פורסם ב“דבר” 1 ביולי 1958

מעשה זה של חילול שם ישראל ברבים, נתרחש לעיני אלפים שנתכנסו לחוג את חג העשור של ישראל בניו יורק: הפגנה זועמת של חרדים שנשאה כתובות והפיצה כרוזים נגד מדינת ישראל והשמיעה (ברמקולים) קריאות נגד מִלווה העצמאות וכו'.

כאשר הסתכלנו בהפגנה זו – מספר לואי סגל ב“פאָרווערטס” – נצבט הלב מצער, וביחוד משנזכרת בהמוני היהודים המאמינים, שהתפללו דורות לגאוּלת ציון. תפילותיהם עברו מדור לדור והביעו את רגשותיהם העמוקים ביותר של המוני העם. והנה, לצערנו, החרדים המפגינים, שכרוזי הבּלע שלהם משמיצים את מדינת ישראל ומעלילים על שלטונותיה (בחילוּל הדת, מאסר ועינוי יהודים דתיים וכיו"ב). והנואמים בהפגנה דרשו “להרעיב” את היישוב בדרך של החרמת המגביות. וכל זה למה? – על שום הבריכה הנודעת בירושלים…

בהתאפקות רבה נהגוּ בהפגנה המוני היהודים שנהרו לחגיגות העשור. נמנעו מפגישה עם המפגינים, שעוררו גם את תמיהתם של לא-יהודים. אחת ההפגנות שאירגנו בעלי-בריתם של נטורי-קרתא – נערכה ליד מלון ואלדורף-אסטוריה שעה שנערכה שם חגיגת העשור בהשתתפות נציגי הממשלה, הקונגרס, האוניברסיטאות, הסתדרויות הפועלים וכו'. “במדינת ישראל משמידים באורח שיטתי את התורה והדת”: - “המשטרה אוסרת יהודים דתיים בירושלים באמתלאות שונות”: “מקלות המשטרה שבהם מכים יהודים חרדים בישראל, נקנים בכספי יהודי אמריקה”. “ישראל היא המדינה היחידה, שבה מחסלים קברים של קדושי האומה”; “בנצרת שומר השלטון היהודי את הצניעות והמוסר, ואילו את ירושלים מחללים בגסות בבניית בריכת-שחייה מעורבת. ולא יהיו בה בבריכה מים, אלא דם יהודי” – הרי לקט-תפארת מהסיסמאות שנישאו ברחובות!

ל. סיגל קורא לציבוריות היהודית באמריקה לשים קץ להתערבות בזוייה ומחפירה זו בעינייניהם הפנימיים של ישראל ושל היהודים, שאין הלא-יהודים כלל בקיאים בהם; ולמעשים אלה, המשפילים את קרנה של ישראל. המציגים אותה כרודפת דת ומתכוונים לפגוע בקיומה, שכן “במה טובים מעשיהם של הקנים האלה מפעולות החרם הערבי?”

“אנגליה אינה עוד ארץ-ציה תרבותית”    🔗

על “רישומה התרבותי של ישראל על יהדות אנגליה”, עומד הרב ד"ק י. לוי, בפתח כתב-העת “תרבות” (סיון תשי"ח) היוצא לאור בלונדון.

כל הישג תרבותי הוא תהליך אטי – קובע המחבר – ותקומתה של ישראל, אף שלא הביאה עמה גאולה רוּחנית ליהדות בריטניה, נתנה לה דחיפה חדשה וניכרת בשכבות שונות. סימנה הראשון – “ההתעניינות המחודשת בשפה העברית והרצון לשלוט בה”. קודם לתקומת המדינה היתה יהדות בריטניה אדישה לתחיית השפה, אולם מכאן ואילך –

…“מאות אנשים ונשים חשו תשוקה חדשה לקנות לעצמם ידיעה בשפה החיה. בכל רחבי הארץ נפתחו כיתות למלא את הדרישה הגוברת. התרגשות חדשה נתעוררה מגילוי אוצר תרבות טמוּן זה. התשוקה ללמוד עברית נחשבת בלקיחת חלק אישי בקיום המדינה. …מספר הרוצים באמת ללמוד אינו פוחת”.

להלן מציין הכותב, שנערכים שיעורים סדירים לאנשי התנועה הציונית – ו“זהו המעט שבמעט שאפשר לצפות מאלה הרואים עצמם דוברי הציונות בארץ הזאת”. אולם, התעניינות ניכרת גם בקרב החוגים הרפורמיים, “האנגלים בני דת משה”. ועוד: “קיום ישיבה עברית בועידה הדו-שנתית של רבנים ודיינים גם היא אחת התוצאו של רישומה של ישראל על היהדות האנגלית”. והמכללה היחידה להכשרת רבנים ודיינים (ג’ויס קולג') מקיימת שיעורים בעברית חדשה. חזיון זה לא פסח גם על הסטודנטים באוניברסיטאות. “בדומה לכך, המספר הגדל והולך של ילדים וילדות הלומדים עברית חדשה בבתי הספר, ונבחנים בחינות-גמר בעברית באחד המקצועות, גם הוא מעודד”.

אלם, החיזיון המעודד ביותר הוא, - מההכרה הגוברת והולכת בקהילה בצורך בבתי ספר יומיים, בהם מלמדים את העברית כשפה טבעית… עתה עם גידול מספר בתי-הספר ששפת ההוראה שלהם היא עברית – נתחייתה העברית.

העניין החדש בעברית כרוך בעירנות לספרות העברית – ועדים לכך, בין היתר, ב"תכניות המוצלחות והמקיפות של הסמינָרים העבריים הנערכים בחסות מחלקת החינוך של הפדרציה הציונית ומחלקת החינוך של הסוכנות היהודית. קבוצות לימוד של סוף-השבוע ושיעורי חורף וקיץ ועוד ועוד…

והכותב מסכם לאמור:

– “יהדות אנגליה אינה עוד ארץ-ציה תרבותית, ואין גם לשער, שסופר או מחבר יסבול עוד את הביזיון שנפל בחלקו של ביאליק, שבביקורו בלונדון פעם וברצותו לדבר לקהל שומעיו בעברית, נתקבל בקריאות ‘דבּר יידיש’!”.

וראוי להעיר, שההתעוררות המחודשת לעברית ולקניינה אחר תקומת המדינה, היא חזיון כללי בתפוצות.

בישובים נידחים באפריקה    🔗

קהילות דלות במנין, בחיי ציבור ותרבות, מפוזרות, דחויות ביבשת האפריקאית הגדולה.

לפי ידיעות אחרונות מתברר שבקניה מתגוררים עתה 1,100 יהודים מהם כ-750 בעיר הבירה ניירובי. ליהודים אלה ועד ורב – ד"ר א. אהרמן. רק ארבע משפחות בלבד הם ספרדים, מפליטי מצרים, ויתרם אשכנזים. המועצה הציונית במקום מוציאה עלון חודשי. הועד של יהודי קניה מקיים קשרים עם הקונגרס היהודי.

באוגנדה – מתגוררות בסך הכל 80 משפחות של יהודים, בבירתה קאַמפאַלה.

נודע שחומר רב-ערך לתולדות תכנית אוגנדה (מ-1904) מצוי בארכיוני ממשלת קניה, והוא מחכה לחוקר היהודי. אגב, תכנית זו קשורה היתה בטריטוריה הכלולה היום בתחומי קניה (שם שלא היה קיים עדיין בתקופה ההיא).

בטנגאניקה חיות 25 משפחות יהודיות, מפוזרות בערים השונות של הארץ שהיא במשטר-נאמנות של האו"ם. בזאנזיבר אין כיום אף יהודי.

יצויין שבניירובי הוקם ועד חינוך יהודי לכל אפריקה המזרחית וכן סמינר ללימודי היהדות. הסמינר עומד לפרסם מחקר על תולדות היהודים באפריקה.

דרישת שלום עגומה מיהודי בירת אוקראינה    🔗

“ג’ואיש כרוניקל” מפרסם סקירה מאת סופרו המיוחד על מעמדם של יהודי קיוב.

מבקרים ששהו בזמן האחרון בעיר זו (ובערים אחרות באוקראינה) הגיעו למסקנה – כותב העתון – שהחרם על יידיש ותרבותה אינו כאן תוצאה של מורשת סטאלין בלבד, אלא גם גילוי מובהק למגמה של התבוללות-כפייה אוקראינית. בקבלת סטודנטים במוסדות השכלה גבוהה, ניכרת הפלייה לרעה ברורה של יהודים. נערה מחוננת בכשרונות למוסיקה – לא נתקבלה לקונסרבטוריון בקיוב. אירעו מקרים של העלבת ילדי יהודים בבתי-הספר על-ידי מוריהם. אין ליהודי דריסת רגל בשירות הדיפלומאטי של אוקראינה. מספרם של קציני-הצבא היהודים הגבוהים פחת בהרבה, ומאז עלילת הרופאים לא נתמנה אף גנרל יהודי אחד. המגמה היא: דחיקת רגליהם של יהודים התופסים מקום ועמדה בחיי הציבור, המדינה והתרבות. המדריך לתיירים מתעלם לחלוטין מעברם וחלקם של היהודים בקיוב.

להלן מספר הכותב, שנעשו לאחרונה כמה וכמה מאמצים לקבל רישיון לפירסום שבועון יהודי (בקיוב 150–100 אלף יהודים וריכוז של סופרים) – ונידחוּ. גם הפצתה של “פאָלקס-שטימע” הוארשאית נאסרה כאן, כמו בשאר ריכוזי היהודים. ואולם, על הצִמאון למלה יהודית תעיד ההתעוררות עם כל הופעה של זמר, או שחקן יהודי.

הגליון האחרון של “ס.ס.ס.ר.”, כלי מבטאה של השגרירות הסובייטית בוושינגטון, מספר בהרחבה על הצלחתו הרבה של זינובי שולמן, זמר עממי יהודי ותיק. ונאמר שם, ש“קיים קהל ניכר המשתוקק לזמר יהודי”. שולמן הופיע בשנה האחרונה בשמונים מקומות, נוסף על הופעותיו ברדיו והקלטת שיריו, “ועתה הוא שוהה במסע בן ארבעה חדשים על פני אוקראינה”. והמאמר מסיים לאמור:

“שולמן הוא אחד ממספר זמרי עם יהודיים, המופיעים לפני קהל רב בערים הסובייטיות. האחרים הם – סירי טאַל, אמיל גורוראֹץ, מארינה גורדון ואננה גוּזיק – כולם זמרים מחוננים, המתקבלים בחמימות על-ידי מאזיניהם המעריכים אותם ברחבי הארץ”.

האם לא נועדו ה“נחמות” הללו להרגעת שוועתם של היהודים באשר הם שם?