אברהמ’לה הוא ילד חמוד, כבן שתים עשרה שנה, זריז וגמיש, פיקח וממולח, תמיד מחייך ועיניו נוצצות ומבריקות. מדי יום ביומו אראהו הולך לבית־הכנסת לתפילת מנחה ומעריב. באמצע המשחק הלוהט בכדור רגל, ברחוב הגובל עם בית הכנסת, לכשמגיעה שעת תפילת מנחה, הוא עוזב את המגרש ונכנס במהירות־הבזק לבית הכנסת, רוחץ ידיו בכיור, ניגש לארון הקטן בו מונחים סידורים, מוציא סידור ומתפלל עם הציבור. על פי רוב מתנועע אברהמ’לה בשעת תפילה. אך יש והוא עומד בלי נוע, כשעיניו נתונות בסידור.

אורח חייו של אברהמ’לה מפתיע ומפליא, ולא בכדי התחבב על כל המתפללים. יש שהוא ניגש דווקא בלאט, בצעדים כבושים ומתונים, אל הספסלים העומדים לפני בית־הכנסת, עליהם יושבים המתפללים, ביחוד בימי החום, בין מנחה למעריב, ומשוחחים על דא ועל הא, – ומטה אוזן קשבת לשיחת הגדולים, עומד ומקשיב ושותק.

על אחד הספסלים ישב סגי־נהור, שאברהמ’לה היה מדקדק לילה לילה להובילו לביתו, כשהסגי נהור מחזיק בידו של אברהמ’לה והולך אחריו צעד אחר צעד. לא אחת בעת הפנאי היה אברהמ’לה נכנס בשקט אל בית הזקן העיוור וקורא לפניו פרק בתנ"ך או בדיני שולחן־ערוך. הזקן העיוור היה מקשיב ברטט נפשי לקריאתו של אברהמ’לה וכשהיה מסיים, היה הזקן נושקו במצחו. כך היה אברהמ’לה נוהג זמן רב מבלי שידעו על כך, עושה מעשהו הטוב בשקט ובצנעה.

מדי שבת בשבתו, מקדים אברהמ’לה לקום. נכנס בדחילו לבית הכנסת, מתיישב ליד לומדי־השעור בגמרא ומקשיב לשעור. במוצאי־שבתות נעשה אברהמ’לה מקורב לגבאי, הנוהג להבדיל ולהוציא את הציבור. אז אברהמ’לה לובש חשיבות. כשהחזן מגיע לתפילת “ויהי נועם” הוא ניגש אל הגבאי, לוקח ממנו את מפתחות הבימה, פותח ומוציא מתוכה את האבוקה להבדלה, הגביע וקופסת הבשמים. מחזיק את הנר גבוה, כשהגבאי מבדיל על היין.

בליל שבועות ממלא אברהמ’לה תפקיד חשוב. הוא מגיש לשולחנות את הספלים בהם מוזג הגבאי קפה לעורכי התיקון. מביא צלחות מביתו ומניחן על השולחן בשביל ה"חומוס", ויושב עד מאוחר עם הקהל וקורא בתיקון.

ברם, מי שלא ראה את אברהמ’לה בימי־הסליחות, לא ידע מה זו עירנות של ילד. בימי הסליחות הולך אברהמ’לה לישון בשעות הערב המוקדמות ומתעורר בשלוש וחצי אחר חצות הלילה, עוזב ביתו ושם פניו אל הזקן העיוור ומביאו לסליחות. כשהשניים נכנסים לבית־הכנסת מופנות כל העינים אל אברהמ’לה הילד־החמוד, החביב על כולם. אברהמ’לה ניגש למקום־מושבו הקבוע, משפשף עיניו הנעצמות, פותח הסליחות ומחכה לחזן שיתחיל בתפילתו. אברהמ’לה מתפלל ברגש רב, וכשמגיע החזן לתפילת “הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך”, נעשה אברהמ’לה רציני ובולע כל מלה היוצאת מפי החזן. לילה לילה בראש אשמורות היה אברהמ’לה בא לבית־הכנסת לאמירת סליחות, כשהוא מביא עמו את הזקן העיוור.

באחד הימים, כשהקהל התכנס לבית־הכנסת לאמירת סליחות, הרגישו שחסרים עדיין אברהמ’לה והעיוור. הגבאי ציווה על החזן לחכות רבע שעה, אולי בינתיים יגיעו השניים. כשעבר הזמן והם לא באו, שאל הגבאי את אבי אברהמ’לה לפשר הדבר. האב השיב כי הדבר מעורר דאגה בליבו, כי אברהמ’לה יצא כדרכו תמיד לבית העיוור כדי להביאו. אבי אברהמ’לה ואחד המתפללים הלכו לבית העיוור. כשבאו לשם מצאו שהזקן קודח וחומו גובר, אברהמ’לה יושב ליד מיטת הזקן ומניח תחבושות קרות לראשו וקורא באזני העיוור החולה המרותק למיטתו את הסליחות בניגון המקובל וברגש רב. הזקן חוזר, מלה במלה אחר אברהמ’לה, כשמעיניו זולגות דמעות. אבי אברהמ’לה והנלווה אליו, בראותם את המחזה אשר נגע אל לב, מיהרו להביא רופא, שציווה להכניסו מיד לבית־החולים. גם שם היה אברהמ’לה מבקר את הזקן העיוור והיה קורא באזניו פרקי תהלים. כשבועיים ימים שכב הזקן בבית־החולים ולא חזר עוד לביתו. כשהיהודים עמדו בבתי הכנסת והתפללו “הנשמה לך” החזיר הזקן את נשמתו לבוראו.

בהלוויה נראה גם אברהמ’לה עצוב ומדוכא. הוא הלך אחר ארונו כשעיניו זולגות דמעות. ולמחרת אותו יום, כשקם אברהמ’לה לסליחות של ליל לפני יום־הכפורים, הלך ליד אביו, ותוך כדי הליכה בדרך, עמד לפתע אברהמ’לה ואמר לאביו:

– אבא, סליחות כמו שאמרתי ליד מיטת הזקן העיוור והחולה, איני יודע אם עוד אוכל לומר, – ושקע בדומיה.

החדר בו התגוררתי בצפת, חלון גדול לו בכותל המזרחי, דרכו נתגלתה לעיני פנורמה נהדרת בלתי נשכחת. מימין נשקפה מרחוק הכנרת הכחולה, בכל הוד קסמה. כנרת זו, שדמות כינור לה בין הרים, ושעליה נאמר, שהיא היפה ביותר בשבעת הימים בהם נתברכה ארץ־ישראל.

אותם רגעים, לבי היה פועם והולם לה בחזקה, לחמודה בימים, שמשוררינו שרו לה מיטב שיריהם. משמאלי ראיתי את שני ההרים, שדמות תאומים להם, המרהיבים עין ביופיים. וממולי ראיתי את צפת הערבית לשעבר; בבתיה הקטנים, בשביליה המסולעים ובגגותיה הרעועים. לידה, תחנת המכוניות הסואנת והרועשת. הלאה מהם נזקף לנגד עיני הר־כנען בכל יפעתו; בבתי ההבראה ההדורים שלו. יש שלא הדלקתי אור בחדרי בלילות, כי כל האורות מבתי־ההבראה בהר־כנען, חדרו לחדרי והאירוהו. היה זה מחזה מרהיב־עין, כשהרבה אורות רמזו וקרצו לי מרחוק. ביחוד שבה את נפשי אור פנסי המכוניות המגיעות בלילה לצפת. ראיתי אורות הולכים ומתקרבים, ורצים עם נפתולי הכביש בין ההרים.

כשהגיע ראש חודש אלול, היו מעירים אותי משנתי הערבה קולות אומרי הסליחות של אחינו הספרדים, המתחילים באמירת סליחות מראש־חודש אלול. הייתי שוכב במיטתי בעינים פקוחות ומקשיב לקולות הזמרה והתפילה, שמשכו את לבי.

צפת היתה מתעוררת מתנומתה; בתחנת המכוניות כבר נשמעו קולותיהם של עובדי התחנה הבאים ראשונה לעבודתם. ברם, קולות אלה אבדו בקולות אומרי הסליחות, שהתגברו והלכו.

באחד הלילות, כשקולות אלה העירוני משנתי, בצלילי־הזמרה המעוררים את הלב, קפצתי ממיטתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי לבית־הכנסת של המערביים, ממנו הגיעו הקולות. היה זה בית־כנסת קטן, בגודל חדר רגיל. מסביב לקירות עמדו ספסלים מרופדים עם משענות. ליד ארון הקודש ישב חכם מכלוף ועל יד הבימה ישב אחד לבוש שק על גבו, כשהחבלים תלויים על כתפו האחת. הוא ישב על שרפרף, מחזיק בידו ספר־הסליחות, ראשו מורכן עליו, כשהוא קורא בו ברגש רב. איש זה, שהיה בעל זקן ארוך היורד על מידותיו, פיאותיו ארוכות ומסולסלות, משך ביותר תשומת לבי. מפי אחד המתפללים נודע לי, שזהו יוסף עובדיה הסבל, ההולך לילה לילה מצפת העתיקה לבית־כנסת זה לומר סליחות, למען יוכל לרדת מהר לתחנה, מקום עבודתו.

לא סבל סתם הוא, יוסף עובדיה – שח לי איש שיחי. יוסף עובדיה הוא אמנם סבל, אך גם מקובל, ובין מקובלי צפת מקומו. תלמיד חכם הוא, מרבה ללמוד ב"זוהר" ואיש קדוש הוא.

בתחנת המכוניות הוא יושב ומחכה למשא. בין משא למשא, יוציא מכיסו ספר תהלים שנדפס עי ידי אחד המקובלים בירושלים, ופיו לא יפסוק מקרוא בו. ויש שהוא שוקע כל־כך באמירת תהלים, עד שאינו מרגיש שהנוסעים עוברים על ידו, ופרנסתו משתמטת מידו. יוסף עובדיה גר לא רחוק מבית־הכנסת האר"י, של הספרדים. לילה לילה הוא יורד לבית הכנסת של המערביים, לבוש שק על גבו, כשחבליו מושלכים על כתפו האחת, כשבכל הדרך פיו אינו פוסק מלהתפלל.

יוסף עובדיה אינו עובד כל היום, מסתפק במועט הוא. שעות אחדות יעבוד בתחנה, בנשיאת משאות, ובהרגישו שכבר הרוויח את הפרוטות הדרושות לו למחית היום, עוזב הוא את התחנה וחוזר לביתו. אין הוא דואג ליום המחרת. אבינו שבשמים הוא ידאג, ולמה לו לאדם לדאוג? הקדוש־ברוך־הוא, הוא הזן ומפרנס כל בריותיו. לאחר שיוסף עובדיה בא מהתחנה, יסיר שקו מעל גבו וחבליו מעל כתפו, יניחם למשמרת עד הלילה הבא. בינתיים יסעד ויברך את השם על המזון שנתן לו, ינוח מעט מעמלו. אחרי הצהרים ירד יוסף עובדיה לטבול עצמו במקוה. ילבש כפתנו (מעילו) וחגורתו, יחבוש המצנפת לראשו וילך לבית הכנסת של האר"י להתבודד עם המקובלים.

– צדיק גדול הוא יוסף עובדיה – אומר איש שיחי – אל תראה שהוא סבל, חכם גדול הוא, מאותם החכמים כרבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא וכמותם, שעל אף גדולתם דבקו במלאכה ואהבוה.

ביום חמישי אינו עובד יוסף עובדיה. עד שעה שתים עשרה בצהרים מתהלך הוא וסלו בידו, עובר מסמטה לסמטה ומביא לבתי העניים מצרכי מזון לשבת. איש בודד כי יחלה ואין מי שיטפל בו ויסעדנו על ערש דווי – יוסף עובדיה יושב ליד מיטת החולה כל הלילה.

בימי מלחמת השחרור, כשהערבים ירו בלי הרף על הרובע היהודי בצפת, ופחד מוות היה לעבור ברחוב, עמדו אנשי ההגנה בחרוף נפש והגנו על העמדות היהודיות. יוסף עובדיה לא ירד בימים ההם לתחנה, הוא התנדב להעביר נשק מעמדה לעמדה. הוא הלך ונשא המטען, כשפיו אינו פוסק מלהתפלל. הכדורים שרקו מעל ראשו, והוא הלך ללא מורא וללא חת ומילא שליחותו בסכנת נפשות. אמרו עליו, על יוסף עובדיה הסבל, המקובל, שהוא רואה ואינו נראה, כל גופו משוריין, הכדורים פוגעים בו, נופלים ארצה ואינם חודרים אליו…

אם תבואו לצפת בימי הסליחות – רדו לבית־הכנסת של המערביים ותפגשו שם את יוסף עובדיה הסבל, כשהוא אומר סליחות. ואם ישחק לכם המזל, והוא יהיה החזן העובר לפני התיבה – חייכם שאמירת סליחות רגשית כזו לא שמעתם מימיכם.

בבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה בירושלים היו מונחים על אחת הבליטות מהקיר המזרחי ליד ארון הקודש, שופר וכד־שמן. המסורת מספרת שהשופר והכד נשארו כשריד מכלי בית המקדש. איש לא העז געת בם. שמועה אמרה שכל שיעז לנגוע בשופר ובכד לא יוציא שנתו. כל המתפללים הביטו בחרדת־קודש לשופר ולכד כשרידי מחמדי בית המקדש. וכשהגיע המועד לסיוד בית־הכנסת, היו הגבאים הולכים למקוה, טובלים במים, מתקדשים ומטהרים, ורק אחר כך, בדחילו ורחימו, בידים נקיות וטהורות, מזיזים את השופר והכד, שיוכל הסייד לסייד את המקום. עד שהסייד גומר מלאכת הסיוד, היו הגבאים אומרים פרקי־תהלים וביחוד הפרק “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'”, וחזרו כמה וכמה פעמים על הפסוק “אם עוונות תשמור יה, ה', מי יעמוד”. כשסיים הסייד לסייד, החזירו הגבאים את השופר והכד למקומם, והרבו להתפלל על נפשם לה' שיאריך ימיהם ושנותיהם, כי רק מתוך הכרח, למען יפוי היכל הקודש, בבחינת “זה ה' אלי ואנוהו” העזו לגעת בשופר ובכד.

בית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי, שלפי המסורת נבנה בתקופת הרומאים ורבן יוחנן התפלל בו, היה הומה תמיד מרוב מתפללים. כל הנכנס בתוכו היה מתבשם מיראת־הכבוד ומתעלה מקדושת המקום. ארון־הקודש, הבימה והמנורות הרבות היו עשויים מלאכת מחשבת. הילדים היו שומעים מפי אבותיהם על השופר והכד, את האגדות השובות־לב שנתרקמו במשך דורות עליהם. בין הבאים לבית־הכנסת היתה ילדה שחומת עור ויפת־עינים. השופר והכד קסמו לה יותר מכל. בלילה היתה חולמת עליהם. אביה סיפר לה, שלפני בוא המשיח יבוא אליהו הנביא ויתקע בו תקיעה גדולה ויבשר על הגאולה השלמה. ויש שהיתה רואה בחלומה ישיש בעל הדרת־פנים, זקן לבן יורד לו על מידותיו, הצועד בצעדים קצובים לבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. לבה הלם בחזקה. עוד מעט יקח אליהו הנביא את השופר ויתקע תקיעה גדולה, והיא תשמע במו אזניה. נפש הילדה נקשרה לשופר ולכד, ובכל עת פנאי, בבואה לבית־הכנסת, העיפה מבט בשופר ובכד והזינה בהם עיניה.

שם הילדה היה רבקה חסין, אלא שהוריה קראו לה רוביקה. אהבה רוביקה את העיר העתיקה, כל סלע מרחובותיה המסולעים היה יקר לה. יש שהיתה הולכת אל הכותל המערבי וניצבת על ידו, מהרהרת בימים הקדומים של העם, בימי הזוהר כשבית־המקדש היה קיים, והחלטה גמלה בלבה, לכשתגדל, תצטרף אל אחיה המגינים על העיר העתיקה, עמה קשרה קשר עד, לא ינתק.

עברו שנים ורוביקה גדלה ותהי לעלמה. ומאושרת היתה, כשקיבלוה לחברה ב"הגנה".

הגיעו ובאו ימים קשים לעיר העתיקה. הלגיון הערבי שם עליה מצור. לארץ ישראל פלשו צבאות שבע מדינות ערב והחלה מלחמת השחרור. תושביה היהודים של העיר העתיקה היו במצור ובמצוקה, רבו הקרבנות היקרים שלנו. קומץ אנשי־ההגנה העברים מול לגיון ערבי צמא־דמים עמד בעקשנות בקרב נואש. רוביקה העלמה מילאה תפקיד נכבד. עליה היה לספק נשק לאחינו המגינים. היהודים התבצרו בבתי־הכנסת. אחת העמדות החשובות היתה בבית־הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. הלכה רוביקה כשמתחת לבגדיה רימוני־יד, לתתם למגינים העברים שבבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי. כשניגשה רוביקה לפתח בית־הכנסת הזדעזעה. פורעים ערבים עמדו ליד ארון־הקודש כשגבם אל רוביקה. הם הוציאו את ספרי התורה וגזרום לגזרים. רוביקה ראתה לפתע את השופר וכד השמן על הרצפה מושלכים ליד הפתח. נתכווץ בה לבה, התכופפה, טבלה ידיה בשמן ומשחה פניה ושערותיה. וראה זה פלא, היא לבשה הוד גבורה. פניה היו להבים.

מבלי לחשוב הרבה, הוציאה רימון־יד אחר רימון־יד וזרקה על הערבים. הרימונים התפוצצו והערבים התרסקו והועפו אל על. דם הטמאים הציף את הקירות ורצפת בית־הכנסת. רוביקה עזבה את המקום לאחר שהפילה חללים רבים, וחזרה אל אחיה המגינים העברים. הערבים שפגשה בדרך לא נגעו בה לרעה, כי מראה־פניה היה כפני ערביה. כך נקמה רוביקה נקמתה בפורעים הערבים שחיללו את הקודש, קרעו ספרי תורה, שברו כד שמן וזרקו את השופר.

רוביקה עזבה את העיר העתיקה עם כל היהודים שיצאוה. היא גאה עד היום על הנקמה שנקמה בפורעים הערבים, אך צער ממלא את לבה על שלא לקחה עמה את השופר.

בחורשה הקטנה שעל הגבעה, באחת ממושבות השומרון, עמד בית לבן בן שתי קומות, בו נמצא בית החולים למהגרים מיפו ותל־אביב. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. השלטון התורכי שעמד בפני התמוטטות, גירש את יהודי יפו ותל־אביב לפנים הארץ. מאין דירות במידה מספיקה למהגרים, הם שוכנו במרתפי היקב. הצפיפות גרמה להתפשטות מחלת טיפוס הבהרות. יום יום מתו אנשים, נשים וילדים, ולא עבר יום בלי לוויות.

בראש בית החולים עמד רופא ידוע ואדם בעל לב טוב, שהקדיש עצמו להצלת החולים מצפורני המוות. הוא עשה ימים כלילות, לא נתן תנומה לעפעפיו, היה שוכב בבגדיו על הספה שבמשרד בית החולים, מתנמנם מעט ומוכן תמיד לכל קריאה. הוא לא עזב את בית החולים אפילו לשעה קלה.

מספר המיטות בבית־החולים היה מועט והחולים מרובים. באין ברירה, היו מורידים את החולים שאפסה כל תקוה להצלתם בעודם בחיים לקומת המרתף, לחדר שעל יד חדר־המתים, ובמקומם הובאו חולים חדשים. לא אחת קרה, שמבין חולים אלה, היו שהבריאו והועלו שוב לקומה העליונה. עין האחות הראשית היתה פקוחה גם על החולים שהורידום למרתף. במשך היום היתה עולה ויורדת מקומה לקומה, ובהיווכחה שהחולה ששכב במרתף עבר את המשבר ויצא מכלל סכנה, לא היה גבול לשמחתה.

לבית־חולים זה הובאו כשבועיים לפני ראש־השנה, יהודי זקן בעל הדרת־פנים, שנתגלגל מירושלים למושבה ונער כחוש וצנום. מיטת הזקן עמדה ליד מיטת הנער והזקן והנער התיידדו ביניהם. כשעברו הימים בהם שכבו בחום גבוה, והרופא התיר להם לרדת ממיטותיהם, היו השניים יושבים יחדיו בגזוזטרה הגדולה של בית־החולים, ממנה אפשר היה לראות את הים בכל הדרו.

היה בין הדמדומים. הזקן והנער ישבו ושוחחו ביניהם. לפתע ירדה עצבות על השניים. הזקן נאנח אנחה עמוקה שוברת לב.

– היודע אתה – פנה אל הנער – בעוד ימים אחדים ראש־השנה ועלינו יהיה להשאר ביום־הדין בבית־החולים. הה, כמה מאושר הייתי לחזור אל ביתי לירושלים ולהתפלל בימים־הנוראים בבית־הכנסת בו התפללתי כל השנים, ולהיות יחד עם אשתי וילדי.

הנער הוריד את ראשו ובעיניו נקוו דמעות.

– אתה – הוא אמר אל הזקן – לך יש בית, בני משפחה, ואני? לאן אני אלך לאחר שאעזוב את בית־החולים? הן יחידי נשארתי, בודד וגלמוד מאדם.

– ואיפה הוריך? – שאל הזקן.

– הורי – השיב הנער – כבר אינם בחיים. כשגורשנו מיפו לכפר־סבא, באחד הלילות, יצא אבי מפתח חדרנו, ששימש קודם אורווה לסוסים, כשפנס קטן דלוק בידו. אותו רגע עבר אווירון אנגלי, הטיל פצצה שהרגה את אבי במקום. ואמי מתה במגפת טיפוס הבהרות בבית־חולים זה יומיים לפני שהובאתי לכאן. ועוד הספקתי ללוותה לבית עולמה ולומר קדיש על קברה. בן יחיד הייתי להם.

הנער נשתתק, ניגש אל מעקה הגזוזטרה והביט אל האפקים הרחוקים. לפתע תפס ראשו בשתי ידיו ומירר בבכי חרישי, כששפתיו ממללות: “לאן אלך, אי אמצא קורת גג לראשי. אבי ואמי היקרים, אייכם?”

בעודו בוכה, הרגיש בידו האבהית והמלטפת של הזקן.

– אל תבכה, נערי – אמר כשהוא מלטף את ראש הנער – לא אשאירך בודד וגלמוד, כשאצא מבית החולים אקחך עמי לירושלים ותהיה בבית היתומים שאני מייסדו ומנהלו. אנוכי אדאג לכל מחסורך. ועתה התאושש והיה בן־חיל.

הנער תפס את ידו של הזקן ונשקה, לאות תודה והוקרה לאיש שאומר להיטיב עמו.

למחרת ישבו כדרכם בגזוזטרה.

– היודע אתה – אמר הזקן – בימים הנוראים הייתי עובר לפני התיבה בבית הכנסת שלי בירושלים, כשמקהלת נערים מלווה תפילתי, ועתה? צר לי להשאר פה.

– ואני – השיב הנער – הייתי עוזר ליד אבי בעברו לפני התיבה בימים הנוראים. כמה נעימה וחמימה היתה תפילת אבי. הוא לימדני לשיר את רוב פרקי התפילה.

– אנא – הפציר הזקן בנער – אם כן, השמיעני מזמירותיך…

הנער שהיה חלוש לאחר מחלתו הקשיב ולא יכול היה לסרב לזקן, והוא שר לפניו ברגש רב מ"ונתנה תוקף" עד “בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון”. הזקן הקשיב קשב רב לזמרת הנער וכשהוא סיים, עמד ונשק על מצחו, כשהוא קורא בשמחת־התפעלות:

– הלא מיטיב אתה לשיר, וקולך ערב מאד, נחמד ונעים. אם ירצה השם בשנה הבאה תהיה עוזרי.

הנער התאושש, חיתה עליו רוחו. הוא שר פרקי תפילה נוספים והזקן התמוגג מרוב נחת.

הגיעו ימי ראש־השנה ודאגה חדשה הדאיגה את הזקן, איך ישמע תקיעת שופר, מי יבוא ויתקע בבית־החולים. הוא התעניין ונודע לו שהשמש של בית־הכנסת הגדול במושבה נוהג לבוא לבית־החולים ולתקוע בשופר. נרגע הזקן ושם מבטחו בשמש. ברם, ביום ראש־השנה חיכו לשווא לשמש. הוא חלה ונפל למשכב. הצטער הזקן צער רב. קשה היה לו להשלים עם העובדה שלא ישמע תקיעת השופר. הנער שראה בצער הזקן, אמר לו:

– אני אתקע בשופר. ישלחו שליח לבית השמש ויביאו לכאן את השופר, אני אתקע.

השליח נשלח והשופר הובא. עמד הזקן וקרא באזני הנער: “תקיעה, שברים־תרועה, תקיעה”. והנער תוקע והתקיעות יצאו מפיו להפליא. למחרת היום חזר הנער על התקיעות כבקי ורגיל ולשמחת הזקן לא היה גבול. הוא לחץ את הנער אל לבו ואמר לו:

– נערי הטוב, כאחד מילדי תהיה, אהיה לך לאב, כי יקרת בעיני.

נרגש עמד הנער ובעיניו שוב נקוו דמעות, אך הפעם לא היו אלה דמעות עצב, כי אם דמעות גיל.

כשיצא הזקן מבית החולים קיים את הבטחתו ולקח עמו את הנער על מנת לדאוג לקיומו ולחינוכו. וכל השומע על הדבר, אמר שזכות תקיעת שופר עמדה לו לנער.

כשציווה השלטון התורכי לתפוס תושבי־הארץ לעבודת “סוכרה” (עבודות־כפיה), נתפסו גם יהודים. ציידי השלטון יצאו לרחובות, וכל מי שנקלע בדרכם נתפס, ובהצלפת שוטים הובאו הנתפסים אל ה"קישלה" ביפו ומשם נשלחו למקומות שונים בארץ לעבודות קשות ומפרכות, שהיו דרושות לשלטון. רע ומר היה גורלם של אלה, מזון לא ניתן להם פרט לפת קיבר וכמה זיתים. עובדי ה"סוכרה" לא קיבלו אוכל מבושל ובהיותם בשממות־חולות, לא יכלו להתרחץ, והלכלוך והזוהמה גברו מיום ליום. בתנאים בלתי היגייניים אלה חלו רבים במחלת הטיפוס, ומהם מצאו מותם בישימון.

בימים ההם נתפסו יהודים תימנים והובאו לסביבות העיר הערבית ג’נין לזיפות כביש שהיה דרוש לצבא התורכי. ליד הכביש הוקמו אהלים ובתוכם שוכנו היהודים הללו. היה זה מחזה נוגע ללב לראות יהודים תימנים, כחושים וצנומים, בעלי זקן ופיאות, עובדים בעבודות קשות ומפרכות כשה"זאבטים" (הקצינים התורכים) מצליפים על גבותיהם מפעם בפעם, כשאחד מעובדי־הכפיה קורא ברגש “מחה תמחה” וחבריו עונים לעומתו “זכר עמלק”. האחד הזה היה סעדיה מארי, תלמיד־חכם שהיה בעל אמונה גדול באלקים, שלא ידע רפיון־רוח והיה מלהיב את חבריו, מחזק את רוחם בדברי תורה ומשפיע עליהם להתגבר על כל הצרות שמצאו. כששמע ה"זאבט" הגדול, הממונה על קבוצת העובדים, את סעדיה מאי קורא “מחה תמחה” וחבריו עונים לעומתו “זכר עמלק”, ניגש ה"זאבט" לסעדיה וביקשו שיסביר לו פירוש המלים. סעדיה לא נבוך וענה לו, שזהו שיר עתיק של עם ישראל שבו מובעת האמונה שהאלקים יביא שלום לכל המאמינים בו. ומאז היו ה"זאבטים" מוחאים כף לשמע השיר. סעדיה מארי זה הפך מנהיג הקבוצה, הוא דאג לתפילה בציבור בהשכמת הבוקר ולתפילת מנחה ומעריב תוך כדי עבודה. בידעו את כל ספר התהלים בעל־פה, היה אומר פסוק פסוק וחבריו מחזיקים אחריו. וכך עודד את רוח חבריו לבל יתמוטטו עצביהם.

ימי אלול התקרבו לקצם, ודאגתו של סעדיה מארי היתה רבה. מה יהא על תקיעת שופר? כל הנסיונות שנעשו להשתדל אצל השלטון התורכי לשחרר יהודים אלה לימים הנוראים היו לשווא. השלטון התעקש: שעת מלחמה, האויב בשערי־הארץ ואי אפשר לשחרר איש מעובדי הכפיה. לבסוף הסכים השלטון לשחררם מעבודתם, לשני ימי ראש השנה.

בליל ראש השנה עמדו ארבעים יהודים מתימן והתפללו בשברון־לב, כשעיניהם זולגות דמעות. הם עמדו לפני קונם בבגדי העבודה הבלויים והמזופתים, כשידיהם ופניהם מלוכלכות מהזפת השחורה. מחזורים לא היו, פרט למחזור אחד שהיה בידי סעדיה מארי. עמדה קבוצת היהודים בין האהלים ברחבה, וסעדיה קורא את התפילות כשחבריו ממללים אחריו. לאחר התפילה התיישבו על הארץ ואכלו את פת הקיבר והזיתים. סעדיה הרגיש בדכאון שתקף את חבריו. בוודאי הם מהרהרים עתה על משפחותיהם ועל בית הכנסת שהורחקו מהם ביד רשעים. ומעת לעת אנחה היתה מתפרצת מהלבבות. ואז נתעורר סעדיה והשמיע ל"עדתו" דברי מוסר, תשובה והתעוררות שירדו על צחיח לבם כסם־חיים.

כל אותו לילה הרהר סעדיה הרהוריו הבלתי פוסקים: מה יהיה על תקיעת שופר? עם בוקר הרהיב עוז בנפשו וניגש אל ה"זאבט" הגדול והסביר לו את מהותו של יום־הדין ומצוות תקיעת שופר. ה"זאבט" הקשיב, הרהר קצת ולבסוף אמר לסעדיה: “אני מבין לרוחך, הייתי רוצה לשאת פניך ולהרשות לך לתקוע בשופר, אך הלא תבין שאנו נמצאים עתה בעיצומה של המלחמה, ואם תתקע בשופר, ייחשב הדבר כאילו נתת סימנים לאויב ותתחייב למלכות. יראו אותך כמורד, ואתה עלול לעלות על עמוד התליה”. נסתתמו טענותיו של סעדיה.

ברם סעדיה לא השלים בלבו עם המחשבה שהוא וחבריו לא ישמעו תקיעת שופר. הוא נזכר שיש ברשותו בקבוק אראק (יין שרף) ובקבוק קוניאק.

כתום תפילת שחרית הסביר לחבריו את אשר הוא עומד לעשות, וכולם קראו לעומתו: “ישמרך ה'”! הוא הלך אל ה"זאבט" הגדול והזמינהו לבוא ולשתות עמו “לחיים” לכבוד חג היהודים. ה"זאבט" נענה. הביא סעדיה את שני הבקבוקים ועיני ה"זאבט" אורו. הוא נעשה רך וגמיש וגילגל בלשונו טובות על היהודים. סעדיה מארי מזג לו כוסית אחר כוסית ולעצמו רק כוסית אחת. הכוסיות הורמו וכל הנוכחים ברכו את ה"זאבט" ואיחלו נצחון לשלטון על אויביו. ה"זאבט" הפליג בשתיה עד שהתפרקד על הארץ ונרדם. היה ה"זאבט" נוחר נחירה עמוקה, כשסעדיה סותם אזניו בצמר גפן. לאחר מכן קפץ סעדיה ותפס השופר וברך את הברכה, והתחיל לתקוע עשר התקיעות הראשונות בחטיפה רבה, כאילו כפאו שד. התקיעות נתקעו והוא היה מאושר ופניו קרנו מרוב שמחת עשית המצוה. אך ההצלחה לא האירה פנים במלואה לסעדיה. כשתקע “תקיעה גדולה” פקח ה"זאבט" עיניו ויבן את הנעשה. הוא רתת כולו מכעס, ובשוט שבידו הצליף לסעדיה על פניו ללא רחם. וסעדיה קיבל באהבה את הצליפות ולא דיבר דבר. “עתה” – צעק ה"זאבט" הגדול כשהוא חורק בשיניו – “תלך אל עמוד התליה”. רק אז השיב סעדיה ל"זאבט" בקור־רוח: “אם זה יהיה רצון האלקים, אמות על קידוש שמו ושמירת מצוותיו”.

סעדיה נלקח והובא אל בית הכלא הצבאי בדמשק. הוא הועמד לדין בבית הדין הצבאי ויצא פסק־דינו: מוות על־ידי תליה. האשמה היתה – שהוא אותת לאויב וכי הוא מרגל ובוגד בשלטון.

ברם סעדיה מארי לא נתלה. הוא נשאר בחיים והוחזר אל חבריו לעבודה. החכם־באשי (הרב הראשי של יהודי סוריה) התייצב בפני ג’מל פאשה, והפציר בו שיחון את סעדיה מארי, שהוא אזרח נאמן לשלטון, ותקיעת שופר אינה איתות לאויב. דבריו השפיעו ושכנעו את ג’מל פאשה והגזרה בוטלה. וכשבא סעדיה חזרה למחנה־האהלים קיבלוהו חבריו בשמחה, חיבקוהו ונישקוהו וכלם אמרו: עמדה לו לסעדיה זכות מצוות תקיעת שופר שקיימה במסירות־נפש.

עד גיל עשר היה שלמה ככל הילדים, שלם בגופו וברוחו; למד בבית הספר בשקידה ובהתמדה, והתחבב על חבריו לספסל הלימודים. כאשר מלאו לשלמה עשר שנים, חלה במחלה קשה, הוכנס לבית החולים בו שהה חודשים רבים, וכתוצאה ממחלה זו נשאר אילם לכל ימי חייו. בבית הספר לא יכול שלמה להמשיך ללמוד ונותר בודד מבלי חברים, עצוב ונכא רוח. הוריו דאגו לטפל בו ביתר מסירות, הרעיפו עליו אהבה ללא גבול. בגלל מומו והקולות הקטועים שהיה שלמה משמיע בעת שמחה או רוגז התרחקו ממנו חבריו, ואת נחמתו מצא בקריאת ספרים ובחיק הוריו שלא חסכו ממנו דבר להקל על סבלו.

ברם אושרו של שלמה בין הוריו לא נמשך זמן רב. יום אחד חלתה אמו, הוכנסה לבית החולים וממנו לא שבה עוד. נשאר שלמה מיותם ובודד. האב שיצא בשעות הבוקר המוקדמות לעבודתו חזר עם ערב. שלמה התהלך יחידי בבית, עזוב, ללא טיפול והשגחה.

נשא אביו של שלמה אשה שניה וקיווה שהיא תטפל בנער ותהיה לו כאם. ברם, זו לא דאגה לנער ולא טיפלה בו כיאות, ולעת ערב כשחזר האב מעבודתו היה פוגש בבנו כשהוא עצוב, בודד ומוזנח.

הלך אביו של שלמה והתייעץ עם מומחים על עתידו של בנו ומה יהיה עיסוקו, ולפי עצתם הכניס את בנו כשוליא בכריכית ספרים גדולה. שם למד את מלאכת כריכת הספרים ואף צהרים אכל שם. ברם, הנערים האחרים לא התחברו עמו בגלל מומו. ובעוד הם היו עובדים ואוכלים בצוותא, הוא היה בודד בעבודתו.

הוא נשא את סבלו באהבה גם מידי הנערים שלא נתנו לו להשתתף בחברתם וגם מצד אמו החורגת שהזניחה אותו, לא האכילה אותו ולא כיבסה את בגדיו. והוא היה לעצמאי. בעצמו היה מכבס בגדיו ערב ערב עם שובו מהכריכיה, וכן היה משיג כל צרכיו האחרים בכוחות עצמו.

יחסם הרע של שאר השוליות בבית המלאכה היה מרגיזו, והוא היה פונה אל מנהל הכריכיה בהמיות והיה מסביר לו בתנועות את מצבו ושופך לפניו את לבו. המנהל שהיה אדם טוב לב, הרגיעו, דיבר בשקט והביט בפני שלמה כדי שיראה את תנועות השפתיים ויבין את דבריו. ברם, שלמה נרגע רק לשעה קלה, וכאשר הציקו לו השוליות היה משליך עליהם קרטונים, מפריע להם בעבודתם, מתפרע ושובר שמשות מרוב התלהבות. החזקתו של שלמה בבית המלאכה נעשתה בלתי אפשרית. הזמין מנהל בית המלאכה את אביו של שלמה וסח לפניו את מעלליו של בנו. האב התחנן בפני המנהל שיאזור סבלנות אל הנער האומלל והבטיחו לדבר על כך עם בנו. המנהל התרכך והתפייס.

יום אחד לפני ערב יום הכפורים הגדיש שלמה את הסאה. הוא איים שאם השוליות יוסיפו להציק לו ולבודדו יגביר את התמרדותו, ובשעת הצהרים בא שלמה והתיישב ליד כל הנערים האחרים. ברם, אלה כשראוהו בחברתם התקלסו בו ועזבו בצחוק את החדר. שלמה התרגז ונעל את החדר ונשאר בו יחידי. קרא לו המנהל מבחוץ וביקש להיכנס ולדבר עמו, אך שלמה ענה לו על כך בהקשות חזקות על קירות החדר ובפזרו את הכסאות בקול שאון. כשראה המנהל שאין שלמה פותח, ציווה לפרוץ את הדלת, פגש בשלמה ורצה לדבר עמו, ברם שלמה התרחק ממנו בהמית רוגז. המנהל הקשיח לבו וציווה על שלמה לעזוב את בית המלאכה ולא לשוב עוד אליו. יצא שלמה משערי בית המלאכה עצוב ומדוכא, בא הביתה, ואמו החורגת התעלמה ממנו ולא שאלתהו לפשר צערו. נדד שלמה ברחובות העיר ובערב שב לביתו. כששב אביו מעבודתו רשם שלמה את כל סבלו בבית המלאכה ובבית על פיסת נייר. אביו קרא את הכתוב בקול לפני אשתו וגער בה על התנהגותה הרעה אל הילד. האם לא יכלה להחזיק מעמד ופרצה בבכי חרטה והבטיחה לטפל בשלמה ולדאוג לו.

הגיע ליל כל נדרי. בית הכנסת היה מלא מפה לפה. גם מנהל בית המלאכה עמד מעוטף בטליתו והתפלל. ברם, אל כל אשר נשא עיניו, ראה לפניו את דמות הנער שלמה. ביקש להתרכז בתפילה בתוך המחזור, אך ראה זה פלא: בכל עמוד שפתח נראתה לו דמות הנער האומלל. המנהל לא ידע מנוחה. מצפונו הציק לו. הוא שמע כאילו קול מסתורי לוחש לו: “למה גרשת מעל פניך נער אומלל, מדוע הקשחת לבך אליו? הראית לצערו, השמת לבך אל ארשת פניו העגומה? משום מה לא היתה לך סבלנות יתירה אל נער שהגורל המר לו ובידך היה נתון עתידו?”

אותו לילה לא יכול המנהל לישון, שנתו נדדה ומחשבתו כולה נסבה על אודות הנער שלמה האומלל. בבוקר מיהר המנהל לביתו של שלמה, נכנס וראה את שלמה היושב עגום ליד השולחן, משתאה למראה המנהל שבא לבקרו ביום כפור. הוא חיבק את הנער, ביקש את סליחתו והזמינו לחזור לבית המלאכה. ועוד הבטיח לנער לעזור לו, להדריכו ולקרבו אל שאר הנערים בבית המלאכה. לאושרו של שלמה לא היה גבול והוא הודה למנהל והבטיחו שלא ישתובב ולא יפריע בבית המלאכה.

ואמנם, מנהל הכריכיה קיים את הבטחתו, הוא כינס את הנערים מבלי ידיעת שלמה, סח להם אודות שלמה וסבלו, וביקשם להתחבר עמו ולהוציאו מבדידותו, ואף הזהיר שהנער שיפגע בשלמה יגורש מבית המלאכה.

ימיו הבאים של שלמה בבית המלאכה היו נעימים ומאושרים. המנהל והנערים הסבירו לו פנים והתחברו עמו, הוא חש עצמו עליז מתמיד. ביום היה עובד ובערב השיג לו המנהל מורה שלימדו בסבלנות את אשר לא יכול ללמוד בבית הספר מחמת מומו.

המנהל מינה את שלמה לעובד קבוע, ושלמה הצטיין במלאכת ידיו והשביע רצון כולם. את משכורתו הפקיד אביו בבנק על שמו ושלמה חסך לו לעתיד. אולם מפעם לפעם היה קונה לו ספרי לימוד ומדע שונים להרחבת השכלתו, ואף מקלט רדיו רכש לו והיה מקשיב לו מדי ערב.

וכשהאב חזר מדי ערב מעבודתו והיה רואה את בנו רחוץ ולבוש בגדים נאים ונקיים היה לבו מתרחב משמחה.

והיה דובב לעצמו ומודה לה' על חסדו.

כל זה בזכות יום הכפורים!

בימי המלחמה העולמית הראשונה גרשה הממשלה התורכית את תושבי תל־אביב ויפו לפנים הארץ. חלק מהמגורשים נשלחו לגליל וחלק למושבה כפר סבא. באין די בתים במושבה לקלוט את כל המגורשים, הקימו סוכות מענפי אקליפטוסים.

סוכות האקליפטוסים הוקמו גם עבור בית הספר. הן עמדו על הגבעה, בכניסה למושבה, ליד חורשת האקליפטוסים הגדולה. סוכה רחבה הוקמה במרכז המושבה לבית־הכנסת. היה זה בית־כנסת מיוחד. כולו – הגג, הקירות, ארון הקודש, הספסלים, הבימה – בנוי עצי אקליפטוס. את ספר התורה לא היו משאירים בבית־הכנסת, כי אם בבית איכר סמוך, ורק לפני התפילה, היו מביאים את הספר ומעמידים אותו בארון־הקודש. וכך התפללו ולמדו המהגרים בבית־כנסת זה.

עם התקרב הימים הנוראים, היו ראשי המהגרים מלאי דאגה. איך יתפללו בליל יום־כפור בבית־הכנסת הפתוח לכל עבר? בלילות אסור היה להעלות אור, כי אם יראה האויב את האור יוריד על המקום המואר מפצצותיו. וכך קרה במושבה, שבאחד הלילות יצא אדם מפתח סוכתו לאור פנס־כיס קטן, ומאווירון האויב שעבר מעל המקום, נזרקה פצצה שפגעה בו והרגתהו במקום. אעפ"י כן החליטו ראשי המהגרים, שעל אף כל התנאים הקשים והמצב המיוחד תערך התפילה כהלכה. הם מצאו בעל תפילה ירושלמי ידוע, הבטיחו לו את שכרו. הוא אסף אליו מילדי המהגרים וסידר מקהלה.

הגיע ערב יום־כפור. בתפילת הבוקר הודיעו ראשי המהגרים, שמכיוון ואסור להדליק אור בלילות ובכדי שיוכלו להתפלל בליל יום־כפור, מתבקשים המתפללים להקדים באכילת הסעודה המפסקת, ולבוא לתפילה מבעוד יום, למען יוכל החזן להתפלל מתוך המחזור. וכך היה. קהל המתפללים התאסף לבית־הכנסת בעוד השמש בקצה השמים. אחד מראשי המהגרים נאם בפני הקהל, ובנאומו עודד את המתפללים שלא יפלו ברוחם.

לאחר מכן החל החזן ב"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". הוא היה בעל קול ערב והתפלל בנעימות רבה, כשמקהלת הילדים עוזרת על ידו. היה זה מעמד מופלא ורב רושם. מי שם לב לימי מלחמה, מי חשב על מוות, תותחים ואווירונים זורקי פצצות? כולם עמדו והתפללו ברגש ובתום, כאילו עמדו בתפילה בבנין מפואר של בית כנסת, כאילו לא קרה כלום. והתפילה היתה יפה להפליא – תפילת מעמקים. קולות הילדים השתפכו כקולות הזמירים ביער. לבם של המהגרים התרחב, הם שכחו את כל הצרות והדאגות.

התפלל החזן “כל נדרי” והצלילים בקעו מבין עצי האקליפטוסים והתפזרו במרחב. נדמה היה שללא מעצור הגיעו לשמים עד כיסא הכבוד. וכך התפללו עד ששקעה השמש ונטו צללי־ערב, וכשאי אפשר היה עוד לראות את האותיות שבמחזור, תמה התפילה המיוחדת במינה, כשהחזן, המקהלה בלווית הקהל שרו “אדון עולם”. בלב כבד, אך מתוך הרגשת סיפוק שהתפללו תפילת ליל יום כפור, התפזרו המהגרים לסוכותיהם, באחלם זה לזה שיזכו לבוא למחרת לתפילות יום־הדין. וכשרק יצאו מבית הכנסת והתרחקו ממנו, עבר אווירון וזרק פצצה, שנפלה בקרבת בית־הכנסת.

למחרת, כאשר באו לתפילה, מצאו את בית הכנסת הרוס כולו מרסיסי הפצצה. כולם הבינו מה גדול היה הנס שהתחולל: אילו נשארו עוד בבית־הכנסת ולא הקדימו בתפילתם, לא היו נשארים בחיים. אין זאת – אמרו – שבזכות עקשנותם להתפלל תפילת “כל נדרי” בכל התנאים ובכל המצבים, ניצלו ממוות בטוח.

דני יתום מאב. אביו היה סדר בדפוס. בוקר בוקר היה יוצא לפעלו עדי ערב, רכוב על אופניו. אביו של דני היטיב לרכב על אופניים, ובכל־זאת היו לו כמה תאונות־דרכים בחייו. לא אחת נפגע וניצל ממוות, ואמרו עליו שהמוות רודף אחריו. ואף על פי שאשתו וקרוביו ביקשוהו שלא ימשיך לרכב על אופניו, המשיך לרכב, באמרו בחיוך, שאם המוות צריך לבוא, הוא בא מבלי לרכב על אופניים דווקא. הוא היה איש לבבי, מחייך תמיד, שתקן ונימוסי מאד. אהב חיי־רוח. את דני בנו יחידו אהב אהבה ללא תחומים. בשבתות היה הולך עמו לבית־הכנסת “בילו” כדי שיקשיב לתפילת הנערים הערבה. לקח את דני ל"עונג שבת" כדי שיקשיב להרצאות ולשירה־בצוותא. האב היה מאושר בבנו דני, קנה לו ספרים וסידר לו ספריה יפה. אף דני היה קשור לאביו בכל נימי לבו, דבק בו ולא היה זז ממנו. בבואו הביתה לאחר יום עמל קשה, היה האב משוחח עם בנו, מתעניין בלימודיו ובהכנת השיעורים. ברם, אושר זה לא נמשך שנים רבות. יום אחד, כשיצא אביו של דני מביתו רכוב על אופניו, בדרכו לבית הדפוס, פגעה בו משאית ודרסה אותו למוות. עצב רב ירד על דני שנשאר עם אמו החולה. לפתע הועמד יחידי במערכת־החיים הקשה. דני החליט שעליו לצאת לחיי־עבודה, לפרנס את אמו החולנית החלשה, אך יחד עם זה לא רצה להיכנע לגמרי לגורל ולהפסיק את לימודיו. אותה שנה סיים דני את בית־הספר היסודי. הוא פנה למקצוע המסגרות, ובלילות למד בתיכון־ערב, מתוך עקשנות והתמדה, על־אף כל היסורים שאפפוהו. לדני היה רצון להיות מוסיקאי, כי היטיב לנגן בכינור, אך הוא הבין שבגלל הגשמת שאיפתו זו, לא יוכל להפקיר את אמו החולה, שעליו לדאוג לה. דני החל להרוויח ממקצועו. את רווחיו, עד הפרוטה האחרונה, מסר לאמו וכשהיה זקוק לכסף, היה פונה אל אמור ומבקש ממנה שתתן לו מבוקשו.

בחצר הבית בו גרו דני ואמו, גר זוג זקנים בני שמונים שנה. הזקן היה חולה־כליות, תשוש־כח ורפה־אונים. על־פי רוב היה מרותק למיטתו. הזקנה, על אף זקנותה המופלגת היתה הולכת מבית לבית ומוכרת נרות, סבון ועוד מיני סידקית, ובפרוטות שהרוויחה כילכלה את בעלה ועצמה. בחדר קטן ודל בצריף רעוע היה מתגורר הזוג. אביו של דני היה נוהג מפעם בפעם לדאוג לזוג הזקנים ולעזור להם במידת יכולתו. בכל חג ומועד היה מכניס לזקנים יין וחלות ומזומנים. כשהיה מגיע חג־הסוכות, היה אביו של דני, נוסף על כל אלה, מכניס לזקן לולב ואתרוג. דני ידע את הדבר. כשאביו של דני מת בכו הזקנים מרה והתאבלו מאד, הם ידעו כי הלך ללא שוב איש חסדם ומיטיבם.

כשהתקרב חג הסוכות, הראשון לאחר מות אביו של דני, נזכר דני כיצד היה אביו מביא לזקן לולב ואתרוג. דני, שזכר את השמחה הגדולה שאפפה את הזקן, החליט להמשיך במסורת אביו. אף הוא יגרום נחת־רוח לזקן. כשני חדשים הפריש דני מרווחיו וצבר פרוטה לפרוטה. כששאלה אותו האם על מעשהו שחרג ממסגרת התנהגותו עד כה, היה אומר לה: “אמא, רוצה אני לעשות זכרון טוב לאבא, לעילוי נשמתו”. מחתה האם דמעותיה והחרישה.

שלושה ימים לפני סוכות הלך דני אל ר' נחמן, שמש בית־הכנסת, וגילה לו סודו. הוא מסר בידי ר' נחמן את הסכום הדרוש וביקשו שילך העירה ויקנה לולב ואתרוג מהודר בעבור הזקן. את הלולב והאתרוג ביקש דני למסור לידיו. למחרתו בא דני אל ר' נחמן וקיבל את הלולב על ההדסים והערבות עם האתרוג הירקרק. בשמחה־שבלב צעד דני כשהלולב והאתרוג בידיו אל דירת הזקנים. אותה שעה ישב הזקן ולמד משניות. מאז מות אביו של דני לא פסק מללמוד משניות לזכרו. דני עמד בפתח והקשיב ללימודו של הזקן, כשהלולב והאתרוג בידו, לא נע ולא זע.

כשהרים הזקן עיניו והרגיש בדני, ניגש אליו דני והגיש לו את הלולב והאתרוג, כשהוא אומר: “סבא, את הלולב והאתרוג שבידי הבאתי בשבילך, והם יהיו שלך, למען תברך עליהם”. “ומניין לך אלה?”, שאלו הזקן, “ממי לקחת אותם?” ודני שהיה נרגש על מעשהו הטוב, השיב כשקולו רועד במקצת: “סבא, חסכתי פרוטה לפרוטה, לא קניתי לי גלידה, לא שתיתי מי־סודה ברחוב, כדי לקנות עבורך לולב ואתרוג, למען תוכל לקיים את המצוה, כי ידעתי שאין לך כסף ואם אני לא אקנה בעבורך לא יהיו לך לולב ואתרוג וצערך יהיה גדול”.

הזקן קיבל בידיו הרועדות את המתנה של דני, הלולב והאתרוג, כשהוא מחבק את דני ומנשקו על מצחו, ואומר לו: “ירבו כמותך, דני, בישראל”.

דני יצא מהזקן כשלבו טוב עליו, מתוך הרגשה שעשה מעשה טוב, שמנע מהזקן השבתת חגו.

ימים אחדים לפני חג־הסוכות נסע חכם ציון חיון עם אשתו ובנו מאיר בן החמש לבקר את אחותו במושב. בהיותם שקועים בשיחה יצא מאיר מהבית לשחק בחוץ. לפתע הגיע לאזניו קול תקיעת חצוצרה והדים של תפיפה בתופים. מאיר התרחק מהבית ורץ אל המקום ממנו נשמע קול ההמולה, והנה עדת צופים עוברת בסך תוך שירה וזמרה, הגיעו עד הנחל היבש וירדו בשביל צר בעבר השני. מאיר נשאר עומד כשמבטי עיניו מלווים את הצופים. כאשר נעלמו, רצה מאיר לחזור הביתה, אך לא ידע את הדרך, נקלע לתוך חורשת אקליפטוסים, עמד ובכה. הוא קרא לעזרה, ברצותו להגיע למושב, אך איש לא שמע לו והוא לא נענה. הוא החל לרוץ, לחפש דרך לצאת מן החורשה, אך הלך ותעה. אין אונים צנח על הקרקע עייף מבכי. הרעב הציק לו, געגועיו להוריו גברו. הוא המשיך לבכות עד שנפלה עליו תרדמה וישן.

כשחכם חיון ואשתו הפסיקו שיחתם ונתבקשו לארוחת צהרים, יצאה אמו של מאיר וקראה בקול: “מאיר, מאיר”, אך אין קול ואין עונה. יצא גם חכם חיון וקרא: “מאיר, מאיר, יא אבני מאיר” (בני מאיר), אך תשובה לא קיבל. חרדו ההורים. יצאה אחותו של חכם חיון, הלכה מבית לבית לחפשו והזעיקה את כל המושב, אך מאיר לא נמצא. הורידה האם דמעות כמים על בנה יחידה האבוד, וקראה מתוך בכי: “בני מאיר, אייך, לאן הלכת? אין חיי חיים בלעדיך, בני יחידי, מחמד־עיני”. ריחמו האנשים על ההורים הבוכים והתנדבו להזעיק את המשטרה ולסייר בסביבה ולחפש את הבן האובד. חיפשו אנשי המושב וקראו בקול לנער, אך לא מצאוהו. עייפים, עצובים ומאוכזבים חזרו למושב. חכם חיון לא התייאש מן הרחמים, שפתיו מיללו ללא הפסק, הוא התפלל מעומק לבו, אמר פרקי תהלים, והאמין בכל לבו שעוד יזכה לראות את בנו שב אליו בריא ושלם.

בינתיים נטתה השמש לערוב, אפלולית כיסתה את הסביבה. יגון קודר ירד על הורי מאיר, כל המושב חרד לגורלו, אנשים נשים וטף עמדו וטיכסו עצה כיצד לגלות עקבות מאיר. היו שאמרו, מי יודע אם תן שוטה לא פגע בילד, או נחש או צבוע. השערות שונות נאמרו על גורלו. סריקת המשטרה לא העלתה דבר, ההורים פרצו בבכי מר ואמרו: “טרוף טורף מאיר, חיה רעה אכלתהו”, ומרוב צער התעלפו. קמה בהלה, רופא המושב שהוזעק טיפל בהם והשיבם לתחיה.

באותם הימים היתה נודעת תכונה רבה בין ילדי בית־הספר שבמושב לבניית סוכת־ילדים גדולה ומקושטת, בא יבלו בצוותא, ישירו שירי חג וישחקו. למחרת בבוקר יצאה קבוצת נערים מצוידים בגרזנים ומשורים לכרות עצי אקליפטוסים ענפים לסכך לסוכתם. הם עברו לאורך הואדי לחורשת האקליפטוסים. בהיות עמם נערים אחדים, אורחים מן העיר, חפצו להראות להם יפי החורשה והעצים העבותים, ולשם כך העמיקו חדור ללב החורשה. אחרי סיירם בחורשה החלו במלאכת קציצת ענפים רעננים לסכך. בעוד תלמידי הכיתות הגבוהות עסוקים במלאכה, השתעשעו הקטנים במשחקים. לפתע גילה אחד מהם את מאיר ישן לצדו של עץ, פניו חיוורות כסיד. ניגשו אליו וניסו לעוררו, מיששו דופקו, ונוכחו כי הוא פועל לאט. חיש מהר שלחו שני נערים להודיע להורי מאיר.

מיד נזעקו בני המושבה ויצאו לחורשה יחד עם ההורים הבהולים. נער אחד נשא את מאיר בזרועותיו, והשאר גררו את הסכך. את מאיר מיהרו להביא לביתו. הובא רופא, ולאחר טיפול פקח מאיר עיניו. כשראה את הוריו ובני המושבה סובבים אותו, פרץ בבכי. הרופא ציווה לא להפריעו מלבכות, שישתחרר מהפחד והמועקה שבלבו. חכם חיון היה נרגש מאד, הוא יצא החוצה ופנה לנערים: “בנים יקרים, אודה לה' על חסדו עמי, ואודה לכם שליחיו הנאמנים. בטוח אני שבזכות מצוות הקמת הסוכה, ובזכות הליכתכם להביא סכך, ניצל בני מאיר ממוות, כי אילולא באתם בבוקר מי יודע אם היה נשאר בחיים מרעב ומאבדן הכוחות. וראו, מה גדולים חסדי ה', ששלח מלאכיו הטובים להגן על בני במשך הלילה מפני חיות רעות ומזיקים. ה' ישלם לכם כגמולכם וממני תקבלו שכר על פעלכם. היו ברוכים ותודתי נתונה לכם ולבני המושב שכל כך דאגו והשתתפו בצערנו, וזכו לשמוח בשמחתנו”.

לאחר שובו של חכם חיון לביתו בתל־אביב החליט לערוך תפילת־הודיה. ביום הראשון של חג הסוכות התכנסה המשפחה לבית־הכנסת של עולי לוב. בית־הכנסת קושט בדגלוני תכלת לבן וירק. על הכורסה המרופדת, “כסאו של אליהו הנביא”, עליה יושב הסנדק בטכסי ברית־מילה, ישב מאיר לבוש בגדי חג ועטור זר פרחים. בצהלה הביט לעבר המתפללים במעמד החגיגי. לאחר קריאת התורה נשא ספר־תורה לכורסא המרופדת. החזן שר “עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר”. מאיר הורם על־ידי הגבאי ונשק לספר־התורה. אז נישא הילד לעבר ארון הקודש הפתוח, טלית משי יקרה נפרשה מעל לראשי החזן והילד מאיר. החזן שר: “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו”. הכהן הזקן ניגש אל הילד, שם ידיו על ראשו וברכו: “יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום”. גם הרב הישיש ברך את הילד בברכה המקובלת “ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, יחייך וישמרך בזכות רבי מאיר בעל־הנס וכל הצדיקים, זכותם תעמוד לנו לעד”. חכם חיון כולו נרגש ברך ברכת הגומל והילד חזר אחריו מלה במלה. הנשים זרקו סוכריות ובטנים לשמח את הילדים והכל שמחו. לאחר הכנסת ספר התורה דרש הרב על האמונה והבטחון בה' ובחסדיו.

כתום התפילה נהר כל הקהל לבית חכם חיון. מאיר נישא על כפיים תחת פרוכת משי רקומה חוטי זהב, בשירה ובריקודים, הנשים השמיעו קריאות שמחה, ובסוכתו הגדולה של חכם חיון נערך “קידוש רבתי”. הילד מאיר נתכבד בהגשת בשמים לכל איש ואיש, כל אחד ברך “בורא מיני בשמים” ומאיר ענה “אמן” בקול רם. הכוסות הורמו לחיי מאיר שיגדל ויהיה צדיק כרבי מאיר בעל הנס.

וכטוב לב המסובים ביין, והשירה התגברה, נשא חכם חיון את בנו בשתי ידיו, הרימו אל על ורקד עמו, כשכל הקהל מוחא כף, וחכם חיון קורא לעבר הקהל השמח: “הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. בזכות מצוות סוכה ניצל בני ממוות ובזכות רבי מאיר בעל הנס יברכו ה' באריכות ימים ושנים”. מיד יצאו כולם בריקודי־מצווה כשמאיר עובר מיד ליד. וכשתם הקידוש, וכל אחד חזר לביתו, עוד הידהדו המלים: “בזכות מצוות סוכה”.

באחד מפרברי העיר, עומד בניין לבן בן שלוש קומות ובו גרות משפחות מרובות ילדים. חצר הבניין צוהלת תמיד מהילדים המשחקים בה, הם רועשים ולעתים גם מתקוטטים, אך עד מהרה מתפייסים והמשחקים נמשכים. בין הילדים היה גם ילד יתום שגר עם אמו האלמנה. רק זה נתייתם מאביו שניספה בתאונת דרכים. התהלך הילד עצוב ומדוכא ולא השתתף עם הילדים במשחקיהם. ברם, הילדים שבחצר עשו כל מאמץ, כדי למשוך שוב את חברם היתום למעגל המשחקים, כדי להשכיחו צערו ויגונו. הם קרבוהו עוד יותר עד ששמו אותו לראש עליהם, ועל פיו ישק כל דבר שבחצר.

הילדים לא עשו דבר, מבלי להמלך בחברם גדעון – כך קראו ליתום – שהיה ילד פיקח ונבון, זריז וממולח וידע בכשרון רב להשלים בין חברים נצים ולשמור על חברות טובה.

כשהגיעו ימי ערב סוכות, החלה תכונה רבה בחצר. ההמולה גדלה, קולות הילדים המתווכחים גברו. כל ילד טען: “אני אבנה בעזרת אבי את הסוכה. היא תהיה יפה ביותר, נקשט אותה קישוטים נאים ונרבה לפארה, כדי שנזכה בפרס בעד הסוכה היפה ביותר בתחרות עליה הכריזה העיריה”. כל ילד היה סבור שהוא יזכה בפרס, כי לאביו יש רעיונות איך להקים סוכה ואיך לקשטה. בעוד הילדים מתלהבים בוויכוחיהם, הרגישו שגדעון התחמק ועלה לביתו. היתה זו הפעם הראשונה שגדעון לא לקח חלק בוויכוחים, ולא שיתף עצמו עם כלל הילדים. לפתע נשתתקו הילדים והחצר דממה. הביטו הילדים אחד בפני רעהו ושתיקת־אלם ירדה עליהם.

כעבור רגעים אחדים החלו להתלחש ביניהם. רמי – אחד הילדים הרגישים – אמר: “חברים, איך נוכל לשבת בסוכותינו ולשמוח בשמחת החג, בידענו שלגדעון לא תהיה סוכה, כי אין לו למסכן אב שיעזור לו לבנות סוכה. היערב לנו החג? הימתקו לנו המאכלים הטובים שיכינו אמהותינו? עלינו לטכס עצה איך להנעים גם על גדעון את החג, לבל ישאר בודד בביתו”.

“צדק רמי” – אמר יונתן, המבוגר שבין הילדים – “לי יש הצעה, שנבוא אל הורינו, ונאמר להם, שלא נסכים לשבת בסוכה בלי גדעון, ועל כן החלטנו לבנות סוכה משותפת לכל ילדי החצר, כולנו נשב בה, יחדיו נקשטה ונפארה, ואז יהיה גדעון עמנו וישמח יחד אתנו בשמחת־החג”.

“כן, כן!” הסכימו כולם פה אחד. “כך יהיה. ומה שם נקרא לסוכה?” שאלו רבים מהילדים.

“לסוכה נקרא ‘סוכת שלום’”, קרא נחמן, מצעירי הילדים.

“שם מצוין” – אמר רמי – "הרי כך כתוב מפורש: הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל. סוכה זו תפרוש עלינו שלומה, והאחוה בינינו תתחזק עוד יותר.

“אך מי יודיע על כך לגדעון, ומי יזמינו לשתף אתנו פעולה בבניית הסוכה ובקישוטה?” – שאל רפי, ילד צנום וכחוש, שעיניו הביעו בינה.

“קודם כל” – אמר רון, ילד קטן קומה אך בעל הבנה כגדול, עלינו להשפיע על הורינו, ורק לאחר שיסכימו, נוכל לבשר את בשורת הסוכה המשותפת לגדעון".

“נכון, נכון, רון צודק” – קראו הילדים בבת אחת. הוחלט שעוד באותו לילה ידברו הילדים עם הוריהם ולמחרת היום יתוועדו בחצר וידונו בהמשך הפעולה.

למחרת היום התאספו כל הילדים בחצר ומה גדלה השמחה בשמעם שההורים הסכימו לבנית הסוכה המשותפת. מיד נבחרו רמי ורון כשליחים להביא את גדעון. כשחזרו עם גדעון לאספת הילדים נשתררה דממה. יונתן, המבוגר מבין הילדים, מסר לגדעון את החלטתם להקים סוכה משותפת לכל ילדי החצר וכן הודיע לו על הסכמת כל ההורים לכך. לאחר שגדעון הקשיב לדברי יונתן, אמר בקול רועד ונרגש כשדמעות בעיניו: “חברי היקרים, אני מודה לכם מקרב לבי בעד יחסכם החברי הטוב שהנכם מגלים לי. יחס זה של חברות וידידות כה טובה יעזור לי להתגבר על הימים הקשים שבאו עלי”.

החלה התכונה הגדולה לבניית הסוכה המשותפת. כקטנים כגדולים לקחו חלק בהקמתה. החצר הפכה למקום תנועה רבתי. כולם היטו שכם. אביו של נחמן, שהיה נגר מומחה, ניצח על המלאכה. כל הילדים עזרו, מי בהגשת עמוד, מי בהגשת קרש, מי בהגשת מסמרים, ומי בהגשת העמודות להנחת הסכך. חיש מהרה עמדה הסוכה והילדים נתפנו להכנת הקישוטים. גדעון, שהיה מחונן בכשרון הציור, הפתיע את חבריו, בציירו ציורים נאים על נושאי החג. הוא גם השכיל לעשות קישוטים נאים מנייר צבעוני. כל הילדים התאמצו לשוות לסוכה מראה נהדר. הסוכה קושטה הדר, הקירות כוסו במרבדים יקרים. בקיר המזרחי נקבעה תמונה גדולה ומרהיבת־עין של האושפיזין. מעליה שני דגלוני הלאום ובתווך – ביניהם, סמל מדינת ישראל, המנורה. מתחת לסכך נתלו שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ־ישראל, מנורות ססגוניות וסלסלות צבעוניות למיניהן. תמונותיו של גדעון משכו תשומת־לב רואיהן. שרשרות נייר צבעוניות קשרו את כל דפנות הסוכה. אכן, היתה זו סוכה נאה והדורה. הילדים היו עומדים ומסתכלים בסוכתם ונהנים הנאה מרובה. בליל ראשון של סוכות, כאשר נתקבצו הילדים לסוכה, ובתוכם גדעון, היו מאושרים שהצליחו לבצע את רעיונם האנושי. גדעון שישב בין חבריו בסוכה, שכח את יתמותו, והיה שר ושמח עם חבריו בשמחת־החג.

ביום שני של חול המועד סוכות, כשעברה ועדה מטעם העיריה לבדוק את הסוכות ולהיווכח איזו מהן ראוייה לפרס, מצאה שהסוכה “סוכת שלום” ראויה לפרס. צהלו ושמחו הילדים לשמוע את הבשורה המשמחת. הם התחבקו והתנשקו ויצאו בשירה ובריקודים.

למחרת נתוועדו שוב הילדים לאספה, כדי לדון בה מה ייעשה בפרס שיתקבל מהעיריה. עוד טרם פתחו בוויכוחים ביקש רמי, שהיה ילד רגיש ביותר, להשמיע דבריו, והרשות ניתנה לו. “חברים יקרים” – אמר רמי – “אני מציע לכם שאת הפרס מהעיריה בעד הסוכה היפה נמסור לחברנו גדעון, כפרס עידוד לטובת המשכת לימודיו בגימנסיה. אין לי ספק, שלאחר מות אביו, נעשה מצבו קשה והמשכת לימודיו היא בסכנה. ועל כן תעשו דבר טוב ומאד אנושי, אם תקבלו הצעתי”.

“כן, כן!” קראו כל הילדים, “רמי צודק, כך נעשה, אין חכם ונבון מרמי”.

ואמנם, כשנתקבל הפרס מהעיריה, מסרוהו הילדים לגדעון, במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בדירת הורי רמי. כשכולם הסבו לשולחן, קם רמי ואמר:

“בשם כל הילדים שהחליטו פה אחד, אני מוסר לך, גדעון, את הפרס של העיריה בעד סוכתנו היפה, כדי שכסף זה ישמש להמשכת לימודיך, ואנו מאחלים לך בריאות והצלחה בלימודים”. אחר מכן שתו כל הילדים לחיי גדעון.

בקול רועד ונרגש השיב גדעון למברכו: “שוב אני מודה לכם, חברים יקרים, מקרב לבי בעד יחסכם הטוב אלי. כל ימי חיי לא אשכח את המעשה האנושי שעשיתם עמדי, בוותרכם כל אחד על חלקו בפרס למעני. אשתדל בכל כוחותי ללמוד בחריצות ובהתמדה ואני מקווה שלא אכזיבכם. היו ברוכים ותודה לכם על המעשה הטוב והכפול שעשיתם, ששיתפתם אותי בסוכה ולא עזבתם אותי לנפשי, בודד באבלי בימי החג, ובמסרכם לי את הפרס. לא אשכח זאת כל ימי־חיי”.

הסוכה הגדולה ביותר ביפו, בימי העליה השניה, היתה של ר' שאול־יצחק פניגשטיין, בעל בתי וארשה ביפו שהשתרעו על שטח ענק אשר בו היו שלוש חצרות גדולות.

ר' שאול־יצחק היה בעל קומה בינונית, לובש ארוכות וחובש כובע פלוש, כדרך יהודי ירושלים. היה בעל הדרת־פנים, איש שקט ומתון, נעים־הליכות וצנוע באורחות חייו, חביב ומקובל על הבריות. ביתו היה ספוג אור־היהדות. גם אשתו היתה צדקנית. הרבה בנים ובנות היו לו, וכולם התנהגו לפי דרך התורה. חן יהודי היה שפוך על פני הבנות והבנים, והיו מושכים תשומת לב רואיהם בעדינותם ובאצילותם. הייתי ילד, ומה אהבתי לעלות לביתם עם אבא זכרו לברכה בשבתות ובמועדים וליהנות מקדושת שבת וחג.

מעל דירתו של ר' שאול־יצחק היה גג שטוח ששימש להעמדת סוכתו. זו היתה סוכה נאה ביותר. היא הבהיקה בשטיחיה היקרים, במרבדים ובקטיפה שעל דפנותיה ורצפתה. על הקיר המזרחי תלה “אושפיזין” גדול מרהיב־עינים בצבעיו. ומתחת לסכך תלו נורות גדולות וצבעוניות, שרשרות עם מגיני־דוד, מנורות, שושנים ופרחים עשויים נייר צבעוני. ונוסף עליהם שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל.

מדי לילה בלילה, בחול המועד סוכות, היינו עולים אל ר' שאול יצחק לסוכתו החמודה, ובילינו בה שעות של קורת רוח מרובה. השירה והריקודים החסידיים נמשכו עד מאוחר בלילה, מתוך דבקות לוהטת.

זוכר אני כיצד שר אבא “אמר ה' ליעקב” בתוספת מלים ברוסית, וכולם ענו אחריו במקהלה. זמרתו של ר' שאול יצחק, ניגוניו החסידיים בליווי בניו, ריתקו אליהם לבות השומעים.

דבר אחד השפיע עלי ביותר – כינורו של ר' ישראל רייטמאן, שהיה גבה־קומה, בעל שפם שחור עבה, מרכיב משקפי־זהב. ברגש היה מנגן בכינור ניגון מיוחד לכל אחד מ"שירי־המעלות".

הערביים שעברו והאזינו לנגינה, רותקו למקום והקשיבו קשב רב ל"פאנטאזיה". ואכן, היתה זו שמחה גדולה, במלוא המשמעות של “עבדו את ה' בשמחה”. גם לי כילד היה חלק בשמחה זו, כששרתי בפני הנוכחים משירי ציון שהיו שגורים בפי, מתוך הספר “כינור ציון” שחיברו איש ירושלים, הסופר והחוקר הסגי־נהור רבי אברהם־משה לונץ. עם תום הנגינה היה ר' ישראל מושיב אותי על כתפיו ויוצא בריקוד כשכולם משלבים ידים למעגל אחד גדול ושרים בצוותא את הפסוק “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”. ריקוד זה נמשך שעה ארוכה.

נפלא היה לראות את ר' שאול יצחק מרקד בעצמו ריקוד מלהיב ומסעיר את הנפש, כשמטפחת לבנה בידו, והוא מנפנפה אל על לכל עבר, והסובבים אותו מוחאים כף. והיה שם יהודי ר' מרדכי’לה, שהיה תופס פח ומתופף עליו, כשהוא רוקד וקופץ. ברם, גם ר' לייבוש לא טמן ידו בצלחת, הוא עלה על הולחן, כששני בקבוקים בידיו, רוקד ושר, ותוך כדי רקידה זורק אל־על הבקבוקים ותופסם כל פעם ביד אחרת, כשהמסובים צוהלים ושמחים.

סוכתו של ר' שאול יצחק היתה לא רק הסוכה הגדולה שביפו, כי אם גם השמחה בה היתה גדולה ביותר. מכל החצרות באו יהודים לשמוח בה.

כך היה בימי העליה השניה, כשרבים עלו לארץ מתוך חיבה עמוקה לציון, ועל־אף כל הסבל והתלאות של ימי החלוציות הראשונים, היתה השמחה אמיתית, שמחה שבלב, מעין הודיה לקדוש ברוך הוא על שזכו לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, ולחוג בה חג הסוכות ושמחת בית השואבה.

אכן, מי שלא ראה שמחת בית השואבה בסוכתו של ר' שאול יצחק, לא ראה שמחה מימיו.

אור יקרות מילא בית־הכנסת. כל מנורות החשמל דלקו. התקרה הלבנה על נברשותיה הבהיקה בלבנה ובאורה. הקירות שנצבעו לא כבר צבע התכלת, הזהירו במלוא הגון של דגלנו הלאומי התכול־לבן, חוטי דגלונים נמשכו מקצה אל קצה. בית־הכנסת היה מלא מפה לפה. רעש והמולה. הורים נשאו על כתפיהם את פעוטותיהם כשבידיהם דגלים, ובראשם נר תקוע דולק ומאיר. שפעת הדגלים והנרות המאירים כבשו לב בשלל־האורות. השמחה היתה רבה. הפעוטות ציפו בכליון עינים ל"הקפות". עיניהם היו נשואות אל הכהן, אשר היה נוהג מדי שנה לשיר אתם, לצעוק בקול “צאן קדשים”, כשהם עונים לו במקהלה בתרועה־גדולה ועליזה: “מה… מה…” או שר לפניהם שיר “האדרת והאמונה” והם עונים לעומתו בכל פעם “לחיי העולמים”. והששון והשמחה הגיעו לשיאם כשהכהן שר “מפי אל, מפי אל”. ומיד עם תום הזמרה, נפתח מעגל רחב ששילב לתוכו את כל הפעוטות עם הוריהם, ריקוד שהשתלהב ונמשך זמן ממושך.

באותו ליל שמחת־תורה, לאחר שפליטי השואה ההיטלראית החלו לבוא לארץ, קשה היה לשיר ולרקוד, הכאב היה גדול על אבדן יקירינו ומחמדינו; נוסף על כך, הכהן של בית־הכנסת שלנו, סבל באותו שבוע מהתקפת לב, ולא היה מי שישיר וישמח את הילדים. הפעוטות שציפו להקפות לא הבינו מה פשר הדממה שהשתררה בבית־הכנסת. היתכן? ליל שמחת־תורה יחלוף בעצבות ובדממה? ומה יהיה על הפעוטות המחכים כל השנה לשמחת־תורה, מי ישיר וירקוד לפניהם במעגל הארוך והמתפתל?

אותה שעה נזכרתי כיצד היו הולכים יהודים אל תאי הגזים כששירה וזמרה בפיהם, ומתו מות קדושים וטהורים כשדברי אלקים חיים בפיהם ובלבבם. הנפסיק חלילה לשמוח בשמחת־התורה? נתקנאתי קנאה גדולה, ועל אף היותי בישן מטבעי כל ימי, ניגשתי אל הבימה, קראתי לפעוטות, והתחלתי בזמרת פסוקי תהלים, מתפילות דוד בן ישי, והפעוטות מחזיקים אחרי ושרים. כמה אמונה טהורה היתה רוויה בפסוקים אלה. צהלת הילדים וזמרתם עלו באזנינו כמקהלת צפרים וזמירים ביער. וכשהגעתי לפסוקי התהלים: “זכור דבר לעבדך, על אשר יחלתני; זאת נחמתי בעניי, כי אמרתך חייתני; זדים הליצוני עד מאד, מתורתך לא נטיתי”, והקהל כולו שר עמי מתוך התרגשות רבה, נתגלה לפני דבר שלא אשכחהו כל ימי.

אחד הנערים שלא ידעתיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בבית־הכנסת שלנו, עמד מן הצד על הבימה והגיר דמעות. הוא ניגש אלי והתחנן לפני: “תשיר זאת עוד פעם ועוד פעם”. מילאתי רצונו ושרתי ביתר התלהבות. הנער עמד אילם, דומם כשיש, לא מלמל בשפתיו, רק עיניו היו נשואות אלי, כשהן דומעות ללא הפוגה.

ועוד באותו לילה, לאחר התפילה, ניגשתי אל הנער והתוודענו זה לזה. יצאנו מבית הכנסת תוך שיחה אל מחוץ לשכונה. שנינו התיישבנו על אבן, אני והנער.

יחידי, מעל, הציץ עלינו כוכב, שהקשיב אף הוא קשב רב לסיפור השואה. דממה היתה מסביב, רק הלב הלם בחזקה. האמת המעשה? הקרה אי־פעם כזאת? אי האכזר, העודו מתהלך, בחיים ויקירנו כבר אינם? הנשמע עוד קולו מנסר בעולם גם עתה כרעם? וכך סיפר לי הנער: “בערב שמחת־תורה התפרץ האויב לעיר, טבח ושחט, שרף ותלה ולא חמל על טף וזקן, צעירה וצעיר. ואלקים חסדו לנו לא גמל”.

כה החל הנער בסיפורו, נרגש וחיוור, וקולו רפה, חנוק מאנחה ודמעה. לרגע נשתתק, אך במהרה התאושש והמשיך בסיפורו המזעזע: “החרב לא פסחה על פיקח ועיוור, בנווה וברחוב, אף את בית־הכנסת טימאה. אחר־כך הכריז הצורר, ברבים, שלקבורה יבוא רק מי שימות עשירי. היינו אז בגיטו בחג שמחת־תורה, ומעל ומתחת נשמעו קולות־נפץ אדירים. לראשונה מתה אמי, מיסורי רעב עונתה ומתה אחותי, גוועו מצער הסבתא והסב. שבתו מביתנו משוש ורינה. יחידי ישבתי על יד הקדושים בליל שמחת־תורה, ואבא יצא לחפש מניין להתפלל בציבור, לחבק ספר־תורה ולנשקו. לפחות לנשקו ולו בדממה ובאלם. בבית הרב עמדו האנשים חלושים, בניע שפתים חרישי, ללא מלל ודיבור. הושבתה שמחת־התורה, ובשוב אבא לביתנו, לא הרחק ממעוננו רבץ אותו טבטוני צעיר עז וזועם, הוא חמד את מגפי אבי, שסרב ליתנם, ויסתער עליו במוט ברזל לטרוף אותו כארי נוהם, ואבא נפל שדוד, מתבוסס בדמו, כשבפיו מלותיו האחרונות: “מתורתך לא נטיתי”. ומזל היה לאבי, הוא נפל עשירי. בביתנו נפלו ארבעה ובבית שכנינו חמישה. על קברי היקרים ניצבתי יחידי מכל משפחתי. בידינו קברנום אני ועוד אשה אחת. אין לי עוד אב, אין לי עוד אם. אין לי עוד אח, אין לי עוד אחות. מי יוכל לתנות גורל הימים ההם. כן, מזל היה לאבי, הוא נרצח לעיני, העשירי, ובא לקבורה, אני נשארתי עלי אדמות ערירי”.

סיפורו של הנער הסעיר את נפשי ועיני דמעו, למשמע התיאור הנורא והמזעזע מפיו. “עתה תבין, מדוע כה התרגשתי כששרת עם הילדים את הפסוקים ‘זכור דבר לעבדך’. נזכרתי באבי הקדוש, ה' ינקום דמו, כיצד נפח נשמתו בקדושה ובטהרה, בשמחת־תורה, כשבפיו נשמעות בלחש המלים 'מתורתך לא נטיתי”.

למחרתו, בהקפות, שרתי שוב “זכור דבר לעבדך”. וכשהגעתי למלים “מתורתך לא נטיתי”, חיבקתי בסערת־נפש את הנער ואימצתיו אל לבי. חבוקים ודבוקים שרנו ורקדנו עד כלות הנפש “מתורתך לא נטיתי”, ואיני יודע אם מישהו מהמתפללים הבין אז לסערה הגדולה שבנפשנו, אך הנער ואני הביננו את פשר הסערה, והמלים הקדושות “מתורתך לא נטיתי” – – –

על אף הכל ולמרות הכל, אנו חבוקים ודבוקים בתורת ישראל, שמחים וגאים בה, וממנה לא נטה עד עולם…

שרה, אמו של גדי, מתה עליו בהיותו בן ארבע שנים. היא מתה בלדתה, והבת נשארה בחיים ונקראה על שם האם שרה. בבית השתררה עצבות. האב, אלחנן, התהלך קודר ונוגה, התינוקת שרה’לה הוכנסה למוסד לתינוקות וגדי נשאר עם אביו בבית הקודר.

גדי ידע שאמו הלכה לבית־החולים ללדת, אך לא ידע כי מתה שם. על כל שאלותיו, מתי תחזור האם, ענה אבא, אלחנן, שהיא בבית הבראה, ולכשתבריא תחזור. געגועיו של גדי לאמו גברו מיום ליום. הוא הפציר באביו שיקחהו לבית־ההבראה, למען יראה את אמו, אך אבא אלחנן דחהו בכל פעם, שידל ופייס אותו, וגדי לא נרגע. ביחוד סבל גדי בערבי־שבתות. מה אהב לראות את אמו לבושה שמלת שבת, שביס לבן עוטף ראשה, כשהיא מדליקה נרות שבת. כיצד העבירה ידיה על פני הנרות וכיסתה בהן עיניה, ברכה על הדלקת הנרות והתפללה לאלקים והביעה לפניו משאלותיה.

כשהיה גדי שואל מאמו, על מה תבקש מאלקים, היתה עונה זו ברוך ובחיבה: “בני חמודי, שאתה ואבא אלחנן תהיו בריאים ושבביתנו, ובבתי כל ישראל, יהיו אורה ושמחה תמיד”. וגדי היה עונה אמן, וכולו מלא צהלה ושמחה. עתה אין אמא מדליקה עוד נרות שבת. גדי מדליק אותם. הוא מעביר על פני הנרות ידיו הקטנות, מברך כאמא על הדלקת הנרות ומתפלל אף הוא לאלקים. על מה יתפלל גדי בלחש, שפתיו נעות וקולו לא ישמע? הוא מבקש מאלקים שאמו תחזור ואבא אלחנן יהיה בריא, ואחותו שהתקשר אליה בלב ונפש, תהיה עמו בחיק המשפחה בבית.

מיום מות האם גדי רגיש, ודבק באביו. אל כל אשר הלך האב הלך אחריו. היה מחזיק במכנסו כבסינר אמו, בפחדו שמא האב יעזוב אותו לבדו.

יום אחד ראה גדי את אביו תולה על הקיר תמונה גדולה של האם במסגרת שחורה. עמד גדי והסתכל בתמונה ועיניו דומעות. “אבא, למה במסגרת שחורה?” שאל הבן. והאב לא עצר עוד ברוחו, תפס את גדי בשתי ידיו, חיבקו ואימצו אל לבו ונשקו על מצחו. “גדי שלי”, אמר האב, “האמא היקרה שלנו מתה, איננה עוד”. התפרץ גדי בבכי מר ומאז ידע שיתום הוא.

בין הערביים, כשאבא היה מחזיק את גדי על ברכיו, היה גדי ממטיר על אביו שאלות משאלות רבות. הוא היה משתוקק לדעת על הרבה דברים שהיה צמא לדעתם. אבא אלחנן היה משיב לבנו ברוך ובעדינות, כשהוא מחבקו ומנשקו.

פעם בשעת ארוחת־ערב, פנה גדי אל אביו ושאלו: “אבא, מתי תחזור אלינו אמא?”, והאב ענה: “כשיבוא המשיח, בני. אז יקומו כל המתים ושוב כולם יחיו”. “ומתי יבוא המשיח?” שואל הבן. “לכשכולם יהיו צדיקים וישרים, ישמרו דרכי השם, יקיימו מה שכתוב בתורה וישמרו לקיים כל מצוותיו של האל”. “הלואי וכבר יבוא המשיח, אז תבוא גם האמא, ושוב יהיה לנו שמח בבית” – מלמל גדי ונרדם על יד השולחן. אבא אלחנן לקחו בזרועותיו והשכיבו במיטתו. “נומה בני, מלאכי” סח לעצמו, ויצא בלאט מהחדר.

קרבו ימי־החנוכה, הראשונים ללא אמא. גדי היה כולו נרגש. זוכר הוא כיצד ערב ערב מערבי חנוכה הדליק אבא אלחנן נרות חנוכה קטנים צבעוניים, ואמא עמדה מהצד, החזיקה בידיו הקטנות של גדי והסתכלה בנרות. אבא אלחנן היה שר “מעוז צור ישועתי” ואמא עזרה לו. כמה שמחה ואורה היו בבית, כמה נחמד היה. גדי הסתכל חליפות בפני אמו ואביו והנרות, והיה מאושר, מדלג ומקפץ בבית, רץ מפינה לפינה, כשהוא קורא בקול: “סביבון, סוב, סוב”, ומפעיל סביבונו שאביו קנה לו על גבי הרצפה החלקה.

ועתה, כיצד יקבל פני חג החנוכה? אמא איננה. שרה’לה אחותו – במוסד. ואבא תמיד עצוב. מי ישיר “מעוז צור”?

גדי, שמלאו לו חמש שנים, החליט, שהוא ידליק את נרות החנוכה, ולא אבא אלחנן. יש לו רעיון: כשהוא ידליק בעצמו נרות־החנוכה, ידע מה לבקש מהאלקים. גדי הפציר באביו שיקנה לו חנוכיה קטנה ונרות צבעוניים. אבא אלחנן מילא בקשת בנו וקנה לגדי חנוכיה קטנה ונרות צבעוניים קטנים. ערב ערב הדליק גדי נרות חנוכה, שר בקולו הדק “מעוז צור”. אבא אלחנן קבע את החנוכיה ליד החלון הפונה לרחוב, לא רחוק מהתמונה הגדולה של האם. גדי הדליק ערב ערב את נרות־החנוכה כדין, לפי מספר הימים, אך אחרי הדליקו את הנרות ואחרי ששר “מעוז צור”, התכנס כלו בשתיקה ועמד לפני תמונת אמו שותק ושומר על סודו. ברם, לא כן היה הדבר בערב הנר השמיני. גדי הדליק את כל שמונת הנרות, וכששלהבת הנרות היתה אחידה וגדולה, לבש לפתע טליתו של אביו, התייצב בדחילו ורחימו לפני נרות החנוכה והתפלל בקול.

“נרות חנוכה יקרים וטובים, האירו כולכם, אור גדול וחזק, אתם נרות המכבים הגיבורים. לאורכם אני מתפלל לאלקים שיבוא המשיח, יבואו המכבים ותחזור גם אמא יקרה שלי. עשה, אלקים, שכולם יהיו צדיקים, ישרים וטובים, לבנים וטהורים כנרות החנוכה, ואז יהיו שוב אורה ושמחה בביתנו”.

כשגמר גדי להתפלל, לקח כסא, עלה עליו ונשק לתמונת אמו. כשירד – קרנו פניו מאושר. גדי בטוח שהאלקים ישמע לקול תפילתו, בזכות נרות־החנוכה שהדליק.

ליד ואדי מוצררה בתל־אביב, עמד לו שנים רבות צריף קטן בן חדר אחד, חציו עצים וחציו פח ושקים. בצריף זה גר הישיש בכור נסים בן השמונים מבולגריה. בוקר בוקר היה יוצא הישיש העירה אל המרכז המסחרי ולומד או קורא תהלים בבית־הכנסת “אליהו הנביא”. עם ערב היה חוזר וסלו בידו; ובסל פרוסות לחם יבש, אותן היה משרה בחמים ואוכלן. לבכור נסים לא היו ילדים; בודד היה בארץ. אשתו מתה עליו עוד בבולגריה. וכשבכור נסים נפל למשכב, היו השכנות דואגות לו; זו מביאה לו רופא ורפואות וזו מבשלת עבורו; זו מנקה חדרו הקטן, וזו מכבסת כביסתו. היה בכור נסים שוכב במיטתו ומברך את אלקים שזיכהו לעלות לארץ הקודש, וכולו התפעלות מנדיבות לב שכניו ומאהבת ישראל האופפתו.

היה זה בערב של חנוכה, בכור נסים הישיש נפל למשכב. הוא שלח לקרוא לי שאבוא לצריפו. באתי ומצאתיו תשוש וחלוש. הוא שמח לקראתי, ישב על המיטה, הושיט לי ידו ולפתע הרגשתי כי דמעה נשרה מעיניו ותרד על כף ידי. בכור נסים היה נרגש. הוא ביקשני לשבת על ידו. עשיתי כן ופניו נהרו מגיל. “חיכיתי לך כל היום. הלילה מדליקים נר ראשון של חנוכה. כפי שתראה אין לי כל, לא אשה ולא ילדים. צריף קטן ודל ובו מיטת ברזל ישנה, ארגז המשמש לי שולחן ושני דרגשים המשמשים לי לכסאות. רק דבר אחד היקר לי מכל יקר, השמור אתי כל השנים מאז מת עלי אבי והוא – חנוכית־כסף יפה, אותה אני שומר מכל משמר מתחת לכר. כל הוני הפסדתי, רכושי ורהיטי, רק את החנוכיה הזאת, תודה לאל, לא איבדתי. אבי, עליו השלום, היה ציוני גדול ונלהב, הוא חינך אותי על ברכי הציונות ונטע בלבי אהבה גדולה לארץ־ישראל. היינו כמה אחים, הם נספו בשואה ההיטלראית. לאחר מות אבי לקחו אחי חלקם בירושה, ואני ביקשתי אך ורק את החנוכיה, בה הדליק אבי ע”ה נרות חנוכה. הוא היה יושב על ידה ושר ‘מעוז צור ישועתי’ ואחר מכן את ‘התקוה’. אז הייתי נער והתרגשתי מאד מן החוויה הזאת". ותוך כדי דיבור הוא מוציא מתחת לכרו את החנוכיה המופלאה. משני צדיה מתנשאים שני עצי תמרים, מצד ימין קנה מיוחד לשמש, ובאמצע, מגן־דוד מוחזק על ידי שני אריות. שמונת הקנקנים מוצקים מלמטה על גבי בסיס החנוכיה.

“חכה, ידידי, אראה לך משהו מעניין”. הוא הוציא מפתח וסובב את הקפיץ והחנוכיה ניגנה את “מעוז־צור” ו"התקוה".

“כן” – המשיך בכור נסים – “ציוני הייתי וציוני אמות. עמדתי בעירי בראש ועד קרן־הקיימת לישראל ובראש ועד קרן היסוד. הייתי פעיל במכבי ‘תכלת לבן’; יסדתי בית־כנסת לחובבי ציון ולימדנום בו לימודי היהדות, קבעתי חוגים ללימוד דברי עם ישראל ותולדות הציונות. אהבתי את ד”ר הרצל וראיתי בו שליח האל לגאולת ישראל.

“הזכור לך החורף שעבר עלינו? במשך אחד עשר יום ירדו גשמים בלי הרף, הואדי גאה מהמים שזרמו מהרי ירושלים. לבות התושבים הגרים על ידו הלמו ופעמו. מכבי־האש עמדו על־המשמר. ובחצות הלילה קרה האסון. מי הגשמים שטפו את כל הסביבה וניתכו לבתים. מכבי־האש הביאו סירה ואף אותי העבירו בה. נפרדתי מצריפי הקטן ומכל המעט שהיה לי בו, אך מדבר אחד לא נפרדתי והיא – החנוכיה. שמתיה מתחת לכותנתי על חזי וסגרתיה היטב בכפתורי חזיתי, למען תלך עמי אל כל אשר אלך – – – ואמנם הצלתיה. למחרת נראה החורבן. רהיטים ומטלטלים צפו על מי הואדי, אך חנוכיתי היקרה לי מכל יקר נשארה עמדי”.

השמש שקעה. אפלולית ירדה על העולם. בצריפו הקטן של בכור נסים שהוקם מחדש על ידי העיריה הודלקה עששית בכור נסים ביקשני שלא אלך עד שיברך. הסכמתי. בידים רועדות העמיד את החנוכיה על הארגז ששימש לו שולחן והדליק נר ראשון. הוא ברך ועניתי אחריו: אמן. הישיש שר “מעוז צור” ו"התקוה". מעיניו זלגו דמעות.

“החנוכיה של אבי” – מלמל – ונשא אליה ידו ונשק לה מרחוק…

כשעמדתי להפרד ממנו ולחזור לביתי, קרא לי בחזרה, ואמר: “בוא, ידידי, אלי בכל ערב מערבי החנוכה, נשב יחד ואספר לך הרבה זכרונות, כי בכל עת שאני מביט בחנוכיה מתעוררים בי הזכרונות, ויש לי אז הרבה לספר”. ואמנם באתי אליו בכל ערבי החנוכה והקשבתי מפיו על פגישותיו עם ראשי הציונות וראשי הנוער הציוני. מדי לילה הייתי מחכה עד שהנרות דעכו, כשהוא אורז את החנוכיה בנייר תכול בתוך דגל תכול־לבן ומניחה מתחת לכרו. וכשתמו ערבי־החנוכה, הניח ידו על כתפי ושח לי:

“הייתי מאושר אילו היו מורידים עמדי לקברי חנוכיה זו. הן ישיש אנוכי, זקן בא־בשנים, ושנותי ספורות, אך ידעתי שלא ייעשה כן, ומשום כך אקדיש חנוכיה זו לבית הכנסת של יהודי בולגריה, והיה, אם יברכו עליה תרחף מעליה נשמתי, ובשלהבת הנרות תהיה צפונה אש אהבתי אליה כל שנותי… ואל תדעך אש החנוכיה של אבי ושלי לעולמים”…

הדברים נגעו אל לבי… ברכתי את הישיש שיזכה להדליק את החנוכיה עד מאה ועשרים.

ובצאתי מצריפו לתוך החשכה ראיתי עוד את אורה של חנוכית בכור נסים הישיש ומלותיו האחרונות הדהדו באזני:

“ואל תדעך אש החנוכיה של אבי ושלי לעולמים”…

היתה שנה גשומה. הגשמים הירבו לרדת והאנשים התגעגעו לקרני־השמש שתבואנה ותבקענה מבעד לערפל הכבד, תארנה ותחממנה את הלבבות של הסובלים מהקור והרטיבות.

באותה שנה ירדו גשמים ברציפות במשך ארבעה עשר יום, שכללו את שמונת ימי החנוכה. תושבי שכונת מונטיפיורי במזרח העיר תל־אביב היו מלאי דאגה וחרדה, שנחל אילון (ואדי מוצררה) לא יעבור על גדותיו ומימיו לא ישטפו את השכונה. מדי פעם בפעם ירדו תושבי השכונה לראות עד היכן הגיעו המים, ובשכונה עמדו גברים ונשים בפתחי־בתיהם כשארשת־דאגה רצינית על פניהם והיו שואלים בחרדה את השבים מהואדי על מצב גיאות המים.

באותו יום זרמו מי־הגשמים מהררי־ירושלים ללא מעצור. תחושת סכנת השטפונות התקרבה. המתנדבים מעטם עירית תל־אביב וחברי מכבי־האש עברו מבית לבית ויעצו לתושבים הגרים בקרבת הואדי לא להשאר בבתיהם הלילה ולמצוא מקומות לינה בעיר או בבתי תושבים הרחוקים מהואדי, הנמצאים במקומות גבוהים יותר. בעוד המתנדבים עוברים מבית לבית, נתגלה מחזה עצוב. משפחות שלימות החלו לעבור מבתיהן למקומות בטוחים ובעיקר אל מועדון “ויצו” בשכונה, שפתח דלתותיו לרווחה לפליטים. גברים, נשים וילדים נשאו בידיהם כרים, שמיכות ומחצלות כדי לפרשם על רצפת המועדון. הם סגרו דלתות בתיהם, הוציאו מעט מזון ובגדים והלכו למקום מבטחים. חיש מהר התאספו גברים, נשים וילדים והתיצבו ברחוב סמוך לכביש והסתכלו בדאגה רבה לעבר הואדי.

אותו ערב היה נר שמיני של חנוכה. מחלקת המאור של עירית תל־אביב הדליקה את מנורת־החנוכה החשמלית על מגדל המים וזו האירה את פני כל השכונה. היתה ברכה רבה באורה זאת שהאירה את רחובות השכונה על אף הערפל הכבד. בעוד שהאנשים עמדו והתבוננו לעבר הואדי, זינקו המים כמתוך אשד ענק והתפשטו במהירות הבזק על פני רחובות השכונה ושטפו את רוב בתיה. המים חדרו אל הבתים והציפו וגרפו עמם כל אשר מצאו בדרכם. חיש מהר הבחינו האנשים בחפצים שונים השטים על פני המים, ראו כיצד רכושם יורד לטמיון ולא יכלו לעזור מאומה.

האשה שהתיפחה ביותר, היתה אשת החזן שבנה יחידה עמוס נעלם מעיניה ומעיני בעלה ולא ידעו איה הוא. האשה התהלכה וקראה בבכי מר: “איפה אתה, עמוס מחמדי, העודך חי, האם טבעת, חלילה? אויה לי, מר לי”.

הקריאה פילחה לבבות. ברם, בעלה החזן לא איבד עשתונותיו. בהחזיקו את מפתח ביתו בידו, הצטרף אל השטים בסירה על פני המים הזורמים השכונה, מבקרים בחצרות ובבתים, כדי להציל את אלה שנתקעו במקומותיהם וטיפסו על ארונות בגדים, אדני חלונות ועל עצים. בלב פועם ונרגש שט החזן בסירה על פני המים הזורמים, כששפתיו אינן פוסקות מלמלל. הוא התפלל לבורא־עולם שיעזור לו למצוא את בנו חי.

כשהגיעה הסירה ליד גדר ביתו של החזן נשמע לפתע קולו של עמוס, שישב על העץ הסמוך לחלון ביתם, כשהוא קורא: “אבא, קחני אליך לסירה”.

עמוס ישב על העץ, כשהוא מאמץ אל לבו חפץ נעלם עטוף מגבת לבנה. הסירה נתקרבה עד העץ ועמוס הורד על ידי אחד הכבאים אל הסירה ונמסר לידי אביו. כשראה האב את בנו, חיבקו, ליטפו ונשקו ואמר: “בני היקר, השבח לאל שהנך בחיים, מדוע זה נעלמת מעינינו? מדוע חזרת אל הבית בסכנת נפשות ומה החפץ שבידיך?”

“אבא” – השיג עמוס נרגשות – “ידעתי שהמים יציפו את כל אשר בביתנו, יקלקלו את כל חפצינו ואולי יצליחו גם לגרוף עמם חלק מחפצי הבית. ונזכרתי במנורת החנוכה של סבא, וידעתי שהיא כל כך יקרה לך ושהיא נשארה לך מזכרת יחידה מהוריך שניספו בשואה הנאצית שבאה על עמנו. על כן אזרתי עוז ולא מצאתי מנוחה לנפשי, עד שחדרתי לבית ולקחת אך ורק חפץ אחד ויחיד, הלא היא – מנורת החנוכה של סבא. עליתי עמה על אדן החלון שפתחתיו לרווחה וטיפסתי על העץ וישבתי עליו. הייתי בטוח שמכבי־האש יביאו סירת הצלה כמו בשטפון הקודם ונוסעיה יקחוני עמם, כשאקרא להם בעברם על פני. הייתי מוכן, אבא, לשבת על העץ כל הלילה ואפילו אם ירדו גשמים עזים ביותר, הייתי מסתתר בין הענפים, ואפילו רועד מקור, ובלבד להציל את מנורת החנוכה של סבא”.

נשק האב לבנו על מצחו ואמר: “צדקת, עמוס בני, שיקרה לי מנורת החנוכה של סבא, שהיא מזכירה לי את הורי שנשלחו אל תאי הגזים באושויץ ולא שבו יותר, אך חייך, בני, יקרים לי ביותר”. הסירה חזרה והבשורה שעמוס חי עברה מפה לפה עד שהגיעה אל האם המתייפחת, ששאפה רוח ובראותה את בנה עומד על ידה, חיבקתהו ואימצתהו ללבה, כשהיא ממטירה עליו מנשיקות פיה. וכשמוע הנאספים את דבר המעשה שעשה עמוס, היללוהו בפניו ואמרו: “אשריך, עמוס, נער אמיץ־לב אתה!”

וכשנכנסו הורי עמוס למועדון מצאו שם משפחות רבות, ורעש גובר והולך של הילדים שהתרוצצו על המחצלות כשמהם צוחקים ובוכים. נשים טיפלו בהם במסירות־נפש, הביאו תנורים וחיממו את המועדון והיו מייבשות את בגדי התינוקות הרטובים.

בתוך המהומה והמבוכה הזאת, ניגש החזן אל אדן החלון, העמיד את מנורת־החנוכה שעמוס הצילה מנחשול המים, ברך והדליק בה שמונה נרות.

לפתע הושלך הס במועדון. החזן ובנו עמוס שרו ברגש רב את “הנרות הללו” ו"מעוז צור".

פליטי השטפון שכחו את בתיהם המוצפים מים, רהיטיהם וחפציהם הנגרפים עם הזרם; מצוות הדלקת נרות חנוכה השכיחה מהם דאגותיהם.

מדי יום ביומו בשובי מעבודתי הביתה, רואה אני את יותם יושב על גזוזטרת ביתם ומסתכל אל הילדים המשחקים ברחוב. יותם בן שבע שנים, יפה תואר ויפה מראה, פיקח ונבון. דיבורו צח. עיניו היפות המבריקות כמראות, מפיקות חכמתו. קולו ערב ונעים, כובש וממוגג לב. בהיותו תינוק חלה במחלת שיתוק־ילדים ומאז נשאר נכה. בן שבע, ואינו יכול לעמוד על רגליו. תרכיב סאלק, הזריקות שהמציא הרופא היהודי הנודע בארצות־הברית, ד"ר יונה סאלק, שעל שמו נקרא התרכיב ממנו נעשות הזריקות, – טרם היה, וכל עמל הרופאים לרפאותו לשווא היה. הוריו לא חסכו כל טרחה וכספים מצדם, נסעו עם יותם מרופא לרופא, אך יותם החמוד לא נושע. נשאר נכה. יום יום תבוא המכונית של האגודה לעזרת ילדים נכים ותסיע את יותם אל בית הספר המיוחד לילדים נכים שביפו, ואחרי הצהרים יוחזר לביתו. ובימי הקיץ הלוהטים, כשגזוזטרת הבית באה בצל, מושיבה אמו של יותר אותו בגזוזטרה כדי שיראה את הילדים במשחקם.

כל ילדי הרחוב, בו גר יותם, אוהבים אותו. הם גם משתדלים לשתף את יותם במשחקיהם. על הגזוזטרה ליד יותם עומד ילד בגילו של יותם, והילדים שלמטה זורקים את הכדור אל הגזוזטרה בזהירות רבה, שלא לפגוע חלילה ביותם. הילד תופס את הכדור ומוסר אותו ליותם, הזורק את הכדור בחזרה, כשהוא כולו צוהל משמחה וגיל. וכשיותם צוחק, כל הילדים שמחים, הם רוצים בכל לבם שיותם יצחק ולא יהיה עצוב.

יום אחד עמדתי על גזוזטרת ביתי וראיתי את יותם יושב ומחכה לילדים. אמו עמדה על ידו. לפתע הבחנתי שיותם תופס את אמו בשתי ידיו ומחבקה, כשהוא פונה אליה בשאלה:

– אמרי לי, אמא, מתי גם אני אוכל לשחק כמו כל הילדים? התמיד רגלי תהיינה חולות?

– תוכל, בני, גם אתה תהיה בריא ברגליך כמו כל הילדים. התראה, בני, שם בשמים יושב האל, נתפלל אליו שתהיה בריא והוא ישמע.

יותם שקע כולו בכסאו, כשארשת רצינית מכסה את פניו הקטנות החמודות. הוא הרים עיניו היפות לשחקים ומלמל בשפתיו. התפלל יותם לאלקים שירפא את רגליו. ניצבתי בגזוזטרה, ובשמעי את הדו־שיח בין הבן והאם, נקוו בעיני דמעות. חמלתי על יותם, הילד החמוד החולה.

יום אחד אמרה האם ליותם:

– יודע אתה, בני, ממול ביתנו גר סופר, הוא כותב הרבה סיפורים לילדים, הוא אוהב מאד ילדים, יש לו בביתו ארונות מלאים ספרים. אם תרצה אבקש את הסופר שיראה לך את ספריו. הדבר מצא חן בעיני יותם.

בשבת הביאה האם את יותם לביתי. הוא היה נתון בתוך חגורה מיוחדת ובעזרת קביים עמד ליד ארון הספרים הגדול והביט על הספרים. פתחתי דלתות הארון שלמטה לרווחה, ויותם בידו האחת ליטף את גבי הספרים והתפעל. לפתע פנה אלי בשאלה:

– נכון, דוד, שאתה סופר? האם אתה כתבת את כל הספרים האלה?

– לא, בני, – עניתיו, – סופרים רבים כתבו את הספרים האלה, כדי שהילדים יקראו בהם וילמדו אותם.

– איך כותב סופר? – שאלני יותם.

– הסופר חושב וכותב – עניתיו.

– גם אני רוצה להיות סופר, – השיב יותם. – כשאגדל גם אני אחשוב ואכתוב.

ניגשתי אליו ונשקתיו במצחו. הוא נעץ בי שתי עיניו היפות וצחק. הייתי מאושר לראות את יותם – שהגורל כה המר לו – צוחק.

התקרב חג ט"ו בשבט. הילדים הגרים בשכנות ליותם סיפרו לו שבט"ו ילכו כל ילדי בית־הספר עם שתילים ביד לשתול ולנטוע. תהיה תהלוכה, תנגן תזמורת, הילדים ישתלו שתיליהם בשירה וזמרה. כל ילד יקבל שקיק ממתקים ופירות “חמשה עשר בשבט”. כאשר יגמרו לשתול יפתחו הילדים מעגל גדול, ישירו וירקדו. המורות והמורים ימחאו כף, וגם הם ישירו וירקדו יחד עם הילדים, והשמחה תהיה גדולה.

הקשיב יותם לסיפור הילדים על חג ט"ו בשבט, וארשת עצבות גדולה עלתה על פניו.

– גם אני, – מרר בבכי, – רוצה לשתול בט"ו בשבט, לשיר ולרקוד כמו כל הילדים.

נהיתה דממה. הילדים שתקו. הם עמדו כפסלי־שיש, ולא זעו ולא נעו. הדבר נגע עד לבם.

– ומדוע, באמת, – שאלה אלישבע, – לא יוכל יותם להיות כמו כל הילדים? וכמעט געתה בבכי.

– הו, פתיה, – התערב נחשון, ישועת השם כהרף־עין, ותראו שיותם הנחמד שלנו יהיה בריא.

– אבל עד ט"ו בשבט יש רק ימים אחדים, אמרה פועה, הקטנה שבחבורה. באותה שעה הלכו הילדים הצדה, הסתודדו ביניהם, דיברו והתווכחו בחשאי, ולבסוף החליטו מה שהחליטו, לא סיפרו לאיש דבר. סוד החלטתם שמרו בלבם. רק אחת היתה שידעה את ההחלטה, והיא אמו של יותם.

הגיע ט"ו בשבט. ילדי בית הספר חזרו מהחגיגות בשירה ובזמרה. אל ביתו של יותם התקרבה קבוצת ילדות וילדים ובידיהם עציצים קטנים נחמדים, עטופים נייר צבעוני תכלת־לבן, כדגל מדינת ישראל. אמא של יותם פתחה הדלת. יותם ישב בכסאו המיוחד, לבוש בגדי שבת. אחת הילדות שמה על ראשו של יותם כתר ירק חי, משובץ פרחי־לובן. הילדים פצחו בשירה:

שרו הילדים ורקדו במעגל מסביב לכסאו של יותם. אותו יום לא שתלו ילדי השכנים ולא פתחו שקיקיהם ולא נהנו בעצמם מהממתקים והפירות. את כל העציצים והשקיקים שקיבלו נתנו ליותם. על השולחן לפניו נערמו השקיקים והוצבו העציצים. יותם שמח שמחה גדולה, הוא החזיק בידיו עציץ וליטף אותו באהבה רבה. נשק לשתיל הקטן שבעציץ.

– מה נחמד העציץ, – התרגש יותם. וראו זה פלא, יותם לא נגע בשקיקים, לא מיהר לפתוח אותם. בקול נרגש פנה אל אמו:

– אמא, פתחי השקיקים ושימי כל הממתקים שבהם על צלחות, הושיבי כל הילדים הטובים האלה מסביב לשולחן, ונערוך סעודה של ט"ו בשבט, יחד.

התפעלו כל הילדים מחכמתו של יותם. חיש מהר פורשה מפה צחוקה על השולחן, הושמו כל הממתקים והפירות שבשקיקים, וכל הילדים יחד עם יותם התכבדו בהם.

אז קמה הילדה אלישבע שבחבורת הילדים ואמרה:

– יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שחברנו היקר יותם יהיה בריא, ויוכל גם הוא כמו כל הילדים לחוג במרחב השדות את חג הנטיעות.

וכל הילדים קמו על רגליהם וענו בקול רם: אמן!

כשנגמרה החגיגה, עמדה אמו של יותם על יד הפתח, נשקה לכל ילד וילד, ואמרה, כשמעיניה זולגות דמעות:

– ישלם לכם האלקים כל טוב בעד המעשה הטוב והאנושי שעשיתם למען בני החולה – יותם.

השכונה שליד נחל אילון, היתה מוקפת פרדסי הגרמנים. מפרדסים אלה היו השומרים הערביים יורים בלילות על השכונה. סכנת־נפש היתה להכנס לשכונה בלילות. הגרמנים והבריטים ידעו על יריות השומרים הערביים, אך העלימו עין. בשכונה התהלך רק נוטר עברי אחד, במדי משטרה, ולו הרשות להחזיק ברובה אחד ומספר כדורים מועט. אנשי ההגנה שבשכונה דאגו לספק לנוטר כדורים לפי הצורך. ולא זו בלבד, אלה שהיו שוכבים בלילות בואדי, מצוידים בכלי־נשק ובסתר־ליל תרו אחרי הפורעים הערביים. מלבדם נתארגנה גם שמירה אזרחית מתושבי השכונה, שהיו יוצאים בלילות לשמירה. מפעם לפעם היה הנוטר העברי מסתתר מאחורי קיר בית ויורה לתוך הפרדסים כתשובה על היריות, למען ידעו הערביים שהשכונה אינה הפקר. כעבור שעות אחדות הצטרפו אליו חברי ההגנה השוכבים בואדי וגם הם המטירו יריות בזו אחר זו לתוך הפרדסים, דבר שעצר את הפורעים הערביים מלהתקרב לשכונה. לא פעם נשמעה מקרוב יללת פצועים, שקראו לחבריהם שיבואו ויעבירו אותם למקום מבטחים. השוטרים הבריטיים שהקשיבו ליריות, היו באים אל השכונה, פונים לנוטר ושואלים אותו, מדוע הוא מבזבז כל כך הרבה כדורים, והנוטר היה משיב, כי ירה רק יריה אחת בלבד ושאר היריות הן של הערביים היורים מהפרדסים. ברם, השוטרים הבריטיים לא האמינו לדבריו והם יצאו לחפש אחר חברי ההגנה, כדי לעצרם ולהחרים את נשקם.

הימים – ימי המאורעות של שנת 1936. התנפלות הערביים על השכונות היהודיות גברה, קרבנות הדמים רבו, אך רוח הבונים לא נפלה. הם המשיכו על אף הכל בבנין המולדת. כשהגיע יום ט"ו בשבט של שנת 1936, החליט ועד השכונה לנטוע חורשה ליד הואדי ולערוך חגיגת־נטיעות בו ביום, כדי לעודד את לבות התושבים. הלילה שקדם ליום החגיגה, היה ליל זוועות. נדמה היה שטכס הנטיעות ידחה, ולא יצא לפועל. ילדי השכונה היו שוכבים ערים על מיטותיהם ומקשיבים למטר היריות הבלתי פוסקות שבאו מכל עברים. ברם, המודעות שאותן הדביק ועד השכונה על קירות הבתים קראו לתושבים לבוא לטכס־הנטיעות ביום ט"ו בשבט. למרות ליל־האימים, באו תושבי השכונה אל הטכס. ילדי בית־הספר שבמקום שתלו את השתילים, לקול שירת־המקהלה. באותו מעמד חולקו פירות חמשה עשר לתלמידים בשקיקים שצבעם תכלת־לבן. לפני שירת “התקוה” דיבר אחד התלמידים ואמר: “אנו ילדי בית־הספר נטפל באהבה ובמסירות בשתילים האלה, נבוא יום־יום ונשקה אותם, ננכש כל עשבים־שוטים ושיחי בר, למען תקום פה חורשה, שעציה יגדלו, ובצלם ישחקו ילדי השכונה בימי הקיץ הלוהטים”. אז פנה ראש הוועד אל התלמידים ושאלם מה השם שיינתן לחורשה ולנטיעות – השיבו התלמידים בקול אחד: “חורשת ט”ו בשבט".

למחרת היום, כאשר באו תלמידי בית־הספר להשקות השתילים, מצאו כי כולם נעקרו והושלכו אל כל עבר. הבינו כי יד הפורעים הערביים היתה בדבר והצטערו צער רב. בין הילדים היה ילד אחד גבה־קומה ורחב כתפים, חסון, מוצק וקולו רועם. שמו היה יהושע, והילדים קראו לו “יהושע המצביא”. ואמנם, היה יהושע מצביאם של ילדי השכונה. הוא קרא אליו את התלמידים ואמר להם: “עוד היום בשעה חמש אחרי־הצהרים, כשיפתחו את משרד־הוועד, נתאסף כולנו במקום הזה ונשא בידינו את השתילים העקורים. נצא בתהלוכה אל משרד הוועד ונקרא בקול פה אחד: אנו רוצים בחורשה, שתילינו לא ייעקרו! יד הכורתים תגדע!”

הילדים התלהבו ובשעה חמש אחרי־הצהרים נתאספו ועברו בתהלוכה רבתי, כשהם נושאים בידיהם שתילים עקורים וקוראים “פה תקום חורשה!” “יד הכורתים תגדע!”

התושבים שראו בתהלוכה והקשיבו לקריאות מחאו כף, עודדו את הילדים בדרישתם הצודקת וליוו אותם למשרדי־הוועד. בראש התהלוכה צעד יהושע, ובידו דגל תכלת־לבן. ראש הוועד ששמע ההמולה יצא אל מדרגות המשרד, ויהושע דיבר אליו: “לא נכנע לפורעים, אנו רוצים בחורשה. צווה ויתנו לנו שתילים חדשים, נשוב וניטעם. לא נזוז מפה עד שתמלא דרישתנו”.

הקהל הרב שהצטופף מחא כף לאות הסכמה. ואז הודיע ראש הוועד, כי למחרת יקבלו הילדים שתילים חדשים, והחורשה תנטע מחדש. עוד באותו ערב נבחר ועד תלמידים שבראשו עמד יהושע. ועד זה לא נח ולא שקט, עד שקיבל מוועד השכונה שתילים חדשים. ברם, התעוררה השאלה מי ישמור על השתילים בלילות. ביום ישמרו על השתילים משמרות תלמידים, אך מי ישמור עליהם בלילות? הלך יהושע עם סגנו והתיצבו בפני ראש ההגנה במקום, וגוללו בפניו את הבעיה. יהושע הסביר: “אנו, אגודת שומרי 'חורשת ט”ו בשבט' מבקשים ממך שההגנה תקבע בסיס נוסף לשמירת השכונה והחורשה, שהיא חלק בלתי נפרד ממנה. תמורת זאת, הננו מתחייבים לשמור על החורשה ביום, ולהיות קשרים ביניכם לבין השמירה האזרחית בשעות הערב המוקדמות". ראש ההגנה הקשיב לדברי יהושע, טפח על שכמו וקרא לו: “נער אמיץ אתה, בקשתכם תמלא”.

למחרת ניטעו השתילים מחדש לקול שירת הילדים. בשעות־הערב המוקדמות ראו התושבים שהנערים יורדים לעבר הואדי, והולכים רחוקים זה מזה, כאילו אין הם מכירים איש את רעהו. היו אלה הקשרים, אותם הבטיח יהושע להגנה. בחצות ליל נשמעו יריות חזקות והפורעים החלו להתקרב אל החורשה. חברי ההגנה החליטו לארוב להם ולתת להם להתקרב. משהתקרבו המטירו עליהם יריות, והפורעים שנבהלו ברחו כל עוד נפשם בם. נשמעו גניחות הפצועים, וקריאות “אללה אכבאר” (אלקים גדול). ברם, גניחה אחת נשמעה גם מעבר מזה של הואדי, היתה זו גניחת יהושע שנפצע ברגלו. על אף הדם ששתת מרגלו, זחל אל הבסיס כשפתק בידו, בו ידיעה חשובה לחברי־הבסיס. יהושע הועבר באמבולנס לבית־החולים לחדר־הניתוחים להוצאת הכדור שנתקע ברגלו. כשנסתיים הניתוח ויהושע פתח עיניו, שאלו הרופא שעמד על ידו: “נו, נערי, כיצד ההרגשה, הכואב עוד?” אך יהושע לא ענה לשאלת הרופא, רק תפס בידו וקרא: “אמור לי, הרופא, מה נשמע, האם ניצלה 'חורשת ט”ו בשבט', הנהדפו הפורעים?"

הוא שמח כשהרגיש בידו של ראש ההגנה שליטפה את ראשו: “הרגע, נערי, החורשה ניצלה, השתילים קיימים” – אמר המפקד.

“הידד”, – קרא יהושע בקול חלוש, – “החורשה קמה, יד הכורתים תגדע”, ושקע בשינה עמוקה.

הימים ימי שלטון התורכים. המושבה הקטנה ליש שכנה ליד הר גדול בגליל העליון. המתיישבים היהודים בנו, נטעו וזרעו ולאט לאט הציצה מושבה עברית קטנה וחמודה. הערבים התנכלו לבני המושבה. ביום היו מחייכים למראית־עין ובלילות ארבו לשומרים, התפרצו לשדות העברים, גנבו מן התבואה ואף ניסו לא אחת לחדור למושבה. עין השומרים העברים היתה פקוחה. הם הקיפו לילה לילה את המושבה על סוסיהם ולכל איוושה קלה נעצו מבטם החד במקום החשוד. וכשנדמה היה שמתקרבים צעדים חשודים, קראו בקול: “מן האדא” (מי זה?) וכשלא ניתן מענה, ירו באוויר, כדי להזהיר את השודדים: “אל תעזו; אנחנו פה על המשמר”. ברור, שהערבים היו נסוגים, כי ידעו את גבורתם של השומרים העברים ויראו מפניהם.

ערב אחד, כאשר חזר האיכר יהושע אל המושבה, נוסע על קרונו כשהוא מחזיק היטב במושכות הסוסים, ראה לפתע מחסום אבנים. הוא העמיד את הקרון וירד להסיר את המכשול. אך בעודו קרב לערימת האבנים, גחו מן המארב שני ערבים רעולי־פנים שאיימו עליו, שבאם לא ימסור להם בטוב את הקרון והסוסים, ירצחוהו נפש. יהושע, שהיה גבוה ורחב־כתפיים, גופו מוצק ושריריו כמטילי־ברזל, הודיע ברורות שאין הוא מוסר להם את הקרון והסוסים, ושאין הוא ירא מפניהם. אחד הערבים הוציא פגיון וניגש לדקור את יהושע, אך זה נתמלא עוז, היכה מכה נאמנה על ידו של הערבי והפגיון נפל על הארץ. אז מיהר יהושע והרביץ באגרופיו לשני הערבים בפניהם עד זוב דם ובעט בבטנם ברגליו עד שהערבים נפלו על הארץ מתפתלים בכאביהם, כשהם קוראים “אללה אכבר” (אלקים גדול). תוך כדי־כך התקרבו עוד איכרים שחזרו מעבודת יומם בשדה. יחד העתיקו האבנים הצדה, וכולם חזרו בשלום למושבה.

ידעו השומרים העברים שהלילה יש להגביר השמירה, כי הערבים זוממים לקחת נקם על חרפתם שהנחיל להם האיכר העברי. הם פחדו לבוא להאבק בגלוי עם האיכרים העברים, כי ראו לא אחת כוחם העשוי ללא חת וגבורתם העזה, ועל כן היו אורבים ועשים מעשיהם מן המארב.

היה ליל סוף החודש. ראש השומרים צבי היה איש אמיץ. מגרוזיה בא אלינו. כל הערבים בסביבה יראו מפניו. כשהיה רוכב על סוסו הלבן האביר הדוהר, נישאו אליו כל העינים. נדמה היה שהרוכב וסוסו נעשו אחד, כן רכב בטוחות על הסוס, שהיה נשמע לכל הגה של אדוניו. בחשכה הגדולה ביותר, היה הסוס מעמיד אזניו וקולט כל רחש מרחשי הלילה וכמגלה אותם לרוכב עליו. אותו לילה סידר צבי את הרוכבים והעמידם בכל פינות המושבה, כשהוא מצווה עליהם לפקוח עינים ולהביט אל חשכת הלילה במבטים חדים, חודרים ונוקבים. והוא עצמו היה עובר מפינה לפינה.

שני הערבים שהוכו שוק על ירך חזרו פצועים אל אהליהם וסיפרו לאחיהם הערבים את הקורות אותם, והם החליטו לארוב לשומרים העברים ולקחת מהם נקם. אותו לילה פילח כדור מן המארב לבו של צבי והוא נפל מסוסו ללא נשימת־חיים. אבל כבד ירד על המושבה הקטנה. כולם אהבו את צבי והוא היה המעוז והמגן שלהם. גם ילדי המושבה בכו והתאבלו על מותו.

למחרת המאורע המחריד דיבר בפניהם המורה על ערך שיבת היהודים לארצם ועל ההתיישבות העברית, הקשיים והיסורים שעל דרך התפתחותה, וסיים שעל אף הכל נמשיך לבנות ולהבנות. כשסיים המורה דבריו, הושלך הס בכיתה. והנה קמה התלמידה שאולה ואמרה: “אדוני המורה, עלינו להנציח שם צבי שלנו היקר, שחרף נפשו בעד מושבתנו. הנה מחרתיים יחול ט”ו בשבט, הבה נשתול שדרה בכניסה למושבה ונקרא לה ‘שדרות צבי’".

“טוב הדבר”, קראו כל התלמידים, “נכונה הצעת שאולה”. “ההצעה מתקבלת”, אמר המורה. ובט"ו בשבט יצאו התלמידים אל קצה המושבה ושתלו את השדרה. בראש השדרה נתקע מוט ברזל ועליו שלט: “שדרות צבי”.

באו ימי השלטון המנדטורי. הבריטים משלו בארץ־ישראל והם לא רצו בשלום שישרור בין הערבים והיהודים, כי שיטתם היתה “הפרד ומשול”. על כן הסיתו את הערבים נגד היהודים, וכך באו ימי המאורעות שהיו עקובים מדם. סאת הפורענויות לא דלגה גם על ליש, המושבה העברית השקטה והיוצרת. באחד הלילות התנפלו על ליש ערביי הסביבה. המלחמה היתה קשה. ההגנה העברית עמדה בגבורה, והדפה בעוז את ההתנפלות הקשה. ברם בבוקר, בעלות השחר, נראתה המושבה כשדה־קרב והשדרה, “שדרות צבי”, כבר לא היתה. הערבים הפורעים המרצחים עקרו את כל עצי השדרה, ואף את המוט והשלט. ברם, לא מושבה כליש תכנע. היא התאוששה, ובט"ו בשבט שהגיע יצאו שוב תלמידי המושבה ושתלו בפעם השניה את “שדרות צבי”, לזכר ראש השומרים.

הגיעו ימי השחרור. שבעה עמי ערב הסתערו על יהודי ארץ־ישראל להשמידם ולזרוק אותם הימה. ושוב התגונן הישוב בגבורה עילאית. גם בני המושבה ליש ירדו אל החפירות ומהן נלחמו כאריות. הנשים והילדים הוצאו והורחקו מהמושבה והועברו למקום בטוח, והגברים נשארו ונלחמו בעקשנות על כל שעל אדמה מאדמתם. באותה מלחמה גורלית שוב נעקרו העצים מ"שדרות צבי" והאויב שלח בהם אש. ברם, עם בוא הנצחון ובני ליש חזרו להקים הריסות מושבתם, לא שכחו את “שדרות צבי” ונטעון בפעם השלישית. הפעם הוקמה גדר בטון גדולה שהקיפה את השדרה, ובשער הכניסה נקבע לוח שיש בתוך הבטון, ועליו כתוב: “שדרות צבי”, “לזכר ראש השומרים, היקר והאהוב צבי שנפל חלל בהגינו על המושבה ליש”.

בשעת הטכס, כשנחנכה השדרה ונפתחה לקהל, אמר ראש המועצה: “שדרה זו נטעוה שלוש פעמים, אך הפעם תהא קיימת לעולם, לדורי־דורות, בזכות מגיניה שנפלו בגבורה על קיומה”. מדי שנה בט"ו בשבט יוצאים תלמידי המושבה אל השדרה, בה יעלו זכרו של צבי, ראש השומרים.

אכן, “שדרות־צבי” הן סמל לתקומת היהודים בארצם, שעל אף התנכלות אויביהם, מקימים היהודים בניינם מחדש, בניין שיעמוד לעולמים וכל כלי־מפץ לא יוכל לו.

עוד בילדותי שמעתי על חברת “כל ישראל חברים” והשם קסם לי ועורר בי רגש כבוד, כי מה טוב מזה שכל ישראל יהיו חברים? הן בדיוק כך כתוב בתפילת “ברכת החודש”: “חברים כל ישראל”. ברם, אז לא הבינותי כראוי מה טיבה של חברה זו ומה ערכה. בוקר־בוקר, בלכתי לבית־הספר “תחכמוני” בו למדתי, הייתי עובר ליד שני הבניינים הגדולים של בית־הספר “אליאנס” שברחוב שבזי, פינת רחוב נוה־שלום שביפו, מסתכל בבניינים העומדים בין עצי אורנים, מוקפים חומת אבן גדולה, ומטייל בין האילנות.

אך תמיד שאלתי: מהי חברת כל ישראל חברים, מה מטרתה ומה יעודה היהודי? עיינתי בספרים, באנציקלופידות ובעיתונים ובאתי לידי הכרה, שחברת כי"ח היא גורם יהודי היסטורי גדול בממדיה המופלאים.

חברת כל ישראל חברים באה להזכיר ליהודי העולם שהם קודם כל יהודים שאינם צריכים להתבולל בין עמים אחרים, שבניהם אינם צריכים ללמוד בבתי ספר זרים, אלא בבתי ספר יהודיים, בהם ילמדו את לימודי הדת היהודית ולימודי הלאום, בתוספת השפה הצרפתית, כהוקרה לצרפת, ארץ השוויון האנושי והאחוה.

ביום ט"ו בשבט תר"ף (פברואר 1920) יצאו כל ילדי בתי הספר על כיתותיהם, דגליהם ובלווית מוריהם לחוג את חג הנטיעות במקוה־ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שילדי בתי ספר עבריים בארץ־ישראל יוצאים לנטוע. עד אז היו מתאספים אמנם ילדי בתי הספר בשדה פתוח, כשבידיהם שקיקים מלאי פירות שארץ־ישראל נשתבחה בהם. הפעם, היתה זו חגיגה אמיתית של חג־הנטיעות ממש. הילדים נשאו בידיהם מעדרים, חפרו הגומות ונטעו שתילים רכים, שבמרוצת השנים היו לעצים גדולים והיוו חורשות מקוה ישראל. חובר אז גם שיר מיוחד מותאם לנטיעות שנכתב על ידי המורה והמחנך יש"י אדלר, ראש ועד הקהילה של יפו ותל־אביב ומנהל בית־הספר העירוני שברחוב אלנבי, בתל־אביב.

וזהו השיר במלואו:

היתה זו הפעם הראשונה, שנמסר שיר על ט"ו בשבט לילדי ישראל בהדגשה “המעדרים על הכתפים”; לא רק לאכול פירות, כי אם לנטוע נטיעה ממש, ולשתף בזה את ילדי ישראל בבניין הנשמות.

החגיגה היתה רבת רושם, תזמורת ילדים ניגנה, שירה גדולה ואדירה התפרצה. נפתחו מעגלים ויד ביד, כתף אל כתף, רקדו גדולים וקטנים, ביניהם גם ראשי החינוך העברי בארץ. ומאז יצאו ילדי בתי הספר בט"ו בשבט לשתול ולנטוע.

כשעשרות ילדי בתי הספר היו מפוזרים על פני שטח נרחב, חופרים גומות ונוטעים השתילים, היה זה מחזה מרהיב עין, חוויה נפשית בלתי נשכחת, בימים שהיו ימי־חלוציות, לבניין הארץ והפרחת השממה. הבאים כיום למקוה ישראל ורואים עצים גדולים עתיקים, כדאי להם לדעת שילדי בתי הספר שתלום ונטעום.

עם תום טכס הנטיעות באותו יום, הביא מורנו את ילדי כיתתו מבית־הספר “תחכמוני” אל קברו של קרל נטר ואמר לנו: “לא יתכן שיהודי יכנס למקוה ישראל ולא ישתטח על קבר היהודי הגדול והדגול קרל נטר”.

ליד המצבה בין עצי אורנים הצטופפנו סביב הקבר ליד מורנו. היתה דממה והושלך הס. עמדנו בלי נוע, כשעינינו נטויות אל המצבה ואל הכתוב בה. ברם, מורנו הפסיק את הדממה והתחיל לספר לנו על חברת “כל ישראל חברים” ומטרותיה, על קרל נטר, חלוץ החקלאות היהודית בארץ־ישראל. הוא היה כמעיין המתגבר, ואנו בלענו כל מלה ומלה שיצאה מפיו. חברת כי"ח, ובראשה קרל נטר, רצו לחנך דור של חקלאים יהודים בארץ הקודש, שיעבדו את האדמה השוממה; יטעו פרדסים וכרמים ויגשימו את חזון הנביאים. לא רק זקנים יבואו לארץ על מנת למות ולהקבר בה, כי אם צעירים־חלוצים לבנות את ארצנו ולהבנות בה. לעשות לאל אימרת שונאינו, שהיהודים הם רק סוחרים ולא יותר, אלא להוכיח שהיהודים חוזרים לארצם להיות בה עם עובד אדמתו.

הקשבתי ברגשי־קודש לדברי מורנו ונצמדתי למצבה, כי דברי המורה ירדו כטל חיים על לבי. כופפתי ראשי ונשקתי למצבה, כשבעיני נקוו דמעות.

כשנפרדתי מהקבר והחילותי לרוץ כדי להשיג את מורי וחברי, רק אז ידעתי מהותה האמיתית, טיבה וערכה היהודי של חברת “כל ישראל חברים” ואת מייסד “מקוה־ישראל” שהיה יהודי גדול, חובב ציון נלהב ונושא אבוקה של חזון והגשמה.

הטיול של אז למקוה־ישראל בט"ו בשבט לא יישכח ממני כל ימי־חיי.

כשהיה מגיע חודש אדר, היתה שמחה גדולה אופפת אותי, לקראת חג הפורים הנערך ברוב פאר והדר בביתנו. בכליון עינים וללא סבלנות צפיתי ליום פורים המתקרב ובא. בלילות הייתי חולם על הסעודה החגיגית, האורה והשמחה, השירה והריקודים מלאי הדבקות של החסידים שהיו מתכנסים בבית אבא, לחוג ולשמוח; על “אזני המן” הממולאים והרעשן הגדול שהייתי מרעיש בו לשמע השם של הרשע “המן” היוצא מפי הקורא במגילה בבית הכנסת, והתלבושת של חסיד שהייתי נוהג להתחפש בה. הייתי כולי דרוך ומתוח לקבלת פני החג שהתחבב עלי בילדותי.

ימים אחדים לפני פורים החלה התכונה. אמא עליה־השלום עשתה נקיון יסודי בבית עם עוזרת מיוחדת שנשכרה למטרה זו, הבריקה את שמשות החלונות והמשקופים; הדלתות צוחצחו וידיות־הנחושת הובהקו. כובסו הווילונות ומפות השולחנות וגוהצו. הובאו עציצי ירק ופרחים.

ביום ט"ו באדר בשעה 2 אחרי הצהרים סגרה אמי את חנות המכולת הקמעונית שניהלה. בין אבי לאמי היה קיים הסכם שבין יששכר וזבולון; אמא היתה עוסקת במסחר ואבא שהיה גדול בתורה וביראה, חסיד ועניו, ישב כל היום בבית הכנסת “קהל חסידים” שהוא יסד בנוה־שלום שביפו, והיה הוגה בתורה, פרט לזה שהיה בא לבית המסחר לשעה־שעתיים לנהל את פנקסי החשבונות. לאחר שנסגרה החנות נערכו השולחנות. מפות צחורות כיסו את השולחנות וכלי הכסף נוצצו. חלה גדולה וארוכה הונחה בראש השולחן לידו ישב אבא. בפמוטי הכסף הושמו הנרות. אבא הוציא מהחנות בקבוקי יין משובח והעמידם על השולחנות ובקבוקי שיכר מובחר. מבעוד יום היתה נערכת הסעודה ותוך שמיעת דברי אבא על המגילה ופרשת־היום, החלו להתכנס אל ביתנו הקרובים והידידים ואחדים ממתפללי בית הכנסת של אבא. חיש מהר היו מסובים ליד השולחנות כל האורחים שהוזמנו.

האורה בבית היתה רבה. אבא ישב בראש השולחן ופניו קרנו מאושר. לאחר שנמזגו הכוסות ונשמעה ברכת־הגפן, פרצה שירת “שושנת יעקב” ששימשה מעין הימנון פתיחה.

בין האורחים בלטו ביותר ר' מרדכי יוקר ז"ל, יהודי מעניין וטיפוס חסידי מיוחד. היה זה חסיד נלהב, שעלה לארץ כחובב ציון. אעפ"י שהיה גדול בתורה, החליט להיות סבל. הוא היה אומר: “עלינו לכבוש את המקצועות מהערבים, אנו צועדים לקראת מדינה עברית ועלינו לדעת ולעשות כל עבודה”. כל אימת שירד ליפו לשוק איל־דיר, והיה רואה שבבתי המסחר של היהודים עובדים רק סבלים ערבים, היה מצטער וקובל. מה עשה חסיד זה מתוך התלהבות של חיבת־ציון? קם וקנה לו חמור ועגלה קטנה, לבש על גבו שק של סבלים ונעשה סבל. מלכתחילה רדפוהו הסבלים הערבים ואח"כ נכנעו. לר' מרדכי’לה זה היה חבר, גם הוא חסיד נלהב, שאהבת ציון יקדה בלבו ובעצמותיו, קראו לו ר' אבא ואלפיש, ז"ל, שאף הוא הלך לכבוש מקצוע, ונעשה לבנאי היהודי הראשון ביפו. שני חסידים אלה היוו מקור של שמחה בביתנו והישרו מצב רוח מרומם. הם שרו בחרוזים פזמונים מיוחדים מבדחים לפורים, הם קידשו על היין את הקידוש הידוע שחובר לפורים, וכטוב לבם ביין, הם עולים על השולחנות, מחזיקים בקבוקי יין בידיהם ושרים מנגינה עליזה על פסוק בתהלים עד כלות הנפש. כשחיממו יפה יפה את לבות המסובים יצרו מעגל מסביב לשולחנות ויצאו בריקוד מלא דבקות והתלהבות שנמשך שעה ארוכה.

ר' מרדכי’לה יוקר הגדיל לעשות. בעוד שמעגל הריקוד התרחב הוא עלה על השולחן, כששני בקבוקים בידיו, והיה זורק אותם אל על כשני כדורים, שהיה תופסם כל פעם ביד אחרת, תוך שירה לוהטת וטפיפת הרגלים בשולחן. מבדרים ומבדחים היו פזמוניו, שהיו מעוררים צחוק. שיא ההתלהבות היה כשר' מרדכי’לה היה רוקד סולו, מטפחת בידו, והוא עושה להטים ממש בידים וברגלים. הקהל היה מוחא כף ומלהיב אותו.

שתי מנגינות על שני פסוקים בתהלים נחרתו עמוק במוחי ובלבי: “תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם”, ו"אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". על פסוקים אלה נמשך הריקוד זמן רב. והיה זה סמלי, להזכיר לרוקדים, שאעפ"י שהשמחה מגיעה לשיאה, אין לשכוח את מטרת השמחה, אהבת הבורא שלכבודו וליחוד שמו נערכה השמחה. זכורני כיצד הגיעה ההתלהבות לשיאה כשר' מרדכי’לה היה מבליט במיוחד את המלה “בך” והיה חוזר עליה פעמים רבות, וכטוב לבו עליו, היה פורץ לו דרך אלי, ואני עודני ילד, ותוחב בטבורי את אצבעותיו, תוך כדי הדגשת המלה “בך”. דבר זה היה נשנה פעמים רבות, כשכל האורחים צוחקים ובתוכם גם אני.

ברם, גם אני הייתי לוקח חלק בשמחה זו. בהיותי בעל קול ערב ומיטיב לשיר, הייתי מתבקש לעלות על הכסא ולשיר. מחופש בכובע פלוש וכפתן ארוך, כשזקן לבן מודבק לסנטרי, חגור חגורת משי למתני, הייתי פותח בשיר שבו בא לידי ביטוי גורל ישראל בכל הדורות, כשקמו עליו המנים ורצו להשמידו, אך העם התחזק באמונתו, שיווע לד' והוא גאלו מידי כל הרשעים הארורים. בסופו של השיר הודגשו געגועי העם לשוב לארץ אבות. האורחים כיבדו אותי בתשואות סוערות. וכך הייתי גם אני שותף לשמחה הגדולה ששררה בפורים בבית אבא, באותם הרגעים שהייתי שר מתוך השתפכות נפש.

ברגש רב היתה אמא עליה השלום מסתכלת בי ולא מסירה ממני מבטה. והרגש הרגשתי אז בדמעות שהגירו עיניה. אלו היו הדמעות היחידות בתוך קלחת השמחה, אך לא דמעות עצב, כי אם דמעות של גיל של אם שלבה הומה באהבה אל בין הזקונים שלה.

איש היה בירושלים ושמו אפרים די־זהב, והילדים קראו לו “הדוד אפרים”, כי אהבוהו כפלים. הוא היה מראשוני העובדים היהודים ברדיו, עוד טרם קמה מדינת ישראל הריבונית. בימים ההם כשבארץ־ישראל שלטה הממשלה הבריטית נקרא הרדיו בשם “קול ירושלים”. לישוב היהודי הוקדשה שעה אחת בלבד. שעה זו נקראה “השעה העברית”. התקציב היה זעום. ההפליה בין היהודים והערבים שנעשתה על ידי המשעבד הזר היתה משוועת. בשעה אחת היו צריכים העובדים היהודים להגיש את החדשות וכל התכניות באומר ובצליל. אפרים די־זהב היה מן הראשונים שהצטרפו אל עובדי “השעה העברית” מתוך הבנה עמוקה בייעוד שהוטל עליו לשלוח את המלה העברית מעל גלי האתר לעם היושב בציון, ולכל פזורי־ישראל בגולה הקרובה והרחוקה.

אפרים היה מחונן בכשרונות רבים. הוא היה זמר, חזן, קריין, שחקן, סופר ועורך. בהיות התקציב שהועמד לרשות השעה העברית זעום מאד, והעובדים היהודים אחדים בלבד, מילא אפרים תפקידים רבים. היה מרבה לשיר בפינת־הנוער שירי ילדים, כתב וערך תסכיתים, כתב מחזות, ביים ושיחק, עד שיצאו לו מוניטין בין כל ילדי ארץ־ישראל וחיש מהר הפך להיות “הדוד הטוב” של כולם. ברם, גם למבוגרים דאג. בהיותו נאמן המסורת היהודית, יזם והפעיל תכניות “קבלת שבת” ו"מלווה־מלכה", וקידש שם־שמים ושם־ישראל מעל גלי האתר. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הרדיו, נשמעו פרקי־תפילות מפיו של היהודי אפרים, מעל גלי האתר, מירושלים עיר הקודש. ושוב, בגלל התקציב הזעום, היה בעצמו החזן, הזמר, הקורא בתורה ובהפטרה והקריין. ישבו יהודים ליד המקלטים והקשיבו רב־קשב, מתוך התרגשות.

בימי מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים הנאצים התקרבו לסוריה, וסכנה גדולה נשקפה ליהדות ארץ־ישראל, בלילות החשוכים כאשר אסור היה להדליק אור, מחשש הפצצות מן האוויר, היה אפרים משמיע פרקי־תפילה, פרק תהילים או פרק מפרקי־אבות בניגון המסורתי, בקולו הערב, וצלילי־התפילה היו נמסכים בלבו של כל שומע יהודי, והיו מחזקים לבבות ומשכיחים כל דאגה ורפיון־רוח. מכל מקלט שבכל בית יהודי היו בוקעים בימי ששי ובמוצאי־שבת זמירות שבת וניגונים חסידיים מלאי דבקות, שהיו ממתיקים מרירות הימים הקשים ההם, ימי השואה ההיטלראית.

בימי מלחמת השחרור, כאשר ירושלים היתה נצורה, חרף נפשו, והיה מופיע בפני החיילים שלנו גם בלילות ההפגזה הקשים ביותר. באחד מלילות אימים אלה, כשהפגזים נפלו ברחובות ירושלים ופגעו ברכוש ובאדם, הלך אפרים אל מועדון החיילים “מנורה” כדי לשיר בפניהם ולעודד רוחם. נדמה היה לו שהוא בוודאי יהיה יחידי, כי מי יבוא בליל־הפגזה מטיל מורא ופחד?

מה פעם לבו כשמצא אולם מלא מפה לפה. חיילי ישראל לא ידעו מורך. על הבמה, נרגש מרוח הגבורה המפעמת בחיילינו, עמד אפרים לשיר, אך נתברר שהפסנתרנית לא הגיעה. כמעט שנפלה רוחו, איך ישיר ללא ליווי? והנה יצא מבין החיילים חייל־פסנתרן, ומבלי להתכונן ליווה את אפרים, שהלהיב את קהל החיילים. הם הצטרפו אליו בזמרתו והיוו מקהלה אחת גדולה. אותו לילה, כשחזר אפרים לביתו, נפצע ברגלו מרסיס פגז.

כשהחלה העליה בממדיה הגדולים, נהג אפרים לעבור ממושב למושב בפרוזדור ירושלים ולענג בזמרתו הערבה את העולים החדשים. פעולה זו הפכה להיות גולת־הכותרת של פעולותיו התרבותיות. הוא מצא בה הרבה עידוד. הוא ראה עצמו מעורב בסיוע לקליטת העליה הגדולה ולמיזוגה. וכשבא חג־הפורים, סרב אפרים להשאר בירושלים, ויתר על כל השמחות בעיר ויצא אל מושבי העולים שבספר, בפרוזדור ירושלים, כי בהם מצא את השמחה הגדולה ביותר.

ברם, לא לבדו יצא אפרים. ימים רבים לפני פורים הוא אירגן קבוצת נערות ונערים גדולה, לימדם לשיר שירי פורים והורות עבריות, פסוקים מן התנ"ך – פסוקי־גבורה וכן משירי־ציון; דאג למשאיות מקושטות בדגלוני־הלאום ובתמונות צבעוניות מן המגילה; הנערות והנערים מחופשים בדמויות מן המגילה, מצוידים בתופים ובמצלתיים; וכל הכבודה הזאת יוצא עם אפרים למסע מרהיב־עין.

כשהגיע המסע למושב הראשון שהיה מאוכלס יהודים בני עדות שונות מכל שבטי־ישראל, ראה במו עיניו מיזוג הגלויות, קפץ מהמכונית וקרא לעבר העולים: “שלום, יהודים, פורים שמח”. ומיד סובבים אותו הנערות והנערים ומתחילים בשירת “שושנת יעקב”, כשקהל־העולים החדשים מהמושב, זקן, אשה וטף, עומד נרגש למראה עיניו. הנערות יוצאות בריקוד לעבר “אסתר המלכה” והנערים לעבר “המלך אחשוורוש”.

לקול צלילי האקורדיון שר אפרים משירי פורים, כשהנוער עוזר על ידו, אחר־מכן מציג הנוער מחזה מחיי המגילה. ברם, השמחה הגיעה לשיאה, כשאפרים לימד את העולים החדשים את השיר “דוד מלך ישראל, חי וקיים”. לאט לאט הקיפו צלילי השיר רבים מהעולים, והחל הריקוד. יד אל יד, כתף אל כתף, אל המעגל הגדול נמשכים זקן וטף; ההרים רועדים משירת השמחה והעליצות של היהודים שבאו להשתכן על הספר, ליד גבולות האויב הירדני; מעיני הזקנים זולגות דמעות־גיל; אפרים שר, רוקד ומלהיב, מטופף ברגליו ומוחא כף, עד שנדמה שהמושב כולו שר, רוקד וצוהל, ואין נפש חיה שנשארה בצריפונים ובבתים שלא יצאה החוצה ולא נסחפה למעגל הרוקדים והשרים. וכל אימת שהיה אפרים מזכיר את המלים “דוד מלך ישראל”, היו העולים מתרגשים וקוראים קריאה עזה: “לכבוד מלך ישראל, מלך־המשיח”. קריאת כל הדורות כמהי־הגאולה נשמעה ברקע לכבוד מדינת ישראל הריבונית, פרי הגעגועים והערגה של עם ישראל הנגאל. נדמה היה שגם ההרים רוקדים, כל היקום צוהל, השמים עולזים והקרקע אף היא יוצאת במחול, ודברי נעים זמירות ישראל נעשו מוחשיים יותר: “ההרים תרקדו כאילים, גבעות כבני צאן”. אך, לא למושב אחד באו אפרים עם פמליתו, כי אם לשני ושלישי, ובכל מקום מתחילה הפרשה מחדש.

כך שמח ורקד הדוד אפרים בחג־הפורים במושבי־העולים החדשים שעל הספר בפרוזדור ירושלים, כדי לקיים דבר הנביא על בשורת־הגאולה וקיבוץ הגלויות: “ופדויי ה' ישובו לציון ברינה”.

לפני שנים רבות עלו לארץ יהודים מועטים והתיישבו בחברון, שהיא אחת מארבע ערי־הארץ הקדושות, והניחו בה יסוד לישוב יהודי. החיים בחברון היו קשים אז ביותר. היהודים עסקו בצוותא בתורה, וחיו על תמיכת אחיהם היהודים האמידים בגולה, אשר דבר קיום ישוב יהודי בחברון עיר האבות הלהיב אותם.

היהודים גרו בסמטאות צרות, מסביב לבית הכנסת שנקרא על שם אברהם אבינו, משום מעשה שהיה:

כשעמדו פעם להתפלל ערבית של שבת חסר להם אחד למניין. ובעוד המתפללים עומדים ומצטערים עך שאין ביכולתם להתפלל במניין, נכנס יהודי זקן בעל הדרת־פנים, ניגש לארון הקודש ונעמד כשפניו אל המזרח. הקהל רצה לשאול לשלומו, אך הוא ביקש שימהרו ויתחילו בקבלת שבת. לאחר קדיש־יתום שלאחר “עלינו” רצה הגבאי לגשת אל הזקן ולהזמינו אליו הביתה כאורחו לכל השבת, ומה התפלא לראות שהזקן נעלם. יצאו לחפשו ולבקש אחריו אך לשווא. וילכו כל אחד לביתו כשבלב פליאה גדולה. עוד באותו לילה נראה הזקן בחלום לישיש מבני העדה וגילה לו שהוא, עובר האורח, היה אברהם אבינו. הוא לא יכול היה לראות בצער העדה היהודית ובא להשלים את המניין.

ובימים ההם שלט בחברון מושל ערבי ממוצא מצרי. איש עריץ ואכזר, שואף נקם ואוהב בצע. יומם ולילה היה שתוי לשכרה, רוגז ורוטן, מתאנה לתושבים, וביחוד כלתה חמתו בעדה היהודית הקטנה. הוא רדף את יהודי חברון עד חרמה, הציק להם מאד והצר צעדם. לא הירשה להם ללמוד אומנות ולשלוח יד במסחר. הוא היה פוגע ברגשות היהודים ומעליבם. והיהודים סבלו ונאנחו תחת ידו הקשה.

באחד הימים, בהיות המושל שתוי לשכרה, קרא אליו את זקני־העדה ואמר להם: “שמעו, יהודים נבזים, אם לא תמציאו לי במשך שלושה ימים ששים אלף גרושים ותשקלו אותם על ידי, אתלה אתכם בכיכר השוק לעיני כל התושבים למען ישמעו ויראו”.

ויחרדו זקני היהודים ויפלו לרגלי המושל ויבכו ויתחננו על נפשם ויאמרו לו בבכי־תחנונים: “אדוננו המושל, מאין נקח סכום עצום כזה ואנו עניים ואביונים, חוסה עלינו ועל נשינו וילדינו”.

ברם, המושל האכזר הקשיח לבו, השיבם בדברי־גידוף ונאצה, ויקלל את הדת היהודית וגרשם בחרפה ובבוז מעל פניו.

אבלים וחפויי־ראש שבו זקני־העדה היהודית אל הרובע היהודי ויכריזו על צום ותפילה. הם נתכנסו בבית־הכנסת אברהם־אבינו ויצעקו בצר להם אל אביהם בשמים. והיום השלישי לפי שנקבע על ידי המושל היה יום פורים.

ויהי בליל פורים, וטרם נראה אות לישועה ומוצא מן המצוקה הגדולה שמצאה את יהודי חברון. ויבואו בלילה ההוא לבית הכנסת ויקראו את המגילה כדת וכדין, וכל פעם שנזכר השם המן הרשע נזכרו בפקודה השטנית של המושל האכזר – ההמן החדש של חברון. ויתפללו בלבם לנס שיבוא, וכאשר הביא הקדוש ברוך־הוא מפלה להמן הרשע מפרס ומדי, כן יביא תבוסה להמן החדש שקם על היהודים בחברון. מתוך תקוה זו נתפזרו המתפללים לבתיהם. רק שמש בית־הכנסת סרב לחזור לביתו. הוא החליט להשאר כל הלילה בבית־הכנסת. הוא התחיל לקרוא במזמורי תהלים, בוכה בדמעות שליש, ואף־על־פי שאין לבכות בפורים, לא יכול היה לעצור בעד דמעותיו. הוא היה כולו דאגה, מה יהא על יום המחר שהוא היום השלישי והאחרון להבאת הכסף למושל. ובעודו אומר פרקי־התהלים, כשעיניו אדומות מבכי, צנח הזקן על הספסל ונרדם.

ויהיה בחצי הלילה, וגם המושל העריץ ישן שנתו המתוקה. לפתע נרעד כולו וכל גופו התחלחל. הוא ראה בחלום שלושה ישישים הדורי־פנים, עומדים ליד מיטתו ומצווים עליו שיקום ויתן להם ששים אלף גרושים, ואם לא יציית ויעשה כן, אחת דתו למות. והמושל החל לצעוק מתוך החלום, בחשו בידים החונקות אותו. הוא קם ממיטתו וילך כסהרורי אל ארגז הכסף שבביתו, הוציא ממנו ששים אלף גרושים ויניחם בתוך כיס ירוק וסגרו, ואחר מכן נשאו וישימו ליד מיטתו. הוא עלה על מיטתו ושינה חזקה תקפתהו. ויחלום המושל שנית ובחלומו הופיעו שנית שלושת הישישים ולקחו את כיס הכסף ויצאו.

בעוד השמש שוכב על הספסל בבית־הכנסת ונאנח עמוקות תוך שנתו, הרגיש ביד הנוגעת בו ומטלטלת אותו. ויפתח עיניו וירא שלושה ישישים עומדים לפניו והזקן ביותר ביניהם אומר לו: “בני, אל תירא ואל תפחד, ה' ראה בעונייכם ושלח אותנו להצילכם מכליה. אנו האבות: אברהם, יצחק ויעקב, הבאנו לכם כיס כסף ובו כל הסכום הדרוש להצלתכם”. ובעוד השמש הזקן משפשף עיניו נעלמו הזקנים.

עם עלות השחר מיהר השמש הזקן אל הגבאי והביא לו את כיס־הכסף וסיפר לו כל פרשת המעשה. פתחו את הכיס, ספרו ומצאו שהסכום מתאים – ששים אלף גרושים כפי שדרש המושל.

כשמחוג השעון הראה השעה שתים עשרה בצהרים, הלכו זקני העדה היהודית אל בית המושל וימסרו לידו את כיס־הכסף. ויסתכל המושל בכיס ויכיר את כיסו ויאמר לזקני העדה: “רואה אני שהאלקים אוהב את היהודים והוא אינו נותן לי לעשות לכם רעה. שלושת האבות שבמערת־המכפלה קמו מקבריהם כדי להצילכם מידי הקשה. לכו לשלום לביתכם, ומעתה יהיה לכם שלום. אתן צו ששום איש לא יגע בכם לרעה”.

וישובו הזקנים ויאספו את כל היהודים לבית־הכנסת אברהם אבינו, ויערכו סעודת פורים במשותף בבית־הכנסת כסעודת הודיה גדולה, בשיר ובמשתה, בהלל ובזמרה, כשבח לאל בורא עולם על מפלת המן בן המדתא ועל תבוסת מושל חברון, ותהא השמחה גדולה, כפולה ומכופלת, וליהודי חברון היה חג־פורים גדול, מלא שמחה ואור יקרות.

גדי גמר בלבו, יבוא ליל הסדר, יפתח הוא את הדלת לאליהו הנביא. הפעם לא יתן לאחיו עוזי לפתוח את הדלת, אף־על־פי שהוא קטון ממנו. לו, לגדי, יש הרבה שאלות לשאול את אליהו הנביא. שאלות, המתרוצצות במוחו ומטרידות אותו. זה חדשים אחדים שהוא מתכונן לאותו רגע גדול, בו יוכל לשוחח עם הסבא אליהו. הוא שמע רבות על סבא זה, שהוא יפה תואר ויפה מראה. הדרת פנים לו, עינים גדולות מאירות, מפיקות חכמה רבה. נודד הוא מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד יותן האות, והוא יבשר את בוא הגאולה השלמה. ומדוע לא ישוחח גדי עם אליהו הנביא, הסבא היקר והטוב האוהב כל כך ילדים, מחבקם ומנשקם על מצחיהם ואף מלטף בידיו את ראשיהם. היה זה לגדי חלום מתוק, שאם יתגשם, ולא יהיה אז כמוהו מאושר עלי־אדמות. על סודו זה שמר גדי ולא דיבר על כך עם שום איש. וביחוד הסתיר זאת מאחיו עוזי, כי ירא היה שמא יקדימו.

הגיע ליל־הסדר, ליל־הזוהר, בכל פינה בבית שררו אור וטוהר, המפות הלבנות הצחירו מרוב לובן. גביעי הכסף נוצצו, בקבוקי יין מובחר האדימו, הנברשות האירו יקרות. ריח הפרחים והירק שיכרו כבושם עדנם. ליד השולחן הסבה כל המשפחה. גדי נראה שקוע במחשבות, כולו הוזה. הוא היה דרוך ומתוח.

– מה לך, גדי? שאל האב, – מדוע פניך חיוורות, האינך מרגיש בטוב? הן ליל פסח לנו, ליל־הסדר, ומדוע אין שמחת־חרות על פניך?

גדי נבוך במקצת, אך במהרה התאושש והשיב:

– אין דבר, אבא, אני מרגיש בטוב. – ושוב שקע במחשבות. האב לא המשיך בשאלותיו, אלא עקב אחריו, כמתחקה על סוד מוזרותו של הילד בלילה זה.

מה רצה גדי לשאול מאליהו הנביא, איש לא ידע. הוא, גדי, רשם לו את כל השאלות על פיסת נייר, וחשוב חשב, שכדי שלא יתבלבל חלילה, הוא יקרא את שאלותיו מעל הנייר.

ומה הן השאלות שרשם גדי על הנייר, לבל ישכח אחת מהן? הלא אלו הן:

א. הגד לי, סבא אליהו הטוב, מדוע העיר העתיקה בה מקום בית־מקדשנו, נמצאת בידי זרים, מתי, מתי תהיה שלנו?

ב. מדוע, סבא אליהו, הכותל־המערבי עומד בודד ושוב אין אנו יכולים לגשת אליו, לשפוך שיח ולהרטיב אבניו הקדושות בדמעותינו? מדוע עוברים על ידו מחמרים עם חמוריהם טעוני זבל ואשפה?

ג. מדוע, סבא אליהו, קבר רחל אמנו עודנו עזוב, ועלי קירותיו מצוירים צלבי הקרס, ואין אנו יכולים להגיע אליו? אמא שלנו, רחל, שקולה ברמה נשמע, נהי בכי־תמרורים; היא מבכה על בניה וממאנת להנחם, עד מתי?

ד. מדוע, סבא אליהו, מערת־המכפלה, מקום קברי־האבות והאמהות שלנו, בידי זרים? למה אין לנו הזכות והיכולת לבוא לשפוך לבנו לפני אבותינו אברהם, יצחק ויעקב?

ועוד שאלות כאובות ומטרידות את גדי, הוא רצה לשאול מסבא אליהו.

כשהגיע אבי גדי ל"שפוך חמתך", אמר לעוזי שיפתח את הדלת. וראה זה פלא: גדי, שהנו ילד טוב ומקשיב לקול אביו, נהג הפעם שלא כדרכו, בקלות ובגמישות התפרץ מהשולחן ורץ אל הדלת ופתחה. בידים רועדות החזיק פיסת הנייר בידו, כולו דרוך ומתוח. עוזי התייפח בבכי מר, על שאחיו הקדימו, אך גדי לא שעה אליו. בני הבית עמדו על רגליהם, לכבודו של אליהו הנביא, וקראו ברגש “שפוך חמתך”, ובכית עוזי השתלבה בקריאה הנרגשת. רק גדי תר במבטי הילד בחדר וחיפש את אליהו הנביא, אך לא ראה איש. גדי היה נרגש ודמעות נקוו בעיניו. ראה האב את גדי בוכה חרש, רצה לגעור בו על שהמרה את פיו ותפס בכוח מאחיו את פתיחת הדלת, אך בראותו אותו נרגש ודומע, קרב אליו והביאו אל השולחן, בעוד שאת עוזי פייסה האם. לקח האב את פיסת הנייר מידי גדי וקרא בה, וראה זה פלא: חיוך פייסני השתפך על פניו. הוא לא כעס על בנו גדי ולא הטיף לו מוסר, הוא שמח בבנו ונשקו במצחו.

כשהתאושש גדי, פנה אל אביו ושאל:

– אבא, מדוע לא ראיתי את סבא אליהו, ומדוע לא יכולתי לשאול אותו את שאלותי?

– בני, השיב האב ברכות – אליהו הנביא נעלם וטמיר הוא. לא נראהו. פתיחת הדלת היא סמל לחרות ולגאולה. אות היא שאנו מחכים לבואו של אליהו הנביא, כהבטחת האלקים, שמלאכו אליהו הנביא, לפני בוא יום הגאולה השלמה, הוא יבוא ויבשרנה לעמו. עד אז לא נראהו. רק ליחידי סגולה צדיקים גדולים נתגלה אליהו, להשתעשע עמם בדברי־תורה ולשוחח עמהם על רזי וסודות הגאולה, ומשום כך, בני, אנו תמיד בצפיה אל היום המקווה, בו יתגלה אליהו לכל העם, יבוא ויבשר לו את הגאולה השלמה. אמנם, קמה מדינת ישראל, ראינו במו עינינו את נסי ונפלאות הבורא, שחרורנו הלאומי, צבא ההגנה לישראל, כיבוש הארץ בדם בנינו ובנותינו. כל בניין התפארת שאנו מקימים, החלוציות הבונה כפרים ומושבים, החקלאות הפורחת, הצמיחה, הלבלוב והשגשוג – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהגאולה. הישגינו כעם ריבוני באוויר, ביבשה ובים, ישועת ה' היא והמון רחמיו על עמנו שהיה נרדף ומעונה, אך לבנו כואב והומה למקומות הקדושים שלנו, שאינם עוד בידינו. ומכאן, בני גדי, – אמר האב, כשאנו קוראים בקול גדול בליל הסדר “לשנה הבאה בירושלים הבנויה והשלמה” – כל מחשבותינו נתונות לכותל המערבי, לעיר העתיקה, לקבר רחל ולמערת המכפלה, שאף הם יהיו שלנו, בבוא יום הגאולה השלמה.

גדי היה אסיר תודה לאביו. הוא הקשיב קשב רב לדבריו. ורק לאחר שמוחו ולבו קלטו דברים יקרים אלה, החל להבין את משמעותן הנכונה והמלאה של המלים: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה והשלמה”.

היה זה בימי מלחמת העולם הראשונה. השלטון התורכי ציווה על יהודי תל־אביב לפנות את העיר ולהגר לפנים־הארץ, לכפר־סבא, לחדרה ולזכרון־יעקב. בלב כבד יצאו היהודים את העיר העברית הראשונה ובאו לכפר־סבא. פה הוקמו סוכות אקליפטוסים, בהם שוכנו המהגרים מתל־אביב ויפו. ליד החורשה הועמדו סוכות מיוחדות ששימשו בית־ספר לילדי־המהגרים. החיים היו קשים, רעב ותחלואה. חיילים תורכים שהתהלכו בלויי־סחבות, מלוכלכים ומזוהמים, רעבים ללחם, היו משתוללים וגונבים מהמהגרים מכל הבא לידם. הוועד הציבורי שהוקם במיוחד לטיפול במהגרים, עשה עבודה רבה, אך קשה היה לו להשיג חיטה, ועל־כן לא היה לחם, והמהגרים אכלו “דורה”, מאכל תרנגולים ותרנגולות. מדורה זו טחנו קמח שממנו אפו לחם שחור, שגרם למחלות טיפוס־הבטן וטיפוס הבהרות. המהגרים היו מוכרים תכשיטיהם לערבים כדי לזכות בפיתה ערבית להחיות נפשם. האווירונים הבריטיים היו מפציצים את הצבא התורכי, אך לא אחת החטיאו מטרתם, והפצצות פגעו בסוכות המהגרים ורבים מהם נהרגו. עברו ימים קשים, יום יום ופגעיו, לילה לילה ואסונותיו.

כשהגיע ראש חודש ניסן, התכנס ועד המהגרים לישיבת חרום. ישבו חברי הוועד על המדוכה ודנו כיצד לאפשר אספקת מצות לפסח למהגרים. הדבר היה כרוך בהוצאות כספיות גדולות. ואם כבר יימצא הכסף, כיצד תבוא החיטה מקלקיליה או מתול־כרם? המשמר התורכי הצובא על כפר־סבא, לא ירשה הבאת חיטה. עשו חברי הוועד ימים כלילות עד שהצליחו להשיג שלוש מאות נפוליונים זהב לקנית חיטה לאפית מצות. השמחה היתה גדולה, אך במהרה הועבה, כי לא נמצא האיש שיסכן נפשו לעבור לתול־כרם. ישבו חברי ועד המהגרים שוב בישיבות חרום, טיכסו עצה ודנו במצב בכובד ראש. מצב זה נמשך ימים אחדים, עד שנודע הדבר לר' יצחק פרלקוורט, יליד יפו, שאף הוא הוגר לכפר־סבא. הוא התייצב בפני ועד המהגרים והתנדב למלא שליחות־המצוה.

ר' יצחק ידע השפה הערבית על בוריה. הוא דיבר בשפה שוטפת, לפי כל כללי הדקדוק הערבי. הוא קיבל לידיו את שלוש מאות הנפוליונים זהב, תפר אותם בחגורה מיוחדת וכרך אותה מסביב לגופו. לקח עמו בקבוק קוניאק וכמה קופסאות סיגריות ויצא לדרכו.

השלטון התורכי בימים ההם היה רקוב מהמסד עד הטפחות, שלטון שהתקיים על קבלת שוחד. וזה היה בלי כל ספק עוגן־ההצלה היחידי של הישוב היהודי בארץ. השלטון היה גוזר גזרות חדשות לבקרים, ומנהיגי־הישוב היו מבטלים אותן בעזרת שוחד. ר' יצחק ידע שאסור לו לצאת בידים ריקות, וכי נוסף לידיעת השפה הערבית יש צורך בשיחוד.

ר' יצחק היה בנו של ר' משה חיים פרלקוורט, מנכבדי יפו, אשר היה ידוע בפי תושבי יפו היהודים בכינויו “ר' משה חיים בעל התהלים”. ר' משה חיים היה אוסף מדי שבת את ילדי נוה שלום שביפו, לבית־הכנסת תלמוד תורה “שערי תורה” וקורא עמם תהלים פסוק פסוק. בכל ראש חודש היה עורך מסיבה לילדים ומעניק להם פרסים: מחברות, עפרונות, מוחקים, קלמרים וכדומה. בכל בוקר עם עלות השחר היה ר' משה חיים עובר ברחובות היהודים שבנוה־שלום ומעורר לקום לעבודת הבורא.

ר' יצחק ירש מאביו את הנטיה החזקה לעסקנות ציבורית. ובהיותו עסקן ציבורי מובהק, החליט לחרף נפשו, ובלבד שעדה שלמה לא תשאר בלי מצות לפסח. כשיצא ר' יצחק לדרך, חבוש כובע פקק גדול, תיקו בידו, ליווהו חברי ועד המהגרים וברכוהו שהשם יצליח דרכו.

כאשר הגיע ר' יצחק אל מחוץ לכפר־סבא, לא רחוק ממשמר הצבא התורכי, נורו עליו יריות אחדות, וקרה הנס שהכדורים עברו מעל לראשו, ורק כדור אחד פגע בכובע הפקק, ועברו. הוא הרים ידיו וקרא בערבית צחה, שהוא נשלח את המפקד ורצונו לדבר עמו.

ר' יצחק הובא אל המפקד, שהסתער עליו בצעקות, בחרפות ובגידופים. הוא רקע ברגליו וקצף יז מפיו: “איך הרשית לעצמך לעבור את הקו? הרי התחייבת בנפשך, ומי יודע אם אינך מרגל לטובת האויב”.

ר' יצחק לא איבד עשתונותיו, פנה אל המפקד בשפה ערבית נמלצת, ותוך כדי דיבור הגיש לו קופסת סיגריות, דבר נדיר בימים ההם. עיני המפקד נוצצו מרוב שמחה. הוא קיבל את המתנה, ומיד שינה קולו, ופנה אל ר' יצחק כידיד מכבר והזמינו לשבת. ר' יצחק סיפר למפקד על החג המתקרב ועל הצורך בחיטה לאפית מצות. דפק המפקד ביריעה וציווה על השמש (שומר הסף) להרשות לר' יצחק להמשיך דרכו לקלקיליה. עייף ויגע הגיע ר' יצחק לקליליה. קנה אצל הערבים את החיטה הדרושה, שהוטענה על גמלים אחדים. יצא ר' יצחק עם שיירת הגמלים בלב פועם, נפשו הומיה, ושפתיו ממללות לבורא העולם שיעזור לו להביא החיטה לתעודתה.

כשהגיע ר' יצחק עם שיירת־הגמלים אל משמר־הצבא, ניגש אליו “זאבט” (קצין) תורכי ובאלה שבידו היכהו בראשו עד זוב דם. ר' יצחק לבש עוז, וקרא לזאבט: “הזהר, כי אני ידידו הוותיק של המפקד, וסופך יהיה מר”. ה"זאבט" חרק שן והסתער שוב להכותו, אך ר' יצחק קרא בכל כוחו בשם המפקד. ה"זאבט" לא נרתע, עמד ובעט בר' יצחק שלא הרפה לצעוק “הביאני אל המפקד”. חשב רגע ה"זאבט" ובעודו מהרהר, תקע ר' יצחק לידו קופסת סיגריות. ה"זאבט" נתרכך, העביר ידו על חזהו וביקש סליחת ר' יצחק על שהיכהו. הרפה מר' יצחק וניגש אל הערבי המוביל את הגמלים, צעק עליו, ואף סטר לו על לחייו. הערבי הוריד ראשו וביקש רחמים מה"זאבט" שבעט בו וקיללו קללות נמרצות. ולולא ר' יצחק שתקע בידי ה"זאבט" עוד קופסת סיגריות, מי יודע מה היה סופו של הערבי. ר' יצחק ביקש מה"זאבט" שיביאו בפני המפקד. הסכים ה"זאבט" בתנאי שר' יצחק לא יספר למפקד שה"זאבט" היכהו. כשראה ר' יצחק את המפקד ופניו זועפות, מיהר והוציא בקבוק קוניאק והגיש למפקד, באמרו: “הייתי בקלקיליה וקניתי עבורך בקבוק זה. שתה ממנו להנאתך ולבריאותך”. המפקד האיר פניו וחייך מרוב אושר. הוא פנה אל ה"זאבט" ואמר לו בקול פקודה: “תלווה את האדון הזה עד כפר־סבא והזהר והשמר לך, אם יפול משערות ראשו ארצה, ועליך לדאוג שהחיטה תגיע בשלמות לתעודתה”. ה"זאבט" קד קידה, עמד דום ואמר: “אדוני המפקד, על ראשי ועל עיני”.

כשהושיט ר' יצחק ידו למפקד להודות לו ולהפרד ממנו, שאלו לפתע בקול רך ונרגש: “הגד לי, ידידי, מה הפצע שבראשך? האם פצע אותך אחד מאנשי? אם כן, אמור לי מיהו ויבוא מיד על עונשו”. ר' יצחק השיב: “לא, איש מאנשיך לא היכה אותי, נפלתי בדרך ונפצעתי”. “השם יסעדך”, השיב המפקד. ה"זאבט", שהקשיב לדברים, הסתכל מלכתחילה בפני ר' יצחק במבטים מעוררי חמלה, אך כששמע את התשובה שבפי ר' יצחק רווח לו.

ה"זאבט" קיים את הפקודה, הוא ליווה את ר' יצחק ואת שיירת הגמלים עד כפר־סבא. כשנכנסה שיירת הגמלים ובראשה ר' יצחק, כשעל גבי הגמלים שקי החיטה, נפל ראש המהגרים על צווארו של ר' יצחק, נשקו ובכה מרוב גיל. כל אחד מחברי הוועד והקהל הנוכח לחצו את ידי ר' יצחק.

עייף ויגע הגיע ר' יצחק לסוכתו, כשבגדיו מאובקים, ראשו פצוע, רגליו כושלות מרוב עייפות הדרך, אך לבו היה עובר על גדותיו משמחה, שזיכהו הקדוש ברוך הוא למלא שליחות המצוה בשלמות, ושחג־החרות לא יושבת ועדת היהודים המהגרים תאכל מצות בפסח