הוא יושב באוהל במחנה הצבאי, לטפל בכאבי רגליו. או להתעלם מהכאב. יש אנשים שמסוגלים באמצעות “הסופרולוגיה” למנוע את כל תחושות הכאב בגופם. שיטה מדעית. לא מדעית. מה זה משנה. העיקר שמסירים סבל בלי כדורים. אלא באמצעות “עוצמת המחשבה”, (שם של ספר)…

במחנה צבאי אחד. במרכז הארץ. הוא יושב באוהל קר. ומיילל על כאבי הטירונות. למה הסכים ללכת לטירונות הזו. למה הסכים להתנדב לצבא. לא הייתה לו ברירה. היתה לו. גיוס זה גיוס. לאחר שהתגייס, עליו לקבל עול. אבל הרגליים לא מבינות בזה כלום. מה רגליים מבינות. מבינות ועוד איך מבינות. אין מבינות כמו שרגלים מבינות. תאמינו. הרגליים הכואבות. לא סוחבות. עכשיו, אחרי שכבר קיבלו אותו לצבא הגנה לישראל, היה גאה על הצלחתו זו. והיה מתהלך בקיבוץ עם המדים שלו. כי איש בקיבוץ לא האמין שייקחו אותו לצבא, עם הפגמים הנוראיים שיש לו ברגליו. לכן כה חשוב היה למפקדיו, להוביל אותו במסלולי הטירונות הקשים ביותר, בהתאם.

הטירונות במחנה שמונים הייתה קשה מנשוא. שם כבר לא היו אנשים מבינים, מי שיתחשבו בו. לא ולא. טירונות זה לא קיבוץ. שם המפקדים הקשיחו את פניהם ואת מסכותיהם. הם שיחקו אותה רעים, דרשניים, פוקדים, אכזריים. זהו תפקידם, לא? שיחקו קשיחות. להקשיח אותו. שיחקו משחק כה מוצלח ואותנטי שאיש מן הטירונים לא ידע שהם משחקים אותה קשוחים. וכשהיה צריך לרוץ. דחפו אותו לרוץ. אבל הוא לא יכול לרוץ. בגלל הרגליים. שני מפקדים, מ"כים או סמלים (צריך לזכור? שיהיה מ"כ אחד וסמל אחד. מה רע?) תפסו אותו בזרועותיו משני הכיוונים וכמעט נשאו אותו על ידיהם. כשרגליו רצות על הקרקע, למרות שמעולם, קודם לכן, לא רץ. העיפו אותו. איזה תחושה לעוף. עוף. אוף. לקחו אחריות. או עשו מעשה אסור. לא שלא הייתה כאן הנאה מסוימת. אבל גם בושה. שאינך יכול לרוץ ושניים צריכים לשאת אותך. בושה וחרפה.

ועתה הגיע רגע המטווח. לירות בעוזי הקצר או לא לירות כדורים חיים. שהורגים…

הרגע הגורלי, בטירונות, במחנה שמונים. כולם שוכבים עם העוזי בידם. לא עוזי מקוצר. עוזי רגיל. העוזי הישן. אבל עוזי קל לסחוב יותר מכל רובה אחר. לכן נתנו לטירונים המוגבלים, עוזי ולא תת־מקלע אחר. וגם אתה שוכב בין הגברים הכי חלשים בצבא ההגנה לישראל. לא אכפת לך מהבגדים, שאימא תכבס. אכפת לך רק מהמטרה אליה אתה מכוון את נשקך זה. למטרה היכון אש. לא. אין אש. אכפת לך לירוק צרור ישירות למטרה. זה מה אכפת לך. זוהי הסיבה והמטרה לה באת לכאן. אחרת היית בורח.

כולם מכוונים את הנשק אל המטרה. כולם יורים. חוץ ממך. אצלנו היו יורים לפי פקודה שמית. נניח: “למקומות היכון, שמואל, כוון היטב למטרה, הכנס כדור אחד לקנה. אש”. וכך פנה המפקד למוטי, לישראל, ליודה, לערן, למשה, ואליך הוא אף פעם לא מגיע. מ"כ זה מעצבן אותך. כמה מטווחים כבר היו לנו. ואף פעם לא מזמינים אותך לירות. אתה זועק מבפנים על העוול הנורא. כמה פעמים כבר אמרת לו, למפקד הישיר שלך:

  “המ”כ סליחה, אבל למה אני לא?"

זה מעצבן אותך לעשות טירונות ולא לירות אפילו כדור אחד. ואתה מבקש שיתנו לך לירות. והם מקשיבים לך, כולם, גם הסמל, גם הקצין. הסגן. אבל לא מאפשרים לך לירות, ואפילו לא כדור אחד בודד, ואז מגיע רגע הפציעה.