גורל ההתיישבות היהודית בגולה / א. ש. שטיין

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-"דבר" 11 מרץ 1960

כל חקר-אמת סופו שהוא מגלה חדשות ומפריך מסוכמות פשטניות. ההנחה הרופפת שעם ישראל בגלותו היה עם שקיומו מושתת על תיווך ומסחר, היינו על “לא-ייצרני”, היתה לנחלת רבים. ויתרה מזו: היו שהסיקו (כבורוכוב במאמרו הראשון על “אופי השכל היהודי”) שכישרונם של היהודים אף הוא התיווך סודו ויסודו. והתעלם, כמובן, מכך, שאם אמנם סיגל לעצמו הרוח היהודי תמיד מחכמת הגויים, הרי לא עשה זאת אלא מתוך מאבק וניפוי וקליטה אורגנית. א. ד. גורדון וי. ח. ברנר ייסרו את היהודים – ייסור של אוהבים, כמובן – בטפיליות וכו'. ואין הקיטרוג הזה מוצדק ומבוסס, לא מצדו העובדתי-ההיסטורי ולא מצדו הרוחני-המוסרי. וכבר עמדו על אופיו היוצר והמקדם של התיווך היהודי, ועל העמלנוּת שבחיי שכבת-הביניים העממית הדלה, אֵם כל תנועות הרוח והחברה בעמנו, כולל ההשכלה, שיבת ציון, הסוציאליזם והחלוציות.

מניעים וגורמים    🔗

עתה בא מחקרו של אריה טרטקובר (“ההתיישבות היהודית בגולה” – מסדה) ומוסיף חיזוק להנחה זו. ומתברר, קודם כל, שלא היתה תחנה בתחנות-הנדוּדים בגולה, בה לא ניסו היהודים להיאחז באדמה ובעבודתה ולהקים יישובי-כפר משלהם. התיישבות זו על אדמת נכר – השפעה מכרעת נודעת לה על מושגיהם וערכיהם. לא העוני והמצוק הם שדחפו יהודים לאחוז במחרשה בספרד של ימי-הביניים, בתחום צרפת (רש"י הכורם) או בארצות שמעבר לים בתקופה של ההתיישבות האוטופית ובעת החדשה. כלומר במאה וחמישים השנים האחרונות; לא חפץ ההידמות לגויים, או מניעים דתיים. ודאי שלא שאיפות אדנוּת (כהולנדים בדרום אפריקה למשל), אלא – ובעיקר דחף לאומי-חלוצי עמוק (עתים אף בניגוד למסייעיה, כברון הירש). ואם אמנם סופה שנכזבה, פרייה לא אבד.

ההתיישבות היהודית ברוסיה    🔗

התיישבותנו בארץ היא יצירת-הסגולה של התחייה היהודית, אולם היא עצמה אינה אלא המשך על שלב גבוה יותר, לניסיונות שקדמו: ובשני המקרים קדם הרעיון, האידיאל – לַמעשה.

ראשונה במעלה היא ההתיישבות היהודית ברוסיה, ובעידוד ממשלת-הצארים האנטישמית דוקא. גורמים רבים לחיזיון זה, אולם העיקרי, לדעת המחבר – מדיניות ההתפשטות של רוסיה. זו המדיניות שנעזרה גם באיכר, המטופל בילדים, העני והרעב לקרקע למטרות כיבוש ויישוב שטחים עצומים. יש שנתמזג האיכר בלוחם (הקוזקים), יש שבא אחריו ואף הקדימו. גם מגורשים לסיביר שימשו לתכלית זו. “כאן גם סוד ההתיישבות היהודית מבחינת המדיניות הרוסית. תחת להשמיד את היהודים או לגרשם – בחרו להפכם למתיישבים.”.

ודאי: היתה השפעת עם-הרוב, עם האיכרים (“משהו מנשמת האדם הרוסי חדר לנשמת יהודי רוסיה”). והשפעת ספרות ההשכלה, והכמיהה לחיי כבוד ולטבע. וכאן המקום להעיר להשפעתו העצומה של הגר"א באהבת המלאכה והאדמה, וחלקם הממשי של מקורביו (כנוטקין) ותלמידיו כרבי מנשה מאיליה וכרבי חיים, אבי ישיבת וולוז’ין, בעידוד ההתיישבות בדרום-רוסיה, והם גם ראשונים לעידוד בפועל של עבודת אדמה בארץ ישראל.

ראשיתה של התיישבות זו בדו"ח של המשורר הרוסי דאֶרז’ווין (1804) שהמליץ על גירוש היהודים מהכפרים ויישובם בחבלי-ארץ חדשים, בעיקר בדרום, שנכבשו מתורכיה. עלו גם תכניות ליישוב יהודים בסיביר ובפלכי פולין. השלטונות נתנו הנחות והקלוֹת. דעת הקהל היהודית אף היא עודדה את המפעל. והנה, על אף הקשיים האימננטיים-הפנימיים ותהפוכות השלטון הצארי העויין ליהודים, עלתה האוכלוסיה החקלאית היהודית ב-1897 למאתיים אלף נפש בעשרות מושבות שרבות מהן נשאו שמות עבריים (שדה מנוחה, יפה נהר ועוד). ובדין מרחיב טרטקובר את הדיבור על מפעל חלוצי נעלה זה רב התקוות והקורבנות, שהיה גורם חשוב בהתעוררותה הלאומית של יהדות רוסיה – אֵם-הגלויות.

בניסיונות ליישוב יהודים על האדמה בברית-המועצות (באוקראינה, קרים, בירובידז’אן) רואה המחבר המשך למדיניות הקודמת. מלבד כמובן מצוקת היהודים וגעגועיהם לאדמה. אולם, חרף תמיכת השלטון (בתקופה מסויימת) ועזרת יהודי חו"ל – הכזיב הנסיון. תנאי המשטר ואיבת הייבסקציה היו בעוכריו. לשיאה הגיעה התיישבות זו ב-1931, שאז מנתה 255 אלף נפש, ומאז חלה ירידתה התלולה – ועד לכלייה הנאצית.

להלן עומד המחבר על ההתיישבות היהודית בשאר ארצות אירופה המזרחית – פולין, בסראביה, גליציה, בוקובינה, רוסיה הקרפאטית. הישגיה וכישלונותיה, גלגוליה וגורלותיה – רבבות יהודים שקיומם על עבודת האדמה. הציבור היהודי אפפם בחיבה ובסעד. רבים מהם מצאו דרכם לארץ ישראל, ולמושבות היהודיות בארצות הברית ובארגנטינה. נחום סוקולוב כינה אותם “חלוצי הגלות” (“התקופה” כ"ד) וקבל שפועלם לא נערך ולא נחקר.

בארגנטינה, באמריקה ובקנדה    🔗

שונים התנאים והנסיבות להתיישבות היהודית בארגנטינה, אולם מניעיה לא נשתנו. אף מתיישבים אלה ראו בפועל חייהם מעין “מקלט לילה” עד לשיבת ציון ששמרו לה אמונים בלבם. היא שימשה מצבר של מרץ לאומי, ורישומה ניכר בחיי הקיבוץ היהודי למן ייסודה של המושבה הראשונה “קריית משה” (מוזסוייל – דבמ) ב- 1890 ועד היום.

ניסיונות אוטופיים למכביר ותכניות לייסוד “מדינות” ומחוזות יהודיים רצופה ההתיישבות היהודית באמריקה. המושבה הראשונה “שלום” נוסדה ב-1837 בשטח שממה מבודד במדינת ניו-יורק, בתקופה של ייסוד היישובים הסוציאליסטיים והדתיים עד שבאו חלוצי תנועת “עם עולם” בשנות השמונים שמניעים לאומיים וסוציאליים הפעימו אותם בדרכם לאמריקה. בלבוב, נמסר להם דגל ועליו הכתובת: “דגל מחנה יהודה”; ואילו בקרקוב – ספר ה“קפיטאל”. אין להטיל ספק במעשים החלוציים, גם אם נכשלו. לרבות ממושבותיהם קבעו הבונים שמות עבריים (בית לחם, יהודה, חברון, באר-שבע, גלעד, כרמל, ארץ ישראל), שמהן היו כקבוצות ומהן כמושבים שיתופיים. קשיים משקיים, התפתחותה הכללית של אמריקה, בריחת הבנים – שמו קץ למפעל שאוצרות-רוח ומאמצים נועזים שוקעו בו.

ואולם הנסיונות של יהודים להיאחז באדמה לא פסו, רובם באופן סטיכי, בפיזור וריחוק גיאוגרפי, תוך סלילת דרכים חדשות בחיי החברה והעבודה. כל גל מהגרים – ועד לפליטי החורבן באירופה – הפריש אחוז מועט לחקלאות היהודית, שאת מניינה אומדים כיום במאה אלף נפש, ולהם ארגון ומוסדות וכלי-מבטא. ספק אם יש לה סיכויי גידול בתקופתנו.

כשלון הטריטוריאליזם    🔗

עלוב ביותר מעמדה של ההתיישבות היהודית בקנדה ששנותיה 70, אף על פי שדוקא כאן נאחזו באדמה בני כיתות דתיות וחברתיות. שרדו אך משקים בודדים ומושבות קטנות, חרף כל התכניות הגדולות והמאמצים החלוציים. עלוב מזה מעמדה של החקלאות היהודית בברזיל ובשורה של ארצות בהן קשרו תקווה ליישוב פליטים יהודיים על האדמה. המחבר עומד על נסיונות ההתיישבות היהודית בסביבי ארץ-ישראל – בקפריסין (דוד טרייטש), תורכיה, חצי האי סיני (במאמציו של המומר פרידמן, נינו של מנדלסון), אל עריש ובארצות השונות של אפריקה (כולל אוגנדה) ועד לתכנית “הגטו הגדול” במדגסקאר (1940). וכל ה“טריטוריאליזם” הזה – הכזיב ונכזב.

הסיכום הטראגי    🔗

על אף הסיכום הטראגי – תופעה גדולה ומקורית היא ההתיישבות היהודית בגולה. אפילו מבחינה מספרית היא מנתה בשנות העשרים (של המאה ה-20 – דבמ) כרבע מליון מתיישבים בברית המועצות, 150 אלף בשאר ארצות מזרח-אירופה, 100 אלף באמריקה, 35 אלף בארגנטינה וכמספר הזה בשאר ארצות. מאמצים רבים של יחידים ושל ציבור שוקעו בפעלם ותקוות רבות, וסופו שחרב, או הצטמק, בגזירת הגולה. הוא שימש ביטוי למרץ יהודי יוצר. ולוֹ חלק במהפכה היהודית בדורות האחרונים, והוא מסוללי הדרך להתנחלותנו בארץ אבות. דחפיה ומניעה הרוחניים והחומריים נעלמו בימינו, ותיקונה האחד באדמת ישראל.