במעלה ההר אל המצודה בצפת עומד לו בית לבן בן שתי קומות. הקומה התחתונה כתקועה בצלע ההר והקומה העליונה שעל פסגתו נראית למרחוק. ולחלק העליון של הבית גזוזטרה רחבה שממנה נשקפים הררי בירת הגליל ובראשם הר העצמון.

בבית זה גר יגאל הצפתי, שנולד להוריו רבי חנניה המצודתי (כך נקרא על שם המצודה) ולאמו רחל בת ההר (משום שביתה התנשא בראש ההר), – לעת זיקנתם. רבי חנניה היה כל שנותיו עובר בכפרים הערביים שבסביבה, קונה את שמן־הזית ויוצק אותו בנאדות, מביאם העירה ומוכרם לחנוונים. גיבור היה ועז נפש, לא פחד מכול. בשבילים שבין ההרים חימר אחר חמורו אל הכפרים הערביים ללא חת, וכל הערביים שפגשוהו בדרכו ברכוהו לשלום, כי ידוע ידעו שאין להכנס בריב עם רבי חנניה, פן יראה להם את נחת זרועו.

ומספרים על רבי חנניה, שבאחד הימים בהיותו בין ההרים בדרכו מחמר אחרי חמורו, התנפל עליו שודד ערבי וזמם לקחת ממנו את חמורו וכספו, אך לא איש כרבי חנניה יפחד. הוא נאבק עמו והכריעו. ולא זו בלבד, אלא שאסר בחבלים את השודד בידיו וברגליו, השכיבו על החמור והביאו למשטרת צפת. ויהי הדבר לשיחת־היום בין הערביים ואימת מוות נפלה עליהם.

בהיות יגאל בן עשר כבר יצא ללוות את אביו ב"מסעותיו" אל כפרי הערביים. על אף גילו הרך היה יגאל מפותח מאד ושריריו כמטילי ברזל. מפעם לפעם יצא עם אביו לדרך ושימש לו לעזר. שמח האב הזקן בחשבו כי הנה בנו ימשיך בעסק מכירת שמן־זית, אך בעיני יגאל לא מצא חן עסק זה. אמנם, אהב מאד את השבילים בין ההרים, המדרונים והגיאיות, כל פרשות הגבורה במשעולי־הזיתים ובואדי הרחב על שבילי־האבנים והמורדות התלולים, נפשו חושלה וחוסנה ולא ידעה מורך ורפיון, – אולם יגאל חלם חלום איש האדמה. הוא שאף להיות איכר.

מבלי לגלות לאיש את חלומו, החל יגאל הקטן לעבד חלקת אדמה מאחורי ביתם וגידל בה ירקות. לראשונה שתל עגבניות והנה אלה עלו יפה, גדולות ואדומות כדם. משראה יגאל שמח שמחה גדולה שמעשה ידיו הצליח. הוא ישב על אבן מאחורי ביתם בצל, כשרוח קרירה נשבה וליטפה פניו. ותוך התענגותו על מראה העגבניות עלה במוחו רעיון טוב. הוא לקח תיבת־קרשים לבנה ונקיה, מילא אותה עגבניותיו המוצלחות ועליהן שם מכתב, בו היה כתוב לאמור:

ועוד באותו יום עם חשיכה, כשרבי חנניה ישב בבית הכנסת של האר"י ושמע פרק במשניות, העביר יגאל את התיבה על חמורם אל בית החולים.

עברו ימים אחדים ויגאל ישב על גזוזטרת ביתם עם הוריו לאחר תפילת מעריב, והנה דופקים בדלת. – יבוא – קראה רחל אם יגאל, ומיד נראה בפתח אדם כשבידו הימנית זר פרחים גדול ויפה ובידו השמאלית איגרת.

– פה גר יגאל הצפתי? – שאל האיש.

– כן – ענתה האם, וקראה לבנה. כשהופיע יגאל מסר לו האיש את הזר והאיגרת.

ובאיגרת היה כתוב לאמור:

רבי חנניה שהתבונן אל כל הנעשה בפתח דלת ביתו בסקרנות רבה, ביקש לדעת פשר דבר. יגאל לא ראה עוד טעם להסתיר הדבר מאביו ומסר את האיגרת בידיו. הרכיב רבי חנניה משקפיו וקרא ופניו אורו. הוא ניגש אל בנו ונשקו במצחו וכך עשתה אמו רחל כשהיא מנגבת בסינרה את דמעות עיניה מרוב גיל. אכן, יגאל בנה, ישר וטוב לב הוא ולב זהב לו.

חלפו ימים, יגאל גמר את בית ספרו, אך עודנו רוקם את חלומותיו. עם סיום בית הספר, עלה שוב במוחו רעיון נאה. בימי החופשה, בין מעבר למעבר בחייו החדשים, טרם היכנסו לבית ספר חקלאי, הקים בחצר ביתם לול לעופות. יום יום טיפל בהם במסירות רבה, ומשהטילו התרנגולות את הביצים הראשונות, אספן יגאל ושלחן אל בית התינוקות שבמורד המצודה בצרוף מכתב שבו היה כתוב לאמור:

ושוב כעבור ימים מספר באו לבית רבי חנניה שתי נשים עסקניות וברכו את יגאל על מעשהו הטוב.

שנים חלפו, יגאל סיים את בית הספר התיכון החקלאי, הוא חזר אל בית אביו בהחלטה נחושה להיות עובד אדמה. יום יום ראו את יגאל הצפתי רוכב על סוסתו הלבנה מעבר להר כנען. באו ימים קשים לביריה העברית. שלוש פעמים גרשו האנגלים את מתיישביה מנחלתם, אך הם נאחזו בה בצפרניהם, וגם יגאל הצפתי נחלץ לעזרתם כרבים בחורים אחרים מטובי הנוער במולדת.

באו ימי המצור על צפת. מלחמת השיחרור בגליל היתה בכל עוזה ותקפה. יגאל אף הוא נחלץ לקרב על שיחרור בירת הגליל, על עיר מולדתו. בחזית הראשונה והקטלנית ביותר, התנדב יגאל לכל תפקיד מסוכן. הוא נפגע קשה בידו הימנית והיה הכרח לקטעה. חדשים אחדים שכב יגאל אי־שם בבית־חולים צבאי, אך רוחו לא נשברה. על אף אבדן דם רב, מילא את שליחותו באמונה, ומאז נקרא בפי כל לא יגאל הצפתי כי אם יגאל הגלילי, כי ראו בו את גיבור הגליל.

בעברך באדמות החולה, ותראה איש צעיר גדוע ידו הימנית, רוכב על סוסתו הלבנה, דע לך כי זהו יגאל הצפתי – הגלילי, אשר חלום חייו להיות איכר עברי לא נתגשם, אך מאושר הוא שתרם את חלקו בשיחרור הגליל מידי אויבינו.