוב בעיניה? בפניה? מפגשים קצרצרים בין אוריאל ואיבתיסאם. מבט. חיוך בישני. מבט חולף, מבט חמקני. לא יכול לשכוח כיצד עיניה הקפיצו את דופק ליבו עד כדי 160 פעימות בדקה. אלא שהתרגשויותיו אלה הפכו בתוכו כמכונת ירייה המכוונת אליו… הכדורים שעפו מלוע מכונת הירייה, מעיניה האצילות… בקצב של מקלע אוטומטי, התפוצצו בעוצמה רבה במוחו.

אוריאל כל כך בטוח שהיא שלו. כל כך אוהב אותה. ואם כעת איננה יודעת עדין שהיא תהיה שלו, שהיא שלו, יום יבוא והיא אכן תהיה שלו.

איבתיסאם היפה בבחורות הכפר ואוריאל, היו בני אותו גיל, בני אותה שכבה בבית הספר, בת ובן התרבות הכפרית. הרי למדו באותו בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון, וכעת הם נפגשים יום יום באוניברסיטת חיפה. האמת? לא בדיוק נפגשים. אוריאל מתבונן בה מרחוק. עיניו עוקבות אחריה במרחקים. הבושה, החשש אוחז בגרונו ולא מניח לו לגשת אליה. תמיד מבחין בה. תמיד רואה את אהבת חייו, מרחוק. מבלי שתבחין בו… כפי שנהג במשך כל אותן שנות ילדות ובגרות, מאז החל ליבו פועם אליה בעוצמה.

וכך זה החל. יום בהיר חורפי אחד מני רבים, עמד אוריאל בחלון כיתתו והתבונן בילדים המשחקים בחצר. כולם היו שם. גם המורים המשגיחים מפני האלימות העולה ומתגברת בעולמנו המסוכן, והמסכן. אלימות גואה בכל מקום, כמו גם בבתי החינוך שאליהם נוהרים ילדינו. אך איש מן הנוכחים לא הבחין במה שהבחינו עיניו החדות של אוריאל. באחת מפינות החצר עמדו שלושה ילדים ולגלגו לאיבתיסאם. הם לא דחפו אותה בכוח. לא. הם לא הכו אותה מכות נמרצות. לא. כלל וכלל לא. הם רק נגעו בה במקומות אסורים, בכתפיה, בידיה, בשערות ראשה שהיו כמחלפות זהב, יפי נעוריה. הם נגעו בעוד אי אלו איבריה… הם לא בדיוק התעללו בה, אך ניכר היה במבטה שהם אכן מטרידים אותה. אוריאל העומד בחלון ומתבונן מרחוק, לא מבין מדוע המשגיחים אינם מתערבים בנעשה לנגד עיניהם. ועוד יותר מכך, לא הבין מדוע איבתיסאם איננה בורחת מפני מטרידיה?

באותו רגע ממש זינק ליבו ממקומו, והחל מפעם בו בעוצמה כזו, שלא ידע מנוח עוד, לעולמי עד. והיה מנסה לתרץ את האירוע בכל מיני תירוצים, כדי להסביר לעצמו, מדוע לא יצא כגיבור להציל את נערתו איבתיסאם, מידי הבנים המתעללים בה? ליבו פעם בעוצמה כה רבה שלא ידע כיצד להסביר לעצמו, שלא ידע לפרש לעצמו, האם הפחד הוא הגורם הישיר להתפעמותו? האם הדמיון הפרוע בראשו? אותו דמיון מתעתע המדמה את עצמו לוקח את איבתיסאם ומצילנה מידיהם האכזריות של הילדים הקשים…

ועתה, באוניברסיטה, הוא רואה אותה שוב, כל יום ביומו, היא מברכת אותו בחיוכה המדהים כל פעם מחדש, את פעימות ליבו, והוא מחזיר לה “בוקר אור”. וכלום. היא לדרכה והוא לדרכו וכלום. אלא שכאן נעצר הסיפור שלנו. כי אוריאל לא יכול להמשיך בדרך הזו. הוא חסום. איך ימשיך בלעדיה? כל בוקר אותו סיפור. כל בוקר הם נפגשים, ומאותו רגע של “בוקר טוב” מול “בוקר אור”, ליבו לא פוסק מלרטוט אליה. הוא מייחל לפגוש בה שוב ושוב. כל בוקר במסדרונות האוניברסיטה, ליבו מתרומם, ליבו מתעצם, למעשה ליבו משתולל, מתהולל, מאבד את הקצב הטבעי לו, וכל היום ממשיך לדפוק לו בראשו, ואיננו יכול לשכוח אותה, איננו יכול להסירנה ממסך מוחו, איננו מסוגל לעצור את מחשבותיו עליה, ואת רגשותיו אל מגע הדדי, שעוד יבוא. הוא בטוח שזה יקרה ובמהרה בימינו. הוא איננו יכול להפסיק את זרם המשיכה הבלתי פוסק בתשוקתו אליה. איננו מסוגל לעצור את הבלתי אפשרי. איננו יכול למנוע את הצורך הקדמון, אותו מרכיב מיתולוגי אשר טמון בתוכו, אשר נטמן בתוך כל אחד מאיתנו, צורך בלתי נשלט, אלוהי, הנובע ממנה אליו. הנובע ממנו אליה.

מי התחיל? אלוהים. אותו כוח משיכה “ניוטוני” עם התפוח שתמיד נופל ליד העץ… יש כאלה שטוענים לא הרחק מן העץ ואחרים להיפך. אותו כוח מדעי שבעקבותיו רץ ליבו של אוריאל. אותו כוח שלא מאפשר לו לוותר על מפגש הבוקר, הכל כך מקווה. אותו כוח שלא מאפשר לו לוותר על מפגש הבוקר, הכל כך מקווה. אותו כוח משיכה שהולך ומתעצם בתוכו, כדי לנשום את בשמיה, את שערותיה, את פניה, את עיניה לאכול בעיניו. להתבונן בה מקרוב ולו לכמה שניות כל בוקר. להיות בקרבתה, לחוש בנוכחותה, לשמוע את דופק ליבה וליבו בליבה.

וכל זה החל עוד אז, כאשר עמד ליד חלון כיתתו והתבונן בשלושת הגברברים נוגעים בה ומלגלגים לה. ואילו היא באצילותה עומד שם מולם איתנה. היא הייתה כה אמיצה, כה חזקה, כה מקרינה ביטחון, שליבו לא עמד לו. כוחות הטבע הרגילים פשוט נטשוהו. הוא איבד את אומץ ליבו. הוא החמיץ את ההזדמנות הנדירה, להיות לה גיבור. האציל של איבתיסאם, המצילנה מידי הפושעים הקטנים. וכך חשב, “היות ולא קפצתי מייד להגנתה, היא לעולם לא תהיה שלי. היא תדע שאני חסר יכולת להגן עליה, ולכן אין לי סיכוי שתתאהב בי”. היא לעולם לא תהיה שלו, חשב. למען האמת, הכל החל במחשבה שהיא לעולם לא תהיה שלו. לעולם! כי אוריאל היה בטוח, מאותו רגע ואילך, שהיא זועמת עליו, משום שלא בא להתערב במאבק להצלתה מפני אויביה. משום שלא בא להגנתה. משום שלא מצא לנכון להילחם עליה. לכל הפחות, אם היה בא, אילו צעק על שלושת הבנים. אם לכל הפחות היה ניגש אל המשגיחים בהפסקות, ומספר להם על האירוע הנורא. מבקש מהם, מהמבוגרים, להתערב כדי להפסיק את הלגלוגים הללו. ולא היו אלה רק לגלוגים, הייתה זו הרי התעללות מטרידה. עוד מעט נגעו באיבריה העדינים, חשב, שנועדו רק לו. האמין. אך ליבו שעמד להתפוצץ כל שנייה, לא איפשר לו לזוז ממקומו על עדן חלון הכיתה.

וכך, כמו ישוע המשיח הצלוב, חש אוריאל את עצמו כצלוב ללא משיחותו. הרי מאותו רגע שלא יצא להציל את איבתיסאם, אהובת חייו, הכל תם ולא נשלם. אין סיכוי. ועדיף היה לו שיצלבו אותו כפי שצלבו את בן האלוהים, מאשר לגשת ולהתנצל בפניה. שהרי גם הוא בעצמו בן האלוהים, ולא רק ישוע. איך ייגש אליה? חכך בליבו. מה יאמר לה? שאל את מוחו.

ועתה היא כאן, באוניברסיטה, תמיד עומדת במרכז המעגל החברתי, או יושבת. תמיד מסביבה מתקהלים סטודנטיות וסטודנטים. הם לעומתו, ממש מעריצים אותה, או “מה בדיוק קורה שם?” כולם שם צוחקים איתה, כולם שמחים לראותה. והיא כמו נסיכה, כמו מלכת הכיתה. והרי היא שלו, לא שלהם. היא עוד תהיה שלו… ואם היא לא תהיה שלו?… אוי לו ואבוי לו, ואוי לכל סיפור חייו ולכל תוכניותיו, ולכל שאיפותיו. הכל ילך לאבדון.

וכך, במשך השנים, מאז אותו אירוע נורא של התעללות והטרדה, חיפש אוריאל מאות דרכים להגיע אליה מעט. לפחות לראותה מקרוב. להתקרב קצת יותר, ולא מצא דרך נאותה. כשהייתה איבתיסאם הולכת אל הברזייה, היה רץ ושותה עימה, ואם להיות יותר מדויק, נעמד ממש לידה, לא ממש עימה. וכך מתקרב אל קני אורות יופייה ומתבונן בה מקרוב. ומתוך ליבו עולות מילות התנצלות, מסוג כזה או אחר. כל כך רצה לומר לה את המילה הנדירה: “סליחה”. אך היא לא יצאה מבין שיניו או שפתיו ונשארה עמוק במוחו. וליבו, רק ליבו עמד להתפקע מרוב משיכה ניוטונית אליה.

ואז קרה אותו אירוע אשר עלול או עשוי לשנות את עלילות חייו מעתה ועד עולם. על עלילות אלו תוכלו לקרוא בספר דברי הימים של תולדות הנצרות בארץ ישראל היהודית והדמוקרטית. אותו אירוע שתרחש באולם מרכזי מאוד בבניין מגדל האוניברסיטה בן ה־30 קומות. אותו אירוע שבו עלתה השאלה הקשה כל־כך, אותה שאלה שהטרידה את מנוחתו כל השנים הללו, מאוות רגע שבו ליבו החל להתפוצץ אליה, מרוב משיכה ניוטונית ואהבה חסרת מצרים למישהי כמו איבתיסאם… כה יפה, כה טהורה, כה מוצלחת, ומה חבל שהיא מדת אחרת.

אירוע שבו התכנסו גדולים בדתות, ודנו החכמים משתי הדתות, הנוצרית, שלו, והאסלאמית, שלה. שם עלתה השאלה העקרונית. שאלת השאלות למען עתיד ילדינו, למען עתיד האנושות: האם מותרים נישואים של בנים ובנות הבאים מדתות שונות? האם יהיה אי פעם מותרים לנישואים? נישואי תערובות, אם כבר אז כבר חייבים לומר את הדברים ולהניח אותם על השולחן. מן הצד המוסלמי חל איסור מוחלט על בנותיו, להינשא לבנים מדת אחרת. איסור שהוא ברמה של סיכון חייה של הבחורה. מי שעושה זאת מסכנת הכול. מסכנת את חייה, מסתכנת בפגיעה בכבוד המשפחה, והיא עלולה “לאכול אותה”, כפי שנהוג לומר בסלנג המקומי, בקיצור. אוריאל יודע זאת. הוא ידע, הוא הבין, הוא הניח שגם איבתיסאם יודעת זאת, ולכן מעולם לה העז לבקש את סליחתה על אותו מקרה, שבו לא העז להיות גיבור חייה ולהצילנה מידי הפושעים האכזריים שהטרידוה.

המוני בני אדם הגיעו לאולם ההרצאות רחב הידיים, גדול כאמפיתיאטרון של ממש. הוא לא ספר את מספר הנוכחים, כפי שנהג באולמות קטנים לספור את כל הנוכחים, תמיד. הוא העריך אותם במאות או אולי אלף סטודנטיות וסטודנטים. וכמובן מייד ראה אותה, את איבתיסאם. אך היות ולאחרונה ירד מכל העניין. וגם הקשיב לדבר חכמי האסלאם שבנידון. החליט לסגור עניין. לכן ניסה להסיט את מבטו ממנה. ניסה להתעלם ממנה וזהו. די, נמאס. היום החליט, לא יאמר לה שלום יותר, במסדרונות. לא “כיף חאלק?” (מה שלומך?) ולא “סבח אל חיר”, וכמובן לא “סבח אל נור”. הקיצור, כלום. הפסקת אש. הפסקת מגע. להרגיע את ליבו העומד להתפוצץ כל רגע.

אלא מה, ראיתם פעם בחורה שלא תבחין בכך שאהוב ליבה מתעלם ממנה? מאותו רגע שבו הבחינה כי אהובה מתעלם ממנה, מייד ניגשה אליו, נגעה בכתפו ואמרה: "אהלן אוריאל, כיף חאלאק אינת אל יום? (מה שלומך היום?) וחיוך ענק על פניה המוארים. כהרגלה נקיית לבב היתה. לא הטרידה. לא שאלה “מדוע אינך אומר לי שלום הבוקר?” להיפך. כאילו מתעלמת. כאילו רק רומזת. שאלה אותו אם הכל בסייידר אצלו. ומה אתם חושבים קרה אצלו? כמובן, ללא צל של ספק, פניו הסמיקו. שלא לדבר על ליבו, שהסמיק כהרגלו. הדופק קפץ במהירות של קילומטרים בשניה. עוצמות שלא ידע קודם. אפילו אצבעות ידיו הסמיקו. שלא לדבר על שערות ראשו המקושט תלתלים עדינים. הסומק שלט בכל איברי גופו, וגם פניו האדימו. עד שחיוך סלחני עלה על פניה של איבתיסאם ותאמר לו:

ואוריאל, מה אומר מה אספר, לא ידע היכן הוא נמצא בגיהינום או בגן עדן… הרי זו הייתה הזדמנות חייו, כאן היה עליו לפתוח הכל, להניח את ליבו האוהב על השולחן, כאן ועכשיו. ובמקום זאת אמר לה, כדי להרגיע את עצמו:

ואז אמרה לו:

וירדה במדרגות כאיילה, כאילו היא רוקדת. ומחלצותיה מתעופפות באוויר סביבה, כאילו היא עפה לה באוויר ונושאת את ליבו בליבה… ואילו אוריאל כולו מנסה רק דבר אחד, נו כבר, כמובן להרגיע את ליבו ולא מצליח. מתבונן אחריה, כולו שטוף זיעה. כולו אליה. נמשך אליה בכוח המשיכה העולמי, ואיננו יכול להפסיק את הדופק המואץ. ואיננו מסוגל לחשוף בפניה את ליבו, את רגשותיו. שהרי דברי חכמי האסלאם משכנעים אותו, מהבחינה הדתית, מהבחינה הלאומית, מבחינת השייכות החברתית, המשפחתית, הקהילתית והשבטית. הוא שייך לנצרות. היא שייכת לאיסלאם. אין סיכוי… אך מדוע הלב שלו אומר לו אחרת? מדוע הרגשות שלו אינם מכירים כלל בחוקי הדת, הלאום, הקהילה, השבט והחברה?

הדיון החל, הושמעו נימוקי הבעד ונימוקי הנגד. אל דוכן הנואמים עלו גם מומחים בדרגות פרופסורים, אך גם מלומדים מצד הכמרים, השיח’ים, המופתים, האימאמים, והארכיבישופים… רק רבנים חסרו שם… וכאשר הפנו המשכילים את פניהם אל השואלים באולם הענק, קמה ועמדה בקדמת הבמה, גברת צעירה אחת, מקסימה כל עין רואה, ושמה איבתיסאם. היא נשאה נאום מלהיב וחוצב לבבות. אוריאל היה המום. אך לא רק הוא. כל הנוכחים באולם, כמוהו. השתוממו לאור חוכמתה, דיבורה הרהוט ובעיקר נימוקיה המשכנעים. כולם, כמעט, ללא יוצא מהכלל מחאו לה כפיים ללא הפסק. היא הייתה כהרגלה, נסיכת האירוע, היא הייתה המלכה.

ועתה, קוראי היקרים לא נותר לי אלא לפנות אליכם, אל דמיונכם העשיר, אל היצירתיות בלבכם. בכוונתי לבקש מכם, לדמיין לעצמכם, מה גרם לאוריאל להיות כה המום מדברי איבתיסאם אהובת חייו, בה חשק? בניגוד לחוקי הדת, הלאום, השבט, הקהילה והחברה… מה גרם להמונים להריע לה, למחוא לה כפיים, בסוף כל משפט, כמעט. מה גרם למלומדים לקבל את דבריה בחיוך רחב, מתוך אהדה לחוכמתה ולנימוקיה? ומה גורם לכם, כעת, לחייך חיוך גדול של אהבה?

1.3.2011 במטוס אל־על

האם יש מלאכים שטועים? מלאכים שמכים אותך בעשר בלילה כדי לא לאפשר לך להירדם. לכולם יש את זה. מי לא הסתובב על משכבו, עשרים אלף פעם, הלוך ושוב, למעלה למטה, ימינה שמאלה, במשך שעות רבות אל תוך הלילה, ולא הצליח להירדם… כולנו. אתה אומר בליבך, יש מלאכים טובים ויש מלאכים רעים. המלאכים הטובים הם אלה שרק טובות יעשו למענך, יום ולילה לא ישקטו כדי להביא לך טוב, אהבה, מזון לנשמה. ישלחו לך חלומות מלווים בפיות טובות, של צבעים מרגיעים, של אורות טובים. יעזרו לך לשפר את חייך, לתקן את טעויותיך, ולעולם, אתה אומר, לעולם לא יפגעו בך. לעומת זאת למלאכים הרעים יש אינטרס, הם יודעים שעליך לעשות משהו מסוים או לא לעשות משהו מסוים, כדי לקדם את הקשר שלך איתם. הם פוקדים עליך, תעשה. הם חודרים לראש שלך בקלות. אתה לא מודע ליכולות שלהם לחדור לראשך. אם תעשה משהו מסוים, שלא ימצא חן בעיניהם, יכו בך בלילה. אם תעשה משהו מסוים שאינו מתאים לעקרונותיהם, יכו בך בלילה. ולא תוכל להירדם.

מעניין מהם עקרונותיהם? מה מוצא חן בעיניהם?

לא, טעות בידיכם. אתם הרי לא מדברים על השטן. אין שטן. שטן נמצא בראשינו. בשמים הכל אלוהים. כאן לא ממש יודעים זאת. אבל שם בשמים, כולם יודעים זאת. אתם אומרים, למרות הכל, אולי יש שטן, שהרי כתוב בספר איוב (פרק א' פסוק 6): “ויהי היום ויבאו בני האלהים להתייצב על־יהוה ויבוא גם השטן בתוכם”. יש שטן בספרים, גם בספרי הקודש יש שטן. עובדה, ספר איוב הוא ההוכחה. למרות ההוכחה הנחרצת, לכאורה. מי כתב את ספר איוב? אנא, סליחה בבקשה, הכירו נא בעובדה חסרת הפשרות: בשמים אין שטן. השטן הוא בראשו של מי שכתב את כתבי הקודש, לא בשמים היא. אנשים מאמינים שהשטן חזק הוא מאלוהים, נאבק הוא באלוהים, עושה כרצונו, כנגד אלוהים.

שטן או כל ישות אחרת, אינם יכולים לעשות משהו כזה או אחר בניגוד לרצון האלוהים, בניגוד למהות האלוהית שהיא כולה אהבה. אלוהים היא אהבה. שטן יכול לבקש רשות מאלוהים, ללכת על מנת לנסות את איוב הצדיק. איוב מבקש להתנסות, ואלוהים מאשר לשטן לנסותו, להעמידו בניסיונות הקשים ביותר. אך לא מעבר לקווים האדומים. אסור לו להרוג את איוב. זו נקודה חשובה ועקרונית ביותר.

גם למלאכים שלך יש קווים אדומים. מותר להם להכות בליבך, מותר להם למתוח את עצביך, כמו בכינור, ולנגן לך מנגינות בראשך, מותר להם להעיר אותך באמצע הלילה, כדי להענישך על טעויותיך, ולהעמיד אותך בניסיונותיך הקשים ביותר…

מותר להם לשלוח לך חלומות יפים, בשלל צבעי הקשת, מותר להם להפגיש אותך עם ישויות האור, למעשה הם־הם ישויות האור, המנהלות את חייך, הן־הן ישויות המסוגלות לשנות את חייך ולאפשר לך חיי גן־עדן עלי אדמות. מותר להן לדחוף אותך לתיקון עצמי ולשיפור מנהגיך והתנהגויותיך. ומותר להם לחדור לתוך ראשך ולהכניס לתוכו תוכן של אהבה, חוכמה ואמת. והם אכן עושים זאת.

אתה מתכוון שהישויות הללו הם גם נקבות וגם זכרים? מלאך הוא בעצם אנדרוגינוס. הוא ללא איבר מין, הוא זכר כמו נקבה. הוא גם נקבה וגם זכר בעת ובעונה אחת. הוא ישות של אור. הוא יכול להיות מישהו שכבר היה כאן על כדור הארץ והגיע לדרגת מלאך, ויכול להיות מלאך שמעולם לא ירד להתנסות על כדור הארץ (אנא, קראו בספרי “הבהיר” ו"הזוהר" הקדושים). מה עדיף? בוודאי שעדיף מלאך שהיה כאן, כמו חנוך. הוא מסוגל לעמוד בפני ישיבה של מעלה ולהגן עלינו, על נשמות שהכיר כאן? או לעזור לבני האדם בכלל. כי אם כבר היה כאן, יש לו זיכרון של חוויות הכאב והסבל. ויש אולי בכל זאת, מלאכים שהם כל טוב, רק אהבה, ואין בהם כל רע, ולעולם לא יכו בך כדי להעביר אותך ניסיונות נוראיים לשיפור אישיותך…

המלאכים הרעים, אלה שכבר היו כאן על פני אדמות, יודעים גם מהי מידת הכאב שמותר להם להכות בך, מהו גבול הכאב שאתה מסוגל או לא מסוגל לעמוד בו. אם הם מושכים לך באוזניים, הם יודעים מה אורך זמנה ועוצמתה של המשיכה. יש להם אינטרס ברור לשמור איתך על קשר. מדוע?

המלאכים הטובים לא יעשו זאת לעולם. הם לא מעוניינים בך כישות פיזית. הם מעוניינים בך כישות של אור ואהבה, של חיים. הם לא יפגעו בך, ולא יעירוך באמצע הלילה כדי להעביר לך מסר על מה מותר ומה אסור לעשות. אתה לא עבד שלהם.

המלאכים הטובים יעשו בדיוק את דבריך. גם אם לא תאמר דבר, הם יקשיבו לליבך, הם יקשיבו לקולך הפנימי ויבצעו את דבריך. יעשו ניסים ונפלאות עבורך. לא תאמין! תאמין! אם אתה לא מאמין זה לא יקרה! תאמין!

לעומת זאת, המלאכים הרעים, לעולם לא. הם יודעים מה נכון ומה לא נכון. הם יבחנו היטב את בקשותיך, ויסננו אותן. אולי הם צודקים. כי, תחשבו מה יקרה אם ימלאו אחר כל משאלות ליבכם, הרי אתם בעצמכם לא תוכלו לעמוד בזה. סימן שגם במלאכים הרעים האלה, אלה שמעירים את כולכם באמצע הלילה, ולא מבצעים את כל משאלות ליבך, יש משהו טוב, בזה שהם מסננים את מחשבותיך ובקשותיך ותאוותיך ובעיקר את האגואיזם שבך…

תחשבו לרגע על אנשים, על נשים שרוצות לשכב עם כל הגברים שבעולם… יש מלאך שיסכים למלא את כל משאלותיהן? או גברים שרוצים את כל הכסף שבעולם… משאלות האגו חסרות גבול. יש גבול! לא?

לכן, כשאתה שואל אותנו אם יש מלאכים טובים ויש מלאכים רעים, ולכאורה, כאילו עושה הבחנה ביניהם, למעשה אתה עושה טעות לעצמך. אין מלאכים טובים ורעים. יש מלאכים. ואותם מלאכים עצמם הם אלה ששולחים לך חלומות מופלאים, ומקרינים לראש שלך תמונות מדהימות של קשת בענן, אור ויופי, והם גם אלה שמסננים את האגואיזם שלך ולא מוכנים לבצע את כל מחשבות האינטרסים שלך. וחוסמים אותך בשעה שאתה הולך לבצע מעשה מיותר, מעשה שעלול לעלות לך ביוקר ולהרוס את חייך. (גם אצל הפושעים והרוצחים? לא! כאן מדובר ברמה אחרת של רוחניות. רמה אחרת של התקדמות בשלבי הרוח… אתה מדבר על רמה של אנשים שכבר נכנסו לחיי רוחניות. לא על אלה שעדין רדומים בשלבי הילדות, למרות שגופם גוף של אדם בוגר…)

איך אתה יודע שהם חוסמים אותך? איך אתה יודע שהם יודעים מה טוב ומה נכון לך? אתה בדרך כלל לא יודע. לשם כך קיימת המלה המוזרה הזו: “אמונה”, עליך לתת אמון במלאכים. אם אין לך אמון במלאכים, ואם אתה לא חי עימם בעיניים עצומות, משמע אם אתה לא מקיים “נעשה ונשמע”, אם אתה לא מודע לכך שהם פה, לידך, בתוכך, הם אור ההצלה שלך. אם אינך מפנה להם מקום, הם לעולם לא יוכלו להתערב בחייך, לעזור לך או להעביר אותך בניסיונות הקשים ביותר של חייך. הם יירדמו לך, יירדמו בתוכך, ולא יהיה להם כל ערך. מבחינה זו, אם אתה במצב הזה (כמו גם במצב הפושעים, שעדיין הם ילדים קטנים בראש ואנשים בגוף) המלאכים לא יהיו קיימים. כי מלאכים שנרדמו ולא זכו לקשר איתך, כאילו מעולם לא היו.

איך יירדמו? אם הם אלה שמעירים אותנו באמצע הלילה. לשם מה? מדוע להכות בעצבים של האנשים הישרים? ההולכים בתלם האהבה? להכות בראשינו ולמתוח את עצבינו כמיתרי הכינור?

תפארת היא ילדה ברוכה, כאשר נפגשנו לראשונה, יכולתי לשאתה בזרועותיי, ולהרימה אל־על, גבוה, על־ידי, בקלילות רבה. היום אני לא יכול להרים אותה, בקושי אני מרים את עצמי… והיא הרגישה, אותו רגש, של משא כבד, שאני נושא על כתפי.

את ג’ף בעלה אני לא מכיר. כמה וכמה פעמים יצא לי לדבר איתו. הוא טוען שבא לבקר את מרטין בעת מחלתה בחיפה. לא זכור לי. אני מאבד את זיכרוני? אני זוכר אהבות. אני אוהב את תפארת. כאשר היא קטנה וחלשה אני יכול לשאתה על כתפי ולרוץ איתה. תפארת נולדה לתפארת מדינת ישראל. האמת, אינני יכול לרוץ איתה. נדבר.

ג’ף לא מדבר, הוא אוטם את עצמו. חודשים יושב ולא עושה כלום. לא מדבר. שותק. שוכב. שותק. עיניים בתקרה. שותק. במישלנגה, הוא היה אחר. מישלנגה, עיר קיט בדרום אפריקה. לא הרחק מדרבן. אני אוהב את מישלנגה לא בגלל הים שלה, לא בגלל השחורות המקסימות היפהפיות… מגישות לכם אוכל בחיוך שובה־לב, בפנים מסמיקות ולב רך. לא. כי את השחורות לא אשכח! אני לא גזעני. אני לא מבין בפוליטיקה. ולא רוצה לדבר על גזעים. כי אין דבר כזה גזעים. יש בני־אדם. לא הרחק ממישלנגה חזיתי בהצגה של שבט הזולו. התרגשתי. אני אוהב לכתוב על התרגשויות שלי. אבל זה לא מעניין, לא איש ולא אישה ולא אותך. אני אוהב לכתוב. על אהבה. גם זה לא צריך לעניין אותך.

אנשי השבט השתוללו על הבמה. במה? אדמה, כוך עשוי חימר וקהל יושב על האדמה סביב… והייתה שם, בין השחורות, אחת, יפהפייה, אולי בת 18 אולי בת 20 חצי גופה העליון חשוף לגמרי. לא יודע מדוע? אולי משום שהיה לה גוף צעיר, חטוב. יפהפה. האחרות היו מלאות יותר או ביישניות. אולי משום שהיא שרה ורקדה כמו כולם? אולי משום שידעה לתופף בתופים. מה זה שייך? בין עצי היער, והבתים מחימר, התאהבתי באפריקאית צעירה. כן, התאהבתי בגופה, בשערותיה, בשירתה, התאהבתי בקבוצת התיאטרון שלה, ובחבריה.

ביקשתי את נחמה לצלם את האירוע. היא צילמה גם בלי שאבקש. ביקשתי להצטלם עם הצעירה האהובה. היא פשוט נעלמה. היא עוד תשוב… תחילה שאלו אותה בנימוס, אם תסכים להצטלם? והיא ענתה בשפתה:

מראה על חצי גופה העליון…

אמרו לה,

הם הבינו, את מה שהיא בתמימותה גם הבינה. ואתם לא. לפתע היא חיבקה אותי אל גופה, הצמידה את נתוניה אלי, הניחה את ראשה על כתפי כאילו הייתי לפחות אחיה, או אולי יותר מזה, אני מעז לנחש. נחמה צילמה. הצילום נעשה נגד השמש, לא ממש רואים את יופייה. הצעירה קיבלה 50 רנד, סכום השווה ל־25 שקל, וזינקה לדרכה מהחיבוק אותי, כל־כך שמחה, שפשוט העיפה את השטר מעל לראשיהם של כל חבריה וצהלתה נשמעה למרחקים. שמחתי. התרגשתי מרוב שמחתה.

תפארת הזמינה אותי לגור בביתה. אני לא רוצה לגור אצל ג’ף. ג’ף לא רוצה שאני אגור אצלו. מצאנו דיור בבית חב"ד. תפארת משכנעת אותי לגור אצל ג’ף. היא אשתו, אחרי הכל. מה נעשה עם נחמה. אה, זה לא. ג’ף לא מסכים שגם היא תבוא. הנימוק:

האמת היא שיש עוד סיבות. ג’ף לא רוצה שנראה אותו בחולשותיו. מספיק לו שתפארת סובלת. אנחנו מטיילים בכלוב האריות. בכניסה עומד שומר. פותח שער ראשון. אנחנו נכנסים. נועל מאחורינו את השער הראשון. ורץ לפתוח את השער השני. אבל קודם, המבט שלו נזרק לעבר האריות. האם אין איזה אריה בסביבה או לביאה, מחשש שתזנק עליו לפתע. כל פעם מרים את עיניו לאותו כיוון. עיני הפחד. השומר שחי כאן, פוחד מהאריות? הפחד חודר בעצמותינו. בעצמותי. גם נחמה שאיננה פחדנית, פוחדת מאוד. ג’ף כמובן. אך תפארת לא. הרכב נעמד חמישה מטרים ליד האריות. הלביאות והאריות מכורבלים אלה בתוך אלה, שוכבים, כאילו העולם נעצר מלכת, רק הם והשמש. אסור לצאת, אסור לפתוח חלונות, ואם אריה או לביאה מתקרבים, יש לנסוע כדי לא לאפשר להם לזנק על הרכב ולשבת לנו על גג המכונית, ולמעשה על הראשים העדינים שלנו. תפארת לא פוחדת. פותחת את החלון שלה. ג’ף מה זה פוחד. ידיו רועדות על ההגה. אבל הוא מבצע את דברי תפארת. אני פוחד. אני יודע שהפחד שלהם מעורר בי פחדים מן העבר. תפארת מאיימת שאם ג’ף לא יעצור שוב ליד האריות, היא יוצאת לחבק אותם. אנחנו המומים. היא מניחה את ידה על ידית הדלת. היא פותחת את החלון. יש אוויר לנשימה. נחמה מתפרצת עליה בעוצמה שאינני מכיר. כמו שאגת הלביאות, כך היא שואגת. אני נבהל. גם תפארת נבהלת ומניחה לדלת, שנשארת נעולה. החלונות נסגרים. נחמה נרגעת. ג’ף כלל וכלל לא. הוא היה מעדיף לצאת משם. מה יהיה על תפארת? היא תשאר כאן כל חייה מרוחקת מהבית?

הוא מסביר לי. בקול רועד.

בוקי ליבשיץ הוא אביו של ג’ף… בוקי נולד ב־1932 ביוהנסבורג, להורים יהודים. אבא ממינסק ואימא מליטא. הוא מעריץ את החינוך הקאתולי לו זכה בילדותו. “What a lovely day”, הוא אומר לנו כל בוקר ב־07:15, בהגיעו לשחות בחברתנו, בבריכת השחייה, של מלון הדירות שבו הוא מתגורר. בוקי הוא מיליונר. מיליארדר. הוא מתגורר באותו מלון דירות בו מתגורר בנו, ג’ף. בדירת פאר משלו, כמה קומות מעל בנו היקר, הגר בשכירות אצל אביו. לבוקי יש אולי 200 דירות, אותן הוא משכיר לאנשים שונים ביוהנסבורג ועוד כ־70 מפעלים מושכרים. הכנסתו החודשית היא 50 אלף יורו בחודש, וגם של אשתו. יחד כ־100 אלף יורו בחודש. שזה משהו כמו כפול 5 X בכסף ישראלי. בחודש. כן בחודש. כמה זה בשנה? אלא מה? הוריו התגרשו. הוא מעביר לכל אחד משלושת ילדיו סכום השווה ל־10 אלפים שקל בחודש למחייתם. כך שהם לא חייבים לעבוד. זה מאוד יפה מצידו. בוקי הולך לבית הכנסת בערב שבת להתפלל בבית חב"ד. הוא כל הזמן שואל אותי או את נחמה אותה שאלה, שמטרידה אותו:

שאלה טובה.

מה עשה בוקי שכל־כך מטריד את מנוחתו? ואמונתו ההולכת ומתחזקת באלוהים, בזכות רב מזדקן ביוהנסבורג. שהצית בו אמונה. תפארת אומרת שבוקי הולך להפתיע את כל בני משפחתו ומתכוון להעביר חלק מהירושה לבית כנסת חב"ד במישלנגה. מקום צנוע, עם המון חדרים. אני עולה במדרגות, לחדר “אילת”. נחמה גרה בחדר “חיפה”.

בגני לוכסמבורג שבפאריז, במרכזה של עיר, אני פוגש שתי ישראליות. האחת עיניה כחולות שערה שחום. השנייה, משקפי־שמש שחורים, מסתירה את עיניה. כחולת עיניים, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב.

אני אומר לה. כשהיא מתעניינת בי.

אני עובר מנושא לנושא, מתמונה לתמונה, כך עובד המוח שלי. שלכם לא? המוח הוא כמו עורך סרטים. מכניס תמונות קוטע סיפור, מכניס התחלה, מחבר סוף להתחלה, ממשיך מהסוף, קוטע את הסוף חוזר להתחלה. יש משהו מוזר בחיים שלנו שכל הזמן מדברים על הסוף ומיד רצים כמטורפים לאכול, ואז רוצים הכל מההתחלה. הביטו על הולדת ילדים. אומרים שכולנו שבים לכאן בגילגול הבא, ובוודאי כבר היינו כאן בגלגולים קודמים. מי היה מאמין?

הנערה בעלת המשקפיים השחורים, היא בת 13 שנים, לא ייאמן. אינני רואה את צבע עיניה. היא נראית לפחות בת 18 או 19 או אף יותר.

בקור הזה של העיר פאריז בחילת חודש מרץ. קררר.

שם היה לי קיץ.

בחלק אחד של העולם קררר כקרח ובאותו זמן, בחלק אחר חם ואפשר לקפוץ לבריכה ולשחות בים.

היא אומרת לי.

לא. כן. שחור לבן. מה זה משנה?

אני מקריב את כחולת העיניים על מזבח האהבה. אני מוותר על כחולת העיניים. על מזבח הויתור. הייתי יכול. אבל אני מוותר. עיניה מזכירות את עיניה של מיכל. גם הגוף. לא אדבר על מיכל. מיכל הייתה אהובתי ב־2008, יותר נכון סוף 2008 התאהבתי בה עד מתחת לעורי. עד העצמות. לא יכול להוציא אותה מחיי. עדיין מתגעגע אליה.

בוקי מאמין באלוהים. יש לו אלוהים מדהים לבוקי. קם כל בוקר ב־7 והולך לרחוץ בבריכה. לאחר מכן אוכל ארוחת בוקר באחת מהמסעדות המפוארות במישלנגה. ואז הולך לים. שם זוכה למסג' רציני בכל הגוף. קצת פוגש חברים. לא, אין לו הרבה חברים. יש לו אחות. ובעלה כבר בן 90 שנים. אחותו של בוקי בת 84. אומרת לי:

אני מופתע.

“What a lovely day” הוא מהלל ומשבח את היום, בנחמדות, כל בוקר בבריכה, כאילו היה זה הוא שיצר את היום המתוק הזה, את הקיץ המופלא הזה, שעה שבפאריז קור, שלג, גשם, רעמים והצרפתים מקוררים ומנוזלים. שם ברקים ואנחנו כאן שוחים בים, בבריכה. המים קרים מאוד. גם באוקיאנוס ההודי, המים קרים. בלתי־אפשרי לשחות בים. הגלים גדולים וחזקים. אני שוחה בים. נחמה שוחה בים. גם בוקי. ג’ף הגיע לשחות, לרגע, והלך לשכב שוב. תפארת אוהבת לצפות בדולפינים. ג’ף ישן עד מאוחר. מאז שאנחנו כאן הוא קם מוקדם יותר ומגיע לבריכה, פעם אחת, עוד פעם. וזהו. קשה לו לפגוש את אביו. מלחמה. בין אב לבנו. על מה. על ירושה, על כסף, על מחסור. מחסור באהבה, בתמיכה, על חינוך נוקשה והרסני. על חוסר בחיבה תומכת, אימהית. על קשיחות. על אחד עשיר ואחד הבן שלו, בלי כלום. לכאורה. מלחמה אמיתית. אל תתעלמו.

ג’ף כל הזמן מיילל על החיים שלו. הוא בסך הכל בן 43 ויכול עוד לשפר את מצבו. אך הוא מעדיף להיות קורבן. תפארת הזמינה אותי להציל אותה מידיהם. משהו מפחיד אותה במשפחה הזו… הנצליח להצילה? איך מצילים את תפארת בלי לפגוע בה. בלי להתערב בחייה? רק אלוהים יודע.

בפעם הקודמת זכיתי לחום שמש וזריחות, גרתי באילת. שוש דרשה שאבוא אליה. הייתה לי פגישה נוראה. כי שוש התאהבה בי ואני גם. קצת. וכל הזמן היא ביקשה שארד מההר ואבוא אליה. אבל זה היה בלתי אפשרי. טיפלתי באישה חולה ולא יכולתי לעזוב אותה בשביל עוד חיבוק ועוד חיבוק של אישה שאי־אפשר לספק אותה. ככל שאתה לא מסופק, כן הדרישה שלך לסיפוקים הולכת וגדלה. ככל שאתה מגרה את עצמך. כן הדרישה לסיפוקים קלים הולכת ומתעצמת. עד שכבר אי אפשר לעצור את עצמך וזו הופכת להיות אובססיה. קשה להיפטר מאובססיות. לשוש יש את זה. היא אובססיבית באהבה. טוב שחזרה בתשובה. ממש טוב עשתה. כדי לכבול את עצמה עד כדי־כך, כדי להימנע מסיפוקים. וכו', וגמור. וכל זאת על מנת לכבול עצמה ל־613 מצוות חשובות ויקרות מפז. הלוואי שלא היו כובלות אותה. כבלה את סיפוקיה. ניתן להשתחרר מאובססיית הסיפוקים? הודות ל־613 חוקים? גם הקפיטליזם הוא כזה. ככל שאתה מגרה את דמיון הכסף שלך, כן הרצון להרוויח עוד ועוד, על חשבונם של אחרים, הולך וגדל. אני רוצה למכור הכל. שאיש לא יהיה חייב לי ואני לא אהיה חייב לאיש. למה ליצור לעצמי קארמה?! לא רוצה. לא ניתן להשתחרר כך מקארמה. לא ניתן למכור הכל וללכת. לאן אלך? אדם נמצא כאן, חי על הקרקע. לא בשמים היא.

במיתולוגיה היוונית עוף החול היווני, זו ציפור האש הקדושה, המצרית. המסוגלת לחיות במדבר 1000 שנים ויותר. לבנות לעצמך כן ולהצית עצמך. האם היה זה יצור אמיתי? עוף החול הזה? סתם המצאה אנושית? לך תדע מה יגידו על זה המדענים בטכניון… חברי… הלימודים בבית הספר שלנו היו תמיד מועילים, אבל כדי לזכור משהו צריך לעשות תרגילים. וכולנו עצלים.

אני גר בדירתם של תפארת וג’ף. בסוף מתברר שיש בדירה הזו שני חדרי מקלחות ושתי אמבטיות די מפוארות, יחסית לזו שיש לי כאן בחיפה. שלא לדבר על זו בפאריז… בושה.

נו? אז אני גר בחדר לידם, ויש לי אמבטיה משלי. נו? בפאר אמיתי. רק שאין טלפון, הכוונה לצינור המים שניתן לכוון למים חמים וקרים. אז מה? אני רוחץ את גופי כמו במצרים העתיקה. כמו עוף החול. במים קרים.

כל יום לפני השינה אנחנו הולכים למות. ולמחרת קמים לתחייה. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שכך בנויים החיים שלנו. הרי מי חי ממש בזמן החלימה והשינה? אלה שזוכרים חלומות. אבל רק מעטים זוכרים חלומות.

ג’ף רועד מפחד כל פעם שעליו לפגוש את בוקי, אביו. כנראה שבוקי איש קשוח מאוד. תפארת כלל לא מכירה את האשכנזים התל־אביבים. נו, כי סבא שלה, האשכנזי, נפטר לפני שהיא נולדה בכלל. וסבתא האשכנזייה שלה נפטרה לפני כ־16 שנים. והסבתא והסבא המזרחיים גם. תפארת כבר אחרי צבא. השירות הצבאי שלה היה מיוחד. אחות בצבא. ואחרי זה עברה קורסי הוראה וקיבלה קצונה. קצינה ראשית. והייתה יכולה להישאר בצה"ל ובעוד איזה כמה שנים לצאת לגמלאות. ולפני זה, כן־כן, לעשות איזה ילד או שניים. אבל היא החליטה לא לצאת לגמלאות מהצבא.

מעניין איך אפשר להוציאה כעת מהמשפחה הזו של ג’ף, כדי שכן תחזור לישראל ותסיים את הסיפור הזה? מבלי להתערב… ולהעניק לה תשורה על כל היופי הזה שהותירה כאן, בליבו של ג’ף. באמת שהיא נוהגת בו ביד רכה אך רמה, כשצריך. ג’ף לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר. זה בדיוק הדבר שהוא רצה למנוע ממני לראות כל בוקר. תפארת מנערת אותו, כי אחרת, היא אומרת, הוא יישאר לישון עד מחר, למה? מפני שהוא חייב לקחת את הכדורים שלו. יש לו רשימה ארוכה מאוד של כדורי… פסיכיאטריה… הרגעה… עצבים…

בוקי אומר לנו שהוא לוקח כדור שינה אחד כל ערב. זה מאפשר לו לישון.

אני אומר לו.

הוא מצטער. כאילו באותה עוצמה כפי שהוא מצטער על הטעויות שעשה בחייו ושבעטיין, אולי אלוהים לא יאפשר לו להיכנס לגן עדן. מאז גיל 28 הוא לוקח את כדור השינה שלו. לפחות הוא ישן בלילות.

ג’ף ובוקי אנשים שונים. ג’ף הוא כאמן קרוע מבטן ומלידה. הוא רואה רק שחורות. שחורות על בני המשפחה שלו. כל חייו חי ומסביבו קשיחות. קור־רוח של מיליונרים. יש לו, לג’ף, לא רק הורים קשוחים, יש לו גם אח ואחות מבוגרים ממנו בעשר שנים ויותר. הוא בן זקונים מפונק. הוא פוחד לקום בבוקר ולהתמודד עם החיים. ומה הם החיים שלו? אבא שלו. והוא לא יכול להתמודד עם העוצמה של בוקי. ובוקר כבר בן 78 שנים. כולו מקרין עוצמה וביטחון עצמי. נו מה? בטח תגידו מיליונר!@ אולי אפילו מיליארדר!@ כאילו הכסף העיקר. כאילו הכסף מביא אושר בחיים? כמה מאבקים על כסף היו לתפארת עם המשפחה הזו. מה היא רוצה בסך הכל? רוצה להקים משפחה עם אהוב ליבה. ג’ף הוא אהוב ליבה של תפארת. עכשיו יהיה עליה להיפרד ממנו. לכן אני כאן. לכן התחננה שאבוא ואהיה נוכח ברגעי הפרידה. אני מפריע להם… בא להפריד אוהבים? אוי לי! אסור בתכלית האיסור להתערב בחיי האוהבים. כי במוקדם או במאוחר זה עלול להתנקם במי שהפריד אהבה.

אלך ללון ליד נחמה בחדר “אילת” בבית חב"ד. ואילו נחמה תגור בחדר אחר. כי חדר “חיפה” חם ומצחין. נחמה חייבת להחליף חדר. מגיע לה חדר נקי יותר. עדיף שתעבור לחדר “קריית־שמונה” או “נהרייה”, או אולי “נתניה”. שם אולי אפשר לנשום בחום הזה. יש מזגן. בחדר “חיפה” יש מאוורר מהימים הטובים של אפריקה. אני לא סובל מזגנים. הם הורסים את הטבע.

גרנו בנתניה ארבע שנים עם מרטין. הרבה זמן לפני שחלתה. מרטין ניגנה בחלילית צד ואני סיפרתי סיפורים שהמצאתי כלאחר־יד. והילדים בני השש והשבע בבית־ספר “יונתן”, היו מתמוגגים בזרועותיה, והיה לנו הזמן להרים הצגות ולשעשע אותם. רק לעיתים המסרים האידיאולוגיים עברו. היה עלינו להשתלט על הרעש. כרמלה עזרה לנו. כרמלה הייתה אישה במלוא מובן המילה. מדוע? משום שהתאהבה במורה לדרמה ולא יכלה לעמוד מולו, מרוב תאווה ושקיקה ומרוב עוצמת האהבה שלה. והאהבה רק הלכה וגברה עם הסיפורים והאגדות שהומצאו כלאחר יד. רק כך הלכה וגברה האהבה. וכמה עזרה זכינו מכרמלה, שהייתה המורה למלאכה. וידעה להרגיע את הילדים ולתת להם צעקה אחת עד לב השמים. וכולם נרגעו כאחד. והלכה וגברה האהבה עד שלא ידענו מה נעשה עם האהבה של כרמלה. מרטין הזמינה אותה ואת בעלה לארוחת ערב. מאותו רגע שבו ראתה כרמלה באיזה “צניעות” וחוסר־כל אנחנו גרים, בדירת הנופש של גולדמן מפאריז, חשכו עיניה. רק משום ששיחקתי אותה עני מרוד. נעלמה אהבתה של כרמלה ואיננה.

גולדמן הניח לנו את דירתו בנתניה במחיר סביר אבל כמו כל קפיטליסט, עם הטעם הגיע התיאבון. תחילה ייתן לנו לגור בה, במחיר סביר. לאחר מכן יעלה את המחיר. ואז ירוויח. בקיץ, היה עלינו לעזוב את הדירה המופלאה בנתניה. שלא היה בה דבר. חמישה חדרים, מיטות וארונות. זה העוני שכה מטריד רבים. לא את מרטין. לא אותי. בקיץ נסענו והשארנו את כל חפצינו בחבילות. עוד סדרה חדשה של היהודי הנודד. גרנו במטוסים.

אינני רוצה להפסיק את אהבתה של תפארת לג’ף. מי אני שאגרום להם להיפרד. זה אסור, זה מנוגד לכל עקרונות חיי.

המלך פאנדו, אבי שושלת הפאנדווה ההודית, הוא חלק מאותה מיתולוגיה הנקראת “המהאבהארטה”. בריאת העולם על פיהם. באותו יום שבו יצא לצוד נמר, ובשעה שהחץ שלו עף מעצמו ופגע בשני האוהבים, בשעת מעשה האהבה שלהם, נחרב עולמו. קללה נוראה נפלה על המלך, לעולם לא יהיו לו ילדים. ואם ינסה לשכב עם אישה, באותו רגע ימות.

מדוע שאתערב בחייה של תפארת? אינני מתערב. ג’ף איננו מוכן לדבר עם אביו. על כלום. לא מבין מדוע הוא כאן, אחרי 15 שנות גלות באוסטרליה. למה מצא את עצמו שוב בהתמודדות הנוראה נגד אביו הקשוח. בוקי שואל אותי שאלה ראשונה:

כנראה שאני נראה כל־כך נאיבי וטיפש, שאדם כה ממולח כמו בוקי יכול בקלות לסובב לי את הראש. אז אין לי ברירה אלא לענות לו. בוקי מדבר אנגלית כמובן, מתובלת באידיש, כעד כמה שהוא מבין ויודע אידיש. אני חייב לענות לו.

בוקי פוחד מפני. מדוע? איך ייתכן שהוא לא יודע כיצד נפגש בנו עם אשתו הנוכחית. תפארת לא רוצה כלום מהמשפחה הזאת. אני שואל אותה:

מצד אחד, אני כזה קפיטליסט וכזה רכושני שזה ממש מגעיל אותי. מצד שני, אני אומר לה.

עוד ישראלית נמצאת שם בלוכסמבורג. בגנים היפים של מרכז פאריז. היא עומדת ליד השירותים ושואלת באנגלית את המנקה:

רבותי, מדובר ב־2 שקלים חדשים עבור שימוש בבית־שימוש… אני שואל אותה באנגלית:

היא עונה לי

ואני מבין מהמבטא שהיא ישראלית. אני עונה שאכן:

אני פוגש את החבר שלה.

אנחנו צופים יחד בתחרות ספורט בין קבוצות של סטודנטים מאוניברסיטאות שונות בפאריז. יש שם קבוצה מ־HEC האוניברסיטה שבה אני מלמד. אני מתבונן בשחקני השח־מט, ולא שם לב שהישראלית מצלמת אותי. לא נראה לי שנתתי לה רשות לצלם אותי, עם הכובע המצחיק שיש לי על הראש. קר כאן באפריל, 10 מעלות. כמו חורף נוראי, כמו סערה בישראל. ועוד מה יגידו הסטודנטים והסטודנטיות, אם יראו את התמונה המצחיקה הזו שלי? מי יודע מה הם חושבים עלי, שני הישראלים האלה, בגיל הסטודנטים שלי? בטח איזה גולה ישראלי שנרקב לו כאן בגלות, ואין לו מה לעשות רק לבוא לגני לוכסמבורג במרכז פאריז, כדי לשחק שח־מט. זה עד כדי כך נורא?

שוש הגיעה כמה וכמה פעמים לבית החולים רמב"ם, כדי להיות כאן עם מרטין בזמן מחלתה. עשתה מעשה אחד נעלה מכול. הביאה את בריג’יט קשתן לנגן ולשיר למרטין את שיריה המיסטיים. באמת היו אלה כמה רגעים של יופי ומנוחת הנפש. לחולת סרטן אוהבת מוסיקה מושבעת. כמה נעימה שירתה של בריג’יט. רוחנית בייחודיותה. אברהם גם רוצה לחזור בתשובה ולכבול את עצמו ל־613 מצוות חזקות.

אבל אברהם התאהב בשוש. יש לה כמה מועמדים במקביל. בזמנו גם דודו טופז היה מועמד ברשימותיה. כמה סבל גרמתי למרטין בגלל שוש. אינני יודע. אני בהחלט יודע. אני רוצה לחזור בתשובה על חטאי בעולם הזה. איך לנקות את חטאי בצורה הטובה ביותר בלי לכבול את עצמי? עלי לשמור על חירותי. חירות המחשבה, הרגש, הרצון והעשייה. האם זה ניתן?

תפארת נסעה לאוסטרליה ורצתה להישאר שם כל חייה. היא הציעה שנבוא כולנו. כדי לברוח מהפחדים כאן, במדינתנו האהובה. כל הזמן יש סיבות לפחדים נוספים. לברוח. פעם זה האטום באיראן, פעם סוריה, פעם הטרוריסטים. המתאבדים שלא נדע. כל פעם משהו אחר. ולברוח זו לא הדרך למשפחתנו האמיצה. אנחנו לא בורחים. אנחנו לא נמושות. אנחנו אוהבים את ארץ הקודש ורוצים רק בטובתה ובטובת עמנו. ותפארת הרי נולדה לתפארת מדינת ישראל. למען השלום והחזרת השטחים. אני לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל אני מבין שצריך לתת משהו בתמורה. אם מבטיחים לך שלום אמת וחותמים איתך הסכמים שיבטיחו את בטחון העם והמדינה. מדוע לא לעשות שלום ולהרגיע את כל העולם ואשתו? מי זו אשתו של כל העולם?

תפארת לא נסעה לאוסטרליה כדי לברוח מהחיים בישראל. היא אוהבת את החיים כאן יותר ממני. ממך. מאיתנו. היא נסעה לטיול שהתארך, כי פגשה את ג’ף, התאהבה ונשארה שם איזה חמש שנים או קצת יותר או פחות. טוב שיש סקייפ. אז לא היה. ואז מתברר הסיפור האמיתי. הסיפור מאחורי המיליונר. הפתעת העונה: לג’ף יש ילדים מנישואים קודמים. את זה היא מגלה רק לאחר נישואיה.

חתונה לבנה, רק בשביל אישורי שהות באוסטרליה. בכלל מי חשב להתחתן בגיל הזה? ולהביא ילדים? נו, אישה חייבת לחשוב על זה יותר מגבר. הרבה יותר. זה ברור. לא? ואז מתבררת האמת לאמיתה. ג’ף גם התאהב בה. וגם היא בו. אחרי שקיבלה אישורי שהות. מתברר שלג’ף היו שתי נשים קודמות. ולכל אחת מהן יש לפחות ילד אחד או שניים… ואז מה קורה? אנחנו במישלנגה. מה מתברר? לג’ף הייתה עוד אישה. שלישית. כן. לא יאומן. אישה שלישית. בזמן שהיה נשוי לתפארת, הכניס להריון בחורה ברזילאית. אוי! האיש הזה פורה ומפרה כל אישה שעוברת בדרכו. ומה יהיה על הילדים הללו? שזכו לגנים של הטירוף? הברזילאית מבקשת הרבה כסף. כדי לגדל את פרי בטנה ופרי בטנו. אך גם שתי האמהות הקודמות מבקשות המשך תמיכה בילדיהן. הרבה כסף למי שהוריו המיליונרים לא מוכנים להגדיל את הקצבה. להיפך. בודקים כל קבלה, וכל מסמך. כל חשבונית על הבנזין שלו. על האוכל שלו, על המסעדות שלו. לא יאומן כמה קמצנות יש בעשירים האלה? זהו איפיונם העיקרי. איך קמצנות מתחברת לכסף? זה נורא. לא. כן. לכם זה הרי לא משנה כי אתם לא מיליונרים וגם לא פגשתם אחד כזה. אבל לנו חשוב לנהוג ביושר. ולקחת את מיליון השקלים כדי לקנות לתפארת דירה משלה. בתל־אביב. כמובן. ג’ף אומר שגם לאביו הייתה פילגש במשך שלושים שנות נישואיו. עד שאמו עלתה על זה, וגילתה שזו המזכירה.

הוא אומר לי,

ואז היא אומרת לנו:

היא בוכה.

תפארת שלי. מתוקה שלי. חיי שלי. ממש בוכה עם דמעות. אני מאמין למראה עיני. אתם לא תאמינו.

לא רוצה לספר איך שוש עשתה את הבת שלה באילת. זה ממש לא קשור לעניין עצמו. ולעצם העניין עצמו. על מה בדיוק אנחנו דנים כאן? הרי שוש חזרה בתשובה ולפני זה גרה בבית ענק בעיר צדדית. ועברה לעיר מרכזית. ורק השכר דירה שלה… 2000 דולר דאז. זה כמעט המשכורת שלי מהטכניון, דאז. אז היא חיה בתנאים טובים ויפים. אבל הבת שלה משגעת אותה. מתגעגעת אליה. ואיך היא ילדה אותה בסבל נוראי. וכמה מסכנות יש בילדה. איך היא נולדה. הגוף שלה… הגוף של שוש כל־כך מושלם. בתמונות. לפני ההיריון. למה לאחר ההיריון היא נראית אחרת לגמרי? למה? ולמה קרה לה אסון עם ילדה פגועה? איזו נשמה ענקית יש לילדים האלה שמגיעים לכאן פגועים שכלית, גופנית. נשמה עולמית! שבעה חודשים היה עליה לשכב בבית חולים בשמירת הריון. וכמה חשוב היה הדבר עבורה להבין את החולים האחרים. במיוחד כאשר מדובר בסרטן. גם לה היה סרטן אחד קטן על האף. סרטנוני קטנטנוני.

כאילו שאני לא רואה. אני רואה. אני לא רוצה לראות סרטנים על אפו של איש. אני רואה שמישהו חתך לך את האף ואני צריך להאמין לך שזה מניתוח סרטני. לא רוצה להאמין לך. די תעזבי אותי עם הסיפורים שלך. לא רוצה לשמוע עלייך כלום. תעזבי. עכשיו ברצינות, שוש, רציתי לשאול אותך שאלה ישירה, אמיתית. תעני לי אך ורק בכנות. אם את לא רוצה להוציא לאור את הספר שכתבנו שעות וימים ביחד. אם את מתעלמת מהעבודה העצומה שהשקעתי בך. ואת לא יחידה, יש עשרות כאלה, כמוך… שרק לוקחים לוקחים לוקחים. בפאריז יש המון בעיות היום עם שוכרי דירות שלא משלמים. זה נגע שפשט בעיר ובעלי דירות החליטו לא להשכיר יותר את דירותיהם מפחד מפני הנגע הנוראי. זה יוביל לכך שאנשים ישכבו ברחובות. יש כבר המוני צרפתים קבצני־נדבות כמו שלא ראיתי מעולם, קודם. עניים מכל הסוגים מסתובבים ברחובות פאריז ומבקשים נדבות. ורבים שיכורים הגרים בגנים. כולל גני לוכסמבורג. מה גם שיש שם שוטרים ויש שומרים עם נשק חם, ששומרים על המקום. השיכורים יודעים להיחבא כראוי. לוקחים, לוקחים, לוקחים לך את הלב. זה הכי גרוע. נניח לקחו כסף. או קי. לקחו. הכסף הלך. הכסף חזר, יהי שם הקדוש מבורך לעד. אבל לקחת לך את הלב. אתה מתאהב בה, היא מלמדת אותך כל מיני שיטות משכב, כל מיני תנוחות וכאלה. היא מעלה אותך לדרגת נסיך, מלך, אביר. ואני? מה בסך הכל ביקשתי? שתאפשרי לי להיות נזיר! וכתבנו על זה ספר מדהים. אז מה עשתה שוש? לקחה את הספר והסתובבה איתו בכל הארץ כאילו היא כתבה ספר על נזיר. נו באמת? ולאחר שהבטיחה להוציאו לאור. לך תדע היכן הספר? זה לא עניין הספר. זה כן עניין הספר. זה עניין הלב. נתתי לה את ליבי. איבדתי כך את ליבי מספר רב של פעמים בחיי. ומעולם לא הבנתי עד כמה הפסד של לב, הוא הפסד קשה מנשוא. הרבה יותר מאשר כסף. כאשר אתה או את, מפסידים את הלב שלכם. מה נותר? ראש וגוף חלולים.

לכן, אינני יכול ללחוץ על תפארת לא לכיוון הזה ולא לכיוון הזה.

ככה זה בעולם המאגיה השחורה. אנשים מעבירים רעלים בעולם הבלתי־נראה.

תפארת כינתה אותה “התולעת”. מיכל הייתה בת 39 כמעט בת־גילה של תפארת. והיה עליה להחליט אם היא רוצה עוד ילד אחד או כמה. ותראו את ההבדל הקטן. למיכל כבר יש שני ילדים. אז למה לכנותה תולעת? התאהבתי במיכל וינשק פי הנזיר את שפתיה. היא בכלל הייתה קרה כקרח לנשיקה המתנזרת. אבל המשחק מצא חן בעיניה. ובדיוק נפרדה מהחבר שהיה איתה ארבע שנים ויותר. המסכן בא גרוש, ארבעה ילדים ממררים לו את חייו. והרבה חובות. אז מה תבקש ממנו. בסך הכל רצה הפסקה כדי שיוכל לצאת עם מישהי ששבה מארה"ב. נו? זו שאותה אהב בתקופת בית־ספר. חיפש ככה עוד ניסיון אחד, מחוץ לחברות עם מיכל, ודי. מה שאנשים מרשים לעצמם כשאת מאוהבת בהם. אבל אל דאגה, הגלגל תמיד מסתובב ברגע מסוים את למטה וברגע אחר למעלה. הכל נע. הכל משתנה. התאהבתי בה והיא לא בי. למרות שלאחר מכן התהפכו כל העולמות. כעת אני מאוהב בה והיא לא בי. למה זה תמיד קורה? באהבה יש תמיד סבל. תמיד אחד סובל. ותמיד זה אני? למה? למה להתאהב. אהבה זה סבל? כנראה שכן. אם אין סבל, איך תדע שזו אהבה? אם תהיה לך רק אהבה בלי סבל. ישעמם, לא?! אז אלוהים הכניס את הסבל כחלק מהותי מן האהבה כדי לכבול את האדם אליו. האהבה היא כלא. ורק מעטים הצליחו להשתחרר ממנו.

כמה מכם הצליחו להתגבר על הצורך המיני? תצביעו. הנה, אני מוכן לספור אצבעות… איש לא מרים אצבע. סימן שכולכם עבדים נרצעים לאהבה המינית. מעולם לא עלה על דעתכם הרעיון הזה שכולנו עבדים לאלוהים, גם בלי 613 המצוות? מהם סוגי הסבל: סבל על זה שלא מחזירים לך אהבה. סבל על זה שמחזירים לך אהבה אבל לא כפי שרצית…סבל על הסבל… הגיע הזמן להתגבר על הסבל של מי שלא מחזירה לי אהבה, על אהבתי אליה. היא רצתה לשכב ואני נזיר אני. מה אוכל לעזור לה במשכבי נזירים? איך אביא אותה לשיאיה, אם טוענת היא שכל מגע בגופה מעורר בה אורגזמה, אבל מגע באבריה נאדה, כלום, אין רגישות. כי בגיל 16 שנים נאנסה. וואלה (בצרפתית: voila.) הנה. כל הסיפור מסתכם תמיד באיזה גבר אלים שלקח אישה בניגוד לרצונה והחדיר את תוכו לתוכה, ללא רשותה. ועולם שלם נהרס, והילדים שיבואו לאחר מכן מתוך רחמה. והילדים של הילדים שלה, יהיו לצערי מסובכים בגלל אותו גבר. פושע! רוצח נשמות!

למען בריאות נפשה הצעתי לה מאה אלף דולר כדי לבנות את ביתה לתפארת מדינת ישראל. הבית יוקם ליד הר תבור המקודש לנוצרים, שבו התפלל רבי ישוע היהודי שהתנצר, והיה נזיר כמוני, כמעט… את תפילתו “אבינו שבשמים”. כמובן, בלי כל צל של ספק, תפילתו זו מגיעה אלינו, מהיהדות שלנו. שלנו. לא שלכם. שלנו. אה! בה! ציגלה מה! שלנו ולא שלכם. משחקי ילדים. צחוקים.

בתנאי שתביא איתי עוד ילד. מייד, בלי היסוס, מיכל ביקשה שנת חופש לאחר הלידה. ותראה את תמימותי כי רבה עד מאוד, ותאמר, ואחרי זה עוד תינוקת, ועוד שנת שבתון. אמרתי “למה לא?” תנאים וחוזים הרי חייבים לחתום בחיים. מרוב אהבתי למיכל, לא ידעה נפשי. ואתן לה מכל טוב ארץ זבת חלב ודבש ולא אבוש. ויהי בוקר והיה ערב יום חדש. ואני נזיר. ולא מבין כלום ביחסי אישות. בניגוד למקובל ביהדות, בניגוד ל"פרו ורבו ומלאו את הארץ", אצלי ותיבש הארץ חמישים ומאה שנה. בניגוד לשופטים שידעו מלחמה וידעו להביא שלום. ותשקוט הארץ שלושים שנה. אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות… וירא כי טוב. ואני לא ראיתי. והיות ולא הוכנסתיה להריונה. ביקשה חופשה ממני. והיה ברור שזו פרידה.

לא הבינה את אהבתי שבאה לרפא את ליבה. שבאה לרפא את נשמתה. שבאה לרפא את משפחתה ואת בעלה שממנו התגרשה ואפילו את החבר שבא אליה שבוע לאחר מכן. למה נבהלה ואותי סילקה? הרי לרפא את איבריה באתי והלכתי. וירקבו. המכונית שלי הפריעה לו לחזור לביתה. ברגע שלא ראה עוד את המכונית, הבין. איש חקלאות. איש של טבע, מבין סימנים מהטבע. אם החיטה לא צומחת סימן שלא השקו אותה כראוי. אבל הבן נהג לומר לי. במיטה. כן, הבן והבת באו אלי ושכבו איתי באותה מיטה, כשאמם הלכה לעבודה. קראנו ספרים יחדיו. נפתחנו. פטפטנו.

מיכל, הרי התגלתה בשקריה. מעולם לא רצתה להודות באהבתה לגרושה. הרי הגרוש המתוקי הזה, אבי ילדיה, הבא ומביא אוכל, העוזר לה בכל מכל כול, בעת בגידול ילדיו = ילדיה. למה לזלזל בו לעזאזל? לסיכום, בקיצור. במילים אחרות. מה אומר על מיכל ולא אמרתי? למה תפארת קראה לה תולעת? למה? לשם מה? מהי יועיל שם שמתאר אותה במערומיה?

שאלה אותי יום אחד מיכל.

קל היה להבין שהיא איננה אוהבת את גופה. ולכן מכסה אותו בכל מיני סמרטוטים.

תפארת אומרת שנחמה הכי מתאימה לי.

והנה תשובתה של תפארת:

נחמה היא אוטודידקטית. היא לא למדה באיזה בית ספר גבוה. מה שתפארת לא יודעת על נחמה. גם אני לא יודע הרבה. בת לאימא חצי אינדונזית, חצי שוויצרית, לאבא שמקורו היה ממשפחה יהודית שהתנצרה מרצון. מה נעשה עם הגויים האלה שהתנצרו? טובים השניים. טוב להיות גם יהודי טוב ומקיים מצוות, וגם קצת נוצרי טוב. כי מי יודע אולי אלוהים הוא בכלל נוצרי? ואלוהית אינדונזית? סימן שיש בה דם מוסלמי. אהה! דם מוסלמי זה כבר משהו מיוחד. מוזר. התאהבת בדם מוסלמי? אוי! אוי לי ואבוי לי!

איזה כיף לך! אם נתבונן מצד הנוצרים? הרי רבי ישוע היה יהודי, ואחרי זה הוא בעצמו הקים מפלגה (דת) נוצרית ראשונה. הוא בעצמו היה לראש הכנסייה הנוצרית. ומאחר שקודם היה רב. אם רוצים להיות כמו ישוע, גם יהודי, רב יהודי וגם מקים דת חדשה. אז צריך להיות בעת ובעונה אחת גם נוצרי וגם יהודי. ואז אתה מנצח את אלוהים כי אם הוא נוצרי, אתה נוצרי. ואם אלוהים יהודי, אז אתה גם יהודי ואז אתה משתייך לאלוהים הכי נכון על האדמה.

ואם אלוהים הוא מוסלמי? לא יכול להיות! כזה אכזר? האסלאם זו דת ששמה שלום. מה אתה חושבת משמעות המילה איסלאם? אז אם היא אינדונזית, אז יש סיכוי שאלוהים יוותר לך הודות לדם האינדונזי שיזרום בעורקי ילדיך? לך תדע!?

יצאתי מביתה של מיכל, בבושת פנים. חבול. פצוע. ועוד יותר מכול, ליבי נשאר בידיה. והיא ידעה זאת. התחילה סדרת מכתבים נוראית, איומה, כואבת, מתסכלת בשבילה. ועוד יותר בשבילי. אני שהמתנתי שהיא תעשה את המעשה הנכון ותשוב אלי, לחבק אותי. והיא דמיינה שאני אעשה את המעשה הנכון ואבוא לחבקה אל ליבי האוהב. שהיה בידיה כמשחק שח־מט שניהלה בו גם את השחורים וגם את הלבנים.

ג’ף מדבר על משפחה. גם הוא רוצה להקים משפחה. אבל יש לו כבר שלוש נשים, שלושה ילדים, ועוד אחד בדרך, ברזילאי.

כי בוקי לא יודע להפסיד. הוא מפסידן גרוע. אם מפסידן גרוע, שאיננו מסוגל לסבול הפסד כל חייו, יצר במו ידיו, במו גופו את ג’ף, כדי לגרום לו להפסיד כל הזמן. אז מה הם רוצים מאיתנו? שניתן להם עוד שבע שנים את תפארת מדינת ישראל הקדושה, שהפסידה שבע חיים מחייה, למענם? הם לא מוכנים לשלם לו את חובותיו באוסטרליה. הם לא מוכנים לשלם אקסטרה. מעבר לקצבה החודשית. נאדה. כלום.

כל בוקר בוקי ואותה אימרה באנגלית:

כאילו הוא ברא את היום או לפחות את השמש. כאילו הוא האל, הכל יכול, המסוגל להביא חושך או אור לילדיו. לעובדיו. לשוכרי דירותיו. למיליונים המתגלגלים בין אצבעותיו. לא לראות שהוא בעצמו ברא לעצמו את החושך הזה, את הבן הרך הזה, המפונק הזה, שלא מסוגל להתמודד עם החיים הקשים, ומצא לעצמו דרך לברוח פנימה, לתוך עצמו. ולבד שלא להתמודד עם אביו ועם אמו. וואי לי! אוי לו! איך אדם לא רואה את המתרחש בתוך עצמו. איך הבן שלא מצליח לפקוח את העיניים כל בוקר. ומילל ובוכה על מר גורלו. מה יהיה על תפארת? האם צריך לשחרר אותה? מידיו הכובלות של בוקי? הנזהר כל־כך, שרק לא אבקש ממנו מיליון שקל כדי שתפארת תקים משפחה נורמלית בישראל?! להתחתן, כי הזמן לוחץ. הזמן הנשי. להקים בית בישראל. בית יהודי, קצת נוצרי. אולי קצת בודהיסטי. אולי קצת מוסלמי? אולי קצת כלל־אנושי כזה, אוניברסאלי?

מה רע בבודהה? פרופ' יעקב רז, גדול הבודהיסטים בישראל. הוא בודהיסט? לא יודע. אבל לשמוע הרצאה שלו. זה כמו להיכנס לבודהיזם ולחיות בתוך דת אחרת לגמרי. ואולי אלוהים הוא בודהיסטי?

שוש באה עם שיטות ניו־אייג’יות, של חשיבה חיובית ועזרה לנו המון. גם ברגעים הכי קשים של טיפולים כימותרפיים, ושערות נושרות. הייתה לה מילה טובה וצחוק מלא על השפתיים. ואיך שלא לאהוב אותך שוש, היקרה בנשים? שמעולם לא חשבת לחטוף לנשים הכי אהובות עלייך את גבריהם? ולומר לאישה,

וככה לסובב לה את הראש, ומאחורי גבה להשכיב אותו… או לומר לגבר שלה את אותן מילים עצמן, בלי לדעת שלפעמים יש אנשים קצת יותר חכמים או מתוחכמים ממך ומסוגלים לעלות על שקרייך הפתולוגיים. מסכנה. מה לעשות? אמנם לא היה שם אונס. אבל היה שם משהו, איך נקרא לזה? בואו לא נקרא לזה בשמות. כי מה בסך הכול? ילדים קטנים, תאומים. היא ואחיה התאום, מה ידעו על האיסורים? מה הם מבינים? ילד וילדה תמימים נוגעים, לא? חודרים לא! לא ולא! ואולי היו זוג נשוי בגלגולים קודמים? מה שהם עושים בהיחבא במיטות, כשאימא ואבא ישנים? את זה לעולם לא תדעו. ילדים מסתירים אמת, אפילו מההורים שלהם. בעיקר מההורים שלהם. בוודאי מהמורים שלהם. ילדים זה עם סודי. קשה מאוד לעלות על העקרונות שלהם, אם לא ממש עוקבים אחריהם צמוד־צמוד. לאט לאט הם נעלמים מעולמכם. וזהו. רציתם שמישהו יטפל בכם לעת זיקנה? נא לכם!!! אצבע משולשת!!! אל תסמכו על ילדיכם…

שוש באה והביאה שיטות חיוביות מהניו־אייג' הישראלי. מהן? חנות מזכרות. אתה בא לסדנאות, מלטפים אותך, מחבקים אותך, ומשאירים לך אותן צלקות. ואולי אפילו מוסיפים לך חדשות. לא כולם. יש סדנאות מופלאות. יש סדנאות אדירות. יש מיעוט של אנטי שרלטניזם. מיעוט. וכך לאט־לאט הבינה שמרוב שיטות ומרוב סדנאות, הכל חוזר על עצמו. ולא נותרה לה ברירה אלא לחזור בתשובה כדי להילחם בעצמה על עצמה, כדי להציל את עצמה מעצמה ולא כדי לשרוף את עצמה באובססיה…

עכשיו מיכל כותבת לי מכתבים, ומיתממת כאילו, מה כבר קרה. בסך הכל הלכנו לנו כל אחד לכיוון שלו ולא נולדו לנו ילדים משותפים. ואין לך שנאה שהיתה לך כלפי החבר שלך, שעזב אותך בשביל אחרת מארה"ב, אז מה את כבר רוצה ממני. אני כבר לא שלך. ואני אחזיר לעצמי את הלב שלי. מתי שיתחשק לי. כל עוד מתחשק לי שהלב שלי יהיה בתוך הלב שלך, הוא ישאר שם לנצח. במובן של נצחון הלב על המוח. זה שאת בוכה יום ולילה על כך שהחבר שלך עוזב אותך כל בוקר והולך למשק שלו. לפרות שלו. לשדות שלו. מיכל חזרה למיטה שלו. בתקווה למצוא אהבה אחרת. זה שהוא מרשה לעצמו לרעות בשדות זרות, ואת תשארי רק המשנית שלו. תמיד תישארי האישה השנייה שלו. אני לא זקוק לנשים כדי שתטלנה עלי האשמות מהסוג הזה. היכן היית? כמה זמן בצרפת? אנגליה? צ’כוסלובקיה? קונגו? הודו? יפאן? איזה תיאטרון בנית? כמה חתיכות השכבת?

אני נזיר אני.

אני רוצה שקט בבית. אני רוצה לכתוב את החיים שלי. ככה. לקפוץ מתמונה לתמונה. מחיים לחיים. כמו שהמוח שלי עובד. בלי הפסקה. תמונות. כמו סרטים כאלה שעוברים לי בראש. זיכרונות של עוזב קיבוץ. לא רוצה לדבר על הקיבוץ. שם רצחו לי את הלב. לא נכון. בלי האשמות. את מי מאשימים? את עצמנו. שנשארנו. לא נשארנו. לא ברחנו. קיבוץ הוא מקום טוב. לפחדנים. אנחנו הרסנו לעצמנו את הלב. כי פחדנים שפוחדים לעזוב קיבוץ. אבל עכשיו החליטו למכור שטחים. לתת חצי דונם לבנים ולבנות הקיבוץ. אולי כדאי לחזור ולהיות חבר קיבוץ?

תפארת, שלא תזדקקי לעולם לשוב לקיבוץ. ותדעי למצוא לעצמך את דרכך זרועה בדבש מלכות. שלא תצטרכי את הטובות שלהם, הטרמפים שלהם, כדי לצאת לתל־אביב. שתהיה לך מכונית פרטית משלך. שלא יהיה לך צורך לבקש מהם, שיעשו לך טובה ויתנו לך חצי דונם, שמגיע לך מתוקף היותך נכדה של הסבים האשכנזים שלך. שבנו את הקיבוץ. שבנו את המרפאה. שנתנו את כל חייהם למען הקיבוץ, ולא השאירו פרוטה, לירושת בניהם. אפילו לא פרוטה. אבל כמה אהבה!?

כמה?!! וואווו!!! מיליונים של אהבה! מיליארדים! טריליונים של אהבה!

ימכרו את השדות. את שדות החיטה והבוטנים, את שדות הכותנה והפרדסים, את עצי הפרדס הישן כבר כרתו. מרוב רצון להתעשר. הכל כדי להתעשר ממכירת קרקעות לא להם. אוי, שוב נכנסים לשאלה הפלסטינאית. האם נקנו בכסף טוב, כן או לא? מידי הערבים? האם נלקחו בכוח? לא עוסק בפוליטיקה. זו בריחה מן המציאות באזורנו. אני מאמין בשתיקה. לא בסיפור. לא בכתיבה. לא בתיאורים פסטורליים. לא בדיבור. אני מאמין בדיבר. אני מאמין.

זו הייתה הפרידה הכי קשה של חיי. אני לא מדבר על סבא וסבתא שלי, אותם מעולם לא הכרתי. אני גם לא מדבר על אבא או על אימא שלי. פרידה בהחלט לא קלה. עד היום מתגעגע אליהם ובוכה. אני מדבר על סוג אחר של משפחה שלי. סוג חדש, אדם חדש. לא יכולתי לסבול את הפרידה. הזו. האחרת.

אנשים בבניין בפאריז, אומרים בוקר טוב. כן, כולם אומרים בוקר טוב, כולם מאחלים לך בוקר טוב. כולם, ממש כולם. אין מישהו כאן בבניין שאני מתגורר בו כעת, שלא מאיר עיניים, מאיר פניו בראותו אותי. כולם אומרים ערב טוב. כולם. ולפעמים גם מחזיקים לי את הדלת, עבורי, כדי שאוכל להיכנס בלי לרשום את המספר בכניסה, הפותח אוטומטית את דלת הכניסה הראשית. יפה מצידם. גם בחיפה אנשים אומרים שלום, או בוקר או ערב טוב, אבל לפעמים מחמיצים פנים. לא שהם מודעים לפנים החמוצים והחמוצות שלהם. זה הפך להיות הרגל. גם ביער ורסאי, יש אנשים שאומרים לך ערב טוב, בוקר טוב אבל הפנים שלהם לא מאירות לך את הבוקר, כמו הפנים שלו. של מי שהיה לי כל־כך קשה להיפרד ממנו. ואני לא מדבר על אבא שלי ועל אימא שלי.

ממרטין עוד לא ממש נפרדתי. היא כאן איתי כל הזמן.

מאבא לא נפרדתי, הוא הלך בלי להגיד שלום. הוא אמר שהוא הולך. הוא הכין אותי. אבל לא הבנתי למה הוא ממש ממש מתכוון. אני מבין את עוצמת הפרידה רק לאחר מעשה. פתאום האדם כל כך חסר לך, שבא לך למות. אבא חזר מאמריקה בחלומותיי. פתאום הוא היה כל־כך חי. כמו ניצוץ של אור. פתאום האמנתי לרגע שאבא שלי חי. לפעמים, אפילו מלאכים משגעים לך את המוח בחלומות ובכוונה תחילה הם מופיעים כמו שדונים קטנים, ולהיפך, לפעמים שדונים קטנים, הם למעשה מלאכים גדולים של אור ואהבה. לך תדע מה מחכה לך מעבר לוילון של העולם הבא?

בפרידה מג’ף, תפארת נהגה כמו בת שלי. כמו בת של מי שלמדה את תורת האחווה. היא נשארה איתו. באותה מיטה עד ליום האחרון. ליום הפרידה. אמרתי לך תפארת אחותי, את היא התפארת של מדינת ישראל.

הפרידה הכי קשה שלי הייתה ממיכאל.

הם ישנו באותה מיטה כל לילה. אינני יודע מה קרה כל לילה. אם קרה משהו ביניהם כל לילה. או לילה כן, לילה לא. אבל היא הייתה לידו. כאחות בית חולים צמודה. תמכה בו כמו אמא מפנקת. תמכה בו כאישה אוהבת לכל דבר ועמדה בגבורה רבה בכל תלאותיו. כל תהפוכות הנפש שלו. היו תהפוכות הנפש שלה. לתפארת.

ממיכאל לא ממש נפרדתי.

גם משוש לא נפרדתי. מאז אותו עניין עם הספר הזה שקראנו לו: “שיחות עם מתנזר” או “עם נזיר”…לא זוכר במדויק. מאז לא ראיתי אותה. פשוט לקחה שליטה על הספר והסתובבה בכל העולם איתו, כאילו זה ספר שכתבה עם נזיר, ששמו לא הוזכר. ונניח שכתבנו אותו יחד. היא, שהיו לה אמצעים רבים להוציאו לאור. מה עשתה? ונניח שרובו נכתב מתוך הראש שלי, היא רק הדפיסה אותו. מה, לא היה מקום להחליט ביחד. לבחון מה עושים. במקום סתם להיעלם אל תוך תרי"ג מצוות ודי.

לא נפרדתי ממיכאל, כי אי אפשר להיפרד ממיכאל.

תפארת נשארה נאמנה לו, עד יום המשפט. כמה יושרה יש בה בילדה הזו. באחותי, בתי, מחמל חיי. כמה אהבה יש בך. את תפארת לכל אוהבייך. לאחר מכן, לאחר שהוכרזו גרושים, חשה לגמרי חופשיה לעשות כרצונה. לצאת, לבלות. ג’ף ידע שיש לה ידיד שכותב איתה תסריט. לתפארת יש לב אוהב. היא כמוני. אני לא אבא שלה. היא כמו בת שלי. מתאהבת. שוברת לעצמה את הלב. נותנת את הלב שלה לשבירה. הנה הלב נשבר מרוב אהבה לשון. בחור שפגשה במישלנגה. יפה תואר, חתיך במובנים של הבנות התל־אביביות שמסתובבות רווקות בלי חבר. ואוי כמה כואב לראותן כך. מתרווקות. במובן שהן ממשיכות בתהליך הרווקות, והכאב גדול. מה ילד יום? האם תצלחנה להביא לעולמן את אהוב ליבן לפני שהזמן יעשה את שלו ויסגור את רחמן לעד? כמה כאב. הפרידה הזו של אישה צעירה מרחמה. למה הטבע עשוי כך? איך אלוהים ברא את האישה? למה זמנה קצוב וזמנו של גבר לא? שעד גיל 40 עוד תוכל ללדת ולאחר מכן האימא מסכנת לא רק את חיי העובר, אלא גם את חייה שלה? למה בראת את האישה עם הפחד הזה? אלי היקר? אלוהי? למה לא נתת להן עוד 20 שנות אהבה? עם פרי בטן? לכל דבר יש סיבה. לפעמים גם כמה סיבות לא תצדקנה דבר שכזה.

לא הצלחתי להיפרד ממיכאל, למרות שהוא נפרד ממני, ולא פעם אחת נפרד ממני. לא פעם אחת.

נסענו. בוקי החליט לתת לנו את מכוניתו הישנה. יש לו מרצ’דס ממש ישנה. גרוטאה. אבל לפחות היא נפלה לידי ברגע המכריע, לפני הגירושין. והדבר איפשר לי להעביר את המזוודה לחב"ד, לחדר “אילת” הממוזג. להעביר את חפצי בטענה שנחמה מבקשת. זה נכון שהיא ביקשה. אבל היא חשבה שנגור באותו חדר. ולא גרנו באותו חדר. היא גרה ב"נהריה" ואני ב"אילת". מרחק עצום. פתאום ג’ף לא רצה שאעבור לגור במלון חב"ד. ביקש שאמשיך ללון אצלם. כנראה התרגל לנוכחות ההילר. אני לא מטפל. אבל אם מישהו מבקש ממני, אני יכול להניח את ידי על מצחו ולהוציא לו כאב ראש, לשחרר ראש. איך זה קורה. אני לא יודע. אני יודע שלפעמים זה מצליח לי. עם תפארת, תמיד. לא ליד הטלוויזיה, אלא בחדר שקט. בלי מוסיקה. בשקט מוחלט, אני מבקש מהמלאכים. לפעמים הם שומעים. הם עושים זאת בקלות. אינני יודע מה הם עושים. אני יודע שהם יכולים להסיר כאבים. הנימוק שבא מ"נחמה רוצה". עזר. הרי ג’ף לא הסכים שהיא תעבור לגור אצלו, מראש. עכשיו אני בחב"ד. המקום הרבה יותר רגוע מביתו של ג’ף והקריזות שלו. הצעקות, הסבל, הכאב ובמיוחד השיחות עם אמו שמוציאות אותו מדעתו. הוא פשוט נטרף כל פעם מחדש.

אי־אפשר להיפרד ממיכאל, כי מיכאל הוא ניצחי. כך גם אומר ג’רר בן־טולילה החבר שלי מפאריז. ג’רר הכיר את מיכאל בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא יודע מה הוא אומר. ג’רר נפרד ממיכאל.

תפארת הייתה כה תומכת וכה בשבילו במשך החודשים הרבים שבהם הוא שתק. הקריזות הקשות ביותר של ג’ף אלה הן השתיקות שלו. שבהן הוא לא קיים יותר. נעלם. דום שתיקה. סוג של מוות. עכשיו היה צריך לחשוב איך עוזרים לו, לג’ף? איך מקדמים אותו כדי שיחזיק מעמד במשפט הגירושין שלהם. ישבתי שעות עם ג’ף ושוחחתי עלי. הוא עליו. סיפרתי לו על רגעי הסבל הנוראיים בחיי. כדי להראות לו מה יפים חייו. זה לא עזר. הוא קורבן. כמה חשוב להבין את חוקי הגלגולים. אילו ידע שהוא בעצמו בחר לעצמו את המשפחה הזו, כדי לייסר עצמו. כדי לתקן אותו, אולי היה זוכה להארה ומקבל את מצבו זה בהבנה רבה יותר. כולנו נתקעים במקום מסוים בחיינו. החוכמה היא לצאת הכי מהר שאפשר מהתקיעות הזו. קל לדבר. קשה לביצוע. איך יוצאים מהתקיעות הזו? ג’ף בלי כדורים עלול להיתקע. ועם כדורים תקוע כל הזמן. תפארת לימדה את ג’ף להגיד תפילה לפני הארוחה: “האהבה האלוהית פותרת את כל בעיות היקום” תפארת חיברה תפילה משלה לתפילה של מיכאל. תפילתה יפהפה. ג’ף אומר בחצי פה, כי תפארת אמרה. אבל הוא לא ממש נמשך לתנועות הרוחניות. הוא מעדיף יהדות. היהדות מפריעה לו לפתוח לעצמו צוהר אל נשמתו. היהדות מונעת ממנו לצאת ממנה. ברגע של משבר הוא שואל:

וג’ף הלך לרב המקומי. אוי. שלא אתחיל לתאר את הרב של חב"ד. כי הולך להיות מסריח. אין לי כלום נגדו. אבל למה הוא לא מכבס ורוחץ את חולצותיו? אמנם קיץ כאן. נכון. בשעה שחורף בישראל, קיץ במישלנגה. כיף. אמנם אשתו ובני־משפחתו נמצאים בצד אחר של המדינה הענקית. כמה מאות או אולי אלף ק"מ מרחק. בסיידר. אך מדוע אינך נותן את בגדיך לכביסה? חסרות מכונות כביסה במישלנגה העשירה? מדוע בימים של חום והזעה אתה עולה לארון הקודש בריחות של “קדושה”, בכוונה רשמתי ב"מחראות" כפולות, כדי שחס וחלילה לא תבינו שמדובר בריחות קדושה. מחראות רשמתי ולא מרכאות… ג’ף הלך אל הרבי של קהילת מישלנגה ויצא משם עוד פחות מסופק ממה שהלך לשם. מלא טענות כרימון.

בוקר אחד, גם אותי הוא בדק. היות ותפארת לא מפסיקה להלל ולשבח את הדוד שלה על היכולת שלו להוציא ממנה כאבי ראש ורגלים… אז גם ג’ף רצה. בוקר אחד הוא לא קם. הוא לא קם ממיטתו. היא אומרת שתמיד הוא כך. ממשיך לישון כל היום, אם היא לא באה ומעירה אותו ושולחת אותו למקלחת. הוא לא קם ממיטתו. התחיל שיעול שלא שמעתי מימי. אחרי זה באו היללות, הכאבים. בסך הכל מחר בערב אבא שלו מזמין אותנו לארוחת ערב. הוא לא מסוגל לחשוב חיובי על הפגישה עם אבא שלו. כל הגוף שלו כואב. הוא מבקש את עזרתי. אני מעביר שעה מהחיים שלי, בניסיון להוציא ממנו כאבים מכל הגוף השמנמן והחמוד שלו. מפונק. רק הצלחתי להעביר לו כאבים חזקים למקום אחר בגוף. כך שאפשר לומר שמשהו עזר לו קצת, מעט, אך לא ממש. לא קיבלתי דיפלומה מג’ף. כמה חבל.

הכי מצערת הייתה הפרידה שלי ממיכאל. ג’רר אומר שקרא לבנו מיכאל. כותבים את שמו בדיוק כמו שכותבים מיכאל בבולגרית. המפגשים היפים ביותר עם מיכאל קורים בחיים. מול העיניים שלך. וגם בחלומות. ג’רר אומר שמיכאל יודע הכל, יכול הכול, ועכשיו שהוא לא כאן יותר, הוא כל הזמן כאן איתנו. ג’רר אומר, ג’רר יודע. אז איך אפשר להיפרד ממי שנמצא כל הזמן איתנו?

גם ג’ף נושא בדמיונו כל הזמן את תפארת מדינת ישראל. הוא כל הזמן מתכתב עימה. מתגעגע אליה. איך יחיה בלעדיה. אני מבין אותו. גם אני מתגעגע למיכל (התולעת) היפהפייה עם עיניה התכולות ועם בנה ינון, שיצר עימי קשר ממש טוב ופורה. מה יעזרו הגעגועים.

אם לא הצלחנו, אני וג’ף ליצור, אני עם מיכל את העומק הנדרש לה, אם לא הצלחנו להכניס אותה להיריון. תפארת אומרת:

אם לא הצלחנו להביא אותה להתאהבות עמוקה. על מה מבוסס הקשר אם לא אהבה עמוקה? אמון? הרמוניה? התאהבות! בעיקר התאהבות במיכל. אני עדיין מאוהב בה. כי ליבי בידיה. יאללה שחררי לי את הלב ואשחרר לך את האהבה. וכך תוכלי באמת להתאהב.

לא קלה הייתה לי הפרידה ממיכאל. גם לג’רר לא קלה הייתה הפרידה ממיכאל. וגם אם הוא כל הזמן עימנו. מה זה אומר שהוא עימנו? מה זה נותן? מבחינה רוחנית? זה נותן לך תחושה שאתה מוגן בידי מלאך אלוהים. מה ההבדל בין המלאך מיכאל ומיכאל שהכרנו כאן? שראינו אותו איתנו מתהלך עם כולנו. מרצה.

בקיבוץ הייתי תופעה מוזרה. בשנת 1975 פתאום איזה בן משק בגיל 23 מתיישב ב־5 בבוקר על הגבעה הגבוהה, על האדמה, מתבונן בזריחה… מדיטאציה. מה קרה לו? לבן המשק המתוק שלנו? משהו הסתובב לו במוח?

ואני ממשיך לשבת כל בוקר. שיבקרו. שיזלזלו בי. אני קם מוקדם כל בוקר. הולך ברגל לפרדס. יושב על האדמה הקרה, הרטובה. טל של בוקר, מלווה את ריחות פרחי ההדר. בשדות או ליד מגדל המים. מקום גבוה. המקום הגבוה הוא פסגת הנשמה של המקום. של הקיבוץ. אני מדבר אל נשמתו של קיבוץ ומעיר את כולם באורה של זריחה. ממקום גבוה, אנו רואים את השמש זורחת, ראשונים. כל בוקר לצאת אל השמש זה ממציא אותך מחדש. זה בורא אותך מחדש. אולי השמש, הזריחה, ההשכמה הזו, הצילה אותי מאותו מוות רוחני שבו חי ג’ף היום?

מיכאל הופיע אצלי בחלום ושוב הופיע אצלי בחלום ושוב ושוב. ובחלומי הוא צועד, צולע כמוני. מגיע אל קהילה גדולה של אנשים העומדים במעגל ענק. ניגש לכל אחד באופן אישי ונפרד מאיתנו. מרגש. מורה כזה אדיר, ניגש לכל אחד ואחד מאיתנו, ונפרד מאיתנו לשלום. כמו על הסלע. כל בוקר. החיוך הרחב. הלב, החום, האהבה שקרנה מפניו. מעולם לא עלתה בדעתי המחשבה שהוא מרמז על משהו נורא. שהוא בא ואומר לי שלום ולא להתראות. ידעתי ניצחי הוא. האם הוא יכול להעלם לעד? ושוב בא החלום הזה שוב ושוב ושוב. במשך שישה חודשים היה מבשר לי פעם בשבוע, בשבועיים… ואני בשלי, אינני מסוגל להבין את השלום ולא להתראות שלו. וישלח לי שני מלאכים. לבשר לי את הבשורה המרה. חודשים רבים לפני הפרידה המעשית קיבלתי את המסר. תחילה הבנתי שהוא נוסע, נוסע למרחקים. כפי שנהג לעיתים להרצות באמריקה, באסיה ואירופה. חשבתי שוב נוסע. ושוב נוסע. המוח התמים שלי לא היה מסוגל לקלוט שהמורה הזה יעזוב את קהילתו לעד. שלח לי שני מלאכים מבוגרים ממני ב־33 שנים. הוציאו אותי ממקום עבודתי במרכז הפריזאי. ונלך ביער. שוב ושוב ניסו לרמוז בדרכים שונות.

שוב לא קלטתי שאני הולך לאבד את המורה שלי. לעד. לא עלתה על דעתי המחשבה שמורה ניצחי כמותו יכול למות. ואז המלאכית אמרה לי:

גם היום מעסיקה אותי השאלה, איך הם ידעו באוקטובר? איך נודע להם? הרי הוא לא התקשר אליהם בטלפון. איך ידעו באוקטובר על מה שהתרחש רק כעבור שלושה חודשים, בדצמבר? מלאכים הם ישויות שאנו פוגשים לעיתים רחוקות. הם כאן איתנו, נראים ממש כמונו. יש להם גוף, מחשבות, רגשות. הם אוכלים וחייבים לישון, בדיוק כמונו. אך לפעמים, כשהם עולים בסולמות המיועדים רק להם, לעולם הבא. הם שולחים לנו משם כל־טוב, מליאות האהבה, אושר, אור ויופי. מלמדים אותנו מהו גן־עדן. מלאכים הם גם אנשים שהיו כאן לפני שנים ועברו לשם. אך לא כולם. לא כל מי שעובר לשם הוא מלאך. רק מי שידע לעוף כאן, יודע לעוף שם. לעוף זה מקצוע. לעוף זה מדע.

בקיבוץ הייתי תופעה מוזרה. גם היום כשאני מגיע לקיבוץ. אני תופעה מוזרה. לאחרונה בים הולדת ה־70 לקיבוץ, הקראתי את שירו של נפתלי. גם המורה מוקי צור, גדול מנהיגי התנועה הקיבוצית נכח במקום. איה שנישאה לבנו של נפתלי, אמרה לי לא מזמן:

מחמאות לא משאירים בבטן. לא כותבים עליהן סיפורים, לא רושמים אותן כדי להתפאר. כי התהילה לאלוהים היא ואנחנו רק צינורותיו. עם נפתלי עבדתי בהנהלת חשבונות. הבית שפעם הייתה בו מרפאה. המרפאה של אימא שלי. היום הבית הזה, הוא בית הכנסת של הקיבוץ. הייתם מאמינים?

פאריז, אפריל 2010