ש. שטרייפלר נפטר ביום כ"ה כסלו שנת תרע"ח. ממשפחת חסידים אורגי טליתות. רוב הגברים בעיירתו מגיל 15–16 היו יושבים 12–14 שעות ביום על יד מכונת האריגה ועושים את מלאכתם. הנשים רקמו תיקי תפילין, פרוכיות, מעילים וחגורות לספרי תורה וכו'. אביו קיוה כי בנו זה לאחר שיגיע לבר־מצוה, ידע לעבור על הסדרה, שנים מקרא ואחד תרגום, לקרוא מפטיר, וגם יגמור את בית הספר שהוא לומד שם רק למראית עין, כי כך גזר המלך פרנץ יוסף יחיה, לשלוח כל ילד לבית ספר. אפילו הרביים הצדיקים לא יכלו לבטל את הגזירה. אבל מה נשתומם לשמוע מבנו שאינו רוצה להיכנס בעול מכונת האריגה. אינני רוצה – אמר – להיות עושה טליתות. למוסר האב, בפה ובידים, לא שמע. גם מן החדר וגם מבית הספר לא יצא למדן גמור. וביום בהיר אחד הוא מודיע: אבא. אני נוסע לוינה. – לוינה? מה תעשה שם בעיר של גויים, אפיקורסים, ורחוק כל כך? לוינה? כלום ללמוד רפואה אתה מתכוון? ושוב מוּסר בעל פה, מוּסר בידים, אבל הנער באחת: לוינה! לוינה אסע! לוינה אני רוצה! נבהלו ההורים: מי יודע מה לו? לקחו אותו בחזקה לקופצ’יניץ, אל הרבי, בתקוה שהוא, יחיה, יגרש ממוחו את וינה. אחרי שהרבי קיבל את הפדיון ונתן את ה"קוויטל" אמר לאביו שהוא רוצה להשאר עם הנער ביחידות. הרבי התחיל לדבר על לבו שישאר במקום, אבל הוא אמר: רבי! אני נותן לך תקיעת כף והבטחה גמורה שאשאר יהודי גם בוינה; אלמד מלאכה נקיה, או אמצא לי מקום להשתכר. אינני רוצה להיות עושה טליתות. הכניס הרבי את האב לחדר הקבלה ואמר לו: תן לו גם אתה את ברכת הדרך ובעזרת השם יתברך, ובזכות אבותי, ישאר יהודי כשר גם שם. עיני תהיינה פקוחות עליו תמיד. וכך נסע שטרייפלר לוינה. נתנו לו צידה לדרך; את התפילין, הסידור, חמשה חומשי תורה, דמי נסיעה וחסל. אחרי חיפושים מצא לו ש. ש. עבודה בחנות ספרים. בעלה של אותה חנות היה מוכר גם טליתים ואחרי זמן מה הסכים להזמין טליתים גם משולומאי.

בשנים הראשונות, היה שטרייפלר נוסע הביתה. ואחר כך חדל, אבא דואג מרחוק לבנו שעוד מעט ויגיע תורו לעבודת הצבא. הוא כותב לו: בני היקר! אנחנו מצדנו נעשה את שלנו, כל מה שמוטל עלינו, ניתן פדיון, נלך לבית העלמין ואתה מצדך גם כן תעשה את המוטל עליך; תתחיל לאכול פחות, תשתה תה חזק, תמעיט בשינה, תטעם קצת חומץ בכל יום. ובוינה תמצא איזה רופא שיכול לעשות דבר מה נגד הצבא, וכן תעשה ותזכור בני, למען השם שבמשפחתנו ב"ה עוד לא היה איש צבא. הבן ענה בקיצור נמרץ: “הורים יקרים, תודה לכם על עצותיכם, אכן לא עלה על לבי שאעבוד בצבא האוסטרי, אך לא אעשה אף אחת מן העצות שאתם מיעצים לי. פשוט: בחנות הספרים שאני עובד בה מצאתי קונטרס קטן מאת יהודי אחד מרוסיה מ. מ. אוסישקין שמו, שם הקונטרס “התכנית שלנו” בתרגום ד”ר שליט, ושם, בקונטרס זה, כותב המחבר, שכל בחור יהודי צריך לנסוע לארץ־ישראל לכל הפחות ל־2 שנים, כאיש צבא. וקראתי ב"אידישער ארבייטער" שקם שם “השומר” ואנשי השומר גבורים. אסע שמה ואכנס ל"השומר". כך החלטתי. ובזמן קראכם את מכתבי זה אהיה יושב באניה ואולי כבר אהיה בארץ ב"השומר", ושלום".

*

אני באם המושבות פתח־תקוה, חבר בועד הפועלים. (מועצות פועלים טרם היו בארץ – לא בערים ולא בכפרים). בין הרבה תיקים נפל בגורלי גם התיק שקוראים לו עתה “המרכז” ואז “מחפש עבודה”. כך היה אז המנהג: כל אחד מחברי ועד הפועלים 5 או 7 במספר (מהזרמים שהיו אז, פועלי־ציון, “הפועל הצעיר” ובלתי מפלגתיים) היה לו תפקידו שלו. עלי, “מחפש העבודה”, היה מוטל ללכת בבתים, בחצרות, על יד הדואר (שם היה המרכז של נותני העבודה) ואפילו בבתי הכנסת. הימים – לאחר סוכות. בימינו קרויה עונה זו בפי הפועלים “העונה החיה” כביכול, זכינו כבר לכך, שפועלים יהודים במושבות מקבלים חלק ניכר בעבודת הזיבול והענפים היבשים. אז לא זכו לעבודות כאלה חוץ מפועלי קרול, ד"ר מזא"ה, אשבל (אכרי עין־גנים אז לא היו במצב של חיפוש עבודה אצל אחרים).

יתר אכרי פתח־תקוה היו להם נימוקים מספיקים. אחדים מתוך רחמנות: איך זה אתן ליהודי לסחוב על גבו שקי זבל? ואחדים מתוך פחד: פן ישבור הפועל היהודי ענפים עמוסי פרי. חיכינו ל"עונת אוסטרליה", היינו, למשלוח הפרי לאוסטרליה, שהיתה מקפידה על נקיון הפרי. לשם כך היו מעסיקים פועלים לנקות את הפרי מבהרות הטיפוס. לעבודה זו קראו “בירור מטיפוס”. אני הולך ומסתובב ברחוב פינסקר, הרחוב הראשי אז. ורבות מחשבות בי: אצל מי אפשר למצוא איזה ימי עבודה. פתאום אני שומע קול קורא: אדון! מפנה אני את ראשי לצד הקורא, ורואה איש צעיר, מלובש יפה, טבעות זהב על אצבעותיו, צוארון ובתי יד מגוהצים, עניבה יפה ובמעיל כיסו העליון תחובה מטפחת משי. הוא מתקרב לעומתי. בלי ספק, קנה פרדס וצריך פועלים, הוא פונה אלי בהרמת המגבעת ואומר בזו הלשון בגרמנית וינאית: “אמרו לי, קאמראד, שאתה מן הסקטור של הקאמראדים. אני רוצה עבודה”. ביקשתי סליחה ממנו ורמזתי לו, שיבוא לבית הפועלים בערב. בא, סיפר לי בקיצור את תולדותיו ורוצה להיות שומר. הכנסתיו לפרדס, לברור “אוסטרלי”. “אביט מה שאחרים יעשו וכך אעשה גם אני”. הוא רואה שמנקים את הטיפוס בכפיס עץ דק, ונמלך בדעתו, למה לו עץ הלא במעילו תחובות סיכות. לקח סיכה והתחיל מוציא את הנקודות. מובן מאליו, שפיטרו אותו מיד. למחרת כבר ידע, שאסור בסיכה, שהצפרנים צריכות להיות גזוזות, וכך נכנס לעבודה.

אחרי חורף של חוסר עבודה, גשמים, קדחת, עבר לרחובות לעונת הכרמים. “השומר” קבל אותו, אמנם לא כחבר אלא לעונת הכרמים בלבד. הוא מאושר. התידד עם חברים טובים. התחיל ללמוד את השפה, נכנס בעול.

מרחובות הוא מריץ הביתה מכתב בשורה: אני שומר! הקריאו את המכתב בפני האם, והאם שואלת: מה זה שומר? הקורא מפרש לה: “סטרוז”. האם ספקה כפיה: גוואלד, יהודים, הצילו, בני “סטרוז”, בני “סטרוז'”!

פעם אחת נבחר שטרייפלר לאחת הועידות של ההסתדרות החקלאית. בשובו היה עליו למסור דין וחשבון. זוכר אני מה שאמר: חברים, אתם יודעים שעוד קשה לי לדבר עברית, ע"כ אקצר הפעם מאד מאד. את החובות המוטלות על המרכז, בלי ספק לא נעשה, והחובה שהטילו עלינו בלי ספק נעשה. ההחלטות: במקום רבע בישליק מס הסתדרות עלינו לשלם חצי בישליק (מטבע תורכית), ובמקום פראנק אחד לקופת־חולים (שטרם התחילה בפעולה), ניתן שני בישליקים (כמעט יותר מפראנק).

אחר כך הלך לכפר־סבא. בשובו, הוא וחוה’לה שלו, מכפר־סבא לפתח־תקוה, הוא מבשר לי: הנה אנו שתי נפשות ולמרות חוסר העבודה, לא נכנסנו בדיפיציט. היודע אתה מדוע? “כשם שאני יהודי”. לא אכלנו ולא נכנסנו בגרעון! נכנסנו שנינו ל"אחוה", הקבוצה הראשונה בארץ לקבלנות חקלאית. חברי “אחוה” חיו בקומוּנה.

בזמן המלחמה, בזמן ה"פרר" וה"סוכרה" היה לו שם יותר קל מלאחרים: נתין אוסטריה, עד שבא אותו יום מר לפועלי פתח־תקוה, כשאחד־עשר נתיני אוסטריה ונטע גולדברג בראשם, מסרו את עצמם – כדי להציל את שאר החברים – לרשות הממשלה התורכית. או יותר נכון לצפרני הנמר ג’מל פשה, והוגלו לדמשק, לאחר שספגו מלקות ו"פאליקות". בדמשק הם שבויים, כמורדים פוליטיים, שכובים, מתגלגלים בין אסירים, טרף למחלות ולכל מיני רמשים זוחלים. שטרייפלר חלה. בזמן אחד אתו חלה גם נ. ג., הכניסו אותו, את נ. ג. לאורוה, השכיבוהו על הרצפה בחום כל כך גדול, באבדן הכרה. שטרייפלר, חולה אחרי טיפוס, אינו יכול ללכת מפני החולשה, אבל, כמו ילד קטן, הוא צועד ומתנועע ליד הקיר לראות את שלום נטע. שם ידו על מצחו והרגיש שכולו בוער. רצה להרטיב את היד בספל המים שעמד ליד נטע, אבל הידים רעדו והספל נהפך. שטרייפלר שם את ידו על החול הרטוב, ומעביר את ידו על מצח נטע, על השפתיים היבשות. נטע התחזק ונכנס חזרה מחדר המתים לחדר החולים. אבל שטרייפלר יצא מן הטיפוס והותקף מדיזנטריה. הוא גווע בארץ נכריה, בין אנשים זרים ואין איש יודע את קבורתו עד היום הזה. מצבה חיה הוקמה לו ולעוד שני חבריו בנקודת העובדים בשם “גבעת השלושה” על אדמת הקרן הקיימת, במאמצי חבריו, נטע גולדברג ויעקב פרוז’נסקי, יבדלו לחיים.