הוא שם שנלוה למקומות שונים בתנ"כ ובתושבע"פ, שתי הוראות לו: א) יבל, בול¹; לאמר, צמח, פרי, תבואה, וכן מורה בערבית השורש “אִבִּל” על מרעה ירוק, רטוב וטרי ועל חציר לח², ובסורית מורה השרש “אַבְּלָא” על ככר דשא, ובאשורית מורה השורש “אַבָּלֻתּ” על רבוי צמחים.

ההוראה הזאת נלותה אפוא אל מקומות כאלה שהם יפים למרעה בהמות, תבואות שדה או מטעי כרם. – מובן הוא מאליו, שבמקומות כאלה נמצאים גם נחלי מים או מעינות. – מקומות כאלה בארץ ישראל, ביחוד: בין הרריה הזקופים, הקרוחים והטרשנים, הם חזות־לב יושבי הארץ הנוסעים בעדר³; לכן לא יפלא אם זכו לשם מיוחד בכלל המרעה הטוב שלהם⁴.

ב) אֲבוּלָא, שער; כמו: “מאבולא עד סיכרא”⁵, “אבולאי דמהוזא”⁶ “משום אבולאי”⁷.

ההוראה הזאת נלותה אפוא אל מקומות הנמצאים בראש עמק או בסופו; כמו בפי הערבים: “בַּבּ”; כמו: “בב אִל־וָד”⁸, “אִל־בב” או “בב אל־בַּוַבּ”⁹, “בב א־צָפָה”¹⁰, “בב חֻסְבַּן”¹¹ “בב א־תֻּם”¹² ועוד. כל אלה השמות נלוו למבואי עמקים וגם לעמקים כמו “אובל”¹³.

מן ההוראה הזאת יצאה הוראה אחרת להשם “אבל”, והיא: כסוי בארמית: “כאובלא לדנא”¹⁴, “אובלא דקצרי”¹⁵, השרש הזה נמצא בנוסחות אחרות בכ"ף במקום הבי"ת¹⁶ ושנוי כזה נמצא גם במקום אחר, אצל “דליות של אוכל”¹⁷ שיש שגורסים “אבל”¹⁸, וגם הפעל “כְּלִי” “כְּלָא” בארמית מורה על סגירה, סתימה ומניעה. כמו “כָּלָא” העברי; כמו: ואתכלי מיטרא¹⁹, ומיתנא איתכלי²⁰, כלו בביתא²¹, וכלי עינוהי²², לא כליתא²³, לא תיכלי מיני²⁴, לא תתכלי למעבד שפיר²⁵, הוה כלי²⁶, את כליין מנהון מימי מיטרא²⁷. אכלי שמיא מלאהתא מיטרין²⁸, כליא פרוחי²⁹, כליא עורב³⁰, מכלי לה מכולה דברא³¹, דאכלויי מכלינא בה³², מזו יצאה ההוראה השניה של “אַכְלִי” שהיא: צעקה, גערה במי שהוא, למנעו מעשות איזה דבר³³.

ומכיון שכן הוא הדבר, אז מובן מאליו כי שני השמות: אבל ואכל יכולים לשמש זה במקום זה בבואם להורות על מקום שהוא בראש עמק וסגור על ידי צלעות הרים.

וזה יהיה לנו למפתח נכון להבין על ידו איזה “אבל” מורה על מקום מרעה ורחב ידים ואיזה “אבל” מורה על ראש עמק ומעבר צר וסגור; כי כל “אבל” הבא תמיד רק בתמונה זו – הרי הוא שייך אל ההוראה הראשונה, וכל “אבל” שיבא תחתיו לפעמים השם “אכל” – הרי הוא שייך באין ספק לההוראה השניה, זולתי אלה שמקומם מוכיח עליהם.

ועתה נציב את כולם לפלוגותיהם.

להוראה א:    🔗

1) אָבֵל בֵּית מַעֲכָה³⁴, או אָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה³⁵ היא אָבֵל (סתם)³⁶, וגם אָבֵל מַיִם³⁷. כל הכנויים האלה מסבים על מקום אחד, הנקרא היום “אַבִּל אִל־קַמְח” והוא היום כפר גדול בגליל העליון, בחלקו הצפוני, במֶרְג' עַיוּן לעמת “תֶּל אִל־קַדִי”, בדרום המושבה העברית מְטֻלָּה. בינו ובין תל אל־קדי עובר “נהר חַצְבָנִי”, אחד ממקורי הירדן היוצא מצלעות הר חרמון אצל “חַצְבֵּיֶה” ועובר בעמק ודי אִ־תַּיְם במזרח מרג' עיון. הוא עומד על שרשרת הרים יפים מאד המפסיקים בין בקעת ים סומכי – ממזרח – ובין גליל צור – ממערב. הוראת התאר “מֶרְג'” בערבית, היא: ככר נחמדה ורחבת ידים למרעה בהמות – ובאמת, נחמד הוא מרג' עיון מאד. רחבו עולה שעה אחת בערך. – במערבו מתנשאת שרשרת הגבעות השסועות והזקופות החוסמות בינו ובין נהר “לִיטָנִי” הנקרא היום: “נהר אל־קַסְמִיֶה”. במזרחו עוברת שרשרת גבעות בזלתיות המפסקת בינו ובין בקעת ים סומכי. – כל המרג' הזה כלו משקה על ידי מעינות נכבדי־מים ושם נמצאת איפוא “אבל בית מעכה” או “אבל מים” שלנו.

אך הנה ישנם שלשה מקומות בשרשרת ההררית הזאת הנקראים בשם “אבל” והם: 1) “אִבְּל אִ־סָּקִי”. כפר בצפון ג’דידה, הרחוק 4 שעות בערך מאביל א־קמח צפונה, לעמת חצביה. 2) “אִבְּל אִל־הַוָה”. בדרום מזרח ג’דידה, באמצע מרג' עיון. 3) אביל אל־קמח הנזכר. בדרום מזרח מרג' עיון על שפת העמק היפה של “נהר אִ־דִפְלֶה” המשתפך ממרג' עיון אל נהר חצבני.

היו חוקרים שהיו נבוכים באחוד השם העברי עם אחד המקומות האלה³⁸, אבל החקירות החדשות הסכימו לאחדו עם אביל אל־קמח³⁹. ועל פי התבוננות נכונה הננו מוכרחים להחליט כן, מתוך הנמוקים האלה:

א) במל"א כתוב: כי שרי בן הדד הכו “את עיון ואת דן ואת אבל בית מעכה ואת כל כנרות על כל ארץ נפתלי”⁴⁰. זה היה בימי בעשא מלך ישראל ואסא מלך יהודה. – עיון, היא באין ספק עיר במרג' עיון: דן, היא אצל בניאס; כנרות, היא אצל ים כנרת. ואם נניח כי אבל בית מעכה הוא אביל אל־קמח, אז תהיה הרשימה הזאת מסודרת יפה מצפון לדרום; כי בראשונה כבש את עיון, ואח"כ – את דן ואבל, ששתיהן הן זו אצל זו, בדרום מרג' עיון, ואח"כ – את כנרות, ואח"כ – את כל ארץ נפתלי, שהיא בדרום; מה שאינו כן בשני המקומות הערבים שהזכרתי לפני אביל אל־קמח, ששניהם הם בצפון דן, ולא יתכן להזכירם אחריה⁴¹.

ב) תגלת פלאסר מלך אשור לקח מפקח בן רמליהו מלך ישראל “את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור”⁴² “ינוח” היא לדעתי ג’בל הונין, אשר בדרום אביל אל־קמח⁴³; “קדש” היא בדרום ג’בל הונין, והיא כורַיְבָּה. חצור היא, לדעתי, ג’בל חַיְצַ’ר אשר בדרום צפת⁴⁴. גם פה מסודרת הרשימה כהוגן, מצפון לדרום, אם נחליט שאכל במ"ע היא אביל אל־קמח.

ג) שבע בן בכרי ברח לאבל בית המעכה ויואב רדף אחריו “ויעבור… אבלה ובית מעכה וכל הברים ויקהלו ויבואו אף הם אחריו ויבאו ויצרו עליו באבלה בית המעכה”⁴⁵. הבֵּרים האלה ישבו, לדעת הר"י שורץ⁴⁶ בין קדש ובין ים סומכי והיו איפוא שכנים קרובים מאד אל אביל אל־קמח. ואת חרבותא הזאת השמיענו הכתוב, במה שפרט את “הברים” יותר מכל יושבי ערי ארץ ישראל שנלוו אליו, כי אף אם דרך השכנים לעזור איש לרעהו ולהגן בעדו; היה פה להפך! כי מפני אהבת דוד וִתְרו על משפט השכנים ויספחו אל חיל יואב להלחם עם אבל זו, שכנתם! ⁴⁷

בכל זאת, אין לנו להחליף את “אבל בית המעכה” עם “מעכה” או “המעכתי”; כי זו האחרונה היתה באין ספק במזרח ים כנרת⁴⁸, ועלינו לאמר: כי “אבל” זו היתה תחת חסותו של השבט “המעכתי” ולכן נקראה “אבל בית המעכה”. גם היום ישנה “חסות” כזאת, שיושבי מקום אחד חוסים בצל איזה שבט בדוי אדיר בעד שלום מס ידוע הנקרא: “כֻיֶה” (אחוה).

דברי ימי המקום הזה מעטים מאד. בכתב היתדות הוא נקרא “אֻ־בִּ־רָה”⁴⁹, בכתובות מצריות “אַבִּלֻ” “אֻבִּלָה”⁵⁰ ובכתובות תגלת פלאסר: “אַבִּיֶלָקה במבוא ארץ בֵית חֻמְרִי”⁵¹. כנזכר למעלה, נשגב פה שבע בן בכרי שנשא יד במלך דוד, אחרי שובו ממלחמת אבשלום, ויואב שם מצור עליה. העיר היתה אז בצורה על ידי חומה וחיל ולא היה נקל ליואב ללכדה. היא היתה אז “עיר ואם בישראל”⁵². אשה חכמה שמה קץ אל המצור הזה בפתותה את יושבי העיר להרוג את שבע ואת ראשו השליכה אל יואב מעל החומה. בן הדד מלך דמשק הכה אותה עפ"י בקשת אסא מלך יהודה, למען יחדל בעשא מלך ישראל לצור על רמה. תגלת פלאסר (השלישי) הכה אותה לאחרונה בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל. – בתקופת התנאים גר שם ר' יוסי בן פרידה, תלמידו של ר' אליעזר הגדול, ורבו זה התארח בביתו. בימיו היתה שם קהלה יהודית ותקנה את העיר על ידי ערוב, אז נקראה: אוּבְלִין וגם אַבִּילָנֶה⁵³. היום הוא כפר גדול ותושביו נוצרים⁵⁴.

2) אָבֵל הַשִׁטִּים [מגרש השטים, של עצי שטה], היא הככר הרחבה, היפה והפוריה אשר בעבר הירדן המזרחי מול ירחו, אשר העמק “ודי נמרין” משתפך בצפונה ושם נמצאת “בית נמרה”, “ודי עַין מוּסָה” (מעין משה) – בדרומה, ושם נמצאת “בית הרם”, והעמקים “ודי כֶּפְרֵין” ו"ודי חֻסְבָּן" (חשבון) מתאחדים ומשתפכים באמצעה. חלק הככר הזה חודר במזרח אל הרי מואב כחצי־אגן, ארוך (מצפון לדרום) 11 ק"מ ורחב (ממזרח למערב) עד עמק מי הירדן 9 ק"מ. היום הוא נקרא “ע’ור אִ־זֶזַבָּן”⁵⁵. לפנים נקרא בשם: “ערבות מואב”⁵⁶, וים המלח, המגביל אותו בקצהו, נקרא על ידו “ים הערבה”⁵⁷, אם נקרא הים הזה גם כן: “נחל הערבה”⁵⁸ ו"נחל השטים"⁵⁹ מפני הככר הזו, לא ברור הוא.

דברי ימי המקום הזה ידועים מתקופת ימי משה האחרונים וימי יהושע הראשונים, בימי אנטיוכוס III הגדול עמדה אולי פה עיר בשם אַבִּילָה⁶⁰ לפי יוזפוס היתה רחוקה 60 מעניות (שטדים) – ¼11 קילומתר – מהירדן ושם היו בימיו יערות עצי תמר רבים⁶¹, הקיסר נירון נתן את העיר הזאת למנה לאגריפס II⁶². בימי מלחמת רומא־יהודה לכד פְּלַקִידוס, שר צבא אספסינוס, את העיר המצערה הזאת ויושב בה משמר צבאי⁶³. היום נִכָּרות חרבותיה במקצת בתל כֶּפְרֵין⁶⁴.

3) אָבֵל מְחוֹלָה, הוא המישור הגדול אשר בככר הירדן המערבי המשתרע בדרום בית שאן עד הגבעות של בזק, בו משתפך הנהר הנכבד “גַ’לוּד” מצפון ו"ודי אל־מַלִיחְ" מדרום, מלבד אי אלו מעינות היוצאים בו בעצמו, אחרי יריחו נחשב המישור הזה לנאות־דשא הכי יפה ומרהיב עין בככר הירדן. בימי איזוביוס היה שם כפר שנקרא: “בית מחולה” והיה רחוק מבית שאן 10 מיל רומאים⁶⁵. ולכן יש שמבקשים לאחד את השם הזה עם עֵין כִלְיַה הרחוק מבית שאן 15 קילומתר דרומה ויש שבקשוהו “בודי אל־מלח” (חמם אל־מלח) שהוא יותר לדרום מזה⁶⁶.

המקום הזה ידוע מימי מלחמת גדעון־מדינים, כי עד שמה ברחו המדינים מפני חרב גדעון ושבטי הצפון נקבצו אז לרדוף אחריהם⁶⁷. היא היתה בתוך גליל המס של בענא בן אחילוד, נציב שלמה, שהיה ממונה גם על בית שאן⁶⁸. שם ישב מי שהיה אחרי כן לנביא: אלישע בן שפט עם כל בית אביו וגם שדות היו להם שם⁶⁹.

4) אָבֵל מִצְרַיִם. לפנים נקראה בשם: גֹּרֶן הָאָטָד. ואחרי אשר עשו שמה יוסף ובני לויתו מספד שבעת ימים ליעקב אביהם, שנשאוהו ממצרים לקברו בחברון, קראו הכנענים למקום הזה בשם: “אבל מצרים”, על שם האבל שעשו בזה עולי מצרים⁷⁰. בדבר קביעות המקום הזה נבוכו החוקרים מחמת כמה טעמים: א) השמות האלה: אבל מצרים וגרן האטד, הם בודדים במקרא ואין ברורם יוצא איפוא ממקום אחר כדי להקל את מציאותם⁷¹. – ב) שני השמות האלה אבדו כבר מן הארץ ואין לע"ע שום שם ידוע בכל הארץ שיהיה דומה להם אף במקצת בכדי להתלות בו. – ג) המלים “עבר הירדן”, הנשנות בפרשה זו פעמַיִם, הסבו מבוכה גדולה בחקירה זו, כי מדוע זה נשאו את יעקב דרך עבר הירדן (המזרחי), דרך ארכה וקשה כל כך, ולא הכניסוהו ישר לחברון בדרך הכבושה לרבים עד היום? לאמר, דרך מדבר עזה. ולא יאומן כלל כי הכנענים לא נתנו ליוסף ובני לויתו לבא אל הארץ, כי הלא היתה אז השפעה גדולה למלך מצרים בארץ כנען. כנראה ממלחמות תתמס הג', רעמסס השני, מכתבי תל אמרנא וממכירת התבואה במצרים להכנענים, בימי הרעב, וחז"ל אמרו גם כן, כי הכנענים כבדו מאד את ארונו של יעקב⁷².

אך לי נראה, כי באמת הלכו בדרך הכבושה לרבים עד כה, לאמר, בגליל עזה. כמו שחפצו בני ישראל לעבור דרך שם בצאתם ממצרים⁷³, וכמו שעשו בני אפרים שלשים שנה לפני זה לפי קבלת חז"ל⁷⁴ הגליל הזה נקרא גם כן: “עבר הירדן” סתם, כמו שמצאנו כן עוד כמה פעמים שגם החלק המערבי של ארץ כנען נקרא בשם “עבר הירדן” סתם כמו שנקרא כן הצד המזרחי⁷⁵, ונקרא הגליל הזה בשם “עבה”י", לעמת המדבר הגדול שבין כנען ובין מצרים שאינו כלל נגד הירדן.

ונראה עוד, כי המספד הזה היה על יד גבול ארץ כנען; כי שם נפרדו, כמובן, שרי מצרים מיוסף; לכן עשו לכבוד הפרידה הזאת מספד ז' ימים, ולכן כתוב אחרי כן: “וישאו אותו בניו ארצה כנען”⁷⁶ לאמר, “בניו” לבדם, אבל כל המחנה המצרי שב לדרכו. ואנשי כנען, בהיות כל זה מוזר בעיניהם, נפלאו מאד ויקראו למקום זה בשם “אבל מצרים”. ולבל נטעה לחשוב כי זה היה עדיין, במדבר “שור” הקרוב למצרים, לכן פרט הכתוב ואמר: “אבל מצרים אשר בעבר הירדן”, שהוא בארץ כנען המערבית.

וכאשר מצאתי על גבול חצי האי־סיני של היום מקום הנקרא: “אַרְץ שוֹכֶּתּ אִ־צופִי”, במרחק 37 קילומתר מעזה דרומה, והשם,שוֹכֶּה" בערבית הוא תרגום השם “אטד”

העברי, הנני נוטה לקבע פה את השם “אבל מצרים”. תקון המבקרים החדשים לקרא “עבר שיחור” במקום “מעבר הירדן”, אינו נחוץ והוא חסר טעם. כמו כן טעה הירונימוס בקבעו את אבל מצרים בבית חגלה.

5) אָבֵל הַגְּדוֹלָה, מישור רחב בעמק “וָדִי צְרָר” סמוך להמקום “עין שֶמְס” (בית שמש)⁷⁷. שם היתה שדהו של יהושע אחד מאזרחי בית שמש ושם היתה אבן גדולה שעליה הניחו את ארון ה' ששב מארץ פלשתים, מעקרון; אך אחרי שנפרצה שם מגפה, לרגלי אי־זהירותם בכבוד הארון, בקשו יושבי בית שמש מאנשי קרית יערים לקחתו אליהם ובקשתם נמלאה תיכף⁷⁸.

להוראה ב:    🔗

6) אָבֵל כְּרָמִים⁷⁹, [עמק הכרמים], כאשר כתבתי למעלה ישנן פה הגירסאות: אבל, אוכל⁸⁰, לעדות איזביוס היה שם מקום כרמים במרחק 6 מיל מרבת בני עמון (9 ק"מ)⁸¹. מרחק כזה יתאים רק לראש “וַדִי אִל־קַטְר” אשר אצל “רַאס אִל־מֶרְכַּבּ” בדרום־מזרח רבת בני עמון (קלעת עמן). על טיב הגליל הזה כתב הנוסע בוקינגהם⁸²: “בכל מקום שהעין צופיה רואים על פני האדמה הזאת רק חרבות של ערים ישנות הפזורות על קרקע שמנה מאד, עקבות עשר מופלג של עתים שעברו! אין כל עץ נראה בכל המרחב ההוא. מנהלנו הבקי מאד בטיב הגליל הזה הצהיר: כי האדמה הזאת היא אדמת־פלחה מובחרת בעולם. אין פה כל צור, כל סלע, במרחק 30 מיל, כל האדמה הזאת היא אדמת־ניר. עמק יזרעאל, הפורי מאד, לא ידמה אל טוב הקרקע הזאת, שעליה ישבו לפנים עמים כל כך עצומים ועסקנים”. ואמנם אין כל פלא אם שממה הארץ הזאת על יושביה: כי הבדוים, ביחוד, השבטים האדירים: בֶּנִי צַכְר ובֶנִי עַדְואַן, הפכו את כל הארץ ההיא למדבר שמם, כאבותיהם המדינים⁸³.

7) אָבֵל עֲרָב, חרבות יפות בגלעד, בגליל אִרְבִּיד על שפת נחל ירמוך, בדרום. אצל הזוית שהעמק הזה עושה בעברו מערבה, אחרי שעבר עד אז צפונה. החורבות האלה נמצאות בין ועל שתי גבעות: הצפונית נקראת: “תֶּל אַבִּל” והדרומית: “תל אֻם אִל־עַמַד”. בהן ישנם שְיָרֵי היכלות רבים, תיאטרון, בסילקי, מִדְרָכָה רצופה ומערות קברים⁸⁴. יותר נכונה היא ההשערה כי זאת היא אַבִּילָה אשר כבש סְקָפַס, שר צבא המלך המצרי, תלמי אפיפנוס, בשנת 271 לפני הה"ב מידי אנטיוכוס III מלך סוריא, אך עד מהרה שב אנטיוכוס ויכבשה⁸⁵. בימי המלך הורדוס נחשבה העיר הזאת על קבוצת “עשרת הערים” (דֶקַפולִיס) שרוב יושביהן היו יונים, שנושבו בהן, כנראה, עוד בימי אלכסנדר המוקדוני ושאחדות מהן נעשו לערים חפשיות, בתוך ערים יוניות אחרות על ידי פומפיוס, שר צבא רומא אחרי לכדו את ירושלם⁸⁶. מאבל ערב אולי עלתה משמורה של כהנים לבית המקדש⁸⁷. גם היא נפקדה בחרב הקנאי יוסטי מטבריא בעת שהתנפל על הדקפוליס⁸⁸. בימי התלמוד ישב שם תנא אחד בשם ר' חייא, וכנראה, היה מתלמידי ר' מאיר⁸⁹. בימי אזוביוס עמדה עדיין והיתה רחוקה מגדרה (אֻם קַיסְ) 12 פרסאות רומיות⁹⁰.

8) אָבֵל⁹¹ או אכלים⁹² או אוכלין⁹³ או אוכלים⁹⁴ או אבלים⁹⁵ או איבלים⁹⁶ או אבלייס⁹⁷ או כפר אובלין⁹⁸ או אבלום⁹⁹, כל שנויי הגירסאות האלה שייכים למקום אחד – היא “אבל” הנזכרת פה, ששם היתה אמת המים שנמשכה לצפורי. לפי זה היתה לא רחוקה הרבה מצפורי, ולכן יתכן לאמר כי הוא הכפר “עַבֶּלִין” אשר בראש העמק “ודי עבלין”, המתחיל בקרבת צפורי וירד מערבה ומשתפך אל שפלת הים שבין עכו ובין חיפה¹⁰⁰. שם גר ר' אליעזר בן יהודה תלמיד ר' יעקב¹⁰¹.

9) הָאֲבוּלִין, “אמר ר' אבון בר כהנא: יצאו רועי איוב מכפר קריינוס והלכו את כל האבולין ובאו למגדל צבעיא ומתו שם”¹⁰². אם נאמר כי “כפר קריינוס” הוא קרנים¹⁰³ או “עשתרות קרנים”¹⁰⁴ שהיתה אצל המבצר מְזֶרִבּ, שאצלו יוצא אחד ממקורי הירמוך, נקרא הנחל הזה בשם “האבולין” על שם “אבל ערב” שהיתה בו. לפי זה, עברו רועי איוב את כל הנחל הזה ויבאו אל ככר הירדן ושם פנו צפונה ויבאו אל מגדל צבעיא (מג’דל) שבצפון טבריא ושם נלחם אתם חיל שבא ויהרגם¹⁰⁵.

10) אֶבְלוֹנִים “ג' מעיינות נשתארו: מעין טבריא ואבלונים ומערת פמייאס”¹⁰⁶. כבר כתב הר"י שורץ¹⁰⁷ כי אין הכוונה על מעינות חמים, כי נגד זה תוכיח “מערת פמייאס”, ששם מקור הירדן: לכן נראה לי שהיא אַבִּלֶנֶה, והוא גליל בהר חרמון שהעיר הראשה שלו נקראה: אַבִּלָה לִיזַנְיָה. היום נקראת: “סוּק וָדִי בַרָדָה” רחוקה 32 קילומתר מדמשק צפונה, והמעין הגדול הוא “נהר ברדה” (אמנה) היורד ממרומי הר חרמון ומשקה את דמשק ואת כל גליל אִל־עֻ’טָה. במקום “סוק ודי ברדה” צר העמק מאד עד היותו למעבר צר. מיסדה היה, כנראה, מושל אחד בשם “לִיזַנְיָס” שהיה בימי הקיסר טיבריוס. אחרי כן משל בה צֶנְדוֹרוֹס. ממנו עבר הגליל הזה להנשיא פיליפוס בן הורדוס הראשון עפ"י פקודת אוגוסטוס קיסר רומא¹⁰⁸. הקיסר קיוס קליגולה נתן אותו במתנה להמלך אגריפס הראשון אחרי מות פיליפוס¹⁰⁹. כמו כן קים אותו בידו גם הקיסר קלוידיוס¹¹⁰. וזה קים אותו אחרי כן גם בידי אגריפס השני¹¹¹. אנטונינוס נתן את הגליל הזה לרבי באריסות למשך אלפים שנה¹¹². יושבי המקום הזה חשבו כי השם אבילא יצא מהשם “הבל” בן אדם הראשון, והרי זה “מובן מאליו” אפוא כי שם נהרג האמלל העולמי הראשון הזה ועל ההר המערבי מראים את קברו של “נֶבִּי הַבִּיל” שהרגו אחיו “קַבִּיל” (קין). ויושבי עיה"ק צפת מראים בעירם את קברו של “שת” בן אדם. כמה הפרידה המסורה בין אחים! ¹¹³

אִבֶּלִין שיסדו הצלבנים הראשונים אצל יפו¹¹⁴ ושהזכירוה נוסעי ימי הבינים¹¹⁵, אין לה כל יחס לשום מקום עתיק ששמו “אבל”¹¹⁶.