שיחה אינטימית ונפשית זו משכבר הימים, ביני ובין אחד ממיודעי בדברים העומדים ברומו של העולם נשמרה עד היום בזכרוני בכל תקפה ורצינותה. האיש הדובר בי היה אינטליגנט מהסוג המעולה, בעל השכלה גבוהה שנכנס לפני ולפנים של תרבות מערב־אירופה, והוא גם יהודי טוב, ציוני, בן נאמן ומסור לעמו, וידוע גם לתהלה כעסקן צבורי, ורק פחתת אחת, רגילה מאד במערכותינו, נמצאה בצקלוני הרוחני, שהתרבות הגזעית שלנו, ממקורותיה הראשונים, היתה לקויה אצלו במדה רבה.
התגלגלו הדברים לשאלת כל השאלות – למציאות אלהים. איש שיחי קרא ושנה הרבה בכל סעיפי הספרות הכללית, ובודאי ידע את חלקי החיוב והשלילה שיש בשאלה זו, אך הוא התנגד לעצם השאלה וחשב גם למותר להגיע בדבר זה לידי החלטה ודעה קבועה. זה הדבר, כי גם כופר לא היה. מוחו, אמר, איננו פנוי להתעסק בכל הבעיה המסובכת הזאת. הוא הדהים אותי, בהטעימו, כי המושג של אלהות הוא לו מיותר בכל הלך מחשבותיו ודעותיו, כי יודע הוא לסדר את חייו בכל המובנים גם בלי המושג המפשט והאוירי הזה; באיזה בטחון־עצמי, באיזו תקיפות יסודית טען, כי לגמרי, לגמרי בלתי־מובן לו, לשם מי ולשם מה עליו להכניס לתוך המטען הרוחני שלו איזה מושג עליון ערפלי, שדבר אין לו עמו בשום מקצוע של החיים, ואין יחס הדדי בינו ובין אותו המושג בכל חיי המציאות שלו.
ובשמעי את הדברים המפורשים והנקובים האלה הבנתי בעמקי נפשי דבר, שעד כה היה רק כמרחף וכמרפרף במוחי והוא, כי השאלה על מציאות אלהים במובן האבסטרקטי, בלי יחס לאדם וללבטיו על האדמה, היא באמת שאלה מיטפיסית־פילוסופית, שאינה נוגעת הרבה בעצם חיי האדם על כל כבדם ואחריותם ולא תתן ולא תוסיף להם מאומה. אבל השאלה הכלל־אנושית היא לא בדבר מציאות אלהים סתם, רק באטריבוט היסודי של אותו האלהים, היינו, אם ב“עילת העילות” יש הכרה, יש מטרה, יש כוון, וזה צריך האדם לדעת, זה נוגע לנפשו ולכל מהות חייו, יען במקום שהיצירה כולה היא ילידת ההכרה והשאיפה, אז האדם כבעל ההכרה המיוחד בתוך ברואי הטבע, עד כמה שהם יודעים לנו, נכנס אף הוא אל חוג אותה ההכרה העליונה היוצרת והמסדרת והמנהלת, ובאיזה אופן שהוא ביודעים, וגם בלא יודעים, הוא עומד ויכול לעמוד ביחס רוחני ומוסרי ולוא גם בתבנית פיוטית של אותו המקור בסתרי חביונו.
זו היא השאלה וזו היא צורתה, כמו שהבינה ותפסה אותה האנושיות כולה, בשאפה להאיר לפי כחה את החיים ולעמוד על תכנם. לאנושיות על אלפי רבבות אישיה אין דבר להתעמקות המדעית של קנט, עד כמה מיוסדות הן ההוכחות האונטולוגית והקוסמולוגית וכו' של מציאת אלהים. האנושיות המסכנה, בעמדה נדהמה לפני החידה האיומה של ההויה בכלל ושל ההכרה האנושית בפרט, בקשה לה בכל המאמצים שיש ברשותה אלהים חיים ומלך עולם, ואם כה או כה, ולוא גם ביסורים וטלטולים רוחניים, בשגיאות אין־קץ וגם בתעתועים, מצאה אותו והשתעבדה לו והתפללה אליו והרגישה בקרבתו זיקים של ישע וניחומים ועוז תקוה.
לאיש שיחי דברתי רתת. אמרתי לו, כי בכל הכבוד האישי שאני רוחש לו, אני חושב אותו במובן המוסרי העליון ל“נחות דרגש”, לטפוס אנושי ממדרגה שניה,. הוא דבר ברורות ואף אני דברתי ברורות. הטעמתי, כי חוצפה היא מצדו של האדם להחליט על יסוד חמשת חושיו המוגבלים, כי כיון שהוא איננו משיג, וביחוד איננו רואה, את עילת העילות, הרי היא כמות מבוטלת, ותבל כולה מתקיימת כאיזו ישות של טירוף… עוד יותר: רק לו, ליצור העגום, המתלבט על הכדור הארצי הפעוט, ניתנה הזכות, ניתנה היכולת, לחיות ולעבוד בהשכל, בהגיון, בצדק, במטרה, בשאיפות, ביופי, בעונג, – וליצירה כולה על כל חסנה הנצחי אין כמו אלה: שם יד המקרה העור בכל משלה.
כנהוג, נשאר כל אחד מאתנו בשלו, כי השקפת־עולם אינה עלולה להשתנות בשל שיחת רעים, לרגל איזו אמרה תקיפה; אולם אנכי, אחרי השיחה ההיא, שויתי בנפשי שני טפוסים אנושיים, ודוקא מעם אחד, ובינהם מרחק של אלפי שנים: את העברי הקדמוני יוצר המזמור" ברכי נפשי" בספר תהלים ואת האינטליגנט האירופי המגוהץ אשר לפני – ומה רם ונשגב ונהדר נתגלה לי הראשון, ולעומתו – מה קטן ומך וזוחל בארבע אמותיו נתגלה לפני השני…
כמה גדול כחה של אמרה תוכנית וכשרונית: יש כי הרעיון הכמוס בקרבה איננו לגמרי חדש, אבל הוא הואר באור חדש.
הנה הרעיון על־דבר ההבדל היסודי שבין היהדות והיונות בתפיסת הצד המוסרי שבחיים. הרעיון היה כבר לשבלוני וחלקו בתוך נכסי דניידי של רשות הרבים, אך בא בר־טוביה, אחד הסופרים הטובים והחשבנים שבתוכנו, והשמיע דרך אגב באחד ממאמריו בנידון זה אמרה קצרה, כל־כך תוכנית, כל־כך מחוכמה ונושמת רוח חיים, עד כי שהיא שופכת אור מצוחצח על עצם הרעיון ועל הרעיון כולו.
הוא אומר: “גיטה מעיד על עצמו בתם־לבב או התגנדרות: “אנכי מבכר בטבעי את אי־הצדק על אי־הסדר”, אולם בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה. לדידהו אין לך אי סדר גדול מאי־צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו”.
שפתים ישק! הרי זו חתיכה שלמה של אמת גמורה ומוחלטת, הפך בה והפך בה, הקורא! רגיל אתה בכך, כי ילעיטוך בעמודים שלמים, בפרקים שלמים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות – וכמו הבריק הברק והואר מסביב.
(“דאר היום”, ערב סכות, תרצ"ב).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.