אני מנסה לנחש את נשימת העולם על עורפי. קשה וחלקה, לובנהּ מסמא עיניים. איך הכל מתקיים ולא נשבר, איך עומד לדברים כוחם; אין להבין. ובכל זאת, במסתרים זורמת מַגמה שחורה, גודשת נקיקים. אני מתבונן בקליפה של עץ: סדקים מתבקעים באלכסון בין הסיבים הישרים.
כל זה אינו נתפס, חסר פשר.
*
לילות הזכוכית של החורף; העיר מגלידה בעריסתה. על שולחני מסתדרים, זה מול זה, דברים בלי שמות ושמות בלי דברים. למשל: הִשתחזרות הנפש לאחר הגשם. למשל: “יהויכין”. נדמה לי כי כל מה שנעלם ממני ישוב ויתגלה בזכרון. אלא שאני הזוכר הוא אני המעלים, כיצד נשתכח הדבר ממני.
*
באת בטענות על שכנך. איך נתת לדבר לקרות, מדוע לא קראת לי, איך לא ראית שהדברים יתגלגלו כך. שכנך נותן בך מבט משתאה אך סלחני; ובכל זאת אינו משיב לטענותיך. מול דלתו הפתוחה למחצה, ריחות תבשיל ביתי מתגנבים אליך, חמתך עולה בך. היית רוצה בכל מאודך להסב עמו לשולחן אחד ולהיטיב לבכם בסעודה המתבשלת שם במעמקי ביתו. אך עומד ביניכם העניין הזה, ויש ליישב אותו לפני הכל. ובכן, אתה נכנס אחריו פנימה, והוא מתישב אל סעודתו בגבו אליך. אתה ממשיך לטעון בחום, גוער ומפציר, והקִרקוש המתכתי של כלי האוכל בא באוזניך כמוזיקה שמֵימית.
*
צחוקים זעירים מרעידים את פני עורי. והוא מתקמט והולך, הולך ומתקמט.
*
היו ימים שהשתוקקתי אל עצמי, ועצמי נסתר ממני. כמו תמונה מצהיבה באלבום, ניחוח של ארון בגדים מוכר, היו באים אלי זכרונות של עצמי. בלא ידיעה מוקדמת, כך לפתע, גולשים במורד פנַי הקשים. ומתפוגגים כלעומת שבאו, מן האַין אל האַין, בטרם אצליח לזהות תו מוכר או צליל שפעם ידעתי את סופו. תקוּף־געגועים אל עצמי, הייתי צועד הלוך ושוב בחוסר מנוחה, מובס ומגורה עד כלות.
*
רק הבוקר, אחרי לילה שחור ואינסופי, יצאתי לרחוב וראיתי אנשים עטופים שמש. כולם, בלי הבדל, גם הגיבן המכוער שעומד בפינה וגם המוכרת המטומטמת והזקן המרושע בספסל המתפרק – כולם כולם עטופים שמש. ולפשע הזה אין כפרה ואין תחליף.
*
חלום: אני מוקף באנשים מוּכרים, הכל נראה רגיל ולקוח מחיי היומיום. אלא שבראשי לא חולפת ולוּ מחשבה אחת משלי, רק ערב־רב של מחשבות הסובבים אותי; בליל בלתי פוסק של קולות מוזרים. ואילו מחשבותי שלי מתרוצצות להן בראשים זרים. התעוררתי, והנה גם החלום לא לי הוא.
*
אין בי רוך בימים אלה. אבנים קשות מתחככות בסוליות נעלי, אני נתקל בחפצים. אבל כשאני נעצר, מזדככת בי ראייה אחרת, צורבת וחסרת רחמים. ככל שארחיק ראות, כך יקשה לבבי.
*
ראיתי גבר צועק על אשה ברחוב. הם עמדו מתחת למעבר מקורה, וצעקותיו נשמעו היטב למרחוק. האשה נשענה על הקיר חפוית־ראש, מבטה מושפל. הגבר נופף יד, שאחזה בסיגריה, והקיף את האשה מכל עבר. חרדה גדולה היתה בעיניו; אין זאת כי ביקש על נפשו. אך היא לא ראתה את עיניו, והוא לא שמע את קולה. אחר־כך הלכו משם, פוסעים לאִטם.
*
בנוסעך באוטובוס, ביום סגרירי ואפור, תקפה אותך לפתע היזכרות בלתי נשלטת: היית אמור לקחת דבר־מה ממישהו, ולהעבירו למישהו אחר. עניין פעוט, ככל הנראה, ואף על פי כן מטריד. קודם שכחת לגמרי, ואילו כעת נזכרת רק בפעולה הנדרשת, אך לא בפרטים החיוניים: מה לקחת, ממי, אל מי – זאת לא תדע. אתה מתאמץ להשלים את החסר, מתבונן בריכוז באנשים סביבך ובחפציהם, מנסה ללקט רמזים. אך לשווא, כל שתוכל לזכור הוא שהוטלה עליך חובה כלשהי, ונכשלת. ויותר מכל לבך דואב על המקריות של כל זה: הן השִכחה והן ההיזכרות כלל לא היו בשליטתך, כמו שינויי מזג אוויר שנכפו עליך מבחוץ. וגם להם לא תקדיש מחשבה יתֵרה, הנה רק ירדת מן האוטובוס וכבר דעתך נתונה לדברים אחרים.
*
אתה יוצא ובא בין אנשים. אנשים בלתי נעימים בעליל: צרי־עין, צייקני־רוח, מדושני־עונג. ראוי היה להלום בפניהם או לפחות לסכור את פיהם. אבל לא: אתה תתבונן בהם בריכוז ותאזין בהקשבה מלאה. והרי יכולת להישאר בבית; אלא שהכיעור הוא כשמן בעצמותיך. אספן של זוהמות קטנות.
*
אתה הולך אחרי אשה שאוחזת שׂקית ניר חומה. כבר שעה ארוכה אתה פוסע בעקבותיה, למרות שמעולם לא ראית את פניה. האשה בקיאה בסביבתה, אין ספק בכך: הילוכה נמרץ, אין היא מפנה ראשה בצמתים. צעד ימין חזק וקצר, שׂמאל מרוכך משהו. זה מכבר יצאתם את שכונת מגוריך, אינך מזהה דבר מסביב. מדי פעם מעבירה האשה את השׂקית מיד אחת לשנייה. דומה ששׂערותיה מתנופפות לאחור מחמת מהירות הילוכה, נהדפות אליך ונכרכות סביב פניך. אתה מקשיב רוב קשב לנקישות עקביה על המדרכה, מנסה לאמוד את המרחק ביניכם. מקץ זמן־מה נדמה לך כי היא פנתה לרחוב צדדי. כעת כבר אינך רואה דבר מבעד למסך שׂערותיה האופף אותך כליל. אך אין ספק בלבך שעליך להמשיך כך: אשה שאוחזת שׂקית חומה הולכת לפניך.
*
עוד שבע־עשׂרה דקות תאחז בי בהלה. אחרי שלוש דקות תפציע הכרה. שתי דקות, הכחשה. וכעבור שניות ספורות – שִכחה. וכל זה יבוא לי בהפתעה גמורה. אני ממתין.
*
טפטוף הגשם נשמע היטב בחוץ. אך כאשר תפנה את מבטך אל החלון, לא תראה אף טיפה על הזגוגית החלקה. אור כבד וחלבי שורֶה על הרחוב, ואין ספק שאלמלא הטפטוף המתמשך היתה עומדת כאן דממה גמורה. כעת שׂמת לב שאצבעותיך כפופות, נחות במין עקימה מעוּותת על השולחן. דברים של יומיום פושטים צורה לנגד עיניך ומתקשים להתייצב. שאון הגשם, טהור מחמלה, מציף את ראשך. והחלון – עודנו חלק.
*
בצעד נחפז מיהר אל הדלת, הושיט ידו אל הידית, אך בטרם אחז בה נעצר על מקומו, בוהה בידו התלויה באוויר. רשרוש שחדר מבחוץ הזכיר לו נשכחות. הֵחל לטפוח על כיסיו, מלמעלה למטה ובזיגזג, שׂורך נעל בלתי נראית, כמי שמוודא שנטל עמו את כל מה שצריך אך לבו כבר מנחש שלא ימצא את הדבר המבוקש. ומה בעצם ביקש? ידו נסוגה לאִטהּ, שוקעת אל גופו. דומה שהרשרוש בחוץ פסק, וכעת מישהו העלה אור, שמחלחל מן החריץ מתחת לדלת. מעילו עדיין חציו שמוט, מכסה כתף אחת, אך הכתף השנייה עירומה ונכמרת, כבר נמחצת את הקיר, חותרת בו כחיה לכודה.
*
צר לו המקום בתוך כל המלאוּת הזאת. לפעמים הוא מתאווה לפרוץ את גבולות החומר. הוא חותר במהירות לכיוון זה או אחר, אך דומה שהאופק אינו משתנה לעולם; גם האוויר עצמו כבצק בראותיו. יש והוא תוהה היכן נמצא הרִיק שממנו התהווה הכל, שהרי לא ייתכן כי החלל עצמו משוּקע בחומר שהוא מקיף. ואולם לעתים תכופות יותר רק יפקוד אותו דחף עמום ואילם: להבקיע דרך אל הרִיק, לעמוד סוף סוף על סִפּו של האַין, ולנשום.
*
שאון החיים תמיד הסיח את דעתו, ברגעים קריטיים, ממה שנדמה לו כתובנות נדירות, תמיד על סף הבקיעה. כשהיה שוקע בשקט עמוק ומרוכז, היתה המציאות הולכת ונפרמת ליסודותיה, עיקר לחוד וטפל לחוד. מול עיניו הפקוחות היו היסודות מתאחים מחדש, כמו גבישים החותרים לאִטם אל סדר שעדיין חבוי בתוכם. אלא שאז היה העולם הגשמי חודר ומוריד הכל לטמיון; רעש של מכונית, ילדים צווחים ברחוב, צלצול טלפון רחוק. כמעט כבר הגיע אל ההבנה, עוד מעט קט והיה צופה, נפעם ובודד, בצורה הטהורה. אך הנה החומר הגס שלח ידו ומעך את הגבישים; העולם חזר להיות עיסה אפורה ובלתי מובחנת. בלית ברירה החליט למחות את העולם ממנו, ואת עצמו מן העולם. למען הסדר הטוב, למען הסדר הטוב.
*
היא עבת בשׂר, מִשמניה רוטטים מתחת לחולצת טריקו מהוהה. רגליה לבנות, מרושתות ורידים, נעוצות בזוג נעלי התעמלות ישנות. הוא גוץ, מקריח, כפות ידיו מוכתמות בסיד, מכנסיים רחבים מדי משתלשלים סביב רגליו. הם עומדים באוטובוס כמו על אי בודד: הוא נצמד אליה בחוזקה, מניח ראשו על חזהּ. היא עוטפת אותו ביד כבדה, מנומרת חבּוּרות. עיניו עצומות, חיוך של שלווה גדולה קורן מפניו, מאיים לשטוף את האנשים העומדים סָביב ומסיטים מבט, נעים באי־נוחות בין רחמים לקנאה.
*
רכבת אדירת־ממדים מרעישה את חייך. מסה עצומה של ברזל; השקשוק הקצוב של הקרונות אינו מש מאוזניך. אתה עומד על רציף שומם וצופה בקטר המתקרב, שבו אתה נוהג. מבטך נעוץ במסילה הנדרסת תחתיך. שם, מרחק מטרים ספורים מחזית הקטר הדוהר, אתה שׂרוע לרוחב הפסים, כבול ללא ניע; רק עיניך מביטות לכיוון הרציף, שם תעמוד ותִצפה בכל המתרחש, כמו בסרט מוכר ואהוב, שסופו ידוע אך תמיד מרתק מחדש.
*
תנועות מסוימות באוויר, צורות של גוף, יש לעבור עליהן בשתיקה. תשוקת האמירה אסור לה שתחלל את תשוקת ההיאמרות; אין גבול לעריצוּת המלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות