א. מורה לעמו    🔗

בילדותו קראו לו בלשון חיבה ברלה. ילד יפה היה וערני. שערו השחור מקורזל, עיניו הפקחות צמאות דעת ופניו קורנים תבונה. מרבה לקרוא היה, שואל ומקשיב, מבקש לרדת לעומקם של דברים.

אך ילדות קצרה ועצובה היתה מנת גורלו. בגיל שתים־עשרה, עוד בטרם הגיע למצוות, נתייתם מאביו, ומתוך הכרת־חובה של בן בכור נטל על שכמו הרך לסעוד את אמו האלמנה ולדאוג לאחיו ואחיותיו היתומים. גם בחיי האב, לא ראו אותו ילדיו לעתים קרובות. כי נאלץ לבקש פרנסתו הרחק מביתו. סוחר יערות היה, חוכר חלקות־עצים לכריתתם ולשיווקם למרחקים. רוב ימות השנה היה נע ונד ב"ערי השפלה" – אלו הערים השוכנות במורד נהר הדנייפר, שעל פניו נשלחו העצים הכרותים – ורק לימי חג ומועד חזר אל אשתו וילדיו, אשר אליהם יצאה נפשו כל הימים, לביתו בבּוֹבּרוֹיסק, פלך מינסק, שבה היתה קהילה יהודית שורשית ותוססת.

אבל גם המעט שעשה הילד במחיצת אביו היה לו מקור של חיות. רק חזר האב ממסעותיו, מיד סר ל"חדר" שבו למד בנו בכורו. “איש בעל קומה בפרוות חורף הדורה ובמצנפת פרווה גדולה, זקנו השחור גזוז ועל אפו משקפי־זהב” – כך תיאר אותו הסופר דוד שמעוני, בן עירו וחברו מילדות של ברל. האב היה נכנס בדברים עם הילדים, שואל ובוחן אותם בלימודים. ביחוד נתמלא לבו גאוה על המחברות הכתובות עברית, כי רק מעטים מילדי ישראל החלו אז ללמוד את שפת התחיה, נוסף על האידיש והרוסית. והאב נושא נפשו לציון ולשפת עבר קרא לבנו בשם העברי בּאֵרי.

בספריה של אביו בילה ברל שעות וימים, ביחוד לאחר שחלה ונמנעו ממנו הלימודים בבית־הספר. ומן הספרונים הקטנים וכרכי העתונים העברים “הצפירה” ו"המליץ", שתחילה אולי לא ירד לסוף הכתוב בהם, שאב חכמה ודעת. וכך, בכוחות עצמו ובעזרת מורה פרטי, למד גם את השפה הרוסית, עמד בהצלחה בבחינות של מחלקות גימנסיה, והכין עצמו להמשך לימודיו בבית־ספר גבוה.

אבל בעצם תכניות אלו ניחתה עליו המהלומה של מות האב במרחקים ובבדידות.

כעבור שנים סיפרה האם איך השתנתה תוך זמן קצר חזותם של ששת יתומיה. ילדים מאושרים היו, ופתאום – מחוסרי־כל. “איך יכולתי לגדל את יתומי, אילמלא ברלה!” – אמרה.

האם הגאה לא רצתה ליפול למעמסה על קרובים, ובמלאות שנת אבלה פתחה חנות בשוק העיר לפרנסת המשפחה. היא קימצה ככל שיכלה וחסכה מפיה, אך לא פיטרה את מורי ילדיה. וברל הנער היה יד ימינה בכל. לימים סיפרה האם מעשה בבגדים חדשים, שתפרה לשלושת בניה¹ הקטנים. ניגש איזה ילד ברחוב, מישש בגדו של אחד הבנים ואמר בזלזול, כי מאריג פשוט הוא עשוי, – והבן הקטן לא חפץ עוד ללבוש את בגדו החדש והיה הכרח לתפור לו בגדים אחרים. מה עשה ברל? נטל את הבגד הפשוט, שלא היה לפי מידתו ושרווליו קצרים, ולבשו עד שנקרע.

בהיותו בן ארבע־עשרה בא אסון נוסף על המשפחה – אש אחזה בשוק העיר העשוי כולו עץ ופשטה במהירות מחנות לחנות. ברל הנער קפץ בסכנת־נפש לתוך הלהבות להציל את המעט שניתן להציל.

מצב המשפחה הורע עוד יותר, אבל ברל לא פסק מלימודיו. בגיל שש־עשרה עמד במבחן בעיר קיוב והיה למורה. וכמנהג הימים ההם נשכר למשפחה יהודית באחוזה כפרית להורות את ילדיה – וכל שכרו שלח לאמו. אחר־כך לימד בבית־ספר יהודי לבנות דלת־העם בבוברויסק. כן שימש ספרן בספריה העממית בעירו, והיה למדריך מאיר־עינים לתלמידותיו בבית־הספר ולכל מי שבא אתו במגע בספריה.

ברל בחוג משפחתו

חלפו עוד שנתיים. גרעיני האמונה שנזרעה בלבו בבית אביו, כי אין קיום ואין עתיד לעם ישראל בנכר, בשלו וגמלו. ברל העלם החל לתהות על דרכי אדם ועולם. החל לתהות על מצבו של הפועל הרוסי בימי שלטון הצאר ומחפש דרכו בקרב המפלגות הסוציאליסטיות ברוסיה. ואז החלה ארץ־ישראל קורמת לפני עיניו עור וגידים. אבל שם, בארץ היעודה, צריך להתחיל הכל מחדש. מולדת לא תיבנה ללא עמל־כפים. עוד קודם הלך ללמוד בבית־ספר למלאכה באודיסה כדי להיות פועל. אחר־כך עבד בבית יציקה. חסך מפיתו והוסיף לשלוח כל פרוטה שהשתכר לאמו. כך קיים מצוות כיבוד־אם במלואה, ורק באחת לא נענה לה, בסרבו לתת יד למקח וממכר בחנות שלה, מתוך הזדהות עם ערך העבודה הגופנית, עוד לפני שצמחה בלבו ההכרה, כי לא תהיה תקומה ותחיה לעם ישראל אלא בעמל כפיים.

בינתיים, הגיעה שעתו להתייצב לעבודת הצבא. חייל יהודי בצבאות הצאר הרוסי היה מועד לסבל, להשפלה ללא־טעם. רוב הצעירים היהודים היו מבקשים דרכים להימנע מגורל בזוי זה. ברל לא הסכים להצעה כי ישחררו אותו בפדיון כסף, כמקובל, כיוון שחס על ממונה של האם האלמנה. גם לא חפץ לערוק, כפי שעשו רבים. ולמרות הסכנה שבדבר, התייצב. ולאחר שנפסל מטעמי בריאות, גמלה בלבו ההחלטה, שלא להשהות עוד את הצעד המכריע בחייו. אבל איך ייפרד מעל אמו, אחיו ואחותו הילדה? זמן רב שמר מכל משמר את סודו ורק כשחלה במחלת הטיפוס וחומו עלה, שפך לבו מבלי דעת במלמולי־דברים, שגילו שאיפותיו ותכניותיו. אז נדרה האם נדר, כי אם יישאר בנה בחיים – לא תעמוד בדרכו.

וכך יצא ברל בשנת 1909 (תרס"ט) לבדו לדרך הרחוקה והגיע לחוף יפו הערבית.

ב    🔗

לא בן־לילה החליט לעלות לארץ־ישראל. פרשת הספקות והוויכוחים לפני החלטתו כתובה בתעודה “דרכי לארץ”, והוא סיפורו בערוב יומו ב"ירח העיון" ברחובות, שיזם והדריך. בלב קהל המאזינים על הדשא, עשרות “תלמידים” מבוגרים שבחר מכל פינות מחנה העובדים, היו דבריו אותו לילה – כאילו שמעו באזניהם לבטי דור שלם, כאשר רק מעטים עדיין האמינו כי ארץ־ישראל היא הפתרון לעתיד העם. ברחוב היהודי בקהילות ישראל בפולין וברוסיה רבו המפלגות והתנועות, שחבריהן היו שקועים בויכוחים קשים ובבירורים וחיפושי־דרכים. ברל, הצעיר העצמאי במחשבתו, נדד מתנועה לתנועה, בבקשו לו את הדרך ללכת בה. גם בשבתו כבר באניה עוד כרסם הספק בלבו. אבל רק ירד לחוף יפו – ידע, כי זה חופו האחרון. ולא כרבים אחרים מבני העליה השניה – שבאו, ראו את השממה וחזרו – יצא ברל הנתון כולו לעולם הספר, לעבודה במעדר ביד, כפועל שכיר אצל אכרים במושבות יהודה ובחוות הראשונות, שייסדה ההסתדרות הציונית בהנהלת “המשרד הארץ ישראלי” שלה. וכך היה העלם הרך לפועל ביהודה רעב למחצה, יחף וקודח, ככל חבריו בני העליה השניה.

יחיד היה ובודד בארץ חדשה – והחרדה לשלום משפחתו בנכר מכרסמת בלבו. כל הימים השתוקק להביא אליו את אמו ואת הילדים. אבל איך יפרנסם? והיכן יחיו? הארץ זרועה חולות וביצות, ישוביה קטנים ודלים, עבודה אין בה והמחלות מרובות. את אחד מאחיו ואת אחותו הבכורה הביא אליו, ולאחותו הקטנה, חנה, כתב:

“כל זמן שלא נבחר לנו פה פינה קבועה – לא נקרא לאמא שתבוא הנה לנוע ולנוד. ואנחנו לא נקבע לנו מקום כל זמן שלא נדע היטב את עבודתנו, כל זמן שלא נהיה ראויים לשם עובדי־אדמה, ועד היום ההוא נחיה² בתקווה ובעבודה”.

לאחר שסיימה האחות את לימודיה בבית־הספר, כתב אליה:

“דעי, אחותי, שכדי לחיות חיי־עבודה בארץ־ישראל – כל עבודה מועילה ונחוצה… הניקיון והסדר, הבישול, התפירה, הכביסה – כל אלה הם ענינים חשובים מאד, אם חפצים אנו לחיות במקום החדש חיים בריאים, שלמים ונקיים, ושאנחנו בעצמנו, בידינו, נעשה את חיינו. ותנאי קודם לזה: ההרגל וההתמדה בעבודה”

בקיץ 1914 (תרע"ד) פרצה מלחמת העולם הראשונה והארץ נותקה. רק כתום המלחמה, לאחר המהפכה הבולשביסטית ברוסיה, כשהמשטר החדש החרים כל אשר נותר בחנותה הדלה של האם, הצליח הבן להביאה לארץ־ישראל שלאחר הצהרת בלפור.

האם סיפרה, כי בהיותה בנמל יפו, שעה שבנה טיפל בשחרור חפציה, פנתה אל אדם, שעבר על פניה ושאלה אותו אם הוא מכיר אחד בשם ברל כצנלסון. האיש ענה בוודאות: “וכי מי אינו מכירו!”. “ואיזה מין אדם הוא?” – חקרה האם בהלמות לב. “הלוואי והיו לנו רבים כמותו!” – השיב האיש. עיני האם אורו. רגע זה היה לה גמול על כל סבל חייה.

כל שנות המלחמה עבד ברל בפתח־תקווה, בעין־גנים, בחוות בן־שמן, בקלנדיה, היא עטרות, באום־ג’וּני, היא דגניה, ובכנרת – שתי הקבוצות הראשונות. וכבר אז, למן צעדיו הראשונים בארץ, קנה לבבות בהליכותיו והכל הקשיבו לדבריו.

לאום־ג’וני על שפת הירדן בא בעונת הקציר וזכה להעמיס עם עלות השחר עגלה ראשונה של אלומות־חטים ולהובילה אל הגורן הראשונה של הקבוצה הראשונה. שני הגדישים הגבוהים בגורן אום־ג’וני, שנראו למרחוק על־פני עמק־הירדן, בישרו תקופה חדשה בחיי הארץ – ראשית המשק העצמי של העובד העברי, היסוד לתקומת ארץ ישראל בידי בוניה.

ובכנרת בראשיתה, שהיתה אז חווה של המשרד הארץ־ישראלי, עמד ברל, השקול והאחראי, במרכז השביתה הידועה נגד פקיד המשרד, שלא נהג כראוי כלפי העובדים. שביתה ראשונה זו, הקנתה לעובד העברי כבוד והכרה בכוחו וביכולתו.

ברל כצנלסון בין פועלי בן־שמן בשנת 1912 (בשורה השלישית מלמטה, השני משמאל)

בכנרת, שממנה יצאה המשוררת רחל ללמוד חקלאות בדרום־צרפת, שם התחילו הוא וחברו נוח נפתולסקי בנסיונות לבירור זרעים ולגידול מיני ירקות בלתי־מצויים אז בארץ – מתוך אמונה, כי הפועל העברי יסתייע לא רק בידיו, אלא גם ברוחו ובהשכלתו.

לאחר כנרת באו ימי עין־גנים, הניסיון הראשון להקים מושב־עובדים ליד פתח־תקווה. שם ביקש ברל לבנות קן למשפחה ושם נפגש עם א"ד גורדון וי"ח ברנר, נושאי המהפכה בעם היהודי, בעט ובאת. צעיר מהם בגיל היה, אך חבר ורע, מושפע ומשפיע, עד מהרה היתה חבורת עין־גנים מרכז לכל אנשי העליה השניה. לאחר יום־עבודה קשה במעדר, היו מבלים לילות בשיחות על עתיד העם ובבירור הדרכים, שיש ללכת בהן בבניין הארץ בידי עובדיה. שם הונחו הגרעינים הראשונים לארגוני הפועלים, שנים לפני קום ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, אשר ברל כצנלסון היה אחר־כך ממייסדיה וממטפחיה. כשנבחר, בימי עין־גנים, למרכז ההסתדרות החקלאית של פועלי יהודה, היה נודד על־פני המושבות ברגל ולעתים יחף או ברכיבה על חמור, לפגישות, לשיחות, ולמיפקד המחנה הקטן של ראשוני הפועלים העברים.

באותם הימים של מלחמת־העולם הראשונה, כשהישוב הקטן והמנותק ממרכזי־היהדות סבל רעב וחולי, היה הוא שהגה את הרעיון לרכז את מעט המזון, שניתן להשיגו, ולחלקו בצדק לרבים. יחד עם חברו מאיר רוטברג, שהיה אחר־כך ממיסדי ה"הגנה", התחיל בריכוז מעט החיטה של שדות כנרת, וכך הונח אז היסוד לאחר המוסדות הגדולים והידועים בארץ, אשר ברל קרא לו בשם הסמלי “המשביר” – והוא חוליה ראשונה בשרשרת מוסדות הקואופרציה העברית, אשר כיום שמה נישא לתהילה למרחקים.

בשלהי המלחמה, לאחר כניסת הצבא הבריטי לדרום הארץ, היה ברל מראשי המתנדבים לגדוד העברי הארץ־ישראלי, “הראשון ליהודה”, שבו ראה את זכותו של היהודי החדש ללחום למען ארצו ואת היסוד לכוח העברי, אשר יידרש לארץ לכשתגיע שעתה לעמוד ברשות עצמה.

בגדוד העברי

חייל ככל החיילים היה במשך שנים. אבל עם זאת היה הרוח החיה בארגונם העצמי של חיילי הגדודים העברים מבפנים, לקראת המשימות הלאומיות בעתיד. עיקר ייעודו באותם ימים, ועד סוף ימיו, ראה באיחוד מפלגות הפועלים, שהיו קיימות אז בארץ, “פועלי ציון” ו"הפועל הצעיר", למחנה אחד, למען חיזוק כוחו לקראת התפקידים הכבירים שיעמדו לפניו בבניין הארץ. באוהלי הצבא נפגש עם יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון, אשר בראשית המלחמה גורשו מארץ־ישראל בגזרת השלטון התורכי ובארצות־הברית היו מיוזמי הגדוד העברי שם וממתנדביו – והיו השלושה, ואתם שמואל יבנאלי ואחרים, לחבורה אחת, שסביבה התרכזו אלה, אשר יחד חלמו חלום עצמאות ישראל, יחד רקמו תוכניות העתיד של התנועה והעם ויחד פעלו יד ביד עד הסוף.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהפעולה הציונית יצאה למרחב, היה הוא מן השליחים הראשונים מארץ־ישראל לועידות פועלים יהודים בעולם ולקונגרסים ציוניים. ומהופעותיו הראשונות על במת העם הכירו בו ראשי התנועה הציונית לא כשליח ענייני הפועל העברי בלבד, אלא כמעיין נובע אמונה, אשר המונים ילכו לאורו. ומאז לא פסקה פעילותו הענפה הן פנימה, בקרב העובדים ובישוב, והן על במות חוץ, בקרב יהודים וזרים.

ג    🔗

באותם הימים יסד וערך שבוע שבוע חוברת בשם הצנוע “קונטרס”, שאף כי היתה קטנה וצנומה וללא כל הידור, ציפו הכל להופעתה מדי שבוע, וגם מחוץ למחנה הפועלים קראו דבריה בצמא. שנים הגה את הרעיון לייסד עתון יומי עצמאי של העובדים, שיחנך המונים לקראת ייעודם בקרב העם ויעוררם למעשים. וכאשר ניתן לו סוף־סוף מבוקשו, בקיץ 1925 (תרפ"ה), עשה את “דבר”, עתון ההסתדרות הכללית של העובדים העברים, לבמה ערה וחשובה לחוגים רבים בישוב וסופריו. שנים מעטות לאחר ייסוד “דבר”, יזם גם את יסוד “דבר לילדים” ועודד את עורכיו וסופריו באהבה רבה למעשה זה, שבו ראה חשיבות וערך לחינוכם של ילדי ישראל.

וכך, גם כשעלה בידו להגשים עוד תכנית משלו, שאותה הגה ושעליה חלם שנים רבות – יסוד הוצאת־הספרים “עם עובד” – שקד על כך, שבד בבד עם ספרי הגות ומדע וסיפור ושירה למבוגרים, יופיעו בהוצאה זו גם סידרות ספרים לנוער ולילד, ממבחר ספרות העולם, מאוצרות התרבות בדורות עברו ומן המעולה שביצירה העברית החדשה.

נחלתו הספרותית של ב' כצנלסון אינה בשירה וגם לא בסיפור. אבל קוראיו הרבים, קשישים וצעירים, נשאו בלבם כל הימים מאמר שלו, רשימה, פיסקה או כותרת, שכאילו מלבם הוצאו והיו להם כלפיד מאיר, כאות־אזעקה, כתמרור בדרך.

תוכן העניינים של שנים־עשר כרכי כתביו, הוא עצמו מעין גוף חי, אשר מאות הרשימות והמאמרים עוברים בו כעורקי דם. רבים ממאמריו מוסבים כלפי פנים: דרכו של האיש העובד בארץ־ישראל מאז היותו בודד, קומץ קטן, ללא ארגון וללא תושיה, ועד למחנה הגדול ובעיותיו ונסיונותיו ומכשוליו והישגיו. רבות כתב על צעדי הישוב העברי בארץ־ישראל ומאבקיו, למען יגבר ויחזק ויהיה בכוחו לעמוד במערכה הכפולה לקראת עצמאות ישראל, בבניין הארץ ובמלחמה עם השליטים הזרים. רבות כתב על דמויותיהם ותורתם של אישים יהודים מגדולי העם, שהניפו את דגל הגאולה. רבים ממאמריו מוקדשים לדרכים המיוחדות של הסוציאליזם העברי ובנין החברה שלו, ורבים אחרים לחשבוננו עם העולם ועם השלטון הזר.

עשרות מאמרים בשאלות השפה העברית, ספרותה ותרבותה כלולים בשנים־עשר הכרכים, וכל מאמר הוא כתלם שמעביר החורש בשדה בור כדי לעשות אדמתו תחוחה, פוריה ומפרה. כי עיקרה של כתיבתו – בכנותה ובאמת שבה. על כן, לא בשפת חלקות כתב ודבריו חדרו תמיד לעמקו של ענין, כמנתח באימזל חד. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

ה"יזכור", שכתב בדם לבו לאחר שנפלו יוסף טרומפלדור וחבריו בתל־חי, היה לקינה לאומית עד היום. והשורות המעטות “בחשאי ספינה גוששת”, בבוא אנית מעפילים ראשונה בחשכת הלילה לחופי ארץ־ישראל, היו כפרק תפילה.

שנים לפני־כן, מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה והצהרת בלפור, על סף התקופה החדשה בתולדות ארץ־ישראל, היו בדבריו “לקראת הימים הבאים” – תכנית ודרך לעתיד. כך היו שנים לאחר זה דברי הרצאתו בשם “במבחן” לחוברת לימוד ועיון לתנועות נוער ומדריכיהן. דבריו “בזכות המבוכה ובגנות הטיח” קראו לאיש הצעיר להעמיק חקר, שלא להיגרר אחר המוסכם והמקובל, אלא לבחון כל דבר מיסודו.

ועל שורה של אישים כתב – סופרים, הוגי־דעות ופשוטי־עם, תמימי־דרך אך עזי־רוח, מהם שנפשם נשרפה בבקשם פתרונות לחיי עמם ומהם שנפלו על קידוש ארץ־ישראל. הנה י"ח ברנר, כאשר נפל הסופר בידי מרצחים בפרדסי יפו בימי מאורעות תרפ"א, ביכה אותו ברל כנצלסון כבכות אח גדול ונערץ. והנה ח"נ ביאליק, שעליו כתב: “נתיתם הדור. נתקפחו הדורות הבאים, שיכל ישראל את גאונו, את משיב נפשו”. והנה המנהיג הצעיר חיים ארלוזורוב שנרצח, עליו אמר: “לארז הרצל הגדוע דימיתיך, אחינו חיים!” ועוד אמר עליו דבר, שיש בו סמל וסיסמה לרבים: “תנועת הפועלים לא נתנה לו שררה, היא נתנה לו שירות”. והנה חברו ורעו של ברל בעבודה המשותפת על במת “דבר”, משה בלינסון, שאותו כינה “אדם עם פנס”.

נוסף על שנים־עשר כרכי כתביו הוצאו לאור בכרך רב־כמות חלק ממכתביו אל חברים ותלמידים, בני דורו וצעירים ממנו, שהם כמעיין שופע רוחב־דעת, אהבת־ישראל ואהבת־אדם. ועוד רבים המכתבים שטרם ראו אור, בהם מכתביו מתקופת חייו האחרונה כעורך הוצאת הספרים “עם עובד”, אל הגדולים והחשובים שבסופרי ישראל על יצירתם ואל עובדים אלמונים ונערים ונערות בכל פינות הארץ, אשר פנו אליו במצוקת נפש, בסערת רוח, בבקשם פתרונים.

פרידה מאייב קאהן בתל-אביב ב־1929

1. אייב קאהן; 2. דוד בן־גוריון; 3. ברל כצנלסון; 4. זלמן שזר; 5. א. הרצפלד

גדולה ועשירה מהתורה שבכתב היא תורתו של ב' כצנלסון בעל־פה. כל השיחות עם יחידים, כל הנאומים שנאם וההרצאות שהרצה בוועידות ובכינוסים, או בימי־זכרון וימי מיפקד. במשך שעות היו המונים מקשיבים כמרותקים לדבריו, אף כי לא היו בהם סממנים חיצוניים של איש הבמה, אלא הוא כמסיח לפי תומו, כדבר איש אל חברו.

ד    🔗

בערוב יומו דמה לאילן עבות, שענפיו מרובים ופירותיו עסיסיים. מאחריו מעשים חשובים ותלמידים רבים. כמה מדברי הזכרונות וההערכה שנכתבו עליו כונסו בספר רב־עניין. המיוחד שבספר “על ב' כצנלסון” הוא, שכונסו בו דברי סופרים גדולים ואנשי־ציבור ידועי־שם – יחד עם רשימתו המהססת של נער שליח, המביא אליו את עלי ההגהה מבית־הדפוס, או צעיר מתלמידי אחד הסמינריונים לנוער שבא במגע אתו. כולם כאחד, מגלים את האהבה והיקר שרחשו לו כל יודעיו.

חברו לדרך, ד' בן־גוריון, אשר בשורת האסון ירדה עליו כשהוא עומד בראש הסוכנות היהודית, אמר: “מה יקרת לי, ברל, יקרת מאח ומרע, מאז נתגלית לי במדי־צבא באוהלי המדבר המצרי, בחלמנו יחד חלום אחדותם המלאה והשלמה של פועלי ארץ־ישראל למען ביצוע יעודם ההיסטורי הגדול בבנין המולדת, בתקומת המדינה העברית, בעיצוב המשטר הסוציאליסטי, בהתעלות אדם עלי־אדמות… אין ביכולתי להשתיק בשעה זו יגון יחיד, יגון שכול ויתמות”.

אליהו גולומב, מנהיג “ההגנה”, הצעיר מברל כצנלסון והעושה במחיצתו כחבר וכתלמיד, הגדירו: “מניח היסודות, נשמת התנועה, המוח והלב של מחננו, הפה למאבקי עינויינו ותקומתנו”. “מי שניגש לדבר או לכתוב עליו – אמר – יודע ומרגיש מראש, כי לא יוכל להעריך במלים מה אבד עם מות ברל לעם היהודי, לתנועה הציונית, לישוב, לתנועת־הפועלים ולכל יחיד בתוכנו”.

ברל וזלמן שזר באחד הקונגרסים הציוניים

פרופ' ש.ה. ברגמן אמר בדברי־הספד שלו: “איני יודע אם פגשתי פעם בחיי איש, שידע כל־כך להקשיב ולהאזין. בשעת דו־השיח היה כולו פתוח אליך, כולו נתון לך ולא פחות משאתה ספגת את דבריו, ספג הוא את דבריך”.

הסופר ש"י עגנון, שמנה במסתו הגדולה עליו שלוש מעלותיו העיקריות של ברגל – אהבת העם, אהבת היחיד ותפיסת “הנקודה שבמרכז” – מספר על פגישה אתו בימים ראשונים, בכנרת. ברל היה אז המדבר ועגנון המאזין. על האדם בארץ דיבר, כל הלילה, “עד שקרא הפעמון לעבודה”. “אותו לילה נפקחו עיני־לבי וקניתי לי דעה חדשה. ואם עניינינו הקטנים בארץ חשובים בעיני מכמה עניינים גדולים שבעולם – אני מחזיק טובה לברל כצנלסון, שהורני לראות מה שלא ראיתי ולהבין מה שלא הבנתי”.

פעם אחרת, לאחר שנים, שוב טיילו השניים ושוחחו כל השבת, מחצי היום ועד לאחר חצות הלילה. למחרת, סיפר על כך עגנון לח"נ ביאליק ידידו. “נתלקחו פניו של ביאליק ואמר: אי אתה יודע כמה אני אוהב את בעל התלתלים המבהיקים הזה”…

בין האבלים עליו – איש צעיר, שהיה אחראי לשידורי ה"הגנה", “קול ישראל” במחתרת, בראשית התעצמות גזירות ממשלת המנדט על העליה ועל רכישת־קרקע בידי יהודים. הצעיר מספר כיצד נתן לידו ברל כצנלסון בדחילו את דברי־הפתיחה לשידור הראשון בחצות הלילה, שריתקו את הישוב ושודרו שוב ושוב לילה אחרי לילה.

ובין המספידים אותו – מחלק העתון היומי עם שחר, שזכר את דברי ברל באזניו על עבודתו הקשה בלילות: “בכל עבודה יש קורטוב של נוי ושל עניין – אמר – צריך רק לבקשו, למצאו”.

ומעשה ביום הולדת יש בספר על ב' כצנלסון. כשמלאו לו ארבעים שנה החליטו חבריו במערכת העתון וידידיו הקרובים אליו לחוג את יום הולדתו, אבל לא גילו לו דבר, מחשש שמא בצניעותו לא יאות לבוא, על כן הזמינוהו כאילו ל"ישיבה דחופה". ואמנם נבוך ונפעם היה בדרוך רגליו על גג־המרפסת המוצף אור והשולחנות מכוסים מפות לבנות ועטורים פרחים. כיסה פניו בידיו, הסתלק לפינה חשוכה וזמן רב חלף עד שנאות להצטרף אל החוגגים.

בירח העיון ברחובות, תש"א

וכך, צנוע ועניו היה עד סוף ימיו, בחולצתו הפשוטה ובכובע הקסקט על רעמת בלוריתו הכסופה.

על גבעת הכּרך נכרה לו קבר, בכנרת, בה עשה צעדיו הראשונים בארץ ואליה נקשר בעבותות אהבת ונאמנות, בין קברי אבות תנועת־הפועלים העברית ויקיריה. ולווית ההמונים האבלים, כאבל בנים שנלקח מהם לפתע פתאום ראשם ולבם, נתמשכה על פני כל הארץ.

וחלפו עשרים שנה על תמורותיהן הכבירות בחיי העם והארץ. אך כל תמורות הזמן לא טשטשו את הדמות הקורנת תבונת־לב ועוז־רוח של אחד ומיוחד, שהיה צנוע בהליכותיו, פשוט באורח חייו, חבר ורע לאחיו העובדים – והוא כמצפן וכמאור לדור שלם. לחלוצי עם ישראל ובוני ארץ־ישראל. מתוך עמל יום־יום היה לפה לחבריו, ובדבריו וכתביו הניח יסודות לתורת־חיים של היהודי החדש, איש־העבודה העברי.

ברל כצנלסון היה מנהיג ומורה־דרך לחבריו בני העליה השניה לפני ששים שנה, ולחלוצים צעירים ממנו, בני העליה השלישית, מייבשי הביצות בעמק יזרעאל וסוללי הדרכים הראשונים בארץ־ישראל לפני ארבעים שנה – ובד בבד הוא ידיד ורע, כאח בכור, גם לבניהם, ילדי הנוער העובד ותנועות הנוער הלומד וכל נער הפונה אליו, עד יומו האחרון.

תלמיד חכם והוגה־דעות, אשר עולמו הוא הספר והעט ובד בבד אין כמעט מעשה של ממש בראשית בנין ארץ־ישראל, שהוא לא היה בין יוזמיו ומגשימיו, עם קומץ הראשונים.

אך עוד יותר מתורה ומעשים הניח אחריו מחנה גדול של חברים ותלמידים, נוצרי דבריו שבעל־פה. בפגישות ושיחות אתו פנים אל פנים – בהם סופרים ידועי־שם, מנהיגי העם וראשי תנועת העובדים וההתיישבות העובדת, אשר שתו ממעייניו והם נושאים בלבם דמותו מתוך הכרת־תודה על זכות זו שניתנה להם לעמוד במחיצתו. דלתו היתה פתוחה לכל דורש וחדרו הצנוע במעונות־עובדים בתל-אביב, שכתליו מכוסים אצטבות ספרים, שימש מיקלט ואולפן לכל רעיון נועז ולכל מעשה מועיל שהיה בהם כדי לחנך את האדם ואת הדור לקראת עצמאות ישראל, שהוא לא זכה לה בחייו ורק חזה אותה בעיני רוחו וקרב שעתה, באורח חייו ומעשיו.

בשנים הראשונות לאחר קום מדינת ישראל, בעוד כולנו תוהים על הפלא ועל הנס, נשמעה לא פעם השאלה: “אילו ברל חי אתנו – מה התפקיד שבו היה מכהן ומה המשרה שבה היה נושא?”

ייתכן, שלא היה עטור בכל תואר ולא היה נושא בכל משרה – ואף על־פי־כן, היה הוא הלב והמצפן.

בשמו של ברל כצנלסון קראו מוקיריו מוסדות ומפעלים וישובים, בתי־אולפנא ומרכזי־תורה. ומבין רעיו ותלמידיו, ממייסדי מדינת ישראל, עומדים עוד גם כיום בראש הנהגתה. אך גם עתה, לאחר שכבר חלפו עשרים שנה מאז נלקח מאתנו, עוד יישמע מפי רבים ושונים בשעת מבוכה: “אילו חי אתנו ברל!”…

 

מדבריו    🔗

על־פי תוכנית־הלימודים

דרכי לארץ    🔗

(סיפורו של ברל כ' בערוב יומו ב"ירח העיון" ברחובות)

הגעתי לארץ בן עשרים ושתים וחצי, והעליה שלי לארץ ארכה חמש־עשרה שנה – תעשו את החשבון מתי נוצר אצלי הקשר עם ארץ־ישראל… איך קרה הדבר הזה? אני גדלתי בבית יהודי שעמד על הגבול בין הישן ובין החדש, והיו כבר בחינוך שלי אלמנטים של חינוך עברי חדש שהתחילו להיווצר, ובמידה ידועה נוצרו במיוחד על ידי אבי. מצד סבא וסבתא עוד היו לי מושגים של ילד אורתודוכסי³, שקלטתי אותם ברצון. מצד הדוד הקרוב אלי – גדלתי באווירה רציונליסטית־פוזיביסטית⁴ עם יסודות חיים חדשים וחזקים, אבל עם ביקורת גדולה של הקיים. אסור היה לי להאמין בסיפורים על מלאכים ושדים, שאני התגעגעתי אליהם. והיתה לנו בחצר חורבה שאסור היה להיכנס לשם, ובאותה חורבה ראיתי דברים שאצל אבי ואצל דודי אי אפשר היה לי לראותם. ובוודאי שבילדותי שמעתי כל מיני דברים על תחית המתים (על העולם הבא), על ארץ־ישראל. – – אבל בכל זאת, זה היה שייך לעולם הבלתי־ריאלי⁵.

והנה, בין החידושים הגדולים בבית אבי היה זה, שקיבלתי בלתי בגיל שבע וחצי, או שמונה לכל היותר, מתנה – ספר קריאה לילדים. עליכם לדעת, שבאותן השנים, בשנות התשעים של המאה שעברה, עדיין לא היתה שום ספרות ילדים. לא היה שום צורך בזה, לא היה גם מי שידאג לספרות כזאת. לכל היותר, אם הביא מי שהוא לילד ספר־קריאה – היה זה “ספר הישר” או “יוסיפון”… ספר לילדים לא היה לגמרי בעברית. והנה אבי, שנולד בעצם להיות רפורמטור⁶ בעניני חינוך, הביא לי קובץ קטן, מין קובץ של סיפורי־ילדים, שכל סיפור היה קשור עם אחת מעשרת הדיברות. ובקובץ זה היה סיפור אחד על שבת, סיפור עממי מאד – כיצד צדיק אחד הלך במדבר, והוא הלך עם ישמעאלים, והנה הגיע ליל שבת עם חשכה, והוא החליט שכמובן בשבת לא יזוז ונשאר לבדו במדבר, טרף לחיות פראיות; והנה בא אריה – הוא היה סבור שהאריה עומד לטרוף אותו, אבל האריה רבץ לרגליו ושמר עליו כל הלילה, ובמוצאי־שבת רכב על האריה והדביק את השיירה. והיו שם, בסופו של אותו סיפור, שני משפטים; במשפט אחד היה כתוב ככה: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון. כשקראתי את הדברים האלה פרצתי בבכי נורא. ועד היום לא ברור לי, אם זה היה בכי של שמחה או בכי של עצב. קודם כל הוברר לי שארץ־ישראל אינה עניין של העולם הבא, של מושג מיסטי ⁷, אלא שישנה ארץ־ישראל בימינו. זו היתה בוודאי שמחה גדולה. דבר שני היה, שאם צאצאיו של אותו צדיק יכולים להיות בארץ־ישראל – – מדוע אני אינני יכול להיות שם… ואני עוד זוכר היטב כיצד הסיפור הזה הביא מהפכה בעולמי. הקשר הריאלי שלי עם ארץ־ישראל הממשית התחיל מאותו יום.

זמן קצר אחרי זה הביא לי אבי עוד ספר. היה שם סיפור אחד מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (“ילדי העברים”). בכלל, אז כמעט לא היו סיפורים מנוקדים, וזה היה סיפור מנוקד. בעצם היה זה כמעט הסיפור העברי הראשון על הביל"ויים. ושם סופר על שני בתים שהיו בעיר: בית אחד של יהודים חרדים ששמרו מסורת ולמדו תורה, ובית שני של יהודים אריסטוקרטים, מה שקראו אז “אריסטוקרטים”, כלומר: ששלחו את הילדים לגימנסיה. והיה ילד אחד, יעקב, ילד ישר שלמד בחדר, והילד השני הלך לגימנסיה והיה בין “שקצים”. פעם אחת שמע הילד הזה על ארץ־ישראל, והתחיל לחשוב על הגורל היהודי – – – ושני אלה נפגשו אחר כך בארץ־ישראל: אחד בתור פועל והשני בתור מורה. הסיפור הזה נתן לי כבר דחיפה שניה, יותר ברורה, לאידיאה של הליכה לארץ־ישראל.

איך תיארתי לי אז את ההליכה לארץ־ישראל ומה היה האידיאל הזה שלי בארץ־ישראל? אני זוכר זאת יפה. התמונה הזאת התפצלה אצלי לשתי תמונות: תמונה אחת, כמובן, היתה של איכר עובד אדמה, ואינני צריך לספר איך משכה אותי; אבל התמונה השניה היתה עוד יותר מושבת. אתם יודעים, שבעיירה היהודית אין הרבה יופי, אין הרבה צמחים, אילנות וכדומה. וכשהייתי ילד קטן הייתי סובל מאד מזה שבבתי היהודים אין ירק. רק אצל ה"פריצים" בסביבה היו גנים עם פרחים וצמחים יפים מאד. אבל הדבר היפה ביותר שמשך את לבי בילדותי היה – כשהייתי הולך ללוות לתחנת־הרכבת את אבי שנסע לדרכים רחוקות. זו היתה, כמובן, חוויה גדולה. תחנות־הרכבת היו כולן בנויות על פי סגנון אחד – עם פרחים מסביב. וזה הקסים אותי מאד מאד. מאידך, קראתי באותו זמן בחוברת אחרת, שבירושלים קיבלו יהודים קונצסיה⁸ על מסילת־הברזל. והאידיאל האמיתי שלי היה להיות ראש תחנת־רכבת בארץ־ישראל. לא שוטר ולא איש צבא. המושג של מדינת יהודים התלבש אצלי בדמות מסילת־ברזל – זה היה בעיני הדבר המדיני ביותר, וזה היה בעיני הדבר החשוב ביותר והמכובד ביותר.

אבל הארץ־ישראליות שלי לא הסתפקה בדבר הזה. בספריה של אבי, שמילאה תפקיד גדול בחיי, היה ה"בדקר"⁹ העברי הראשון – מורה־דרך לארץ־ישראל. מובן שהייתי בקי בספר זה מא' ועד ת'. ושם היה גם מדור ללימוד ערבית – ואני התחלתי ללמוד ערבית. געגועי לישמעאל היו גדולים מאד. כיצד היתה לי הזדמנות ראשונה להיפגש עם ישמעאל? הדבר היה פשוט. לעיירה הרוסית היו מופיעים כפעם אנשים שקראו להם “תורכים” – עם תרבוש, עם קוף, והיו מהלכים ברחובות. וזה היה מאורע גדול. גן־חיות לא היה בעירי, וכשהיה מופיע ברחוב “תורכי” כזה עם קוף הייתי רץ לעומתו בשמחה יוצאת מן הכלל, באהבת אחים, והייתי אומר לו “ישראל” ונותן לו את כספי. וכמובן, היתה לי אכזבה גדולה מאד שלא יכולתי – אחרי כל הערבית שלמדתי – למצוא אתו לשון משותפת…

היו לי הרבה הזדמנויות להכיר את ענייני ארץ־ישראל יותר מקרוב. קודם כל, בספרית אבי היה אלבום של פרחים מארץ־ישראל, זה היה בזמנו מעשה רב. עכשיו אינני יודע אם יש דבר כזה בספרות הציונית. היה בארץ סופר גדול, שהוא עכשיו ידוע מעט מאד, גם פדגוג גדול וגם חובב־ציון גדול, זאב יעבץ, שעשה בזמן ההוא עבודה רבה: עמל ליצור בעברית ספרות חדשה וגם לקשור את הגולה עם ארץ־ישראל; והוא הוציא אלבום של לקט פרחים מהארץ, ומהצד השני ניתנו שם בגרמנית ובעברית דברים יפים: שיר של היינה, או איזו אגדה, או מדרש, וספר קטן זה מילא תפקיד גדול בחיי.

היה עוד משהו. לאבי היה חבר, והחבר הזה, שלא גר אתנו יחד, אלא בא אלינו להתארח, היה פועל בארץ בתקופת בניין רחובות. בוודאי היה פועל שנה או שנתים וחזר, היתה לו ביאוגרפיה אישית דרמתית מאד. קודם כל, הוא עשה שני דברים משונים מאד. כשהוא חזר לרוסיה – נשאר ברוסיה חקלאי. – – והיינו רואים אותו עובר עם עגלה של זבל ברחוב. שנית: במקום לקחת אשה כערכו לקח את המשרתת מאותו בית שגר בו. שני הדברים האלה עשו את אישיותו לבלתי־רגילה מאד. והנה, ראיתי לפני איש חי שהיה בארץ. כמובן, הייתי ילד קטן, והוא בודאי לא נכנס אתי בשיחה. הייתי רק מטה אוזן לשמוע על מה דיבר עם אבי ותופס קצת קטעי־שיחה ביניהם וממנו שמעתי את הבשורה שיצא “על פרשת דרכים”¹⁰.

זה היה קשר אחד. אחר כך היה קשר שני. היה איש אחד בעירי והיה אצלו חתן שנסע לארץ־ישראל – גם כן בתור פועל. זה היה כבר לא בתקופה של בניין רחובות, כי אם בתקופה, נאמר, של 1898 בערך, כלומר, בתקופה שבארץ היה משבר גדול של כרמי הברון, ומכתביו היו טרגיים מאד מאד. מצד אחר – אהבת עברית ואהבת הארץ. הוא, למשל, קרא את עצמו בשם עברי – היה חותם את שמו בשם “צמד”, ובקשר עם האיש הזה, שהיה מביא לאבי את המכתבים מחתנו, קרו כמה דברים מסובכים מאד. כשבנה לעצמו בית היה לו פועל גוי. ואני אז הייתי חולם על כך כיצד אראה ל"שייגץ" הזה בית יהודי בארץ־ישראל, כיצד יהודים חיים בארץ־ישראל

---

לתנועת החלוץ    🔗

(מתוך איגרת שנשלחה בימי המלחמה העולמית הקודמת באמצעות קצין־צבא יהודי מגרמניה, בתקוה שתגיע לחוגי נוער יהודי בגולה)

החלוציות אינה רעיון ותורה סתם, אלא מפעל חיים, חזיון אישי בעצם. אמונתנו – כי חזיון זה הוא שליחה הנאמן של ההיסטוריה, שליחה של ההשגחה הלאומית. תקוותנו – כי היה יהיה לאבי־אבות העתיד. הכרתנו – כי קיומו בלתי־אפשרי מבלי מציאות חושים עמוקים בלבות נושאיו לחיי הכלל. ועם כל זה אינו חדל להיות בכל עצמותו ועצמתו חזיון אישי. ובזה גם ערכה, תכנה ועצמותה של כל תנועת העליה. מעין הברכה המקווה. ומפני זה רב כל כך הערך של האיש, של היחיד, של כל חבר בתנועה זו, שאינה יודעת – גם בנקודת־מוצאה וגם בנקודת־תכליתה – כיבוש אחר ושלטון אחר מאשר כיבוש עצמי ושלטון עצמי, כיבוש האדם את עולמו ושלטונו בעולמו הוא.

ובזה אולי שונה תנועה זו, השואפת לברוא את העתיד הלאומי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוי עיקרי משאר התנועות הציבוריות בנות זמננו. מפני זה אין בתנועה זו, על צד האמת, מנהיגים ומנוהלים, כי אם יש אנשים עובדים וחיים, אשר עבודתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכום ממשי. אולי זאת היא התנועה המעשית היחידה בזמננו, אשר במרכזה לא ההנהגה, לא הפרוגרמה¹¹, אלא חיי האדם ועבודתו. החבר עצמו הוא המטרה. חייו, נסיונותיו, כשלונותיו ונצחונותיו, חולשתו וגבורתו – הם הם עצם התנועה.

אם תנועת “החלוץ” תהיה נאמנה לעצמותה זו, כי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחלוציות ולעבודה, היא לבדה, מרכז הרוח והרצון של התנועה. ובגילויים של הכוחות והיסודות השונים, אשר שאיפה זו ורצון זה חיים בקרבם, בחינוך והכשרה אישית, בריכוז הרצון ואיחוד כל הכוחות המגוונים במעשים שבטהרה, אמון ורעות – תתגלם עבודתה.

על התנ"ך    🔗

(מתוך הרצאה לנוער)

אין לתאר את החיים היהודיים, במידה שהיה בהם משהו נעלה, במידה שהיה בהם דבר של אמונה, דבר של שאיפה, בלי קיומה של עובדה זאת, שבמשך אלפים שנים עבר ספר התנ"ך בחייהם. כיצד קם הספר הזה, ועוד יותר – כיצד נשמר, זו היא אחת השאלות הגדולות בתרבות האנושית. עם נודד, אשר גלה ממולדתו, בוודאי צריך היה להציל את הנכסים המעטים אשר ניתנו להיטלטל. בזמן שהלכו הגולים מירושלים אל בבל (והם הלכו כבולים בשרשראות, מובלים בידי אויב), היה מישהו, אם אחד או רבים או מעטים, אשר הטילו על עצמם את הדאגה להוביל עמהם מעט גוילים, מעט דברי נבואה, מעט כרוניקה היסטורית, ולהציל את זה. איננו יודעים על פי איזה חושים היסטוריים ניצל דוקא מה שניצל ואבדו דברים אחרים. היו כוחות היסטוריים אשר כיוונו את הפלא הזה. אחר כך, בשובם מבבל העלו עמהם אוצרות־רוח אלה בתוספת של דברי נבואה מבבל, בתוספת של ערכים חדשים. וצורפו לדברים הללו הסיפורים של בנין הארץ מחדש, הנבואות של יחזקאל או של ישעיהו השני, הסיפורים של עזרא ונחמיה. ובכל זה, בכל התקופות, בכל המצבים שהיו בישראל, בכל הגזירות, בכל אבדן שבטים שלמים יהודיים – בכל זה היה איזה מין כוח אשר ידע שאת מחמדיו אלה הוא מציל בכל התנאים! במשנה יש דין מיוחד שכתבי־הקודש מותר להצילם מן הדליקה בשבת. ואת הספר הזה הצילו מכל הדליקות אשר עברו על היהדות.

והנער היהודי קיבל את העולם לא רק באותה הצורה שהוא היה נראה לו מבחוץ: נפחד מפני הגוי, מפני הרדיפות, מפני הסבל. שמורה היתה לו פינה אחת, שבה הוא ספג את העולם כולו, אם אפשר לומר, את הפילוסופיה של האנושות, את חזון העתיד של האדם. והוא ספג זאת דרך ספר התנ"ך. ובמובן זה אפשר לומר, אילמלא ספר התנ"ך לא רק אנחנו לא היינו מגיעים לכאן, ספק אם עם ישראל היה מתקיים; הספרות העברית החדשה לא היתה נוצרת וכל החזון הציוני לא יכול היה בשום אופן לקום. כי הרי ניתק הקשר הממשי עם הארץ. ארץ־ישראל חדלה להיות בשביל היהודים דבר ריאלי, אשר הם יודעים אותו. אבל הספר הזה שימר את הקשר עם המולדת.

זה אחד החזיונות המיוחדים במינם. אינני חושב שיש דבר־מה דומה לזה בתולדות האנושות. כל עם הנקרע ממולדתו אחת דתו להיטמע, במשך דור או במשך חמישה דורות, אבל סופו להיטמע. הגולה הפולנית באמריקה, למשל, חדלה להיות פולנית. לפני שנים אחדות היתה קיימת באירופה גולה רוסית גדולה. העריכו אותה בערך במיליון איש. רובם הגדול עזבו את רוסה לאחר מלחמת־העולם הקודמת, לאחר המהפכה ברוסיה, זאת אומרת בשנות 1920–1918. וכבר בשנות השלושים כתבו הסופרים הרוסים אשר בגולה על התבוללות של הגולה הרוסית, התבוללות במשך הדור הראשון! הילדים כבר לא היה להם שום צורך בספרות הרוסית. גימגמו רק בשפה זו. וסופרים רוסיים, אשר הטיפו מוסר לגולה שלהם, כתבו: ראו כיצד היהודים נשתמרו במשך אלפים שנה! בודאי, אין שום הופעה היסטורית ניתנת להסברה על ידי גורם אחד. ודאי שהיו גורמים שונים. היהודים הפסידו, על ידי השמדה ועל ידי רצון להתבולל, כוחות עצומים, ואולי דווקא את השכבות החשובות ביותר, האמידות, התרבותיות והמחוננות. אנחנו מוצאים כמה פעמים שדווקא המשפחות הגדולות ביותר, המפורסמות ביותר, לא נשאר להן זכר בתוך היהדות, כי ילדיהן כבר היו מחוץ לחיי האומה. והנושא של קיום האומה – היו תמיד השכבות הנמוכות ביותר בעם. זאת, למשל, תמצאו לגבי יהדות ספרד. רושמי־רשומות מהתקופה ההיא מציינים כמה פעמים שהמון העם הוא הוא אשר שמר אמונים בזמנים הקשים ביותר. כל הסגולה הזאת, לבלי להיכנע במובן הרוח ולקיים עצמאות מיוחדת, לא היתה אפשרית אילו היתה מותנית רק בתוקף גזירות מן החוץ (שמילאו תפקיד גדול), רק בתוקף בידוד בגיטאות, אילמלא הכוחות הרוחניים אשר הצטרפו למסיבות הללו והם שתבעו את המשך קיומנו.

לא תמיד נוטים סופרים עברים להבליט דברים כאלה. אבל באיזו מידה האדם היהודי חי בלבו את עולם התנ"ך והוא מכוון לפיו את חייו, אולי בשעות החשובות ביותר – זאת אתם יכולים למצוא בדוגמאות רבות בספרותנו. גם אדם כברנר, אשר על פי כל הלך רוחו נטה יותר להבליט לא את הצד האידילי של החיים, כי אם את הצד הקודר שבהם, ולפעמים קרובות היה מכסה על יסוד האידיליה שהיה בו, על געגועים לאידיליה, ולא כתב סיפורים של התמוגגות או געגועים לארץ־ישראל – והוא גם נאבק עם עצמו הרבה בשאלה זו: “ארץ־ישראל” או “לא ארץ־ישראל” – כאשר הוא מספר על פגישתו עם גיבור סיפורו, עם אברהם מנוחין, והוא רוצה לומר מה היתה בשבילו הפגישה הזאת, הוא אומר: “נפגשתי עם ארץ שמשי, עם ארץ ילדותי – עם התנ”ך".

בסיפורי דבורה בארון (והיא משוררת עברית גדולה, מיוחדת במינה, עם גאון אנושי מיוחד ועם תרבות אנושית מיוחדת) נפגשים אנו עם ילדה, גיבורת הסיפורים, שכל מה שהיא נתקלת בו – גזל, עוול או ניצול – משתקף אצלה מחדש בראי של סיפור תנ"כי. האיש האכזרי והעשיר בעיירה והמנצל בעיירה – בשבילה הוא המשך של הרשע שבספר תהילים.

הופעה תרבותית כזאת תמצאו גם בסיפורי ברדיצ’בסקי, שחלק גדול מהם הוא מעין מהדורה חדשה, גלגול חדש של סיפורי התנ"ך. ואם תשימו לב לדרך כתיבתם של כמה מאנשי העליה השניה, למשל, לכתיבתו של אדם כמו אליעזר יפה, תמצאו באיזו מידה התנ"ך שלט בכתיבתו, בכל סגנון חייו.

על מועדי ישראל    🔗

(מתוך “במבחן” – שיחה עם מדריכי נוער)

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחד במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? אילו היה המרד של אספרתקוס נשמר בזכרון עמי אירופה, והכנסיה היתה במשך דורות משמרת יום זה תחת חסותה – מה היתה צריכה לעשות תנועת פועלים שהיא ראויה לשליחותה? האם להתנכר ליום זה, לשכוח אותו, לזלזל בו או לגאול אותו מידי הכנסיה ולהרים את קרנו ולטפח בלבבות את זכר המרד הטרגי? רבים הם בימינו המועדים והחגיגות העשויים בידים – עצרות, כינוסים, הכרזות, תאריכים. ביניהם בעלי חשיבות לשעתם וגם מחוסרי חשיבות. מהם רק אחד מאלף יזכה לחיים של קיימא והשאר יקמל עם נשיבת סערה ראשונה או לפניה. לא כאלה חלק הימים שהשרישו בנפש העם ודורות על דורות שיקעו בהם את חויותיהם.

השנה היהודית זרועה ימים אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם? וכי משום שהאסימילטור ¹² זרה אותם באשר לא היה לו צורך בהם, באשר הם עמדו לו לשטן בדרך ההתבוללות עם שליטים, באשר הוא התבייש בכל מה שמייחד אותו כחטיבה בפני עצמה – האם משום כך נפסלו גם עלינו? וכי לא זילזלו ההתבוללות וההשכלה הבורגנית, ואפילו הסוציאליזם היהודי הנגרר אחריהן, בכל מיני אלמנטים סוציאליים ¹³ יקרים השמורים במסורת היהודית? אם ציונים־סוציאליסטים אנחנו לא מן הראוי לנו שניגרר אחרי כל מסורת קלוקלת, רק משום שהיא מסורת מאתמול ולא משלשום והוד המהפכנות כביכול חופף עליה. חייבים אנו לראות ערכי הווה וערכי עבר בעינינו אנו ולבדוק אותם מבחינת צרכינו העמוקים, מבחינת ההליכה לקראת עתידנו.

דוגמאות מעטות: פסח. עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית־עבדים! דרך של מחילות השעבוד והאונס והאינקוויזיציה והשמד והפרעות – נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש ומביאה אותם לידי ביטוי עממי אשר לא יפסח על כל נפש בישראל, על כל נפש עניה ומרודה! מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי, אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור־העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. אינני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים. ואינני יודע שום זכרון עתיק שכולו מופנה לקראת העתיד, שכולו סמל להווה שלנו ולעתידנו כ"זכר ליציאת מצרים".

איזה יצר־חירות עמוק טבוע בלב עם, שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה גאונית כזאת ולמסור אותה מדור לדור. וליצירה זו חלק לא קטן בגורלם של כל המורדים ולוחמי החירות ומקדשי שמה, אשר נולדו על ברכי ישראל. ואנחנו, אשר בגלל היצירה הזאת זכינו להשתתף בחידוש מעשה יציאת מצרים, – אנחנו נתכחש לה?

ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאיונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שנים־שלושה דורות כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה¹⁴ האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטיה מאחרי מהפכת אוקטובר¹⁵. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם. אכן, ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אבדן חירותו, מכל שכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום־בשנה זה נשפכו דמעות רותחות. ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום־עברה זה כמה מנסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כל כדור-הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם לא נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בלבו את הרגשת החורבן, החל מקינות מרמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.

מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית־כנסת יהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.

כיצד ינהג העם המקובץ מגלויותיו, המשוחרר מכל שעבוד, וגם משעבוד מעמדי פנימי? אם יקדש את היום במחולות ובזמירות, או אפשר ירצה שכל ילד שנולד בחירות ובשויון, וטעם רעב ומצוקה חמרית לא ידע, יהא מעלה ביום זה על זכרונו את סבלות כל הדורות שקדמו ושהביאוהו עד הלום – על זאת נדון בבוא היום.

בגבנו אל הקיר    🔗

(מתוך “כתבים”, כרך ט')

ימינו – ימי מסע צלב־הקרס. בהיקפו ובאכזריותו הוא עולה על כל מסעי־הצלב. ודאי כבר הספיק להחריב יותר ממה שהחריבו הם. ואם צפוי לו לעולם שהיטלר יזכה גם בנצחון אחרון (אי אפשר לנו, כבני־אדם חיים, לקבל את “הסיכוי” הזה, אלא שכדי למנעו דרוש גיוס מלא של כל כוחות העולם האנטי־נאצי, עד טיפה אחרונה, וגיוס זה עדיין לא בא) הרי שגורל העמים ייחתך, לפחות לזמנים ארוכים מאד. היטלר, כידוע, הבטיח לרייך השלישי שיעמוד אלף שנים. פלא שלא אמר: לעולם ועד. הלא תוצאות נצחונו עלולות להחריב לא רק עמים ומדינות, כי אם להשמיד את נפש האדם. מאין יצמח אז, מקרב האנושות שתסתאב, האדם־המורד אשר ישא נפשו אל עולם אנושי אחר ולמענו ירים ידו על הרייך השלישי?

וגם גורל ישראל בעולם עומד להיחתך, כאשר לא נחתך מימי החורבן. אם לא יותר מזה. אם לא רדיקלית¹⁶ מזה: מאז איבדנו את ארצנו ואת חירותנו והיינו ל"צאן פזורה ישראל" לא ידעה ההיסטוריה שלנו שעה כזאת, אשר אש־החורבן תקיף בבת אחת את כל תפוצותינו על פני כל כדור־הארץ. כנסיות ומדינות רדפונו, ערכו לנו מוקדים, הטביעונו בים, כפו עלינו שמד. קהילות נחרבו, גולות שלמות נתגרשו, שבטים נטמעו. ידענו את גזירות תתנ"ו ות"ח ואת שחיטות תרע"ח באוקראינה. אך כל אלה לא יכלו להכרית את הכלל היהודי. לא כל העולם ניתן ביד רשע אחד. פיצול הרשויות, הכנסיות והציביליזציות ¹⁷ הוא שעזר לאבותינו, שבשעה שמלאה סאת היסורים וההשמדה בתחום אחד, נמצא להם מפלט במדינה אחרת, ביבשה אחרת. צלב־הקרס בא לעולם בתקופה של אוניברסליות¹⁸. הוא חותר למה שקראו הקדמונים: “שלטון בכיפה”, ובתכנית שלטונו העולמי ישנו סעיף אשר לא ייתכן כי יחול בו שינוי כל־שהוא, הסעיף היהודי: להרגם ולאבדם. כל דריסת רגל נוספת שלו מסגירה לידיו קיבוץ יהודי נוסף, להשפלה, להתעמרות, להשמדה.

*

בתולדות מלחמות היהודים חוזר כפעם בפעם, מימי גדעון ויהודה¹⁹ המכבי, החזיון: מעטים כנגד רבים. אפשר זהו מה שמחכה לנו גם בימים הקרובים. אל נבייש את גורלנו.

יש רצון עז להאמין כי עמידת־המגן של שארית ישראל על אדמתו נתונה בידים נאמנות, אשר לא תרפינה ולא תכזבנה ביום מבחן.