תפארת היא ילדה ברוכה, כאשר נפגשנו לראשונה, יכולתי לשאתה בזרועותיי, ולהרימה אל־על, גבוה, על־ידי, בקלילות רבה. היום אני לא יכול להרים אותה, בקושי אני מרים את עצמי… והיא הרגישה, אותו רגש, של משא כבד, שאני נושא על כתפי.

את ג’ף בעלה אני לא מכיר. כמה וכמה פעמים יצא לי לדבר איתו. הוא טוען שבא לבקר את מרטין בעת מחלתה בחיפה. לא זכור לי. אני מאבד את זיכרוני? אני זוכר אהבות. אני אוהב את תפארת. כאשר היא קטנה וחלשה אני יכול לשאתה על כתפי ולרוץ איתה. תפארת נולדה לתפארת מדינת ישראל. האמת, אינני יכול לרוץ איתה. נדבר.

ג’ף לא מדבר, הוא אוטם את עצמו. חודשים יושב ולא עושה כלום. לא מדבר. שותק. שוכב. שותק. עיניים בתקרה. שותק. במישלנגה, הוא היה אחר. מישלנגה, עיר קיט בדרום אפריקה. לא הרחק מדרבן. אני אוהב את מישלנגה לא בגלל הים שלה, לא בגלל השחורות המקסימות היפהפיות… מגישות לכם אוכל בחיוך שובה־לב, בפנים מסמיקות ולב רך. לא. כי את השחורות לא אשכח! אני לא גזעני. אני לא מבין בפוליטיקה. ולא רוצה לדבר על גזעים. כי אין דבר כזה גזעים. יש בני־אדם. לא הרחק ממישלנגה חזיתי בהצגה של שבט הזולו. התרגשתי. אני אוהב לכתוב על התרגשויות שלי. אבל זה לא מעניין, לא איש ולא אישה ולא אותך. אני אוהב לכתוב. על אהבה. גם זה לא צריך לעניין אותך.

אנשי השבט השתוללו על הבמה. במה? אדמה, כוך עשוי חימר וקהל יושב על האדמה סביב… והייתה שם, בין השחורות, אחת, יפהפייה, אולי בת 18 אולי בת 20 חצי גופה העליון חשוף לגמרי. לא יודע מדוע? אולי משום שהיה לה גוף צעיר, חטוב. יפהפה. האחרות היו מלאות יותר או ביישניות. אולי משום שהיא שרה ורקדה כמו כולם? אולי משום שידעה לתופף בתופים. מה זה שייך? בין עצי היער, והבתים מחימר, התאהבתי באפריקאית צעירה. כן, התאהבתי בגופה, בשערותיה, בשירתה, התאהבתי בקבוצת התיאטרון שלה, ובחבריה.

ביקשתי את נחמה לצלם את האירוע. היא צילמה גם בלי שאבקש. ביקשתי להצטלם עם הצעירה האהובה. היא פשוט נעלמה. היא עוד תשוב… תחילה שאלו אותה בנימוס, אם תסכים להצטלם? והיא ענתה בשפתה:

 “ככה?”

מראה על חצי גופה העליון…

 “כן”,

אמרו לה,

 “ככה, חשופה”.

הם הבינו, את מה שהיא בתמימותה גם הבינה. ואתם לא. לפתע היא חיבקה אותי אל גופה, הצמידה את נתוניה אלי, הניחה את ראשה על כתפי כאילו הייתי לפחות אחיה, או אולי יותר מזה, אני מעז לנחש. נחמה צילמה. הצילום נעשה נגד השמש, לא ממש רואים את יופייה. הצעירה קיבלה 50 רנד, סכום השווה ל־25 שקל, וזינקה לדרכה מהחיבוק אותי, כל־כך שמחה, שפשוט העיפה את השטר מעל לראשיהם של כל חבריה וצהלתה נשמעה למרחקים. שמחתי. התרגשתי מרוב שמחתה.

תפארת הזמינה אותי לגור בביתה. אני לא רוצה לגור אצל ג’ף. ג’ף לא רוצה שאני אגור אצלו. מצאנו דיור בבית חב"ד. תפארת משכנעת אותי לגור אצל ג’ף. היא אשתו, אחרי הכל. מה נעשה עם נחמה. אה, זה לא. ג’ף לא מסכים שגם היא תבוא. הנימוק:

 “יש רק אמבטיה אחת”.

האמת היא שיש עוד סיבות. ג’ף לא רוצה שנראה אותו בחולשותיו. מספיק לו שתפארת סובלת. אנחנו מטיילים בכלוב האריות. בכניסה עומד שומר. פותח שער ראשון. אנחנו נכנסים. נועל מאחורינו את השער הראשון. ורץ לפתוח את השער השני. אבל קודם, המבט שלו נזרק לעבר האריות. האם אין איזה אריה בסביבה או לביאה, מחשש שתזנק עליו לפתע. כל פעם מרים את עיניו לאותו כיוון. עיני הפחד. השומר שחי כאן, פוחד מהאריות? הפחד חודר בעצמותינו. בעצמותי. גם נחמה שאיננה פחדנית, פוחדת מאוד. ג’ף כמובן. אך תפארת לא. הרכב נעמד חמישה מטרים ליד האריות. הלביאות והאריות מכורבלים אלה בתוך אלה, שוכבים, כאילו העולם נעצר מלכת, רק הם והשמש. אסור לצאת, אסור לפתוח חלונות, ואם אריה או לביאה מתקרבים, יש לנסוע כדי לא לאפשר להם לזנק על הרכב ולשבת לנו על גג המכונית, ולמעשה על הראשים העדינים שלנו. תפארת לא פוחדת. פותחת את החלון שלה. ג’ף מה זה פוחד. ידיו רועדות על ההגה. אבל הוא מבצע את דברי תפארת. אני פוחד. אני יודע שהפחד שלהם מעורר בי פחדים מן העבר. תפארת מאיימת שאם ג’ף לא יעצור שוב ליד האריות, היא יוצאת לחבק אותם. אנחנו המומים. היא מניחה את ידה על ידית הדלת. היא פותחת את החלון. יש אוויר לנשימה. נחמה מתפרצת עליה בעוצמה שאינני מכיר. כמו שאגת הלביאות, כך היא שואגת. אני נבהל. גם תפארת נבהלת ומניחה לדלת, שנשארת נעולה. החלונות נסגרים. נחמה נרגעת. ג’ף כלל וכלל לא. הוא היה מעדיף לצאת משם. מה יהיה על תפארת? היא תשאר כאן כל חייה מרוחקת מהבית?

 “זו מכונית המרצ’דס היחידה שיש לי”.

הוא מסביר לי. בקול רועד.

בוקי ליבשיץ הוא אביו של ג’ף… בוקי נולד ב־1932 ביוהנסבורג, להורים יהודים. אבא ממינסק ואימא מליטא. הוא מעריץ את החינוך הקאתולי לו זכה בילדותו. “What a lovely day”, הוא אומר לנו כל בוקר ב־07:15, בהגיעו לשחות בחברתנו, בבריכת השחייה, של מלון הדירות שבו הוא מתגורר. בוקי הוא מיליונר. מיליארדר. הוא מתגורר באותו מלון דירות בו מתגורר בנו, ג’ף. בדירת פאר משלו, כמה קומות מעל בנו היקר, הגר בשכירות אצל אביו. לבוקי יש אולי 200 דירות, אותן הוא משכיר לאנשים שונים ביוהנסבורג ועוד כ־70 מפעלים מושכרים. הכנסתו החודשית היא 50 אלף יורו בחודש, וגם של אשתו. יחד כ־100 אלף יורו בחודש. שזה משהו כמו כפול 5 X בכסף ישראלי. בחודש. כן בחודש. כמה זה בשנה? אלא מה? הוריו התגרשו. הוא מעביר לכל אחד משלושת ילדיו סכום השווה ל־10 אלפים שקל בחודש למחייתם. כך שהם לא חייבים לעבוד. זה מאוד יפה מצידו. בוקי הולך לבית הכנסת בערב שבת להתפלל בבית חב"ד. הוא כל הזמן שואל אותי או את נחמה אותה שאלה, שמטרידה אותו:

 “אלוהים יקבל אותי לשמים, אחרי כל מה שעשיתי כדי להתקיים?”

שאלה טובה.

מה עשה בוקי שכל־כך מטריד את מנוחתו? ואמונתו ההולכת ומתחזקת באלוהים, בזכות רב מזדקן ביוהנסבורג. שהצית בו אמונה. תפארת אומרת שבוקי הולך להפתיע את כל בני משפחתו ומתכוון להעביר חלק מהירושה לבית כנסת חב"ד במישלנגה. מקום צנוע, עם המון חדרים. אני עולה במדרגות, לחדר “אילת”. נחמה גרה בחדר “חיפה”.

בגני לוכסמבורג שבפאריז, במרכזה של עיר, אני פוגש שתי ישראליות. האחת עיניה כחולות שערה שחום. השנייה, משקפי־שמש שחורים, מסתירה את עיניה. כחולת עיניים, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל־אביב.

 “גם אני למדתי שם”,

אני אומר לה. כשהיא מתעניינת בי.

אני עובר מנושא לנושא, מתמונה לתמונה, כך עובד המוח שלי. שלכם לא? המוח הוא כמו עורך סרטים. מכניס תמונות קוטע סיפור, מכניס התחלה, מחבר סוף להתחלה, ממשיך מהסוף, קוטע את הסוף חוזר להתחלה. יש משהו מוזר בחיים שלנו שכל הזמן מדברים על הסוף ומיד רצים כמטורפים לאכול, ואז רוצים הכל מההתחלה. הביטו על הולדת ילדים. אומרים שכולנו שבים לכאן בגילגול הבא, ובוודאי כבר היינו כאן בגלגולים קודמים. מי היה מאמין?

הנערה בעלת המשקפיים השחורים, היא בת 13 שנים, לא ייאמן. אינני רואה את צבע עיניה. היא נראית לפחות בת 18 או 19 או אף יותר.

"היא לא מאמינה לי, כולם מביטים בה, כולם, והיא לא מבינה למה הם מביטים בה. היא צמחה כל־כך מהר. באנו הנה לחגוג באיחור, בת־מצווה. מה אתה עושה כאן?

 “אני משחק שח־מט”.

בקור הזה של העיר פאריז בחילת חודש מרץ. קררר.

 “לא כדאי לכן להסתובב כאן בלי מעילים. חזרתי משלושה שבועות בדרום אפריקה”.

שם היה לי קיץ.

בחלק אחד של העולם קררר כקרח ובאותו זמן, בחלק אחר חם ואפשר לקפוץ לבריכה ולשחות בים.

 “אני חוקר שבטים, יותר נכון ביטוי תיאטרוני של שבטים אפריקאים. יותר נכון, פולחנים. יותר נכון מעבר מפולחן דתי לתיאטרון. בעצם להיפך. מחקר על המעבר של הפולחן לתוך התיאטרון”.

 “כמו בית כנסת”

היא אומרת לי.

 “כן, אם את מסכימה שבית כנסת זה תיאטרון, אז נכון”.

 “אז מי הצופה”

 “מי הנצפה? הצופה היחיד והכול־יכול הוא אלוהים. הוא גם נצפה. כי כולנו אלוהים!”

לא. כן. שחור לבן. מה זה משנה?

 “אולי אתה יכול להגיד לנו, מה נותר לראות בפאריז. באייפל כבר היינו”.

 “אני לא תייר. מעולם לא הייתי תייר בפאריז”.

אני מקריב את כחולת העיניים על מזבח האהבה. אני מוותר על כחולת העיניים. על מזבח הויתור. הייתי יכול. אבל אני מוותר. עיניה מזכירות את עיניה של מיכל. גם הגוף. לא אדבר על מיכל. מיכל הייתה אהובתי ב־2008, יותר נכון סוף 2008 התאהבתי בה עד מתחת לעורי. עד העצמות. לא יכול להוציא אותה מחיי. עדיין מתגעגע אליה.

בוקי מאמין באלוהים. יש לו אלוהים מדהים לבוקי. קם כל בוקר ב־7 והולך לרחוץ בבריכה. לאחר מכן אוכל ארוחת בוקר באחת מהמסעדות המפוארות במישלנגה. ואז הולך לים. שם זוכה למסג' רציני בכל הגוף. קצת פוגש חברים. לא, אין לו הרבה חברים. יש לו אחות. ובעלה כבר בן 90 שנים. אחותו של בוקי בת 84. אומרת לי:

 “בוקי הוא אדם נדיב מאוד”

אני מופתע.

“What a lovely day” הוא מהלל ומשבח את היום, בנחמדות, כל בוקר בבריכה, כאילו היה זה הוא שיצר את היום המתוק הזה, את הקיץ המופלא הזה, שעה שבפאריז קור, שלג, גשם, רעמים והצרפתים מקוררים ומנוזלים. שם ברקים ואנחנו כאן שוחים בים, בבריכה. המים קרים מאוד. גם באוקיאנוס ההודי, המים קרים. בלתי־אפשרי לשחות בים. הגלים גדולים וחזקים. אני שוחה בים. נחמה שוחה בים. גם בוקי. ג’ף הגיע לשחות, לרגע, והלך לשכב שוב. תפארת אוהבת לצפות בדולפינים. ג’ף ישן עד מאוחר. מאז שאנחנו כאן הוא קם מוקדם יותר ומגיע לבריכה, פעם אחת, עוד פעם. וזהו. קשה לו לפגוש את אביו. מלחמה. בין אב לבנו. על מה. על ירושה, על כסף, על מחסור. מחסור באהבה, בתמיכה, על חינוך נוקשה והרסני. על חוסר בחיבה תומכת, אימהית. על קשיחות. על אחד עשיר ואחד הבן שלו, בלי כלום. לכאורה. מלחמה אמיתית. אל תתעלמו.

ג’ף כל הזמן מיילל על החיים שלו. הוא בסך הכל בן 43 ויכול עוד לשפר את מצבו. אך הוא מעדיף להיות קורבן. תפארת הזמינה אותי להציל אותה מידיהם. משהו מפחיד אותה במשפחה הזו… הנצליח להצילה? איך מצילים את תפארת בלי לפגוע בה. בלי להתערב בחייה? רק אלוהים יודע.

בפעם הקודמת זכיתי לחום שמש וזריחות, גרתי באילת. שוש דרשה שאבוא אליה. הייתה לי פגישה נוראה. כי שוש התאהבה בי ואני גם. קצת. וכל הזמן היא ביקשה שארד מההר ואבוא אליה. אבל זה היה בלתי אפשרי. טיפלתי באישה חולה ולא יכולתי לעזוב אותה בשביל עוד חיבוק ועוד חיבוק של אישה שאי־אפשר לספק אותה. ככל שאתה לא מסופק, כן הדרישה שלך לסיפוקים הולכת וגדלה. ככל שאתה מגרה את עצמך. כן הדרישה לסיפוקים קלים הולכת ומתעצמת. עד שכבר אי אפשר לעצור את עצמך וזו הופכת להיות אובססיה. קשה להיפטר מאובססיות. לשוש יש את זה. היא אובססיבית באהבה. טוב שחזרה בתשובה. ממש טוב עשתה. כדי לכבול את עצמה עד כדי־כך, כדי להימנע מסיפוקים. וכו', וגמור. וכל זאת על מנת לכבול עצמה ל־613 מצוות חשובות ויקרות מפז. הלוואי שלא היו כובלות אותה. כבלה את סיפוקיה. ניתן להשתחרר מאובססיית הסיפוקים? הודות ל־613 חוקים? גם הקפיטליזם הוא כזה. ככל שאתה מגרה את דמיון הכסף שלך, כן הרצון להרוויח עוד ועוד, על חשבונם של אחרים, הולך וגדל. אני רוצה למכור הכל. שאיש לא יהיה חייב לי ואני לא אהיה חייב לאיש. למה ליצור לעצמי קארמה?! לא רוצה. לא ניתן להשתחרר כך מקארמה. לא ניתן למכור הכל וללכת. לאן אלך? אדם נמצא כאן, חי על הקרקע. לא בשמים היא.

במיתולוגיה היוונית עוף החול היווני, זו ציפור האש הקדושה, המצרית. המסוגלת לחיות במדבר 1000 שנים ויותר. לבנות לעצמך כן ולהצית עצמך. האם היה זה יצור אמיתי? עוף החול הזה? סתם המצאה אנושית? לך תדע מה יגידו על זה המדענים בטכניון… חברי… הלימודים בבית הספר שלנו היו תמיד מועילים, אבל כדי לזכור משהו צריך לעשות תרגילים. וכולנו עצלים.

אני גר בדירתם של תפארת וג’ף. בסוף מתברר שיש בדירה הזו שני חדרי מקלחות ושתי אמבטיות די מפוארות, יחסית לזו שיש לי כאן בחיפה. שלא לדבר על זו בפאריז… בושה.

נו? אז אני גר בחדר לידם, ויש לי אמבטיה משלי. נו? בפאר אמיתי. רק שאין טלפון, הכוונה לצינור המים שניתן לכוון למים חמים וקרים. אז מה? אני רוחץ את גופי כמו במצרים העתיקה. כמו עוף החול. במים קרים.

כל יום לפני השינה אנחנו הולכים למות. ולמחרת קמים לתחייה. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שכך בנויים החיים שלנו. הרי מי חי ממש בזמן החלימה והשינה? אלה שזוכרים חלומות. אבל רק מעטים זוכרים חלומות.

ג’ף רועד מפחד כל פעם שעליו לפגוש את בוקי, אביו. כנראה שבוקי איש קשוח מאוד. תפארת כלל לא מכירה את האשכנזים התל־אביבים. נו, כי סבא שלה, האשכנזי, נפטר לפני שהיא נולדה בכלל. וסבתא האשכנזייה שלה נפטרה לפני כ־16 שנים. והסבתא והסבא המזרחיים גם. תפארת כבר אחרי צבא. השירות הצבאי שלה היה מיוחד. אחות בצבא. ואחרי זה עברה קורסי הוראה וקיבלה קצונה. קצינה ראשית. והייתה יכולה להישאר בצה"ל ובעוד איזה כמה שנים לצאת לגמלאות. ולפני זה, כן־כן, לעשות איזה ילד או שניים. אבל היא החליטה לא לצאת לגמלאות מהצבא.

מעניין איך אפשר להוציאה כעת מהמשפחה הזו של ג’ף, כדי שכן תחזור לישראל ותסיים את הסיפור הזה? מבלי להתערב… ולהעניק לה תשורה על כל היופי הזה שהותירה כאן, בליבו של ג’ף. באמת שהיא נוהגת בו ביד רכה אך רמה, כשצריך. ג’ף לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר. זה בדיוק הדבר שהוא רצה למנוע ממני לראות כל בוקר. תפארת מנערת אותו, כי אחרת, היא אומרת, הוא יישאר לישון עד מחר, למה? מפני שהוא חייב לקחת את הכדורים שלו. יש לו רשימה ארוכה מאוד של כדורי… פסיכיאטריה… הרגעה… עצבים…

בוקי אומר לנו שהוא לוקח כדור שינה אחד כל ערב. זה מאפשר לו לישון.

 “שינה זה דבר חשוב”,

אני אומר לו.

 “אבל כדור? זה סם? לא!?”,

 “כן”,

הוא מצטער. כאילו באותה עוצמה כפי שהוא מצטער על הטעויות שעשה בחייו ושבעטיין, אולי אלוהים לא יאפשר לו להיכנס לגן עדן. מאז גיל 28 הוא לוקח את כדור השינה שלו. לפחות הוא ישן בלילות.

 “הוא כל־כך קשוח”. לפי ג’ף.

ג’ף ובוקי אנשים שונים. ג’ף הוא כאמן קרוע מבטן ומלידה. הוא רואה רק שחורות. שחורות על בני המשפחה שלו. כל חייו חי ומסביבו קשיחות. קור־רוח של מיליונרים. יש לו, לג’ף, לא רק הורים קשוחים, יש לו גם אח ואחות מבוגרים ממנו בעשר שנים ויותר. הוא בן זקונים מפונק. הוא פוחד לקום בבוקר ולהתמודד עם החיים. ומה הם החיים שלו? אבא שלו. והוא לא יכול להתמודד עם העוצמה של בוקי. ובוקר כבר בן 78 שנים. כולו מקרין עוצמה וביטחון עצמי. נו מה? בטח תגידו מיליונר!@ אולי אפילו מיליארדר!@ כאילו הכסף העיקר. כאילו הכסף מביא אושר בחיים? כמה מאבקים על כסף היו לתפארת עם המשפחה הזו. מה היא רוצה בסך הכל? רוצה להקים משפחה עם אהוב ליבה. ג’ף הוא אהוב ליבה של תפארת. עכשיו יהיה עליה להיפרד ממנו. לכן אני כאן. לכן התחננה שאבוא ואהיה נוכח ברגעי הפרידה. אני מפריע להם… בא להפריד אוהבים? אוי לי! אסור בתכלית האיסור להתערב בחיי האוהבים. כי במוקדם או במאוחר זה עלול להתנקם במי שהפריד אהבה.

אלך ללון ליד נחמה בחדר “אילת” בבית חב"ד. ואילו נחמה תגור בחדר אחר. כי חדר “חיפה” חם ומצחין. נחמה חייבת להחליף חדר. מגיע לה חדר נקי יותר. עדיף שתעבור לחדר “קריית־שמונה” או “נהרייה”, או אולי “נתניה”. שם אולי אפשר לנשום בחום הזה. יש מזגן. בחדר “חיפה” יש מאוורר מהימים הטובים של אפריקה. אני לא סובל מזגנים. הם הורסים את הטבע.

גרנו בנתניה ארבע שנים עם מרטין. הרבה זמן לפני שחלתה. מרטין ניגנה בחלילית צד ואני סיפרתי סיפורים שהמצאתי כלאחר־יד. והילדים בני השש והשבע בבית־ספר “יונתן”, היו מתמוגגים בזרועותיה, והיה לנו הזמן להרים הצגות ולשעשע אותם. רק לעיתים המסרים האידיאולוגיים עברו. היה עלינו להשתלט על הרעש. כרמלה עזרה לנו. כרמלה הייתה אישה במלוא מובן המילה. מדוע? משום שהתאהבה במורה לדרמה ולא יכלה לעמוד מולו, מרוב תאווה ושקיקה ומרוב עוצמת האהבה שלה. והאהבה רק הלכה וגברה עם הסיפורים והאגדות שהומצאו כלאחר יד. רק כך הלכה וגברה האהבה. וכמה עזרה זכינו מכרמלה, שהייתה המורה למלאכה. וידעה להרגיע את הילדים ולתת להם צעקה אחת עד לב השמים. וכולם נרגעו כאחד. והלכה וגברה האהבה עד שלא ידענו מה נעשה עם האהבה של כרמלה. מרטין הזמינה אותה ואת בעלה לארוחת ערב. מאותו רגע שבו ראתה כרמלה באיזה “צניעות” וחוסר־כל אנחנו גרים, בדירת הנופש של גולדמן מפאריז, חשכו עיניה. רק משום ששיחקתי אותה עני מרוד. נעלמה אהבתה של כרמלה ואיננה.

גולדמן הניח לנו את דירתו בנתניה במחיר סביר אבל כמו כל קפיטליסט, עם הטעם הגיע התיאבון. תחילה ייתן לנו לגור בה, במחיר סביר. לאחר מכן יעלה את המחיר. ואז ירוויח. בקיץ, היה עלינו לעזוב את הדירה המופלאה בנתניה. שלא היה בה דבר. חמישה חדרים, מיטות וארונות. זה העוני שכה מטריד רבים. לא את מרטין. לא אותי. בקיץ נסענו והשארנו את כל חפצינו בחבילות. עוד סדרה חדשה של היהודי הנודד. גרנו במטוסים.

אינני רוצה להפסיק את אהבתה של תפארת לג’ף. מי אני שאגרום להם להיפרד. זה אסור, זה מנוגד לכל עקרונות חיי.

המלך פאנדו, אבי שושלת הפאנדווה ההודית, הוא חלק מאותה מיתולוגיה הנקראת “המהאבהארטה”. בריאת העולם על פיהם. באותו יום שבו יצא לצוד נמר, ובשעה שהחץ שלו עף מעצמו ופגע בשני האוהבים, בשעת מעשה האהבה שלהם, נחרב עולמו. קללה נוראה נפלה על המלך, לעולם לא יהיו לו ילדים. ואם ינסה לשכב עם אישה, באותו רגע ימות.

מדוע שאתערב בחייה של תפארת? אינני מתערב. ג’ף איננו מוכן לדבר עם אביו. על כלום. לא מבין מדוע הוא כאן, אחרי 15 שנות גלות באוסטרליה. למה מצא את עצמו שוב בהתמודדות הנוראה נגד אביו הקשוח. בוקי שואל אותי שאלה ראשונה:

 “איך תפארת וג’ף נפגשו באוסטרליה?”.

כנראה שאני נראה כל־כך נאיבי וטיפש, שאדם כה ממולח כמו בוקי יכול בקלות לסובב לי את הראש. אז אין לי ברירה אלא לענות לו. בוקי מדבר אנגלית כמובן, מתובלת באידיש, כעד כמה שהוא מבין ויודע אידיש. אני חייב לענות לו.

 “לעניות דעתי הייתה התאהבות אמיתית. מדובר בסיפור אהבה”.

בוקי פוחד מפני. מדוע? איך ייתכן שהוא לא יודע כיצד נפגש בנו עם אשתו הנוכחית. תפארת לא רוצה כלום מהמשפחה הזאת. אני שואל אותה:

 “את בטוחה שלא תצטערי על כך. תחשבי טוב טוב. יש להם הון. הם עשירים מאוד־מאוד, אולי מיליארדרים. השקעת שבע שנים מהחיים שלך כדי לעזור לבחור שלך, לג’ף, עם כל השיגעונות שלו. מדוע שאת כאשתו, לא תבקשי ממנו איזה סכום צנוע לקנות דירה בתל־אביב. בשביל מיליארדרים זה כלום”.

מצד אחד, אני כזה קפיטליסט וכזה רכושני שזה ממש מגעיל אותי. מצד שני, אני אומר לה.

 “אם תיקחי מהם את שני המיליון או שלושה מיליון שקל שמגיעים לך, בכבוד גדול, על כל העזרה והזמן שהפסדת כאן במחשבה ובאמונה שלמה שאת הולכת להקים בית ומשפחה. אם תקחי, לעולם לא ישכחו לך את זה. המחשבות הרעות של האנשים האלה… ירדפו אותך… זה הדבר שעלול להעיק לך על המצפון לאורך כל החיים שלך. למה לך? עלייך לקחת את החיים שלך בידייך. עלייך להחליט מה את באמת רוצה”.

עוד ישראלית נמצאת שם בלוכסמבורג. בגנים היפים של מרכז פאריז. היא עומדת ליד השירותים ושואלת באנגלית את המנקה:

 “איך זה יכול להיות שהמחיר כניסה הוא 40 סנט?”

רבותי, מדובר ב־2 שקלים חדשים עבור שימוש בבית־שימוש… אני שואל אותה באנגלית:

 “באיזו שפה את מדברת?”

היא עונה לי

 “אנגלית”.

ואני מבין מהמבטא שהיא ישראלית. אני עונה שאכן:

 “המחיר הוא 40 סנט כמו שכתוב על השלט. הצרפתי לא יודע אנגלית הוא לא מבין מה את שואלת אותו”.

אני פוגש את החבר שלה.

 “באתם לבקר בכל צרפת או רק בפאריז?”

אנחנו צופים יחד בתחרות ספורט בין קבוצות של סטודנטים מאוניברסיטאות שונות בפאריז. יש שם קבוצה מ־HEC האוניברסיטה שבה אני מלמד. אני מתבונן בשחקני השח־מט, ולא שם לב שהישראלית מצלמת אותי. לא נראה לי שנתתי לה רשות לצלם אותי, עם הכובע המצחיק שיש לי על הראש. קר כאן באפריל, 10 מעלות. כמו חורף נוראי, כמו סערה בישראל. ועוד מה יגידו הסטודנטים והסטודנטיות, אם יראו את התמונה המצחיקה הזו שלי? מי יודע מה הם חושבים עלי, שני הישראלים האלה, בגיל הסטודנטים שלי? בטח איזה גולה ישראלי שנרקב לו כאן בגלות, ואין לו מה לעשות רק לבוא לגני לוכסמבורג במרכז פאריז, כדי לשחק שח־מט. זה עד כדי כך נורא?

שוש הגיעה כמה וכמה פעמים לבית החולים רמב"ם, כדי להיות כאן עם מרטין בזמן מחלתה. עשתה מעשה אחד נעלה מכול. הביאה את בריג’יט קשתן לנגן ולשיר למרטין את שיריה המיסטיים. באמת היו אלה כמה רגעים של יופי ומנוחת הנפש. לחולת סרטן אוהבת מוסיקה מושבעת. כמה נעימה שירתה של בריג’יט. רוחנית בייחודיותה. אברהם גם רוצה לחזור בתשובה ולכבול את עצמו ל־613 מצוות חזקות.

 “זה לא קל אברהם ידידי. קשה מאוד להיות יהודי. זה לא פשוט לשמור מצוות ולא תמיד יש תשובות לכל השאלות”.

אבל אברהם התאהב בשוש. יש לה כמה מועמדים במקביל. בזמנו גם דודו טופז היה מועמד ברשימותיה. כמה סבל גרמתי למרטין בגלל שוש. אינני יודע. אני בהחלט יודע. אני רוצה לחזור בתשובה על חטאי בעולם הזה. איך לנקות את חטאי בצורה הטובה ביותר בלי לכבול את עצמי? עלי לשמור על חירותי. חירות המחשבה, הרגש, הרצון והעשייה. האם זה ניתן?

תפארת נסעה לאוסטרליה ורצתה להישאר שם כל חייה. היא הציעה שנבוא כולנו. כדי לברוח מהפחדים כאן, במדינתנו האהובה. כל הזמן יש סיבות לפחדים נוספים. לברוח. פעם זה האטום באיראן, פעם סוריה, פעם הטרוריסטים. המתאבדים שלא נדע. כל פעם משהו אחר. ולברוח זו לא הדרך למשפחתנו האמיצה. אנחנו לא בורחים. אנחנו לא נמושות. אנחנו אוהבים את ארץ הקודש ורוצים רק בטובתה ובטובת עמנו. ותפארת הרי נולדה לתפארת מדינת ישראל. למען השלום והחזרת השטחים. אני לא מבין גדול בפוליטיקה, אבל אני מבין שצריך לתת משהו בתמורה. אם מבטיחים לך שלום אמת וחותמים איתך הסכמים שיבטיחו את בטחון העם והמדינה. מדוע לא לעשות שלום ולהרגיע את כל העולם ואשתו? מי זו אשתו של כל העולם?

תפארת לא נסעה לאוסטרליה כדי לברוח מהחיים בישראל. היא אוהבת את החיים כאן יותר ממני. ממך. מאיתנו. היא נסעה לטיול שהתארך, כי פגשה את ג’ף, התאהבה ונשארה שם איזה חמש שנים או קצת יותר או פחות. טוב שיש סקייפ. אז לא היה. ואז מתברר הסיפור האמיתי. הסיפור מאחורי המיליונר. הפתעת העונה: לג’ף יש ילדים מנישואים קודמים. את זה היא מגלה רק לאחר נישואיה.

 “אז למה את מתחתנת איתו, למה?”

חתונה לבנה, רק בשביל אישורי שהות באוסטרליה. בכלל מי חשב להתחתן בגיל הזה? ולהביא ילדים? נו, אישה חייבת לחשוב על זה יותר מגבר. הרבה יותר. זה ברור. לא? ואז מתבררת האמת לאמיתה. ג’ף גם התאהב בה. וגם היא בו. אחרי שקיבלה אישורי שהות. מתברר שלג’ף היו שתי נשים קודמות. ולכל אחת מהן יש לפחות ילד אחד או שניים… ואז מה קורה? אנחנו במישלנגה. מה מתברר? לג’ף הייתה עוד אישה. שלישית. כן. לא יאומן. אישה שלישית. בזמן שהיה נשוי לתפארת, הכניס להריון בחורה ברזילאית. אוי! האיש הזה פורה ומפרה כל אישה שעוברת בדרכו. ומה יהיה על הילדים הללו? שזכו לגנים של הטירוף? הברזילאית מבקשת הרבה כסף. כדי לגדל את פרי בטנה ופרי בטנו. אך גם שתי האמהות הקודמות מבקשות המשך תמיכה בילדיהן. הרבה כסף למי שהוריו המיליונרים לא מוכנים להגדיל את הקצבה. להיפך. בודקים כל קבלה, וכל מסמך. כל חשבונית על הבנזין שלו. על האוכל שלו, על המסעדות שלו. לא יאומן כמה קמצנות יש בעשירים האלה? זהו איפיונם העיקרי. איך קמצנות מתחברת לכסף? זה נורא. לא. כן. לכם זה הרי לא משנה כי אתם לא מיליונרים וגם לא פגשתם אחד כזה. אבל לנו חשוב לנהוג ביושר. ולקחת את מיליון השקלים כדי לקנות לתפארת דירה משלה. בתל־אביב. כמובן. ג’ף אומר שגם לאביו הייתה פילגש במשך שלושים שנות נישואיו. עד שאמו עלתה על זה, וגילתה שזו המזכירה.

 “אל תדאג”

הוא אומר לי,

 “אותה אבי ידע לצ’פר, אותה”…

 “אז אם את לא רוצה כל קשר לקמצנות הזו, ולאורח החיים הקפיטליסטי, הריקני הזה, לניהיליזם הזה, אז אל תבקשי מהם כלום. אבל אם את רוצה לא להצטער על כך שבזבזת חיים שלמים, שבע שנים מחייך, על האיש ואין לך ממנו כלום, אז לכי למשפט ובקשי לפחות מיליון שקל. מה זה מיליון שקל? כלום. מי יכול היום לקנות דירה צנועה בת”א, תמורת סכום אפסי שכזה? אין מצב".

ואז היא אומרת לנו:

 “אני לא יכולה להכניס את ג’ף ללחץ נוראי שכזה. הוא לא יחזיק מעמד. אם אגיש נגדו תביעה כזו. הוא יתפרק! הוא ימות”.

היא בוכה.

תפארת שלי. מתוקה שלי. חיי שלי. ממש בוכה עם דמעות. אני מאמין למראה עיני. אתם לא תאמינו.

 “מה אתה חושב שאני לא אוהבת אותו?”

 “בוודאי שאת אוהבת אותו. בשביל זה לא הייתי צריך להגיע מפאריז במיוחד כדי לגלות זאת. כדי להבין שאת אוהבת אותו והוא אוהב אותך. די לבכות. תני חיבוק”.

 “לא רוצה”.

 “לא צריך”. (מתחבקים).

לא רוצה לספר איך שוש עשתה את הבת שלה באילת. זה ממש לא קשור לעניין עצמו. ולעצם העניין עצמו. על מה בדיוק אנחנו דנים כאן? הרי שוש חזרה בתשובה ולפני זה גרה בבית ענק בעיר צדדית. ועברה לעיר מרכזית. ורק השכר דירה שלה… 2000 דולר דאז. זה כמעט המשכורת שלי מהטכניון, דאז. אז היא חיה בתנאים טובים ויפים. אבל הבת שלה משגעת אותה. מתגעגעת אליה. ואיך היא ילדה אותה בסבל נוראי. וכמה מסכנות יש בילדה. איך היא נולדה. הגוף שלה… הגוף של שוש כל־כך מושלם. בתמונות. לפני ההיריון. למה לאחר ההיריון היא נראית אחרת לגמרי? למה? ולמה קרה לה אסון עם ילדה פגועה? איזו נשמה ענקית יש לילדים האלה שמגיעים לכאן פגועים שכלית, גופנית. נשמה עולמית! שבעה חודשים היה עליה לשכב בבית חולים בשמירת הריון. וכמה חשוב היה הדבר עבורה להבין את החולים האחרים. במיוחד כאשר מדובר בסרטן. גם לה היה סרטן אחד קטן על האף. סרטנוני קטנטנוני.

 “הנה תראה את האף החתוך שלי. אתה לא רואה?”

 “לא”.

כאילו שאני לא רואה. אני רואה. אני לא רוצה לראות סרטנים על אפו של איש. אני רואה שמישהו חתך לך את האף ואני צריך להאמין לך שזה מניתוח סרטני. לא רוצה להאמין לך. די תעזבי אותי עם הסיפורים שלך. לא רוצה לשמוע עלייך כלום. תעזבי. עכשיו ברצינות, שוש, רציתי לשאול אותך שאלה ישירה, אמיתית. תעני לי אך ורק בכנות. אם את לא רוצה להוציא לאור את הספר שכתבנו שעות וימים ביחד. אם את מתעלמת מהעבודה העצומה שהשקעתי בך. ואת לא יחידה, יש עשרות כאלה, כמוך… שרק לוקחים לוקחים לוקחים. בפאריז יש המון בעיות היום עם שוכרי דירות שלא משלמים. זה נגע שפשט בעיר ובעלי דירות החליטו לא להשכיר יותר את דירותיהם מפחד מפני הנגע הנוראי. זה יוביל לכך שאנשים ישכבו ברחובות. יש כבר המוני צרפתים קבצני־נדבות כמו שלא ראיתי מעולם, קודם. עניים מכל הסוגים מסתובבים ברחובות פאריז ומבקשים נדבות. ורבים שיכורים הגרים בגנים. כולל גני לוכסמבורג. מה גם שיש שם שוטרים ויש שומרים עם נשק חם, ששומרים על המקום. השיכורים יודעים להיחבא כראוי. לוקחים, לוקחים, לוקחים לך את הלב. זה הכי גרוע. נניח לקחו כסף. או קי. לקחו. הכסף הלך. הכסף חזר, יהי שם הקדוש מבורך לעד. אבל לקחת לך את הלב. אתה מתאהב בה, היא מלמדת אותך כל מיני שיטות משכב, כל מיני תנוחות וכאלה. היא מעלה אותך לדרגת נסיך, מלך, אביר. ואני? מה בסך הכל ביקשתי? שתאפשרי לי להיות נזיר! וכתבנו על זה ספר מדהים. אז מה עשתה שוש? לקחה את הספר והסתובבה איתו בכל הארץ כאילו היא כתבה ספר על נזיר. נו באמת? ולאחר שהבטיחה להוציאו לאור. לך תדע היכן הספר? זה לא עניין הספר. זה כן עניין הספר. זה עניין הלב. נתתי לה את ליבי. איבדתי כך את ליבי מספר רב של פעמים בחיי. ומעולם לא הבנתי עד כמה הפסד של לב, הוא הפסד קשה מנשוא. הרבה יותר מאשר כסף. כאשר אתה או את, מפסידים את הלב שלכם. מה נותר? ראש וגוף חלולים.

לכן, אינני יכול ללחוץ על תפארת לא לכיוון הזה ולא לכיוון הזה.

 “אם את הולכת על כסף, תדעי לך עד כמה זה יעיק עלייך, אפילו בצורה בלתי־נראית, מרחוק. כי כל הקארמה שלהם והרמאויות, והפגיעות שלהם בשוכרים שלהם, עלולות לעבור אלייך”.

ככה זה בעולם המאגיה השחורה. אנשים מעבירים רעלים בעולם הבלתי־נראה.

 “ואם את לוקחת את הכסף המורעל את מורעלת. למרות שמגיע לך שלושה מיליון. ומבחינתם זה, כמו 300 יורו מבחינתי. אבל אם את הולכת על פרידה באהבה ובהסכמה, בלי כסף, בלי מיליונים, תזכרי שכאשר את חוזרת לארץ הקודש, לא להצטער על זה שלא לקחת את הכסף. את מבינה מהו מילכוד 22 שכזה?”

תפארת כינתה אותה “התולעת”. מיכל הייתה בת 39 כמעט בת־גילה של תפארת. והיה עליה להחליט אם היא רוצה עוד ילד אחד או כמה. ותראו את ההבדל הקטן. למיכל כבר יש שני ילדים. אז למה לכנותה תולעת? התאהבתי במיכל וינשק פי הנזיר את שפתיה. היא בכלל הייתה קרה כקרח לנשיקה המתנזרת. אבל המשחק מצא חן בעיניה. ובדיוק נפרדה מהחבר שהיה איתה ארבע שנים ויותר. המסכן בא גרוש, ארבעה ילדים ממררים לו את חייו. והרבה חובות. אז מה תבקש ממנו. בסך הכל רצה הפסקה כדי שיוכל לצאת עם מישהי ששבה מארה"ב. נו? זו שאותה אהב בתקופת בית־ספר. חיפש ככה עוד ניסיון אחד, מחוץ לחברות עם מיכל, ודי. מה שאנשים מרשים לעצמם כשאת מאוהבת בהם. אבל אל דאגה, הגלגל תמיד מסתובב ברגע מסוים את למטה וברגע אחר למעלה. הכל נע. הכל משתנה. התאהבתי בה והיא לא בי. למרות שלאחר מכן התהפכו כל העולמות. כעת אני מאוהב בה והיא לא בי. למה זה תמיד קורה? באהבה יש תמיד סבל. תמיד אחד סובל. ותמיד זה אני? למה? למה להתאהב. אהבה זה סבל? כנראה שכן. אם אין סבל, איך תדע שזו אהבה? אם תהיה לך רק אהבה בלי סבל. ישעמם, לא?! אז אלוהים הכניס את הסבל כחלק מהותי מן האהבה כדי לכבול את האדם אליו. האהבה היא כלא. ורק מעטים הצליחו להשתחרר ממנו.

כמה מכם הצליחו להתגבר על הצורך המיני? תצביעו. הנה, אני מוכן לספור אצבעות… איש לא מרים אצבע. סימן שכולכם עבדים נרצעים לאהבה המינית. מעולם לא עלה על דעתכם הרעיון הזה שכולנו עבדים לאלוהים, גם בלי 613 המצוות? מהם סוגי הסבל: סבל על זה שלא מחזירים לך אהבה. סבל על זה שמחזירים לך אהבה אבל לא כפי שרצית…סבל על הסבל… הגיע הזמן להתגבר על הסבל של מי שלא מחזירה לי אהבה, על אהבתי אליה. היא רצתה לשכב ואני נזיר אני. מה אוכל לעזור לה במשכבי נזירים? איך אביא אותה לשיאיה, אם טוענת היא שכל מגע בגופה מעורר בה אורגזמה, אבל מגע באבריה נאדה, כלום, אין רגישות. כי בגיל 16 שנים נאנסה. וואלה (בצרפתית: voila.) הנה. כל הסיפור מסתכם תמיד באיזה גבר אלים שלקח אישה בניגוד לרצונה והחדיר את תוכו לתוכה, ללא רשותה. ועולם שלם נהרס, והילדים שיבואו לאחר מכן מתוך רחמה. והילדים של הילדים שלה, יהיו לצערי מסובכים בגלל אותו גבר. פושע! רוצח נשמות!

למען בריאות נפשה הצעתי לה מאה אלף דולר כדי לבנות את ביתה לתפארת מדינת ישראל. הבית יוקם ליד הר תבור המקודש לנוצרים, שבו התפלל רבי ישוע היהודי שהתנצר, והיה נזיר כמוני, כמעט… את תפילתו “אבינו שבשמים”. כמובן, בלי כל צל של ספק, תפילתו זו מגיעה אלינו, מהיהדות שלנו. שלנו. לא שלכם. שלנו. אה! בה! ציגלה מה! שלנו ולא שלכם. משחקי ילדים. צחוקים.

בתנאי שתביא איתי עוד ילד. מייד, בלי היסוס, מיכל ביקשה שנת חופש לאחר הלידה. ותראה את תמימותי כי רבה עד מאוד, ותאמר, ואחרי זה עוד תינוקת, ועוד שנת שבתון. אמרתי “למה לא?” תנאים וחוזים הרי חייבים לחתום בחיים. מרוב אהבתי למיכל, לא ידעה נפשי. ואתן לה מכל טוב ארץ זבת חלב ודבש ולא אבוש. ויהי בוקר והיה ערב יום חדש. ואני נזיר. ולא מבין כלום ביחסי אישות. בניגוד למקובל ביהדות, בניגוד ל"פרו ורבו ומלאו את הארץ", אצלי ותיבש הארץ חמישים ומאה שנה. בניגוד לשופטים שידעו מלחמה וידעו להביא שלום. ותשקוט הארץ שלושים שנה. אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות… וירא כי טוב. ואני לא ראיתי. והיות ולא הוכנסתיה להריונה. ביקשה חופשה ממני. והיה ברור שזו פרידה.

לא הבינה את אהבתי שבאה לרפא את ליבה. שבאה לרפא את נשמתה. שבאה לרפא את משפחתה ואת בעלה שממנו התגרשה ואפילו את החבר שבא אליה שבוע לאחר מכן. למה נבהלה ואותי סילקה? הרי לרפא את איבריה באתי והלכתי. וירקבו. המכונית שלי הפריעה לו לחזור לביתה. ברגע שלא ראה עוד את המכונית, הבין. איש חקלאות. איש של טבע, מבין סימנים מהטבע. אם החיטה לא צומחת סימן שלא השקו אותה כראוי. אבל הבן נהג לומר לי. במיטה. כן, הבן והבת באו אלי ושכבו איתי באותה מיטה, כשאמם הלכה לעבודה. קראנו ספרים יחדיו. נפתחנו. פטפטנו.

 “אתה כל־כך, טוב, נעים לנו. אני לא רוצה אותו. הוא איש רע. הוא גורם לאימא לבכות לבד במיטה. את אבא היא עדיין אוהבת. היא מחבקת אותו”.

מיכל, הרי התגלתה בשקריה. מעולם לא רצתה להודות באהבתה לגרושה. הרי הגרוש המתוקי הזה, אבי ילדיה, הבא ומביא אוכל, העוזר לה בכל מכל כול, בעת בגידול ילדיו = ילדיה. למה לזלזל בו לעזאזל? לסיכום, בקיצור. במילים אחרות. מה אומר על מיכל ולא אמרתי? למה תפארת קראה לה תולעת? למה? לשם מה? מהי יועיל שם שמתאר אותה במערומיה?

 “האם אתה אוהב את גופי?”

שאלה אותי יום אחד מיכל.

קל היה להבין שהיא איננה אוהבת את גופה. ולכן מכסה אותו בכל מיני סמרטוטים.

תפארת אומרת שנחמה הכי מתאימה לי.

 “למה?”

 “כי היא אוהבת אותך ואחרות לא”.

 “נראה לך. שאחרות לא? על סמך מה את אומרת את זה?”

והנה תשובתה של תפארת:

 “כי מעולם לא הייתה לך מישהי כה נפלאה, כה אלוהית, כה יפהפיה, כה אצילית כמרטין. אולי נחמה כמו מרטין”.

נחמה היא אוטודידקטית. היא לא למדה באיזה בית ספר גבוה. מה שתפארת לא יודעת על נחמה. גם אני לא יודע הרבה. בת לאימא חצי אינדונזית, חצי שוויצרית, לאבא שמקורו היה ממשפחה יהודית שהתנצרה מרצון. מה נעשה עם הגויים האלה שהתנצרו? טובים השניים. טוב להיות גם יהודי טוב ומקיים מצוות, וגם קצת נוצרי טוב. כי מי יודע אולי אלוהים הוא בכלל נוצרי? ואלוהית אינדונזית? סימן שיש בה דם מוסלמי. אהה! דם מוסלמי זה כבר משהו מיוחד. מוזר. התאהבת בדם מוסלמי? אוי! אוי לי ואבוי לי!

איזה כיף לך! אם נתבונן מצד הנוצרים? הרי רבי ישוע היה יהודי, ואחרי זה הוא בעצמו הקים מפלגה (דת) נוצרית ראשונה. הוא בעצמו היה לראש הכנסייה הנוצרית. ומאחר שקודם היה רב. אם רוצים להיות כמו ישוע, גם יהודי, רב יהודי וגם מקים דת חדשה. אז צריך להיות בעת ובעונה אחת גם נוצרי וגם יהודי. ואז אתה מנצח את אלוהים כי אם הוא נוצרי, אתה נוצרי. ואם אלוהים יהודי, אז אתה גם יהודי ואז אתה משתייך לאלוהים הכי נכון על האדמה.

ואם אלוהים הוא מוסלמי? לא יכול להיות! כזה אכזר? האסלאם זו דת ששמה שלום. מה אתה חושבת משמעות המילה איסלאם? אז אם היא אינדונזית, אז יש סיכוי שאלוהים יוותר לך הודות לדם האינדונזי שיזרום בעורקי ילדיך? לך תדע!?

יצאתי מביתה של מיכל, בבושת פנים. חבול. פצוע. ועוד יותר מכול, ליבי נשאר בידיה. והיא ידעה זאת. התחילה סדרת מכתבים נוראית, איומה, כואבת, מתסכלת בשבילה. ועוד יותר בשבילי. אני שהמתנתי שהיא תעשה את המעשה הנכון ותשוב אלי, לחבק אותי. והיא דמיינה שאני אעשה את המעשה הנכון ואבוא לחבקה אל ליבי האוהב. שהיה בידיה כמשחק שח־מט שניהלה בו גם את השחורים וגם את הלבנים.

ג’ף מדבר על משפחה. גם הוא רוצה להקים משפחה. אבל יש לו כבר שלוש נשים, שלושה ילדים, ועוד אחד בדרך, ברזילאי.

 “למה אתה עושה את זה לאבא שלך?”

כי בוקי לא יודע להפסיד. הוא מפסידן גרוע. אם מפסידן גרוע, שאיננו מסוגל לסבול הפסד כל חייו, יצר במו ידיו, במו גופו את ג’ף, כדי לגרום לו להפסיד כל הזמן. אז מה הם רוצים מאיתנו? שניתן להם עוד שבע שנים את תפארת מדינת ישראל הקדושה, שהפסידה שבע חיים מחייה, למענם? הם לא מוכנים לשלם לו את חובותיו באוסטרליה. הם לא מוכנים לשלם אקסטרה. מעבר לקצבה החודשית. נאדה. כלום.

כל בוקר בוקי ואותה אימרה באנגלית:

 “What a lovely day”,

כאילו הוא ברא את היום או לפחות את השמש. כאילו הוא האל, הכל יכול, המסוגל להביא חושך או אור לילדיו. לעובדיו. לשוכרי דירותיו. למיליונים המתגלגלים בין אצבעותיו. לא לראות שהוא בעצמו ברא לעצמו את החושך הזה, את הבן הרך הזה, המפונק הזה, שלא מסוגל להתמודד עם החיים הקשים, ומצא לעצמו דרך לברוח פנימה, לתוך עצמו. ולבד שלא להתמודד עם אביו ועם אמו. וואי לי! אוי לו! איך אדם לא רואה את המתרחש בתוך עצמו. איך הבן שלא מצליח לפקוח את העיניים כל בוקר. ומילל ובוכה על מר גורלו. מה יהיה על תפארת? האם צריך לשחרר אותה? מידיו הכובלות של בוקי? הנזהר כל־כך, שרק לא אבקש ממנו מיליון שקל כדי שתפארת תקים משפחה נורמלית בישראל?! להתחתן, כי הזמן לוחץ. הזמן הנשי. להקים בית בישראל. בית יהודי, קצת נוצרי. אולי קצת בודהיסטי. אולי קצת מוסלמי? אולי קצת כלל־אנושי כזה, אוניברסאלי?

מה רע בבודהה? פרופ' יעקב רז, גדול הבודהיסטים בישראל. הוא בודהיסט? לא יודע. אבל לשמוע הרצאה שלו. זה כמו להיכנס לבודהיזם ולחיות בתוך דת אחרת לגמרי. ואולי אלוהים הוא בודהיסטי?

שוש באה עם שיטות ניו־אייג’יות, של חשיבה חיובית ועזרה לנו המון. גם ברגעים הכי קשים של טיפולים כימותרפיים, ושערות נושרות. הייתה לה מילה טובה וצחוק מלא על השפתיים. ואיך שלא לאהוב אותך שוש, היקרה בנשים? שמעולם לא חשבת לחטוף לנשים הכי אהובות עלייך את גבריהם? ולומר לאישה,

 “תראי איך בעלך חושב שבאתי בשבילו… הרי באתי רק בשבילך אהובתי”.

וככה לסובב לה את הראש, ומאחורי גבה להשכיב אותו… או לומר לגבר שלה את אותן מילים עצמן, בלי לדעת שלפעמים יש אנשים קצת יותר חכמים או מתוחכמים ממך ומסוגלים לעלות על שקרייך הפתולוגיים. מסכנה. מה לעשות? אמנם לא היה שם אונס. אבל היה שם משהו, איך נקרא לזה? בואו לא נקרא לזה בשמות. כי מה בסך הכול? ילדים קטנים, תאומים. היא ואחיה התאום, מה ידעו על האיסורים? מה הם מבינים? ילד וילדה תמימים נוגעים, לא? חודרים לא! לא ולא! ואולי היו זוג נשוי בגלגולים קודמים? מה שהם עושים בהיחבא במיטות, כשאימא ואבא ישנים? את זה לעולם לא תדעו. ילדים מסתירים אמת, אפילו מההורים שלהם. בעיקר מההורים שלהם. בוודאי מהמורים שלהם. ילדים זה עם סודי. קשה מאוד לעלות על העקרונות שלהם, אם לא ממש עוקבים אחריהם צמוד־צמוד. לאט לאט הם נעלמים מעולמכם. וזהו. רציתם שמישהו יטפל בכם לעת זיקנה? נא לכם!!! אצבע משולשת!!! אל תסמכו על ילדיכם…

שוש באה והביאה שיטות חיוביות מהניו־אייג' הישראלי. מהן? חנות מזכרות. אתה בא לסדנאות, מלטפים אותך, מחבקים אותך, ומשאירים לך אותן צלקות. ואולי אפילו מוסיפים לך חדשות. לא כולם. יש סדנאות מופלאות. יש סדנאות אדירות. יש מיעוט של אנטי שרלטניזם. מיעוט. וכך לאט־לאט הבינה שמרוב שיטות ומרוב סדנאות, הכל חוזר על עצמו. ולא נותרה לה ברירה אלא לחזור בתשובה כדי להילחם בעצמה על עצמה, כדי להציל את עצמה מעצמה ולא כדי לשרוף את עצמה באובססיה…

עכשיו מיכל כותבת לי מכתבים, ומיתממת כאילו, מה כבר קרה. בסך הכל הלכנו לנו כל אחד לכיוון שלו ולא נולדו לנו ילדים משותפים. ואין לך שנאה שהיתה לך כלפי החבר שלך, שעזב אותך בשביל אחרת מארה"ב, אז מה את כבר רוצה ממני. אני כבר לא שלך. ואני אחזיר לעצמי את הלב שלי. מתי שיתחשק לי. כל עוד מתחשק לי שהלב שלי יהיה בתוך הלב שלך, הוא ישאר שם לנצח. במובן של נצחון הלב על המוח. זה שאת בוכה יום ולילה על כך שהחבר שלך עוזב אותך כל בוקר והולך למשק שלו. לפרות שלו. לשדות שלו. מיכל חזרה למיטה שלו. בתקווה למצוא אהבה אחרת. זה שהוא מרשה לעצמו לרעות בשדות זרות, ואת תשארי רק המשנית שלו. תמיד תישארי האישה השנייה שלו. אני לא זקוק לנשים כדי שתטלנה עלי האשמות מהסוג הזה. היכן היית? כמה זמן בצרפת? אנגליה? צ’כוסלובקיה? קונגו? הודו? יפאן? איזה תיאטרון בנית? כמה חתיכות השכבת?

אני נזיר אני.

אני רוצה שקט בבית. אני רוצה לכתוב את החיים שלי. ככה. לקפוץ מתמונה לתמונה. מחיים לחיים. כמו שהמוח שלי עובד. בלי הפסקה. תמונות. כמו סרטים כאלה שעוברים לי בראש. זיכרונות של עוזב קיבוץ. לא רוצה לדבר על הקיבוץ. שם רצחו לי את הלב. לא נכון. בלי האשמות. את מי מאשימים? את עצמנו. שנשארנו. לא נשארנו. לא ברחנו. קיבוץ הוא מקום טוב. לפחדנים. אנחנו הרסנו לעצמנו את הלב. כי פחדנים שפוחדים לעזוב קיבוץ. אבל עכשיו החליטו למכור שטחים. לתת חצי דונם לבנים ולבנות הקיבוץ. אולי כדאי לחזור ולהיות חבר קיבוץ?

תפארת, שלא תזדקקי לעולם לשוב לקיבוץ. ותדעי למצוא לעצמך את דרכך זרועה בדבש מלכות. שלא תצטרכי את הטובות שלהם, הטרמפים שלהם, כדי לצאת לתל־אביב. שתהיה לך מכונית פרטית משלך. שלא יהיה לך צורך לבקש מהם, שיעשו לך טובה ויתנו לך חצי דונם, שמגיע לך מתוקף היותך נכדה של הסבים האשכנזים שלך. שבנו את הקיבוץ. שבנו את המרפאה. שנתנו את כל חייהם למען הקיבוץ, ולא השאירו פרוטה, לירושת בניהם. אפילו לא פרוטה. אבל כמה אהבה!?

כמה?!! וואווו!!! מיליונים של אהבה! מיליארדים! טריליונים של אהבה!

ימכרו את השדות. את שדות החיטה והבוטנים, את שדות הכותנה והפרדסים, את עצי הפרדס הישן כבר כרתו. מרוב רצון להתעשר. הכל כדי להתעשר ממכירת קרקעות לא להם. אוי, שוב נכנסים לשאלה הפלסטינאית. האם נקנו בכסף טוב, כן או לא? מידי הערבים? האם נלקחו בכוח? לא עוסק בפוליטיקה. זו בריחה מן המציאות באזורנו. אני מאמין בשתיקה. לא בסיפור. לא בכתיבה. לא בתיאורים פסטורליים. לא בדיבור. אני מאמין בדיבר. אני מאמין.

זו הייתה הפרידה הכי קשה של חיי. אני לא מדבר על סבא וסבתא שלי, אותם מעולם לא הכרתי. אני גם לא מדבר על אבא או על אימא שלי. פרידה בהחלט לא קלה. עד היום מתגעגע אליהם ובוכה. אני מדבר על סוג אחר של משפחה שלי. סוג חדש, אדם חדש. לא יכולתי לסבול את הפרידה. הזו. האחרת.

אנשים בבניין בפאריז, אומרים בוקר טוב. כן, כולם אומרים בוקר טוב, כולם מאחלים לך בוקר טוב. כולם, ממש כולם. אין מישהו כאן בבניין שאני מתגורר בו כעת, שלא מאיר עיניים, מאיר פניו בראותו אותי. כולם אומרים ערב טוב. כולם. ולפעמים גם מחזיקים לי את הדלת, עבורי, כדי שאוכל להיכנס בלי לרשום את המספר בכניסה, הפותח אוטומטית את דלת הכניסה הראשית. יפה מצידם. גם בחיפה אנשים אומרים שלום, או בוקר או ערב טוב, אבל לפעמים מחמיצים פנים. לא שהם מודעים לפנים החמוצים והחמוצות שלהם. זה הפך להיות הרגל. גם ביער ורסאי, יש אנשים שאומרים לך ערב טוב, בוקר טוב אבל הפנים שלהם לא מאירות לך את הבוקר, כמו הפנים שלו. של מי שהיה לי כל־כך קשה להיפרד ממנו. ואני לא מדבר על אבא שלי ועל אימא שלי.

ממרטין עוד לא ממש נפרדתי. היא כאן איתי כל הזמן.

מאבא לא נפרדתי, הוא הלך בלי להגיד שלום. הוא אמר שהוא הולך. הוא הכין אותי. אבל לא הבנתי למה הוא ממש ממש מתכוון. אני מבין את עוצמת הפרידה רק לאחר מעשה. פתאום האדם כל כך חסר לך, שבא לך למות. אבא חזר מאמריקה בחלומותיי. פתאום הוא היה כל־כך חי. כמו ניצוץ של אור. פתאום האמנתי לרגע שאבא שלי חי. לפעמים, אפילו מלאכים משגעים לך את המוח בחלומות ובכוונה תחילה הם מופיעים כמו שדונים קטנים, ולהיפך, לפעמים שדונים קטנים, הם למעשה מלאכים גדולים של אור ואהבה. לך תדע מה מחכה לך מעבר לוילון של העולם הבא?

בפרידה מג’ף, תפארת נהגה כמו בת שלי. כמו בת של מי שלמדה את תורת האחווה. היא נשארה איתו. באותה מיטה עד ליום האחרון. ליום הפרידה. אמרתי לך תפארת אחותי, את היא התפארת של מדינת ישראל.

הפרידה הכי קשה שלי הייתה ממיכאל.

הם ישנו באותה מיטה כל לילה. אינני יודע מה קרה כל לילה. אם קרה משהו ביניהם כל לילה. או לילה כן, לילה לא. אבל היא הייתה לידו. כאחות בית חולים צמודה. תמכה בו כמו אמא מפנקת. תמכה בו כאישה אוהבת לכל דבר ועמדה בגבורה רבה בכל תלאותיו. כל תהפוכות הנפש שלו. היו תהפוכות הנפש שלה. לתפארת.

ממיכאל לא ממש נפרדתי.

גם משוש לא נפרדתי. מאז אותו עניין עם הספר הזה שקראנו לו: “שיחות עם מתנזר” או “עם נזיר”…לא זוכר במדויק. מאז לא ראיתי אותה. פשוט לקחה שליטה על הספר והסתובבה בכל העולם איתו, כאילו זה ספר שכתבה עם נזיר, ששמו לא הוזכר. ונניח שכתבנו אותו יחד. היא, שהיו לה אמצעים רבים להוציאו לאור. מה עשתה? ונניח שרובו נכתב מתוך הראש שלי, היא רק הדפיסה אותו. מה, לא היה מקום להחליט ביחד. לבחון מה עושים. במקום סתם להיעלם אל תוך תרי"ג מצוות ודי.

לא נפרדתי ממיכאל, כי אי אפשר להיפרד ממיכאל.

תפארת נשארה נאמנה לו, עד יום המשפט. כמה יושרה יש בה בילדה הזו. באחותי, בתי, מחמל חיי. כמה אהבה יש בך. את תפארת לכל אוהבייך. לאחר מכן, לאחר שהוכרזו גרושים, חשה לגמרי חופשיה לעשות כרצונה. לצאת, לבלות. ג’ף ידע שיש לה ידיד שכותב איתה תסריט. לתפארת יש לב אוהב. היא כמוני. אני לא אבא שלה. היא כמו בת שלי. מתאהבת. שוברת לעצמה את הלב. נותנת את הלב שלה לשבירה. הנה הלב נשבר מרוב אהבה לשון. בחור שפגשה במישלנגה. יפה תואר, חתיך במובנים של הבנות התל־אביביות שמסתובבות רווקות בלי חבר. ואוי כמה כואב לראותן כך. מתרווקות. במובן שהן ממשיכות בתהליך הרווקות, והכאב גדול. מה ילד יום? האם תצלחנה להביא לעולמן את אהוב ליבן לפני שהזמן יעשה את שלו ויסגור את רחמן לעד? כמה כאב. הפרידה הזו של אישה צעירה מרחמה. למה הטבע עשוי כך? איך אלוהים ברא את האישה? למה זמנה קצוב וזמנו של גבר לא? שעד גיל 40 עוד תוכל ללדת ולאחר מכן האימא מסכנת לא רק את חיי העובר, אלא גם את חייה שלה? למה בראת את האישה עם הפחד הזה? אלי היקר? אלוהי? למה לא נתת להן עוד 20 שנות אהבה? עם פרי בטן? לכל דבר יש סיבה. לפעמים גם כמה סיבות לא תצדקנה דבר שכזה.

לא הצלחתי להיפרד ממיכאל, למרות שהוא נפרד ממני, ולא פעם אחת נפרד ממני. לא פעם אחת.

נסענו. בוקי החליט לתת לנו את מכוניתו הישנה. יש לו מרצ’דס ממש ישנה. גרוטאה. אבל לפחות היא נפלה לידי ברגע המכריע, לפני הגירושין. והדבר איפשר לי להעביר את המזוודה לחב"ד, לחדר “אילת” הממוזג. להעביר את חפצי בטענה שנחמה מבקשת. זה נכון שהיא ביקשה. אבל היא חשבה שנגור באותו חדר. ולא גרנו באותו חדר. היא גרה ב"נהריה" ואני ב"אילת". מרחק עצום. פתאום ג’ף לא רצה שאעבור לגור במלון חב"ד. ביקש שאמשיך ללון אצלם. כנראה התרגל לנוכחות ההילר. אני לא מטפל. אבל אם מישהו מבקש ממני, אני יכול להניח את ידי על מצחו ולהוציא לו כאב ראש, לשחרר ראש. איך זה קורה. אני לא יודע. אני יודע שלפעמים זה מצליח לי. עם תפארת, תמיד. לא ליד הטלוויזיה, אלא בחדר שקט. בלי מוסיקה. בשקט מוחלט, אני מבקש מהמלאכים. לפעמים הם שומעים. הם עושים זאת בקלות. אינני יודע מה הם עושים. אני יודע שהם יכולים להסיר כאבים. הנימוק שבא מ"נחמה רוצה". עזר. הרי ג’ף לא הסכים שהיא תעבור לגור אצלו, מראש. עכשיו אני בחב"ד. המקום הרבה יותר רגוע מביתו של ג’ף והקריזות שלו. הצעקות, הסבל, הכאב ובמיוחד השיחות עם אמו שמוציאות אותו מדעתו. הוא פשוט נטרף כל פעם מחדש.

אי־אפשר להיפרד ממיכאל, כי מיכאל הוא ניצחי. כך גם אומר ג’רר בן־טולילה החבר שלי מפאריז. ג’רר הכיר את מיכאל בשנות החמישים של המאה הקודמת. הוא יודע מה הוא אומר. ג’רר נפרד ממיכאל.

תפארת הייתה כה תומכת וכה בשבילו במשך החודשים הרבים שבהם הוא שתק. הקריזות הקשות ביותר של ג’ף אלה הן השתיקות שלו. שבהן הוא לא קיים יותר. נעלם. דום שתיקה. סוג של מוות. עכשיו היה צריך לחשוב איך עוזרים לו, לג’ף? איך מקדמים אותו כדי שיחזיק מעמד במשפט הגירושין שלהם. ישבתי שעות עם ג’ף ושוחחתי עלי. הוא עליו. סיפרתי לו על רגעי הסבל הנוראיים בחיי. כדי להראות לו מה יפים חייו. זה לא עזר. הוא קורבן. כמה חשוב להבין את חוקי הגלגולים. אילו ידע שהוא בעצמו בחר לעצמו את המשפחה הזו, כדי לייסר עצמו. כדי לתקן אותו, אולי היה זוכה להארה ומקבל את מצבו זה בהבנה רבה יותר. כולנו נתקעים במקום מסוים בחיינו. החוכמה היא לצאת הכי מהר שאפשר מהתקיעות הזו. קל לדבר. קשה לביצוע. איך יוצאים מהתקיעות הזו? ג’ף בלי כדורים עלול להיתקע. ועם כדורים תקוע כל הזמן. תפארת לימדה את ג’ף להגיד תפילה לפני הארוחה: “האהבה האלוהית פותרת את כל בעיות היקום” תפארת חיברה תפילה משלה לתפילה של מיכאל. תפילתה יפהפה. ג’ף אומר בחצי פה, כי תפארת אמרה. אבל הוא לא ממש נמשך לתנועות הרוחניות. הוא מעדיף יהדות. היהדות מפריעה לו לפתוח לעצמו צוהר אל נשמתו. היהדות מונעת ממנו לצאת ממנה. ברגע של משבר הוא שואל:

 “אבל היהודי הרי יכול להינצל רק באמצעות היהדות ואסור לו להיכנס לתנועות רוחניות ניו איג’יות”.

“כן, אבל אולי היהדות טועה. הבט בכביש. האם תשאל כל אבן, אבל ממש כל אבן, כל גרגר באספלט, האם הוא יהודי או נוצרי או מוסלמי או בודהיסט? לא, ובכל זאת אתה נותן אמון בכל הגרגרים היוצרים את הכביש, שישאו את מכוניתך בבטחה אל יעודה. כך גם אתה, יעודנו הוא האלוהים, אז מה זה משנה איזו אבן תוביל אותך? או איזה סולם תבחר כדי לעלות אליו? לך על הסולם שהכי מתאים לך”.

וג’ף הלך לרב המקומי. אוי. שלא אתחיל לתאר את הרב של חב"ד. כי הולך להיות מסריח. אין לי כלום נגדו. אבל למה הוא לא מכבס ורוחץ את חולצותיו? אמנם קיץ כאן. נכון. בשעה שחורף בישראל, קיץ במישלנגה. כיף. אמנם אשתו ובני־משפחתו נמצאים בצד אחר של המדינה הענקית. כמה מאות או אולי אלף ק"מ מרחק. בסיידר. אך מדוע אינך נותן את בגדיך לכביסה? חסרות מכונות כביסה במישלנגה העשירה? מדוע בימים של חום והזעה אתה עולה לארון הקודש בריחות של “קדושה”, בכוונה רשמתי ב"מחראות" כפולות, כדי שחס וחלילה לא תבינו שמדובר בריחות קדושה. מחראות רשמתי ולא מרכאות… ג’ף הלך אל הרבי של קהילת מישלנגה ויצא משם עוד פחות מסופק ממה שהלך לשם. מלא טענות כרימון.

בוקר אחד, גם אותי הוא בדק. היות ותפארת לא מפסיקה להלל ולשבח את הדוד שלה על היכולת שלו להוציא ממנה כאבי ראש ורגלים… אז גם ג’ף רצה. בוקר אחד הוא לא קם. הוא לא קם ממיטתו. היא אומרת שתמיד הוא כך. ממשיך לישון כל היום, אם היא לא באה ומעירה אותו ושולחת אותו למקלחת. הוא לא קם ממיטתו. התחיל שיעול שלא שמעתי מימי. אחרי זה באו היללות, הכאבים. בסך הכל מחר בערב אבא שלו מזמין אותנו לארוחת ערב. הוא לא מסוגל לחשוב חיובי על הפגישה עם אבא שלו. כל הגוף שלו כואב. הוא מבקש את עזרתי. אני מעביר שעה מהחיים שלי, בניסיון להוציא ממנו כאבים מכל הגוף השמנמן והחמוד שלו. מפונק. רק הצלחתי להעביר לו כאבים חזקים למקום אחר בגוף. כך שאפשר לומר שמשהו עזר לו קצת, מעט, אך לא ממש. לא קיבלתי דיפלומה מג’ף. כמה חבל.

הכי מצערת הייתה הפרידה שלי ממיכאל. ג’רר אומר שקרא לבנו מיכאל. כותבים את שמו בדיוק כמו שכותבים מיכאל בבולגרית. המפגשים היפים ביותר עם מיכאל קורים בחיים. מול העיניים שלך. וגם בחלומות. ג’רר אומר שמיכאל יודע הכל, יכול הכול, ועכשיו שהוא לא כאן יותר, הוא כל הזמן כאן איתנו. ג’רר אומר, ג’רר יודע. אז איך אפשר להיפרד ממי שנמצא כל הזמן איתנו?

גם ג’ף נושא בדמיונו כל הזמן את תפארת מדינת ישראל. הוא כל הזמן מתכתב עימה. מתגעגע אליה. איך יחיה בלעדיה. אני מבין אותו. גם אני מתגעגע למיכל (התולעת) היפהפייה עם עיניה התכולות ועם בנה ינון, שיצר עימי קשר ממש טוב ופורה. מה יעזרו הגעגועים.

אם לא הצלחנו, אני וג’ף ליצור, אני עם מיכל את העומק הנדרש לה, אם לא הצלחנו להכניס אותה להיריון. תפארת אומרת:

 “מי אמר שקל להכניס להריון?”

 “תלוי באילו מקרים. יש מקרים שקל ויש תנאים שקשה”.

אם לא הצלחנו להביא אותה להתאהבות עמוקה. על מה מבוסס הקשר אם לא אהבה עמוקה? אמון? הרמוניה? התאהבות! בעיקר התאהבות במיכל. אני עדיין מאוהב בה. כי ליבי בידיה. יאללה שחררי לי את הלב ואשחרר לך את האהבה. וכך תוכלי באמת להתאהב.

לא קלה הייתה לי הפרידה ממיכאל. גם לג’רר לא קלה הייתה הפרידה ממיכאל. וגם אם הוא כל הזמן עימנו. מה זה אומר שהוא עימנו? מה זה נותן? מבחינה רוחנית? זה נותן לך תחושה שאתה מוגן בידי מלאך אלוהים. מה ההבדל בין המלאך מיכאל ומיכאל שהכרנו כאן? שראינו אותו איתנו מתהלך עם כולנו. מרצה.

בקיבוץ הייתי תופעה מוזרה. בשנת 1975 פתאום איזה בן משק בגיל 23 מתיישב ב־5 בבוקר על הגבעה הגבוהה, על האדמה, מתבונן בזריחה… מדיטאציה. מה קרה לו? לבן המשק המתוק שלנו? משהו הסתובב לו במוח?

 “מה אתה עושה כאן בחמש בבוקר”.

 “אני מתבונן בזריחה”.

 “ומה זה נותן לך?”

 “כלום. רווחה. רוגע”.

 “אולי תלך הביתה לאימא שלך”.

 “בסיידר”.

ואני ממשיך לשבת כל בוקר. שיבקרו. שיזלזלו בי. אני קם מוקדם כל בוקר. הולך ברגל לפרדס. יושב על האדמה הקרה, הרטובה. טל של בוקר, מלווה את ריחות פרחי ההדר. בשדות או ליד מגדל המים. מקום גבוה. המקום הגבוה הוא פסגת הנשמה של המקום. של הקיבוץ. אני מדבר אל נשמתו של קיבוץ ומעיר את כולם באורה של זריחה. ממקום גבוה, אנו רואים את השמש זורחת, ראשונים. כל בוקר לצאת אל השמש זה ממציא אותך מחדש. זה בורא אותך מחדש. אולי השמש, הזריחה, ההשכמה הזו, הצילה אותי מאותו מוות רוחני שבו חי ג’ף היום?

מיכאל הופיע אצלי בחלום ושוב הופיע אצלי בחלום ושוב ושוב. ובחלומי הוא צועד, צולע כמוני. מגיע אל קהילה גדולה של אנשים העומדים במעגל ענק. ניגש לכל אחד באופן אישי ונפרד מאיתנו. מרגש. מורה כזה אדיר, ניגש לכל אחד ואחד מאיתנו, ונפרד מאיתנו לשלום. כמו על הסלע. כל בוקר. החיוך הרחב. הלב, החום, האהבה שקרנה מפניו. מעולם לא עלתה בדעתי המחשבה שהוא מרמז על משהו נורא. שהוא בא ואומר לי שלום ולא להתראות. ידעתי ניצחי הוא. האם הוא יכול להעלם לעד? ושוב בא החלום הזה שוב ושוב ושוב. במשך שישה חודשים היה מבשר לי פעם בשבוע, בשבועיים… ואני בשלי, אינני מסוגל להבין את השלום ולא להתראות שלו. וישלח לי שני מלאכים. לבשר לי את הבשורה המרה. חודשים רבים לפני הפרידה המעשית קיבלתי את המסר. תחילה הבנתי שהוא נוסע, נוסע למרחקים. כפי שנהג לעיתים להרצות באמריקה, באסיה ואירופה. חשבתי שוב נוסע. ושוב נוסע. המוח התמים שלי לא היה מסוגל לקלוט שהמורה הזה יעזוב את קהילתו לעד. שלח לי שני מלאכים מבוגרים ממני ב־33 שנים. הוציאו אותי ממקום עבודתי במרכז הפריזאי. ונלך ביער. שוב ושוב ניסו לרמוז בדרכים שונות.

 “מיכאל הודיע לנו שהוא הולך לדרכו”.

שוב לא קלטתי שאני הולך לאבד את המורה שלי. לעד. לא עלתה על דעתי המחשבה שמורה ניצחי כמותו יכול למות. ואז המלאכית אמרה לי:

 “כמו ישוע על הצלב”.

גם היום מעסיקה אותי השאלה, איך הם ידעו באוקטובר? איך נודע להם? הרי הוא לא התקשר אליהם בטלפון. איך ידעו באוקטובר על מה שהתרחש רק כעבור שלושה חודשים, בדצמבר? מלאכים הם ישויות שאנו פוגשים לעיתים רחוקות. הם כאן איתנו, נראים ממש כמונו. יש להם גוף, מחשבות, רגשות. הם אוכלים וחייבים לישון, בדיוק כמונו. אך לפעמים, כשהם עולים בסולמות המיועדים רק להם, לעולם הבא. הם שולחים לנו משם כל־טוב, מליאות האהבה, אושר, אור ויופי. מלמדים אותנו מהו גן־עדן. מלאכים הם גם אנשים שהיו כאן לפני שנים ועברו לשם. אך לא כולם. לא כל מי שעובר לשם הוא מלאך. רק מי שידע לעוף כאן, יודע לעוף שם. לעוף זה מקצוע. לעוף זה מדע.

בקיבוץ הייתי תופעה מוזרה. גם היום כשאני מגיע לקיבוץ. אני תופעה מוזרה. לאחרונה בים הולדת ה־70 לקיבוץ, הקראתי את שירו של נפתלי. גם המורה מוקי צור, גדול מנהיגי התנועה הקיבוצית נכח במקום. איה שנישאה לבנו של נפתלי, אמרה לי לא מזמן:

 “הקראת נפלא, כנראה השיר הזה נכתב עבורך”.

מחמאות לא משאירים בבטן. לא כותבים עליהן סיפורים, לא רושמים אותן כדי להתפאר. כי התהילה לאלוהים היא ואנחנו רק צינורותיו. עם נפתלי עבדתי בהנהלת חשבונות. הבית שפעם הייתה בו מרפאה. המרפאה של אימא שלי. היום הבית הזה, הוא בית הכנסת של הקיבוץ. הייתם מאמינים?

פאריז, אפריל 2010