רוברט דסה הוא האיש ששורט מפעם לפעם בשולי המצפון הישראלי. שריטות של מאהב נבגד, כזה שרמזו לו פה ושם, במעודנות של פיל, שכדאי לשמור על סוד מערכת היחסים בינו לבין המדינה בפינה הפנימית של המגירה התחתונה. ופעם בפעם הוא מרים קול: דמי המזונות שנפסקו לו נמוכים מדי. וכשהוא שומע את האיש המעודן, אריק שרון, אומר ב"מוקד", כי אנשים ששירתו בצה"ל ותרמו כמחצית חייהם בתפקידים שונים “מגיע להם ויש להם זכויות”. כשהוא שומע זאת, הוא זוקף אוזן מקוטפת ולוחש, שגם לו מגיע איזה מינוי קטן, משהו קונסולרי, מן הסתם, במדינות הים. הרי שנותיו הטובות ביותר עברו עליו בכלא של המצרי, והציוני בארץ מושך בחוטיו. איש לא יגיד לדסה בפה מלא גם היום, שהוא היה טרוריסט שפעל כבורג קטן ונאיבי בשליחותה של מדינה ריבונית למען מטרות מפוקפקות, אם לא אוויליות. ובשבוע שמישלחת השמאל לרומניה נחשפת לת־מאמיזם לסוגיו, דבריו של דסה בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות" משאירים טעם מסוים מאוד בפה שלי.
רוברט דסה הוא הכתב לעניני מפלגות בחטיבת החדשות בערבית בטלוויזיה הישראלית. ובתור שכזה הוא משתתף לעתים בתכניות “מפגש” (בימי חמישי), ולעתים אף שואל את מרואייניו בנושאי טרור וטרוריסטים. אני לא יודע מה חולף במוחו באותם רגעים, ואם אכן חולף משהו והוא אכן מניד עפעף, בתנודה המסותרת ממני באשמת הבמאי. אין זה מעניינו של איש, במיוחד לא איש כמוני, שבילה את מיטב שנותיו בשירות הטלוויזיה הישראלית, לא בתנאים של כלא מצרי אמנם, אני חייב להודות, אם כי יימצא בוודאי מי שיחלוק עלי גם בנושא הזה.
דסה מבקש דין שווה לכל אלה, אשר הקריבו מחייהם למען המדינה, ובצורה יותר ספציפית, כמו שאומרים הכתבים המדיניים, הוא מבקש תנאים שווים לאלה של אבו־רחל, שצ’רנסקי. זה כמה ימים אני מנסה לרדת לעומק האנלוגיה ומעלה אך חרס בידי. להניח פצצות בבתי־קולנוע וספריות ציבוריות, זה לא בדיוק משהו שנכנס להגדרה “אסיר מצפון”. ואולי אני טועה, כמו תמיד.
בתקופת שהותו בכלא המצרי הקים דסה ואימן קבות כדורסל. “לימדתי את הפלאחים האלה מה זה כדור”, כדבריו. השבוע אמורה היתה להתקיים פגישה בינו לבין אריק שרון, ביזמתו של האחרון. ואם אכן יגיע שרון לפגישה, רכוב על “קלנועית 2000”, אולי עוד ייצא מזה איזה מינוי בעייתי, שיאיים על ממשלת האחדות. למה לא לשלוח את דסה לתפקיד כלשהו בשגרירות במצרים. אולי יצליח שם ללמד את הפלאחים האלה עוד כמה דברים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות