כמה עמל ויגיעה טרחו אחיותינו ובנותינו בימי המלחמה ההם, שיקבלו גם אותן לגדודים ולא עלה בידן. סיבות ונימוקים שונים עיכבו. כבר אז טיפלו בכך הרבה – ועמלן היה לשוא. עתה, בראותי את ק. אפשטין שלנו במדי צבא הוד מלכותו רנן לבי ועלץ. ברכתי “שהחינו” כי עתה דומות הן חברותינו בחיים ובמפעל היצירה והבנין – גם בזה. גם לאחריות זאת הטו את שכמן, כאשר קבלו עליהן לא בלבד עבודה במשק הבית, חינוך הילדים – המשפחה, אלא גם עבודת כפים ממש, בשדה ובכרם, בלול וברפת, וגם בשדה העבודה הציבורית והתרבותית.

חלק כחלק חלקנו עמהן את יסורי־הבנין, התלאות והמצוקות וחלק כחלק נחלק גם את החדוות והשמחות, בבוא הפדוּת הגדולה.

ועתה – ברוכות תהיינה אחיותינו היקרות. שאינכן באות עוד לעורר אותנו למלא את חובת הגיוּס, לשיר לנו “אריה, אריה, קום ולך לגדוד” – כאשר שרתן בימי המלחמה ההם. עתה – קמתן והלכתן, ועתה אשירה אני לכן, שחלקי אינו אתכן ממש, “הוי מה יפים עליכן המדים האלה”, והן במהרה תשובנה לטפל בשתילים במשתלות ובילדי־חמד פעוטים בבתי התינוקות ובגנים. – –

ברוּכות היו!