באותה עת כאשר בוריס ילרשטיין נמצא בכלא על עבירות משמעת בלבד, התאהבה מלצ’ה שטיין בגוי גבה קומה ויפה תואר, קצין בצבא האדום. מלצ’ה התפעלה, התפלאה, התרגשה, התרוממה ברוחה ברגעי התאהבותה בקצין הרוסי. הוא היה אידיאל היופי והאהבה שלה. הוא היה האידיאל האישי שלה. הוא שלח לה מכתבי אהבה ריחניים. הוא שלח לה פרחים ומרציפנים, הוא חיזר אחריה כפי שאיש מעולם לא חיזר אחריה. היא היתה יפה מלצ’ה, יותר יפה מיפה. למרות שהיתה נמוכת קומה. לא יותר גבוהה מבן־גוריון… אך לא פחות ממנו… הקצין הרוסי לא הרפה. מלצ’ה הזהירה אותו כמה וכמה פעמים אמרה לו:
“יש לי חבר הוא יושב בכלא כבר שנה, עוד מעט ישתחרר”…
אך הרוסי לא חש כל מעצור. זה לא הזיז לו. היה מוכן לצאת לקרב שיכריע למי יוענק ליבה של מלצ’ה. מכתביו הריחניים מלאו תוכן רב של שירה ופיוט וזימרת האהבה. מלצ’ה לא עמדה בקסמיו. הוא מילא את נשמתה באנרגיות ובזרמים חדשים. הוא ידע להפתיע את שומעיו, הוא ידע לעורר הערצה. וכך היתה לה הזכות למלצ’ה וגם היא התאהבה… אך יום בהיר אחד, מעונן גשום ומושלג, התקבלה הבשורה הרעה. הקצין רוסי נהרג בחזית מול הגרמנים, “מות גיבורים” כתבו העיתונאים.
מלצ’ה לא ישנה בלילות. למרות שהיתה אחות בבית החולים המקומי, ועניינים של מחלות ומוות היו מנת חלקה היומית. היא לא הצליחה לעצום עין במשך לילות וימים. אהבתה נלקחה ממנה. תחשבו על זה. כמה כואב לה. היא הלכה וביקשה שייתנו לה את כל הפרטים המדויקים על מותו. ולאחר שכבר בוריס חזר מהכלא על עבירות משמעת בלבד, כאמור, התקבל המכתב הרשמי. ובו נאמר שהקצין הרוסי נהרג בשוגג על ידי אחד מפיקודיו…
הם נפגשו אי שם באירופה הרחוקה של קווקז. זוג שעתיד ככל הנראה להתחתן. לא בטוח. לא הייתי סומך על שמועות שכאלה. הזמן, מלחמת העולם השנייה. היא לא נפרדה מאחותה הגדולה ממנה בשנתיים בלבד, אבל מחשיבה את עצמה מה זה מבוגרת וסנובית ממנה. שתיהן עבדו באותם תפקידים קרביים. אבל מלצ’ה מה זה העריצה את רוז אחותה היפהפייה… יפהפייה? לא יותר ממלצ’ה, היפה ביותר שראיתי בחיי! הן עבדו בסנטוריום. שתיהן גאות בעבודתן כאחיות של הצבא האדום. כולם העריכו אותן ונתנו להן כבוד של נסיכות. מבית מכובד. כאילו. בעלי מעמד, כאילו. אביהן של מלצ’ה ורוז נפטר בהיותן צעירות מאוד. וכל עול המשפחה והפרנסה הוטל על אימן היקרה. היא סבתי למעשה… הן היו מסורות לעבודתן יותר מאשר לאהבתן. כן, היו פעם כאלה. אולי עוד יש באירופה? לא בטוח. לא הייתי סומך על שמועות.
בוריס בחור ממוצע, לא גבוה במיוחד אך לא נמוך. מטר ושבעים, הייתי נותן לו. אולי קצת יותר? בריא, חסון ויפה. בעל השכלה תיכונית וגם למד בילדותו בחדר עם הרב, בלובלין. בקווקז של המלחמה, הוא אחר פעם אחת לעבודה במכרה, ופעם אחת התחצף לשומר. הוכנס לכלא לשנה תמימה. לא תאמינו.
כאשר בוריס שב מהכלא, היתה עדיין מלצ’ה נתונה לגמרי בהתאהבותה בקצין הגוי הזה. אבל בוריס שלא היה מי יודע מה רומנטיקן, עורר בה תחילה חשש, לא משום שהיה שמן או חולה או טרדן. להיפך. בוריס לא חיזר אחריה כלל. והוא בכלל רזה היה. בדיוק ההיפך מהקצין הקפדן. בהבדל אחד. בוריס הציע נישואין. בוריס לא הביא פרחים. בוריס פתח את ליבו וסיפר על סבלו בבית כלאו. שנה שלמה של סגירות, קור, בלי שמיכות, בלי אוכל נורמלי, גרמה לו למחלת הכליות שהרגה אותו כעבור 20 שנים בערך. קצת יותר קצת פחות. ומה עם העבודה הפיזית בקיבוץ? כשחלה באמת? ומה עם הנשים שרדפו אחריו לאן שלא ילך? זה לא הורג?
מלצ’ה, לא ממש היתה לה ברירה, כי מישהו חשוב מאוד היה צריך להיוולד מהאחדות הזו של בוריס ומלצ’ה. מיכאל הקטנטן. בלי יוניאל לא הייתם יכולים לקרוא את הסיפור הזה. ולשם כתיבתו היה על מלצ’ה להתאהב בבוריס ולעלות לארץ ישראל, להקים משפחה ולהוליד את ראובן הבכור. כמו בבראשית, א' הוליד את ב', ב' הוליד את ג' וג' מלך בארץ 40 שנה ללא מלחמות. כך ראובן, אחי הוא המלך של השלום, בן־אור שמו (אם מחליפים אותיות). ואחר־כך הם הולידו את יוניאל המסכן החולני הזה, שקיבל לתוכו את כל אותן מחלות מבוריס. שלא נדע חס וחלילה. אבל מה אתם רוצים, אוכל לא ממש היה להם בשפע שם, בזמן המלחמות. הגוף נהרס, זה לא אומר שגם הגנים נפגעו. ומי שקבעו לו למעלה שהוא הולך להיות מה זה חולה… אפשר בכלל למנוע את זה?
אהבת בוריס את מלצ’ה זה סיפור רומנטי בפני עצמו. (בצרפתית יגידו רומנטיקה פאר־אקסלנס, זה אומר רומנטיקה ברוב הודה ותפארתה)… לצערנו, לא נוכל להביא כאן את כל פרטי הרומנטיקה, לצערנו. אהבה ורומנטיקה ביערות קווקז הנהדרים, העשירים במים, בצמחייה. אהבתם התרחשה בין ובתוך נחלי המים הזכים, באגמים המרהיבים ובניגוני “התאהבהבים מתלטפים” שלא מן העולמים הידועים. אהבת יער. אהבת יהודים. ואכן במסיבת חתונה בהחלט לא מפוארת במיוחד, אבל מלאת שמחה וחיים וריקוד ושתייה… כן, גם בוריס שתה, הוא לא היה צריך לשתות כל כך הרבה, כדי לא להרוס לעצמו את הכליות. אבל הוא לא ידע שהוא הולך לחלות. ולמות. וכך הודות לחתונה צנועה, הגיעו בוריס ומלצ’ה לרגעים הנעלים ביותר בחייהם המיניים. הם התעלסו. אל תסמיקו. הם התחבקו. הם חדרו זה לתוך זו. הם התחברו. ובתום המלחמה הם נוסעים לצרפת. אליהם הצטרפו גם רוז ובחיר ליבה יהודה. יהודה ובוריס מחליטים לנסוע לקנדה. בניגוד להחלטת השכינה, זאת אומרת מלצ’ה. היא היתה מחוברת לאימא שלה. ואימא שלה אמרה
“רק פלסטינה”
או במילים אחרות:
“רק לציון הברוכה”
ואי אפשר היה לשנות את דעתה. עקשנית בעקרונותיה. צרפת, נשיקות על לחי מכאן ומשם והמון יין שנשפך תחילה. אבל אחר־כך תקפה את מלצ’ה מחלת הריאות הנוראה. והיה עליה להתאשפז בעיר ליון במרכז צרפת, ואחר כך במחנה הפליטים, לא הרחק מבנדול, אשר בדרומה של העיר מרסיי האוחזת נמל אוניות רחב בחיקה. ואחרי נשיקות על לחי ויינות בשפע, הבינו שיש להם עסק עם חצי מדינה בעד יהודים וחצי נגד. אז חייבים, ממש הכרחי לעלות לארץ הקודש.
היה זה ליל ירח מקסים. הכוכבים הנדירים בצרפת ניצנצו מעל. רוח לא פרצים ליטפה את פני האוהבים. מלצ’ה לקחה את בוריס אל שפת הים. הם צחקו יחד, שיחקו בחול. זרקו אבנים אל תוך מי הים התיכון. ושם בלי הרבה חוכמות הוא הכניס אותה להריון וכך נולד ראובן (הלא הוא בן־אור) החמוד בתינוקות, הילד הזה היה מלא אור ואהבה לעולם ולאדם עד היום הזה, אמן סלע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות